עד שנת 1902 נקברו המוסלמים ביפו בבית הקברות העתיק ‘אל־איסף’, סמוך לכיכר השעון. בעקבות המגפה שפקדה את העיר באותה שנה, הורו השלטונות העות’מאניים לקבור במרחק מהעיר, והקבורה נעשתה בבית הקברות ‘עבד אל־נאבי’, היום בצפון גן העצמאות. היהודים רכשו את בית הקברות ברחוב טרומפלדור. לאחר כיבוש יפו בידי הבריטים הוקצו בתי קברות לכל העדות בג’בליה (גבעת עלייה) שבדרום העיר. בשנת 1942 לא נותר מקום קבורה בבית הקברות בג’בליה (גבעת עליה), ובית קברות חדש הוקצה בדרום מזרח העיר שכונה בשם ‘טאסו’. יש הטוענים כי משפחת טאסו הייתה בעלת השטח ותרמה אותו, ובדיונים שהתנהלו במהלך השנים נטען כי מספר משפחות רכשו את השטח למטרה זו. מדובר היה בשמונים ואחת דונמים שנרשמו כחלקה 1 בגוש 7064. מהודעת ההוצאה לפועל ביפו, מיוני 1930, מתברר כי “פרדס טאסו” וכן “ביארת טאסו” היו בבעלות בני משפחת אבו־חדרה העשירה. חלק מהשטח נמכר במכירה פומבית בגלל חוב בני משפחה לבנק ברקליס ביפו.¹ לאחר כיבוש העיר במאי 1948 נתפסו נכסי הערבים בידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, וכך גם בית הקברות. על ניהול ענייני המוסלמים והדרוזים במשרד הדתות מונה ד"ר הירשברג, ובשנת 1951 הודיע לו הקצין האזורי של יפו על פלישת דיירים לבניין בבית הקברות שנועד לדבריו לרחיצת המתים.²

ד"ר הירשברג ערך ברור וכתב כי הבית אליו פלשו, שהיה בן שתי קומות והכיל עשרה חדרים, היה בית משפחת אבו־חדרה.³ בשנת 1948 הוא נתפס בידי אנשי גוש עציון, וכשאלה עזבו⁴ נותרו מספר משפחות. חדרים נמסרו גם למוסד לילדים של נשות מזרחי באמריקה. בבית הקטן, שהיה בית השומר וחדר הטהרה, התגוררה מדצמבר 1949 משפחת פליבנסקי שהחזיקה ברפת. המחלקה המוסלמית רצתה להחתים את הדיירים על הסכם שכירות, אך המפקח על נכסי נפקדים התנגד לכך וכתב: “האמנתי כי בתוקף תפקידכם הנכם דואגים למצב התקין של מקומות קדושים לעדות השונות בישראל, ורק מכתבכם האחרון גילה לי כי הנכם מתמסרים ברצינות רבה לצד המסחרי”. הוא אסר על חתימת חוזה.⁵ האדריכל יעקב פינקרפלד נשכר כדי לשפץ ולהרחיב את חדר המתים, ועורך הדין מ. ורשאי, היועץ המשפטי של המפקח, כתב למשרד הדתות: “אנו מצווים [ההדגשה במקור] להתקין במקום חדר מתים למוסלמים”.⁶

משרד הדתות דרש להעביר לניהולו את בית הקברות כדי להחזירו לניהול המוסלמים, אלא שהאפוטרופוס דרש שיסבירו לו מדוע דרוש שטח של שמונים ואחד דונמים לבית קברות, וביקש שימציאו לו הוכחות כי אכן מדובר בשטח הקדש. מנהל המחלקה ענה שהוא משוכנע בצורך וכתב: “עלי להדגיש כי השהיית סידור עניין זה גורמת מרירות רבה בקרב המוסלמים ביפו המופנים בעיקר נגד המחלקה”.⁷

