אני כותב מתוך בּוּרוּת. אלא שכל־עיקר ידעתי כי פניי עומדים להיות משוספים.

סביבי צעצועים אחדים, ממורטים, נטולי־שימוש ובולטים מאוד בעטיו של כך. מעליי מופשלת מנורה. אני קפוא בתוך האור. בשׂרִי נעשה חידודין־חידודין.

הידיעה על החבלה העתידית בפניי הושלכה בחדר, מַבְהקת, בין החפצים האחרים; קרן־שמש נסוגה אצל החרך העָשׁוּן, היחידי בחדרי.

שָׁם, פניי.

נזכרתי בְּמראָה אחת בְּגומחה צדדית שאשנב אין בה, אלא שנתפסו בה עניינים כגון מגבת או טחב או מעקה או גלד או זבובים. אסיר אותה, את המראָה היחידה, חשבתי, ואצא את החדר עדוי מצנפת בחשאֵי־חשאין: בלילה, בדממה.

יצאתי מחדרי.

חשוך מאוד; בידִי, מגוללת בצעיף, המראָה, שגודלה כצלחת ומשקלה ככבד־אדם. הנחתיה בכיכר. פתע נשמטה המצנפת לארץ ורוח באה בפניי. נדמה לי שטרם שוספו.

צעדתי כפוף ותהיתי אם השמיים היו ההמשך הבשרני של פניי, אף על פי שלא אחזתי לחלוטין במיקומם.

אעצור לבהות, חשבתי. כך. אעמיד את פניי, מבטבטים בחשכה אלמותית, נוצצים כמחושים גבוהים.

מבטי השכיח ממני את פניי: נתפסים על־ידֵי האיש שצועד מולי, חפוי מעיל חורף, שערו זז לכאן ולכאן, וארשת־פניו מחמירה מאוד עם חלק הארי של נוכחותי.

הוא חלף על פניי, והליכתי נדמתה בעיניי משונה מאוד ולא מתקבלת על הדעת; הכנתי פעמַי לחדול מן ההליכה, וסרתי אצל בית הקפה שעמד באחד הרחובות, והאור בו היה דק, והמראות בו כוּסוּ בקבוקים כהים, והאנשים בו הניחו את גופם, אלומים ומחרישים.

הסבתי אל שולחן העץ המלבני המרוחק כשתי פסיעות מן המוצָאות. ידיי נפרשו עליו ככיכרות לחם והליכתי נשכחה־כלשהו. הזמנתי משקה חם. בהססנות מכותרת־אימה הבטתי באנשים האחרים: מהתלים בְּמזלגות ובספלים ובְסכינים; אויבים שמסועפים לאויבים קטנים מהם, והם מסועפים לתת־אויבים, והם מִפעלים מיקרוסקופיים לייצור אויבים: מתגדלים בעל־כורחם להיות מתנגשים ומיטלטלים ומקרטעים.

דמום מאוד העברתי את ידי השמאלית על פניי: מחוררים בשקערורית רחבה בחלקם התחתון; זהו האנושי, ידעתי. מייד הנחתיה, את ידי, על השולחן, ונדרכתי שוב, שמא יגיחו המשחיתים להפתיעני.

ניגש המלצר: האם ארצה עוד דבר־מה; לא, לא, אצא עכשיו ואשלם; הוא חייך כמו ללהגני ולקח את השטר ויצאתי את המקום ההוא, והרחוב היה נטוש מאדם, ויפעה כלשהי – איזה תימהון – הייתה מכתרת להתבדלותו.

בחדרי; נדמה כי ניצלתי. יתוש בא בלחיי. ישבתי על הכיסא והִמְהומו חדל כאשר היה מאכֵּן את פרצופי; והִמְהומו ניצת כאשר איברים אחרים היו מטרידים את זממו.

