הקדמה 🔗
בארץ אחת, ארץ רחוקה אחת, קרה אחת (רבים אמרו ארץ יפה אחת, ארץ ארמונות, מגדלים, גם שדות, אגמים, שדרות, גנים), מה שהוא ידע היו תחנות הרכבת. בעיר אחת, שחורה, קרה, מה שהוא ידע היו תחנות הרכבת.
מחכה לרכבת האחרונה, לפעמים ללפני אחרונה, לפעמים לאחרי אחרונה, מתרץ לעצמו תירוצים של גיל מוקדם ומאוחר, של זמן שאינו בשמיים או בארץ, ולא מאמין מפני שיודע שהוא המציא, מעצמו ימציא, ובכל זאת מתרץ ולא כמו בזמן אחר, בזמן ילדותו שהיתה שהיתה, והוא מאמין ולא מאמין, ובכל זאת היתה, והיא ילדותו והיא נערותו והיא בגרותו שאינה, שאינה ילדותו ובכל זאת איתו.
ועכשיו ברכבת, זו האחרונה, הוא מחכה, למשהו הוא מחכה, למשהו המחכה לו במקומו המחכה לו והוא מחכה ועוד הוא מחכה.
ועכשיו הדלת לפניו ועכשיו מאחוריו, עכשיו המיטה ועכשיו התיקרה. עכשיו משהו שוקע, שוקע, כל כך שוקע, כל כך כבד. ועכשיו כבר קל מאוד. משהו מרחף. משהו בין המיטה הזאת לתיקרה הזאת.
גופו הארוך והצר היה איתו, ראשו הגדול, המקריח, ידיו הרזות, כפות רגליו המזדקרות וגופו קל ומתקרר.
כחול ים המים 🔗
יום אחד בא שמשון השמן לעץ ואמר שלמרים אין פּיפּי כמו לכולם. בהתחלה אף אחד לא תפס מה הוא מדבר. אחר־כך מישהו אמר: “מטומטם!”, אבל שמשון השמן אמר שהוא ראה. מלאכי התחיל צוחק כמו משוגע.
“משוגע, מה אתה צוחק?” אמר לו אריה הגדול, “משוגע, תפסיק את זה!”
מלאכי לא יכול היה להפסיק.
“מאיפה אתה יודע?” שאל ישי נקוּדוֹת.
“ראיתי”, חזר ואמר שמשון, ופניו זרחו מהנאה גלויה מאוד, ואנחנו כולנו הסתכלנו בו כאילו מישהו בא וסיפר שהעולם התהפך או שהמנהלת היא פרה בצורת בן־אדם או שאנחנו לא יהודים בארץ־ישראל.
“ראית? מה ראית?!” חזר ושאל אריה הגדול ברצינות ובבוז גדול כמו תמיד כשמישהו עולה עליו במשהו.
“ראיתי לה”, אמר שמשון והביט לאריה ישר בעינים.
“הוא משקר”, אמר ישי נקוּדוֹת.
“מה זאת אומרת שאין לה פּיפּי כמו לכולנו?” שאל אריה הגדול לאט.
שמשון אמר והתחיל מתרגש יותר ויותר:
“אין, פשוט אין! בחיי! ראיתי לה, אין לה! אין לה שום דבר, אני נשבע! בחיי אדוני!”
פתאום התחלנו כולנו לדבר בבת אחת ולצעוק ולהרעיש ואי אפשר היה לשמוע ולהבין שום דבר.
אז צעק אריה הגדול:
“שקט!”, וכולנו שתקנו.
“בסדר, הולכים לראות”, אמר ופנה לשמשון השמן:
“אם אתה משקר נעשה לך אַייסה בּסַייסה כזה שתלמד לכל החיים שלך”.
“אתם תראו! אתם תראו!” צעק שמשון.
אבל אריה הגדול כבר פנה בכיוון הבית של מרים וכולנו בעקבותיו.
אני לא הבנתי כלום בכל הענין הזה. זאת אומרת, לא הבנתי מה הם מתרגשים כל כך. אם אין לה פיפי, בטח יש לה דבר אחר. ומה זה כל כך חשוב אם יש לה או אין לה?
שאלתי את מלאכי שהלך על ידי, אבל הוא היה מרוגש נורא וקפץ ורץ לפנים ולאחור ודיבר עם כולם בבת אחת.
ישי אמר:
“אם אין לה פּיפּי, אנחנו כבר נַראֶה לה”.
לא הבנתי גם את זה. הוא אמר זאת כאילו היה כועס.
בינתיים היגענו לבית של מרים. אריה הגדול אמר לשמשון:
“תקרא לה”.
שמשון קרא:
“מרים! מרים!”
מרים יצאה למרפסת.
“בואי למטה”, הוא קרא, והיא אמרה:
“אני עושה שיעורים”.
“בואי למטה”, הוא קרא, “רק לרגע”.
“טוב, אני באה”, אמרה ונעלמה מן המירפסת.
כולנו חיכינו. היא באה והתקרבה. אריה הגדול אמר:
“הולכים למחבוא”. והתחיל ללכת.
מרים שאלה:
“מה הענינים?” אבל הלכה אתנו כמו כולם.
בדרך למחבוא הסתכלתי במרים בזהירות ולא יכולתי לראות שום הבדל רציני בינה לבינינו ולא יכולתי לתפוס מה חשוב כל כך ענין הפּיפּי. אבל לא אמרתי כלום. ניסיתי לתאר לעצמי איך זה נראה בלי הפּיפּי, אבל לא יכולתי לתאר זאת לעצמי בכלל.
אריה הגדול הלך במהירות גדולה וכולם היו די מרוגשים.
באנו למחבוא ונכנסנו לתוך הבור הגדול. אריה הגדול אמר:
“מלאכי, לך לשמור”.
ומלאכי אמר:
“גם אני רוצה לראות”.
ואריה הגדול אמר:
“נקרא לך”.
מלאכי הלך וכולנו נעמדנו מסביב למרים. היה שקט ומרים הסתכלה בנו בלי להבין.
אריה הגדול אמר:
“שמשון אמר שאין לך פיפי כמו לנו. אנחנו רוצים לראות”.
מרים אמרה לשמשון:
“מלשין”.
אבל אריה חזר ואמר:
“תראי”.
היא אמרה:
“לא רוצה”.
הוא אמר:
“אם לא תראי נראה בכוח”.
היא אמרה:
“מה אתה רוצה לראות?”
הוא אמר:
“אם יש לך פיפי כמו לכולנו”.
היא אמרה:
“זה לא עסק שלך”.
