¹

²

הרועה הרוחני של נויפלד, האב מרסר, מטביל לא רק איש בן שלושים וחמש כמו קארל היבנר, אלא גם ישישה נכה וחסרת־אונים מבית־האבות העירוני כאלזה רינג (35). את יהודי נויפלד הוא מכניע בדרכי־נועם: “הוא לא דחק ולא שידל” (18), וכמו כירורג “השאיר את ההכרעה הקשה בידי הפציינט” (20). כאשר הפעמונים של כנסיית ג’ורג' הגדול (35) מבשרים על כיבוש חדש של האב מרסר, נזעקים לכנסייה כל המשומדים הוותיקים. משומד נוסף מרחיב את חוגם בנויפלד. רק התושבים הנוצריים של נויפלד אינם באים להשתתף בטקסיו של האב מרסר. כאשר פעמוני הכנסייה מצלצלים, הם אומרים זה לזה: “עכשיו מטבילים עוד יהודי אחד. – – – אבל אני לא סומכת עליהם. יהודי, גם לאחר שנטבל, יהודי הוא, תמיד יערים עליך ויבגוד בך” (25). בהיותם שתויים, יבטאו בגלוי את חוסר־אמונם במשתמדים. גם לאחר הטבילה הם מוסיפים לראות בהם יהודים: “היהודים דואגים רק לעצמם ולא לכלל. – – – ינהלו היהודים את עסקיהם ולא את עסקי הציבור” (37).

אכן, בנויפלד השלֵווה והבורגנית מתנהלת מבחינתה של היהדות מלחמה אכזרית, שקורבנותיה הם היהודים המתבוללים. מאחורי חוקים וסדרי מינהל עירוניים רוחשת אנטישמיות אפלת־פָּנים. אפלפלד, שאינו נוטה בדרך כלל להרבות במשפטי פעולה, דוחס אותם ב“טמיון” יותר מן הרגיל: “והמועקה הלכה והתעצמה. קארל חש אותה בחזה ובפרקי הידיים. האיבה הקולקטיבית, שהיתה כבושה שנים בעיר, הגיחה ממסתריה ונעצה בה את שיני הארס” (91). בדוגמא זו בולט השימוש בפעלים כוחניים ואלימים בצמוד למילים המציינות את המופשט (זכרונות, מועקה ואיבה). אפילו תחושות נמסרות בעזרת דימויים מלחמתיים: “בינתיים עטו עליו מראות ישנים – – – לאחר שעה של העלאת זכרונות פולשים פנימה הרי הקארפאטים” (28). לאמצעים המטאפוריים, הממשילים את ההתרחשויות בנויפלד לאירועי מלחמה, תורמת גם קבוצה של מילים־מוליכות בטקסט: מאבק (19), חזית (98), מצור (153), מארב ומנוסה (121), פלישה (116) וכדומה. על־ידי שימוש עקבי בדימויי המלחמה למאורעות בנויפלד, מעניק אפלפלד ל“טמיון” אחת מתכונותיה המובהקות של נובלה – התכונה הדרמאטית.

 

שבחי הסמכות המספרת    🔗

לקורא העברי בסוף המאה קשה להבין את התופעה של המרת הדת, שהיתה נפוצה במרכז אירופה ובמערבה בראשית המאה. הגישור בין מושגי הזמן של העלילה למושגי זמנו של הקורא הוטל על מספר כל־יודע, וזה מנצל את סגולת הידיעה שלו כדי להרחיב את התמונה ההיסטורית על הסיבות ועל היקפה של תופעת ההשתמדות באותה תקופה. עקב כך מתקבלת אצל הקורא תמונה מהימנה על תופעת ההשתמדות: מניעיה השונים וצורותיה המגוונות. הדרך, שבה מבצע המספר את הסיפר, תורמת להתקבלותה של עלילה המתרחשת לפני כמאה שנים ושביסודה היא שייכת לז’אנר של הסיפור ההיסטורי. את עלילת הנובלה הוא מגלגל בנימה עניינית ומאופקת. הוא מתנזר ממתן פירושים ושיפוטים לתופעת ההשתמדות, שיכלו לחשוף, אם הוא קרוב לאירועים או מרוחק מהם. במקום זאת הוא שוקד על ביצוע מלאכתו בחריצות, בדייקנות ובאובייקטיביות. וכך מתרחש לו הנס הגדול. מהימנותו כובשת את ליבנו, ואנו, המרוחקים כמאה שנים מקארל ומחבריו, מסוגלים להבין את המימד האנושי בייסוריהם וגם להזדהות עם צרתם, שהיא גם צרתנו.

יתר על כן: אף שבהמשך יתברר, שעלילת “טמיון” היא בעלת משמעות אקטואלית לקורא כיום, אין אפלפלד מצייד את המספר שלו בשופר, כדי שישמיע את דעותיו בקול גדול. האיפוק והריסון העצמי מבדילים את המספר של “טמיון” מעמיתיו, המכהנים ברומאן הישראלי הטיפוסי, שנוהגים להבליט את נוכחותם בעלילה, להתערב במסירת העובדות שלה ולנסח באמצעים מסאיים את משמעותה הרעיונית (ראה בספרי "העט כשופר פוליטי, 1992). המספר של “טמיון” מתמקד בפעולה שעליו לבצע. הוא עוסק בביצוע הסיפר ומשאיר לקורא להסיק את משמעויותיה של העלילה בשבילו.

