עו“ד צבי האוזר, אספן, חבר כנסת ויו”ר הוועדה לחוץ וביטחון לשעבר

ד"ר שמואל גילר, אדריכל והיסטוריון

בשנת 2000 מצא צבי האוזר ערמה של תיקי מסמכים שפונו ממשרד ברחוב נחלת בנימין 48 בתל אביב והמתינו למשאית האשפה. הוא אסף חלק מהמסמכים ושמר עליהם באוסף המסמכים ההיסטוריים שבידיו.

מאמר זה חושף לראשונה את המסמכים המאפשרים לספר על תולדות חברת בנייה פרטית, מהגדולות בארץ בתקופת המנדט הבריטי. החברה פעלה בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־20 בסלילת כבישים ובבנייה ברחבי ארץ ישראל, סוריה ולבנון. היא הייתה שילוב של בעלי הון זרים, מנהלים יהודים ואלפי פועלים יהודים וערבים, והתחרתה בחברות התשתית והבנייה של חברת העובדים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל ובעיקר בחברת “סולל בונה”. לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר מותו של אחד מבעלי המניות וטווה הקשרים עם שלטונות המנדט, הקולונל פרידריק קיש, לא הצליחה עוד החברה לעמוד בתחרות מול סולל בונה ופעילותה דעכה עד פירוקה בסוף שנות החמישים ומכירתה.

מחלוקת ויצמן וברנדייס – הון ציוני מול הון פרטי בחברות בנייה    🔗

“חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע”מ" של הסתדרות העובדים הוקמה בשנת 1923. מטרת החברה הייתה לאגד את החברות ואת המפעלים המשקיים שבהם היו שותפים כלל חברי ההסתדרות. במרץ 1924 הקימה החברה את “סולל בונה” כדי לזכות בעבודות בנייה וסלילה עירוניות וממשלתיות, לספק עבודה לפועלים היהודים ולהבטיח עבודה מסודרת לעובדים המאורגנים במסגרת ההסתדרות הכללית. בשנת 1927, לאחר שלא הצליחה להתחרות בחברות שהעסיקו פועלים ערבים ששכרם היה נמוך יותר, נקלעה סולל בונה למשבר והתמוטטה.

בניסיון להתמודד עם הבעיה, הוחלט בשנת 1930 להקים משרדים קבלניים בשלוש הערים הגדולות, לצד מועצות הפועלים. הגדול היה “המשרד הקבלני של פועלי תל אביב” שביצע עבודות בנמל יפו ובנמל תל אביב. אלא שלמשרדים הקבלניים המקומיים לא הייתה יכולת להתמודד על עבודות סלילה ופיתוח בהיקפים גדולים, וחברה של בעלי הון יהודים מחו"ל, שהעסיקה בעיקר פועלים ערבים, נכנסה לתחום והצליחה לזכות בעבודות הממשלתיות.

המחלוקת בתנועה הציונית על אופן מימוש בניית הבית הלאומי החלה כבר בוועידה הציונית בלונדון ביולי 1920. הדעות נחלקו בין מי שנטה לחשוב שהבית הלאומי ייבנה תוך ריכוז מאמץ בפעילות מאוגדת ומאורגנת של היישוב, אל מול אלה שטענו שיש לבסס את האחיזה היהודית בארץ על יוזמה פרטית. נשיא הועידה ד"ר חיים ויצמן דגל בגישה שפיתוח הארץ והניהול כספי שלה צריכים להיעשות באמצעות ההסתדרות הציונית וזרועותיה. לעומת זאת הוועד הציוני בארצות הברית, בראשות השופט לואיס ברנדייס, סבר שהדרך לפתח את ארץ ישראל היא באמצעות בעלי הון יהודים שישקיעו בבנייה ובמפעלים על בסיס עסקי כלכלי. הוועד הציוני הבריטי, בראשות אלפרד מונד וג’ימס ווילי כהן ובעלי הון יהודים נוספים בבריטניה, הצטרפו ליוזמת הוועד האמריקאי ובשנת 1924 הקימו את “החברה הכלכלית לארץ־ישראל” במטרה לשמש מסגרת ארגונית משפטית בדומה לחברת העובדים שהוקמה שנה קודם. הם השקיעו בחברת האשלג הארצישראלית, במפעל החשמל של רוטנברג, בחברה הארצישראלית לבנייני תעשייה, במפעל בתי היציקה “וולקן”, בחברה הארצישראלית לחוטי חשמל, בחברה לטחינה ומסחר ובחברת “איפיקו”.¹

