א

אף כי אקיים דברי החכם מכל אדם: יהיו דבריך מעטים, אפתח בסיפור־מעשה: מעשה בר' שלום מרדכי שבדרון, רבה של ברז’אן, שהוחזק בחינת פוסק אחרון, שהיו שולחים לו כתבי־התמנות מקהילות גדולות מקהילתו הקטנה, ולא הניחה מטעם כמוס עמו: פעם אחת בא אצלו אחיו, ר' יצחק (הוא אביו של ד"ר אברהם שרון), הראה לו הרב דרך שחוק את כתבי־ההתמנות, שהיו משופעים תארים ותארי־תארים מופלגים, קרא ר' יצחק, צחק ואמר: פליאה, פליאה, לפי מליצותיהם תלמידי־חכמים הם, ובאמת אינם אלא חילופם, שלא שמעו, כנראה, על הסמ“ע והב”ח והט“ז והש”ך, שכן הוסיפו על התארים היאים לך את תאריהם ותארי־תאריהם. עד כאן סיפור המעשה הבא כמשל, מכאן ואילך הנמשל – המצוי אצל מנהגי ההערכה הרווחים בינינו, אינו רשאי להתעלם מגזירה שווה שביניהם ובין לשונם של כתבי ההתמנות ההם, הלא היא שיכחת ראשונים או הסחתם; שאם לקרב את הנמשל לעניננו נאמר, כי לא אחת יארע שנקרא דברי־הערכה, ביחוד כפי שהם שגוּרים בקרב בני חבורה בינם לבין עצמם, אם לפי נוסח ישן יותר, נוסח אנשי שלומנו, אם לפי נוסח חדש יותר, נוסח החברה (הרי"ש סגולה), ואי־אפשר שלא נראה חובה להזכיר להם לאותם המעריכים, שפיזרו את כל מלאי התארים ותארי־התארים על נערכיהם, כי לקוּ באותה שיכחה או הסחה, שכן מה שהם תולים בהם באחרונים שבדור הולם את ראשוניו. כי אם קשה מידת־זקנים הסבורים, כי עמהם תמות חכמה, הרי מידת צעירים המדמים, כי עמהם נולדה חכמה, קשה כמותה, ואפילו קשה הימנה.

ב

שעל־כן אני מחזיק טובה הרבה על הזכות שניתנה לי עתה, במסיבה בבית נשיא המדינה, כלאחד הרבים מבין אחי הסופרים, לומר מה אנו חבים לדור הראשונים, שהם עתה ראשוני הדור וזקניו, ושלמה צמח בכללם ובראשם, על כל שנשפע לנו מאישיותם ומפעלם. אמרתי דור הראשונים, וכוונתי בעיקר לאנשי העליה השניה, ששלמה צמח היה מראשוני מפלסיה, אשר בעצם ימי המרה השחורה שירדה עם מות נשר־גאולתנו, הרצל, נחלצו ובאו לארצנו, ולא זו בלבד שאיששו את מסד־תקומתו של הישוב, אלא חידשו אותו במתכונתו וברוחו, והם נושאים בבנינו עד עתה, ובכללם חבורת־סופרים, שהעלו בארצנו מוקד נחשב של ספרותנו והניחו יסוד למרכזה בה. המקיים עצמו, עם כל חליפותיו לטוב ולמוטב, עד עתה. כבר עצם־העובדה, כי שלמה צמח הוא מראשוני הבונים של בסיס המציאות המחודשת שלנו דיה שנתחקה על טיבו ועל טיבם של חבריו, יציאי עיירות, כעיירת פלונסק, שנבין מה עמד להם לאותם הנערים לעשות את המעשה הרב, שכל כוחו בפשטותו העליונה בת התחוּשה העמוקה, הכלולה בדבר הנביא: כל הכתוב לחיים – בירושלים; כל־שכן שמצטרף לו לחלוץ־החלוצים, כובש העבודה ומלכד את עובדיה לאגודה, איש־השדה ומורה הוראה בה, מה שנעשה עיקרו: הסופר על גילוייו המרובים ועיקרם שלושה: המספר, הפובליציסט, וביחוד המבקר.

אעיד עלי את בני־דורי, בימי חלום־הזהב של נעורינו, שהיו אמוּנים על עיקרי תורתו, וביחוד על מופת חייו של אהרן דוד גורדון, עד מה ציור דמותו של שלמה צמח, שהשמועה העלתו לפנינו, כמי שנמזגו בו העובד והסופר, היתה לנו כגילום של משא־נפש, כשם שאעיד עלי את בני דורי, בימי סבר־החלום של שחרותנו, עד מה הוא, בתעודתו כסופר והוגה, נחשב לנו קנה־מידה, כפי שקובעתו נקודת־רום שכמותו.

ג

לענין המספר שבו – הוא קנה בימי־נעורינו את לבנו בסיפוריו, ואפשר וטעם קריאתנו כעילת־כתיבתם – שוקקים היינו לראות את חיי הישוב על חידושו וליבוט חידושו וביקשנו אורם ואורותיהם במגילת־ספר; ומי שיבדקו בגליוני כתבי־העת של ימי נעורינו ובקונטרסיהם וספריהם ימצא, כי גיחת העליה השלישית היתה לצלילם של סיפורים משל משה סמילנסקי, וביחוד משל מאיר וילקנסקי ושלמה צמח, ותירגומיהם ללשונות, שחברי תנועות הנוער היו זקוקים להן, במרכזה ובמערבה של אירופה, יעידו על כך. ביקורת מאוחרת, שהיתה בנו לגבי סיפורים אלה וכאלה בימים שנפוגה תכונת האופטימיות, שמתוכה ובתוכה נולדה העליה השלישית, ונתפסנו לסיפורי ברנר, שכבש את נפשו בעל כרחנו, אין בה לשנות את מה שהיה תחילה – לא בלבד שמואל ה. ברגמן היה קשה עליו ברנר והגדירו רואה־שחורות ודחה את כלל־ראייתו, אף אנו, הצעירים ממנו, שנחלצנו, בעקבי קודמינו הנערצים בני העליה השניה, לא היה בנו מאפשרות האמירה: מה לי הכא מה לי התם, מתוך שלא היה בנו קורטוב של קדרות־הראייה של ארצנו כגיטו הנוסף על שארי הגלויות. אדרבה מחיצה חדה נמתחה לנו בין הכא והתם וראינו בה בארצנו חידוש וחדשה וביקשנו בה חידוש וחדשה ואף חיינו והחיינו בה חידוש וחדשה. ולא עוד, אלא עד שלא באה הביקורת המאוחרת, היה לנו אפילו פירוש לאותה חמדה ללכוד את הקרוב, החוֹמר, המתחיל, ברשת אורותיו של סיפור, שאמרנו: גם זה מכלל שבירת הרצון. אבל בבוא הביקורת המאוחרת נטינו יותר ויותר להנחת צרכה אף כרחה של פרספקטיבה, והרי שלמה צמח עצמו הצדיקה בסיפוריו המאוחרים יותר, וביחוד בספרו הנפלא, מפניני הפרוזה שלנו, שבו המימואר מתעלה כדי סיפור של אמנות לכל דבר; והלא הפרספקטיבה היא שעשתה את “שנה ראשונה”, אנטיפוֹד שווה־מעלה לראייתו של ברנר. אבל לא נעלים, כי עם כל אותה הביקורת המאוחרת, אנו מבינים לקפיצה לתוך המציאות הקרובה, הרופסת ותוססת, לא בלבד בתחום־החיים אלא גם בתחום־הספרוּת, כי אנו רואים אותה מתנודדת בין בוסר של אמונת־נערים ובין בשילות של גבורת־אנשים, ומפליאים את עצם־עוזה, שכן מתוך קפיצה כזאת ניזונו לימים מספרים אחרים, שאורך רוחם הגיעם, אחרי רוב ימים, לעיצובה של המציאות החדשה.

ד

לעניין הפובליציסט שבו – נאמן לעקרונותיה של ההגות העברית, במזל כפוּל־הפנים של אחד־העם וברדיצ’בסקי: אהבת האמת וחובת אמירתה מתוך האחריות הבלעדית של אומרה היחיד, דרש ליסוד יסודותיה של ביקורת־החיים וקיים אותו בכתיבתו, הלא היא חירות המחשבה בכל גילויי החיים. “רצוני – יאמר – להיות בן־חורין בדעותי, מפני שאני יודע, שהאמת המדינית בת־תמוּרה היא ודרכה לאַמת מחר מה שפסלה אתמול, ולמען היותי זכאי לחירות מחשבותי ורעיונותי, חובתי עכשיו להגן על חופש הבעה של דעות ורעיונות שהם בניגוד לדעותי בעבר ובהווה ובעתיד. בשם חופש התנגדוּת לדעותי היום”. וזאת לזכור, כי היום אינו נתפס לו כחטיבה בדלה לעצמה, מקודשת־מקורשת אלא כאמצע חי בין אתמול ומחר, והלכך הוא ממחה מלוא־תוקפו על ניסוי המתנכל לנתקו מאתמולו וממחרו, כפי שלימדנו בפרשה אחרת, שנקט בה לשון של חריפות יתירה: “טול מהאדם את סגולתו לשמור על מה שהיה, לשעשע את נפשו במה שיהיה ושיירהוּ בגבולותיו של העכשיו ואין בינו ובין חזיר־יער ולא כלום ופוּלחן הנוער הוא פוּלחן העכשיו טמא־השפתיים. עפר לפיות הצועקים – הכל לנוער! סיסמתנו תהא, קץ לעכשיו”… פיסקה זו שהניחה פתח לשיבוש־הבנתה, כאילו הדגש הוא בסומך, היא תיבת נוער ולא בנסמך, היא תיבת פולחן, העמידה אומרה על הבהרתה, ודומה עלינו כי היא טעונה תוספת הערה, שתפסול גם את פולחן העכשיו טהור־השפתיים, כי עצם הפולחן של עכשיו צפוּנה בו סכנת ניתוקם של החיים ממה שהיה וממה שיהיה, ופירושו ממילא נטילת טעמם ומשמעם.

חירות מחשבה, שאינה יכולה, על פי טבעה, להשלים לפולחנו של העכשיו, הסותר את הראייה הממשית, הדינאַמית של החיים ותמורותיהם, היא נפש נפשה של הפובליציסטיקה שלפנינו, הממשיכה, בשוני ענייניה וביחוד ביטויה, את מסורתה בספרותנו בשני דור אחרונות, מסורת דרכו של הסופר שאין לפניו לא פוּלחן ולא דוגמה, אלא מצפונו ומצוות מצפונו, כאשר יורוהו בינתו ומוסרו בלבד.

ה

ולענין המבקר שבו – מה שהראנו והורנו בביקורת־החיים, הראנו והורנו בביקורת הספרות, ומתוך שטיפולו בספרות מרובה ואף נמרץ יותר, הרי בביקורת מידותיו מתגלות ביתר היקף וביתר מיצוּי. בהירות־ראייה, דקדוק־ניתוח, שנינות הגדרה, הנסמכים אֶל בקיאוּת מצויינת בספרות ישראל והעמים, והנעזרים בכלי־דיבור של תלמיד חכם שליט בלשון ובדרך־הבעה של אמן מוּשלם עשו אותו כראש מדברים, ומסכתות דיונו, בין לצד הסניגוריה בין לצד הקטיגוריה, ושהוא עצמו פותחן לוויכוח, ואף קורא לו ומגרה אותו, באופן שגם שגגותיו עולות לרצון, והן צומת במהלך־התפתחותה של ביקורת הספרות שלנו. ואם נזכור, עד מה הגותו מתפרנסת על תלמוּדה של מערכת דרכי המחשבה לשיטותיה, האסתטיקה לאסכולותיה והביקורת למשנותיה, ועד מה תלמודו נבחן לו בכלי־בדיקתו וסינונו, והבינונו מה זכייה בפיס זכה בו צעיר ענפי־ספרותנו, היא ביקרתה.

מידות שמצינו בביקורת־החיים שלו מצינו בביקורת־הספרות שלו: “הנה – יאמר – משא נפש שהייתי קובע בלבה של הביקורת שלנו: אמירת האמת בלי חשבונות רבים”. ולעצם צרכה וכרחה של ביקורת יאמר: “כשם שאין חברה מאריכה ימים אם אין לה עולם מוסרי שהיא דבקה בו, כך אין אחדות של אומה מתקיימת, אם אין ביקורת הולכת לפניה ומכוננת צעדיה”.

ו

כן מורנו וידידנו, שלמה צמח, תלך ביקרתך לפני חברתנו ותכונן צעדיה לאורך ימים ושנים.

[ט“ו אייר תשכ”ב]

גם הרחוק מרגיש, כי הפטירה הזאת הניחה בכל שדה בשדות העשייה המרוּבּים חלל כמשמעו. דומה נשמטו כתפי־אטלס מתחת כדור־גורלם של מפעל ומפעלות. גם הרחוק יבכה את המעשה, היזמה, המחשבה שנתייתמוּ מאב, ממחולל, מפועל רב־עלילה. אך הקרוב יודע, כי החלל הגדול היא האישיות, זו הפּוליכרומיה הקוסמת במשחק־ניגוּדים מפליא, ושהוא ידע לרותמם ליסוד המסדיר, לרצונו, ושהיתה גדולה מכל מפעליה והגיוניה, עד שכל ביטוייה נראוּ כצילה. שכן הקרוב ידע, כי כל שברק הכסף של השיבה בטרם־עת העמיק יותר, אף פסיפס הנפש המיוחד נתחטב יותר והזריח יותר את האור הגנוז של הבינה המפוּיסת. שער לך – היה ש"י עגנון אומר – את ברל בן־שמונים, איזה זקן חכם, איזה זקן נחמד.

בשיחה לפני שבועים ומחצה בקצה ירושלים ושנמשכה, כרגיל, עד לאחר חצות לילה, היה המדוּבּר, כרגיל, על מריבי־דורות. לאחריה באה חליפת מכתבים ובה גם הדיבור על היחידים שהם חלק אוֹרגאני של ההוויה שלנו, גידולם גידולה, עד שאין יכולת לוותר עליהם, מבלי למוטט את ההוויה הזאת. כתבתי: כל עוד ההשגחה מקיימתם. ובאותה שיחה, באכסדרה הפתוחה, כשנשמע פתאום רשרוּש בגן הסמוּך, קם, כנבהל, צימצם עיניו ותהה לתוך האפילה. אמרתי דרך צחוק: אל נפסיק פינו מגירסה, ירשרש לו באילני־הבוסתן. חייך, נגע, כדרכו, בשפמו ואמר: אבל הוא חכם יותר.

שיחה אחרונה.

[כ“ד אב תש”ד]

א

רבת־פנים ושונת־מראות היא הדרך מלב־יהודה עד עין־הכנרת, עולה הרים, יורדת בקעות, אצה בשפלה הצופה פני ים, מרצדת בעמק השוכן בעטרת־הרריו, מגמאה מרחב המתמשך לצללי גלעד. אולם באותו יום מלוהט, יום לווייתו של ב. כצנלסון, הדרך הארוכה הזאת, למן ירושלים, שבה יצאה נשמתו, עד תל כנרת שבו נטמן עפרו, מראה אחד שחזר בכל שפעת חליפותיה – כל מקום, אם הר ואם שפלה, שאחינו בוני־ארצנו ופועליה נחיתים בו, עמד עם רב או מעט, זקנים וצעירים, הורים ובנים, תלמידים ובני נעורים, ראשם כפוף, דגלם מורד ולבם יגון. בערים כירושלים ותל־אביב וביישובים גדולים כפתח תקוה וחדרה היו אלה המוניות המוניות; בכפרים, אם קבוצות ואם מושבים, היו אלה סיעות גדולות וקטנות, הכל פי הישוב ושיעור אוכלוסיו. ארוכה היתה שורת המכוניות העוברת בין טורי האבלים הניצבים לשני צדי הכביש, וכל מקום מצטרפות לה מכוניות אחרות, שאין לך כל יישוב ויישוב שלא ישלח שלוחיו ללוות את הארון עד אחרית דרכו.

ואם תשאל, במה זכה האיש שהיישוב כולו יצא ללוותו באחרון־מסעיו, שנערבו בו חזיון־אבל והפגנת כבוד, אל תפנה אל האנשים הנוסעים אחרי מיטתו או אל העומדים לצידיה. פנה אל הדרך עצמה והיא תספר לך, כי נסיעתו האחרונה בה באה בזכות הליכתו הראשונה בה. אכן, דרכו הראשונה לא היתה כדרכו האחרונה – לא בעם רב כזה, לא בין רוב יישובים פורחים כאלה. כי העם הרב הזה לא היה, והיישובים הפורחים האלה לא היו. מה שהיה היא חבורת צעירים, מעפילי־עם ושלוחיו מכוח שליחות עצמם, שראו את הארץ ורובה ככולה שממה, רק זעיר שם זעיר שם מושבה, וחלמו חלום בניינה, בכוח עצמם ובכוח אלה אשר יקראו להם ממיצר הגלויות. לא, כשהעלם הצעיר עבר בראשונה בדרך הארוכה הזאת, שהיתה רובה משובשת, כבר ראה כיצד יעברנה באחרונה – הוא ראה את העם הרב הזה, את ציבור הבונים ובנינו והוא אפילו צפה כיצד יוצבר אבק־היחידים לגוש־ציבור, ומה יהיו כלי־ליכודו. ולא זו בלבד שראה וצפה, אלא גם ידע, כי הוא והמעטים אשר עמו יעשו את המעשה הרב הזה. שעל כן היה אחרון־מסעו כמיסקר של מצביא, ראש צבא העבודה, לפני צאתו למנוחתו, למנוחת עולמים.

