1 🔗
אחרי ארוחת־הערב אצל הגר אֶרליך לא הלך יפתח הביתה. הוא הגיע עד לשער, וכשראה שאין אור בביתו, הלך למגרש. לא היה שם עדיין אף אחד. הוא ישב על האבן וחיכה. ראה את הג’יפ של טוביה, השולח אורות ארוכים ברחוב, ואחר הבחין בחשמל הנדלק במקלחת.
יפתח עקב אחרי האורות בביתם של הגר וטוביה עד שיצאו מהבית, ואז קם ממקומו, התקרב אל הגדר שהקיפה את ביתם החשוך. למרות שהגר שכחה לסגור את שער החצר, וגם השער שדרכו נכנס הג’יפ לא היה נעול, החליט להיכנס דווקא דרך הגדר. הוא הסיט בידיו את זמורות הגפן שהשתרגו על החוטים הדוקרניים, וכמו שועל, זחל מתחת לחוט התיל התחתון ונכנס לחצר.
בין העצים עוד נשמר חום היום, וכשעבר מתחת לענפי הקלמנטינה, ליוו אותו יתושים וגירודים. בין העצים השתהה. בינם ובין המרפסת נפרש שטח של אדמה חשופה. אורו הבהיר של הירח המלא היה מוטל על רצועת אדמה זו. קולות הידהדו ברחוב. נדמה היה לו שטוביה והגר חוזרים, או אולי בא מישהו לבקרם. אולם הירח טייל בשמים, התרחק, על השטח החשוף הוטל צל, ויפתח רץ עד למרפסת, נעצר ליד המדרגות. היה שקט מסביב. יללות התנים טרם בקעו מהפרדס. הוא נצמד לפינה שבין הקיר והמדרגות.
אחר כך חלץ את סנדליו, וכשהוא מחזיק בהם בידו עלה במדרגות אל המרפסת. ניגש אל ארון הקיר הצר והגבוה שהיה קבוע בפינה, הסתכל סביבו, וניסה לפתוח את הדלת. הדלת היתה נעולה. היה לו קר בכפות הרגלים. ירד במדרגות ושלח ידו אל אדן החלון. היד נגעה בשיש הקר, אולם אצבעותיו לא הצליחו לחדור אל מתחת לקופסה, אשר מתחתיה, ידע, מונחים המפתחות.
כשידו מושטת כלפי מעלה, ניתר ממקומו. בפעם הראשונה לא פגע כלל בקופסה. בפעם השניה, פגע. הקופסה נפלה ארצה, פגעה בדלי ונאלמה בחול. הוא חשב שגם המפתחות נפלו. התכופף, הניח את הסנדלים לצידו, והחל ממשש את האדמה. אצבעותיו פגעו בכמה אבנים חדות, בעלים יבשים, בכפיסי עץ. את המפתחות לא מצא. בין העצים עבר רחש. תן או חתול חצו אותם במרוצה. הוא לא זע.
החיה נתקלה בגדר, ומאבקה לפרוץ אותה, הניע את העצים היבשים, שהקימו רחש שורק.
הוא הפך את הדלי על פיו ועלה עליו. עתה, הגיע אל אדן החלון בקלות. לאחר גישוש קצר, נתקלו אצבעותיו בצרור שהיה מורכב משני מפתחות בלבד. מפתח אחד, עבה וארוך, של דלת הבית. מפתח שני, קצר יותר, של הארון במרפסת.
השאיר את הסנדלים ליד הדלי ההפוך והלך שוב על המרפסת הקרה. היה שקט, ותחיבת המפתח לחור המנעול הקימה רחש קל שהדביק אותו למקומו. נלחץ אל הדלת ובאיטיות סובב את המפתח. הדלת הארוכה והצרה נפתחה. המרפסת היתה חשוכה, ובתוך הארון, הקבוע עמוק בתוך הקיר, לא ראה דבר. אבל הוא הבחין במספר תאים למטה. התכופף, התישב על הברכיים, והחל לחטט. חש בקופסאות חלקות של משחות־נעלים, במברשות מחוספסות, בעיתונים, בסלים אחדים, ובקופסת קרטון שהיתה מלאה מקלות כביסה. הגביה ידיו לתא השני. שני סירים ריקים העבירו זרם קר בראשי אצבעותיו. ידיו הסתבכו בחבלים וגלילי־פישתן רפויים.
הישיבה על הברכיים הכאיבה לו. התרומם ונשען על הקיר. אחר שוב התכופף, כשידו האחת נתמכת בקיר, ואילו ידו השניה מחטטת. בתא השלישי היו רק עיתונים, וביניהם, בפינה, נתקלו אצבעותיו בשרשרת הדקה המחברת את הפקק למימיה.