 

סמליות עונות השנה    🔗

סיפור קורותיו של קארל לאחר הטקס בכנסייה מוצמד לחילופי עונות השנה. טקס המרת הדת של קארל מתקיים באביב. הפרקים מציינים לאחר מכן את התחלפותן השיטתית של העונות הבאות: קיץ (28), סתיו (81), חורף (99), אביב (133), קיץ (141), סתיו (147). קארל נספה יחד עם גלוריה בתחילת החורף כשנתיים לאחר ההשתמדות. מסורת היא בספרות לְדַמות לעונות השנה תקופות במחזור החיים האנושי. מדברים על “אביב החיים”, על “ימי הקיץ האינדיאניים” שלהם, על “ימי הסתיו של האדם” ועל “חורף חייו”. עונות משמשות, לפיכך, כמילות־קוד, שבעזרתן מסמנים בעיקר את תהליכי הלבלוב והקמילה במחזור החיים. הצמדת העלילה של הנובלה לחילופי העונות יוצרת הקבלה מעניינת בין המשמעות המטונימית, שמיוחסת לעונות השנה המתחלפות, לבין השינויים בהרגשותיו של קארל בשתי השנים לאחר ההשתמדות, שבהן מתמקדת העלילה. כך מודרך הקורא לשים־לב לכך, שאם באביב לבלבו בקארל ציפיות ותקוות כלשהן מהמרת הדת, והוא נהנה משלווה נפשית במהלך הקיץ, הרי בהגיע הסתיו נעכרו שמיו, וסימני קמילה ברורים פשטו באשליותיו. ואחר־כך המשיכו הציפיות והתקוות לאבד מחִיוּתן, והן כמשו ונבלו סופית בעונת החורף.

הצמדת העלילה של “טמיון” למחזור עונות השנה מעוררת קושי מיידי: לשם מה נדרשו לאפלפלד שני מחזורים כאלה? את סיפור אכזבתו של קארל מהשתמדותו יכול היה אפלפלד לחתום בסיום החורף הראשון, שבו מגיע קארל עצמו להכרה, שההשתמדות היתה פעולה מיותרת וחסרת־סיכוי. מחזור העונות השני היה דרוש לאפלפלד כדי לספר על מאמציו של קארל להיאחז שנית בשייכות, שעל התנתקותו ממנה הכריז במעמד ההשתמדות. גם מהלך זה, שתנועתו הפוכה למהלך הקודם, מוקבל לעונות השנה. באביב הוא מלא תקווה, שהשיבה אל היהדות היא אפשרית, ובמהלך שאר העונות מתברר לו, שלעולם לא יצליח בכך. ההסתייעות בעונות השנה מדריכה את הקורא להבחין, שעלילת “טמיון” מספרת על שני מהלכים רוחניים מנוגדים, שקארל מבצע בשנתיים האחרונות לחייו. בשנה הראשונה הוא מנסה להסתגל לשייכות המאומצת ולהפיק ממנה את היתרונות שקיווה להם. במוקדו של המהלך הזה הוצב האב מרסר. בשנה השנייה הוא מתאמץ להשיב לעצמו את שלוות־הנפש על־ידי היאחזות מחודשת בחיים היהודיים שנטש. במרכזו של המהלך הזה הוצבה המשרתת הרוּתֶנית, גלוריה. אף ששני המהלכים סותרים לחלוטין מבחינה רוחנית, הרי שבגלל ההקבלה לעונות השנה תנועתם זהה: מתקווה למפח־נפש. בדרך זו מובלט גורלו של המשומד הן כמאכזב, מבחינת ציפיותיו מהדת המאומצת, והן כחסר־סיכוי, מבחינת שאיפותיו להשיב לעצמו את הזהות שזנח. ועוד מתברר משני המהלכים הסותרים, שלא מחמת טעויות שלו נכשל קארל בשניהם. הוא אינו אלא קורבן של הטעויות, שעשו הדורות הקודמים.

 

עלילה רב־דורית    🔗

ההשתמדות מוסברת בנובלה כשלב אחרון בתהליך רב־דורי. דורו של קארל, הדור שמשתמד בממדים המוניים, הוא דור שלישי בתהליך הזה. לכאורה הוא מגיע להמרת הדת מרצונו החופשי, אך למעשה הוא נדחף להשתמדות על־ידי כוחות חזקים ממנו. מוצאם של יהודי נויפלד הוא מהכפרים בהרי הקארפאטים. שם, בשכנות לרותנים, עדיין מתקיימים חיים יהודיים מסורתיים. מתברר, שדתיותם המושרשת של הכפריים הרותנים בהרי הקארפאטים סייעה בעקיפין לחיים היהודיים להישרד, ואילו הליברליות העירונית, הנאורה והחילונית של הנוצרים בנויפלד הביאה לכריתתם המהירה. כאשר מגיע קארל לרוזוב שבהרים (עמ' 132 ואילך), הוא עדיין מוצא שם יהדות מהסוג, שאימו “היתה נחושה בדעתה” לחזור אליה (73), שמצויים בה ספרי־קודש ובית־כנסת, מדברים בה יידיש, מקפידים בה על קבורה יהודית ושומרים בה על המועדים. ברוזוב הוא מגלה את הבית היהודי, שעליו שמע באקראי מפי הוריו בילדותו, ושאת הגעגועים אליו ספג מאימו, אשר “שנה לפני פטירתה דיברה הרבה על עיר מולדתה. לעתים נדמה לו [לקארל], שלא היא נמשכת לשם, אלא מישהו משם מושך אותה לשם” (12).