בינואר 1954 פנה מנהל המחלקה המוסלמית למזכיר הממשלה, זאב שרף, לאחר שנודע לה כי האפוטרופוס עומד למסור שמונים ושבעה אחוזים משטח בית הקברות לרשות הפיתוח. הוא ביקש שהממשלה תנקוט בפעולה הנדרשת כדי לעצור זאת. שר הדתות התבקש להעלות את הנושא בישיבת הממשלה, והיועץ המשפטי כתב לשר האוצר להביא את העניין לדיון דחוף בממשלה כי “הטענות כבדות משקל”.⁸ מ. שטנר, מנהל רשות הפיתוח, התנגד וכתב לשר האוצר: “אין לדעתנו מקום כיום להשאיר שטח רזרבי של 70–60 דונמים לצורך בית הקברות, לאחר שהעדה המוסלמית ביפו הצטמצמה לאלפי נפש בלבד”. הוא כתב כי מוטב להקצות עשרים דונמים והשאר למטרות אחרות.⁹ מההתכתבויות עולה כי הקבורה בבית הקברות החלה ב־1 בפברואר 1942, ואילו הנציב העליון אישר את הקצאת המקום לבית קברות ב־22 באוקטובר 1942.

המזכיר הראשי של הממשלה, ג. מקפרסון, פרסם בעיתון הממשלתי הודעה כי בית הקברות “הוא בעל ערך ציבורי בגדר מובנו של סעיף 3 בפקודת הקרקעות”.

בינואר 1955 החליט משרד הסעד להקים מושב זקנים סמוך לבית הקברות, שיועד גם לטיפול במיעוטים בתל אביב. עוזרת המנהל הכללי כתבה למנהל המחלקה המוסלמית: “בזמן האחרון התסתנן לאזני כי המקום לא יתאים לתעודתו בשל קרבת בית קברות לזקנים”. היא בקשה את חוות דעתו של ד“ר הירשברג “כמומחה ובעל ניסיון המכיר את היסודות הדתיים והחברתיים של המוסלמים”.¹⁰ בחוות דעתו כתב כי “אחד הקווים האופייניים בחיי הדת המוסלמית הוא הקמת בתי מחסה לזקנים ועניים (זאוויה, ח’אנקאה, חבה) דווקא ליד קברים מקודשים ובתי קברות”. לדבריו הקאדי השרעי של יפו בקיא בספרות הדתית, ואם המקום אינו מתאים ימנע מלהמליץ עליו. אלא שהקאדי התנגד להצעה בגלל חשש מהתמרמרות והתנגדות בקהילה.¹¹ ד”ר הירשברג ניסה שוב ושוב לשכנע את האפוטרופוס בצורך להעביר את הניהול לוועד המוסלמי, אך לא עלה בידו. במכתב למנהל נכסי המדינה כתב: “מאמצי להרגיע את המוסלמים שנמשכו שש שנים פג כוחם כעת, ואיני יודע מי מעוניין במתן פרסום לעניין זה”.¹²

יושב ראש הוועדה המוסלמית ביפו שלח בינואר 1957 מכתב לראש הממשלה ושר הדתות בנושא חילול בית הקברות, לאחר פרסום ידיעה על פגיעה בבית הקברות בכפר יאזור. הוא ביקש להפסיק את “זרם החילולים”.¹³ מנהל המחלקה המוסלמית ביקר במקום וכתב ליועץ המשפטי לממשלה כי אכן ראה פגיעה בבית הקברות, וכי עוזרו “פגש במקום את הרמטכ”ל, כשהוא עסוק בהוצאת עתיקות (כדים וכדו') מבית הקברות הנמצא על תל שראשיתו מהתקופה הישראלית הקדומה".¹⁴ משרד המשטרה שבדק את תלונת הוועדה המוסלמית כתב: “בית הקברות המוסלמי ביפו נמצא במצב עזוב, ללא השגחה וחסר גדר – מצב שנמשך כבר שנים רבות, עוד לפני קום המדינה. המקום פרוץ, מוקף פרדסים ורועים עם עדריהם משוטטים בו מאז ומתמיד”.¹⁵ בית הקברות נותר ללא ניהול מוסדר, ושר הדתות משה שפירא כתב לשר האוצר כי חייבים להגיע להסדר וכתב: “המוסלמים ביפו אינם פוסקים מלבקש אותנו להסדיר את עניין בית הקברות, בהצביעם על חילולו ההולך ונמשך ללא הרף וכמעט ללא אפשרות מניעתו”. הוא הוסיף כי “משרדו הצליח למנוע לגולל את הפרשה ברבים באמצעות השפעה על היסודות המתונים, אולם השליטה נשמטת מידיהם”. הוא ביקש משר האוצר לסיים את הפרשה ולהורות למסור את בית הקברות להנהלת משרד הדתות.¹⁶ וועדת המשנה של הכנסת לפניות הציבור דנה בנושא, ומשרד הדתות קיבל על עצמו לדאוג לגידור בית הקברות והפקדת שומר קבוע.