כשמשך אותה אליו, נגררו עמה עתונים אחדים והתפזרו על הרצפה. הרימם, סידרם בתא, סגר את הדלת ונעל אותה. ירד במדרגות וחזר אל הדלי ההפוך. עלה עליו והחזיר את המפתחות לאדן החלון. רק כשנעל את הסנדלים, זכר ששכח להחזיר גם את הקופסה, שכיסתה את המפתחות. הוא מצא אותה בקלות, על החול, בין שני ענפי עץ חדים. העלה אותה לאדן החלון, השכיב אותה על המפתחות, הפך את הדלי, ופנה לצאת.
רצה לצאת דרך השער הגדול, שדרכו נכנס תמיד הג’יפ של טוביה לחצר. אולם כשעמד בצל הג’יפ, הבריק האלומיניום של המימיה הבלתי־עטופה, והוא הסתובב וחזר על עקבותיו. לא עבר שוב ליד המרפסת, ונכנס ישר אל בין העצים. הקשיב לרעש שהקים, חצה את הענפים והתקרב לגדר. הוא לא ניסה למצוא את המקום המדויק שממנו חדר לחצר, וכשפגע בגפנים, הסיט את סמוכותיהן הצידה, השליך את המימיה אל מעבר לגדר וזחל אחריה. חוט התיל שזחל תחתיו נתקע בחולצתו, וכששיחרר את עצמו נקרעה החולצה.
אביו טרם חזר הביתה, ויפתח נכנס לחצר, הלך למחסן ומילא את המימיה במים. שתה ממנה קצת ואחר מילא אותה שוב. ריח מחניק היה בתוך המחסן, והוא שטף את פניו, ניגב אותם בחולצתו ויצא. לאחר כמה צעדים בתוך העשב הלח מטל הלילה שמע צעדים עמומים ברחוב. אביו פתח את השער, ויפתח נסוג לאחור, הקיף את המחסן והסתתר מאחוריו, בין ערימות הארגזים הישנים והקרשים שהיה נוהג להזין בהם את האש שהרתיחה את דוד הכביסה.
אזנו עקבה אחר תנועותיו של אביו. הוא שמע אותו נעצר ליד הדלת. תיאר לעצמו שהוא מחטט בתיק ומחפש את המפתח. שמע את חריקת הדלת הנפתחת ואלומה חלשה של אור הציפה את החצר. מתוך הצל שהתחבא בו, נראתה החצר חיוורת כמו הלילה.
במטבח ובהוֹל כבר דלק החשמל. את צלליתו של אביו לא ראה. בפסיעות איטיות הלך לאורך חוטי הכביסה, הקיף את הבית ונמלט דרך השער אל הרחוב.
פנסיו של טרקטור, שעבר ברחוב, סינוורו אותו. הטמין את המימיה בתוך חולצתו הקרועה. מאחר שהיה בלי גופיה, עברה בביטנו צמרמורת של קור. אבל אחר כך התגבר חום הגוף על קור האלומיניום, ומלבד הטלטול הכבד, כמעט ולא חש במימיה. הלך לעבר צילו הרחב של האקליפטוס. התיישב על האבן שהיתה מושלכת בפינת המגרש, שם מאחוריה את המימיה, וחיכה לילדים.
הם היו שישה, יחד איתו. וכשבאו – הלכו כולם לבית הספר. בין בית־הקברות ובית־הספר היה מגרש חרוש, ששרידים של מגרש אימונים צבאי מפוזרים בין תלמיו. היו שם עמודים גבוהים, מיתקנים להליכת שווי־משקל, רשת מגודרת, וסולמות־חבלים. החריש היה עמוק ויבש. גושי העפר המְעידוּ אותם לפעמים. בתחרות הריצה אל סולם־החבלים ניצח צמח, שהיה מבוגר מכולם. השאר מעדו אחריו, בין הרגבים, אבל יפתח לא היה אחרון.
המימיה היתה שוב בתוך חולצתו, אולם איש לא שם לב עדיין לביטנו התפוחה. בשעת הריצה יצאה אמנם החולצה מתוך המכנסיים, אך הוא הספיק לאחוז במימיה לפני שנשמטה. כשהגיע לסולם־החבלים, שוב היתה המימיה מתחת לחולצה.
צמח אחז בשתי ידיו בסולם־החבלים והתנשף. כשהגיע הילד האחרון התחיל צמח לטפס. החבלים התנדנדו, ובגלל שלא נראו בבירור, היה צמח כמו מרחף באויר. הוא ירד והם עלו אחריו. יפתח נשאר בצד.
הוא פתח את המימיה והחל לשתות ממנה.
“למה אתה לא עולה?” שאל צמח.
“אני צמא,” אמר יפתח ולגם מן המימיה.
“מה יש לו שם?” שאל יורם.
“מימיה,” אמר יפתח, “אתה לא רואה?”
“בטח אמא שלו הביאה לו. מימיה צעצוע, מגומי,” אמר צמח.
