במילון של קירלו הוא מקבל פסקה קצרה מאוד, ובכלל תחת הערך עכברוש. באנציקלופדיה של קופר הוא מופיע כעכבר, סמוך לערך הר. הפִּסקה גם שם קצרה, וסמיכותו להר מעניינת יותר ממה שיש לשני הספרים לומר עליו. למשל, שהוא מסמל תנועה בלתי פוסקת וכוחות עלטה כתוניים (קופר) ורוע (קירלו). ברשת הצלחתי למצוא שהופעתו יכולה לסמן שהגיע העת לנקות את הבית/הגוף/הנפש או לחלופין שעושר רעיוני מתבשר. מה בדיוק חיפשתי כאשר חיפשתי אחריו? אולי את ההבשלה של כל ההחטאות הקודמות של כתיבתי עליו על מנת לאפשר את ההבלחה והפגיעה המדויקת – מדוע דווקא הוא מופיע בפני פעמים רבות כל כך לפני הנפילה לשינה? מדוע לא דברים אחרים, יפים בהרבה ממנו, שגם אותם ראיתי בחטף, והותירו כנגיעה בלתי רצונית באש, מקום מעט לח, שלרוב מסרב לשכחה אך גם מסרב להכנס לאינוונטאר הזיכרונות העומד תמיד לרשותי, והוא מעורר עייפות גדולה אם אני מנסה מרצוני לזמנו; אולי זה מקום המצפה לשקיעה “לקרקעית השלווה של הנפש” (אייסכילוס, נושאות הנסכים). כי ההבלחות של יופי שבוקעות מכאוס ההיסטוריה, קובעות בשל חריגותן מידה ויחס לנקרה על דרכנו; מכיוון שההבלחות הללו לא ניתנות למִשְׁמוע משום סוג שהוא, ההיתקלות בהן היא כמו ההיתקלות עם הלא צנוע והלא מסתפק במועט שבנו, עם עול היותנו חופשיים. כך למשל זביגנייב הרברט כותב ברשימה שלו “הפמליה של פוסידון” (מתוך מלך הנמלים): “מעודי לא התפללתי להקלה בסבל, לחיוכו של המזל או למוות קל. התפללתי בלהט של ילד, בעיקשות של זקן, שיוּתר לי לחזות פעם אחת בפמליה. והחסד ניתן לי, כאשר על שִדרת גל ענק, ברעמה מסנוורת, בין עפעוף לאין, הבחנתי בפוסידון, ובנראידות, ובטריטון, והיה זה ללא שיעור ומידה כמו נטיפי מוזאיקה לבנים על רקע לבן, כמשתה נישואין של דולפין – בעיקר ביום רביעי ההוא, הבלתי נשכח, כשסערה הלכה וקרבה ממערב”.

ראיתי דברים לא פחות יפים מהפמליה של פוסידון, אך מעולם עמדתי לא הייתה נועזת או הֶרוֹאית כעמדתו של הרברט ביחס לאופן בו היופי נשתקע בו וקבע את יחסו של המשורר לעמידה בזמן המקהה־אומץ־ותשוקה. פלא היופי המתגלה הוא פלא לא רק במה שמתגלה אלא ביחס אל הנגלה – לא ניתן לשחד את היופי בעבור דבר – הנגלה אינו גמול או פיצוי, תנאי הופעתו חמורים ואינם ניתנים לחליפין משום סוג, לא של דבר בעבור דבר, ולא היקלעות למקרי על מנת להיחלץ מהגורלי. אני איני מכירה אוטונומיות כזו, אנונימיות כה מרחיקת לכת במטפיזי. ולכן עמידתו של הרברט היא עצמה פלא – החוזה הופך להתגלות כחזיון עצמו שהוא רואה בחטף של חסד. ולא, לא לשם רוחי הולכת לפני השינה. בצער אני כותבת את זה, ובנמיכות קומה. ואני כמובן מבלבלת בין דברים – כי המקום שרוחי הולכת אליו לפני השינה אינו המקום שאליו אני מייחלת. רוחי כמו מובלת בידי דבר מה, הולכת אל העכבר.

מדוע, מדוע דווקא אליו?

שעת צהרים מאוחרת. אין איש בחצר הבניין. הילדה החוזרת מבית הספר עולה, חסרת נשימה, בשלוש הקומות הגבוהות המצויות על שיפוע גבעה, שבקצהָ, בתוך צל עד, חבוי גן הקופים. רק בדיעבד, שנים אחר כך, אחרי שעברה עם הוריה למקום אחר, סמוך לספארי, ושאגת האריות העירה אותה מדי שחר, אחר כך, שנים אחר כך, כשאישה אחת שאלה אותה מאין כל החיות בשיריה, הופתעה – הרי היתה מוקפת ומאוימת ומנוחמת בהן ללא הרף, על כל צעד ושעל. ויעברו עוד שנים ועוד שנים והיא תתגורר בעיר וייוולד לה בן שהיה רואה נמלה על השיש ומעיר אותה משנתה כדי להראות לה חיה.

המקום הזה, שאליו הולכת הנפש לפני השינה, לפני החלומות, שונה מהחלומות, שכן לעתים החלומות לא מעניקים מה שנרצה מהם: איזה עוד פעם אחת. אז לבד היא הולכת למקום ההוא, ניצבת לפני הדלת הלבנה, רפופת הצירים ועבת המנעול, מאחורי הבית, בצהריים, איש אינו יודע היכן היא. חוסר המעש של החיכיון מלמד אותה משהו על מה שהמבוגרים יכנו שיעמום – הצורך לעשות מבלי לדעת מה לעשות – אבל כרוב הילדים היא תבין את הצורך הזה נטול המטרה כאיכות מסוימת של נצח. הילדה מוליכה אותי לשם, והנפש מוליכה אותי לשם, ואני הולכת אחריהן אל החידה הזו שהיא פגישה שאינה פגישה. שהיא בהלה שבה אין ולוּ שרטת, שהיא בדידות שהיא בעצם לבדִיוּת. לא קרה שום דבר: אבל ברגע ההוא לא היה הבדל בינה לבין העכבר. שניהם נבהלו באותה מידה, שניהם קפצו באותו כוח: היא למעלה, הוא למטה. שניהם חשבו שהם בבית אבל מצאו עצמם בטריטוריה זרה. בשניהם הלם הלב כה חזק עד שהילדה מובילה שוב ושוב את האישה אל המקום הזה טרם שינה, המקום בו גילתה בפחד שהיא גם מאיימת. את רוצה לראות שוב? אני יודעת שאת רוצה לראות שוב. זהו אחד מהימים בהם נולדת. אז, מול הדלת, כשחיכית לשווא שיקראו בשמך לעלות הביתה.