העלילה הרב־דורית מתחילה, אם כן, בדור הסבים, שהתגורר בפרובינציה. בדור הזה היתה ההשתמדות תופעה חריגה לחלוטין. סבו של סגן ראש העירייה, שהשתמד אז, זכור לכולם כמקרה יוצא־דופן (77–76). המשבר מתחיל בדור השני, דורם של ההורים. אלה נוטשים את הבית היהודי בכפרים ההרריים ועוברים להתגורר בערים הגדולות, כדי להגשים שתי שאיפות: השאיפה לשפר את מצבם הכלכלי והשאיפה לבצר לעצמם ולבניהם בעיר חיים של כבוד אישי וחופש פולחן בצד ביטחון כלכלי. כאשר הם נוטשים את בית־אבא בהרים הם מדמים בנפשם, שהחיים הפרובינציאליים בכפרים ובקרב הרותנים הבורים הם סיבת הנחשלות הכלכלית והאנטישמיות הפרימיטיבית. העיר, השוכנת בצומת דרכים ולחוף נהר, מטפחת בהם אשליות על עתיד יהודי טוב יותר.

 

ההשתמדות כמוצא מהסבל    🔗

המעבר לעיר לא הגשים להורים את תקוותיהם: “ההורים היו אומללים. הפרנסה השחירה את פניהם” (29). בעיר התבלטו חריגותם וזרותם, והחנויות שלהם במרכז הישן העניקו להם קיום דחוק בלבד. דווקא בנויפלד נתקלו במידה פחותה של סובלנות מזו שגילו כלפיהם הרותנים בכפרים. הם גילו, לדאבון ליבם, שכדי להשתלב בעיר ולמצות את האפשרויות הכלכליות שבה הם נתבעים להפנות עורף ליהדותם. בעיר היה הלחץ מתון, והוא הופעל בעטיפה נאורה ותרבותית. בעיר פעלה האנטישמיות נגד יהודים בדרכים מתוחכמות יותר מהצורות הברוטאליות הגלויות, שבהן ביטאו הרותנים בכפרים את איבתם לבני דת־משה. הבית, שהקימו הוריו של קארל בנויפלד, היה בעיקרון בית יהודי, אך הוא היה כבר פרוץ להשפעה וללחצים של הסביבה, שתבעה מהיהודים להשתוות אליה. קארל נדהם מהאבחנה הדקה והמדוייקת של אביו, אשר “בין השאר דיבר על אי־יכולתם של בני־דורו לקלוט את האור שבאמונת אבותיהם, מכאן המרירות והסקפטיות” (78). זהו מקורו של המבט האירוני בעיני אביו של קארל, שאיבד את הלהיטות להצלחה כלכלית והמיר אותה בתאווה למשחק השח. הוריהם של אחרים דעכו בדרכים אחרות. אימו של ארווין, למשל, “טרפה את נפשה בסכין מטבח” (96). והיו בודדים, שפרשו לשולי העיר כדי לשמור על זהותם היהודית.

מגורל זה, של תלישות ונפש חצוייה, ביקשו ההורים לגאול את ילדיהם. קארל וחבריו זכו ללמוד בגימנסיה ובאוניברסיטאות. ההורים ויתרו להם אפילו על הסממנים הרעועים של אורח־החיים היהודי. כאשר קארל מסרב, לאחר הבר־מצווה, לדרוך על מפתן בית־הכנסת פעמים נוספות, “אביו לא הפציר בו ואימו לא העזה לבקש. לצעירים יש עניינים חשובים יותר, היו אומרים בפתחו של בית־הכנסת, וכך סתמו את הגולל” (74). אפילו הרב אינו מצליח להתמודד עם התרחקותם של בניו מדתם (100). לדרשותיו נגד ההשתמדות אין הד בקהילתו המתפוררת. אימו של קארל לא היתה יוצאת־דופן, כאשר התירה לקארל על ערש־מותה: “אם הקריירה המקצועית שלך תחייב אותך להמיר את דתך, עשה זאת. אני לא אכעס עליך” (15). קארל הבין מדבריה, כי המרת הדת היא מסוג הדברים הבלתי־נעימים “שעלינו לעשותם, וככל שנקדים לעשותם יוטב לכולנו” (19).