הוא אמר:
“זה כן”.
היא אמרה:
“לא רוצה”.
הוא אמר:
“אם את לא רוצה סימן שאין לך”.
היא אמרה:
“יש לי”.
הוא אמר:
“אז למה את לא רוצה להראות?”
היא אמרה:
“ככה”.
הוא אמר:
“אם לא תראי נעשה עליך חרם”.
היא אמרה:
“למה אתה רוצה לראות?”
הוא אמר:
“ככה”.
היא אמרה:
“זו לא סיבה”.
הוא אמר:
“זו כן סיבה”.
כולנו נעשינו חסרי סבלנות.
ישי נקוּדוֹת אמר:
“מה יש, את מתביישת?”
ומרים אמרה:
“אני בכלל לא מתביישת”.
“אז למה את לא רוצה להראות?” שאל ישי.
היא אמרה:
“ככה”.
אריה חזר ואמר:
“אם לא תראי נעשה עליך חרם גדול!”
מרים אמרה:
“אתם טיפשים”.
ישי אמר:
“אנחנו רוצים לראות!”
כולנו שתקנו והסתכלנו במרים, ומרים הסתכלה בנו.
אחר־כך היא אמרה:
“אז מה אם אין לי פיפי כמו לכם?”
אף אחד לא ענה ואחר־כך חזר ישי ואמר:
“אנחנו רוצים לראות”.
שוב היתה שתיקה.
פתאום היא אמרה:
“טוב, מה איכפת לי”.
היתה שתיקה עוד יותר חזקה וכולנו הצטופפנו מסביבה.
היה חם והרגשתי את ריח הזיעה של מלאכי. הטיפש הזה עזב את המשמר ועכשיו נשם בכבדות והזיע לידי. טיפש, חשבתי בליבי, אבל לא אמרתי כלום, מפני שמרים הרימה את החצאית וכולנו ראינו את התחתונים הלבנים שלה. הם היו הדוקים לגמרי לגוף שלה. זה היה לגמרי אחרת מכל מה שראיתי אצל כל אחד מהילדים האחרים. הם היו לגמרי הדוקים. החלק שבסוף הרגליים שלה התחבר ישר עם הבטן והיה חלק לגמרי, בלי שום בליטה. התחתונים יצרו שם מין משולש לבן וחלק. חשבתי שזה יפה מאוד. מרים הסתכלה בנו וכולנו הסתכלנו במשולש הלבן הזה. היא שאלה:
“להוריד את התחתונים?”
ואריה הגדול אמר:
“כן”.
היא הורידה את התחתונים שלה. המשולש הלבן נעלם. ראינו שהיתה לה גבעה קטנה וחריץ באמצע. זה הכל. לא היה לה פיפי!
אז אמר אריה:
“את ילדה”.
הוא הסתובב ופנה ללכת. בדרכו ראה את מלאכי שעזב את המשמר ואמר לו:
“חמור! אתה לא משחק נגד שכונת נורדיה בשבת!”
ויצא מן המחבוא.
כולם פנו ללכת אחריו.
מרים עמדה שם פתאום לבדה, החצאית בידיה והתחתונים המשולשלים כרוכים לרגליה. חשבתי מה הם עשו לה ויצאתי מן המחבוא.
הלכנו לעץ, לאט, בגלל החום. נסחבתי מאחורי כולם ומשכתי את החול בתוך הסנדלים. רציתי לחזור למרים שנשארה לבדה בבור.
החול בסנדלים הכביד עלי ובעטתי אותו החוצה. רצתי והישגתי את היתר.
כשהגענו לעץ אמר אריה:
“היא ילדה”.
ושמשון המטומטם כמעט צרח בנצחון:
“אמרתי לכם! אמרתי לכם!”
אני לא הבנתי למה הוא צורח ככה.
ישי אמר:
“מה נעשה אתה עכשיו?”
קוֹבּי ששתק כל הזמן כמו תמיד אמר פתאום:
“זאת אומרת שהיא יותר לא אתנו?”
אריה הגדול אמר שוב:
“היא ילדה”. והוסיף: “ושקרנית כמו כל הילדות”.
פתאום שמעתי את עצמי אומר:
“אולי יש לה פיפי בתוך החריץ שלה”.
כולם הסתכלו בי כאילו נפלתי על הראש. עכשיו אמרתי קצת בפחות בטחון, מפני שכבר ידעתי שאני מדבר.
“אולי… הפיפי שלה כל כך קטן שלא רואים אותו… אולי… הוא בתוכו… אולי הוא עוד יגדל…”
אריה הגדול הפסיק אותי בבטחון ובבוז כרגיל:
“אתה טיפש. אין לה שום פיפי. היא ילדה”.
השעה היתה קרובה לצוהרים וכולנו פנינו ללכת לבתים שלנו. פתאום אמרתי:
“אני אבדוק”.
אריה הגדול אמר:
“אתה טיפש”.
והלך.
בדרך הביתה אמר לי ישי:
“אני אבוא אתך”.
שמשון השמן אמר:
“גם אני רוצה לבדוק”.
“נלך מחר”, אמר ישי.
ואני אמרתי:
“טוב”.
בלילה חלמתי על שמיים לבנים לגמרי וצפור אחת מעופפת בהם.
למחרת הלכנו שלושתנו למרים.
היא שאלה:
“מה אתם רוצים?”
“לבדוק”, אמרנו.
היא אמרה:
“טוב”.
“נלך לגג שלי”, אמר ישי.
“טוב”, אמרנו.
נכנסנו לחדר הכביסה וסגרנו את הדלת. מרים הרימה את החצאית וראיתי את המשולש הלבן. היא הורידה את התחתונים וראיתי את הגבעה ואת החריץ.
ישי אמר לה: “תשכבי”.
היא שכבה על הריצפה. הוא התכופף וגם שמשון ואני התכופפנו ואז הוא התחיל לפשפש באצבעות שלו בתוך החריץ שלה. אחר־כך שמשון פישפש ואחר־כך אני. לא היה לה שום דבר. החריץ היה ריק. אמרתי: “אין שום דבר”.
ישי אמר:
“נכון. אנחנו נבוא לבדוק מחר”.
מרים אמרה:
“טוב”. וקמה והעלתה את התחתונים והורידה את החצאית.
כשיצאנו שאל אותי ישי:
“אתה חושב שהיא בעלת מום?”
ושמשון אמר:
“אצל כל הילדות זה ככה. ראיתי אצל אחותי”.
למחרת בדקנו שוב. ישי אפילו דחף לה עפרון. לא היה שם שום דבר. בשבת היה משחק כדורגל ולא בדקנו. מרים באה למשחק אבל לא הלכה איתנו לעץ אחרי המשחק.