“השגתי אותה לבד,” אמר יפתח. “היא מפח. של חיילים.”
“יש לך דמיונות גדולים,” צחק עליו צמח.
“אתה יכול לנגוע אם אתה לא מאמין.”
צמח לא התקרב אליו. אבל יורם אמר: “תן לגימה.”
“רק רגע,” לגם יפתח פעם נוספת וסגר את המימיה. אחר תפס בזרת את השרשרת המחברת את הפקק, והגיש את המימיה ליורם.
“היא כבדה,” אמר יורם.
“כבר שתיתי חצי ממנה,” אמר יפתח, “אז תאר לך כמה היא שוקלת כשהיא מלאה.”
יורם קירב את המימיה לפיו ורצה לשתות. אבל צמח התקרב אליו והדף בכף ידו את המימיה, שנפלה ארצה. המים נשפכו ונספגו באדמה.
יפתח ניגש אליה והרים אותה. היא היתה מלוכלכת בבוץ. בחולצה הוא ניגב את הבוץ ואחר החזיק בפקק. המימיה היתה תלויה ליד ירכו.
“תראו עליו,” אמר ליורם, “הוא מקנא.”
“תלך לאמא שלך,” אמר צמח, “היא צריכה לבדוק לך את השעורים.”
יפתח לא ענה. הלך לסולם־החבלים, התישב על השלב השני, והתנדנד.
“מה אתה רוצה ממנו?” שאל יורם.
“אתה סתום את הפה שלך. מתחנף לכל אחד. זה לא מימיה של חיילים.”
“זה מימיה של חיילים,” אמר יפתח. “של חייל אחד.” הוא ירד מהסולם. “מחר אני הולך להחזיר לו אותה. יש לי פגישה אתו.”
צמח צחק. הוא התקרב ליפתח והיה נידמה שעוד מעט תתחיל קטטה. גם יפתח צעד צעד לפנים. צמח התכופף והרים רגב אדמה קטן.
“בלי אבנים,” קרא מישהו.
אבל צמח לא הספיק לשמוע את הקריאה. יפתח זינק עליו, היכה בו באגרופו, וברח עמוק עמוק לתוך השדה החרוש.
הם רצו אחריו. הוא שמע את קריאותיהם ומעידותיהם. גם הוא מעד פעמים אחדות, אולם לא חדל לרוץ. הרגליים משכו אותו לעבר בית־הקברות. אך כשהגיע לצריפו של הקברן, נעצר מפחד, והחל חוזר על עקבותיו. קולותיהם היו קרובים. נשכב על הארץ, תחב את גופו בין שני תלמים, והתקפל שם.
הם היו סביבו, מפוזרים על פני השטח, קוראים זה לזה בקול. יפתח התכווץ, לא זז, והשתדל גם לא לנשום.
“הוא נכנס לבית־הקברות בטח,” קרא מישהו.
“מי? הפחדן הזה?” שאל צמח.
הם חיפשו, והוא, מכוּוץ ומלוכלך, שכב בחול. ממקום מחבואו יכול היה להבחין בצלליותיהם הנעות. הירח הפך אותן לארוכות וגבוהות. לו עצמו לא היה צל. כבר היה מאוחר והוא היה צריך לחזור הביתה. אבל הילדים הסתובבו בשדה החרוש.
כשהחיפושים נמאסו עליהם, אמר צמח: “אל תדאגו. לאמא שלו הוא יהיה מוכרח לחזור. נתפוס אותו מחר.”
הם חזרו אל סולם־החבלים. השתהו שם זמן קצר, ואחר הלכו צפופים לחצר בית־הספר.
יפתח עקב אחריהם. כששמע שהם יוצאים מחצר בית־הספר, וראה את דמויותיהם מתחת לפנס שהאיר את הכניסה, נכנס אף הוא לחצר וניגש לברזיה. ניקה את המימיה, שטף את פניו ושתה מים.
הוא חזר הביתה בדרך צדדית. ברוב הבתים כבר כבה האור, והרחובות היו ריקים מאדם. התקדם לאט לאורך הגדרות שבשולי הרחוב. ערימת זיפזיף התרוממה מול ביתם. עלה עליה, ומבעד לחלון המואר ראה את ראשו של אביו, רכון על עיתון. אמו עדיין לא חזרה.
גם בביתם של הגר וטוביה ארליך כבר היה אור. המגרש היה ריק ורק הירח שוטט מעליו. רץ אל צל האקליפטוס, התישב על האבן והתבונן על ביתה של הגר. הוא חיכה שיכבה בו האור.
אולם עוד לפני שכבה האור, ראה את אמו עוברת מתחת לפנסים. היא החזיקה בזרועותיה את אחיו הקטן, ונראתה כמו חבילה שמנה. האם פתחה את השער ונכנסה הביתה.