כי הוא היה מאלה, שעשו את העם הרב הזה, מאלה שבנו את היישוב הגדול הזה, את ציבור הפועלים על מפעלותיו, דרכו וכלי־ארגונו. ולא עוד אלא בחבורה של בני־גילו ואחי־עמלו, אנשי העלייה השנייה, היה הוא היודע בבירור, מה היא תעודת־החבורה. יליד בוברויסק, קהילה רוחשת חיים יהודיים, מגודל על תרבות ישראל וספרותה, מעורב בזרמי־הציבור התוססים ונישא בנחשולם, עשה חשבון עולמו שלו ושל עמו, חשבון נפשו, והוא הביאו, בשנת הכ"ג לימי חייו, לחופי ארצנו, לחבורת חלוציה. חבריו אומרים: ימים ראשונים צופה היה, מתבונן היה. מהם שסברו: הוא מתבונן, לברר לעצמו, אם יישאר ואם ילך. עתה הם יודעים כי טעות היתה בידם: אמת, הוא היה צופה ומתבונן אך כוונתו היתה אחרת – איך לעשות את החבורה הקטנה הזאת צבת ראשונה. כי אף שהחבורה, חבורת הפועלים העברים, קטנה, היא מפולגת – אלה למפלגה אחת ואלה למפלגה אחרת, והבסיס לעשייה מאוחדת או שלא נמצא עוד או שהיה קלוש ביותר. כיצד לאשש את הבסיס הזה, לעשותו יסוד מוסד – היא מחשבת העלם. הוא טעם טעמו של גורל עובד עברי בארצו בימים ההם לכל גיווניו – פועל בפרדסי יהודה ושומרון, בשדות עמק הירדן והגליל; היה מראשי השביתה הנודעת נגד האדמיניסטרטור של חוות כנרת; נפש החיה בוועד פועלי הגליל, שהוא גרעינה של ההסתדרות החקלאית. מרוחק משתי המפלגות וחיכוכייה יכול היה לתת דעתו ורגשו על קו־העשייה המאחד ולהגבירו ולטרוח באותם הארגונים, שראשיתם מצער ואחריתם תשגא מאד – הרי בהם כבר מקופל העוּבּר של הסתדרות העובדים הכללית.

ב

מעטים כבר ידעו בימים ההם, מה כוחות ומגמות גנוזים בעלם הצעיר, השופע חיות ופיקחות, יש בידנו עדות, עד מה הוקיר והיפלה אותו לטובה ולאהבה י. ח. ברנר. אבל הרבים נגלה להם האיש בכוחו וככוחו רק עם מלחמת העולם ולאחריה – חולם חלום מפעלות נרחבים ראה, כחבריו הבודדים, את פתרונם באניות הבאות, קרא לתנוּעת החלוצים בגולה ולביצור מחנה־העובדים בארץ. באהלו, אוהל חייל בגדוד העברי, ובאהלי חבריו נרקם שפיר־המעשים אשר רבו כן רבו. רוב כוח ומוח שיקע ברעיונו וחפצו – ליכודו של כל ציבור הפועלים, הרי קם חזיונו האחר, איחודו המעשי של ציבור־הפועלים בהסתדרות העובדים הכללית, גדול־המפעלים של תנועת הבניין העברית. לה, להסתדרות העובדים, ולחיזוקה, הקדיש יתר שאת ויתר עוז – כשם שהיא גדלה מכוחו, כך הוא גדל מתעצומתה, ודומה גידולה וגידולו אחד. יכולת וסגולות, שהיו גנוזות בו, יצאו עתה ונגלו – כוח עשייה שאינו יודע ליאות, כוח חשיבה שאינו יודע רפיון, כוח עומס שאינו יודע משא לעייפה. במה עשה ובמה לא עשה – כשם שראית אותו לפני שנים פועל העובד בגינת הירקות, מקהיל פועלי הגליל, דואג לניר ולמעדר, לפת ולספר לחבורה הקטנה, כך אתה רואה אותו עתה עודר במערכה הגדולה, ראש ופרנס לעם רב – הנה ראית אותו יושב על גליוני החוברות הקטנות, “קונטרס”, כלי מבטאה של מפלגתו שהוא עורכה; והנה אתה רואה אותו עוסק במוסדי כספים וכלכלה, אם “המשביר” ואם בנק הפועלים ואם “ניר”; הנה שמעת אותו נואם ומרצה באסיפת הסברה והנה הוא עומד ונלחם לדרכו בבימת ועידה וקונגרס, והנה הוא שקוד על הגליונות הרחבים של “דבר”, עתונה של הסתדרות העובדים, שהוא עורכו ומייסדו, או על גליוני הספרים שהוא מוציאם בהוצאת “דבר”.

ועניין “דבר” והספרים האלה הוא לא עניין גדול ביותר. כאידיאל ריחפו לעיניו – היה אומר – שלושת האידיאלים של אביו, שמת עליו קודם בר־מצוה, והיה נערץ עליו ביותר על שום יקר־סגולותיו, כוחו באופי, בתורה ובהלכה. ושלושת האידיאלים הם: יושב ציון, עורך עתון עברי, מו“ל. ושלושת האידיאלים האלה נתקיימו בו, בבנו, באופן נעלה: הוא ישב והושיב רבבות בארץ ישראל, הוא ערך עתון עברי, גדול עתוני היישוב ובימת הפועל העברי ופעלו, הוא היה מו”ל גדול – ההתחלה הצנועה סופה מפעל רב, הוצאת “עם עובד” על ספריותיה השונות, לגדול ולצעיר ולקטן, לשירה ולהגות, למחשבה ולדעת, אחרון מפעליו עלי ארץ.

ג

כגל אדיר של פעילות ועשייה היה, ונפלאו עליו קרובים ורחוקים – איך יודע איש אחד, והוא בשנותיו האחרונות ידוע חולי, לשאת רוב משאות אלה. קאריקאטורה נלבבה, שנדפסה בעשור ל“דבר”, הראתה אותו כמקפץ מכיסא לכיסא – הוועד הפועל של ההסתדרות, הדירקטוריון של הקרן הקיימת, הקורטוריון של האוניברסיטה, מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, המרכז לנוער, מערכת “דבר” – ואלה אינם עדיין כל המוסדות שהיה בהם חבר ורב, מדריך ויועץ, כשם שהמוסדות אינם אלא חלק מהשתתפותו בחיי העם והוויות היישוב. כי הנה ביתו בית ועד לחכמים ועסקנים, לנושאי עול הרבים ולגוררי גורל עצמם, נידחים וקשי יום. אוזן שומעת, איש שיחה, ובייחוד איש עצה – נזקקו לו רבים ושונים, מוסדות ויחידים, ובינתו ופיקחותו כוללים ומקפלים כל אותם עניינות ומעשים, ולא עוד אלא התעניינותו כצמאה להם וסקרנותו כאילו מזמנתם לפתחי־ביתו. לכאורה הכל באים אם כתלמידים אל רבם ואם כחסידים אל רבם, ובאמת היא כתלמידם – כל ימיו הוא לומד, מפי ספרים שחיבתו להם אין לה שיעור וביותר מפי בני אדם הבאים אצלו. מין המצאה היתה בידו, שהיה משיח את בני אדם שימצו מתוך עצמם מה שהוא לו חידוש־תורה, יותרת־נסיון, הוספת־דעת. לכאורה התעניינות־לשם־התעניינות, סקרנות־לשם־סקרנות, ובאמת הוא משכיל לשלב את תוספות־תלמודו במלחמתו ובעשייתו.

כי ראה זה פלא: הוא נראה כמקפץ, כעושה על רגל אחת, כמדלג מתחום עשייה לתחום עשייה, אך בדוק בו וראית כי נתמזגו בו שני דברים, שהם כדבר והיפוכו – החפזה מזה והירידה לעומק מזה, בליעה וברירה בנשימה אחת, ריצה ושהייה בהעלם אחד, כביכול, אכספרומפּט ויישוב־הדעת בקנה אחד. וביותר אתה רואה מזיגה זו של שני העניינים הרחוקים האלה בדרכו בעל פה ובכתב. אם שמעת נאומו בדיבורו הרהוט, המצריך זריזי סטינוגראפים, ודאי תמהת, כיצד תפס כביעף את דברי האחרים על יסודם, הפרידם כהרף עין ליסודותיהם, נלחם למה שנראה לו בהם עיקר ונלחם במה שנראה לו בהם טפל. ואם קראת מאמריו ומסותיו ודאי נפלאת, כיצד השכיל איש־החפזונות בצירופי־דברים ומחשבה, ובנאם בהקפדה, ומתוך חישוב רב־טעם בכללים ובפרטים, שנאחדו לאותה חטיבה מתואמת הקרויה סגנון. אכן, מתוך דרכו כנואם וכסופר נגלה לך קצה־סודו: מה שהגיח מתוכו במרוצה, כהרף עין, לא היה אלא כהתפרצות של קניינים שנצברו ונאגרו ברוב עמל רוח ברוב שיקול בינו לבין בינתו, ברוב שיחות־סתר בינו ובין נפשו. איך אומר ההוגה־המשורר: הרוצה להיות ברק חייב להיות קודם ימים הרבה ענן.

החיים האלה המלאים מתיחות־תמיד, הבלומים תוכן מגדיש והולך, השופעים אנרגיה ממריצה ומוספת, היו פזורים לרוב ישיבות, מועצות במוסדות רבים ושונים, לכינוסים של עם רב ולסימינרים של כמה וכמה מניינים, לשיחות עם מאות יחידים, לפולמסאות הנעשים ברוב שנינה, לקריאה של ספרים ברוב סוגים ובכמה לשונות, אך פיזורם היה מדומה, כי מלבד שהיו מרוכזים סביב העניין האחד, תקופת העם העובד במולדתו, בניין מדינת היהודים, הם מרוכזים גם בתוך הבניין עצמו, בשני יסודותיו הגדולים – הקרקע והספר. לא בכדי אמר סמוך לפטירתו כי שני העניינים שעבדם כל ימי עשייתו, הם עתה מרכז־מאווייו ולהם הוא מבקש להקדיש אחרית ימיו – הקרן הקיימת לישראל והוצאת “עם עובד”. הם היו תמצית אמונתו ומאווייו – הקרקע והספר. הקרקע – אדמת ישראל מקדם, מולדת העם ועתידו, הספר – תרבות ישראל בשורשה ושורשיה, הצופה פני תרבויות העמים וקולטת ערכיהם קליטה עצמית, אורגאנית, כדרך שקלטה הוא בן־הבית בכל חדרי תרבותנו ופינותיה.

ד

תכונות נפש ורוח עשירות שימשו אותו בחייו, בפעולותיו, בשיחו ושיגו – היתה בו אהבה רבה שידעה לכלול את ישראל, כעם וכאדם, ארצו ותורתו, היתה בו בינה רבה שידעה לנתח דברים ולמזג מעשים; היתה בו יזמה רבה שידעה לחולל מפעלות ולקיים מעשים, והעיקר, היה בו כוח רב לשאת את המשא המשולש – את אהבתו, בינתו, יזמתו. כל שבאו במעגל אישיותו נפלאו על קסמה וקסמיה – לכאורה כל סגולה שבו סותרת את חברתה, שכלו סותר רגשו ורגשו סותר שכלו, ביקורתו סותרת התלהבותו והתלהבותו סותרת ביקורתו, זעפו סותר אהבתו ואהבתו סותרת זעפו, ובאמת כל הסגולות מתלכדות והן כפסיפס, שכל אבן ואבן בו היא גם בדולה לעצמה וגם שלובה במשבצת־החן. אכן שיפעת־סגולותיו נלכדה בכוחה של האישיות העזה שבו, שרתמה עצמה במרכבת־העם ושינת־עותו.

[אלול תש"ד]

דרך עוצב היא – ב. כצנלסון, שתחוּמי־עשייתו המרובים לא הסיחו ממנו, אפילו לשעה קטנה, את תחום הספר, ונתן עליו דעתו ולבו ועשה לספרים הרבה, לא נתעורר לעשות לספרו שלו, לכינוס תנובת־רוחו הנפוצה על פני בימות שונות, אף כי תכפו עליו דרישות, בקשות וזירוזים של קרובים ורחוקים ואי אפשר שלא ידע כי כינוסם הוא צרכו של עם רב. הוא, ששיקע כוחו ויכלתו בכמה מפעלות ספר וכשהקים את עתונם של פועלי ארץ־ישראל “דבר” הסמיך לו הוצאת־ספרים שהעשירה במשך השנים את הקורא בספריה גדולה, ולא כלל בה כל ספר שלו; הוא שייסד וטיפח את הוצאת־הספרים רבת הפנים והגוונים של ציבור הפועלים “עם עובד” ונתן לה מנוף והיקף, אף ייחד בה מדור לכינוס כתביהם של אישי תנועת הפועלים העברית, אך נהג בו כדרכו, דרך המקדים את של אחרים, וגם ממנו העדיר, לצער הרבים ותמהונם, את כינוס כתביו שלו. רק בהכרזת “עם עובד” לשנתו השלישית הביא, ברשימת הספרים העתידים לצאת לאור, ספר אחד שלו שקרא לו: בחבלי אדם, על מורים וחברים.

דרך עוֹצב היא – בלכת האיש מעמנו בלא עת וייתם שדות־עשייה רבים, ובכללם בייחוד הוצאת “עם עובד”, הניח גם ספרו האחד, שאמר לפרסמו ברבים, יתום. בעזבונו נמצאו רק שלושה פתקים, שהעידו על מגמתו בספר. הפתקים האלה – רשימות המאמרים הנועדים ליכלל בספר, רשימה רשימה וסדרה האחר – היו לנו לעיניים ועל פיהם נוסד הספר ועניינו. אין אתנו יודע, אם היה מניח את כל המאמרים כנתינתם הראשונה, אך כשם שוודאי לנו, כי היה נוהג כך לגבי מאמרים על אישים אחדים, כפי שלמדנו מדרכו במאמרים שחזר והדפיסם, לאחר שנים, כלשונם, כן ודאי לנו, שלא היה נוהג כך לגבי מאמרים על אישים אחרים, כפי שלמדנו מהערותיו שבעל־פה. דברים אלה אמורים בייחוד בעניין א. ד. גורדון וי. ח. ברנר, שלא כתב עליהם אלא הערות קטנות והתכוון לשרטט פורטרטים שלהם בקווים גדולים כערכם וכיכלתו הרבים ולא ניתן חפצו.

דרך עוֹצב היא – מי שהיה סנדק לספרים הרבה וטיפולו בהם היה ביד אמונה ובעין פקוחה, לא ניתן לו לעשות כן לספרו, אולם אלה שטיפלו בו (“חבלי אדם”) השתדלו כמיטב יכלתם ומצפּונם לכוון לדעתו והם מקווים, כי כיוונו לו ושפתיו דובבות בקבר.