בשבועיים שלאחר מכן הלכנו שוב לבדוק כמה פעמים. פעם הלכתי רק עם ישי בלי שמשון. ופעם הלכתי לגמרי לבד. לבסוף נמאס לנו.
“כנראה שככה זה”, אמר ישי. “אין לה”.
לאחר שבועיים נוספים שכחנו מכל הענין. אני חושב שאמרתי לישי:
“כנראה שככה זה אצל כל הילדות”.
יותר לא השתתפה מרים במשחקים שלנו. לא הרגשתי שמישהו שם לב במיוחד. היתה מלחמה עם שכונת נורדיה.
לפעמים, כשהייתי פוגש בה, הייתי מרגיש מבוכה משונה, ומרים היתה מורידה את העיניים וממהרת להסתלק. רציתי להגיד לה שזה לא נורא שאין לה פיפי כמו לנו ושזה ככה כנראה אצל כל הילדות, אבל לא יכולתי.
מי שעומד מאחורי מלפני ומכל עברי הוא העומד 🔗
אמא שלי אמרה לי: “בפינה…” – האצבע שלה תוציא לי את העיניים! האצבע שלה תוציא לי את העיניים! “אתה רואה את הסימן על הגדר? זה שוטר!” – שוטר זה חיה רעה אוכלת ילדים כבר ידעתי – “אם תרד למטה, השוטר…” – יותר אני לא רוצה לשמוע! יותר אני לא רוצה לשמוע!
וככה היה הילד משקיף מן המרפסת שלו במשך כל הקיץ הארוך ויודע שכל החברים שלו משחקים כדורגל או שני מחנות וליבו הקטן נקרע לשניים ובנשמתו סבל נוראי.
כשירדתי בכל זאת בלי רשות, מפני שלא יכולתי להתגבר על היצר הרע שלי, פחדתי עוד יותר. בלבי מלחמה נוראה שאוכלת לי את הנשמה. מוסר כליות ומלחמה פנימית כל הזמן. לא יעזור כלום. רבי אלעזר היה נותן בהם סימנים דצ“ך, עד”ש, באח"ב. דם צפרדע כינים… לא יעזור כלום. לא הבנתי את האמא שלי. האיסורים והחרמות! האיסורים והחרמות! “ילד ילד היזהר, כי אני פה השוטר”. כל הקיץ הארוך.
אבא שלי לא היה מתערב. אני במקומו הייתי מתערב. אבל הוא לא היה מדבר הרבה בכלל. גם עם אמא הוא לא היה מדבר הרבה. כשהיה רב איתה היו הפנים שלו נעשים אדומים והוא לא היה מדבר איתה בכלל הרבה מאוד זמן. אני במקומו הייתי מדבר.
איתי הוא היה מדבר רק פעם או פעמיים בראש השנה וביום כפור. קודם היה שם לי כיפה על הראש, נותן לי ספר “מחזור” ביד, ולוקח אותי לבית הכנסת בשכונת נורדיה. אחר־כך בדרך היה אומר לי שאני צריך להתפלל בבית הכנסת לאדוני ושאני אבטיח שאני אהיה ילד טוב ושאני אבטיח שאני אכין שעורים כמו שצריך ושאני לא ארגיז את אמא. אני לא הייתי מתפלל כי לא ידעתי איך, אבל הייתי מבטיח כמו שאמר לי שאני צריך להבטיח. פעם כשהוציאו את ספר התורה מארון־הקודש והחזן עבר עם ספר התורה, אבא שלי אמר לי פתאום: “תנשק את ספר התורה”. אני לא רציתי. כשחזרנו הביתה הוא אמר לאמא שלי: “הוא ילד משונה”. חשבתי, אולי אני משונה. פעם כשארון הקודש היה פתוח הלכתי לראות את אדוני שהיה שם. הלכתי קרוב מאוד והסתכלתי: הארון היה ריק. לא היה שם שום דבר. הסתכלתי טוב מאוד. הוא היה ריק לגמרי! אדוני לא היה שם. הוא לא היה שם בכלל! חזרתי ושאלתי את אבא שלי: איפה אדוני? הוא אמר לי: “אדוני בשמיים, ילד, תנשק את ספר התורה”. לא נישקתי את ספר התורה. אפילו לא הבטחתי יותר שאני אהיה ילד טוב ושאעשה את השעורים ושאני לא ארגיז את אמא. אף פעם לא הבטחתי יותר כלום.
פעם אחת הלכתי לתחנת המשאיות של אבא שלי. אחרי כמה זמן התחילו כמה נהגים לריב. נהג אחד רב עם אבא שלי, אבל אבא שלי לא השיב לו. הנהג הזה התחיל עם אבא שלי בידיים, אבל אבא שלי לא החזיר לו. הפנים שלו נעשו חיוורים, לא אדומים. אחר־כך כמה נהגים הפרידו ביניהם, וכולם הפסיקו לריב. אחר־כך כולם התחילו לדבר אבל אבא שלי לא דיבר. ראיתי את הפנים החיוורים של אבא שלי וחשבתי שהוא הפסיד.
אחר־כך הלכתי משם. כל הזמן, בדרך הביתה, חשבתי שאבא שלי הפסיד וזכרתי כל הזמן את הפנים החיוורים שלו. כל הזמן חשבתי על זה. הייתי מוכרח. חשבתי למה הוא לא החזיר לנהג הזה? למה אחר־כך הוא לא דיבר. לא הבנתי גם את אבא שלי. אני במקומו הייתי מדבר. אבל הוא אף פעם לא היה מדבר!