גרירת הרגלים בנושא העברת הניהול למשרד הדתות, וממנו לידי הוועד המוסלמי, המשיכה גם לאחר מינוי סעיד הבאב ב־30 במרס 1957 לתפקיד מזכיר העדה המוסלמית ביפו. בית הדין השרעי ביפו אישר באותו יום את מינויו למנהל (מותוואלי) של בית הקבר ‘טאסו’. יום לאחר מכן כתב הבאב לאפוטרופוס על נכסי נפקדים כי יורה להעביר לניהולו את בית הקברות ואת הרישומים והפנקסים השייכים לניהול. אלא שהתברר כי הסוכנות היהודית החלה לבנות צריפים לעולים בחלקו המזרחי של האתר. הקאדי שלח מברק ליושב ראש הכנסת והתריע על כך, והוא התפלא מאוד על התקרית, ועל כך שהחלטות ועדת המשנה לפניות הציבור לא בוצעו.¹⁷ מזכיר הכנסת פנה לד"ר נחום גולדמן, יושב ראש הסוכנות היהודית, ובתשובת מזכיר הארגון נכתב כי מחלקת הקליטה הייתה סבורה כי הבנייה היא בחולון ולא ביפו, וכשהתברר כי היא מבוצעת בשטח בית קברות, ניתנה הוראה להפסיקה.¹⁸ שר המשפטים הורה לחקור את הנושא ומודד ממשלתי נשלח למקום. התברר כי בניית הצריפים הייתה מחוץ לשטח בית הקברות. המשטרה ערכה ברור עם הקאדי לגבי תלונתו על מצבות שנפגעו כביכול, ותגובתה הייתה: “תשע מצבות שנהרסו בזמן האחרון, אחדות נהרסו באופן קל, ושכל הדבר אירע ללא כוונת חילול [הדגשה במקור]”. במכתב משרד הדתות לשר המשפטים נכתב, כי בית קברות זה הוא היחיד בכל הארץ שלא נמסר עדיין מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים למשרד הדתות, ורק בעקבות התלונות והדיונים בכנסת “הודיע האפוטרופוס על נכונותו להעביר להנהלתנו חלק מבית קברות זה”.¹⁹ עדכון נשלח גם לנשיא המדינה עזר ויצמן שהתעניין לגבי המתרחש. ב־29 באפריל 1957 כתב מנהל המחלקה המוסלמית כי מחצית שטח בית הקברות הועבר לידיו, דהיינו 40 דונמים, וב־30 במאי הועבר הניהול לידי סעיד הבאב מזכיר הוועד המוסלמי ביפו, על פי הוראת יושב ראש הכנסת.²⁰

תלונות הקאדי על חילול כביכול של בית הקברות ועל אוזלת ידה של המשטרה הובילו לטענתו לניסיון התנכלות בו. במכתב לראש הממשלה התלונן כי באחד הלילות התפרצה המשטרה לביתו לשם חיפוש אחרי מסתננים ופדאיונים, בטענה שהתקבלה ידיעה כי הוא נותן להם מחסה בביתו. שוטר נוסף התפרץ לדבריו לביתו והאשים אותו כי חברי הוועדה המוסלמית הם שפגעו בבית הקברות על מנת להפיק תועלת חומרית.²¹ תלונת הקאדי הועברה למשטרת ישראל, ובמכתב סודי שנשלח לאורי לוברני, יועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה, נכתב כי בימי מבצע ‘קדש’ התקבלה ידיעה על המצאות פדאיון בבית המתלונן, “וסמל משטרה ערבי יצא למקום וניהל עם השייח טאהר שיחה חופשית, ומשנוכח לדעת כי אין רגליים לדבר, עזב את הבית מבלי לערוך חיפושים או לחקרו”. ובאשר לחילול בית הקברות כתב: “נתקבל מכתב אנונימי (בשפה ערבית), לפיו חולל בית הקברות המוסלמי ‘טאסו’ ביוזמת השייח הנ”ל במגמה להשיג כספים ממשרד הדתות לשמירת המקום וגידורו וליהנות, הנאה פרטית, בחלק מהסכום, נשאל הנדון באם יוכל לשער מיהו האיש אשר כתבו ובאם נמנה בין שונאיו, אך לא נחקר ושום אשמה לא הוטחה כלפיו".²²