[אב תש"ה]

א

כשנפטר ברל כצנלסון היו, בימי אבלו ולאחריהם, באות, וחוזרות ובאות לפני, י“ח השנים של בינתי בו ובמחיצתו והעלו לפני זכרם של דברים הרבה, שהיו כמצווחים נגדי: קבענו לדורך. עוף־השמים, שהוליך את הקול, הביא אצלי עד־מהרה שלוחיהם של שלושה בתי־הוצאה, וכאילו נדברו ביניהם, שאלוני כאותה שאלה עצמה: מה אתה, בעצם, מבקש לכתוב בספרך. אמרתי להם: את האמת. מאותה שעה שוב לא שמעתי מהם לא דבר ולא חצי־דבר. אין בלבי עליהם, שהרי זכותו של מו”ל לשקול ריזיקו כזה, ולקבלו או לדחותו כשיקולו. אמרתי בלבי מה שאמר החכם מכל אדם: לכל זמן ועת לכל חפץ. ואמנם, מזמן לזמן, אם כי ברווחים גדולים למדי, ננערו מיני חפץ שונים, לפי יאָרצייט וחשש גליון־זכרון חלק, ובייחוד ערב־בחירות או בשעת־פולמוס, אך לפי שכל אלה היו דברים לגופם ולא לגופו, לא נעניתי להם. נהגתי אורך־רוח, עד שנתעורר מי שהתדפק על אשנבי, או נאמר בלשון־ימינו: עד שצילצל אלי הטלפון. הוא הטלפון שהוליך אלי את קולו של חברנו המושלם אלכסנדר פוקס, שהודיעני, כי הכינוס השמיני לעיון בהיסטוריה עניינו בעיית האישיות, ותוכניתו נכלל בה גם ברל כצנלסון, והריני נקרא לימא ביה מלתא. אף שלא הייתי בשום אחד משבעת הכנסים שעד־עתה, הרי לאחר שסיפרתי מה שסיפרתי לא תתמהו, כי אמרתי מניה וביה הן. יתירה מזו; שלא אהסס באמירת הן, לא שאלתי, מי הם שיהיו מסיבים עמו, עם ברל כצנלסון, לשולחן, ולימים, כשנודעתי וראיתי פירמות אדירות כאלה – המורבי ופריקלס, מוחמד ומרטין לותר, יוליאנוס הכופר ולואי הקדוש ואין צריך לומר פטר הגדול, התעלמתי מבעיית הפרופורציה, ולא בלבד משום־כך, שאחריותה על המכַנסים, אלא גם משום־כך, ואולי בעיקר משום־כך, שלאחר שבושתי משהו, במעמד היסטוריונים מודרניים, להישען אל ראייה אתנוצנטרית, או נאמר בפשיטות: אל אתה בחרתנו, לא בושתי להקשות בחינת ולא תהא כהנית כפונדקית, וביותר שעמד לי הכתוב: ומבשרך אל תתעלם.

כתוב נפלא זה שמעתיו בילדותו כרוך במעשה שהיה – בן־עירי, הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות, בא אצלו, בימי הרחמים והסליחות, אורח, והוא קרובו עני, ולא קירבו כראוי, ובלילה הלכו שניהם לסליחות, וכשהגאון געה בבכי באמירת אלהי אברהם יצחק ויעקב, נגע אותו אורח בכתפו והיקשה: וואָס ויינט איר אזוי, עס זענען דאָך אזוינע ווייטע קרובים, כלומר: מה לך בוכה כל־כך, הריהם קרובים רחוקים כל כך. ואם ברחוקים בקרב בני־עמנו, ואפילו הם אבות־האומה, כך, ברחוקים בקרב אומות־העולם על אחת כמה וכמה.

ב.

השאלה, היא אם הקרובים, בין מי שמדובר בו ומי שבא עתה לדבר בו, אינם קרובים מדי. והיא, אמנם, שאלה חמורה ותירצתיה באופן ששילבתי את עצמי בסעיף אחד מסעיפי התוכנית של הכנס הזה. הוא הוא הסעיף: ביקור מודרך בארכיון הכללי בתולדות ישראל. ביקור זה התקיים הבוקר ובו נראו אֶכספונאטים, תעודות שבכתב ושבדפוס, והריני בא ומוסיף עליהן תעודה שבעל־פה. לאמור, הופָעָתי לפניכם היא בפירוש לא כחוקרה של תעודה, אלא כתעודה גופה. ידעתי, כי עדות כזאת אפשר לה שתהא חשודה בעיניכם, משום שהיא נסמכת על תירקומת־ייחוסים, שידידות ויריבות התנצחו בה, ואם ידיד פסול לעדות יריב לא כל שכן; אבל דומני שניתן להמתיק את הפַסלות הכפולה הזאת, משום שהידידות לא עימעמה את חובת־היריבות והיריבות לא עימעמה את זכות־הידידות. אולם לא אעלים, כי אין בידי לדבר על ההופעה הזאת כעל חטיבה היסטורית מוגמרת – עוד הומים באזני דברי ש"י עגנון, שהזכרתי בדברי ההספד המעטים, שכתבתים בשער “דבר” ביום הפטירה: שער לך את ברל בן השמונים, איזה זקן חכם, איזה זקן נחמד. ואוסיף עתה מה שאמר הסופר ולא הזכרתיו: זקן שכל היצָרים – כמדומה אמר: כל היִצרים – חלפו הלכו להם, ונשארה החכמה בלבד. וכן עוד הומה באזני מה ששמעתי מפי יוכבד בת־מרים, כמה שנים לאחר פטירתו: אני עודני מתווכחת עמו. אכן, עתים אני תופס את עצמי בשיחה עם הזקן החכם, הזקן הנחמד, שכל יצריו חלפו הלכו להם ונשארה חכמתו בלבד, ואני מיצר, שאין בי מסגולות־פיוטו של שמעון הלקין, שתפס את עצמו, שנים לאחר פטירתו של יעקב רבינוביץ', לאחר שיחה כזאת, אי־שם בירמות, ותיארה כמו. הרי לפניכם מעמד־הנפש, שמתוכו אומר את דברי, שאינם אלא כשירטוט כולל של מסכת־ציור רבת־עניינות, שאם תתפרסם כולה, תהיה אולי להועיל לבלטריסט נזיר־הדמיון הקרוי היסטוריון, או להיסטוריון שיכור־הדמיון הקרוי בלטריסט, או לשניהם לקיים מניה ומניה תסתיים שמעתתא.

ג

בנסותי עתה לשרטט דיוקנו של ברל כצנלסון אגלה קודם כל את אמריקה – מאנשי העלייה השנייה היה. וכבר היתה לי שעת־כושר להעיר, כי אנשי העלייה השנייה ניתן להם בידי אנשי העלייה השנייה עצמם תיאור ברור ומסויים, וניתן באיזור המסוגל במיוחד לכך, הוא איזורה של הבלטריסטיקה. תיאור זה בולטים בו שני הקטבים שבטיפולוגיה של חברת־אדם זו – מזה הנפש הראשה של העלילה הברנרית ורחשה ומזה הנפש הראשה של הרחש העגנוני ועלילתו. לאמור, מזה האקטיביסטן־לכרחו הנפתל ברשת ההיסטֶריה ומזה הפאסיביסטן־לרצונו המעמעם במלכודת־הפטאליזמוס. תיאור קצוות זה אינו ממצה ואינו יכול למצות את כל הטיפולוגיה שבקשת הדרוכה שביניהם, ומתוך ששני מתארי הקצוות ממזלם חזו, אף אינם ממצים את שבתוך כל קצה וקצה. מתוך סיפוריהם אין אנו מבינים חזיונות שבאמצע, שהם רחוקים משני הקטבים – אם אליעזר יפה או יוסף אהרונוביץ', כשם שאין אנו מבינים חזיונות הסמוכים, במעט או בהרבה, לקטבים – אם שמואל יבנאלי או שלמה לביא. לא כל שכן חזיון שכאילו נצמדו בו כל הקטבים – ברל כצנלסון, שהערצתו המופלגה לשני המספרים באה מתוך ששניהם, שדיברו איש איש ממזלו, דיברו מנפשו שלו עצמו. כי ודאי לי, כי כשם שהכיר את עצמו, ביתר דיוק: את פלג־עצמו, ב“שכול וכשלון”, שידע אך קצתו, וכאן וכאן היה אומר לנפשו: בך הכתוב מדבר. חיזוק לכך ניתן לי בתמיהה אחת שתמה וחזר ותמה: מה חכמה היא לכם, המספרים, שאתם הורגים את גיבוריכם. לא שלא ידע מפורסמות נדושות, הכתובות על כך ספר של סלוֹוסטנוסט, אלא שידע את עצמו חי מעבר לתסבוכת על משבריה, ואולי אפילו שיער, כי הוא עצמו פתרונה. חובה היא, שחבה הבלטריסטיקה לדור ההוא, והחובה בעינה עומדת, כל עוד ש"י עגנון מטריח כינורו ראשון, הוא מעשה הסיפור, להטיל את עסקנסקי עסקנוביץ ועסקנזון בקדירה אחת כראוי להם, ואת כינורו שני, הוא מעשה זכרונותיו, לברל כצנלסון, שאפילו עטו סביבו יוצרי־משרתים וכפות־מבשלים, היה משכמו גבוה לא בלבד עליהם אלא על העם כולו.

ד

ובבואי לדבר בגבהות הזאת, הייתי שמח לקיים את הדיוקן, כפי שצייר לעצמו צרכו של עם רב, ציור אשר כפשע בינו ובין צדיק־הדור, אבל, אם להסתייע בגינוני דיבור של סוקראטס, אומר: מה לי שאני הייתי שמח, והאמת לא היתה שמחה. המבקש לחזר אחרי דמותו של צדיק הדור, שכבש את עצמו למוסר ונכבש לו במזגו והליכותיו, יילך אצל גדולי־ישראל בדור האחרון, החפץ חיים או הרב חרלפ עליהם השלום. האישיות שלפנינו קורצה מחמרים אחרים – פוליכרומיה היא, המרהיבה ומחרידה בשחוק ניגודיה. מרהיבה בגדלויותיה – חזיונה וכוחה לשאת אותו ובו, רוחב ראייתה ועומק בינתה, מעשה מחושב ומתמיד, הצלת עמו ובניינו; מחרידה בקטנויותיה – גרירה אחרי יצרים שהצדקתה היחידה היא במאמרם, כי הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והיא הצדקה מסופקת ורפויה למדי. אם להצטמצם על שני אותות כוללים של הבחינה המרהיבה והבחינה המחרידה, אומר, כי כשם שידע את הקשה במגרעות, היא שנאת־חינם, כך ידע את הנעלה שביתרונות, אהבת־חינם, ומשיטי דבריו, שמילטם בשעת גילוי נדירה, ניכר, כי היה לו שיח גדול וחמור עם עצמו, והוא גדול וחמור בהרבה מן השיח, הקשה והחמור גם הוא, שהיה לו עם עַמו. הבחנה זו נותנת, כי הרגשת שיתופו בגדול ביטויי־דורו, היא שירת ביאליק, מעמידה לו את “מגילת האש” כעיקר ואת “בעיר ההריגה” כטפלה לו, ביתר דיוק: כטפולה לו, אם כי שירה אחרונה גילגל בה, אפילו דרך גוזמה ברשות־הרבים, ושירה ראשונה הגה בה, דרך צניעות, ברשות־היחיד. והרי הפואימה הזאת, שבה נראית הנפש נפלגת לצד הניגודים, העלם בהיר העיניים והעלם זעום־העפעפיים, טבורה בהודיה הגלויה והאמיצה: נפשו קן הנשר ומאורת הנחש.

כי אכן, השיח הגדול והחמור היה בין הנשר והנחש; יש ואראלים גברו על המצוקים ויש ומצוקים גברו על אראלים, ויש וצווחות נשר ולחישת שרף שימשו בעירבוביה; אבל המתיחות שביניהם לא פגה, שלא ידע האיש לא התחטאות למרומיו ולא התחנפות לתחתיותיו, וספק אם עשוי היה בלבב שלם לצאת ידי המתיחות בפראדוכסיה הנוחה של בשני יצריך.

ה

כבישת עצמו כהוויה נפשית לעצמו כשליחות היסטורית – הרי חידת גדולתו ופתרונה. תהא זו אולי שאלה בטלה, אם נשאל, האם ידע הנער, שבתכונותיו כבר היפלו אותו סביבו בעיר מולדתו, כי בלכתו לארצנו נועדת לו התעודה הזאת; אבל במידה שניתן להקיש מאחרית ראשית, הרי התנהגותו מעידה על כך. הוא שרגיל היה לומר, כי יותר משאנו בוחרים בעמדות, העמדות בוחרות בנו, פירש, ככל הנכון, ברוח אמירתו זאת את ההכרעה בהיסוסו, האם לילך לישיבת הרידב“ז בצפת או למושבת פתח־תקוה; אבל בראותנו אותו כחטיבה לעצמה, ודוק: יחיד כחטיבה לעצמה, שאינה נפתית לשתי החטיבות, חטיבות הציבור הקיימות ויריבות, “הפועל הצעיר” מזה ו”פועלי ציון" מזה, ורואה את שניהם נושא משותף לאחדות כוללת יותר וקובע בבהירות של ניסוח מוגדר ומדקדק את האחדות הזאת ואף דורשה הלכה למעשה, קשה לנו לשער, כי לא ראה את עצמו מזומן לתעודה הזאת ולקיומה. אם לא אטעה, הרי יותר משצפה בהבדלי־מחשבה או תוכנית שבשתי הפלגות האלה, צפה בהבדלי המזג והסבר שבאישיהן. ואם אין ראייה לדבר סימן לדבר, שפעם אחת אמרתי לו, עד מה נדהמתי, כשנודע לי הדבר הידוע, כי אליעזר שוחט וישראל שוחט, שאין כמותם לייצג איש איש הבדלי מנטאליות קיצוניים, שהם בנותן־ביטוי לשתי הפלגות, הם שני אחים, ונסתייעתי כדרך האופנה במונחים של אינטרוברסיה ואכסטרוברסיה; חייך כדרכו על שימושי־לעז, שלא נגמלתי מהם עדיין בימים ההם, וענני בשימוש־לעז גם הוא, אולם אלה לא היו שימושים טכניים אלא עממיים, שאמר: אתה מתפלא שהם אחים, ואני מתפלא שאינם תאומים, יתר על כן שאינם אדם אחד. מתוך דבריו הבנתי, כי משנולדו כשני אחים והפליגו איש איש לפי יסודו, נעשו מה שנעשו, והמרחק שביניהם מוסיף והולך, הרי אם סוג כאליעזר שוחט יפליג על¹ לקצה־יסודו, סופו יורידיבי, ואם סוג כישראל שוחט יפליג עד קצה־יסודו, סופו סאַמודור, ואלה שתי הסכנות האורבות לאדם שלנו; ואם לא יכונסו באורגאניזמוס אחד, הן מפוצצים את חלל עולמנו. לפי שלא הצד הציבורי אלא הצד הייחודי גירני יותר, חזרתי לאמירתו הראשונה ושאלתיו: ולדבריך, אפשר שיהיו כנוסים שניהם באדם אחד, מעניין מה מתרחש בנפשו. אחז, כדרכו, ראשו בקצות כפיו ומעיניו ניכרת היתה תשובתו, שפירשתיה בתיבה אחת: תופת. רתימת היסודות הפולגים בתופתה של הנפש, שנפתל עמה כל ימיו, נוצח ונכשל נכשל ונוצח, הרי הערובה לכוחו לרתום נפשות הרבה, ללכד אבק־אדם, ולהוסיף על כך את האבק שנתלכד בינתיים לגושים, ולשלבו במערכת עשייה גדולה, מכוונת, מכוננת. נסכם ונאמר: ליכוד עצמו על סתירותיו לתעודתו, והוא המסד לליכוד העם.

ו

אמרנו: לליכוד העם, ודין שנדקדק ונאמר: ליכוד חלקו של העם שנחשב לו כעיסה, שהממשות המאווה והמחויבת נילושת בה. אין בידי להכריע, מה חשב בשעה שעמד ללכת לישיבת הרידב"ז בצפת, אבל כולנו יודעים, מה חשב בשעה שלאחריה, שעמד והלך לפתח־תקוה. וגם עתה, אם מותר להקיש מאחרית על ראשית, הרי כבר באותה שעה נצטיירו לו שלושת המעגלים הגדולים, הנתונים לא דרך עיגול אלא דרך ספיראלה. בצמד־התיבות: אחדות־העבודה התכוון לאחדות כוללת, חופפת ואופפת, של המפלגה המדינית, ההסתדרות המקצועית, התנועה הרעיונית. אמנם, החיים לא הניחו להם להיות ספיראלה אלא עיגול בתוך עיגול, והוא השלים־לא־השלים לקורֶקטה הזאת; השלים למעשה, מבלי להשלים להלכה. ולא עוד, אלא ההלכה שלו לא ויתרה על חלומה להיות נדרשת למעשה, והוא אף חזר על נסיונותיו לדרוש אותה למעשה. אם לא אטעה בהבנת מניעיו ופירושם, דומה עלי, כי עשייתו העקשנית הזאת ניזונה מיסוד שהיה ומיסוד שעתיד להיות, ויורשה לי לקרוא את מה שהיה מיתוס ואת מה שעתיד להיות אוטופיה. אכן, לפי סברתי זאת, היה לו כמין מיתוס משלו – מימי נעוריו, שדבק בהם ובגילגוליהם ברוב אהבה, שעד התרפקות הגיעה, הציל אמונה באפשרות של אחדות־חבורה; בימי שחרותו, שדבק בהם במישנה אהבה, שעד התרפקות הגיעה גם היא, רקם לו אמונה באפשרות של אחדות־חברה, כשהאחדות האחת והאחרת גמורה וחלוטה. ואף שפיקחותו ליחשה לו, כי השלימות האחת והאחרת היא בגדר השליה, הרי כשם שלא הניח מן המיתוס, לא הניח מן האוטופיה; ולטעמנו נוסיף ונאמר, כי כשם שלא הניח מן האחדות הראשונה, שאי אפשר לה שתתקיים, לא הניח מן האחדות האחרונה, שאי אפשר לה שתתקיים. הלא בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו, כי ככל שמי שנחשב לו כחד מחבריא או קירובו, מצא, לאחר רוב גילגולים ותמורות של סיימיזם וטריטוריאליזם וכדומה, את דרכו לארצנו וללב־מפעלה, התלבתה בו תקווה מוזרה, על כל פנים מוזרה לגבי ריאליסטן כמוהו, כי אבידת נעוריו חזרה ונמצאה, עד כדי אפשרות התלכדותה המחודשת של החבורה. תקווה זו הציצה משיטי דבריו על אליעזר שיין, כשם שהבליחה מיגיעתו, יגיעת־שווא, לעכב את צאתו של בן־אדיר לאחרונת הרפתקאותיו הטיריטוריאליסטיות, אף נשמעה בתרועת שמחתו על תשובתו של יעקב לשצ’ינסקי בעוד לחלוחיתו עמו, וכל פיכחונו לא עמד לו וייחל לדבר־של ממש מלאַצקי־ברטולדי.

