א    🔗

אף כי אקיים דברי החכם מכל אדם: יהיו דבריך מעטים, אפתח בסיפור־מעשה: מעשה בר' שלום מרדכי שבדרון, רבה של ברז’אן, שהוחזק בחינת פוסק אחרון, שהיו שולחים לו כתבי־התמנות מקהילות גדולות מקהילתו הקטנה, ולא הניחה מטעם כמוס עמו: פעם אחת בא אצלו אחיו, ר' יצחק (הוא אביו של ד"ר אברהם שרון), הראה לו הרב דרך שחוק את כתבי־ההתמנות, שהיו משופעים תארים ותארי־תארים מופלגים, קרא ר' יצחק, צחק ואמר: פליאה, פליאה, לפי מליצותיהם תלמידי־חכמים הם, ובאמת אינם אלא חילופם, שלא שמעו, כנראה, על הסמ“ע והב”ח והט“ז והש”ך, שכן הוסיפו על התארים היאים לך את תאריהם ותארי־תאריהם. עד כאן סיפור המעשה הבא כמשל, מכאן ואילך הנמשל – המצוי אצל מנהגי ההערכה הרווחים בינינו, אינו רשאי להתעלם מגזירה שווה שביניהם ובין לשונם של כתבי ההתמנות ההם, הלא היא שיכחת ראשונים או הסחתם; שאם לקרב את הנמשל לעניננו נאמר, כי לא אחת יארע שנקרא דברי־הערכה, ביחוד כפי שהם שגוּרים בקרב בני חבורה בינם לבין עצמם, אם לפי נוסח ישן יותר, נוסח אנשי שלומנו, אם לפי נוסח חדש יותר, נוסח החברה (הרי"ש סגולה), ואי־אפשר שלא נראה חובה להזכיר להם לאותם המעריכים, שפיזרו את כל מלאי התארים ותארי־התארים על נערכיהם, כי לקוּ באותה שיכחה או הסחה, שכן מה שהם תולים בהם באחרונים שבדור הולם את ראשוניו. כי אם קשה מידת־זקנים הסבורים, כי עמהם תמות חכמה, הרי מידת צעירים המדמים, כי עמהם נולדה חכמה, קשה כמותה, ואפילו קשה הימנה.

ב    🔗

שעל־כן אני מחזיק טובה הרבה על הזכות שניתנה לי עתה, במסיבה בבית נשיא המדינה, כלאחד הרבים מבין אחי הסופרים, לומר מה אנו חבים לדור הראשונים, שהם עתה ראשוני הדור וזקניו, ושלמה צמח בכללם ובראשם, על כל שנשפע לנו מאישיותם ומפעלם. אמרתי דור הראשונים, וכוונתי בעיקר לאנשי העליה השניה, ששלמה צמח היה מראשוני מפלסיה, אשר בעצם ימי המרה השחורה שירדה עם מות נשר־גאולתנו, הרצל, נחלצו ובאו לארצנו, ולא זו בלבד שאיששו את מסד־תקומתו של הישוב, אלא חידשו אותו במתכונתו וברוחו, והם נושאים בבנינו עד עתה, ובכללם חבורת־סופרים, שהעלו בארצנו מוקד נחשב של ספרותנו והניחו יסוד למרכזה בה. המקיים עצמו, עם כל חליפותיו לטוב ולמוטב, עד עתה. כבר עצם־העובדה, כי שלמה צמח הוא מראשוני הבונים של בסיס המציאות המחודשת שלנו דיה שנתחקה על טיבו ועל טיבם של חבריו, יציאי עיירות, כעיירת פלונסק, שנבין מה עמד להם לאותם הנערים לעשות את המעשה הרב, שכל כוחו בפשטותו העליונה בת התחוּשה העמוקה, הכלולה בדבר הנביא: כל הכתוב לחיים – בירושלים; כל־שכן שמצטרף לו לחלוץ־החלוצים, כובש העבודה ומלכד את עובדיה לאגודה, איש־השדה ומורה הוראה בה, מה שנעשה עיקרו: הסופר על גילוייו המרובים ועיקרם שלושה: המספר, הפובליציסט, וביחוד המבקר.