ביולי 1958 קיימו ראשי הוועדה המוסלמית מסיבת עיתונאים בה הסבירו כי במשך שש שנים הם נאבקים לקבל לחזקתם את בית הקברות, מאחר ולא ניתן לקבור יותר בבית הקברות בגבעת עלייה.²³ הקאדי טאהר חמאד פרסם פסק הלכה האוסר קבורה במקום, אך היו רבים שלא כבדו אותה, וקברו בקברים שהיו תפוסים.²⁴ משרד הבריאות התבקש להוציא צו רשמי להפסקת קבורה במקום. המאבק על המחצית השנייה של בית הקברות המשיך, וכדי לבדוק את נושא שטח בית הקברות שכר הוועד את המודד מרקסון, שערך תכנית מדידה, ותכנון בית הקברות נמסר לאדריכל יוסף שנברגר מירושלים. הוא תכנן גידור לבית הקברות, נטיעת עצים, ובניית בית טהרה בשטח עשרים מטרים רבועים, וכן סידור דירה לשומר במבנה שבמקום.²⁵ הוא בדק ומצא כי מתוך שטח של ארבעים הדונמים שנמצאים בניהול הוועד, רק חמישה עשר מתאימים לקבורה, בגלל התוואי המתוכנן לנתיבי איילון, ושטח זה אינו די לבית קברות עירוני מרכזי.²⁶ אלא שרשות הפיתוח המשיכה לדבוק בסירובה למסור את המחצית השנייה של השטח מתוך כוונה לבנות עליו שיכונים. סגן שר הדתות כתב למנהל רשות הפיתוח: “התועלת שתפיק המדינה על ידי מחצית בית הקברות אינה שווה את הנזק שנגרם בגלל עניין זה ועלול להיגרם בעתיד ע”י המרירות שהדבר מעורר באוכלוסייה המוסלמית בת“א־יפו ובארץ”.²⁷ העתק המכתב נשלח גם למחלקת ההסברה במשרד החוץ.

המאמצים לפתרון הסוגיה לא צלחו, והוועד המוסלמי ביפו העלה אותה בעיתונות.²⁸ בתגובה לכתבה בעיתון ‘הארץ’ כתב אברהם יעקב ברור מירושלים: “בחרדה קרא כל איש ישר בישראל על חילול בית הקברות המוסלמי ביפו… אם ממשלתנו לא תתקן את המעוות תיכף ומיד, אם הציבור יעבור על כך בשתיקה, מה יהיה ההבדל בינינו ובין הורסי קברות אבותינו?”.²⁹ ב־11 בספטמבר 1957 עתר סעיד הבאב לבית המשפט העליון באמצעות עורך הדין אשר קינג כדי שיורה על החזרת כל שטח בית הקברות לניהולו. בתגובת ד"ר מ. אליעש, עוזר פרקליט המדינה שהתנגד לפשרה בנושא זה, נכתב: “הנכס אף פעם לא הוקדש כדין. אינו רשום בספרי האחוזה, מעולם לא היה הקדש אמיתי, ומעולם לא מונה מותוואלי עם סמכויות אלא נרשם על שם מאמור אל־ווקף המוגדר בחוק כנפקד”. בית המשפט העליון הוציא צו על תנאי המורה לאפוטרופוס והמחלקה להסביר מדוע לא יעבירו את בית הקברות לטיפול הוועד המוסלמי. פגישות רבות של סעיד הבאב ועורך הדין קינג עם הנהלת משרד הדתות והאפוטרופוס התקיימו בניסיון לגבש פשרה, וגם בביתו של נשיא המדינה עזר ויצמן. יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים הציע כי הוועד יוותר על חמישה דונמים, אלא שהבאב “סרב להסכים מאחר שחשש כי דבר זה ישמש תקדים”.³⁰ ב־18 בספטמבר 1958 אשרו השופטים אגרנט, לנדוי וויתקון את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים. האפוטרופוס הסכים להעביר את כל שטח בית הקברות לניהול הנהלת הווקף, ואף לפנות את הפולשים ולגדר את השטח.³¹ בעיתונות נכתב כי “חוסל סכסוך בית הקברות המוסלמי”.³²