ז

חוששני לומר, כי המיתוס הזה, כשם שהיה לו כוח מתסיס, עד שכל אכזבותיו לא היו עלולות לשקעו לחלוטין, היה לו גם גורם מעכב – לא היה כמותו מעורה ברשות הרבים וברשויות־יחידים, וספק אם נמצא כמותו לקשרי קשרים, עד שמותר לראותו כמין רוטשילד של ריבוי־זימונים ופגישות ושל ריקמת יחסים, אבל לא היה כמדומה כמותו להרגשת היעדר חבורה. במלאות עשור ל“דבר” צייר אריה נבון שתיים קאריקאטורות – קאריקאטורה אחת נדפסה, והיא הראתה אותו כמקפץ מכיסא לכיסא: הוועד הפועל של ההסתדרות, הדירקטוריון של הקרן הקיימת, הקוראטוריון של האוניברסיטה, מרכז מפלגת פועלי־ארץ־ישראל, המרכז לנוער, מערכת “דבר”, ועוד סדר ארוך של כסאות, שגם הם לא היו אלא חלק ממסלול קפיצתו; קאריקאטורה אחת לא נדפסה, והיא הראתה פלוני אלמוני ומטבורו או מצווארו נמשכים חוטים אליו והכתובת: ² הכל תלוי בברל. חבל שלא נדפסו שתיהן, כי הן משלימות זו את זו: הבריחה מן התלויים בו היום אל העתידים להיות תלויים בו מחר, שלא יכול שלא לברוח גם מהם, ואלה ואלה לא יכול היה לכבדם, אך לא היה רשאי לזלזל בהם, בין ידע בין לא ידע, שהוא שעשאם כך. שמא כאן מפתח להסברת ההופעה, שהוא עצמו היה מעמיד עליה, והיא הליכתו ממוסדות שישב בהם, אם בנק הפועלים, אם המשביר וכדומה. הוא היה מפרש הליכתו, שלא רצה להיות אדונים למוסדי פרנסה וממון. אבל פירושו אינו עשוי שיעמוד בפני מה שראיתי בעיני: הוא עזב גם את מערכת “דבר” ועמד על סיפה של עזיבת “עם עובד” וניתן להוסיף מוסדות אחרים שעזבם, או עמד לעזבם. והרי כמעט בכולם הרכיב בעצמו את החבורה, ולא יצאו ימים מרובים וחש עצמו כיושב אל עקרבים. עובדת־יסוד זו בביוגראפיה הפעילה שלו עשויה שתתבלט לאור חילופה – מסילתה של הופעה מונוליטית, כדוד בן־גוריון, שראינו אותו בשלוש תקופות־עשייה. תקופה תקופה ומרכזה המסוים, שהוא גם מוקד ההנהגה הכללית: מזכיר הסתדרות העובדים, ראש ההנהלה הציונית, ראש הממשלה. קאריירה כזאת כמעט שלא תצויר בביוגראפיה של ברל כצנלסון; שאם תרצו, הרי עם כל נכיחתו ברוב מוסדים, שכל אחד נזקק לו ולבינתו, והיא, אמנם, שימשתו כהלכה, עד שנעשה, ובנקל וכמאליו נעשה, כראש המדברים בכל מקום, היה לו לעצמו כל מוסד כמיפלט מפני חברו, ובעיצומו של דבר היה בכל שלושת המעגלים, התנועה, ההסתדרות, המפלגה כבן בלי בית, ואם מותר להיעזר בשורת הגיונה־לא־הגיונה של מעשיית ר' נחמן, הרי מתוך שהיה בן־בלי־בית היה פטרונו של כל הבית כולו.

שמעתי אתמול בתשומת־דעת את הרצאתו הנהירה, אולי נהירה מדי, של חברנו המחונן בן הלפרן על חיים וייצמן. כמותו כאחרים, שדיברו בו זה מקרוב, הרמיז על הטראגיות שבו. אולי גם משום הקו הזה, ואולי דווקא משום הקו הזה, דברים עליו הם במקומם ובשעתם, ושמא יהא בהם למעט את סכנת השיכחה האורבת לו והעלולה להתגבר, כשמנגנונו של זכרון־העם כמינהגו ינהג – כלומר יבור לעצמו את השיאים בלבד, וכשם שיתבלט לו הרצל, כך ייבלע לו וייצמן. והרי זכרון־העם ספק אם מנהגו יהא מנומק נימוקי־חקר שבהיסטוריה, כגון שיהא סובר ומקבל, כי, בעיצומו של דבר, הרי הרצל הכין כמעט את הכל: את התוכנית, את ההסתדרות, את העתונות, את הבנק, את הקרן הקיימת, את כיבוש דעת הקהל, את יחסי־הדיפלומאטיה, והרי אפילו הצהרה, שכתובתה אמנם לא נראתה לנו, השיג. אבל חובה להתעורר ולעורר את זכרון העם על אותה תיבה אחת קטנה: כמעט. כי התיבה הזאת מקופל בה הנושא של כל המעשה הרב, הצבת הגדולה, שראשית יציקתה באה עם אחרוני צלילי קינת העם שהתייתם מקברניטו. הלא היא תנועת הפועלים העברית, שהברית הכרותה בינה ובין וייצמן, עשתה את היישוב כפי שנעשה ועשתה את המדינה כפי שנעשתה. ניסחתי דברי בזהירות וקימטתי את דעתי לאמור: כפי שצריך היה ליעשות, וכפי שצריכה היתה ליעשות, כדי להניח להם לפולגים על כך לומר את דעתם שלהם. הרי מה שהיה, בין לטוב בין למוטב, אין לשנות, ומה שהיה היה על דרך שאני וכמותי רצינו בה, נניח להם, אפוא, למי שלא רצו כך שיאמרו בדיעבד: אי אפשי.

ח

אבל גם האומר אפשי וגם האומר אי אפשי, חייבים לזכור, כי אם קם נושא כזה למדינה ואם קם כדרך שקם, מעשה ברל כצנלסון הוא. לא שיחיד יש בכוחו לעשות כמו אלה. איש בהיסטוריה אין בידו לפעול ולהפעיל, אם אין יחידים וציבורים מסייעים אותו. אפשרות כזאת היא מעשה הוגים, משוררים, אמנים היכולים לעשות את שהם עושים בלא עזרתם של קוראי יצירתם, רואיה ושומעיה, הבאים אל המוכן. הכוונה היא לומר, כי התודעה הברורה על אפשרות שהיא צורכה ועל צורכה שהיא כורחה של ההתלכדות הגדולה הזאת, כפי שהיא מגולמת בחטיבת הציבור העצומה, הקרויה, או שהיתה קרויה: תנועת הפועלים העברית, הבשילה גמר־בישול במחשבתו ובעשייתו של היחיד הזה. שבתי וראיתי במיגוונת הגדולה של דמויות התנועה הזאת, ושיפעתם טפחה על פני כנחשול של מיני סגולה וכשרון, אנרגיה ומסירות, נאמנות ושקידה, מערכה של אישים, שכל אחד ואחד טעון ניתוחו של חוקר ובילושו של אמן, ואף על פי כן לא נמצא לי מי שמידת זכותו וחובתו, או נאמר במסוכם: מידת אחריותו לעיצוב הכוח המכריע בבניין מולדתנו ודרך בניינה גדולה משלו. כבר הרמזנו, כי מעשה העיצוב הזה, על גידולו וסיעופו, רחק מתפיסתו, שמצאנוה מתנאה לאורה של אוטופיה, שכן האחדות החלוטה של שלושת המעגלים לא נתקיימה, ולטעמנו אי אפשר ואסור היה לה שתתקיים. אך הוא לא הירפה ממנה וחזר והוסיף וחזר אליה, גם אם החיים ונסיונם עשויים היו להורותו, כי אפילו אם השווי זוכה במאכסימום, אין השוני מוותר על המינימום, ותנועת־ציבור, הנושמת חללה של חירות, אי אפשר לבטחה עולמית. מוזרה היתה השתערותו התוקפנית על עצם מציאותו של אותו מינימום, ואפילו לא היה בו אלא כדי אופוזיציה של הוד מלכותו, שדימוקראטיה בחונה משלנו רואה אותו כאוויר לנשימה. הלכך ביזבז לא מעט מכוחו, כשבא, בטירחתו המופלגת, להוכיח, כי אותו מיעוט, שלא כלל את עצמו במפלגת הרוב, אין בו מה שיש בו ברוב, כלומר ממשות של דעות אלא תדמיתה, וראה את עשייתו הליכה מאיחוד לאיחוד כולל מקודמו, וגם אם מעשה האיחוד גרר פילוג מועט או מרובה, ואחוזי האַ־פוזיציה והאופוזיציה כמעט שלא נשתנו.

ט

דרכו זאת, שהבטיח לה הצלחה מכסימאלית וביקש לה הצלחה טוטאלית, כמובן בגבולות ציבור הפועלים האַגנס ההיסטורי המכריע של הדור, עשאתו, ובצדק עשאתו, הכתובת הראשה של הסכמה והתנגדות, קירבה ודחייה. כי יותר מכל אחר היה כאבן־הציון השואלת פי ציבור ויחיד: הלנו או לצרינו. שעל כן, כשם שנראה להם לחסידיו, וכדין נראה, כעמוד־התווך הצריך חיזוק, נראה להם ליריביו כעמוד התווך הטעון עקירה. מי שיבדוק בוויכוחי־הציבור הסוערים ומסעירים, ימצא, כי הוא היה בה הכתובת הראשה לאַפקטיביות העמוקה, הפנימית. הכתובת לאפקטיביות הרדודה, החיצונית היו אחרים – מכאן נישאה אליו הערצה גמורה ומכאן השתרגה אליו שנאה כבושה, כשהמעריצים והשונאים יודעים, כי הוא הקשה שבאגוזים וגרעינו גרעין. ומה שידעו שונאיו ידעו יריביו, ובייחוד יריביו מבית, והוא נהג באלה ובאלה לפי הכלל: במלחמה כבמלחמה. אמנם, אי אפשר היה שלא יתמיה בחסרונה של אבירות בפולמוסאותיו, שנהג בהם, כהגדרת אחד יריביו, ליטול את שחלק עליו, כביכול היה תרנגול או ברווז, ולמרוט נוצותיו אחת אחת ולהפריחן בחלל־הניצוחים, ולהניח לטרפו המעורטל שירתת בצינה לשמחתם הרעה, שמחה־לאיד, של קהל השומעים. אמרתי לו דברים קשים על דרכו זאת בחייו ואין אני יכול לחזור מהם גם עתה, אבל דומה עלי, כי לא מעט גרם לכך כעסו של³ טיבם ושיעורם של יריביו, שאפשרות הפולמוס עמהם היתה אולי לקורת־יצרו, אבל כורח־הפולמוס עמהם היה ודאי למורת־רוחו. אבל גם בקיטרוגי הקשה על דרכו בפולמוסאות איני רשאי לשכוח את פתגם העם: א פאטש פארגייט, א וואָרט באשטייט, דהיינו: סטירה חולפת, מלה קיימת, לאמור: נעימת החריפות מתפייגת, והגיון הדברים שעשאה תריס לעצמו קיים ועומד, ואם לצרף את שאמר בנעילת הכנס, חברנו השנון ח. ה. בן־ששון, כי גם הנוצות שנמרטו סופן מתלקטות כדי מערכת נוצות־טווס מקסימה, הרי הגיון הדברים חייב לחזור ולהיבחן בחינה חוזרת. עם זאת חובה להתריע על הסכנה שבדרך פולמוס זה, בייחוד לגבי תלמידים, שאינם חסרים בקרבנו, הבהולים לאכול את הקליפה ולזרוק את התוך.

י

ושוב לעניין ההעדר המצער של האבירות, – ניסיתי לתרצו, כי האיש חסר, או חש עצמו חסר יריבים כשיעור־קומתו. כך ניסיתי, דרך משל לומר: א. ד. גורדון הקדים ללכת, מרטין בובר איחר לבוא, שאילולא כן, היינו אולי זוכים תחת מהדורה מחודשת של נעימת פולמוס ישנה, כפי שהרגילתנו מסורת הוויכוחים למן ימי יעקב עמדן עד ימי אורי קובנר, למהדורה מחודשת של נעימת פולמוס חדשה, כפי שהיא עולה ממרבית הדברים שבין אחד־העם וברדיצ’בסקי, יוסף חיים ברנר וא. ד. גורדון, מרטין בובר והרמן כהן וכיוצא באלה. ויש לי כמה סמוכין לכך: צא, למשל, וראה מה ההבדל בין תשובתו והשגתו הראשונה של ב. כצנלסון על י. ח. רבניצקי, שדימה וכנראה כדין את ביאליק עומד מאחוריה, ובין תשובתו להשגתו האחרונה לו, ששוב לא דימה כן, ואף עתה כדין. ובודקי־ירישתו בכתב ימצאו כשוני הזה גם באיגרותיו, ובוחני שיחו בעל־פה, ימצאוהו בשיחותיו – הכל לפי איש־דברו. מבחינה זו הזכירני איש גדול גם הוא, הרב המקובל ר' יהודה לייב אשלג, שהיה מסיים שיחו לאמר: איך וויל, איר זאָלט וויסן, אַז איר האָב גערעדט מיט אייך לויט אייער מדרגה. כלומר: רצוני שתדע כי דיברתי עמך לפי מדרגתך. אבל איני מעז לומר, מה היתה השגתו של ברל כצנלסון במדרגות.

יא

המעלה את דמותו של ברל כצנלסון, על משחק אורותיו וצלליו ונפתוליהם, ומעלה אותו כמי שעומד לפניו גם עתה, מתפתה לשאול שאלה שהיא, כמדומה, אסורה על היסטוריונים, אבל, ככל המשוער, היא מותרת לעדיהם: מה היה אילו. לעניננו: מה היה, אילולא אותה תאונה בדרך מרחובות שקיפחה חולייתו וכפתה על גופו מלחמת־תמיד על חייו, שהראה בה גבורה עילאית, ונשבר בה; מה היה אילו היה עמנו עתה, במעמד החדש של הווייתנו ההיסטורית. הריני נוטל לעצמי רשות להקשות קושיה זאת גם מתוך שנשאלה לגבי גדול ממנו והלך מעמנו צעיר ממנו – הרצל. ידועה תשובתו של ר' בנימין, כי הרצל לא היה בכוחו להיות את יבושת הימים, ימי הקטנות, עד בוא מלחמת העולם ותמורותיה, והיה מתמעך בהם; וטובה מיתה חטופה מניוון ממושך. אבל שמעתי ומפי היסטוריון דווקא, מורנו וחברנו בנציון דינור, ודעתו, שאפילו אמרה אינקוגניטו, דעתו היא: אילו הרצל הוסיף לחיות והיתה לנו מדינת יהודים לפני מלחמת העולם הראשונה. נסמך על שני מורי, מורי־הוראה, הריני מנסה להקשות כקושיה הזאת על ברל כצנלסון, ובייחוד ששמעתי מעברים שואלים כשאלה הזאת, ואפילו מנסים להשיב תשובות שונות מן הקצה אל הקצה. ואחת התשובות האלו כך ניסוחה: ולו האריך עד מאה ועשרים, הרי חששנותו מפני קפיצה, שכמותה כסאַלטו מורטאלה, היתה אולי מקפחת את שעת המזל היחידה של תקומת המדינה. סברה זו אין הדין עמה, וראיה עקיפה ופיקאנטית בידי, שפעם אחת המשלתי באזניו משל, שעל פיו הוא משול כמי שעומד על פיסגת הר ורואה שבילים מתפתלים אילך ואילך, ממנו למרגלות ההר, ובכל שביל ושביל נראית לו חיה רעה ואורבת, פה אריה ופה ברדלס, פה נחש־עקלתון ופה נחש־בריח, והניצב על הפיסגה אינו רואה אפשרות ירידה והבקעה; מה שאין כן אחר, והכוונה היתה לדוד בן־גוריון, המכה כלפי הברדלס אצבע צרדה: חתול הוא, ויורד ומבקיע. גירד שפמו והשחיק את שחור־אישוניו ואמר: כסבור אתה, דבר פיקחות אמרת ולא אמרת אלא דבר־שטות, כמונו כמוהו רואה, כי ברדלס הוא, אבל הוא אומר: הירידה וההבקעה כורח, ולשעה קטנה הוא עושה לו לב של שני ברדלסים, ויורד ומבקיע.