אעיד עלי את בני־דורי, בימי חלום־הזהב של נעורינו, שהיו אמוּנים על עיקרי תורתו, וביחוד על מופת חייו של אהרן דוד גורדון, עד מה ציור דמותו של שלמה צמח, שהשמועה העלתו לפנינו, כמי שנמזגו בו העובד והסופר, היתה לנו כגילום של משא־נפש, כשם שאעיד עלי את בני דורי, בימי סבר־החלום של שחרותנו, עד מה הוא, בתעודתו כסופר והוגה, נחשב לנו קנה־מידה, כפי שקובעתו נקודת־רום שכמותו.

ג    🔗

לענין המספר שבו – הוא קנה בימי־נעורינו את לבנו בסיפוריו, ואפשר וטעם קריאתנו כעילת־כתיבתם – שוקקים היינו לראות את חיי הישוב על חידושו וליבוט חידושו וביקשנו אורם ואורותיהם במגילת־ספר; ומי שיבדקו בגליוני כתבי־העת של ימי נעורינו ובקונטרסיהם וספריהם ימצא, כי גיחת העליה השלישית היתה לצלילם של סיפורים משל משה סמילנסקי, וביחוד משל מאיר וילקנסקי ושלמה צמח, ותירגומיהם ללשונות, שחברי תנועות הנוער היו זקוקים להן, במרכזה ובמערבה של אירופה, יעידו על כך. ביקורת מאוחרת, שהיתה בנו לגבי סיפורים אלה וכאלה בימים שנפוגה תכונת האופטימיות, שמתוכה ובתוכה נולדה העליה השלישית, ונתפסנו לסיפורי ברנר, שכבש את נפשו בעל כרחנו, אין בה לשנות את מה שהיה תחילה – לא בלבד שמואל ה. ברגמן היה קשה עליו ברנר והגדירו רואה־שחורות ודחה את כלל־ראייתו, אף אנו, הצעירים ממנו, שנחלצנו, בעקבי קודמינו הנערצים בני העליה השניה, לא היה בנו מאפשרות האמירה: מה לי הכא מה לי התם, מתוך שלא היה בנו קורטוב של קדרות־הראייה של ארצנו כגיטו הנוסף על שארי הגלויות. אדרבה מחיצה חדה נמתחה לנו בין הכא והתם וראינו בה בארצנו חידוש וחדשה וביקשנו בה חידוש וחדשה ואף חיינו והחיינו בה חידוש וחדשה. ולא עוד, אלא עד שלא באה הביקורת המאוחרת, היה לנו אפילו פירוש לאותה חמדה ללכוד את הקרוב, החוֹמר, המתחיל, ברשת אורותיו של סיפור, שאמרנו: גם זה מכלל שבירת הרצון. אבל בבוא הביקורת המאוחרת נטינו יותר ויותר להנחת צרכה אף כרחה של פרספקטיבה, והרי שלמה צמח עצמו הצדיקה בסיפוריו המאוחרים יותר, וביחוד בספרו הנפלא, מפניני הפרוזה שלנו, שבו המימואר מתעלה כדי סיפור של אמנות לכל דבר; והלא הפרספקטיבה היא שעשתה את “שנה ראשונה”, אנטיפוֹד שווה־מעלה לראייתו של ברנר. אבל לא נעלים, כי עם כל אותה הביקורת המאוחרת, אנו מבינים לקפיצה לתוך המציאות הקרובה, הרופסת ותוססת, לא בלבד בתחום־החיים אלא גם בתחום־הספרוּת, כי אנו רואים אותה מתנודדת בין בוסר של אמונת־נערים ובין בשילות של גבורת־אנשים, ומפליאים את עצם־עוזה, שכן מתוך קפיצה כזאת ניזונו לימים מספרים אחרים, שאורך רוחם הגיעם, אחרי רוב ימים, לעיצובה של המציאות החדשה.