ייסוד חברת פלרוד    🔗

“חברת ארץ ישראל לתעשייה ופיננסים”, המוכרת בשם המקוצר “איפיקו” (Ifico) נוסדה בשנת 1934 עם עלייתו ארצה של היוזם והמנהל ד“ר עמנואל ניומן. ניומן שימש מנהל קק”ל בארצות הברית, נבחר בשנת 1931 כחבר הוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית ועלה ארצה בשנת 1932. הוא הקים את חברת איפיקו כדי לסייע במתן אשראי למפעלי התעשייה וכדי לאפשר ליהודים להשקיע את הונם בארץ. המשקיעים העיקריים היו הנרי מונד (בנו של אלפרד מונד) וישראל זיו מבריטניה, ואליהם הצטרפו בעלי הון מארצות הברית, ממצרים ומדרום אפריקה. בין המשקיעים היה גם רוברט וואלי כהן, שבשנת 1922 הקים את “החברה האסייתית לנפט (ארץ־ישראל)”. בשנת 1927 שינתה החברה את שמה ל“חברת ‘של’ בארץ־ישראל בע”מ". חברת הנפט עסקה גם בייצור אספלט, שאותו ביקשה לספק לעבודות הסלילה הנרחבות שהחלו להתבצע ברחבי הארץ בידי ממשלת המנדט.

עם גידול היקף השקעות הממשלה בסלילה, הקימה איפיקו את “החברה לסלילת כבישים בארץ־ישראל בע”מ“, ובשמה המקוצר “פלרוד” (Palroad). חברת “של” הייתה ספקית האספלט של פלרוד ונתנה לה אחריות ארוכת טווח לטיבו. הון היסוד של החברה היה 20 אלף לא”י, והאספה הכללית הראשונה התקיימה ב־19 במאי 1936.² יושב ראש ההנהלה היה ד"ר ניומן, והמנהל הכללי היה א' בריקיט. הוא דיווח על שיתוף הפעולה עם חברת “של” שהעמידה את מכשיריה הטכניים לרשות החברה ועל המוניטין שבו זכתה החברה בגלל איכות עבודתה. באספה הכללית הראשונה הוחלט על תשלום דיווידנד של שישה אחוזים לבעלי המניות, והוחלט גם על צירוף אדוארד אגיון, אליעזר בראודה – יושב ראש חברת “אפריקה ישראל להשקעות” והקולונל פרדריק קיש לוועד המנהל.

אגיון וקיש – דמויות מרכזיות בחברה    🔗

אגיון רכש מניות בפלרוד וצורף בשנת 1936 לוועד המנהל של החברה. הוא עלה ארצה מאלכסנדריה בשנת 1935 והיה ממייסדי “כפר ידידיה” ובעלים של חברות שונות, ביניהן חברת הביטוח “מגדל”. הוא שימש גם בחבר המנהלים של חמי טבריה ובהנהלת חברת יהלומים בנתניה ובנה בתים בחיפה ובירושלים. את ביתו בירושלים מכר לימים לממשלת ישראל והבית משמש עד היום בית ראש הממשלה ברחוב בלפור (בית אגיון). פרדריק קיש שהיה גם הוא בעל מניות וחבר הנהלת פלרוד מוזכר בתולדות הישוב כדמות מעוטרת צבאית וכראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית. בפרשת חייו מסופר על תפקידו כראש מחלקת המודיעין הבריטית לוועידת השלום בפריז, על בחירתו בשנת 1922 להנהלת ההסתדרות הציונית ועל תפקידו בשנים 1931–1923 כראש המחלקה המדינית, שר החוץ של התנועה הציונית. הוא התפטר מהתפקיד בשנת 1931 וכיהן במועצות מנהלים של חברות כלכליות וחברתיות שונות, ובין השאר היה גזבר התזמורת הפילהרמונית. הוא שימש כנשיא “מכבי” ויושב ראש הוועד האולימפי בארץ ישראל שנוסד בשנת 1933.³ בספרם של נורמן בנטוויץ' ומיכאל קיש על תולדות חייו ופעילותו של הקולונל קיש מסופר כי לאחר פרישתו נכנס לעסקי הנדסה ובנייה שחלקם קישרו את המסחר והתעשייה של ארץ ישראל היהודית עם אלה של אנגליה,⁴ אלא שלא נכתב כמעט דבר על מהות עסקיו של קיש לאחר פרישתו מההנהלה הציונית. גם על אחזקותיו בחברת פלרוד ועל קשריו עם השלטונות הבריטיים שסייעו לקידום עסקי החברה בקבלת חוזי עבודות קבלניות עירוניות וממשלתיות לא ידוע הרבה. לדברי המהנדס צבי לנגר, ששימש כיושב ראש איגוד המהנדסים בארץ בשנות השמונים ועבד בצעירותו בחברת פלרוד, קיש צורף כדי לסייע לחברה לזכות במכרזים ממשלתיים. עדות זו של לנגר זוכה לסימוכין גם ביומנו של קיש. הוא כתב כי זמן קצר לפני פרישתו מההנהלה הציונית נפגש עם הנציב העליון ועם מנהל המחלקה לעבודות ציבוריות כדי לדון על קידום סלילת הכבישים בארץ.⁵

