בוקר ואתה ממהר, אבל את דרכך חוסם זקן שמתנהל לאיטו על המדרכה לפניך, שקית ניילון בידו ובתוכה עיתון מגולגל ושתי לחמניות שהוא קנה במינימרקט שהוא קורא לו “צרכנייה” או בפיצוצייה שהוא מכנה “קיוסק”, ולמרות רוגזך אתה מחייך למראה הילוכו המתנדנד וחולצתו המשובצת התחובה לו בתוך מכנסיו המשוכים מעלה ומהודקים בחגורה על צלעותיו עד שסוף־סוף אתה עוקף אותו וצועד קדימה מהר, מהר, פחות מהר, לאט, נורא לאט, לאט, בהילוך מתנדנד, חוסם את דרכה של בחורה בבגד גוף שחור עם נצנוץ מתכתי ונעלי ספורט כסופות שממהרת מאחוריך, ולמרות רוגזה היא מחייכת למראה תיק הלפטופ המיטלטל לך מהכתף, מלבֵּן הטלפון הלפות בידך כאילו חייך תלויים בו, האוזנייה האלחוטית הלבנה המזדקרת מאוזנך, ולשמע השאלה הנשלחת אליה דרך אחד משלושת העגילים הנעוצים בתנוך אוזנה, היא ממצמצת פעמיים ומשדרת למסך השקוף הנדלק ומרחף מול עיניה: “אני מאחרת דקה, זקן אחד חוסם לי את הדרך.”