ד    🔗

לעניין הפובליציסט שבו – נאמן לעקרונותיה של ההגות העברית, במזל כפוּל־הפנים של אחד־העם וברדיצ’בסקי: אהבת האמת וחובת אמירתה מתוך האחריות הבלעדית של אומרה היחיד, דרש ליסוד יסודותיה של ביקורת־החיים וקיים אותו בכתיבתו, הלא היא חירות המחשבה בכל גילויי החיים. “רצוני – יאמר – להיות בן־חורין בדעותי, מפני שאני יודע, שהאמת המדינית בת־תמוּרה היא ודרכה לאַמת מחר מה שפסלה אתמול, ולמען היותי זכאי לחירות מחשבותי ורעיונותי, חובתי עכשיו להגן על חופש הבעה של דעות ורעיונות שהם בניגוד לדעותי בעבר ובהווה ובעתיד. בשם חופש התנגדוּת לדעותי היום”. וזאת לזכור, כי היום אינו נתפס לו כחטיבה בדלה לעצמה, מקודשת־מקורשת אלא כאמצע חי בין אתמול ומחר, והלכך הוא ממחה מלוא־תוקפו על ניסוי המתנכל לנתקו מאתמולו וממחרו, כפי שלימדנו בפרשה אחרת, שנקט בה לשון של חריפות יתירה: “טול מהאדם את סגולתו לשמור על מה שהיה, לשעשע את נפשו במה שיהיה ושיירהוּ בגבולותיו של העכשיו ואין בינו ובין חזיר־יער ולא כלום ופוּלחן הנוער הוא פוּלחן העכשיו טמא־השפתיים. עפר לפיות הצועקים – הכל לנוער! סיסמתנו תהא, קץ לעכשיו”… פיסקה זו שהניחה פתח לשיבוש־הבנתה, כאילו הדגש הוא בסומך, היא תיבת נוער ולא בנסמך, היא תיבת פולחן, העמידה אומרה על הבהרתה, ודומה עלינו כי היא טעונה תוספת הערה, שתפסול גם את פולחן העכשיו טהור־השפתיים, כי עצם הפולחן של עכשיו צפוּנה בו סכנת ניתוקם של החיים ממה שהיה וממה שיהיה, ופירושו ממילא נטילת טעמם ומשמעם.

חירות מחשבה, שאינה יכולה, על פי טבעה, להשלים לפולחנו של העכשיו, הסותר את הראייה הממשית, הדינאַמית של החיים ותמורותיהם, היא נפש נפשה של הפובליציסטיקה שלפנינו, הממשיכה, בשוני ענייניה וביחוד ביטויה, את מסורתה בספרותנו בשני דור אחרונות, מסורת דרכו של הסופר שאין לפניו לא פוּלחן ולא דוגמה, אלא מצפונו ומצוות מצפונו, כאשר יורוהו בינתו ומוסרו בלבד.

ה    🔗

ולענין המבקר שבו – מה שהראנו והורנו בביקורת־החיים, הראנו והורנו בביקורת הספרות, ומתוך שטיפולו בספרות מרובה ואף נמרץ יותר, הרי בביקורת מידותיו מתגלות ביתר היקף וביתר מיצוּי. בהירות־ראייה, דקדוק־ניתוח, שנינות הגדרה, הנסמכים אֶל בקיאוּת מצויינת בספרות ישראל והעמים, והנעזרים בכלי־דיבור של תלמיד חכם שליט בלשון ובדרך־הבעה של אמן מוּשלם עשו אותו כראש מדברים, ומסכתות דיונו, בין לצד הסניגוריה בין לצד הקטיגוריה, ושהוא עצמו פותחן לוויכוח, ואף קורא לו ומגרה אותו, באופן שגם שגגותיו עולות לרצון, והן צומת במהלך־התפתחותה של ביקורת הספרות שלנו. ואם נזכור, עד מה הגותו מתפרנסת על תלמוּדה של מערכת דרכי המחשבה לשיטותיה, האסתטיקה לאסכולותיה והביקורת למשנותיה, ועד מה תלמודו נבחן לו בכלי־בדיקתו וסינונו, והבינונו מה זכייה בפיס זכה בו צעיר ענפי־ספרותנו, היא ביקרתה.

מידות שמצינו בביקורת־החיים שלו מצינו בביקורת־הספרות שלו: “הנה – יאמר – משא נפש שהייתי קובע בלבה של הביקורת שלנו: אמירת האמת בלי חשבונות רבים”. ולעצם צרכה וכרחה של ביקורת יאמר: “כשם שאין חברה מאריכה ימים אם אין לה עולם מוסרי שהיא דבקה בו, כך אין אחדות של אומה מתקיימת, אם אין ביקורת הולכת לפניה ומכוננת צעדיה”.

ו    🔗

כן מורנו וידידנו, שלמה צמח, תלך ביקרתך לפני חברתנו ותכונן צעדיה לאורך ימים ושנים.

[ט“ו אייר תשכ”ב]