החולד כליל־הבוץ חותר תחת אדני הארץ. הוא חופר, המלוכלך, בבשר האדמה. גם אתה חופר, יצור יולד־מן־העיסה, גם אתה באדמה בפה מלא בבוץ, בעיניים מלאות בבוץ, בידיים ורגליים מרוחות כולן בבוץ. לאן אתה חופר, לאיזה עומק עוד תגיע, ואיך בכלל תשיב בפה מלא עפר, בלשון דבוקה לחיך, באוזניים נקובות מהלמות החפירה. בתוך ההד שחור־עולם, במסעף הנעלם, האדמה נהפכת. אתה חופר והחולד כליל הבוץ חופר ואיתכם חופרים כולם, חופרים בבשר הארץ, מעתה ועד עולם.
* * *
אתה נכנס לאיזה חדר בחסות החשכה. החדר מבפנים חשוך, ואתה, שבאת בחסות החשכה, מחליק בטבעיות מחושך אל חושך, עד שאי אפשר עוד להבחין היכן נגמר החושך של החוץ ומתחיל החושך של הפְּנים. וממילא הבחנה כזו היא מיותרת למי שאת בואו בישר הלילה, למי שהתגנב, כמשדל־לזנוּת בחדר מדרגות, בחסות החשכה. זה שהחדר איננו ריק, אתה יודע כבר מראש; לא נדרשת לחרחורי הגסיסה שלמרות הכל קיבלו את פניך באותה אצילות מאופקת ששמורה לתליינים. לא נצרכת לחושיך; ידעת, כשם שבטח אתה יודע עכשיו, כשם שתמיד ידעת, באותה הידיעה השמורה לזה שבא מתוך החשכה.
* * *
שנזרקת לערוּת בוקר סתמי אחד ובכפות רגליך, גילית מיד, צמחו שתי שורות שיניים. כשניסית להיחלץ ממיטתך (ראה זה פלא) נפלת ארצה, מתפתל בכאבים, משקל הגוף שלך לוחץ את כפות הרגליים אל הרצפה והשיניים נדחקות פנימה, כמו לשוב בחזרה אל הבשר. ואתה כבר לא יכול ללכת מבלי שכאב אדיר יפלח את גופך. מה עכשיו? והרי אין לך ברירה. אתה יורד על הגחון ומתחיל להתקדם בזחילה. גורר את הרגליים אחריך, על הרצפה, אתה נפלט אל הרחוב, ועוד גורר, נאנק ומתקדם, משתנק ומזדחל, ומשתעל על מדרכת הרחוב, על האספלט שעכשיו הוא לוהט מחום. רק מה, השיניים האלה שרק הולכות ומתחדדות כתוצאה מהחיכוך באספלט (הרי לא באמת חשבת שבתוך שעות ספורות תשכיל להשתלט על מלאכת הזחילה, יצור מסכן שכמותך) ננעצות ללא הרף כמו קרסים בחריצי המדרכות, מונעות ממך את הזחילה, קורעות בבשר הרגל. ובדיוק כשאתה נכון לתלוש את הלשון מפאת כאב הגוף המתפתל, הלא־נסבל, הכל פתאום – וזה מצחיק – נגמר.
* * *
בית מלון. עת צרה. חדר מסודר, מראה קטנה. תאר לעצמך. מי נכנס מי יצא. עכשיו היא שם, הזקנה שאותה אתה מכיר עוד מילדות. במרכז החדר על כיסא רחב היא ישובה. על ברכיה העקומות נח משהו, גוש בלתי ידוע עטוף שמיכות, בשר צעיר אתה חושב, עדין אתה חושב, עשוי־למחצה, תינוק אולי, לבטח, היא רוכנת מעליו, בריכוז, בשקידת זקנים, יד גרומה לופתת את הראש, אחרת מחזיקה במחט מלובנת, והיא רוקמת, הנבלה, רוקמת בקדמת הראש המבהיקה את תווי פניו ואת תולדות חייו ואת כל מה שעתיד עוד להיות. מתמעך ומתמלאך ולדרך הוא הולך. ככה זה. פייד אאוט.