אחר־כך באתי לשכונה ולא רציתי יותר לחשוב עליו. הייתי צמא והלכתי לקיוסק של דודה מאמא לקנות סודה. היה חם נורא. שתיתי את הסודה וקניתי עוד סודה ושתיתי. אחר־כך הלכתי לעץ. כולם היו שם ודיברו על כדורגל. אחר־כך מישהו אמר “בואו נעשה משהו”. מלאכי אמר: “בואו נראה מי משתין יותר רחוק”. תמיד היו לו המצאות כאלה. ישי אמר: “טוב”, והשתין עד התחלת המיגרש. דוּדוּ הלך לסמן וחזר למקום שעמד ישי והשתין. אבל הוא השתין פחות ממנו. שמשון אמר שהוא ישתין יותר רחוק, אבל הוא השתין יותר מדי גבוה והשתין עוד פחות מדוּדוּ. אריה הגדול אמר כמו תמיד, כאילו הוא המומחה הכי גדול: “צריך להשתין בקשת רחבה!” לא הבנתי מה זאת אומרת “בקשת רחבה”, אבל הוא השתין טוב מאוד ועבר את ישי בהרבה. אחר־כך קמו כולם חוץ מקובי וממני ונעמדו בשורה. קובי קם והלך לסמן את המקומות. אחר־כך התחילו כולם להשתין. אחדים עברו את ישי, אבל אף אחד לא עבר את אריה. הוא אמר: “אתם רואים! צריך לדעת להשתין בקשת רחבה”. קמתי ונעמדתי איפה שעמדו כולם. התחלתי להשתין. היה לי המון מה להשתין. השתנתי חזק וכיוונתי את הזרם. בהתחלה הגעתי עד לאיפה שהגיע ישי. אחר־כך הרמתי את הזין ועברתי את אריה. גמרתי ואמרתי: “צריך שיהיה הרבה מה להשתין”. ישי אמר: “צריך זרם חזק”. וקובי אמר: “נתן ניצח!” ארל’ה הקטן אמר: “נתן הוא מלך המשתינים!” וצחק. כולם צחקו.
הלכתי הביתה וחשבתי כמה שכולם מטומטמים. בצוהריים אבא שלי בא לאכול. הוא אכל ואחר־כך קרא את העתון ולא אמר שום דבר. אפילו לא הסתכל עלי, כאילו שלא הייתי בתחנת המשאיות שלו לפני הצוהריים. בלילה, אחרי שהלכתי למיטה, שמעתי אותו ואת אמא שלי מדברים. הוא אמר שהוא מוכרח להחליף את העבודה שלו, שהוא לא יכול לעבוד יותר עם כל ה“בעלעגוּלס” האלה. אמא שלי אמרה לו שהיא אמרה לו את זה מזמן. הוא אמר שהוא יודע. חשבתי שהם שוב יתחילו לריב אבל היא לא נידנדה לו כל כך הרבה הפעם והם לא רבו. אחר־כך שמעתי שהלכו לישון. אחר־כך היה שקט כל הלילה.
כל הלילה עד שנרדמתי חשבתי שאבא של ישי שוטר ואבא של אריה הגדול מפקד ראשי בהגנה (ראינו את התמונות שלו עם רובה) ואחיו של קובי נוטר ואביו היה בצבא של האנגלים (היו לו המון סמלים שלו) ואפילו האבא של שמשון השמן ה“דוֹס” הוא באצ"ל מפני שהוא רביזיוניסט. אבל אבא שלי לא היה שום דבר.
הוא אף פעם לא החליף את העבודה שלו.
ניבים נבחרים 🔗
א. “חזון נפרץ” 🔗
קיץ אחד היינו מודדים את האברים המיניים שלנו: למי יותר גדול, למי יותר שמן. הכי גדול ושמן היה לליאון הבולגרי, מפני שהוא היה יותר מבוגר מכולנו. היו לו גם חוברות עם תמונות של בחורות ערומות והיה לו הספר ‘חיי המין של האדם’.
את הספר הזה הוא לא היה נותן בקלות. רק אחרי הרבה בקשות היה נותן אותו בתור טובה גדולה אם היו נותנים לו משהו די יקר בשביל זה. מלאכי נתן לו את האקדח שלו. ישי נקוּדוֹת נתן לו עשרה בולים רגילים ושני משולשים, ואני נתתי לו עשרים ג’ולים רגילים וחמש פרפריות ששוות שניים. בספר היו גם תמונות ושירטוטים, אבל לא כמו בחוברות של הבחורות הערומות.
תמיד כשהייתי קורא את הספר הייתי מקבל “זיקפה” בדיוק כמו שהיה כתוב בספר, ומאונן. שאלתי את עצמי אם כולם מאוננים כשהם קוראים את הספר. זה היה ספר מדעי, רציני ומחנך. כך היה כתוב בהקדמה. בכל זאת הייתי מקבל זיקפה ומאונן. אני בטוח שישי היה גם כן מאונן.
ליאון היה מסתורי מאוד. היו לו כל מיני דברים שלאף אחד מאתנו לא היו. הוא בא לשכונה הרבה אחרי כולנו. הוא היה פליט ובא עם האמא שלו אחרי המלחמה באונית מעפילים. כולם אמרו שאמא שלו היא זונה. אבל לא היינו בטוחים, מפני שלא ידענו בדיוק מה היא עושה. גב' בלאו היתה זונה מפני שהלכה עם האנגלים לבתי קפה ברחוב הירקון. את זה ידעו כולם.
דודי נתן לי משקפת במתנה והיינו הולכים לבית של קוֹבּי להציץ לחדר של גב' בלאו כשהיתה מתפשטת. כמה פעמים בשבוע אחרי הצוהרים היתה מתפשטת ולובשת שמלה אחרת לפני שהיו באים לקחת אותה, כל פעם אנגלי אחר. זונה.
היינו רואים לה את הקומביניזון ואת החזיה של השדיים שלה.
אני הייתי מקבל שלושה ג’ולים או בול אחד בעד השימוש במשקפת, וקובי היה מקבל אותו דבר בעד השימוש בחדר שלו.
אחרי שהיא היתה יוצאת היינו הולכים לצחוק על יואכים, או שהיינו הולכים למגרש הגדול לשחק כדורגל. כשהיה יותר מדי חם היינו נשארים אצל קובי לשחק “ריכוז”.
ב. “חשרת עבים” 🔗
בבית הספר קראו לו מנחם, אבל האמא היקית שלו היתה קוראת לו יואכים ולפעמים גם אכים. הוא גר בשכונה, אבל לא היה בכלל שייך לשכונה. כבר כמה פעמים הוא ניסה להתחבר איתנו, אבל הוא היה מין יקה פּוֹץ כזה גמור, שלא יכול היה להיות אחד מהשכונה בכלל.
כשהיה בא לעץ, אנחנו היינו צוחקים עליו וקוראים לו יואכים־יואכמה.
היה לו חבר אחד משכונה אחרת, שהיה בא אליו, שקראו לו שמחה. היינו צוחקים גם עליו. גם הוא היה יקה. חוץ מזה, השם שלו היה שם של ילדה.
פחות ופחות היה יואכמה מנסה להתחבר אתנו. בסוף הוא לא התחבר אתנו בכלל.
פעם בא ישי ואמר שהאמא של יואכים־יואכמה לא נורמאלית. שאלתי אותו מאיפה הוא יודע, והוא אמר שהוא יודע, וגם אמא שלו אמרה, ושכל היום מנגנים בבית של יואכים פסנתר, ושהאמא שלו הלא־נורמאלית שרה סלסולים, כמו אופרה.
