בשנת 2020 סערה יפו בעקבות טענה על חילול כביכול של בית הקברות המוסלמי העתיק ‘אל־איסף’, מצפון לכיכר השעון. לסערה זו קדמה גדולה יותר בשנת 1961, כאשר עיריית תל אביב הקצתה שטח לבניית מלון ‘הילטון’, ובקשה משר האוצר להפקיע שני דונמים משטח בית הקברות. היא בוטלה בסופו של דבר, אך הטענה כי מלון ‘הילטון’ נבנה על בית קברות, חזרה ועלתה מאז. בשנת 1964, בעקבות תביעת חבר הכנסת טופיק טובי בדיון בכנסת, להחזיר לאוכלוסייה המוסלמית את רכוש הווקף (ההקדש). בדיון הוא טען: “אנו הקומוניסטים הננו בעד שווין פולחן דתי לכל הדתות ונגד קיפוח כל עדה בקיום פולחנה הדתי”, וכי “אי אפשר לעבור לסדר היום כאשר על בית קברות עתיק, בעל ערך בעיני הציבור הדתי המוסלמי, כמו בית הקברות ‘עבד־אלנביא’ בתל אביב, מוקם בית המלון ‘הילטון’” (קול העם, 27 במאי 1964).

פרשת בית הקברות אל־נאבי החלה בשנת 1961, כששני תושבי יפו מוסלמים עתרו נגד כוונת העיריה להפקיע שני דונמים מהשטח שלטענתם היה הקדש, עבור מלון ‘הילטון’. בספטמבר 1961 פרסם שר האוצר הודעת הפקעה, והסוגיה הגיעה לבית המשפט העליון (מעריב, 3 במרס 1962). שר הדתות, זרח ורהפטיג, ביקש להביא את הנושא לדיון הממשלה וכתב: “אני סבור כי הפקעת השטח עלולה לעורר רגשות קשים נגדנו ולגרום למדינה נזק מדיני. עלינו לזכור כי הפקעות מעין אלו מחלישות את טענותינו נגד חילול מקומות קדושים, וביחוד בית הקברות על הר הצופים הנמצא בשטח ירדן”.¹ ההפקעה בוטלה, וביוני הקצתה העיריה שטח אחר מצפון למלון (מעריב, 4 בספטמבר 1962).

פרשת בית הקברות עוררה סערה ביפו. ב־5 בינואר 1965 נרצח שריף שאנטי שעסק במסחר קרקעות עוד בתקופת המנדט הבריטי והואשם במכירת קרקעות ליהודים (הבקר, 6 בינואר 1965). השמועה ביפו הייתה כי הוא סייע בהקמת מלון ‘הילטון’ על אדמת בית הקברות המוסלמי שהיא הקדש (ווקף). על פי פרסומי הפרשה בעיתונות, שאנטי הבטיח חמשת אלפי לירות לערבי יפואי תמורת סיוע בהסרת התנגדות הנהלת הקדש יפו להקמת ‘הילטון’. שאנטי היה עתיר רכוש והון, היה נשוי לשתי נשים יהודיות, והתגורר בשדרות רוטשילד. פרשת הרצח העסיקה את העיתונות במשך חודשים, ועוררה סערה בעדה המוסלמית ביפו. העיתונאי דן מרגלית פרסם כתבה על “הפחד מפני שיתוף פעולה” עם החלטת הכנסת על תיקון החוק העוסק בנכסי הקדשים, ומסירת הניהול לוועד נאמנים ערבים שיוקם בפיקוח ממשלתי (הארץ, 1 באפריל 1965). מינוי סעיד הבאב כנאמן הקדש בתי הקברות (מותוואל), ובין השאר בית הקברות ‘טאסו’, שעורר גם הוא סערה באותם ימים, החזירה את פרשת מלון ‘הילטון’ לסדר היום, והוא הואשם בעשיית עסקים עם היהודים. אלא שמלון ‘הילטון’ לא נבנה על שטח בית קברות עבד אל־נאבי אלא מאה מטרים צפונה. בית הקברות קיים עד היום בתוך פארק דרומית למלון, ומבט בצילום אוויר משנת 1946 מלמד כי המצב לא השתנה הרבה מאז. אלא שהדיון על בית הקברות עבד אל־נאבי בבתי המשפט החל כבר בשנים 1927–1925, כשהתברר כי בית הקברות לא הוכרז מעולם כהקדש.²