 

התבהמות וניוול דקדנטי    🔗

הנובלה מבהירה, שהשפעת ההשתמדות איננה מסתכמת במעשה “בלתי־נעים” בלבד, בטקס מביך בכנסייה של האב מרסר. יש לה השפעות מפליגות, שרק לאחר זמן ניתן להבחין בתוצאותם המצטברת. על שתיים מהן כדאי לעמוד במיוחד. ההשתמדות מחוללת תמורה מפליגה בפיזיונומה של המשומד. השינוי הרוחני מוליך לשינוי גופני. קארל מבחין לפתע, שחבריו איבדו את החזות המעודנת והרוחנית שלהם ועטו מעטה גשמי ומגושם (21, 61, 68, 69, 82). וכמו להדגיש את השינוי לרעה, שהיתה להשתמדות על היהודי המשומד, מבליטה הנובלה, על דרך הניגוד האנלוגי, השפעה הפוכה, שהיתה לבית היהודי על גלוריה, המשרתת הרותנית ש“התייהדה”: “אחר שנים של עבודה כנועה בבית איבדו פניה את הצבעים האיכריים ואיזה רוך מיוסר השתכן בהם” (29). ברוך המיוסר הזה ובהתעדנות האצילית הזו יתאהב קארל, כאשר יחפש דרך להשיב לעצמו את זהותו היהודית האבודה.

לדיוקנו של היהודי המשומד מוסיפה הנובלה שינוי נוסף. ההשתמדות רוקנה מקארל ומחבריו את תשוקת־החיים. במקומה פועלת בהם תשוקה עזה להרס עצמי. שאפתנותם מימי הגימנסיה, שדרבנה אותם להשיג את מקצועותיהם המבטיחים, התנתבה לאחר ההשתמדות לאפיקים בלתי־מציאותיים. אובדן חוש־המציאות מתבטא בנטייה להגזמה בשאיפות או בדרישות של האיש מעצמו. הוכהוט איננו מסוגל לרסן את תאוות ההתפשטות שלו כתעשיין, והוא משלם על כך בהתמוטטות כל עסקיו ובטירוף הדעת. פרדי מעמיס על עצמו שליחות, שהיא גדולה מיכולתו, לייסד שרשרת קליניקות למענם של חסרי־אמצעים, וקרוב לוודאי, שעומס היתר של המשימה הבלתי־אפשרית והבלתי־מציאותית יכריע אותו במהרה. התאווה להרס עצמי לובשת אצל אחרים משיכה לחיים דקדנטיים. מרטין מזניח את הקריירה ומשתכר עד אובדן חושים בביבים של שיכורי נויפלד. גם קארל מנסה להטביע בשיכר את צערו.

את הסיפור הרב־דורי הזה בתולדות העם היהודי במאה השנים האחרונות כבר סיפר אפלפלד פעמים רבות בעשרים השנים האחרונות, בחטיבה המאוחרת של כתיבתו (החטיבה המוקדמת תארה את הניצולים מרגע צאתם ממחנות ההשמדה ואילך). משום כך מעדו מבקריו לא אחת במסקנה הנמהרת, שאפלפלד לא חידש מספר לספר בפרסומיו המאוחרים. אולם האמת היא אחרת: עד כה תאר בסיפוריו יהודים מתבוללים (כך בנובלות “כאישון העין”, “באדנהיים, עיר נופש” ו“תור הפלאות”, וכך בטרילוגיה הרותנית “בעת ובעונה אחת”, “רצפת אש” ו“קאטרינה”). משומדים אמנם הוזכרו בספריו אלה, אך הם ייצגו אפשרות קיצונית יותר, שהמתבולל נרתע ממנה ונשמר מהידרדרות אליה. ב“טמיון” הציב אפלפלד בפעם הראשונה את המשומד במרכז העלילה במגמה מפורשת להשלים משבצת ריקה בפסיפס, שעליו הוא שוקד, המתאר את הקיום היהודי במאה השנים האחרונות.

 

הסיבות להמרת הדת    🔗

רישום דיוקנו הרוחני של היהודי המשומד נעשה בידי אפלפלד בסיוע קבוצה של דמויות־משנה, המוצבות בצד הדמות המרכזית בעלילה – קארל היבנר. לכולם ביוגרפיה דומה, ובעזרתה מסבירה הנובלה את מניעיו של הדור הזה, שהיה הראשון, שאחז בהשתמדות כבפתרון שכיח למצוקתו. הנובלה דוחה את ההסבר המקובל, שמניע כלכלי היה המניע העיקרי שהוליך להשתמדות. לכאורה מחזקת את ההסבר הזה החלטתו של קארל להשתמד, רק כאשר הפך להיות מועמד למשרת מזכיר העירייה, כעבור שבע־עשרה שנות שירות שקדניות. דבריו, ש“אין מינוי בלי המרה” (65), והישענותו על הרשות שקיבל מאמו להשתמד, אם הקריירה תחייב זאת, מבססים לכאורה את ההסבר, שכורך את ההמרה בקריירה. השיקולים הקרייריסטים רק השלימו סיבות עמוקות יותר: החולשה של הבית היהודי וההתרופפות של הקהילה היהודית.

