כמה דקות לאחר שחזר מהעבודה, נשמעו נקישות בדלת.
“אתה מחכה למישהו?” שאלה.
“לא, לא.”
הוא עמד בחדר השינה. אחר־כך קלח זרם המים.
“אתה מתקלח?” היססה. היא קרבה אל חדר האמבטיה הסגור והרימה את קולה, “יש דפיקות בדלת.”
“אולי השכנים מלמטה,” גנח בלי מחשבה. ואחר־כך שמעה אותו שורק לעצמו מנגינה סתמית.
היא הסבה את פניה, דרכה על רצפת החדר בנעלי עקב נמוכים, והביטה לכל עבר.
שוב נשמעו נקישות. ובתוך כך, שמעה את קולו במקלחת מבלי להבין מה אמר.
“בשעה כזאת, השכנים?” קרבה בשנית, “כבר אחרי שמונה. הם יודעים שאנחנו אוכלים עכשיו.” היא עמדה ובידה מגבת מטבח, “בדיוק רציתי לטגן לך את הבשר.” ובסכין קרעה אריזת פלסטיק “פאטי”.
“תפתחי וזהו, גוגו.” קרא לה בחיבה, “ממתי את ככה?” הוא יצא מן המקלחון ופתח את ארון הבגדים. הנהן בשתיקה וכמו חשב לעצמו: תפתחי וזהו, אולי קרה משהו.
היא עצמה את עיניה, וחזרה לעמוד במטבח. לא נגעה בדבר ועוד לא הציתה את האש בכיריים.
אולי ילכו עוד מעט, חשבה. אולי כבר הלכו מפה.
פתאום הלמו בכוח: “לפתוח! לפתוח!”
היא נרעדה, קפאה במקומה.
לבסוף הגיע בעלה, ועוד לא שאל “מי זה?” וכבר פתח את הדלת. ראתה אותו מאחור, עומד במסגרת הדלת. ומעבר לו אור חיוור וריח מר של סיגריה התפשט וחדר אל הבית.
“לדבר…” מלמל בפה פתוח, “עם פבלו קישינסקי?”
היא עקבה אחר הדברים מן הצד.
“מחפשים את פבליטו,” הביט לאחור ופלט קול מת.
“כן כן,” הנהנה. “אבל הוא…,”
“הבן שלנו איננו,” חתך ונפנה אליהם, “מה אתם רוצים?”
היתה שתיקה.
“פבלו כבר לא כאן,” חזר ואמר ביתר תקיפות. ומיד, הבחין בכף ידו הגדולה של אחד הבחורים מגששת במותניו ומשם בלט כלי נשק. הוא עיקם את שפתיו, “תיכנסו,” חייך חיוך מאולץ, “תראו בעצמכם, אין לנו מה להסתיר. אנחנו לא עושים בעיות.”
הם היו שלושה בלבוש אזרחי. נראו כמו ברנשים מהרחוב. הביטו כה וכה, פשטו על הבית בחוסר עניין, ולבסוף התיישבו על הספה בסלון.
מה נעשה, רמזה לבעלה. איך נוציא אותם מפה?
היא הביטה סביב, על הפסלונים והתמונות המעטרות את השידה. כעבור רגע, ידעה מה היא צריכה לעשות.
היא מיהרה לקראתם, מתנשפת, כמו הופיעה מרחוק. בידה אחזה מסגרת תמונה, “הנה פבלו, זה פבלו, תראו… עם אשתו והבן הקטן שלהם.” חשבה שתצליח כך להדוף אותם, לקטוע את הביקור. זאת היתה תמונה מישראל, מהקיבוץ בישראל. הוא שלח תמונה שלו ליום הולדתה. וזאת הוכחה, חשבה, הם יניחו להם, וילכו עכשיו.
“איפה הוא?”
“הוא לא פה.” פלט בעלה בשנית, חשב שבזה יסתיים הדיון. מנורה קטנה ממתכת ניצבה על השידה, אל מול שלושת הפרצופים האלה, חש במבוכה קלה, וביקש להסוות מעט את מוצאו היהודי.
אבל אשתו הקדימה אותו:
“הוא גר עכשיו בְּקיבוץ, בישראל, רחוק מפה, בקיבוץ גן־יעקב,” חייכה בתום לב, “שמעתם על זה, זה במזרח… באסיה?”
רגע אחד הביטו בתמונה.