היום ידענו, כי נבואה קטנה נזרקה בו, אבל בשעה ההיא, כשהלכתי מעמו, הבנתי, כי גם עליו יחול, ובייחוד באותן השעות המעטות והקצרות, הקרויות שעת מזל או שעות הכרעה, מה ששלמה שילר מצא כשורת הגיונה של הלאומיות המודרנית שלנו וקרא בשם: אי־העקיבות הברוכה. הלכך סברת הפסד השעה הגדולה מחמת חששנותו אין לה על מה שתסמוך. אבל בכל השעות הארוכות והיגעות שבין שעת מזל לחברתה, והיא מסילת רוב חיינו ולבטיהם, חסר העומד על ההר וצופה סביביו. ונראה שאף הוא סבר כך, וסימנך, כי שבועיים לפני פטירתו, כפי ששמעתי מפי רבקה גובר, דיבר במסיבה אחת וסיים: אנו, הזקנים, חייבים להחזיק מעמד, כי עוד יש צורך בנו, ועוד יהא צורך בנו.

יב

מה היה רואה עתה מעל ההר אין בידנו לנחש, ויש פנים לכאן ופנים לכאן, ואין לנו עסק בנסתרות. מה שמותר לנחש, כי היה גם עתה כאותו שמתוך שהוא בן־בלי־בית הוא פטרונו של הבית כולו, וככל המשוער היתה המדינה, שהוא בנאה לבנה לבנה מיום דרוך רגלו על אדמת ארצנו, מתקשית במה שהז’רגון היה מכנה שיבוצו בה, וכנראה לא היתה ברירה, אלא לקבוע רשות מיוחדת: רשות ברל כצנלסון. ועוד זאת, אילולא היתה המדינה קובעתה, היתה נקבעת מאליה.

[תשכ"ב]

א

מתוך שידעתי, כי יש קרובים וטובים ממני, שהכירו את יצחק טבנקין מצדי צדדים, לא יכולתי שלא לתמוה על שנקראתי להיות במעריכיו בשעה נחשבה, כסביבי יום־אבל־השלושים לפטירתו, ברשות נרחבה, כשירותי השידור, כשם שלא יכולתי שלא לתמוה על עצמי, שנעניתי לכך. כי אם לתחום המגע שבעל־פה ספק, אם כל השיחות שבינינו, על פני מרחב של ארבעים וחמש שנה להיכרותנו, נסתכמו כדי שעה ומחצה, וגם קטעי־זמן אלו לא ידעתי לעשותם מונולוג שלו, ואיכפכא¹ מסתברא, הוא שהשכיל לנצח באותה סקרנות־הדדין. ואם לתחום המגע שבכתב, הרי כשם שבין המוענים של המכתבים שהגיעוהו מעברים, והם רבים־רבים, חסר שמי, כך בין המוענים של המכתבים שהגיעוני, ואף הם אינם מועטים, חסר שמו, וכל מה שהגיעני ממנו בכתב היא הקדשה על ספרו “לקח ששת הימים”, המאשרת את מיעוט המגע שבעל פה ושבכתב, עד כדי היעדרו כביכול, וכך לשונה: “לדב סדן בלי אומר ובלי דברים כאנשים אחים אנחנו בשליחות הגורלית של עמנו בדורנו – לחיות ולהחיות את העם ואת ארצנו האחת, השלמה היחידה־יחידה ברוחה, תרבותה, לשונה – חייה. יצחק טבנקין, אדר א' תש”ל 3.1970, עין חרוד–אפעל".

ההגדרה: בלי אומר ודברים, שבעל־ההקדשה הטריחה לענין חסרונו של המגע שבין שני אנשים אחים, היא, כידוע, חלקו האחד של פסוק במזמור ממזמורי תהילים, ומן הדין שתהא נתפסת בצמצומה, ושלא תגרור אחריה את חלקו האחר של הפסוק ההוא: מבלי נשמע קולם. שכן, קולם נשמע, כן נשמע. אמת, לא שמעתיו הרבה בעל־פה אך מה ששמעתי, ומתוך פליאה ותהייה שמעתי, בוועידה מוועידות ההסתדרות, בכינוסים בגבעת־השלושה ובגבעת־ברנר – נחרת בי. אולם קראתי כל מה שפירסם ברבים, וכסוד הגלוי הוא, כי פירסומיו אלה הם דברים שבעל־פה שסופם דברים־שבכתב, ובקראי אותם שמעתי קולו על מזגו, נעימתו ודגשיו. אף זכיתי, שהיה בכלל שומעי – בפעם הראשונה, לפני כיובל, בוועידת “החלוץ” בווינה, שבירכתיה משמה של ברית הנוער העברי, ובפעם האחרונה, לפני כשמיטה, בכינוס החברה ההיסטורית, שעניינה היתה בעיית קבוצות עילית וקבוצות מנהיגות. אף שבין שני הכינוסים האלו חצצו כשנות דור, הבחנתי בו, בשומעי, כאותה תגובה עצמה – כדרכו של האברך בווינה דרכו של הישיש בירושלים: דומה, עיניו, אף שגבותיהן כווּצות, הן המקשיבות, כשראשו מוטה מעט, וזיעיו, שנלווה להם לפעמים מנוד־כתף קל, מעידים על דרך שמיעתו, תנודת ההסכמה וההשגה, תכונת הביקורת. ידעתי, כי לא בי בלבד הוא נוהג כן, כי כמותו כידידו־יריבו, ב. כצנלסון, העמידו את קברניטותם על המשאלה, שמשורר הפולנים הגדירה בתורת rząd dusz כלומר: ממלכת הנפשות, וכל נפש ונפש נשקלה להם תחילה לגופה, קודם שנשקלה, אם היא לממלכתם או לצרותיה.

אך על מה שלמדתי עליו מפי שני הצינורות – דבריו ופעליו – נוספו כמה לימודים שנקנו לי מפי רבים מנאמניו, שהיו ידידי וחברי, ממש בחינת אחי וריעי, כדרך הלומד על־פי התלמידים על מורם, ביתר דיוק: כדרך הלומד על־פי החסידים על רבם.

ב

ולהסברו של אותו דיוק אומר, כי איני זוכר, מי הטיל בראשונה לתוך ניסויי ההגדרה של ראשי הקברניטים של תנועת־הפועלים העברית, את התואר: רבם של חסידים, ואפילו אדמור“ם, אבל שמעתיו בסמוך לבואי מפי ב. כצנלסון, ולא בלבד לענין מאיר יערי אלא בעיקר לענין יצחק טבנקין. אף אזכור את הסיטואציה, שבה חידד במיוחד את טעם שימושו זה – הימים סמוכים לפילוגה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל וכמה וכמה מטובי צעיריה, מהם שהם עתה מראשי־המדינה ושהיו כרוכים אחרי שניהם, הרי בהתקרב ההכרעה נראה בעליל, אחרי מי ילכו. ואם להעמיד את אבן־הבוחן על ערמומיתה, השאלה הגלויה של איש־שיחי היתה: במה כוחו גדול. ואילו, לדידי, השאלה הסמויה שמאחוריה או מתחתיה היתה: במה כוחו של האדמו”ר האחד גדול מכוחו של האדמו“ר האחר, ואם לא חידדתיה כדי ניסוח: במה כוחו של האדמו”ר בעין־חרוד גדול מכוחו של האדמו“ר מרחוב מזא”ה, הרי זה משום שידעתי, כי עד כמה שכוחה של עין־חרוד לא יהא יפה מכוחו של רחוב מזא"ה, הלא עיקר הבחינה היא בהבחן האישים, ולא לפי ההבדל של מרכז עשייתם, ואף לא לפי ההבדל של שיעור קומתם, אלא לפי ההבדל של מהות אוֹפיים, שקבע את הבדל האופי של דרך הנהגתם, והיא פרשה שראוי לשבר עליה כמה קולמסאות.

אבל בשעה שנשאלה אותה שאלה, כבר היה שימושו של המטבע פשוט ברבים, ולא עוד אלא עצם שימושו בהוויה חילונית לא היה חידוש – הרי כבר ניתן ליצחק לייבוש פרץ, ושמעתי מפי אחד מחשובי החבורה שלו, הוא יצחק גרינבוים, כיצד היו בני החבורה מסובבים את הסופר מזמרים: אוּנדזער רבּניוּ, כשם ששמעתי את הסברו לכך, בכלל הסבר על חידת האמונה באדמו“ר ופתרונה. והסברו, כמשפטו, עירוב יסודות, זוטה של פשטנות ורומה של פשטות: עם כתיקונו היושב על אדמתו והוא אדונים לה מסתייע, לשם קיוּמו והגנתו, בקנינו וכוחו, בימי שלום בכלי־שלום – כלכלה של ממש, בימי מלחמה בכלי־מלחמה – הגנה של ממש; עם שאינו יושב על אדמתו, והוא כעבד עליה, ומתוך שהוא גולה ומטולטל, הוא עבד לאדמות־גולה שונות, כלכלתו אינה כלכלה של ממש, אלא כלכלה של אויר, והגנתו אינה הגנה של ממש אלא הגנה של נסים, והילכך גדולה אמונתו בנסים, שהיא נשקו, ובעושי נסים, שהם בדורות האחרונים הרביים. ומשיצא רוב העם משיטת־האמונה החליפה בשכמותה – כשם שנאחז שלשום בעושי נסים שבאמונה, כך נאחז אתמול בעושי נסים שברוח. אם להיעזר בהסבר זה, הרי ברור ההבדל בין האדמו”ר נוסח י. ל. פרץ לבין האדמו“ר נוסח יצחק טבנקין – נוסח ראשון הוא מעשה חוזה, המבקש להשלים חסרונו של הממש בכוח עודפו של חזון, נוסח אחרון הוא מעשה חוזה, המוליך בכוח עודפו של חזון, לבנינו של הממש; בלשון אחר: ראשון דרכו דרך הפיצוי שסופו השליה, אחרון דרכו דרך התקנה, שסופה ממשוּת. הצד השווה הוא בסוד המנהיגות, שכמותה כמנהיגותם של האדמור”ים, כוחם למשוך אחריהם חסידים, כשהכוונה אינה לצאצאי שושלות, המקודשים מבטן, אלא לאנשי־צמח, העולים בעצמם ומולכים מעצמם, ואין להם תשלום וחליפה.

ג

וחובה היא לי שאגלה, כי אמרתי כל אלה כמי שלא חיפש לו ולא מצא לו לא רב ולא רבי, אף נזהר שלא להיות חסיד של זולתו, ויותר מזה נזהר שלא להיות חסיד שוטה של עצמו, ושעל־כן לא התנשא על מי שהיה חילופו. והיא הנסיבה שטרחתי לעמוד על סודם – מבלי שיכולתי לבוא בסודם – של חסידים ורביהם, בגילגולם החילוני והמודרני. ואעז להציע מה שהעליתי לענין השאלה: יצחק טבנקין – במה היה כוחו גדול. ועיקר תשובתי: אם לכריזמה, ודאי היו בחלל־האויר שלנו גדולים כמותו, אך ספק אם היו גדולים ממנו – יונק ומיניק מתחומו של חזון, נמשכו לו רבים, בין מתוך שהיו משורש נשמתו וממילא ביקשו לידבק בה, ורבים אחרים, שלא היו משורש־נשמתו ואף לא ביקשו לידבק בה, נפלאו לאחדותה של האישיות, דברה ועלילתה. אלה, ולא אעלים כי נמניתי עמהם, קשתה עליהם האוירה האפוקליפטית, שהילך סביבו, ופעמים נשמעו להם דברי המשא המיוחד שלו כחטיבה של אֶזוטריוּת, ביחוד מחמת דגשיו האֶמוציונליים, אבל לא יכלו שלא להפליא את כוחו ללכד חזון ומעשה הכרוך בו כמעט מניה־וביה, ואפשר שאותו מניה־וביה היה מלח־ייחודו, יסוד־כוחו. והוא דבר שנעדר מקברניטיה האחרים של תנועת הפועלים העברית, שמסגרתם הכוללת היתה עודפת על מצע עשייתם המיוחד, והיא חציצה שארבה לה סכנה יתירה של מרחק גדל והולך בין ההפשט לבין המוחש.

יצחק טבנקין מבית מיבצרו, שהרחיבו הרחב אחר הרחב, הקיבוץ, יצא למלוך – פלוגה נוספת לחברתה, עד קום והיות הקיבוץ הפתוח והגדול; קן “החלוץ” נוסף לחברו, חיל־מילואים לקיבוץ, והיא מלוכה הכוללת עבודה, חינוך, שמירה, הגנה, עולם מלא. ההרגשה של מלוכה בתוך מלוכה, שקיטרגו עליהם המקטרגים, היה בה צד גדול של אמת, בין כפי שהיא באה על ביטויה בפולמוסו של ב. כצנלסון בתחומה של הסתדרות העובדים, בין כפי שבאה על ביטוי במלחמתו של ד. בן־גוריון בתחומה של ראשית המדינה, אבל גם הפולמוס גם המלחמה לא יכלו להתעלם מגופה של עובדה, כי יריבם הוא שעשה, במזיגה מופלאה אף מוזרה, של חזון ועשיה, את החיִל הזה, ודומה אף ההיסטוריון, ששוב לא יהיה לפניו כל משוא פנים לכאן ולכאן, יעמוד על כוחו המכריע של מפעל האיש, שעיקרו ביצירת מיעוט איכותי שלא ראה את עצמו מיוחס, לא־כל־שכן בחינת אני ואפסי עוד, וביקש הרחבת עצמו כדי מכסימום של כמות, אם לא של כוללות גמורה, והכל מתוך מראֶה, שיותר משהוא בא להיראות, הוא בא להיעשות.

ד

ולסיום דברינו נגע בקצה־הקולמוס בשאלה, אם רוח־מפעלו, לא־כל־שכן תגבורתה תעמוד בלעדיו; והיא שאלה חמורה, המחריפה ביותר גם מתוך שההוויה של היישוב והמדינה אינה מסייעה את מוקד־מפעלו, גם מתוך עָצמתה של אישיותו הכריזמטית שאין לה תמורה, וביחוד מתוך שעיקרי תורתו והשפעתם צמודים גם לגבול מוקד־מפעלו, גם לגבול רישום אישיותו, שצמחה מתוך זמנה ונצמחה לתוך זמנה; ושאֵרו וזכרו באותה האמת הגדולה האומרת, כי העושה לזמנו, או לתחום מתחומי־זמנו, עשה לכל הזמנים.

[חשון תשל"ב]

א

עד שאפתח את דברי, אטול רשות לעצמי להקדים שתיים הערות, הצריכות לגופם. הערה ראשונה עניינה עצם דברי; הערה אחרונה עניינה דוברם. שכן גם הם, הדברים, גם הוא, דוברם, שילובם במחזור ההרצאות של כנס, המוקדש להיסטוריה, אפשר לו שייראה מוזר או, לפחות, משונה. מבחינת הדברים – כל ששמעתם בישיבותינו הקודמות, גם אמש גם הבוקר, הוא רחוק, בין במקום בין בזמן, בין בשניהם, ממה שעומד להישמע עתה. מבחינת דוברם – אף מה ששמעתם בישיבתנו זו, והוא קרוב, בין במקום, בין בזמן, בין בשניהם, הרי אפילו אם קירבת משמיעיו מגעת כדי משהו של בדידי הוה עובדה, אין היא מגעת לחלוטין כדי גם בי הכתוב מדבר; מה שאין כן מי שעומד להשמיע מה שישמיע עתה. והנה ידעתי, שהחריגה הכפולה הזאת עשויה להעמיד את התוכנית כהגדה, שבה דברי ודוברם הם בחינת זכר לטיט; ואף זאת ידעתי, כי משהפלגנו להגדה, אפשר שיאמר מי שיאמר: כולנו חכמים, כולנו נבונים וכו', ואף על פי כן נתמה כאותו שקרא: מעשה ברבי, אליעזר ורבי יהושע ורבי, עקיבא ורבי, טרפון, קרא ותמה: מילא כל אלה, אליעזר ויהושע ואלעזר בן עזריה ועקיבא יהודים יפים הם וסימנך שכל אחד ואחד מזווג לו כבן לוויה רבי, ואילו אתה, טרפון, שאין רבי מזווג לך כבן לוויה, מה לך אצלם, או בלשון הנמשל: קודמיך באו, איש איש ומרחק הפרספקטיבה ההיסטורית שלו, במתאים לנושא דיונו האובייקטיבי, ואילו אתה – איפכא, והלכך יפה לך האימרה: הלכה חמורך.