גם אלמלא התירה האם לקארל את ההשתמדות, ניצבה זו בפניו כאופציה בלתי־נמנעת. הוא הכיר את מכאובו של הדור, שהוריו נמנה עימם, מכאוב חוסר ההכרעה: מהחיים היהודיים תלש את עצמו, כאשר עבר לעיר, ולהשתמדות, שתשלב אותו בנויפלד, התנגד התנגדות פנימית. מהמכאוב הזה ביקשו קארל וחבריו לשחרר את עצמם, על־ידי הכרעה לטובת האפשרות לרקום “חיים חדשים”, שנראתה סבירה ומעשית יותר. ואכן, בעוד שקארל מסביר לאחרים, שהמיר את דתו בשביל המינוי בעירייה, הוא מעלה בהרהוריו את הסיבה העמוקה יותר: “לאחר ההמרה דימה בנפשו, שחייו הקודמים נכרתו, ומכאן ואילך יהיה עליו לבנות חיים חדשים” (45). וכן: “בחודשים הראשונים אחרי ההמרה חש גם קארל רווחה. נדמה היה לו שמעתה יפליגו חייו באורח נכון ובלא עיכובים” (137). הביטויים “עיכובים” ו“רווחה”, וכמוהם גם הצירופים “חיים קודמים” ו“חיים חדשים”, חושפים, שההמרה שמה קץ למצוקה נפשית קשה בשאלת הזהות העצמית, שירש מהיחס האמביוולנטי של אביו (73–74) ושל אמ ו (14–15) אל יהודתם.

 

השפעת הלימודים בגימנסיה    🔗

בעוד שההורים עצמם היו “סוחרים העומדים ליד הקופה וחרדים על הפדיון היומי” (24), הם ניסו לפתוח בפני בניהם אפשרויות אחרות. ובצד החינוך היהודי: מלמד בתקופת הילדות (54) וטקס בהגיעם למצוות (74), העניקו להם אפשרות לרכוש השכלה כללית בגימנסיה, שטיפחה בהם שאיפה להצטיינות (14). על שאיפה זו ביסס קארל את אשליותיו ביחס לעתיד, שאותו לא הגביל לנויפלד, שבה ראה “מסלול־המראה שממנו ימריא אל העולם” (64). ואכן, הגימנזיסט היהודי מרשים ביותר את מוריו, ואחד מהם, מורה אנטישמי שלימד לטינית, נאלץ להודות, שלתלמידיו היהודים יש “מוחות מבריקים, כמו לכל בני גזעם” (12). עובדה זו נפוצה בנויפלד, וחזרו עליה גם במעונה המפוקפק של ויקטוריה, שבה הפכו לאורחים רצויים ובה סיגלו לעצמם הרגלים מופקרים של המקומיים. את שאר האביזרים של ההתבוללות רכשו בגימנסיה: סיסמאות הומניות־קוסמופוליטיות ריקות מתוכן (146), שהשכיחו מהם בקלות את החינוך היהודי המהוסס, שהוענק להם בבית.

לתקופת הגימנסיה היה תפקיד מכריע בעידוד דורו של קארל להמיר את הדת: “ברור היה לכול שכל אלה הלומדים בגימנסיה העירונית עתידים בסיום לימודיהם להמיר את דתם” (74). בה בעת היו לחינוך בגימנסיה תוצאות חמורות לזיקות בין הבנים להורים: לקארל וחבריו “קשה היה לשהות במחיצתם של ההורים” (29), “שנות הגימנסיה רק הגביהו את המחיצה בינו ובינם, לאחר מכן ההתנשאות והסלידה” (60). המחיצה עבתה עוד יותר בתקופת לימודיהם באוניברסיטאות, שבהן רכשו את מקצועותיהם. בין משומדי נויפלד היה ייצוג לכל המקצועות החופשיים: נוטריון (מארטין), רופאים (פרדי ומייזלר), תעשיין (הוכהוט), רואה־חשבון (ארווין) ופקידים בכהונות הגבוהות בעירייה (סגן ראש העירייה והמזכיר שלה). כך הפך הדור השלישי בתהליך ההתבוללות, דורו של קארל, לדור מתנכר לשבטו. ובסיום לימודיהם בגימנסיה הם “עזבו בשאט־נפש את הבית” (137), או עברו למקומות שאיש לא הכיר בהם את מוצאם (97), ואלו שנותרו במקומם התרחקו מהוריהם, התביישו בהעוויות היהודיות שלהם והתנכרו להם (127). המשתמדים “מעדיפים לנהל את חייהם בצנעה, אינם ששים לפגוש חברים מנוער, ובקיץ נמלטים אל הרי טירול ושם נטמעים בקרב המקומיים” (119).

בהקשר זה כדאי לשים לב לשימוש הנרחב במושג “בית” בתמלול של הטקסט, אשר הופכו למוטיב מרכזי בנובלה. “בית” איננו מציין מבנה, אלא את התוכן הערכי של החיים ואת המורשת התרבותית, שקובעים את זהותו של האדם. הבית משמש מקלט מפני רוחות השינוי החיצוניות ומגן מפני הלחצים לדחות ישן מפני חדש. בני דורו של קארל לא חסרו מעולם קורת־גג, ואף־על־פי־כן הם איבדו את “הבית” והפכו ל“אנשים חסרי בית” (115). עד כמה קארל אינו בן־בית בבית הוריו בנויפלד אפשר להסיק הן מתשובתו לגלוריה, “לשם מה נחוץ לנו בית” (121), והן מן ההשוואה בין הקשר הרופף שלו אל הבית הזה לקשר ההדוק של גלוריה אליו: “קארל ידע: היא מחוברת אל הבית הזה יותר ממנו” (128). לבסוף מוכר קארל את הבית לקונה הפחות מתאים מכולם ובמחיר, שאינו שקול לשוויו (124–128), אך ורק כדי לפרוק מעליו נטל של זכרונות מעיקים הקשורים בבית הזה. מוטיב הבית מדגיש בהמשך את כישלון ניסיונו של קארל להסב את הגלגל אחורה: הרותנים הצעירים מענישים את היהודי המשומד בעונש, שמתואר הרבה פעמים בסיפור העממי: הם שורפים את הבית ששכר ברוזוב על יושביו היהודים (155).