ובתוך כך, הוציאו גיליון מקופל, חוברת מקרטון משומש, ועל הכריכה היה תצלום של מפגין מזוקן מניף כרזה של החזית הטרוצקיסטית. “זה הוא!” הנהנו בראשם. אותם תווי פנים, זיהו אותו. “זה הבן שלכם בתמונה?” שאל שוב אחד הבחורים, “אנחנו רק צריכים לוודא?”
ישבו והתבוננו כך בשתי התמונות, וביקשו למצוא פרטים מזהים: עצמות הלחיים, המשקפיים, המבע בידיים. בין הדמויות היה קשר רופף בלבד, אולי בשל איכות התמונות בשחור לבן.
היא התיישבה בסמוך לבעלה ואחזה בידו.
נשתוק, עד שהם ילכו, חשב האיש במבט מעט חרד. ברגעים דומים לאלה, זכר את אביו, רמון קישינסקי, מנהל בית ספר כפרי בפרובינציה, שלא התקבל בשל יהדותו למשרה גבוהה יותר במשרד החינוך של ארץ המחוז. עכשיו הגיע תורו של הדור שלי, נהג לומר לעצמו. נחכה, עד שהם יניחו לנו. הוא זרק מבט באשתו למעט במלים ולא לעורר מהומה.
אבל מה הבעיה? מה כבר קרה? מה גילתה המשטרה הארגנטינית? סירבה להבין. ולכן, המשיכה בתום לב: “פבלו נסע מכאן עם החברים שלו, קבוצה שלמה הלכו להקים ישוב בארץ אחרת. מה צריך אדם בגילו, קצת שקט מההורים. עזב את ההורים והשאיר אותנו כאן, כן כן. שינה את שמו אפילו, קוראים לו סאול עכשיו,” היא צחקקה במבוכה, “יש לו שם ישראלי, עברי. הוא מדבר אבראו. עברית הוא מדבר. אתם יודעים, ויש לו בת שלא מדברת ספרדית בכלל.”
“מה זה קיבוץ?” שאל אחד מהם.
היא גמגמה, ואז השיבה. ושוב התבוננה בבעלה שיבוא לעזרתה.
“זה לא פה, בקרבת מקום, הקיבוץ הזה?”
היא ובעלה נדו שניהם לשלילה.
“ואתם יהודים סוציאליסטיים?”
שוב נדו בראשם. “סוחרים בורגנים,” זה הכול.
“אולי בכל זאת, גברתי, תוכלו לעזור לנו לזהות כמה מהאנשים הבאים…” הם פרשו על השולחן הנמוך תמונות רבות, במיוחד של צעירים וצעירות, בשיער ארוך ועגילים רחבים. “אלה אולי החברים של פאבליטו שלכם… היפים, השמאל החדש, כמו שקוראים להם היום?”
והיא רצתה לשאול: “מה האנשים בתמונות עשו?”
כעבור כמה רגעים, הרים אחד הסוכנים את ראשו: “איך נדע שאתם לא…”
והשני המשיך: “…מסבנים אותנו?”
גם השלישי אמר באדישות נבזית: “אתם לא רוצים להימצא שותפים לדבר עבירה שדינה מאסר.”
היא חייכה במבוכה לבעלה.
הוא חשב על החנות שלו בשדרת קאבילדו. המשאיות הפורקות את קופסאות הקרטון בשעת בוקר ואחר הצהריים, העבודה המונוטונית במחסן והחיוך המעושה בפני צדקתם של הלקוחות.
ברוב שעות היום עמד מאחורי הדלפק בעניבה מגוהצת, בפנים מגולחות למשעי ובשיער מוקפד.
היא קמה ללכת. הרגישה שלא יכולה עוד לשבת בחברתם. וביקשה רשות לחזור אל המטבח: “אנחנו אוכלים,” אמרה. ומאחור שמעה את בעלה אומר:
“אתם יודעים מה, אני אלווה אתכם אל השכן למטה, בקומה התחתונה. השכן הוא שוטר בתחנה המקומית: הוא יכול להעיד בפניכם… שהכול בסדר איתנו, אנחנו לא עושים בעיות, רק שומרי חוק.”
בינתיים הדליקה את הגז בכיריים. ומחבת הברזל התחממה. נתח הבשר האדום נצרב בחום האש. לא יותר משלוש מאות גרם, משויש וללא עצם, עד שהתכווץ מעט, והדם ניגר. בעזרת מלקחיים הפכה את הסטייק והניחה על שפתו הצרובה מעט חמאה. וחזרה ואמרה: הוא לא צריך לאכול את הבשר עם מלח. אחר־כך חתכה פלחי עגבנייה וחסה ובצל, בזקה חומץ ושמן חמניות. “בסלט, אתבל במלח, כן, כן”.