זה היה נכון, כי הלכנו לבית של ישי שהיה ממול הבית של יואכמה והצצנו לשם עם המשקפת שלי. היו שם כל מיני אנשים, ואמא של יואכים עמדה ליד הפסנתר ושרה סלסולים. ואחר־כך יואכים־יואכמה ניגן בעצמו. אחרי שהם גמרו אמר ישי שהם ניגנו קונצרט.
אחר־כך הם התחילו שוב פעם, אבל זה כבר לא היה מענין והלכנו משם.
כשלא היינו הולכים לצחוק על יואכים היינו הולכים למגרש הגדול לשחק כדורגל.
ג. “כלה ונחרצה” 🔗
כשהיה יותר מדי חם היינו נשארים אצל קוֹבּי לשחק “ריכוז”.
פעם באו אלי לשחק. נתתי לכולם שוקולד וסוכריות מן המחבוא של האמא שלי שלא ידעה שאני יודע אותו.
כשהיא חזרה מן הקניות שלה אמרה “איזו אנדרלמוסיה” וגרשה את כולם.
למחרת בא אלי ישי ואמר שעשו עלי חרם מפני שאמא שלי אמרה לכולם אנדרלמוסיה וגירשה אותם. אני לא אמרתי שום דבר והוא הלך.
אחרי הצוהרים כשהלכתי לעץ אמרו לי:
“לך, אתה בחרם”.
רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה. הלכתי משם. מישהו קרא אחרי (זה היה מלאכי):
“צ’ילבּה מתחנפת!”
ומישהו אחר קרא:
“לך לאמא השמנה שלך!” (זה היה שמשון השמן).
ידעתי מי הם היו, אבל זה לא היה חשוב. רציתי להגיד להם משהו אבל לא ידעתי מה להגיד. לא יכולתי להגיד כלום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא ידעתי מה לעשות. הלכתי משם.
כל אותו קיץ לא דיבר אתי אף אחד חוץ מליאון שלא היה בעצם אחד מהשכונה ממש. הוא היה בא אלי לפעמים לשחק בדמקה ולפעמים אני הייתי הולך אליו. הוא היה נותן לי להסתכל בבחורות הערומות ואחר־כך היינו מוציאים את אברי המין הזקופים שלנו ומשפשפים אותם אחד לשני עד שהזרע שלנו היה נפלט, ואני הייתי מרגיש קצת הקלה ואולי בחילה, והייתי הולך הביתה.
בדרך הייתי רואה את החברה בחצר של ישי או מתחת לעץ משחקים או מדברים, ואף אחד לא היה מסתכל עלי. אף אחד לא הסתכל עלי אפילו פעם אחת.
ד. “צור לבבי” 🔗
יום אחד בא אלי ליאון ללכת אתו ליומית ל“מגדלור”. אמרתי “טוב”. כשירדנו הוא אמר לי: “בוא נקח גם את אכים”. אמרתי לו: “מה פתאום?” הוא אמר: “מה יש?” אמרתי: “הוא לא אחד מהשכונה”. הוא אמר: “אז מה?”
פתאום חשבתי: גם אני לא אחד מהשכונה יותר, ואמרתי “טוב”.
עלינו לדירה שלו. אמא של יואכים פתחה לנו את הדלת. היא אמרה:
“שלום ליאון, בפקשה ליכּנס”. (כמו יקית גמורה, חשבתי) ואנחנו נכנסנו.
אחר־כך נכנסנו לחדר הגדול. זה היה חדר משונה עם המון כורסות וספות עם הרבה כרים קטנים ועל ידם הרבה שולחנות קטנים ובצד אחד היה פסנתר ענקי שהיה יותר גדול מזה שהיה בבית הספר. והיו שם המון תמונות וצילומים והמון שטיחים וגם פרחים בכל המקומות. אף פעם לא ראיתי חדר כזה. היה לו גם ריח משונה. קצת כמו של מחסן, אבל טוב.
האמא של יואכים אמרה:
“תישפו בפקשה”.
ישבתי על קצה של כורסה אחת. יואכים נכנס עם שמחה אחריו. אמא של יואכים אמרה:
“תה בפקשה?”
יואכים אמר:
“בבקשה מוּטי”. והסתכל עלי.
אמרתי:
“כן”. ופתאום הוספתי:
“בבקשה”. וחשבתי: “אני כבר מתחיל להיות יקה”.
יואכים אמר לאמא שלו כמה מלים ביקית ואמר לי:
“אמא שלי לא מבינה עברית”.
אמרתי:
“כן”.
האמא שלו יצאה ויואכים שאל אותי אם אני רוצה לשמוע אותו מנגן.
אמרתי:
“טוב”.
הוא אמר:
“טוב, אני אנגן”.
הוא ניגן יפה מאד אבל זה לא היה מענין כי לא היתה לזה שום מנגינה.
שמחה אמר:
“אכים יהיה פסנתרן גדול”.
אמרתי:
“כן, זה היה יפה מאוד”.
שניהם חייכו ואז אמא של יואכים הכניסה תה ועוגיות על שולחן גלגלים. שתיתי קצת מהתה ואכלתי מהר עוגיה אחת ותיכף אחרי זה אמרתי שאנחנו מוכרחים ללכת מפני שנאחר לקולנוע.
אמא של יואכים אמרה:
“בפקשה אתה ילד טוף”.
שמחה אמר:
“תודה רבה גב' זמנהוף, היה נעים מאוד”.
אמרתי “כן” והלכתי מהר לדלת. לפני שיצאנו אמר יואכים:
“אני מזמין אותך לבוא שוב”.
אמרתי:
“כן”, וחשבתי שהוא יקה פוץ גמור לגמרי, איך שהוא מדבר ובכלל, ואני בטח לא אבוא אליו יותר אף פעם.
כשירדתי במדרגות לא חשבתי שאמא של יואכים משוגעת כמו שאמר ישי, אבל שהיא בטח יקית פוצית גמורה.
אחרי הקולנוע נעצרנו ליד קיוסק אחד וקנינו גזוז חמוץ־מתוק. כשנתנו למוכר את הכסף והוא הסתובב לקחת את העודף ראיתי שאכים מושיט יד בזריזות ומוריד חב[י]לה מסטיקים וליאון מוציא במהירות שתי חתיכות לדר מהקופסא. גם שמחה הושיט את היד שלו, אבל האיש הסתובב עם העודף, ושמחה הוריד מהר את היד והאיש לא הרגיש כלום.