ואוסיף חטא על פשע ואודה, כי כשקראני חברנו היקר, יהושע אריאלי, להיות במשתתפי הכינוס הזה, קרוב הייתי לקרב יותר, שכן שקלתי בדעתי, אם דין שאדבר בעניין צמיחת המנהיגות בתנועת הפועלים בארצנו, או אדבר בעניין צמיחת המנהיגות בתנועה הציונית באחת מארצות הגולה, היא גליציה, ורישומי שיקולי ניכרים בהבדל שבין ניסוח־העראי ובין ניסוח־הקבע של התוכנית, שבינה לבינה אמרתי לנפשי: הרי, בעצם, יותר משאתה פוסח בין שתיים אלו, אתה מהלך ביניהן ובתוכן, והכל משום שידעת בך, כי כשליש־חייך היית שרוי בתוך התנועה הציונית בארץ־הולדתך, וכשני שלישי חייך אתה שרוי בתוך תנועת הפועלים בארץ־מולדתך, וכאן וכאן נערבו לך, בפרופורציות שונות, בינה בתהליכים ועשייה בהם, ואם יש ערך־מה לעדותך בכתב, שניסית כוחך בה, כגון המונוגראפיה שלך על שלמה שילר, גם מבחר כתבי א' שטאנד שהסדרת ותירגמת, הקובץ “פרקי גליציה” שהוצאת עם ישראל כהן, דבריך על קברניטי הציונות בגליצִיה, הוגיה ועסקניה, שנכללו בספריך “אבני זכרון” ו“אבני גבול”, המבואות שהקדמת לאסופותיהם, החל בצבי פרץ חיות ומרדכי זאב ברוידא וכלה בראובן פאהן וקארל רוזנפלד וכדומה, אולי יש גם ערך־מה לעדותך שבעל־פה, כי במה, בעצם, נופלת חשיבותה של עדות חיה משל תעודה מתה, ואם כן דין הוא שתהא סודר את עדותך, בחינת ראשון ראשון – אחרון אחרון.

ולא פירשתי את שיחי עם נפשי אלא כדי להסבירכם, כי אני מקדים את העדות על שלשום לעדות על תמול, לא כל שכן על היום, לא משום שהשלשום קל בו יותר להסמיך לדיבור ad rem את הדיבור ad hominem אלא משום הכלל, שאפילו המטבע שלו יצא מלפני לבן, יפה הוא לנכדיו, הלא הם בני ישראל: לא ייעשה כן לתת את הצעירה לפני הבכירה.

ב

והבכירה היא, כאמור, התנועה הציונית בגליציה; ובבואי לתת אותה לפניכם, ולתתה לאור הקושייה: צמיחת מנהיגותה כיצד, דין שאקדים, כעל רגל אחת, הגדרה משולשת – על גליציה, על יהדותה, על ציונותה. לעניין גליציה – הריהו, כנודע, שם, שקראה מלכות אוסטריה למה שנטלה לה בחלוקת פולין, והוא מצורף שתי חטיבות סמוכות, האחת ממזרחו של הנהר בחלוקת פולין, והוא מצורף שתי חטיבות סמוכות, האחת ממזרחו של הנהר סאן והיא, לפי רוב אוכלוסייתה, חלקה של רוסיה האדומה, האחרת, ממערבו של נהר סאן, והיא, לפי רוב אוכלוסייתה, חלקה של שאר פולין. לעניין יהדותה ודאי שנהר־סאן הוא נקודת גבול גם בה, ודורשי שוני של מנטאליות, פרי שוני של מסורת, ניתנת להם בקעה נאה להתגדר בה, אבל התגדרותם לא תצא מגבול של דקויות; ואפילו כשיצרפו למעשה־ההבחנות את מהלך ההתפתחות השונה של שתי התנועות הגדולות, החסידות וההשכלה, תיראה החציצה דקה במעט, אך גם עתה העובר ממזרח למערב ואיפכא, אינו נדרש לקפיצה על פני תהום של מי־שטף ולרוב דיו בפסיעה על פני אמה של מי־שחו. לאמור, אם להתעלם מקווי־מישנה, הרי לפי קווי־ראש יהדות אחת היא, ודין לבדוק, האומנם הומתה ההגדרה, ששמעתיה מפי מורי ידידי חיים טרטקובר עליו השלום: ייחודה, והוא שיבחה, שישבה מרצונה בגיטו. אודה, כי כששמעתיה, לא נחשבה לי אלא כאמירה אפוריסטית בעלמא, ואף העירותי את אומרה על כך, אבל כשעמד על שלו ועוררני על השוני שבין רובו המכריע של הקיבוץ הזה ובן קיבוצי־היהודים הגדולים שמחוצה למלכות, שהוא שרוי בה, הלא הם קיבוצי היהודים ברוסיה הצארית – פולין, אוקראינה, ליטה – ועל השוני שבין רובו המכריע של הקיבוץ הזה ובין קיבוצי היהודים הקטנים שבפנימה של המלכות, שהוא שרוי בה, הלא הם קיבוצי־היהודים באוסטריה ההאבסבורגית – ביהם, מהרין, ואפילו הגר – והיקשה: על מה רובם המכריע של יהודי גליציה לא הלך אחרי אחיהם, בני המערב, וקיים בחינת ויבוא יעקב שלם, כדרושו הנודע של החתם סופר: שלם ר“ת ש’מו,ל’שונו, מ’לבושו, ואפילו החלק המועט, שניסה לילך בדרכם של קיבוצי המערב, התנער עד־מהרה והשיב לעצמו מתוכו וממנו את שמו ואת לשונו, ואף צירף עצמו לתנועה המבקשת להשיב לו את ארצו, לא יכולתי שלא להכיר במשקל האמירה שלו; וביותר כשצירפתי לה את זכר חווייתי, שהיתה טיפוסית למדי לבני גידולי: כשישבתי, כתלמיד־גימנסיה, בלבוב וישיבתי ברובע היהודים הצפוף ולימודי ברובע הפולנים הרווח, אהבתי את המיצר ולא אהבתי את המרחב; אהבתי את המיצר, ולא משום שהיה מיצר, אלא משום שהיה בית; לא אהבתי את המרחב, ולא משום שהיה מרחב, אלא משום שהיה נכר. נמצא, שאם אמנם ייחודה של היהדות הזאת הוא במה שנתגלה בה במיוחד, כוחו המושך של הבית וכוחו הדוחה של הנכר, והוא נתגלה בה באותה פיסת זמנים, כשהקיבוצים השווים לה בצילה של מלכות הצאר לא עמדו עדיין במבחן האמנציפאציה ושיווי הזכויות, והקיבוצים השונים ממנה בצילה של מלכות האבסבורג כבר עמדו בו ונכשלו, הרי אפשר שאותה אימרה אפוריסטית, בייחוד לאחר חיזוקיה, היא לא בלבד נאה אלא אף נכונה. אם, אמנם, נכונה היא, היא שאלה התלויה בהגדרה השלישית, שהיא האחרונה לאחר הגדרת גליציה ויהדותה, הלא היא הגדרת ציונותה. ודאי שאין ההגדרה מכוונת לייחוד של מהות, אלא לייחוד של מעמד, והוא שעשה את ארץ־הכתר הזאת כפרובינציה קלאסית של הציונות, ביתר דיוק: כפרובינציה הציונית בה”א הידיעה שנעשתה כן כמעט מאליה. אמרתי: כמעט מאליה, ולא אמרתי באפס־יד, שכן ציונותה נדרשה לעמוד בקשרי מלחמה גדולה לעצמה מפני ארבעת אויביה הגדולים על שני צמדיהם: הצמד הראשון הרביות והרבות, על שושלותיה העזות, והצמד האחרון ההתבוללות על שתי פניה, הפן של ההתבוללות האידיאית והפן של ההתבוללות המעשית. לעניין הצמד הראשון, הרי עיקרו הרביים, שהרבנים נמשכו להם ונשתעבדו להם, חוץ ליוצאים מן הכלל, והכוונה בייחוד לבזלא והקואליציה המוקדמת שלה, האידיאולוגית, עם פרשבורג, שבאה, בשלהי ההשכלה, על ביטויה בארגונם של “מחזיקי הדת”, וכן הקואליציה המאוחרת שלה, התכסיסית, עם המתבוללים כנגד יריבתם המשותפת, הציונות. קואליציה כפולה זו היתה חומה בצורה, שמאחוריה נסגר המון החרדים, בין הקנאים בין התמימים, שהיו רוב האוכלוסייה, וקצת פרצים קלושים, כאלומת האהדה שנזרקה לה לציונות כלאחר יד משושלת רוז’ין, או כהצטרפותם של קצת רבנים ל“אהבת ציון” ואפילו נענועיהם הרפויים לציונות הפוליטית, לא היו עשויים לשנות מחסימותה של אותה חומה, גם אם לא מעט אבניה התנפצו. לעניין הצמד האחרון, הרי ההתבוללות האידיאית, שנמשכה משני נסיוני איגודה הראשונים, האחד “שומר ישראל”, שהתכוון יותר להסתגלות ציוויליזאטורית, מדינית, ועל כן נצמד לווינה ונשא את לבו ללשון הגרמנית; האחר “אגודת אחים”, שהתכוון יותר להתמזגות תרבותית, לאומית, ועל כן נצמד ללבוב, כתחליפה או כתשלומה של קראקא וורשה, וללשון הפולנית. ואפשר שאין לך ראיה לתבוסתם האידיאית של שני האיגודים כעובדה האחת, כי האידיאולוגוס הוותיק של “שומר ישראל” פיליפ מאנש, עורך Israelit הוא מאבות הפילולוגיה של יידיש ומראשוני מתרגמי שלום עליכם, וכי חברי “שומר ישראל” היו לימים ממייסדי “מקרא קודש”, שמתוכה נולדה חבורת “ציון”, צבת ראשונה של הציונות ובית גידולם של ראשוני קברניטיה; וכעובדה האחרת, כי האידיאולוגוס הצעיר של “אגודת אחים” עורך Ojczyzna אלפרד נוסיג, נפרד ממנה במחברתו, שפירסמה ב־1887, ושמה כשם־מישנה של המחברת שעתידה היתה לצאת מקץ עשור, אלא שהמחברת הראשונה, שיצאה בשנות השמונים, ששמה Próba rozwiązania kwestji źydowskiej (–נסיון פתרונה של השאלה היהודית) – ובה נקבע ראשונה המונח syoński כלומר ציוני ולא, כמקובל, בשנות התשעים בידי בירנבוים – לשונה הפולנית ומתכונתה העניינית צמצמתה על קוראיה, ואילו המחברת האחרונה, שיצאה בשנות התשעים, ששמה Der Judenstaat, Versuch einer Lӧsung der Judenfrage (–מדינת היהודים, נסיון פתרונה של שאלת היהודים) לשונה הגרמנית ומהותה החזיונית הרחיבוה, אף ברוב תרגומיה, על פני כל תפוצות ישראל. ולא עוד אלא מערכת Ojczyzba על משרדה, ניירותיה ואותיותיה נעשתה מערכת Przyszłość משמע: העתיד, בכור לכלי־המבטא של ציונות גליציה. ולעניין ההתבוללות המעשית הרי דין להבחין בין פניה השונים, הפן האוטיליטארי, שיש בו גוון גס ביותר כדמות דרכם של חונפי שליטים ורודפי בצע, אם ממון אם קאריירה, והפן האופורטוניסטי, – במאמר מוסגר: שגם הציונות לא פרשה הימנו, – שיש בו גם גוון עדין למדי, ועצם לשונו של בכור־כלי מבטאה של הציונות, וכמה מחבריו וצאצאיו למן השבועון Wschód (מזרח), דרך הירחון Moriah עד העתון היומי Chwila בלבוב, ו־Dziennik Nowy בקראקא יוכיחו. והמאמר המוסגר אינו קטן בעינינו, שהרי מתוכו אנו למדים, כי מי שביקש לדבר מעל כלי מבטא אלה וגם מי שנתבקש לשמוע דבריו, ראה לדבר, ונזכור כי הדברים נאמרים בלבוב, בלשון נכר, וכדרך המתבוללים מדור דור, בלשון השליט, ואפילו מיעוט שליט הוא, אף אם רוב קוראיו לשון דיבורם בבית וברחוב וביניהם לבין עצמם לא היתה פולנית אלא יידיש, ולשון תרבותם לא היתה פולנית אלא עברית, לשון השכלתם לא היתה פולנית אלא גרמנית, ולשון רוב אוכלוסיית סביבתם לא היתה פולנית אלא רותנית. ואף אין אנו שוכחים לא את “טאגבלאט” ולא את “טאג”, לא את “דער יידִישער ארבייטער” ולא את “העת” ו“המצפה”, אבל מה נעשה ואלה ירדו מבחינת תפוצתם ירידה אחר ירידה עד שגוועו ואינם, והשאלה האומנם בסוגייה זו ובבחינה זו יפה כוחו של האפוריזם, היא שאלה, אלא שיש שאלה גדולה הימנה: האומנם הסוגייה הזאת, החשובה הרבה, והבחינה הזאת החשובה כמותה, הן בנותן הערכה חותכת של ציונות גליציה, בין לגבי העילית הנוהגת בין לגבי הציבוריות הנהוגה.

ג

וכך, בעצם, הגענו, לאחר ההקדמות הצריכות, לעיקרם של דברינו, והוא בירור טיבה ודרכה של העילית, כדרך שמעריכו חוקר – ומחקר ציונות גליציה הוא ממש, החל בנסיונו התמים של חובב כשל מרק שרלאג וכלה במפעלו המוסמך של מומחה בספרו בן הכרכיים של מורי וידידי נתן מיכאל גלבר, והוא הערכה שהחיוב מרובה בה על השלילה, או כדרך שמעריכו סופר – וכוונתנו בייחוד לשי עגנון ב“בנערינו ובזקנינו” ובפרק הפתיחה של “תמול שלשום”; לאברהם שבדרון, שתוכחתו על ההומו ציוניסטיקוס היא כוללת, אך תשתית ניסויה היתה הציונות הגליצאית, וסימנך שפעם אחת יצאנו מלשכת הקרן הקיימת בלבוב, אמר כמדבר אל עצמו: אם ציוני אתה למה לא נבחרת לסיים, לסינאט או לקהילה, אם אנטי ציוני או, למצער, אַציוני אתה, למה לא עלית לארץ ישראל. והצד השווה שבין הפאראדוכסליות ההומוריסטית של המספר והפאראדוכסליות המוראליסטית של הפובליציסט הוא הערכה, שהשלילה מרובה בה על החיוב.

ובבואי עתה להכריע בין הערכת החוקרים, שעיקרה לחיוב, ובין הערכת הסופרים, שעיקרה לשלילה, חייבני לבדוק תחילה, מה שורשה של הסיטונות האחת, והיא חיובו של החוקר, ומה שורשה של הסיטונות האחרת, והיא שלילתו של סופר, ודומני כי סופה של הבדיקה קביעה, כי החוקר רואה את כל העושים והמעשים מצרפים חשבון גדול, והסופר רואה את רוב העושים והמעשים מזייפים חשבון גדול, והדין עם שניהם שכן תרי עילית הוו, אחת גלוייה ומהמה יותר ולא מעט מעשייתה סרק, ואחת נסתרה ומצניעה יותר והרבה מעשייתה פרי; ואפשר שהחוקר מזריח מאורו של הפרי על הסרק, עד שאף הוא בכלל פרי, והסופר מאפיל מצילו של הסרק על הפרי, עד שאף הוא בכלל סרק. אולם כדי לאשש את דעתי, כי תרי עילית הוו, עלי להשיב לקושיית המישנה, שכרכתי לו לשם הרצאתי, דהיינו: ראש וראשון – ראש משום שהוא ראשון, וכדי להשיב עליה, עלי להחזיר את עצמי לא בלבד לתאי־הגידול של העילית הכפולה, כדי למצוא את גרעיני הניגוד והסתירה של מיני העילית שצמחו מתוכם, כגון ההבדל שבן האגודות הקורפורנטיות ופולמוס דואליקה ואנטידואליקה וחלוקת הדרגות למן פוכס עד אלטר הר ושאר השעשועים, שלא הניחו שהות לעיקרה של האגודה, העמדת אדם יהודי בדעתו, בהשכלתו, באורחותיו ובין האגודות, כדרך תנועת “צעירי ציון” שטרחו על כך, אלא אחזיר את עצמי אל לפניהם, לאגודה, שהיא כעין צבת ראשונה, הלא היא אגודת “ציון” בלבוב, שהעמידה עילית שהיתה מסוגלת להנהגה, ואף ניסתה בה וברוב הצלחה, אלא כמה וכמה גורמים מיעטו את תנופתה ונטלו את כוחה.