 

הקשר עם גלוריה    🔗

שלוש זיקות קובעות, אם כן, את מהלכי חייו של קארל מטקס ההתנצרות ואילך: הזיקה לאביו ולאמו שנפטרו, זיקה שמייצגת את מימד העבר בחייו של קארל, הזיקה לבני מחזורו בגימנסיה (ובמיוחד אל מרטין ופרדי), ששקיעתם לנגד עיניו מסמלת את מימד ההווה בחייו, והזיקה לגלוריה, המשרתת הרותנית של המשפחה, שמסמלת את מימד העתיד בחייו. מימד העבר בחיי קארל, המתבטא בחינוך המהוסס והמבולבל שקיבל מהוריו ובירושת הזהות המעורערת ממהלך רב־דורי בלתי־תקין, מסביר את השתמדותו. מימד ההווה, בדמות חבריו האומללים והאובדים, מסביר את התפכחותו מההשתמדות ואת פנייתו של קארל להציל את מימד העתיד בחייו. באמצעות גלוריה הוא מקווה לחזור אל הבית היהודי האמיתי, בית הסבים, שלא זכה להכירם, בהרי הקארפאטים. כדי לשוב לבית זה עליו לנטוש את הבית המדומה, הפגום והרעוע מבחינתה של היהדות, שהקימו הוריו בנויפלד. את הכוח הדרוש לו כדי לחלץ את עצמו ממדמנת ההשתמדות שואב־יונק קארל מגלוריה.

תהיה זו טעות לבאר את הקשר בין קארל ובין גלוריה כקשר אירוטי בלבד ולהסביר את הקשר בהסבר פסיכולוגי, כמימוש תחליפי של דמות האם בחייו. הנובלה איננה מפתחת עלילה פסיכולוגית, המותאמת לרומאן ריאליסטי. העלילה ב“טמיון” דנה במהויות רוחניות, תרבותיות והיסטוריוסופיות. כל משיכתה של גלוריה, המבוגרת מקארל בארבע־עשרה שנים (85), מצטמצמת לגביו בכך, שהיא הטמיעה את ההוויה היהודית, שאליה הוא מתאווה להתקשר: “היה איזה חוט נסתר של הוריו נמשך אל פניה, כאילו אינה היא, אלא בבואה נושמת של חייהם” (72), “ואם יש אדם שהטמיע את חייהם בחובו הרי זו גלוריה” (128). גלוריה ממלאת בחייו את התפקיד, שהרותנים ממלאים בחייהם של המתבוללים בנובלות שאפלפלד פירסם במהלך שנות השמונים: בזכות שורשיותה ודבקותה באמונתה היא מסוגלת להדריכו אל שורשיו היהודיים. ואכן, חלקה השני של הנובלה, המספר על השנה השנייה בחייו של קארל לאחר ההשתמדות, נושא אופי של עלילת חניכות, שבה גלוריה חונכת אותו בדרך השיבה אל הבית היהודי בכפר.

 

שיבה מאוחרת וכושלת    🔗

את געגועיו לבית היהודי מבטא קארל בהערכה גוברת כלפי היהדות. הוא עומד נכלם בפני המורה שלו מהגימנסיה, “שמצא כי אמונתם של היהודים נעלה משל אלה שיש להם כנסיות גבוהות ומהודרות” (24). במעמד קבורתה של הדודה פראנצי הוא מתאווה להתקרב אל עורכי טקס הקבורה היהודי “ולאמץ אותם אל לבו, אך הוא חש בלתי־ראוי ולא עשה דבר” (55). חיבתו מתעוררת לרב הישיש, “הנושא בתוכו תרבות עתיקה, שלאיש אין חפץ בה ושוב אין למי להנחילה. הוא רצה לגשת אליו ולומר לו מלת ניחומים” (100). בלילה הוא נזכר בצירופים שחמקו מזכרונו, וחש שמחה על כך, שהושב לו הצירוף “בכל מאודו” (139), הלקוח מהברכה, שיהודי אומרה מדי יום בעת הנחת התפילין – ביטוי ששרד בו מטקס הבר־מצווה שלו. במקביל מתעורר בו יחס של הערצה לאלה שלא נכנעו ללחצים שהופעלו עליהם להשתמד. דווקא לאחר שהוא עצמו השתמד, גוברת חיבתו־הערצתו לדודה פראנצי, שוויתרה על קריירה ולא זנחה את יהדותה (43), ולאימו של ארווין, שחמקה מתוכניתו של האב מרסר להטבילה עם בנה בטקס אחד (96). לכבוד זוכה בעיניו גם אלזה רינג, שהרימה ידיים ונכנעה למרסר, רק כשהגיעה לחוסר אונים. בזוי היה בעיניו נצחונו של מרסר, שטלטל נכים כמותה מבית־האבות לטבילה (33–35).