היא ערכה את שולחן העץ הירוק במטבח. על מפת הגומי הניחה צלחות וכוסות. והוציאה בקבוק סודה מן המקרר. הכול היה מוכן. אחר־כך התיישבה. הרגישה עייפות ורעב שמגיח לקראת הלילה. מה הוא עושה שם עכשיו, הבן שלה. לא רצתה לחשוב עליו, מזל שלא חזר לפה. היא חיכתה שעה קלה עד שבעלה יצטרף אליה. נמנעה מלחזור אל הסלון, מפני שחששה לעמוד מול מבטם המחשיד של שלושת הברנשים, אולי גם בפני חוסר האונים של בעלה. העיתון היומי היה פרוש על השיש, היא דפדפה בו ובהתה רגע בפרסום לטלוויזיות גרונדיג: הטלוויזיות החדשות קלות יותר וגדולות יותר, ללא כפתורי חוגה. ולצד זה פרסום של מקררי כנף גבוהים ומותאמים למטבח. ואז התרוממה והרימה את עיניה אל החלון וראתה את מה שחששה ממנו: את המכונית פורד־פאלקון שהייתה סימן למשטרה החשאית.
בבת אחת נחרדה. החסירה נשימה. מפני שבאותו רגע שמעה נקישות בדלת הכניסה. היא הניחה לעיתון ויישרה את בגדיה. חיכתה רגע, ואז שוב הופיעה דפיקה בדלת, בקצב שונה, דפיקה אחת ולאחריה שקט, ושוב שתי נקישות, כאילו היד הקפוצה מהססת מעבר לדלת, במגע עם לוח העץ, ושוב שלוש נקישות ולאחריהן שקט, והיא הרגישה שדבר מה לא בסדר, לא מניח את הדעת, כאילו הברנשים חזרו מהקומה התחתונה, מהשכן למטה, ללא בעלה, ועכשיו הם מכינים את עצמם במבואה ומצותתים פנימה, לא יעוללו לה כל רע, כבר לא היתה בטוחה בכך. סוף כל סוף, נסחפה ללכת אל דלת הכניסה, הבשר המתקרר נשאר במרכז השולחן, וחלון המטבח היה פתוח לרווחה.
“מי זה, שם?” הרימה את קולה – ומיד נמלכה בדעתה. והחליטה לא לפתוח את הדלת.
בינתיים ירד מר קישינסקי בלוויית שלושת הברנשים אל השכן בקומת הקרקע. הדלת נפתחה ושוטר המקוף הזמין אותם לשבת בסלון. הבעל גמגם, לעלע בלשונו כמה מילים על פבליטו, ושלושת הסוכנים ישבו והביטו בשוטר במבט בוחן.
“איפה פבליטו? אתה יודע”?
שוטר המקוף היה גבר בשנות החמישים לחייו, כולם כינו אותו קאצ’ו, ואיש לא ידע את שמו האמיתי. הוא היה עב בשר לבוש בבגדי שוטר, ובביתו התהלך בחליפת טְרֵנינג שחור, לבש משקפי קריאה, שתה מאטה ביחידות ומצץ את הבומביז’ה באדיקות.
“ההורים אומרים שהוא איננו,” אמר אחד הברנשים, “אומרים שהוא גר בקיבוץ, רחוק מפה, חלאות,” קילל כלאחר יד, “סוציאליסטיים יהודים, מבריחים את הילדים שלהם.”
וכשמר קישינסקי ביקש להתערב ולהגיב, גער בו השני ואמר, “תהיה בשקט, צ’ה”.
השוטר גיחך מעט ומלמל, פבליטו, פבליטו, כחוכך בדעתו. ואז הרים את משקפיו ופתח ודיבר באריכות על הילד החביב שהיה פבליטו, בכל שבת היה רץ אל הרחוב עם מכוניות מתכת למשחק, קאצ’ו היה מלטף את בלורית שיערו, ופעם אף הסכים לפתוח לו את חלון הקומה ולהציע לעוברים ושבים גזוז תפוזים תמורת כמה סנטאבוס.