ראשית, התאנייה הנושנה: בני יצאוני – מרדכי אהרנפרייז הלך לדיאקובר ולימים לסופיה ולסוף לשטוקהולם; דוד ניימרק הלך לסינסיניטי, בנימין זאב זגל הלך לברלין ושינה טעמו, יהודה לייב לנדא הרחיק עד יוהנסבורג, מרדכי זאב ברוידא האריך מהם לישב ואפילו הרבה לפעול, אולם לאחר שהניח את סטניסלב הלך ללודז'; משני האחים טהון הלך יהושע לקראקא והיה כמה שנים מנוע מעבודה ציונית ואילו יעקב כמותו כמורו, והוא מורו של דור, שלמה שילר, הלך לארצנו, ואם להוסיף אברהם רובינזון שהלך לברלין, ולהבדיל גרשם באַדר שגורש לניו־יורק, ולצרף להם את שעשויים היו להיות בכלל ההנהגה אלפרד נוסיג, מרטין בובר, ליאו קלנר, אך שדה עשייתם רחוק, אין להפחית מרישומו הקשה של עניין בני יצאוני, שאינה דומה השפעת־עקיפים כהשפעת מישרים. אמת, נשארו אברהם קורקיס, אברהם זאלץ, אלכסנדר הויזמן, אדולף שטאנד, גרשון ציפר, דוד מאלץ ודוד שרייבר – כולם כמעט גידולי חברת “ציון”, והאמצעי שבהם, טריבון־בחסד, נעשה כדמות ראשה ומכוחה של התנועה האינטגראלית, שנסתייעה בשני אגפיה, בכוחה של “אחוה” שסופה “פועלי ציון” מזה ובכוחם של “דורשי שלום ציון” שסופם “מזרחי” מזה, הפעילה את רחוב היהודים והגיעה את ראשה עד לפרלמנט, אך שלושת הראשונים –קורקיס, זאלץ והויזמן – כבר צידדו או צודדו בפתח מלחמת העולם הראשונה, שגברה מדיניות ההווה, שהם לא היו מנלהביה ואיפכא מסתברא, והציונות נתפרשה להם כעניין שעיקרו ציון; שטאנד עצמו מת עזוב ובודד בווינה ולא שב עוד לגליציה; ושלושת האחרונים צידדו או צודדו, ועלתה הנהגה אחרת, קבוצת עסקנים מוכשרים וזריזים, וראש להם ליאון רייך ועל ידו ואחריו אמיל זומר שטיין והנריק רוזמרין ומיכאל רינגל ואברהם אינזלר ואברהם שווארצבארד, שהצד השווה שבהם הוא לא בלבד במה שמוחזק כסינונים של ציונים בגליציה, כלומר דוקטורים (וידוע מעשה אוסישקין שבא ללבוב ובאפס ברירה כתבו במודעות מהנדס וכן מעשה ז’בוטינסקי שבא שמה ובאפס תואר כתבו במודעות: קנדידאט לדומה, ולהבדיל בין גודל וקוטן אני עבדכם, שלא הייתי ואינני דוקטור ואף אין לי סיכוי להיות, אלא אם כן אזכה בפייס הגדול ואתננו לאוניברסיטה ותעשני דוקטור משום כבוד כדרך שעשתה כמה נדיבים, ראיתי בעיני את התואר הזה מזווג לשמי על גבי מודעות גם בירוסלב גם בז’ולקווא ותמהתי על שחושדים בי במה שאין לי, אמרו לי: יונגערמאן איר ווילט רעדן אין א ליידקן זאל, כלומר אברך רצונך לדבר בפני אולם ריק) – אלא במה שכולם עורכי דין, כמותם כרוב עסקני ציונים, כאילו תורת משפטים מסגלת להיות מנהיגם של ציונים, וכבר אמר אותו ליצן, כי זה היה הדבר היחיד שבו יכלו להידמות להרצל. ושמא הוא עניין לסוציולוגים, וביותר אם נזכור, כי אם לפנים עוד בלטו בהנהגה בני המעמד הבינוני, כגון שלום מלצר, נתן טרטקובר, חיים נייגר וכדומה, הרי עתה או נעלמו או הנדירו, וסתם עסקן ציוני מבני האינטליגנציה המקצועית, אם פרקליט – הוא יושב בראש, אם רופא, מורה הוא יושב בזוית, ואולי לא תימה היא כי כל הפרקליטים הלכו לסיים ואילו שני המורים מאיר ביננשטוק ופישל רוטנשטרייך נשלחו לסינאט, וחוששני כי אף גורלו של יהושע טהון היה כך, אילולא מעמדו המבוצר בקראקא וגלילותיה. אולם יותר משחשוב הצד השווה שפתחתיו לצד קלות ראש, חשוב הצד השווה שאפתחנו לצד כובד ראש והוא, שהחבורה, שעלתה לעמדות הפוליטיות, שנראו חשובות ביותר, היא הנציגות במדינה, לא היה בה כדי נציגות אידיאלית של מהות הציונות לא מבחינת הזיקה החיה והאישית לארץ־ישראל, לא מבחינת ההתערות החיה והאישית בתרבות ישראל, ספרותו ולשון־האומה, ולא אהיה מוציא לעז אם אומר, כי אפילו הזיקה ללשון העם לא כבשה את ביתם ומשפחתם.

ד

ואף על פי כן אין זו אמיתו של חשבון, והטעם פשוט, העילית של הציונות, שהיתה בידה ההנהגה האמיתית, מה שמשורר הפולנים קרא rząd dusz כלומר שלטון הנשמות, היתה אחרת, היא יצאה מלפני הרחש העמוק והמתמיד של בני הנעורים, בחבורות “פרחי ציון” ו“צעירי ציון”, מאגודות הסטודנטים ומאגודת חובשי בית המדרש “השחר”, ולימים תנועת הנוער שפורמאציות שלה, בין קמו בתוך הציונות האינטגראלית כגון “השומר” שסופו “השומר הצעיר” שהתבצר מחוצה למפלגות, בין קמו בתוך הציונות הדיפרנציאלית, בחזית השמאל כגון “גורדוניה” או בחוגי הימין כגון “עקיבא”, בין ראו את דור המנהיגים שלפניהם פטרונים לעצמם בין לא ראום כן, היו בחזקת מרד עליהם ובחינת שיבה למשאת הנפש, שהיא קיומה הממשי והאישי של הציונות. עד מה העילית הזאת, שלא נדחקה למהומה החיצונית, אלא התבצרה בעשייה הפנימית, היתה ממש, ניתן ללמוד מכמה חזיונות – החזיון של פריחת הספרות המקורית בכוח הכשרונות המצויינים שהעמידה לספרות העברית והיהודית, מהם שתחילת כתיבתם בלשון נכר, החזיון של בניין בית־הספר העברי התיכון בקהילות פולין ובספר בכוחם של סטודנטים גידולי “צעירי ציון” בערי גליציה, החזיון של עליית “השומר הצעיר” וגלי העלייה שלאחריו, ולפי שהיתה זו עילית דינאמית, הרי גם היא לא נשארה בגלילותיה והפליגה וממילא נסתייע מזלה של הנציגות הגלוייה, החיצונה, ונתקיים בה הכלל של ראש וראשון משום שהוא אחרון. הנציגות הפנימית ישיבה בארץ־גידולה היתה לרצונה ולכורחה עראית כי היא הלכה באשר הלכה – אם לתחנת עראי בגולה ואם לתחנת קבע בארצנו. חזיון ההליכה הזאת הוא מורכב, אך הצד השווה הוא ההליכה של העילית הרוחנית – כבר ראינו מי הלך מאנשי המשמרת הראשונה ליישובי הגולה, וראוי שנראה מי שהלך מאנשי המשמרת שלאחריה לארצנו. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה אנו מוצאים בה מלבד שלמה שילר ויעקב טהון אף את ר' בנימין, ש"י עגנון, אליעזר מאיר ליפשיץ, אברהם יעקב ברוור, אשר ברש, דב קמחי, ואף את אברהם בן יצחק וצבי דיזנדרוק שחזרו עד מהרה, ואם נצרפם לאשר הלכו באשר הלכו, נבין כי ההנהגה נכבשה בידי יסוד סטאטי יותר מבחינת זיקתו לארץ־מושבו וממילא נכבשה ההנהגה בידם. אחריתה של ההנהגה הזאת היא טרגדיה זוטא בכלל הטרגדיה הגדולה – מי שלא ראה את זרותו של הנריק רוזמרין בתל־אביב, ששימש בה קונסול פולין, או מי שלא ראה לבטיהם של אחרוני המנהיגים האלה, אמיל זומרשטיין ואברהם שווארצבארד, שלא יכלו להיאחז בארצנו והלכו לאמריקה – מי שלא ראה סמל־חרדות זה, לא חש תמציתה של תוגה.

ונסיים בהערה, כי אם כן, אין הדין עם החוקר, שהעמיד את הפרשה הזאת כדרמה מעויינת, כל־שכן שאין הדין עם הסופר, שהעמיד אותה כקומדיה מתלהלהת, ואף אין הדין עם המוכיח, שהעמיד אותה כחוכה נבובה, כי לפנינו כאן חזיון אשר בלשון לועז הוא קרוי טרגדיה ובלשונו כינויו ארוך יותר: קינה היא ותהי לקינה.

[תשכ"ו]

א

כנודע, אדמת גליציה וגולתה היו, אם להיעזר בדבר הנביא, בחינת שלישיה בכמה מחזיונותיה הנחשבים של תולדתנו – בדורות ראשונים: דרכה יצאה החסידות, נוסח־הבעש"ט למסע־כיבושה שלה; דרכה עברה ההשכלה, נוסח־מנדלסון, למסע־כיבושה שלה; בדורות אחרונים: דרכה עברו גלי־הנדודים של בני־עמנו מערבה ולמעבר־לים; בה קבעו להם תחנת־עראי אישים וחבורות, מהם שנטעו בה כמיני מרכזי עשייה הנועדת גם לארץ־מוצאם, שפעולתם היתה אסורה או מופרעת בה. אחת התחנות האלו קבעו פה גם אישי “פועלי ציון” וכמה מראשיה ישבו פה, שעה ארוכה או שעה קצרה, ונעזרו באווירה הנוחה יותר בצלו של פראנץ יוסף לעשות לתנועתם, שעיקרה היה שרוי באווירה הדחוסה של בית רומאנוב. ודיינו אם נזכיר ישיבתם של בר בורוכוב, ש.קפלנסקי, ליאון חזנוביץ ואחרון אחרון יעקב זרובבל. מחברי תולדות, רושמי־רשומות וכותבי־זכרונות כבר הזכירו וחזרו והזכירו פרק־ביניים זה וראוי היה לתשלום ומיצוי, ומנדל זינגר, שפתח במצוה זו בספרו של ראשית התנועה הציונית־הסוציאליסטית, ראוי שיביא לפנינו המשכה, שהמתחיל במצוה אומרים לו מרוק.

ופרק־ביניים זה כמה וכמה פרקי־מישנה לו, שאפילו קטנים הם הריהם טוענים חשיבות לעצמם, וכאחד מהם הוא עניין אגודת חובשי־בית־המדרש “השחר”, שנתלכדה בעיקר במערב־גליציה, מתוך מגמה להקים תנועה של תלמודיים צעירים שלבם פתוח לתנועת הציונות ומסדה ולספרות העברית וערכיה. אגודה זו, שקיימה כינוסים שלה, נודעה לרשות גדולה יותר, גם מחוצה לארצה, בשל כלי־המבטא שלה “השחר” (ראשוני עורכיו צבי רומלד וירמיהו פרנקל) וכמה סופרים נתעוררו עליה – אם ר' בנימין במכתב נלבב אליה, אם י.ח. ברנר בפירכה אוהדת עליה. הוא שהקדים להכיר את הסירה הפנימית שבמהותה של האגודה שתכניתה קוראת אל מחוצה לבית המדרש ובוניה יושבים ואומרים לשבת מפנים לו. ממרחק הימים מתגלה, כי לא זו בלבד שלא נשארו חובשי־בית־המדרש, אלא מחוצה למעטים – כגון משה ויזנפלד, אברהם כהנא (אבר"ך), מנדל קארפ – לא נשארו גם בתוך השיטה. שכן בתוך הרבים אתה מוצא את יצחק לופבאן, דב קמחי, מ. יונגרוירט, יחזקל ויהושע בראנדשטטר, לייב ליכטינגר (נהיר), צבי וולף, אנשי העלייה השנייה, וכן את דניאל לייבל, יוסף פאלק, נפתלי זיגל שבאו לאחריהם, כולם אישים פועלים, איש על משמרתו, בתנועת הפועלים, בספרות, בחינוך. העובדה, כי מספר רב של חברי האגודה, ובייחוד ראשיה, עלו לארצנו בסמוך לייסוד־אגודתם, מגלה מידה גדולה של כובד־ראש שנהגו בעקרונותיהם, והוא שבחם. חבל שלא נכתבה תולדת האגודה, בייחוד בימי תסיסתה, שחבריה התחבטו בסערת נעורים בסבכי הפרובלימטיקה של הדור וסערתם החריבה אמנם את האגודה אך בנתה את חבריה שקיימו בה, איש איש על פי אמיתו, בחינת אותה עזבו ואת תורתה שמרו.

ב

בכלל התעודות העשויות לסייע סיוע־מה לתולדתה גם חוברות “השחר” גם שרידי כתבי־היד הנועדים לו ושנשמרו בידי אחד העורכים נפתלי זיגל. בין השרידים האלה נמצאים שני כתבי־יד המעידים גם על התפשטות רעיונה של האגודה מעבר לגליציה גם על התסיסה הרעיונית של חובשי בית המדרש באשר הם. כתב־יד ראשון כמין כתבה על חיי הישיבה בלודמיר והוא חתום בכינוי: אחד מהקיבוץ, אך מפורש גם שם כותבו: עזריאל מאליק, תיבה אחרונה מחוקה ותחתיה" ערליכמאן (שמא יימצא בארצנו מי שיוכל לזהותו ומפי המורה ח. טוזמאן מלוס אנג’לוס שמעתי שאפשר מבני משפחתו הוא). כתב־יד אחרון, שנרשם בסופו כאותו שם, הוא מאמר גדול ונכתב על ספוֹ של הקונגרס הציוני השביעי, ושמו: הציונת [=הציונות] ומטרותיה ושם־מישנה לו: הרצאה קטנה על הציונת, מטרותיה ופעולותיה.

הכותב שואל למהותה של הציונות וקובע כי ישראל “מימי היותו לעם, היא תקוותו וחזיונתו [=וחזיונו], היא התקווה אשר עמדה לו בפרץ, בעת אשר צרות והרעות הכי גדולות השתרגו ועלו על ראשו – בעת אשר עליו [עליה] אמר הנביא בצדק: מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה, בעת ההיא עמדה לו בפרץ תקוותיו [תקוותו] –– אך היתה לפנינו מהפכה רוחנית גדולה בחיי הלאום הישראלי, אשר סוף־סוף היתה צריכה לבוא, כי עם לא יוכל לחיות רק בתקוות, בהזיות, בדמיונות־שוא – – התקווה אשר היתה בראשונה רק תקוה של חלק מהעם, ולא העם כולו, היתה לפתע־פתאום תקווה עממית, במלוא מובן המלה. תנועה אשר שורשיה נשרשים בהעם כולו, בהמונו, ברבניו החרדים ובמשכילי הזמנים. מן משה הס המשכיל הכי גדול בזמן ההוא חבר יוצר הסוציאליזם המטריאלי קארל מארקס עד הרבני החרד ר' צ.ה. אלישר, מן השדרות הנמוכת (־הנמוכות) של העם עד שדרותיו הגבוהת (־הגבוהות) קפתה (־הקיפה) התנועה הגדולה הזאת”. ולאחר הגדרה כוללת זו, הוא בא לבאר, מה תעודת הנוער בתוך התנועה העממית הזאת.