אלא שגם לאחר הסכם הפשרה הוא לא קוים. סעיד הבאב התלונן למחלקה המוסלמית במשרד הדתות, ומנהלה כתב לאפוטרופוס לנכסי נפקדים כי אין סימנים לביצוע הפשרה: “לאחר השיחה אתך בראשית השבוע האמנתי, כי העניין יסתדר בשבוע זה, אולם נראה לי כי תעיתי”.³³ בית הקברות החלקי הועבר בסופו של דבר לניהול סעיד הבאב, אלא שהסכסוך הפך גם למאבק פנימי בקרב העדה. בינואר 1960 שלח עות’מן סלים סיקסיק מכתב תלונה לשר הדתות, לאחר שסעיד הבאב הגיש נגדו תלונה במשטרה בגין פלישה לשטח בית הקברות. בשנת 1952 שכר סיקסיק פרדס סמוך, ולדבריו החל לשים לב לנעשה בבית הקברות שהפך למזבלה. הוא כתב בתלונה כי הודיע על כך מאות פעמים לסעיד הבאב, “אולם התלונות אל האיש השפל סעיד הבאב היו לשווא”, וכי הבאב וחברי הוועדה המועלים מקבלים שוחד.³⁴ מנהל רשות הפיתוח בדק את הנושא וכתב: “סיקסיק נהג לחרוש ולזרוע את השטח שליד ביתו־פרדסו תוך השגת גבול מתוך כוונה להקנות לו זכויות יתר”. הוא ביקש לנקוט באמצעים משפטיים נגדו “כדי לשים קץ לסכסוכים שהנ”ל גורם בקרב העדה המוסלמית ביפו".³⁵ הבאב הגיש תלונה רשמית נגד סיקסיק, והוא חויב בדין בבית משפט השלום ונקנס בשלוש מאות לירות.³⁶ בבית שהיה ביתו של אבו־חדרה, התגוררו עדיין שש משפחות. הן פונו מהבית בתקציב שהקצה משרד האוצר, ועבד מנצור אבו שהאב, שומר בית הקברות, הודיע כי שלושה ערבים התפרצו לבית לאחר שפונה, פרקו את החלונות, הדלתות, והקערות, ומכרו אותם לחנות שעל יד גן תמר.³⁷ נגד השלושה, שהיו קטינים בני מיעוטים, הוגשה תלונה והם הועמדו לדין.

ב־6 באוגוסט 1960 נפגשו הקאדי וסעיד הבאב עם אדריכל דן טני,ונאוי ממשרד הדתות, וסכמו לגבי העבודות שיבוצעו בבית הקברות.³⁸ ארבעים אלף לירות הושקעו בטיפול בבית הקברות ‘טאסו’ ובית הקברות ‘שייך מוראד’, אלא ששומר בית הקברות ‘טאסו’ “לא עשה את מלאכתו ועבד בעבודות בנין בקביעות, ובימים כתיקונם הוא נע מבית קפה למשנהו”. הוא פוטר ובמקומו מונה מחמוד צברי אבו סנינה שהתגורר בג’לג’וליה, תמורת מאה וחמישים לירות בחודש.³⁹ עות’מן סלים סיקסיק שנדון לקנס של שלוש מאות לירות, סירב לשלם וכתב לראש הממשלה: “פסק הדין של בית משפט השלום אינו צודק, והוא לא ישלם אף פעם משום שהוא הצודק וכולם שקרנים. הוא שומר על קדושת בתי הקברות יותר מכולם, ומי שמחלל אותם הם היהודים, כפי שידוע לכולם”. הוא ביקש מראש הממשלה שיפטור אותו מתשלום וימנה וועדה שתחקור את העניין.⁴⁰