“אתם אומרים שהוא איננו? אבל יום אחד כולנו נלך, אף אחד לא יידע אם בכלל היינו.” אמר השוטר בדרך עקיפה, “אני, מרגע שהבנתי את זה, ממעט לכבות את האורות בבית. זה נראה לכם פשוט, אבל כשמכבים את האורות הדברים נעלמים. אפשר לפחד ממה שנמצא בחושך, גם כאשר העיניים מתרגלות. בחושך אי אפשר לדעת מה ישנו ומה איננו, אתם מבינים אותי. וגם אם הדבר אובד, יש הבדל גדול בין דבר שנעלם כלא היה ודבר שנעדר. וזה עוד כלום: מה יקרה אם תצאו יום אחד מהבית, ומה שנעלם בעבר יחזור אל הבית בהיעדרכם?”
כל העת הזאת מר קישינסקי הרכין את ראשו. הברנשים הקשיבו לשוטר בגבות מכווצות, וכשסיים את דבריו, השלישי מביניהם חשף את ידית האקדח שחבש למותניו ורטן לעברו: “על מי אתה צוחק, שוטר? אתה רוצה לומר שאתם מסתירים אותו?”
“אתם, למי אתה מתכוון?” תמה השוטר הזוטר.
“אנחנו מכירים את הממונה עליך, שוטר.” שניים מהם חייכו זה לזה חיוך זדוני, “לא היינו רוצים לסבך אותך.”
הם הנהנו בראשם ואחד הסוכנים הניח שטר כסף על השולחן, זקף את ראשו, כמו אומר, זה בשבילך.
“בסדר, בסדר”, אמר השוטר, “אענה לכם.” וידו גורפת בגנֵיבה את הכסף ונעלמת מיד בכיס הטרֵנינג. “אם ההורים אומרים שפבליטו איננו, אתם רשאים להאמין להם, הם אנשים אמינים, אני נותן את מילתי, מילה של איש המערכת. אני עצמי לא ראיתי אותו בזמן האחרון, אבל זה לא אומר שהוא לא נמצא. איפה שהוא הילד נמצא. איפה שהוא הילד תמיד יימצא, אלא אם כן תפסו אותו כבר. ואם לא תביאו הוכחות, לא תוכלו לדעת, ואם לא תוכלו לדעת, לא תעשו את העבודה שלכם.”
עיניו של מר קישינסקי התרחבו בהשתוממות.
“עכשיו נלך לתחנת המשטרה, ואתה תלווה אותנו, טוב?” לראשונה הוציא אחד הברנשים תעודה מזהה של אחד מר ב., נספח מיוחד במשרד הבטחון. “תעשה לנו סיור שם?”
“אם זה מה שאתם רוצים: ניסע לשתות קפסיטו, אה?” הצטחק קאצ’ו, שוטר המקוף.
“כן, כן,” הנהן מר בואנדיינה, “את התעודות והאקדח תשאיר בבית.”
“בשעה כזאת, ממילא אין אף אחד חוץ מתורן הרישום.” אישר השוטר.
“נו אז מה, לפחות הסוהר יפתח את התאים ונמצא לך מקום שם להירקב.”
“במעצר?” היתמם השוטר.
מר ב. המשיך להנהן בראשו והשניים האחרים פרצו בצחוק.
הם נסעו בפורד הגדולה, צמודים זה לזה במושב האחורי כמו חברים מימים ימימה. רגע אחד, ביציאה מדלתו של השוטר, ביקש מר קישינסקי לחמוק בתואנות אחדות, אבל יותר לא הניחו לו להסתובב לבדו. הוא עלה בחזרה אל דלת ביתו, וברנש אחד חיכה לו בקצה חדר המדרגות. בקומה השביעית, דפק על הדלת במתינות, ואחר־כך הסתובב בבהלה ואמר: “התבלבלתי בדלת.” וירד קומה נוספת, ומייד החליט לסגת כדי לא לעורר חשד מיותר. “לא חשוב, נצא לדרך,” אמר בליבו והצטרף לחבורה.
תחנת המשטרה של הרובע, מרחק בלוקים משם, היתה אכן שוממה בלילה. אף על פי כן, תבעו מן השוטר הזוטר לשבת במשרד המנהל ולהתקשר אל קצין המבצעים האזורי. משם נסעו אל תחנת הפיקוד הפדראלית בכניסה לבית הקברות בצ’קריטה, אבל במקום להתקרב אל בניין המשטרה, כפי שהיה מצופה, חנו במרחק ונכנסו בשערי בית הקברות וחצו את דרכם בין מצבות הקברים, בחושך, בשביל הלוויות הראשי, עד שהגיעו אל המשרפה.