לקחנו את העודף והסתלקנו. בפינה הם חילקו ביניהם את הפילוחים ונתנו גם לי מסטיק אחד וחתיכה מהלדר. אני אמרתי:
“מה? אתם מפלחים?”
והם אמרו:
“בטח, אתה לא?”
אמרתי: “בטח”, וכולנו הלכנו לבית של ליאון.
לפני שהלכתי אמר לי ליאון:
“תבוא מחר, אנחנו הולכים לעשות קיניָנה”.
שאלתי אותו מה זה והוא אמר:
“כמו שעשינו היום אחרי הקולנוע. מה, אתה לא יודע?”
הבנתי שהוא מתכוון לפילוחים מהקיוסק ואמרתי:
“אני לא יודע”.
כל אותו קיץ הייתי מאונן עם ליאון והולך אתו ועם שמחה לעשות קינינה. היינו מפלחים מסטיקים ולדר ומחליפי צבעים ולפעמים אפילו ופלים ושוקולדים מכל מיני קיוסקים, ומוחקים ומחדדים ואפילו פנקסים קטנים מ“אקמן”. הייתי מאונן ומפלח דברים כל הקיץ, והייתי שונא את עצמי, ושונא את ליאון, ושונא את שני היקים הפוצים, ושונא את כל השכונה.
זה היה קיץ נורא.
ה. “חד וחלק” 🔗
בסוף הקיץ חזרו כולם לדבר אתי. יום אחד כשחזרתי מן הספריה של לאוטרבך עברתי ליד המגרש. היה אימון כדורגל. נעצרתי והסתכלתי. לא רציתי שיחשבו עלי שאני מתחנף, והתחלתי תיכף ללכת. פתאום קבלתי מאחור מכה מהכדור. הסתובבתי וראיתי שמישהו בעט את הכדור החוצה. רציתי לעזוב את הכדור ולהמשיך ללכת, אבל בעטתי אותו בחזרה למגרש. אריה הגדול קלט אותו ומסר קדימה. הסתובבתי והלכתי. כשהגעתי כמעט לקצה המגרש הכדור יצא שוב החוצה לא רחוק ממני. מישהו צעק מן המגרש: “הנה! הנה!”
רצתי לעבר הכדור, עצרתי, הסתובבתי ובעטתי לכיוון שלו. זה היה ישי. החברה המשיכו להתאמן, ואני נשארתי לעמוד במקום. מדי פעם היה מגיע אלי כדור, ואני הייתי בועט אותו בחזרה למגרש.
כשנגמר האימון ירדו כולם מן המגרש וכשעברו על ידי אמר אריה הגדול:
“מחר אימון בשלוש”. וכשהוא אמר את זה הוא הסתכל גם עלי. ידעתי שהחרם נגמר.
למחרת באתי עשר דקות לפני שלוש וחיכיתי בצד עד שיתאספו כולם. כשבאו כולם אמר לי אריה הגדול:
“תתאמן קודם בהגנה”.
עליתי למגרש וחשבתי: למה אמא שלי לא זונה כמו גב' בלאו? אילו היתה אמא שלי זונה כזאת הייתי יכול להביא את כולם שיראו לה כשהיא מתפשטת או מתלבשת.
הייתי טוב מאוד באימון למרות שלא התאמנתי כל הקיץ. בשבת ניצחנו את נורדיה שלוש־אפס. שיחקתי קיצוני ימני כרגיל, ותקעתי גול אחד. כשחזרתי הביתה הלכתי להתקלח. כשפתחתי את דלת האמבטיה, אבא שלי היה במקלחת. פתאום ראיתי את אבר המין שלו – אבל הוא הסתובב תיכף ומייד.
אחרי הרבה זמן שאלתי פעם את ישי למה עשו עלי את החרם באמת, והוא אמר שהוא לא יודע.
בין הרים ובין סלעים 🔗
כמה פעמים בקיץ עשינו איחוד עם הבנות של הכתה, אבל תמיד הוא היה נשבר.
ביום שישי היינו באים לגינה וגם הבנות היו באות. הבנות היו עומדות בצד ומדברות על כל מיני דברים, והבנים היו עומדים בצד אחר ומדברים על כדורגל או על המורים, או על המצב בארץ ועל הבנות.
אחר־כך היינו רוקדים במעגל “בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת”, “איש חסיד היה”, “חור בלבנה”, ו“עלי עלי”. חלק מן הבנים היו עומדים בצד ולא היו רוקדים וחלק מן הבנות היו עומדות בצד.
ישי היה מתפרץ כל פעם למעגל עם עוד כמה ילדים ועושה מהפכה שלמה והבנות היו צורחות אבל אחר־כך היו חוזרות לרקוד עם כמה ילדים.
אחר־כך היו הבנות הולכות הביתה ואנחנו היינו מדברים על כדורגל ועל המורים ועל המצב בארץ ועל הבנות עד שתים עשרה בלילה ואחר־כך היינו הולכים הביתה.
רוּתה היתה מלכת הבנות של הכתה. אף פעם לא ידעתי למה. היא היתה תמיד צוחקת. כשהיתה צוחקת לא הייתי שומע שום דבר אחר, רק שהיא צוחקת. כשהייתי רק מתחיל לדבר איתה, בכיתה או בהפסקה, הייתי מתחיל לרעוד. אף פעם לא הראיתי לה, אף פעם לא גיליתי לה שאני רועד כשאני רק מתחיל לדבר איתה. אף פעם לא דיברתי איתה בכלל. כשהיינו בגינה לא רקדתי איתה אף פעם.
פעם היא הזמינה אותי במעגל ואני רקדתי איתה, אבל התבלבלתי עם הצעדים, ולפני שנגמר הסיבוב עזבתי אותה והזמנתי את יהושבע הקטנה שעמדה במעגל בדיוק ממול לאיפה שנעצרתי, והתחלתי לרקוד איתה, ותיכף עזבתי אותה, וחזרתי למעגל, ותיכף עזבתי את המעגל, והסתלקתי מהגינה. אחרי זה לא רקדתי הרבה זמן במעגל. פחדתי שרוּתה תזמין אותי.
בסוף הקיץ נשבר האיחוד עם הבנות לגמרי. הרבה זמן אפילו לא דיברנו עם הבנות.
היינו הולכים לגן־הדסה לראות את הזוגות והיינו שרים “קסם בגן הדסה”. היינו מרימים את הגלגל האחורי של האופניים ומסובבים את הפדל בכל הכוח ומאירים פתאום את הזוגות וצועקים: “מטרו גולדווין מאיר מצלם!”