מה היתוש יודע על־אודותיי אשר חומק מידיעתי? אני קם. אני יושב. אני פונה לשירותים הדחוסים, המבאישים, שם הפשפשים מתעלמים מפניי אבל מצותתים לתוך־תוכי – נפשו, מעליו, טרם־חתה־ממנה – אני יוצא מהשירותים וחוזר לחדר הגדול מהשירותים.

הלילה כבד וארוי בקרביים זוהרים. מעליו עופות אחדים.

אני חושב על שֵינה. אני מביט לאן. נשמע טרטור כלשהו. אני יושב על המיטה. מיטת היחיד הצרה תשמש זירה למאבק עיקש באויבֵי החידלון. אין כל סיבה נראית לעין שהחידלון לא יגבר על הפעלתנות: הגְזרה המסואבת הזאת, הפנים שלא בחרתי, שלא יכולתי לבחור, הפנים שכל הווייתן אומרת: תִּרְצח; שמא ישתמטו מתכליתן המִּבְדִּית וינוחו על משכבם: חסויים ונוטפי־מיצים, חתומים במזור־של־שינה עד אורו המאובן של הבוקר.

אני חושב על הבוקר.

הינה העתיד: רופש כמה רפשים עשיתי. הינה העתיד: בוצץ כמה רפשים עשיתי. איני זוכר אם משימה כלשהי נאנסה עליי לעשות.

הבוקר, הקיקלון.

שם, גופי;

מופעל כל־כולו בידי עצמו ובכל זאת נִכפה עליי להאכילו או להעבידו או להחביאו במקלט הזה.

אני עומד ומחריש.

החדר קטן מאוד אלא שישותי משתרעת מעליו. קולות כלשהם, נשרים אולי; ידיי פרושות. אני עייף.

בחלומי ראיתי רקפות ענקיות. ילדים יפהפיים, נטולי ראש, היו מהדסים סביבן בחגיגיות. מוזיקה גדולה נשפכה מהשמיים. אורות כיסו כל תזוזה במעלה ההר למרגלותיו הרקפות. רוח רכה פיזרה אֶת האצבעות הזעירות ואֶת עלֵי הכותרת. אלה ילדֵי הרוח ואלה כלל מעשיהם בעולם, שמעתי. אלה כלל מעשיהם אֵי פעם, שמעתי. ראיתי: הם רועדים מאוד; מסתופפים בפאתי הרקפות הענקיות, סביבם צעצועים אחדים ומצנפות.

שמא אתעורר עכשיו. החדר חשוך ואִי־ניתן להאירו אלא במנורות. מה שמעיד על בואו של היום הוא טרטור המכונות מעליי. אשטוף את פניי ולא אנגבם עד שהמים יחדלו לטפטף מאצל זקני.

אני שופת תה ומחמם מעט את ידיי. שירת־המכונות אוגפת עליי. הגמיעה מן התה מאזכרת־כלשהו את פניי: אבודים, שייכים לי רק בדיעבד.

הספל כחול ורחב ושיניי נוקשות בקוֹר. אי העשייה פִּשְׁרה סתום באשר הגוף־הוא־חי ופִשרה סתום באשר הגוף־הוא־חי אינו מתבאר לפניה; ובכל זאת, ידוע לי, איכשהו, כי פניי עומדים להיות משוספים, והיום הזה ראוי להתרחשוּת כזאת, כמו כל הימים האחרים.

אני יוצא לרחוב. בקושי רב אני מזהה אנשים. נמסכים מולי: הצלליות או השלדים או העורות. אני עומד מופקר. מעליי פניי. אלה פניי, שמעתי. הינה פניי.