שיבתו של קארל אל היהדות, בחינת אורח־חיים, נכשלת בעטייה של ההרחקה שהרחיקוהו ממנה בנעוריו, ולכן היא מתמצה בדבקותו בערכיה האוניברסליים. וראשון לכולם: ערך הכבוד לנברא בצלם. ביודעין הוא חושף את עצמו לתגובתם האלימה של בני הדת אותה אימץ לו, אשר השמיעו בנוכחותו הערות אנטישמיות כלפי היהודים. קארל תובע מהם יחס של כבוד, שכל אדם זכאי לו. “בלום את פיך או דבר כאדם אל אדם” (69), הוא מתרה בשיכור אחד בנויפלד. גם ברוזוב הוא ממשיך בכך: “אסור לדבר בגנותם של מיעוטים, גם הם בני־אדם, גם להם לילות ללא שינה וכאבים” (146).

קארל מספק את געגועיו אל המורשת היהודית בדרך נוספת, מעשית מקודמתה, וגם הפעם הוא מופעל על־ידי כוח עלום, מיסתורי וגנטי. כמו נביא קדום הוא נחלץ פעמים מספר לעשות צדק, ובכל המקרים תוך ידיעה ברורה, שיהיה עליו לשלם את מחיר ההגנה על החלשים ועל הנגזלים. לבדו מתייצב קארל להגן על הסוחרים היהודים במרכז הישן, שהוכהוט מבקש לנשלם מזכויותיהם: “עמד בפרוזדור העירייה והכריז כי הצדק חשוב יותר מהמרכז. מרכז מודרני על אדני עוול לא יאריך ימים” (95). מן ההצהרה בפרוזדור העירייה פנה למעשה גלוי ממנו ברשות הכלל: ללחום בפולשים לביתו של הרב (116). גם ברוזוב ממשיך קארל ללחום את מלחמת הצדק. הוא מגיב על הערות אנטישמיות של שיכורים בבתי־המרזח ומעלה על עצמו את חמתם של איכרים צעירים, כאשר ביום הכיפורים הוא מגונן על זכותם של יהודים לקיים בלי הפרעה את היום הקדוש, יום חשבון הנפש. עשיית הצדק גובה ממנו מחיר כבד. בנויפלד פוצעים את גלוריה בסכין, והם נעקרים מביתם. ברוזוב נפגע קארל מפגיון, ונספה עם גלוריה בהצתת ביתם.

בכישלון השיבה של קארל אל היהדות ובסיום הטראגי של חייו משווה לבסוף הנובלה את גורלו עם גורלם של חבריו: גם חייו בוזבזו לשווא – ירדו לטמיון, כפי שכשרונותיו וחייו של מארטין “בוזבזו וירדו לטמיון” (113). הביטוי “טמיון”, שהעניק לנובלה את שמה, מסכם את גורלם של המשומדים. לאחר ההשתמדות הם שוקעים בחיי ניוול וניוון, מהעדר כוח להמשיך וללחום בכוחות חזקים מהם, בשגגותיהם של ההורים ובדעותיהם הקדומות של אלה, שסיפחו אותם לאמונתם. גם הניסיון לשוב אל היהדות אינו מצליח, כיוון שנעשה מאוחר מדי והיה רצוף היסוסים וסתירות. כך גם מתבררת לקארל האמת, שהתבררה לחבריו לפניו: ההשתמדות מוליכה לאובדן, כי שום טקס טבילה דתי לא ישחרר את היהודי ממוצאו השבטי, לא בעיני הנוצרים ולא בעיני עצמו. את המסקנה הרעיונית הזו מנסח אחד מגיבורי הנובלה: “את יהדותו של אדם זוכרים בנויפלד גם לאחר דורות” (38). אמירה זו רומזת להקשר ההיסטורי של עלילת “טמיון”: לתקופה, שבה יזכירו למשומדים את יהדותם גם לאחר דורות, וישיתו גם עליהם את הגורל, שנגזר על כלל השבט היהודי.

 

שואה, התכחשות ושיכחה    🔗

השואה איננה מוזכרת כלל בעלילת “טמיון”. המספר אינו חושף בשום מקום, שמצוייה ברשותו הידיעה על הצפוי בהיסטוריה בהמשך. האמירה, שגם במרחק דורות יזכירו למשומד את מוצאו היהודי, היא הרמז היחיד לבאות. לכן כה חשוב לזכור בעת הקריאה, שבמצבה הרעוע של הקהילה בנויפלד, בתמונת החיים היהודיים בשיא חולשתם, יתפוס הצורר את יהדות אירופה בעוד שניים או שלושה עשורים. מסקנה אירונית זו הוטמנה על־ידי אפלפלד בכל הנובלות של החטיבה המאוחרת בכתיבתו, שבה הבליט את תופעת ההתכחשות של היהודים לזהותם העצמית. ברוב היצירות של חטיבה זו סיפר אפלפלד על תדהמתם של המתבוללים, שיום אחד הוצאו מהפנסיונים בערי־הקיט השלוות, שבהן התארחו, והוכנסו בגסות לקרונות־משא, שהגיחו בפתאומיות מאי־שם, בדרך המובילה אל המוות. ב“טמיון” הוסיף אפלפלד היבט נוסף וקיצוני יותר לתמונת הקיום היהודי בשנים הסמוכות לפני השואה: גורלם של המשומדים, שדימו, שהמרת הדת שיחררה אותם לעד מהגורל יהודי.