סוגיית קבר עבד אל־נאבי והשטח סביבו הועלתה בפני בית הדין השרעי ביפו ב־26 ביולי 1925. בראשו ישב המופתי היפואי עלי אפנדי אבו מוהוויב אל־דג’אני. מנהל מחלקת המקרקעין בממשלת פלשתינה (א"י) עמד להעביר שבעה דונמים של אדמת מחלול,³ סמוך לבית הקברות, לעיריית תל אביב. נאמן בית הקברות, האימאם שיח' מוחמד סאדאת אפנדי, עתר לבית הדין השרעי ביפו נגד החלטת הממשלה בטענה כי מדובר בשטח הקדש עתיק יומין. לנתבעים נוספו גם איברהים סוואקי אפנדי ושותפו מוחמד אפנדי אל־עתיב אנאווי מיפו, בעלי כרם סמוך לבית הקברות. הטענה נגדם הייתה כי הם פלשו לאדמת ההקדש, אך הם טענו כי הם מחזיקים בקושאן על השטח המתאר את גבולותיו. בפני בית הדין העידו זקני הכפר מסעודיה (סומייל) כי הקבר וסביבתו הם הקדש מקדמת דנן, ואילו עדים אחרים העידו לטובת בעלי הכרם. בית המשפט השרעי פסק לטובת נאמן ההקדש, ומנהל מחלקת המקרקעין ובעלי הכרם ערערו לבית המשפט לקרקעות ביפו.

ב־24 בדצמבר 1925 החל הדיון בערעור בבית הדין לקרקעות בו ישבו השופטים בלק ריד (Reed) ועזיז ביי דאודי. את נאמן בית הקברות ייצג עורך הדין ערף אפנדי אל־אימאם, ואילו את הנתבעים ייצגו עורכי הדין עלי שאהיב אל־מובשר ואיסמעיל אל־ח’טיב. בית המשפט התייחס לנושא כמחלוקת גבול, ודן על מעמדה החוקי של הקרקע בהתאם לחוק הקרקעות משנת 1921.

סוגיית הגבול נדונה באריכות מאחר והגבול המערבי על פי שטר הקניין הייתה דרך אשר מיקומה השתנה במהלך השנים שחלפו ממועד הרישום בטאבו. השופטים פסקו כי יש למנות מומחים שיבדקו את הגבול, וכי יערך ביקור בשטח כדי לצפות במקום. כמומחים בוררים מונו חאג' מוחמד אפנדי ביידס, אבו עבאס ביידס, ועלי מוסתקים. לצוות צורף המודד עיסה אפנדי אבו־טאהה, ונקבע כי לכל אחד ישולמו שתי לירות. הביקור בשטח נקבע ל־18 בינואר 1926 בשעה שתיים אחר הצהרים. במהלך מרס ואפריל 1926 זומנו עדים לטובת בעלי הכרם שהעידו על השינויים שחלו בסביבה במהלך השנים, וכי הקרקע שבמחלוקת נרכשה כדין. דיונים נערכו על הגבולות הרשומים בשטר הטאבו וסוג העצים שנטעו בשטח וגילם, כדי לקבוע את עבר האתר. פרוטוקול הדיונים מתפרס על פני שבעה עשר עמודים, וב־29 ביוני 1926 פסק בית הדין לטובת התובעים, וקבע כי אכן הייתה פלישה לתחום השטח שנטען לגביו כי הוא אדמת הקדש, על אף שלא נרשמה כדין. ב־24 באוקטובר 1926 הוגש ערעור לבית המשפט העליון בו ישבו השופטים ג’ראללה וגד פרומקין.