אני נכנסתי ל“צופים” ויצאתי, ל“מחנות העולים” ויצאתי, ל“שומר הצעיר” ויצאתי.
היה ‘העוצר הגדול’ והיינו שרים “פאק דם אוֹל! פאק דם אוֹל!”
בהתחלת הקיץ חזרנו להסתכל על הבנות אבל עוד לא דיברנו איתן.
אני ראיתי שלכמה בנות היו שדיים. הן היו קופצות בתוך החולצות שלהן בשיעורי התעמלות. ישי אמר שלרוּתה ולעליזה ולאֶתי יש חזיות.
שמעון השמן היה רודף אחריהן, דוחף אותן לפינה, ודופק להן על הגב לבדוק את החזיות שלהן וצועק: “הרופא אומר שזה בריא לגוף!”
יום אחד הביא ישי פטנט חדש. הוא שם מראה קטנה בסנדלים שלו והיה מקרב את הרגל שלו מתחת לשמלה של אחת הבנות לראות לה את התחתונים. הבנות גילו את הפטנט ורוּתה הלשינה למורה.
אחר־כך עשינו שוב איחוד עם הבנות. בשבת היינו מרכיבים אותן על הרמה לירקון או לרמת־גן וניצמדים לגוף שלהן עד כמה שהיינו יכולים בלי שירגישו. בכיתה כולם ידעו שהמורה לאנגלית אוהבת את המורה לחשבון.
בסוף הקיץ היה לעליזה בת־מצוה. במסיבה שלה רקדנו במעגל. כל הזמן חשבתי איך להזמין את רוּתה. כל פעם כשהייתי בתוך המעגל, חשבתי איך להזמין אותה. רוּתה צחקה כל הזמן. כל הזמן חשבתי איך להזמין אותה. כשהייתי בתוך המעגל הייתי חושב איך להזמין אותה ולא הייתי מזמין, וכשעמדתי מסביב למעגל הייתי שונא את עצמי שלא הזמנתי אותה. אחר־כך הייתי חושב שבפעם הבאה אזמין אותה.
הייתי הרבה במעגל, כי הרבה בנות הזמינו אותי, אבל לא הזמנתי את רוּתה.
אחר־כך התחילו ללכת הביתה. חשבתי שעוד מעט ילכו כולם. פעם אחת כשהייתי במעגל הסתובבתי פעם ועוד פעם ועוד פעם. יותר משלוש פעמים אי אפשר היה להסתובב בלי להזמין. בפעם הרביעית נעצרתי על יד רוּתה והושטתי לה את היד להזמין אותה. היא הסתכלה לי ישר בעיניים וצחקה קצת. רקדנו סיבוב אחד שלם ואני חזרתי למעגל מסביב. רוּתה המשיכה להסתובב וצחקה עוד קצת. פתאום היתה לי הרגשה משונה שכולם מסתכלים עלי. רוּתה צחקה שוב וישי התחיל לצחוק. פתאום חשבתי שכולם יודעים! לא ידעתי מה לעשות! חשבתי שכולם מסתכלים עלי! ויודעים! וצוחקים! לא ידעתי מה לעשות עם עצמי! עזבתי את המעגל ורצתי משם. רצתי ורצתי. ואחר־כך הלכתי והלכתי ורצתי והלכתי ואחר־כך הלכתי הביתה. לא הלכתי לבית הספר שבועיים. אמרתי שאני חולה. עשיתי את עצמי חולה. הייתי חולה. הקאתי ורעדתי כל הזמן. הרופא אמר שאני חולה. הוא לא ידע מה שיש לי אבל אמר שאני חולה. שכבתי במיטה שבועיים. הקאתי ואוננתי ורעדתי.
במשך הקיץ הזה דוּדוּ ואֶתי נעשו חבר וחברה, קובי הקטן ושושנה היו חבר וחברה. רק שמשון היה רודף אחרי הבנות ודופק להן על הגב. אריה הגדול ורוּתה היו חבר וחברה.
כל הקיץ היתה יהושבע מסתכלת עלי בעינים שחורות גדולות ועגולות, אבל אני הסתכלתי על רוּתה.
אחרי שחזרתי לכיתה מן המחלה שלי ראיתי שיהושבע מסתכלת עלי. הייתי הולך אליה לקחת ממנה מחברות כדי להעתיק את החומר שהחסרתי.
פעם אחת אמרתי לה:
“בואי אלי הביתה”.
לא אמרתי לה למה והיא לא שאלה למה.
אמרתי לה:
“בואי אלי הביתה, אין אף אחד, ההורים שלי הלכו לקולנוע”.
היא נענעה בראשה והלכנו אלי הביתה. בדרך הביתה לא דיברנו, ולא דיברנו כשנכנסנו אלי הביתה. אף פעם לא היתה ילדה אצלי בבית. כשנכנסנו הסתכלה יהושבע מסביב. אמרתי לה: “שבי”. היא התישבה. אני הסתובבתי קצת ואחר־כך הפסקתי. אחר־כך התישבתי. אחר־כך קמתי. היא קמה. פתאום התחלתי להפשיט אותה. היא לא התנגדה וגם לא אמרה מלה. הפשטתי אותה ערומה לגמרי על הספה האדומה בחדר האורחים. הגוף שלה היה לבן לבן על הספה האדומה, ושערה היה שחור שחור על גופה הלבן. אני רעדתי והיא רעדה. ואני שכבתי עליה ורעדתי והיא רעדה. ואני רעדתי ורעדתי עד שגמרתי לאט לאט. היא המשיכה עוד קצת והפסיקה. אחר־כך ליוויתי אותה הביתה.
אחר־כך הייתי רועד עליה כל הקיץ כל יום במשך כל הקיץ, בגינה או בחצר או בחדר האורחים על הספה האדומה כשההורים שלי לא היו בבית.
אחר־כך נגמר הקיץ ואני נכנסתי לבית הספר התיכון.
בבית הספר התיכון שכבתי עם נילי, ועם מירי ועם ציפי ועם ריקי ועם ליקי ועם מיקי. בצבא שכבתי עם עדינה ועם חביבה ועם חמודה ועם מתוקה ועם יפה ועם ברכה. לא רעדתי עם אף אחת מהן.
אחר־כך שכבתי עם אחרות. אחר־כך לא שכבתי עם אף אחת הרבה זמן.
קיץ אחד התחתנתי, קיץ אחד התגרשתי. רעדתי כששכבתי עם אשתי, רעדתי כשהתגרשתי ממנה. אבל אין מה לספר אודותיה. היתה אשה טובה, אבל לא ידעה לרעוד.