המתין עוד כמה דקות וצמא חזק תקף אותו. למרות שהמימיה היתה ריקה, היטה אותה אל פיו, וקיווה שטיפות אחדות תרדנה פנימה. ליקק את שפתיו, וכשהחזיר את המימיה לחולצתו כבה החשמל בביתה של הגר. התרומם והלך לעבר הגדר. שוב זחל תחתיה ואחר הלך על ארבע בין העצים. כשהיה קרוב לחלון חדר השינה שמע אותם משוחחים. חלץ את סנדליו ובצעדים שקטים התקרב למרפסת.
“אין לי מפתח,” אמר לעצמו פתאום. ובכל זאת עלה למרפסת וניגש לדלת הארון. הוא פגע בנעלי העבודה של טוביה שהיו על המעקה, וחריקת המסמרים באבן הדביקה אותו לקיר. טוביה והגר חדלו לדבר. יפתח לא זז.
כשנידמה לו שהם נרדמו, התקרב על בהונות אל הארון. הדלת היתה נעולה. זיעה קרה כיסתה את מצחו ואת אצבעות ידיו שאחזו בסנדלים. ליד הארון היה סל נצרים ריק. הוא הרים את הנייר שעטף את תחתית הסל, שם בו את המימיה, ואחר כיסה אותה בנייר החלק. עיניו התרגלו לחשיכה, והוא הבחין בחפצים השונים שהיו על המרפסת. דרגש קטן, ארגז שזיפים, יעה. אחר, בתנועה מהירה וחדה, התכופף ושלף את המימיה מהסל. שם אותה בחולצתו וירד מהמרפסת. ליד הג’יפ שוב נעל את סנדליו והלך הביתה. הוא החביא את המימיה מאחורי המחסן, בתוך ארגז הפוך.
לפני שנכנס הביתה, דפק בדלת.
“איפה היית?” שאלה אימו.
“אצל הגר.”
“עד עכשיו?”
“כן. ראיתי שלא באת.”
“אבל אני באתי,” אמר אביו.
“וממה התלכלכת כל כך?” שאלה אימו כשעיניה מתבוננות בחולצתו הקרועה.
“אחרי הצהרים שיחקתי עם הילדים.”
היא פרסה לו פרוסת עוגה, הכינה לו תה. כשחזר נקי מהמקלחת, שאלה אותו: “עשית שיעורים?”
“המורה כבר לא נותנת. בשבוע הבא מתחיל החופש.”
“אבל צריך לחזור על החומר,” אמרה אימו, “אפילו שאין לי זמן לשבת איתך.”
היא פנתה לאביו. “גם מחר בבוקר אני נוסעת עם הילד. הוא ישאר אולי בבית חולים. אני לא יודעת. צריך לעשות משהו.”
יפתח הלך לישון. שרה ניגשה למטבח, הכינה סלט לקראת הבוקר והכניסה אותו למקרר. למחרת, התעוררו מוקדם. שרה טיפלה בתינוק, שמחה פרס לחם, ויפתח טיגן את החביתות.
“באיזו שעה אתה גומר ללמוד?” שאל אביו.
“בשתים עשרה.”
“תבוא אלי לחנות. נלך לאכול יחד.” הוא החליק את כף ידו על ראשו של יפתח. “ואחר כך נלך להסתפר.”
“טוב,” אמר יפתח. אבל כשיצא מהבית לא פנה לשער. הוא הלך אל אחורי המחסן, הכניס את המימיה לתוך הילקוט, ואחר הלך אל הגר ארליך. בצעדים זהירים הגיע למרפסת. דלת הארון היתה פתוחה. מברשת הנעלים וקופסת המשחה היו על המעקה. הקופסה היתה פתוחה. הוא תחב את המימיה לארון, וכיסה אותה בעיתון ישן, כאשר דלת המטבח נפתחה, והגר ארליך יצאה למרפסת.
“יפתח,” קראה, “מה אתה עושה כאן?”
“אמא נוסעת גם היום,” אמר, “והיא ביקשה שתקחי אותי לטייל אחרי הצהריים.”
2 🔗
הרחוב הראשי היה חשוך וריק מאדם. אפילו פנסי הרחוב כבר כבו, וברק עמום עלה מהאספלט השחור, התפשט על פני המדרכות. אור המונית לבדו האיר את הכביש ומחק את צלליות עצי השדירה. רעש המנוע כמעט ולא נשמע, והיה נדמה שהמכונית גולשת, מתחלקת במורד הכביש, בכוחות עצמה. המונית עקפה את הכיכר ועצרה ליד המדרכה, מול הקפה של קסוס.
כשעצרה המונית, כבו גם אורותיה. הדלת נפתחה, ואשה יצאה בעדה.
“את לא מפחדת ללכת לבד,” אמר הנהג לאשה.
“לא, תודה,” אמרה האשה.