בית המשפט העליון דן בטענות הצדדים. נאמן בית הקברות טען כי אמנם אין בידו מסמך רישום הקרקע כהקדש, אך הקרקע סביב אתר הקבר הקדוש העתיק יועדה לקבורה, ונטעו בה עצים כדי לאפשר טכסי דרווישים שהתקיימו סביב הקבר. מחלקת המקרקעין הממשלתית טענה כי מדובר באדמת ‘מואת’, דהיינו קרקע עליה ניתן היה על פי החוק העות’מאני משנת 1858 לרכוש זכויות באמצעות עיבוד. חוק זה שונה בשנת 1921 וקבע כי קרקע מסוג זה תיחשב לרכוש המדינה, ולפיכך היא בעלת הזכויות. בעלי הכרם טענו כי מדובר באדמת ‘מטרוקה’, דהיינו קרקע שיעודה לדרכים ומטרות ציבור, וכי יועדה לא רק למוסלמים ביפו אלא לכל תושבי הסביבה. פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן ב־15 בספטמבר 1927. השופטים פסקו כי נאמן ההקדש אמנם לא יכול היה להמציא מסמכים לגבי רישום הקרקע כהקדש, אך דחו את טענת התובעים כאילו מדובר באדמת ‘מטרוקה’. הם פסקו כי טענה מסוג זה אמורה לעלות רק בידי מי שיכול להעלותה על פי החוק, ולא במקרה זה. הוא קבע כי בעלי הכרם הרחיבו את שטחם בעקבות שינוי בתוואי הדרך ופלשו לשטח לא להם. באשר לטענת מחלקת המקרקעין כי מדובר באדמת ציבור, קבע בית המשפט כי היה עליה להוכיח כי היא עומדת בדרישות סעיפים 6 ו־103 לחוק המקרקעין המנדטורי: “היא אמורה להיות במרחק מעיר או כפר ממנו ניתן לשמוע צעקת קול אדם מקצה נקודה מיושבת, שהוא כמייל וחצי, או במרחק של חצי שעת הליכה”. שטח בית הקברות לא עמד בקריטריון זה.

על פי מפת פלשתינה של ההולנדי ואן דר וולד משנת 1858, במקום בית הקברות מצוין קבר קדוש בלבד. גם במפה מפורטת של הצבא הגרמי מערב מלחמת העולם הראשונה, מסומן רק קבר קדוש, ללא ציון בית קברות. בית הקברות עבד אל־נאבי נמצא במרחק 1300 מטרים מהכפר מסעודיה (סומייל), ובמרחק 4300 מטרים מקצה יפו. רבקה אלפר תיארה את המגפה הקשה שפקדה את יפו בשנת 1902 שבעקבותיה אסרה וועדת רופאים מקושטא לקבור בבית הקברות המוסלמי ‘אל־איסאף’. היא כתבה כי בעקבות זאת “פתחו אז בית קברות הרחק מחוץ לעיר בחולות שבחוף הים התלול (הוא בית הקברות שבצפון תל־אביב)”.⁴ גם על היהודים נאסר לקבור ביפו, והם רכשו את חלקת בית הקברות ברחוב טרומפלדור. קברים נוספו בבית הקברות ‘אל־נאבי’ לאחר ביקורו של ג’מל פאשה, מושל סוריה וארץ ישראל ביפו בפברואר 1915. הוא הורה לפנות לאלתר את בית הקברות כדי לשפץ את העיר והדרכים. קברים פונו בחופזה ובכעס לבית הקברות הצפוני שהחל להתרחב. לאחר כיבוש יפו בידי הבריטים, הם הורו להפסיק את הקבורה בתחום העיר, ובתי קברות למוסלמים ולעדות הנוצריות הוקצו דרומית לעיר על חוף הים. הקברים מבתי הקברות הנוצריים פונו והועברו לבתי קברות אלה.