אחר־כך לאט לאט לא היה כלום.
מאז אני בערים אחרות, מאז אני יודע רק חורף, מאז אני מתחבא.
סוף־דבר 🔗
מאז הוא בערים אחרות, מאז הוא יודע רק חורף, מאז הוא מתחבא. מאז לא רעד יותר, חוץ מאשר בקור ובחושך.
הקור התגבר, הקור בחדר התגבר. גופו התקרר יותר, יותר. קם ואת התנור הדליק. אחר־כך התפשט ולמיטה נכנס. אז חש את גופו ערום בשמיכות ולאט נרגע. עכשיו באה המחשבה. וידיעה. ואחר־כך שאלה: כמה מכל זה אני יודע? המחשבה על עצמו בביתו, המחשבה על ביתו בעצמו, והשאלה, מה יש בה במחשבה הזו?
אבל חשב כל כך בקושי, הרגיש כל כך מעט, חש כל כך במטושטש שויתר, ויתר.
שום דבר לא עורר אותו לפעולה. שום פעולה לא עוררה אותו, למה יכולה היתה לעורר אותו?
כמה מכל זה אמת? שאל את עצמו, ולא זכר מה שאל את עצמו, ולא זכר ששאל את עצמו.
עכשיו הוא שם לב. קודם לא שם לב. אבל עכשיו אינו מגיב. הוא מחכה (קודם לא חיכה). הוא מעכל את העובדות, הוא סוקר בליבו את אפשרויות התגובה, אבל עדיין אינו מגיב. הוא סוקר את אפשרויות התגובה בשנית ובשלישית ועדיין אינו מגיב. ואז במקום להגיב, אינו מגיב, ושוב אינו מגיב, ועדיין אינו מגיב.
עדיין בחדר הזה, כמה זמן בחדר הזה? מתחת לשמיכות, ערום ערום, קר לו למרות התנור הדולק, למרות השמיכות. קם ושם את הבגדים המעטים שלו על השמיכות, שם את כל העיתונים הרבים, שהיו אצלו, על הספרים, וחזר ושכב ועדיין היה לו קר.
נכון, היו לו תקופות קשות בחייו. היו המחלות, השנים בהן היה חולה במאלאריה. האם היתה זו מאלאריה? התקפות של חום וצמרמורת. אבל האם באמת היתה זו מאלאריה? לא מחלה אחרת? לא זו שלקה בה בתקופה אחרת? זו שגרמה לו לכאבי ראש חזקים והקאות ממושכות. בילדותו לקה, כמובן, בכל מחלות הילדוּת (אלו אמורות היו לחזק אותו בבגרותו), ובגיל צעיר היתה לו דלקת ריאות חריפה שהתפתחה לשחפת. אחר־כך סבל מאוּלקוּס, ובתקופות שונות עבר כמה ניתוחים נוספים בכליות, בקיבה ובמעיים. כמה פעמים נדבק במחלות מין שונות, וחלה בטיפוס, ובדיזנטריה. וכל אותו זמן ירק דם, וסבל מעצירויות ממושכות ומשילשולים בלתי פוסקים לסירוגין.
היו לו, כמובן, קשיים מסוגים אחרים, אבל כולם הפכו לסיפורים. המחלות אף הן הפכו סיפורים. אולי משום כך היה לו כל כך קר עכשיו?
הוא לא מתלונן, להפך, זה סידור משביע רצון לדעתו, הטוב ביותר לו יכול הוא לצפות במצבו. כך הוא אומר בעצמו. “טוב מזה אי אפשר, תהיה בטוח, שיהיה”, הוא אומר.
וזה המצב: רגשותיו בגדו בו, עכשיו מותו בוגד בו, מתי יבגוד בו ליבו?
לעשות, אם כן, אין מה. לדעת, אם כן, הוא יודע, לא בא בחשבון. מוחו, אם אפשר בכלל לכנות אבר זה אצלו בשם מוח, פחת וצמק במשך שנות הבגידה והמעל הארוכות עד ששוב אין לו צורך בו.
והוא בינתיים מקיים את השלבים הרגילים. המחזור שלו עכשיו הוא רגעי. יותר מזה – למעלה מכוחו. פחות מזה – כמעט שאי־אפשר.
עדיין בחדר הזה, כל הזמן בחדר הזה. הוא רועד.
וכשבא הבוקר הקר אמר:
"אף פעם לא ידעתם מה אני עושה. תמיד רציתם לדעת אבל מעולם לא הצלחתם. אפילו לא לנחש. אין זו אשמתכם כמובן. תמיד הייתי מתחבא באופן מוצלח ביותר. אף פעם לא גילו אותי כששיחקו מחבואים בשכונה. תמיד הייתי מתחבא במשך שעות עד שלבסוף היו צריכים לבטל את המשחק ועדיין הייתי מתחבא. לא הייתי יוצא מן המחבוא עד הערב ואז הייתי רץ בהסתר הביתה ומתחבא במיטה. בשנים שלאחר מכן, כשהייתי בבית־הספר, הייתי מתחבא בבית, וכשהייתי בבית הייתי מתחבא ברחוב. יותר מאוחר, כשהייתי בצבא, התחבאתי בשוחות ובחפירות. כמה פעמים התחבאתי מתחת למים ופעם אחת אפילו באוויר. הייתי אלוף המתחבאים בצבא ולכן היצלתי את חיי כשכל האחרים מתו. אחרי שהתחתנתי התחבאתי אצל נשים אחרות ואחרי שהתגרשתי התחבאתי אצל נשים אחרות. כשהייתי צריך ללכת לעבודה הייתי מתחבא במיטה או בבתי חולים, כשהיו באים לביתי אנשים הייתי מתחבא בשירותים. לאחר זמן מה הייתי צריך להתחבא במקומות אחרים. לבסוף עזבתי את עירי ואת ארצי והתחבאתי בערים אחרות בארצות שונות שנים רבות. אף פעם לא הצליחו למצוא אותי. גם עכשיו אני מתחבא ואיש לא יצליח למצוא אותי גם הפעם. אני מתחבא בעיר השחורה, הקרה, הקפואה הזאת. אני מתחבא בתחנות רכבת וברכבות כשהן נוסעות ובחדר הזה, במיטה. לעולם לא יצליחו למצוא אותי. איש לא יצליח למצוא אותי. לעולם לעולם לא ימצאו אותי. איש לא ימצא אותי יותר לעולם.
מעזבונו של נפתלי יבין ז“ל, קובץ סיפוריו יראה אור ב”ספרי סימן־קריאה".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.