היא יישרה את שמלתה והתחילה ללכת על המדרכה. אורות המונית, שנדלקו שוב, האירו את דמותה. אחר צרם רעש עמום את שקט הלילה, והמכונית נסעה. גם סילוני האור נסוגו לאחור, והאשה שהלכה בתוכם נראתה הולכת אל סופם ויוצאת מהם.
כשיצאה משדירת הפיקוסים, עלתה על שביל עפר צר, שהתפתל בין שתי גדרות־עץ, ופסעה לעבר ביתה. בפינת הרחוב דלק אור חיוור, אבל שאר הבתים היו כבר אפלים, רדומים. בביתה הבליחו מבעד לתריס המטבח פסי־אור דקים. שער הברזל הצר היה סגור ולח מטל. פתחה את השער בזהירות ומחשש שהצירים הלא־משומנים יחרקו, לא סגרה אותו. משב רוח קר פגע בה כשנכנסה לחצר, ועקביה נקשו בקלות על מדרכת האבן. היה אור, ורק רסיסי חשמל דקים פגעו בחרכים, נפלו מהנורה שהיתה דלוקה במטבח.
חששה שהדלת תהיה נעולה מבפנים. לא רצתה לדפוק בה ולהעיר אותו. בבית־הוריה היה לכל אחד מפתח. כאן, היה לשניהם, להגר ולטוביה, רק מפתח אחד. אולי השאיר לה את המפתח על אדן החלון? היא היתה נוהגת לעשות כך לפעמים, כשהיה מאחר לחזור מיואל. היתה פותחת את החלון והתריס. מושיטה את ידה החוצה, מניחה את המפתח מתחת לקופסא.
היא לא ניסתה את הדלת. ניגשה לחלון, התרוממה על ראשי־האצבעות, הושיטה את ידה אל הקופסה, ומיששה את האבן הקרה. המפתח לא היה.
רצתה לישון. עייפות מטשטשת, חסרת מחשבה, מילאה אותה. עיניה בערו והיא התאמצה להשאירן פקוחות. רצתה לשבת לרגע על המדרגה, לנוח, אבל רגליה טיפסו במהירות אל המרפסת, וידה לחצה בבת־אחת על הידית. הדלת נפתחה בחריקה. אור המטבח הלם בפניה. בשקט סגרה אחריה את הדלת.
בקבוק יין היה פתוח על השיש. ספל מים לידו. הניחה את התיק על השולחן והתיישבה. ראשה צנח למטה, והיא תמכה בו בשתי כפותיה. עצמה את עיניה, ניסתה לרוקן את עצמה, כמו לעבור לרגע אל עולם אחר. נדמה לה שנרדמה, אבל היא חשה היטב בכפות ידיה הלוחצות על מצחה. התקשתה לקום ממקומה. פקחה את עיניה, הסתכלה בקיר מולה, בחלון הפתוח ובתריס המוגף. רק אחר כך פשטה את ידיה על השולחן. זרועותיה היו חשופות, וצינה קלה, שעלתה מהשולחן, פגעה בהן. אצבעותיה פגעו בפיסת נייר יבשה. זה היה כרטיס התיאטרון שהשאיר טוביה על השולחן לפני שהלך לישון. תלוש הביקורת היה צמוד לכרטיס.
הכרטיס עם הביקורת עורר אותה. חטפה אותו, התבוננה בו לרגע, הכניסה אותו לתיקה. קמה ממקומה, ניגשה לכיור, ומזגה לעצמה כוס מים קרים. לגמה שתי לגימות, הניחה את הכוס על השיש, וחזרה לשולחן. השולחן היה ריק עכשיו. הכרטיס היה בתוך התיק. הרימה את התיק והלכה למקלחת. ליד הדלת נעצרה. חזרה לשולחן. הוציאה את הכרטיס וקראה את כל הכתוב בו: התאריך, האולם, המחיר, המיסים. הפכה אותו ותלשה את הביקורת. אחר קרעה את הכרטיס לפיסות נייר קטנות ובמהירות, בפסיעות גסות ומרעישות, הלכה למקלחת. הדלת היתה סגורה, ושוב האטה את תנועותיה, הלכה על ראשי האצבעות.
מול המראה שוב תקפה אותה העייפות.
החליפה את שמלתה בחלוק, שטפה את פניה, ורק כשניגבה אותם ראתה את בגדי־הים שהיו תלויים על החלון. מתחתם, בפינה, היתה מוטלת המטלית הצהובה שעטפה את המימיה. מיששה את בגדי־הים. זה של טוביה היה כבר יבש. שלה עוד היה לח. הסירה את בגד־הים של טוביה, קיפלה אותו והניחה בארון. היא היתה בחלוק ובנעלי־בית עתה. את נעלי־העקבים שמה בתא. את הגרבים זרקה אל בין הלבנים המלוכלכים. נותרה רק המימיה והמטלית הצהובה.