סעיד הבאב המשיך לשלוח למחלקה המוסלמית במשרד הדתות בקשות לתקצוב התחזוקה שעוררו את מורת רוחו של האפוטרופוס והובילה למתיחות בין הצדדים. היועץ המשפטי של המנהל כתב: “אם מר הבאב מעונין להיפטר מבית הקברות, יעשה הוא את הצעדים לביטול מינויו, יחזיר לכם הניהול וכל התיקים הנוגעים לכך, וכן יחזיר הכספים שקבל ע”ח הפינוי“.⁴¹ בישיבה שנערכה ב־23 בספטמבר 1963 הוא דרש שהבאב יחזיר את כל התשלומים ששולמו מאז פשרת הבג”צ, מאחר והוא אינו עוד ווקף נפקד. הוא דרש כי ניהול חשבון הבנק יילקח ממנו, וזכות החתימה על חשבון הבנק של בית הקברות הועברה מסעיד הבאב על שמו של יעקב יהושע, מנהל המחלקה המוסלמית במשרד הדתות.⁴² הוא דרש לערוך חשבון מפורט של הוצאות תחזוקת בית הקברות שמשרד הדתות מימן מאז שנת 1958, לרבות כלי עבודה וגם מנעול ושרשרת.⁴³ טענת היועץ המשפטי אירונית, בלשון המעטה, לנוכח העובדה כי רשות הפיתוח היא זו שחזרה וטענה בבית המשפט העליון כי בית הקברות אינו הקדש.

הרוחות סביב בית קברות ‘טאסו’ החלו לסעור שוב במרס 1965, כשארבעה מתושבי יפו שלחו מברק לשר הדתות ובו מחו על מכירת חצי מבית הקברות בידי הוועד המנהל. הם בקשו את התערבותו כדי לעצור זאת.⁴⁴ מסע החתמה על עצומה החל בקרב המוסלמים ביפו.⁴⁵ אלף וחמש מאות מתושבי יפו מחו נגד ההסכם שחתם סעיד הבאב עם ‘החברה לתיעוש יפו’ למכירת ארבעים דונמים משטח בית הקברות. האפוטרופוס על נכסי נפקדים ושמונה עשר מערביי יפו עתרו לבית משפט השלום שהוציא צו להקפאת העברה. עורך הדין אליקים העצני, שייצג את הבאב, ביקש לבטל את הצו בטענה כי בית הדין השרעי אישר את המכירה “בתנאי שהכסף ינוצל לטובת המוסלמים”. האפוטרופוס טען כי הבעלות החוקית הרשומה אינה של ההקדש, אלא של ‘מאמור אל־אוקף’, המוגדר לדבריו כנפקד. דן מרגלית, שכתב כתבה בעיתון ‘הארץ’, שכותרתה “למי שייכים ההקדשים המוסלמים”, תיאר את הרוחות הסוערות בבתי הקפה של יפו, בהם מסופר כי סעיד הבאב רוצה למכור את בית הקברות ליהודים.⁴⁶

הסכם פשרה נחתם בסופו של דבר בפברואר 1966, ואושר בבית המשפט המחוזי. הצדדים הביעו הסכמה לבטל את הסכם המכר, וסוכם שהקרקע תועבר לידי האפוטרופוס אשר יפצה את החברה רוכשת הקרקע. סעיד הבאב ויתר על זכויות המותוואלי בהקדשים אחרים ביפו לטובת האפוטרופוס. עורך הדין הרצברג שייצג את שמונה עשר התובעים הערבים התנגד לפשרה, ודרש כי האפוטרופוס יתחייב כי הקרקע תשמש רק לבית קברות. השופט ד"ר לם דחה את ההתנגדות בטיעון שחוק נכסי נפקדים קובע כי הבעלות על נכסי הקדש מוקנית לאפוטרופוס בלבד, ובית משפט אינו יכול לקבוע את ייעוד הקרקע.⁴⁷ ב־15 במאי 1966 הועבר רישום הבעלות על כל שטח בית הקברות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.⁴⁸