בית הקברות המוסלמי העתיק’אל־איסף' פונה אמנם בשנת 1915, אלא שהפך לסלע מחלוקת בשנת 2020 כשהחלה בניית בית לחסרי דיור ברחוב אליזבט ברגנר.⁵ בחפירת הצלה שנערכה במקום נמצאו שרידי קברים מה שעורר מהומות. אלא שהמידע ההיסטורי לגבי בית הקברות משנות השלושים מעלה כי מי שיזם את הבנייה על בית הקברות היו נאמני ההקדש היפואי. הם הקימו בראשית שנות השלושים מגרש כדורגל על בית הקברות, ובשנת 1935 השכירו אותו לשלטונות המנדט לבניית מחסן מכס גדול. המופתי חאג' אמין אל חוסייני סייע בכך, ובשנת 1938 יזם הווקף את תכנית הכניסה ליפו בכיכר השעון, ובנה שני בניינים מפוארים הנצבים עד היום. הם תוכננו בידי האדריכל דרוויש אבולעפיה, ואמורים היו להיות בני שלוש קומות. בהכנות לבנייה והכשרת כביש הגישה מצפון, היום רחוב גולדמן, נחשפו קברים עתיקים. הנהלת הווקף קיבלה את אישור משרד הבריאות להעברת השרידים על פי הנחיות המשרד, והם הוטמנו במערת קבורה (קריפטה) שנבנתה בבית הקברות ‘חזאנה’ בג’בלייה שבדרום העיר. בשנת 1942 הקצה הנציב העליון שטח לקבורה בדרום יפו, בית הקברות ‘טאסו’. גם הבנק הגרמני שנבנה סמוך לבניין הסראיה, לימים הבנק האנגלו־מצרי, נבנה על שטח בית הקברות. בהסכם בין הקדש מוסדות החינוך של יפו לבין הבנק הגרמני, שנחתם ב־21 באוגוסט 1913, צוין כי מדובר בשטח ששימש בעבר בית קברות, אך נחתך על ידי רחוב הווארד (היום דוד רזיאל).⁶

סוגיית בית הקברות ‘אל־נאבי’ חזרה ועלתה לראשונה בשנת 1952.

בניין הצירות הבריטית ברחוב הירקון השקיף על בית הקברות ומנהל מחלקת חבר העמים במשרד החוץ כתב למנהל המחלקה המוסלמית במשרד הדתות לנוכח מצב תחזוקת המקום: “אנו חוששים שבמוקדם או במאוחר יעירו את תשומת ליבנו למצב בלתי משביע רצון זה”.⁷ הוא ביקש לבדוק אם ניתן להעביר את הקברים או לרכז אותם ולגדר את השטח. תשובת המחלקה המוסלמית הייתה כי ממלא מקום הקאדי טאהר חמאד מתנגד לכך, אך הציע לגדר את השטח ולנטוע עצים. מתיקי המחלקה המוסלמית והדרוזית עולה כי היא עסקה רבות מאז שנת 1950 במניעת חילול בתי הקברות וסיוע בפינוי פולשים. כשהתלונן הקאדי חמאד בפני ד"ר ח. הירשברג, מנהל המחלקה, על פלישה ובניית צריפים בשטח בית הקברות ‘טאסו’ בדרום יפו בשנת 1957, הוא שטיפל בתלונה ועצר זאת. לטענה החוזרת ועולה כאילו מלון ‘הילטון’ נבנה על בית הקברות עבד אל־נאבי והאתר הקדוש אין אחיזה במציאות. בניית המלון עוררה אמנם סערה גדולה, אך הוא נבנה מאה מטרים צפונית לבית הקברות. הפארק שהוכשר סביב בית הקברות חייב פינוי קברים פזורים, ומיכאל ריינר שגר מול המקום, כתב כי בצד השטח הקימו קברים חדשים בהם הוטמנו השרידים (מעריב, 4 בספטמבר 1962). מלון ‘הילטון’ לא נבנה בסופו של דבר על בית הקברות עבד אל־נאבי, אלא על מקום ‘מחנה יונה’.⁸ בית הקברות קיים עד היום, מגודר בחומת אבן בצפון ‘גן העצמאות’.

בית מלון ‘הילטון’ ובית הקברות ‘אל־נאבי’. צילום הניה מליכסון, 2011

בית הקברות בצילום אוויר 1946

‘הילטון’ ובית הקברות בחלקה 48

מפת ואן דר ולד 1858

מפת הצבא הגרמני 1917

בית הקברות ‘עבד אל־נאבי’, 1964. באדיבות הלל כהן