לקחה אותם עימה, כשחזרה למטבח. נכנסה לחדר־האורחים, הדליקה אור, וסילקה מעל השולחן את הכוסיות. ניקתה את השולחן, סידרה אותו, כיבתה את החשמל, חזרה לכיור ושטפה את כל הכלים. פרורי לחם יבש היו פזורים על הריצפה, והיא נטלה מטאטא, טיאטאה, אספה את הליכלוך והשליכה אותו לפח. כרטיס התיאטרון הקרוע היה בכיס החלוק עתה. הוציאה את קרעיו והשליכה גם אותם.
קפיצי המיטה חרקו. נדמה לה שטוביה התעורר והיא עצרה במקומה. דוממת. אך החריקות נשתתקו, ושום קול לא בא מחדר השינה, אפילו לא קול נשימתו של טוביה. איוושה של עלים וענפים יבשים עלתה מבחוץ.
בפינת ההול עמדה מכונת התפירה, מכוסה במפה לבנה, רקומה. לאור־החשמל, שהסתנן מהמטבח, ניגשה למכונת־התפירה, הרימה מעט את המפה ופתחה בשקט את המגירות. הוציאה חוטים, מחטים, מספרים, מטר, ויצאה.
במטבח התיישבה לשולחן, נטלה את המימיה והמטלית, מדדה, גזרה, סימנה, ותפרה. התרכזה במלאכתה ושכחה ששעת לילה מאוחרת. גם קול חיתוך המספרים לא צרם באזניה. היתה צמאה, ולפני שתפרה וחיברה את קצוות הבד, מילאה מים בקומקום והעמידה אותו על הגז. הקומקום היה כבד. האבנית שבקרקעיתו גבהה, “צריך לנקות את זה פעם,” אמרה לעצמה. הכינה תה, סחטה לתוכו לימון, וחזרה לשולחן. כדי שיפתח יוכל להוציא את המימיה מתוך הנרתיק, ולהכניסה שוב, תפרה כפתורים לנרתיק. וכדי שיוכל לחברה לחגורתו, נטלה פיסת בד, ועשתה ממנה לולאה. כשגמרה לתפור, הכניסה את המימיה לנרתיק, רכסה את הכפתורים, ובמספרים גזרה את קצוות החוטים השחורים שהשתרבבו מהתפרים.
עמדה בהוֹל החשוך, והתבוננה בשעון. המחוגים הכהים הורו שהשעה קרובה לשלוש לפנות בוקר. כוננה את השעון, ובצעדים אטיים נכנסה לחדר־השינה. טוביה שוב התהפך על משכבו, והיא נעצרה, נצמדה לקיר.
המיטה היתה מוצעת. כתונת־הלילה שלה היתה מוטלת על השמיכה הלבנה. התכופפה, הושיטה יד, ומשכה אליה את הכתונת. ליד הקיר לבשה אותה. את החלוק קיפלה והניחה על שולחן הלילה.
כשהתקרבה למיטה והרימה את השמיכה, היכתה הרוח בתריס. נדמה לה שטוביה ער, מתחת לשמיכה, ומתבונן בתנועותיה האילמות.
היתה כבר מתחת לשמיכה. היה לה חם. היא שכבה בקצה המיטה, כאילו פחדה להיכנס לתוכה, והיתה על סף הנפילה. תחבה את ראשה לתוך הכר וניסתה להירדם.
מחר תיתן את המימיה והנרתיק ליפתח. זו תהיה מתנה לכבוד סוף שנת־הלימודים. היא זכרה שהוא רצה להגיד לה משהו, ביום בו טיילו בכפר והחייל נתן לה את המימיה. מדוע לא אמר? עיניה לא נעצמו והיא התהפכה, נשכבה על גבה. למרות שנשימותיו של טוביה היו קצובות נדמה לה שהוא לא ישן. הוא התהפך שוב. שכב על הגב. ניסתה לפזול לעברו. אולם מקצה המיטה, רחוקה, לא ראתה דבר. לו שאל אותה משהו עכשיו, לא היתה יודעת מה לומר.
השעון המעורר תיקתק לידה. טוביה שכב בקצה השני של המיטה. אם הוא לא ישן – הוא חשב. חשב את השאלון שרצה לשאול אותה. גם היא חשבה. אך לא את התשובות. ניסתה להבחין בתיקרה. גם טוביה, אם ישן ואם לא, עיניו היו מופנות לתקרה. וכך הם דיברו ביניהם.
היא לא זכרה מתי, וכיצד נרדמה.
ובבוקר, כשצילצל השעון המעורר, הושיטה אליו את היד ועצרה את צילצולו. היתה עייפה מדי בכדי להתעורר, וכשנשתתק הצילצול, טמנה ראשה בכר, מתחת לשמיכה, והאזינה לטוביה, אשר סילק מעליו את השמיכה, התיישב על המיטה, נעל את נעלי הבית, וגרר רגליו אל המקלחת. אחר שמעה את הדלתות הנפתחות, את התריס המורם, ואת שיקשוק המים. כשהשתרר שקט בבית, וברחוב גווע שאונו של המנוע, הציצה בשעון. השעה היתה חמש וארבעים.