תקופת השיא של החברה    🔗

מאורעות המרד הערבי בשנים 1939–1936 ופרוץ מלחמת העולם השנייה הביאו לגידול משמעותי בעבודות הממשלתיות של סלילת כבישים, בניית מחנות צבא, מבני ביטחון ומסלולי תעופה. הלל דן, ממנהלי סולל בונה, מספר בספרו “בדרך לא סלולה – הגדת סולל בונה”, כי בארץ ישראל וסביבתה נבנו בשנות המלחמה כ־113 מחנות צבא ומתקנים צבאיים ובכלל זה שדות תעופה, בסיסי הספקה, בתי חולים ובתי הבראה. כמו כן נבנו 52 תחנות ומצודות משטרה (“טיגארטים”). קשריו של הקולונל קיש עם הנציבים העליונים ועם משרדי הממשלה ובעיקר עם המשרד לעבודות ציבוריות סייעו לחברת פלרוד לקבל בשנים אלה עבודות סלילה ובנייה ברחבי הארץ, בלבנון ובסוריה. המידע הפיננסי של החברה נעלם עם תיקיה שהושלכו, אך על פי דיווח חברת הדירוג “ברדסטריט” הבריטית, בשנת 1942 העסיקה פלרוד 200 מהנדסים ואנשי מנהלה יהודים, ו־8000 פועלים ערבים.⁶ משרדה הראשי היה ברחוב נחלת בנימין 48 בתל אביב, והיו לה משרדים גם בחיפה ובלבנון. החברה הייתה מעורבת בבניית תחנות המשטרה שתוכננו בידי סר צ’רלס טיגארט, ובנתה את תחנות המשטרה בבית שאן ובחלסה.

שלטונות המנדט ניסו לאזן את מתן העבודות בין חברות יהודיות וערביות או שותפויות דוגמת חברת “אלבינה-דוניה-קטינקא”. חברת פלרוד זכתה במכרזים ממשלתיים וסללה בין השאר כבישים בעכו, בג’נין ובטול כרם ובנתה צריפים במחנות צבא. היא סללה מנחתי תעופה בסוריה ובלבנון, חפרה תעלות נ"ט וסללה כבישים בתל אביב, בפתח תקווה, בראשון לציון וברחובות.⁷

יוסף קלש, שעבד כפקיד בסולל בונה כתב בספרו “מדמשק לירושלים” כי חברת פלרוד סללה כביש למארג' עיון ואף החזיקה משרד בסוריה.⁸ יוסף אבן מראשון לציון, שעבד כמהנדס בחברה, כתב כי חברת פלרוד סללה את הכביש הראשי בין חצביה לדמשק ובנתה ביצורים בסוריה ובלבנון עבור הצבא הבריטי. הסופר אהרון אמיר, שעבד בחברה בעבודות ביצורים בלבנון, תיאר את הווי “המושבה העברית” שהתקבצה בלבנון:

אחד מחברי ללבלרות סח לי שעבד לפני כן כמה חדשים אצל חברת פלרוד, חברה קבלנית לסלילת כבישים ובניית ביצורים, בסוריה ובלבנון, שזאת עבודה מעניינת ומשתלמת, ואם אני מעוניין אוכל לפנות אל משרדי החברה ברחוב נחלת־בנימין בתל אביב. כשהגיע מועדה של חופשה דו חודשית ראשונה באנו כולנו כתום יום עבודה לתחנת הרכבת המסכנה של רפיח, ושם חיכינו עד בוש לרכבת מקנטרה, שאיחרה הרבה. […] הגענו סמוך לחצות לתל אביב. למחרת שמתי פעמי למשרדי פלרוד. אכן, יש להם מקום למנהל עבודה בעמק עיון, במשכורת של 25 לא״י בתוספת מגורים וכלכלה (וסוס רכיבה), אך עלי להגיע לג׳דיידה ב־1 ביוני, כלומר בעוד יומיים. […] אני מגיע לפנות ערב למטולה הצפונית. משם מעביר אותי טנדר את גבול הלבנון ומביאני בתוך כעשרים דקות לג׳דיידה יפת־הנוף ואל “המושבה העברית” שבתוכה, משפחת עובדי פלרוד – מהנדסים, מודדים, נהגים, שלמים, מנהלי חשבונות ומנהלי עבודה הממונים על חפירת תעלות נ.ט., סלילת דרכים ובניית ביצורי שדה לשעה שיהיו צבאות הברית חייבים להיערך כאן מול כוחות הציר בהתקדמותם מדרום. שם, בלב נופים עצרי נשימה, בעבודה שכל־כולה מגע עם אוכלוסייה שורשית ומנומרת, שהליכותיה ורוחה משקפות צירופים שוגים של יסודות קמאיים ומודרניים, בתוך חבורה צעירה וצוהלת של אנשי הארץ שגילמה, כמדומה, את מיטב הסגולות שציינו אז את החברה הארצישראלית המתהווה, עשיתי חדשים שזכרם שמור בי עם היקרים שבזיכרונותיי.*

(א' אמיר, “הכינור והחרב”, קשת, סתיו 1975)

פעילות פלרוד דעכה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה עם צמצום הבנייה הממשלתית. פרדריק קיש, ששב לשירות הצבאי עם פרוץ המלחמה, עלה על מוקש ונהרג בצפון אפריקה באפריל 1943. ד"ר עמנואל נוימן, יושב ראש חברת פלרוד, חזר לארצות הברית במהלך המלחמה ועמד בראש המשלחת האמריקאית בקונגרס הציוני, ובשנת 1951 מונה ליושב ראש המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית.

סוף דרכה של פלרוד    🔗

החברה המשיכה לפעול במלחמת העצמאות בסלילת כבישי ביטחון. במרץ 1948 נחתם הסכם בין חברת פלרוד וועדת המצב של הסוכנות היהודית לארץ ישראל והוועד הלאומי של כנסת ישראל לביצוע עבודות עפר, מעבירי מים וסלילת כבישים בהיקף של 21,800 לא“י בכבישי ביטחון באזור רחובות, נען ועקרון. עם כינון הממשלה הזמנית ב־14 במאי 1948 פסק מימון העבודה, דבר שהסב לחברה נזקים, והיא תבעה שיפצו אותה.. משרד הביטחון סירב לשאת בהוצאה על חשבון תקציבו, ועורך הדין ד”ר יהושע רוטנשטרייך תבע את הממשלה בשם החברה. בפברואר 1952 הושגה פשרה עם משרד האוצר, והממשלה סילקה את החוב בתנאי “שהתשלום מהווה סילוק סופי של כל תביעותיה נגד הממשלה, הסוכנות היהודית לא”י, הועד הלאומי לכנסת ישראל או לכל מוסד ממשלתי אחר".

חברת פלרוד המשיכה ובנתה מספר בתים לעולים על הר כנען בצפת, ובשנת 1951 בנתה שתי בריכות אגירה לעיריית תל אביב, אך פעילותה דעכה בשל חוסר עניין של בעלי המניות והקושי להתמודד מול חברת סולל בונה, שזכתה עתה לסיוע פוליטי במכרזי בנייה ממשלתיים. בשנת 1959 ניתן צו לפירוק החברה, ובשנת 1962 היא נמכרה? והועברו מניותיה ל“חברה המרכזית לשיכון ובנין בע”מ", שבין בעליה הייתה משפחת הקבלן אהרון רובינשטיין.