כאשר באתי להתפרנס בדוחק וניגשתי אל הגן שבו נעשית העבודה שהועסקתי בה מפעם לפעם. השמיים אפורים, ראיתי. לא. השמיים בהירים. לא. ראיתי. השמיים כשירים לעפיפונים. כן. הינה: ילדים אחדים והוריהם בגן, ביום, באור. עכשיו יבואו להפריח בו עפיפונים. כן. איזו הקלה. איזה כפור. נאספות דמויות ונאספים דוממים. אלה שיירים של עולם שאקרצף בקרוב מאוד. ארכין פניי. כן. הינה פניי. אני מאבחן את השיירים. אני אוסף אותם ממקום אחד, נראה לעין, למקום אחר, שאינו נראה לעין. לשם כך קיבלתי כובע וחולצה להתבדל, ויעה ומטאטא ושקיות אשפה. מנהל העבודה הביא. האדון, חשבתי. נדמה לי שהאדון מחבבני. בא, מתחייך עליי, אומר: כאן. אומר: כאן וכאן. זעיר שם זעיר שם, אני עונה חרישית. תמשיך, תמשיך, לאט־לאט, הוא אומר. אני ממשיך. העבודה אינה מסיחה את דעתי. מפעם לפעם אני עוצר ובוהה בעפיפונים. אחר כך אני מחתים את הכרטיס במקום שהוא אינו המקום הזה.

ברחוב, בדרך לחדר, מישהו הבחין בי. לא הכרתי אותו, אך השגתי בו שהשגיח בי והאצתי הליכותיי. עיניי לא יכלו להצטמצם לכדי ראייה בלבד; פניי היו תלויות מעליי כמטוטלת ואימה כלשהי השתרגה בכל הגפיים־הזעירים־של־העולם. תהיתי: במה הלז הבחין כשחלף על פניי; מה התגלה בפניו; מדוע עצר פתע.

הגעתי לחדר. הטרטור הקדחתני כמעט פסק. ייתכן כי לילה עכשיו. אני דמום ומכוֹפף. אני זוכר: גיל תשע, הייתה יד בעולם, והיד ליטפה את הראש; וכאשר חדלה ללטף השבתיה לראש – דמום ומכופף – והבטתי ביראה בעינֵי מי.

אצא לשוטטות ערב. משקפיים כהים יעמידוני בַּמקום. ידיי משולבות מאחורי גבי ונשלחות מטה להתפרכס שם. אני גבוה מאוד ותפוס בחטוטרת, והערב נמשך בעולם ופוסח על הראשים. והראשים מדולדלים בשמיים וכמעט קשורים לספינות־הגפיים שנושאות אותם, ומהדסות, ומפרפרות, וצועות, ואוחזות ברגליהן, שהן כמעט על הקרקע, וכמעט בשמיים, וכמעט בחידלון; מייבבות ומייבבות.

אני נעצר לשבת על ספסל. ראשי זז מצד אל צד. האויבים עשויים להיות מגוונים מאוד, שמעתי. אני דרוך מאוד, ועם זאת, אני בוהה בעצים שסוככים מעליי: בדממה, בתימהון. אנשים שחלפו במקום לא התעכבו לעומתי. מעליהם, רשרוש העצים, כמו תפאורה עלומה להוויוֹת כמוסות מאוד – עד שהקולות יתרוששו מנמענם. נעשה קר מאוד. קמתי מהספסל וסבבתי סביבו והלכתי משם וחזרתי אל הספסל והבטתי סביבו וידיי היו מחופרות במעילי.

בימים הבאים גשם כבד בא על הארץ. צרחות גדולות נשמעו. ציפורים או צלליות. האור שבא בפניי היה בהיר מאוד והחדר היה פנימי וחלון מלבני היה משמש חדר אחר שבקע מהחדר הזה. הייתה תהלוכה סביבי. בהיתי. נשאלו שאלות אחדות.

לא, לא, אולי לא, כמעט ידעתי, לו אך ידעתי, כן, אם אתה מתעקש, אז כן, אבל הרוח, אדוני, האם ראית את הרוח? אדוני, מתי הגעת לכאן? קר לי, אדוני.

אדוני, האם קר לך? כן, תמיד היה לילה, כן, אני נזכר עכשיו, לא, אבל הוא לא התקרב עד אליי כשראיתיו, סְלח לי, לא, האור הנורא הזה, אדוני, האור המבעית הזה, אדוני, באמת, יש שפע של לחם במקום הזה, אלא שהבשר נותר עני.