בצהריים התעוררה שוב. התלבשה, שתתה קפה, פתחה את הרדיו, סידרה את הבית, וכשהשמש עמדה בטבור השמיים, שוב נטלה את התיק ונסעה לבית־הוריה. אכלה שם את ארוחת הצהרים, יחד עם אימה. אחר עזרה לה בסידור השולחן, לקחה את הספרים וחזרה הביתה. המחברות היו מאובקות, וגוון צהוב התפשט עליהם. גם דפי הספרים היו נוקשים, מתפוררים, לא נעימים למגע היד. ריח עובש עלה מהם, והיא שאלה את עצמה כיצד ניתן להחיות אותם. השאירה אותם, פתוחים, על השולחן ויצאה למושבה. קנתה לעצמה מחברות חדשות, עפרון, סרגל ופנקס. בדרך חזרה קנתה מצרכי מזון, טבק, וכשעברה על יד קסוס, שוב שלח בה מבט מוזר.
בבית כתבה בקשה לגשת לבחינות בסוף הקיץ. הדביקה בול על המעטפה, ויצאה לתיבת הדואר. ברחוב, נמשכו עיניה אל הכפר הערבי החרב. לא היו בו חיילים, אבל על אחד הגגות התנופף דגל אדום.
תיבת הדואר עמדה בפינת הרחוב, במפגש החול עם האספלט. ילדים התרוצצו במגרש הריק והיא חיפשה ביניהם את יפתח. רצתה להגיד לו שכבר תפרה את הנרתיק למימיה. שילשלה את המכתב לתיבה. יפתח לא היה בין הילדים והיא המשיכה ללכת בכביש, לעבר הכפר הערבי. הלכה לאט, ידיה ריקות. כשהגיעה למקום בו נערמו, בדרך כלל, השקים הריקים של בולקין, עצרה. עכשיו ראתה בבירור את הדגל האדום, ואף שמעה את ההתנפצויות החדות של כדורי העץ בתוך הבנינים. נכנסה לשדה העזוב. החמור שלעס עשב בשדה השתחרר ממוסרותיו ודהר מולה. איש לא נראה בין בתי הכפר הערבי והיא חזרה הביתה.
לא יצאה עוד מהבית, וכעבור שעה קלה מצאה עצמה עומדת ליד הכיור, מקלפת תפוחי־אדמה, קוצצת ירקות, בשר ופירות. הכינה ארוחת ערב. וכשהתבשלו תפוחי־העץ התיישבה לשולחן וניסתה ללמוד. שכחה את הכל. פתחה את אחת המחברות הישנות, והחלה להעתיק את הכתוב בה אל מחברת חדשה. העתיקה בכתב ברור, חילקה את הכתוב לפרקים ולסעיפים, מתחה קווים בעפרון ובסרגל מתחת לכותרות.
אחרי שהעתיקה שלושה עמודים, ואחרי שכיבתה את הגז, נטלה ספר ויצאה למרפסת. הערב ירד, ולמרות שלא היו כל עננים בשמים, והאופק מעל גגות הבתים היה סגול, היה קריר. הילדים התפזרו לבתיהם. הדגל האדום הורד. בביתו של שמחה שטראוס כבר דלק החשמל. טוביה עמד לחזור מהעבודה כל רגע.
האוויר הצונן שעמד בחוץ כיווץ אותה, והיא חזרה לקחת צעיף, בו עטפה את ידיה, וכך ישבה. רק כששמעה את טירטור הג’יפ וראתה את סילון האור הצהוב נוגע בחול, קמה ממקומה. אספה את הספרים, ושמה אותם על השידה, ליד המימיה.
הג’יפ נכנס לחצר. פניה של הגר היו מופנות לשיש שמעל הכיור. היא חיכתה שהוא יכנס. אלא שהוא התעכב, וגם היא התחילה להסתובב במטבח חסרת מעשה. רק כששמעה את פסיעותיו במרפסת, פנתה לכיור, וכאילו בהלה תקפה אותה, שטפה צלחת שעמדה מתחת לברז.
טוביה פתח את הדלת, נכנס פנימה, התקרב לשולחן, ואמר: “ערב טוב”.
“שלום,” אמרה. היא רצתה להוסיף: “למה לא באת לצהרים,” אבל במקום זה שאלה: “איך אתה מרגיש, עייף?”
“ככה,” אמר, “יש מים חמים?”
“כן,” אמרה, “תיכנס, אני כבר אביא לך את הבגדים.”
הם לא נגעו זה בזה, והוא הלך בתנועות כבדות אל המקלחת.
ערכה את השולחן בינתיים.