“אתה רואה, סניור קישינסקי, מה מצפה לאחדים מאיתנו?” ומר קישינסקי הרים את ראשו אל הארובה הגבוהה של משרפת המתים ונדמה לו שהיא ניצבת בדממת הלילה, אימתנית וחלולה מעשן.
“אם תגיד לנו איפה פאבליטו, לא יאונה לך כל רע ותשוחרר מיד!” קרא אליו מר ב. באור הקלוש של פנסי הרחוב. קאצ’ו שוטר המקוף התכווץ בתוך עצמו. ובתוך כך חשב לעצמו: “בתנאים מסוימים החיים מתאיידים, ומה נשאר אחרי האש הבוערת.” עכשיו כבר סכר את פיו ולא הוציא הגה.
סוף סוף יצאו מבית הקברות והתקרבו אל תחנת המשטרה הראשית. בפתח הייתה המולה רבה. רעש מנועים וסירנות ואומניבוס מעושן צפצף למעבר. אחר־כך נפתחו הדלתות בשקשוק מהיר ואנשים צעירים הורדו מן הרכב בתורים חפויי ראש אל תוך אולם הכניסה ומשם נעלמו במסדרון ארוך ואפלולי. “אלה היו באוניברסיטה הערב,” צווח אחד השוטרים מעל הראשים. לרגע התגבר הרעש, והצפיפות נעשתה בלתי נסבלת, ואז פסק זרם העצורים והאולם הגדול שב והתרוקן למצב הבטלה הסמויה השגורה שבו.
הם הובלו דרך מסדרון נעול בבריחי ברזל אל חדר צדדי ובו תא מעצר רחב מידות מלא בסטודנטים צעירים, ומר ב. העמיד את מר קישינסקי אל מול דלת הסורגים, כך שכל העצורים הביטו בו בעיניים טרוטות. “אתה מזהה את הבן שלך? זה שם? אולי זה שם? אולי בכל זאת, סניור קישינסקי, הילד שלך דיסידנט לא קטן.”
מר קישינסקי נאלם דום. מלבד היותו עייף ורעב, בתום יום עבודה בחנות הנעליים, הוא הועמד עתה למשפט שלא היה ממנו מפלט.
“אשתי כבר אמרה לכם שהוא בישראל,” התרעם. העלבון שחש עכשיו נבע מרגש הכבוד היסודי ביותר שלו.
“אתה מסרב לשתף פעולה, סניור קישינסקי.”
“אני?”
“סניור, אתה מסרב לתת לנו לעזור לך.”
“רבותיי,” כחכח קישינסקי בגרונו, “הוא לא פה, אני לא יודע איך להגיד לכם את זה בדרך אחרת, הוא פשוט לא פה לפניכם.”
“אתה בטוח?”
“אתה בטוח שזה לא זה, שזה לא ההוא שם?” הם הצביעו על בחור מזוקן חבוש קסקט על ראשו. “לא, לא. זה בטוח לא הבחור שם, אולי זה הקומוניסט שם, נכון?”
ובאותו רגע, אחד הסטודנטים קרב אל הסורגים גלגל את עיניו וסימן לשוטרים שהוא ישסף את גרונם.
קאצ’ו שוטר המקוף הרגיש שהוא מביט בו, על לא עוול בכפו.
אחר כך, דלת הסורגים נפתחה. שני צעירים הוצאו משם. ובן רגע, ידיו של האב נאזקו, “אתה מסרב להסגיר את פבליטו, אז תיחנק איתו בפנים.” אמר מר ב., ושניים מהם דחפו אותו אל תוך תא העצורים.
הוא לא התנגד. לראשונה הרגיש שגורלו אינו נתון בידיו. הוא השתדל לא להביט בכיוונו של בנו שעמד שם באחת הפינות, שעון על הקיר ובידו ספר עבה. מה עשה שם? כיצד נעצר?
כעבור רגע, הכניסו פנימה גם את קאצ’ו השוטר הזוטר בשל שיבוש החקירה. “סניור אתה יכול לגשת אליו. להיפרד ממנו.” אמר קאצ’ו לקישינסקי, “אמרו לי להעביר לכם את המסר: עכשיו זה אתה או הוא, אמרו לי להגיד לכם, אחד מכם יצטרך להיעלם.”
הסיפור השלם יראה אור באסופת סיפורים מאת המחבר בהוצאת ‘פרדס’
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.