ב־15 ביולי 1973 חתם וועד הנאמנים הסכם עם ‘חברת יוסי חסון בע"מ’ למכירת ארבעים הדונמים שלא שמשו עדיין לקבורה. חודשיים לאחר מכן הגיש זוהדי אחמד סיקסיק תביעה לבית המשפט המחוזי לפסק דין הצהרתי לפיו חוזה המכר בטל, מאחר והוא כחבר וועד לא נכח בפגישה בה הוחלט על המכירה. הוא טען כי המחיר ששולם נמוך מזה שהציע קונה פוטנציאלי אחר. ב־1 בדצמבר 1977 חתם עורך הדין ישראל פרי, שייצג כביכול את הוועד, על הסכם פשרה עם החברה הרוכשת, שהסכימה להגדיל את סכום התמורה לארבעה מיליון לירות. אלא שגם לאחר הסכם הפשרה היא לא יצאה לפועל. חברת שכטר שנכנסה כשותפה עם יוסי חסון נקלעה לפשיטת רגל ומונו לה כונסי נכסים. חברי אגודת הצדקה המוסלמית התנגדו להסכם, וכן כונסי הנכסים, הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לבטל את הסכם הפשרה. הם טענו כי עורך הדין שחתם על ההסדר בשם הוועד, לא ייצג אותו בעת עריכת ההסכם ולא הודיע להם על הדיון, וכי הגדלת התמורה לאחר חמש שנים אינה מתקנת את הפגם. בית המשפט המחוזי דחה את טענות התובעים, ועתירה הוגשה לבית המשפט העליון שגם הוא דחה אותה.

וועד הנאמנים, בראשות יושב הראש החדש עבד כבוב, לא השלים עם החלטת בית המשפט וביקש את התערבות פרקליטות המדינה “בגלל האינטרס הציבורי”. הנושא הועלה בפגישה רבת משתתפים של מנכ"ל משרד המשפטים, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, היועץ המשפטי לממשלה, ונציגי פרקליטות המדינה ומחוז תל אביב. משרד הדתות התנגד למכירת בית הקברות מתוך חשש לתסיסה. האפוטרופוס סירב לשחרר לוועד תעודת שחרור הנכסים ולתת הוראה לרשם הקרקעות לשינוי הרשום. בדיון התברר כי עד מועד המכירה כבר נקברו שלושים ושמונה מתים בחלק שנמכר.⁴⁹

ואם לא די בכך, הרי זמן קצר לאחר מכן התברר לוועד כי חברת ‘נתיבי אילון’ עומדת להפקיע חלק מחלקת בית הקברות לצורך סלילה.⁵⁰ גם משרד הדתות לא עודכן, והביע התנגדות נחרצת לתכנית “בתקופה שרגישות המוסלמים בארץ הגיעה לשיאה בכל הקשור לאדמות והפקעות”.⁵¹ בקהילה ביפו התארגן ‘הוועד להגנה על בית הקברות טאסו’, ועורך הדין אמנון זיכרוני שלח בשמו מכתב לשר הדתות אבו חצירא. הנהלת המשרד החלה לפעול מיד מול עיריית תל אביב־יפו, שטענה כי בקבורה בשטח עד אותם ימים (דהיינו במשך שלושים ושמונה שנים! ) “נעברה עבירה על פקודת בריאות העם 1940”.⁵² כונסי נכסי חברת שכטר הגישו עתירה לבית המשפט העליון נגד האפוטרופוס המונע מהם לקבל את הנכס שרכשו. לקראת הדיון בבית המשפט שלח היועץ המשפטי לעירייה מכתב משפטי מפולפל בו נטען כי הקבורה שנעשתה במקום עד אז הייתה לא חוקית,לא רק בהעדר אישור משרד הבריאות, אלא גם כי הכרזת הנציב העליון לא קבעה באופן מפורש את היעוד: “אשר להכרזת הנציב העליון, מ־12.7.1942, הרי היא רק מאפשרת הפקעת הקרקע בחלקה 1 של גוש 7064 לצרכי צבור למכירת בית הקברות, אך אין היא קובעת של חלקה היא בית קברות, אם כי החלקה רשומה בטאבו בתור בית קברות”.⁵³ היועץ כתב כי העירייה מעוניינת בחילופי שטח עם הוועד, אך נציגי העדה המוסלמית נמנעים מלהגיע לפגישות.