“ודווקא עשית אוכל טוב היום,” אמר אחרי שהתחילו לאכול.
“כן, והוא היה מוכן כבר לצהרים,” שיקרה.
“חשבתי שיש לך משהו. לא ידעתי שתכיני.”
“אני יודעת.”
“אני עייף,” אמר פתאום, “כמו תמיד ביום ראשון. קשה להתרגל מחדש.”
“גם אני עייפה.”
“אני עוד צריך להיות איזה חצי שעה אצל יואל. אחר כך אחזור. נלך לישון מוקדם היום.” “בסדר,” אמרה.
ואחר כך הוסיפה: “אתה רואה את הספרים על הארון. התחלתי ללמוד. גם שלחתי מכתב, כדי להירשם לבחינות.”
“את עוד זוכרת משהו?”
“בהתחלה היה נדמה לי ששכחתי את הכל. התחלתי להעתיק. ואני נזכרת. אני אפילו זוכרת את המורה שהירצה. מגמגם קצת, אבל אמר דברים נכונים כנראה.”
“פגשת אותם בבית, אתמול?”
“לא. אבל היה לי מפתח.”
“אבל נסעת גם היום, לא?”
היא שתקה.
“הגיעו מכתבים?” שאל.
“לא.”
“אחזור מוקדם,” אמר לפני שהלך. והיא שוב נשארה עם הספרים. היה נדמה לה שכל היום לא יצאה מהבית, והחום ששרר בחדר הילאה אותה. הוציאה מחברת וספר למרפסת וישבה ליד השולחן. היה קריר בחוץ. יתושים התעופפו סביב הנורה החשופה. יתוש הגיח מהתקרה ודקר את זרועה. התגרדה. אחר המשיכה להעתיק. כתבה באופן מכאני, מירקה את שיערה באצבעותיה, חשה את עצמה פרועה. סבלנותה למחברות ולספרים פקעה. הוציאה ספר מארון הספרים, אך גם בו מאסה מייד. “קצת כוח,” אמרה לעצמה, “קצת סבלנות.” אך לא יכלה. לא ללמוד. לא לקרוא. אורות בודדים היו פזורים בהרים, מן העבר השני של הגבול. ביום היו ההרים בעיניה תכולים, אפורים. עתה לא נראו כלל. האורות היו כמו תלויים באוויר. רצתה פתאום שטוביה יהיה לידה. אבל לנגד עיניה היה החייל השפוף שדידה לאורך גדר־האבנים בכפר החרב. היא זכרה את שלושת החיילים שהלכו אמש באלנבי והסתכלו עליה. אם היתה פוגשת את יפתח היום אחר הצהרים, היתה הולכת איתו שוב אל הכפר. למרות הדגל האדום. מחר בבוקר היא תתן לו את המימיה. מה הוא רצה להגיד לה, באותו יום? חייכה לעצמה. היתושים זימזמו מול עיניה. הטל נצץ על השיחים בחצר. רצתה לישון.
אבל כששמעה את הג’יפ פולש אל הרחוב, שוב פתחה את המחברות, והמשיכה להעתיק.
“הספקת משהו?” שאל טוביה. “לא כל כך,” אמרה.
“אני אקרא את העיתון,” אמר, “אחר כך נלך לישון. תנצלי את הבוקר.”
“מחר בבוקר, אולי אלך לבית הספר, לראות את המנהל.”
הוא החליף את הנעלים בסנדלים, הביא כסא־נוח מתקפל למרפסת, פתח אותו, ונשכב עליו. העיתון כיסה את פניו. היא היתה מוכרחה להעתיק עכשיו. אבל עדין עשתה זאת באופן מכאני, מבלי להתרכז בדברים.
“אתה רוצה לשתות משהו?” “כן,” אמר.
הכינה לימונדה קרה, הגישה לו, והתיישבה על מעקה המרפסת. הם שתו את הלימונדה בלגימות אטיות. טוביה השמיט מידו את העתון שנפל לריצפה. הם לא דיברו. הוא הסתכל עליה. היא הסתכלה בשולחן, אך לא ראתה את המחברות. רק כשהניחה את הכוס הריקה על המעקה, והיא שמעה נקישה קלה, קמה ממקומה וחזרה לשבת ליד השולחן.
“נלך לישון?” הוא קם ונשען על השולחן.
“אני רוצה ללמוד הערב.”
“יש לך כל היום,” אמר, “דווקא בלילה?”
“אני צריכה להתחיל פעם.”
“כבר הרבה זמן שלא נכנסנו ביחד למיטה, לישון. תמיד קורה משהו.”
היא לא ענתה לו, והוא הלך לישון. לבד.
מאוחר יותר חזרה עם המחברות אל המטבח, פתחה את התריס, עמדה ליד הרשת, והסתכלה החוצה, אל הלילה.
שני הפרקים הם מתוך רומאן שיראה אור ב“ספרי סימן קריאה”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.