* * *
בכל זאת אתה מנסה להיזכר מתי לראשונה באת בסוד החרחורים. תחילה היו קלושים, תלושים, כאילו מישהו משך רהיט ישן, נוטה להתפרק, אי־שם בקומה גבוהה. ואז, עם כל יום שעבר, משהו נדחק קדימה, נאבק, מנסה להזדחל, עם כל יום שהתחלף ממלא את תוך האוזן, בולע את מרחב השמע, מתגדל עד שלא ניתן עוד, גם לו רצית, לשמוע משהו אחר. ואיך ביום אחד חנוק, מכחיל בין קפלי החשכה, שרוע על שיירי רגלך הנכה, ברגע סתמי אחד ונטול גינונים, שמאז ומעולם, דומה, ארב לך מאחורי הדלת (בשלווה של טורף חיכה, איך המתין לך כך, בעלטה): תעלות האוזן הקורסות, ועור התוף בקוע ופעפוע החרחור פנימה, אל עומקי החשכה שלך, מציף, מכניע את שריריך, חורץ את פעימות לבך. עכשיו אבל עדיין לא שם, עכשיו עוד מנסה להיזכר מתי בכל זאת מתי לראשונה.
* * *
שאתה מחייך, את זה אפשר להבין מהאופן שבו הצוואר שלך נשלח קדימה ושריר נסתר מסיט במעט את קצה האוזן לאחור. אפשר שאיזה פרכוס עלום עובר, כרטט לא־נראה, את אחת מכפות רגליך, זו הנגדית לצד שאליו חתר החיוך להתפשט, לו משהו ממנו היה ניכר עוד בפניך החתומות עכשיו באותו האופן שבו נחתמו אז, ביום ההוא שבו פגשת בו לראשונה וביטוי פניך נקרש והתקשה כדרכם של מאובנים. ראה, תמונת ילדות: על גחון בחיפוש אחר תולעת. ממעל – נדנדה ניתכה. הראש כמו אבטיח, נבקע. העוזרת, תימנייה, תופסת אותך חזק מתחת למים שמתערבבים בדם. זה הדם שלך, מהראש שלך הוא יוצא. בבית־חולים תפרו אותך וגם נתנו זריקה בתחת. יומיים לא ישבת. אימא, רחמנייה, חרב פלסטיק לגבורה קנתה. עכשיו אבל, כמו תמיד, בתוך החשכה.
* * *
שוב עם הקולות. רחוקים תחילה, קשים־לשמע, כאילו נדחקו מבעד לכרית ענק. שם תמיד, אבל כמו הדים מחלימה רוחקת ששייריה עוד רודפים את הערוּת. לפרקים חשבת שכבר לא שומעים אבל בהתקרב הלילה, כששוב שָקט הכול, כשישבת עמוק יותר בתוך עצמך, פרצוף־השמע שלך פעור נוכח פורענות הלילה, שמעת אותם, חיים, עדיין רחוקים אבל הרבה פחות, שמעת וידעת שלא היה זה תעתוע, שאותם איש לא יכול לחלום. קלוף מעצמך היית קרוב אצלם. הרגשת אותם זוחלים מתחת לרצפה, בקירות, בארובות עיניך. צללים ללא גוף, צלמים חסרי צל. מה שברא אותם היה מה שברא את הלילה שאיש אינו מדבר בו, והשתיקה בו אסורה. משהלכת והעמקת בלילה, מוותר כליל על האפשרות לחזור, יכולת לשמוע אותם בבהירות גדולה יותר. את כובד הנשימות, את החריקות והגניחות, “חרחוריהם של אלה שללא הרף חדלים לחיות”.
* * *
הכול התחיל בחפירה. בנברנות שקדנית לאין־קץ, במציאה. אחרי הראשון הגיעו כולם. הם עדיין חופרים שם, מהפכים בקרבי ארץ, קרועי עור תוף, עמומי רואי, בציפורניים מטונפות, מלאות בבוץ, בשרם מדיף ריח טחב ושורשים. הם מחפשים אותו, את הראשון, לדעת מה מצא, ואיך מצא, ומתי יוכלו גם הם למצוא ולחדול סוף סוף ממלאכת החפירה. ועד שימצאו ימשיכו לחפור, ימשיכו להפוך את קרבי האדמה. והוא, שזה כמו לומר אתה, יושב לו שם, אורב בחשכה, מוצץ את כפותיו בשתיקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.