באחת ממסותיו על מצבם של היהודים בשואה מבהיר אפלפלד: “היהודי עמד פתע, על כורחו, לא רק מול אימת קיומו, אלא נוכח התפוררות של אמונות ודעות, שאך תמול־שלשום העניקו לחייו אחיזה, מסגרת ומשמעות. – – – אל נשכח, השואה מצאה את היהודי לא בעוז אמונתו הישנה, אלא ברגעי רפיפות של חיפוש דרך, של התעצבות מחדש. חלקים ניכרים מהעם כבר היו מעבר למיתרס. על כן כה עצמוּ יסורי־ הנפש” (“מסות בגוף ראשון”, 22). חשיבותה המיוחדת של החטיבה המאוחרת בכתיבתו של אפלפלד, הנכתבת משנות השבעים ואילך ואשר מספרת על השנים הסמוכות לפני השואה, היא בכך שהיא מסבירה את הרקע לעומקו של האסון, שנחת על העם היהודי מידי הצורר. היהודים סבלו בשואה לא רק את הסבל, שבא להם מידי הצורר, אלא גם את הסבל הנפשי של השתמדות רחבת ממדים ושל בגידה בזהותם העצמית.

אם בחטיבה המאוחרת הבליט אפלפלד את תופעת ההתכחשות לזהות היהודית כסיבה לחומרת ההיפגעות של יהודים בתקופת השואה, הרי שבחטיבה המוקדמת של יצירתו הוא שקד עוד קודם לכן, על תופעה רוחנית מסוכנת, מקבילה, שפעלה בקרב הניצולים בשנים הסמוכות לאחר השואה – השיכחה. בחטיבה המוקדמת ביצירתו סיפר אפלפלד את סיפורם של הניצולים הן על חופיה של איטליה (בסיפורי הקובץ “כפור על הארץ” ובנובלה “1946”), והן על חייהם בחוף המבטחים של הריבונות היהודית, במדינת־ישראל (בסיפורי הקובץ “אדני הנהר”, בנובלות “העור והכותונת”, “ברטאפוס בן אלמוות” וברומאן “מיכוות האור”). בכל היצירות האלה מודגשת שאיפתו של הניצול למחוק מזכרונו את הסבל שעבר במחנות ההשמדה. ההתמכרות לים, לבידור ולמין וגם לפרנסה הקלה ולתענוג שבשתיית כוס־קפה בזמן קבוע חושפת את השאיפה של הניצול: להשיג בעזרת השיכחה השתוות עם חייה הנורמליים של שאר האנושות. אך זה נחלצו מהלאגרים והמשרפות וכבר הם שוב מתאווים להשתוות לאחרים על־ידי הקלת ראש בזהותם העצמית.

כאן המקום להעיר, שמעטות הן היצירות, שבהן טיפל אפלפלד בשנות האימה עצמן. על שנות השואה כתב אמנם סיפורים אחדים, אך תמיד נגע בשולי האימה: בסיפורים קצרים אחדים (“קיטי”, למשל) ובנובלות אחדות (“הכתונת והפסים” ו“קאטרינה”). דומה, שלא הקושי בלבד, לספר בכלים ספרותיים־אמנותיים סיפור אמין, מעכב את אפלפלד מכתיבה על האירועים במחנות ההשמדה עצמם, אלא הצורך שלו להפנות אל ההוויה הישראלית את הלקחים, שהפיק מתולדות העם היהודי, בעיקר מקורותיו במאה הזאת. הישראליוּת נוטה להמעיט בחשיבותם של המְזַהים הלאומיים המסורתיים, והיא דוחה אותם לטובת מזהים חדשים: מזהים צבריים־ילידיים הקשורים בריבונות המדינית. כך פועלות ביהודי מדינת־ישראל, ובהשפעתה גם בקרב יהודי העולם, שתי התופעות הרוחניות, שהבליט אפלפלד בשתי החטיבות ביצירתו: תופעת ההתכחשות מזה ותופעת השיכחה מזה. התחברותן של התופעות הללו בשנותיה של המדינה רק העצימה את הסכנה, שיום אחד, חלילה, תגיע חולשתנו כיהודים לדרגה מסוכנת פי־כמה מזו שנתפסנו בה בידי הצורר בתקופת השואה. פרוגנוזה זו מטרידה את אפלפלד ומַדירה את מנוחתו, אך היא גם ארגומנט מרכזי במפעל־חייו בספרות הישראלית. לפיכך, אין הוא “סופר השואה”, כפי שבטעות נוהגים לסווגו, וגם לא סופר אזוטרי בספרות הישראלית העכשווית, אלא אחד המעמיקים בהתמודדות עם “המצב הישראלי”, כיוון שהשכיל לקשור את המצב הזה, האקטואלי כל־כך, להרגשתנו, עם “המצב היהודי”, שהישראליות (כמו המשומדים ב“טמיון”) סבורה בטעות, שהיא נפטרה ממנו ומנטל ירושתו. רק המסרבים להאמין, שהישראליות שרוייה במצוקה יהודית־רוחנית קשה, לא יקשרו בין חיי המשומדים ב“טמיון” ובין מגמת ההתנכרות לזהות היהודית, שפועלת במדינת־ישראל הריבונית.