בעקבות פגיעה בבית הקברות וכתיבת המילים “זו רק ההתחלה” על מצבות, העלו חבר הכנסת דב בן־מאיר וחברי כנסת נוספים את הנושא בכנסת, וועדת הפנים ואיכות הסביבה התכנסה ודנה בנושא. בסיכום הדיון נכתב: “הוועדה פונה למשרד הדתות, למשרד החינוך וללשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים לצאת במתקפה חינוכית, אידאית ציבורית להעמקת התודעה שמעשיהם של הקיצונים מכל המחנות הם מעשים שליליים המעוררים סלידה ושאת נפש בקרב בצבור הרחב בארץ”.⁵⁴ הליכי ההפקעה לטובת נתיבי איילון המשיכו, ובמרס 1989 פנה ראש המועצה האסלאמית ביפו לשר האוצר שמעון פרס, שר הדתות זבולון המר, וראש עיריית תל אביב יפו שלמה להט: “אנו שואלים את כב', עד מתי יהיו תושבי יפו המוסלמים בחזקת נרדפים באשר לבתי הקברות והמסגדים ????. הרי כולם מדברים על שווין וצדק לכל אזרחי המדינה יהודים וערבים כאחד”.⁵⁵ ועדת המשנה לתכנון ובנייה דנה בתכנית ואשרה אותה. יושבת הראש מרים מזר, ראש העיר להט וראש מנהל ההנדסה יצחק כספי תמכו באישור, ואילו שני חברי המערך התנגדו.⁵⁶

בעקבות הפרסום על ההפקעה בעיתון ‘העיר’, הגיש חבר הכנסת יאיר לוי שאילתה לשר לענייני דתות: “מי אחראי על שמירת בתי הקברות המוסלמים והנוצרים במדינה”.⁵⁷ באוקטובר 1998 פנה עורך הדין שידלובסקי, בשם ‘חברת יוסי חסון בע"מ’, ליועצת המשפטית לממשלה על כך שבידו פסק דין חלוט להסכם מכר, אך “התוצאה המוזרה ויוצאת הדופן הינה שבידי מרשי ואח' פסק דין חלוט, אך נבצר מהם לבצעו מחשש שהדבר יעורר מהומות קשות ושפיכות דמים, כפי שנטען בפני מפקד משטרה יפו”.⁵⁸ תשובת משרד המשפטים הייתה כי “לא ניתן על ידי בית המשפט צו פינוי או צו אופרטיבי אחר שניתן לממשו במסגרת הליכי הוצאה לפועל”.⁵⁹ מכתב עורך הדין זכה אמנם למענה מתחמק, אלא שהממונה על עניינים אזרחיים בפרקליטות המדינה כתב לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, כי בתצהיר האפוטרופוס לבג“צ נאמר “כי טובת הציבור ושיקולי על מחייבים בשלב זה כי ימנע מהעברת הקרקע הנ”ל, כולה או חלקה, לידי העותרים העתידים להעבירה לצד או צדדים שלישיים…נראה כי יש מקום לחזור ולבחון את הנושא על ההשלכות הכרוכות בו, לרבות השאלה, האם על המדינה ליזום פעולה או הסדר כבר בשלב זה, אף שאין פסק דין לפינוי”.⁶⁰

ב־9 בנובמבר 1998 הגיש וועד הנאמנים לנכסי הווקף בתל אביב־יפו עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי נגד רוכשי הקרקע וכונסי הנכסים. בית המשפט התבקש להורות כי “פסקי הדין כולם או חלקם בתיקים המפורטים מטה והחלטות שנתנו במסגרתם (להלן “פסקי הדין”) הינם בטלים מדעיקרם מחמת שניתנו בחוסר סמכות עניינית של בתי המשפט ו/או מהטעמים המפורטים בבקשה”. ב־16 בנובמבר 2017 הגישו היזמים עתירה מנהלית נגד עיריית תל אביב־יפו וכנגד המדינה על מחדלם, לכאורה, בכך שאפשרו קבורת מתים על מחצית החלקה השייכת להם. העירייה טענה שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב, חרף מאמצי העירייה לסייע בפתרון המחלוקת. לטענתה קבורה אינה טעונה היתר בנייה, והבעלים לא נהגו כבעלי מקרקעין סבירים ולא מנעו זאת. ב־18 במאי 2022 דנה ועדת המשנה לתכנון ובניה של העירייה בתכנית לאזור וחליטה שלא תותר כל בניה או שימוש בחלקת בית הקברות, זולת לצרכי בית קברות. בישיבה דווח כי הוסכם כי הקרקע תופקע בידי המדינה.

בית הקברות ‘טאסו’ בתכנית עיריית תל אביב־יפו, 2017

מדידת שטח בית הקברות 1955. בית אבו־חדרה בעיגול