ג

אולם עד שהוא משיב על כך, הוא שואל, מה פעלה הציונות למעשה, וכדי להשיב על כך, הוא מגדיר תפקידה למעשה: “הציונות היא התנועה חרותית של כל העם העברי לכל מפלגותיו, ולכל מעמדיו – – כל העם העברי לכל מעמדיו סובלים את עול הגלות בשוה – – הציונת יוצאת ממצב האקסטרי־סוריאלי של העם העברי, הציונת יוצאת ממצב האי־נורמלי של העם העברי לכל מפלגותיו – – אין לו מעמדים חברתיים את כל מה שצריך עם בריא – – והמעמד הכי חשוב, המעמד אשר עליו נשען כל עם איתן, חזק, החי על עבודת עצמו, הוא מעמד האכר, המעמד הזה חסר לו כולו – – יש לנו מעמד, אבל הכי נפחת, הכי נשקע, ההולך ומתנוונה. המעמד האכרי אין לנו, המעמד הראשוני אשר עליו חיים העמים העצמאים, מעמד פרולטארי אין לנו, מעמד השני של עם עצמי – –”. ולאחר שהוא מעורר על חלישות המעמד הבינוני ואפס יכולתו לעמוד בתחרות בני מעמדו בעם השליט מזה ואפס־יכולתו להיכנס למעמדות הפרודוקטיביים של המדינה מה שגורם לכורח ההגירה, ולאחר שהוא קובע כי הנדחקים לצאת נדחקים גם בארצות קליטתם למעמדם הקודם, הוא מגיע לפתרונה של השאלה על דרך תחיית העם בארצנו, “ששם יתפתח(ו) מעמדים עברים, כאשר אצל כל עם בריא, חי על עצמו, שם יוכל להתפתח מעמד אכרי אשר יעבד את אדמתו, ומעמד פרולטארי אשר יעבד את כל הפרודוקטים העממים, אשר בהם יצטיין”. הוא מכחיש באפשרות של ממש לפרוליטאריזציה בגולה: “ולהתחדר אל הפבריקים של עמים אחרים לא יוכל, מפני ששם אין מקום, שגם אצלם הולך הפרוצס של ההתפעלות (פּריאָליטאַריזירונג) הלך, הלוך ורבה, מפני ההתפתחות של התעשיה ובראות הפבריקנט־הנוצרי, איך פועלי בני־עמו הולכים בטלים מאין להם עבודה, יבחר יותר בהם מאשר בפועל עברי, וגם בזאת יעשה הרבה האנטיסמיטיזם הנשחת”; והריהו חוזר ממילא לעניין שיבת־העם לארץ־ישראל, שהיא־היא הנועדת לכך משום עצמה וכן משום שלא התפתח בה עדיין קפיטאליזם ומשום שאינה אדמת־פרא [עקיצה לאוגנדה], אלא דרגתה חצי־קולטורית ועיקר־משטרה עודו פיאודאלי – "שם יוכלו בעלי רכושנו, קפיטאליסטינו, להניח שם את רכושם בבטחה, ועוד שישא רווח, גם שם יוכל להתפתח מעמד פרולטארי איתן, מצוק (־מוצק) מעמד איכרי, מעמד קפיטאליסטי, גם מעמד רביעי, הסוחרים הבינוניים והפעוטים ועוד כאלה. וגם יוכלו לחיות שם חיים שלווים ושקטים, כאצל עמים אחרים – –”

ברור, כי בחור־הישיבה קרא מה שקרא מדברי בורוכוב והבינם כדרך שהבינם וניסחם כדרך שניסחם (בהערות־שוליים הוא מסתמך על מובאות מסיפרי היסטוריה וקורות התיישבות כשל לירו־בולהי) ועיקר לימודו ניכר במה שהקדים את הבחינה הכלכלית וניתוחה לבחינה הרוחנית וניתוחה. הוא מדבר על כוח היצירה שנתגלה בעצמתו בימי קדם, בשבת העם בארצו, ונמשך גם בגולה, ואולם רואה לקבוע כי “בהגלות נברא קולטורא־יותר־גרועה מהקולטורה העברית אשר נברא בארצם, אבל לא פסקה עוד לגמרי – אלא שהיא בראה דברים יותר גרועים מבתחילה, מזמן לזמן הלכה הלך וגרועה”. אמנם, עם תמוטת־הגיטו נתעוררו כוחות־מבית ובראו ספרות עברית־אנושית (הכוונה, כמובן, להשכלה ולאחריה), אך עם תהליך הטמיעה רובי־כוחות ניתנים לעמים אחרים ולא די שהשפה העברית שוב אינה קניינו של העם כולו כהיותה לפנים אלא גם היידיש, אף שרוב העם עודו זקוק לה, צפוי לה גורלה של העברית בגולה (“יוכל להיות כי עוד ימשך זמן־מה האביב הז’רגוני, אך אביבו יחלוף”). נמצאת תרבות העם נתונה לסכנת ירידה וכלייה, והיא אבידה לעצמה ולאנושות. וכאן הכותב אומר דבר, שאם לא קראוֹ אצל הס, קראו אצל מי שנסמך עליו, כלומר: “הקולתורה האנושית – היא רק אז שלמה בתכנה ובכשרונה, אם היא בעלת גוונים, צבעים שונים, רבים אשר כל עם מביא על מזבח האנושית (האנושות) את כשרונו, ואת הדברים אשר בו ציין (הצטיין), רק אז היא שלמה, אבל אם עם אחד ייעצר וילך לטמיון הרי אין זו קולתורה שלמה, אנושית, שהרי כשרון אנושי אחד יחסר. ועם יוכל רק אז לפתח כשרונו וקולתורתו, רק בהיותו על אדמה אשר בו יתפתח, הארץ אשר ילדתו, הארץ אשר בו אבו [כנראה מלשון: אביב] נצניו, רק בהחיותו חיים עממים שלמים, רק בהחיותו באטמוספירה אשר בו התפתח כשרונו מכבר”. והריהו חוזר ומצביע על האדריסה היחידה והאחת: ארץ ישראל – פלשתינא.

ד

עינינו הרואות, כי הבחינה הכלכלית והבחינה הרוחנית היו לו כבחינות נפרדות לא בלבד מצד הדיון המיתודי אלא גם מצד המהות העצמית, ובעוד הראשונה נעזרת בדברי הסבר שיצאו מלפני בורוכוב הרי האחרונה נעזרת בדברי־הסבר שיצאו מלפני קודמים. נמצאות שתי הבחינות אחת אחת מסדה והנחותיה וממילא הנמקותיה כתחום בדל ומובדל ועצם ההכרעה לצד ארץ ישראל מסתייעה בשתי הנמקות, האחת כלכלית כדמותה הזמנית והאחרת רוחנית כדמותה העל־זמנית, מבלי שיתבאר, אם המקרה או המזל הביא לידי זימונם של שני היסודות בפלשתינא. אבל דומה, כי נהא מחמירים ביותר עם הארגומנטציה המחוספסת של אותו בן־ישיבה מתלבט, אם לא נזכור, כי גם דיאלקטיקה מאומנת ומושלמת משלו עדיין חיבת לנו הסברה בעניין התעלומה האוקאזיונאליסטית, המונחת ביסודו של כפל־ההנמקה: יסודות כלכליים במזלו של הזמן ויסודות היסטוריים במזלו של הנצח, ככפל ההנמקה במערכת האידיאולוגיה הבורוכוביסטית הצעירה, שהוליכה משתי נקודות שונות לארצנו.

[י“ח כסלו תשכ”א]

א

אודה, כי כשהתחברתי בשנתי החמש־עשרה לחיי, בשבתי כפליט מלחמה בלבוב, לאגודת “השומר” לא עלתה על דעתי להקשות לו למי שפיתני לכך ונפתיתי לו, נתן גוליגר, כשם שלא עלתה על דעתי להקשות להם לראש הקבוצה, שטאנד, ולראש הפלוגה מכּס קאַרפּ ולראש הגדוד יעקב זיידה, מה עניין ראתה אגודה זו לברור לעצמה כאותו כינוי, ולזכות בו כל חבר וחבר, והנחתי כי לשון שומר יוצא ללמד חובת השמירה על עשרת הדיברות המיוחדות, שהללו שיננו לנו. אולי פירשו את הטעם לאמיתו, דהיינו שהכינוי מכוון לאגודה הקרויה כן והיא אגודת “השומר” בארצנו, קודם שבאתי וחברי קבוצה לא ראו להודיעני מתוך שסברו כי ידעתי גם אני, אך מעיד אני את עצמי עלי, כי זיקת השם שבין “השומר” דהתם ו“השומר” דהכא נודעה לי אך בשובי לעיר־מולדתי, ברודי, ובהתחברי לאגודת “השומר הצעיר”, שנוסדה בה כמה ירחים קודם תמוטתה של הממלכה האוסטרית. עתה שמענו, כי הרחבת השם באה על שום התלכדותם של שני האיגודים, האחד “השומר” שהיה הסתדרות של סקאוט והאחר “צעירי ציון” שהיה הסתדרות תלמידי גימנסיה להשכלה יהודית עצמית. עתה אף נעשה קובץ “השומר”, לזכרם של חללי האגודה הזאת, שומרי רכושם וכבודם של ישראל בארצו, כספר האהוב; יודעי לשוננו קראו אותו במקורו, כפי שנמצא בספריית בית העם, ושאינם יודעיה קראו אותו בתרגומו, אם בלשון הגרמנית מעשה גרשם שלום, אם בלשון הפולנית מעשה מאיר ביננשטוק, (מהדורת יידיש המורחבת שהוציאו בן־צבי ובן־גוריון לא הגיעה לידינו). עד כמה נאהבו עלינו השומרים, ניתן ללמוד מכך, כי כמה וכמה קיני “השומר הצעיר” היו קרויים על שמותיהם, ואמנם הקן שבעירנו נקרא על שמו של יצחק טורנר, וככל המשוער נבחר, מהיות הצעיר הזה, שנפל חלל על משמרתו, מצד־מה קרוב אלינו – השומרים רובם ככולם מבני רוסיה היו, והוא היה בן גלילותינו, יליד דרוהוביץ' שבמזרחה של גליציה, וכן היה כמונו, תלמיד גימנסיה פולנית, אלא שהניח תלמודו והלך לארצנו, וקירבה כפולה זו כאילו עודדתנו בחינת קרוב אליך הדבר לעשותו כמותו.

ב

אולם ככל שנתבררה יותר זיקת־השם שבין “השומר” הכא ו“השומר” התם, נתבקשה הידיעה, מתי ואיך נולדה, והתשובה המצויה היתה, כי משנת־פשטה יותר, כשנתיים לפני המלחמה, הידיעה על “השומר” בארצנו, נראה בחינת אידיאל לבני הנעורים, שהתלכדו באגודת הסקאוטינג, שעל איגודו ופיתוחו טרחו ד"ר הנריק סטרנר עליו השלום ואריה כרוך שיאריך ימים, ואילו התפשטות הידיעה באה בשל ביקורו של פישל וואשיץ בארצנו, והוא אמנם נראה מצולם בחבורת ראשוני “השומרים” בלבוב והצילום נדפס בכמה דוכתי – ראשונה ב־Jüdischer Nationalkalender שיצא בווינה בעריכת אוטו אבלס ולודויג (יום טוב) באַטו, ולימים בספרו של דר' ב. לובוצקי (קובץ מסמכים מתוך ארכיונו של דר' אפרים ואַשיץ). ראשונות זו של אפרים ואשיץ נשמרה לו והיתה חביבה עליו, ואף התגאה בה; והיה, בייחוד בחג הפסח, מבקר בקיבוץ “השומר הצעיר” בבית אלפא, ואף מטלטל, לכבוד המועד, חביונת יין, וביקוריו אלה לא פסקו גם בראשית ימי עמידתו בראש התנועה הרביזיוניסטית.

אבל אם ידענו, מתי נתעורר לייסודו של “השומר”, כלומר בשנת 1912, לא ידענו איך נתעורר, וביותר שארכיונו לא נשמרו בו כל רשימות על ביקורו זה בארצנו, וזכרונותיו בזה נכתבו עשרים שנה ושנה אחר־כך. אולם כקנה־אחיזה היא לנו העובדה, שמזכירה ר' בנימין, כי אפרים ואשיץ ביקר אז בארצנו יחד עם דר' גרשון ציפר. עניין ר' בנימין חשוב, משום שהוא שהיה עורכו של קובץ “יזכור” ומפיו עשוי היה האורח לשמוע, וככל הנכון אף שמע, על טיבם של השומרים; עניין דר' גרשון ציפר חשוב, כי הוא שביקש לדעת טיבו של “השומר”, והלך לשמוע על כך מפי איש לבוב, צבי ארם שהסב לימים שמו לארמון, והקדים לעלות לארצנו.

ג

ומעשה שיה כך היה – צבי ארם מחברי “פועלי ציון” בלבוב היה וקודם שידעתיו פנים ידעתיו מפי השמועה, שציוני־לבוב היו מזכירים אותו לטובה. היו שאמרו, כי הוא דגם לדמות צדדית המתוארת בנובילה המפורסמת של ג. שופמן “מאידך גיסא”, והמבקש לעמוד על כך, ילך אצל זכרונותיו של יוסף פאַלק במאמרו שבספר צבי ביקלס־שפיצר. סיפרו בו כמה וכמה דברים פיקאנטיים בעניין מלחמתו ביריבי הציונים, וכן, למשל, כי הוא שגילה כפילות־פניו של גרשם באדר, שכתב בידו אחת מאמר בשבח רשימת הציונים לבחירות ובידו אחרת מאמר בגנותה, מאמר ראשון בשמו ובעיתונם של הציונים ומאמר אחרון שלא בשמו ובעתונם של יריביהם. וכיצד גילה, נכנס בלילה דרך הארובה לבית־הדפוס ונטל את כתב־היד, והיא נסיבה שבאדר הוצרך לעזוב את גליציה ולילך לאמריקה. כשהכרתי את צבי ארמון מקרוב, שמעתי את הדבר כדיוקו, והממשות לא היתה רחוקה מאגדתה. ויתר על כן שמעתי מה שהיה, כמובן, בעיני חשוב יותר, והיא עניין ייסודו של “השומר” בלבוב. הוא, צבי ארמון, עבד בבן־שמן ודר במרתפה והנה פעם אחת אומרים לו חבריו הפועלים: צבי, איזה אורח נכבד שואל עליך. שאל: מהיכן לכם שהוא נכבד. אמרו לו: הוא חבוש קאַטילוק, כלומר, צילינדר. ואמנם, עד מהרה נגלה עליו דר' גרשון ציפר, שהיה אהוב על ציוני גליציה ובייחוד על צעיריה (בתו, הלנה, היתה מראשונות העלייה השלישית, עבדה בספרייה הלאומית בירושלים ואחר־כך במשרד־החוץ של מדינת ישראל), ולאחר ששמחו בזימונם והעלו זכרונות מימי העשייה בלבוב, התחיל דר' ציפר דוחק בו, שיספר לו על סתרי “השומר”. תחילה היסס צבי ואחר גילה לו מה שגילה, וככל שסיפר המספר, גדלה התלהבותו של השומע, ואמר (ולשון דיבורם פולנית): עתה בשובי אני מייסד אגודה כזאת אצלנו, ואפקיד את הדבר בידי וואַשיץ.

ד

עם סיפורו של צבי ארמון, שהואיל לספר לי ואף לחזור עליו בכתב, נשלמה חוליית־חיבור שחסרה בידיעתנו על ראשית “השומר” בגליציה. אמנם ידענו, כי בשוב גרשון ציפר מארצנו נדד על פני ערי גליציה וסיפר על רשמיו, ואני זכור הרצאתו בבית הקהילה בעירנו, – עודי רואה לפני האולם, שהיה מלא מפה לפה, והוא אפל, כדי להבליט את השקופיות על גבי הבד שנפרס, עודי כרואה ושומע תמונה ותיאור, תמונה ותיאור, עד שהמרצה הגיע לסופם של דבריו והראה כמין ריבוע לבן על גבי הבד הלבן, לאמור: וזה המגרש הנועד לגימנסיה העברית בירושלים, שמנהלה יהיה שלמה שילר, ובידכם להקימו. ובאמת, ההכנסות של כל ההרצאות האלו היו קודש לתכלית זאת, ובעצם היה מתנה, לפני כל הרצאה, סכום של כך וכך, ולא נח עד שמחשבתו נדרשה הלכה למעשה, הלא הוא מעשה הגימנסיה העומדת וקיימת, ובימינו ברחביה. אבל לא ידענו, כי מלבד המטרה הגלויה, בניין הגימנסיה, היתה לו גם מטרה נסתרת: ייסוד “השומר” בגליציה. כי אילו שמעתי על כך, בימי היותי ב“השומר הצעיר”, הייתי מפקפק, שכן בימים ההם היינו נתונים לרושם המחזה של צציליה קומרקר־סירקיס “הברית הרביעית” (נדפסה במקורה הפולני בכתב־העת Moriah ובתרגומו העברי של חיים טרטקובר ב“השלוח”), המתאר את כובש העבודה בגליל היורד לתל־אביב, כדי לשרוף את הגימנסיה שבה, ששני העניינים, כיבוש עבודה, ותלמוד גימנסיה, נראו לו כתרתי דסתרי, שכך נתפרשה לה למחברת שמועה קלושה שהגיעתה, שמועת “דת העבודה” כפי שר' בנימין הגדיר את רעיונו של א. ד. גורדון. ולא־כן סבר דר' גרשון ציפר, שסייע לשתי עשיות, שנראו לו משלימות זו את זו.

ה

ואף זאת: התגאינו בשם “השומר”, וביותר משנודע לנו עניינו, ולא הטרידתנו המחשבה, כי הם, השומרים בארצנו, עיקרם נטועים במפלגת “פועלי ציון” ואילו אנו, השומרים בגולה, נטינו יותר למפלגת “הפועל הצעיר” ורעיוניה, ובייחוד משהגיעונו קונטרסיו של א.ד. גורדון. ואולי לא מקרה הוא, כי גרשון ציפר הלך אצל חברי “פועלי ציון”, כשביקש לדעת ענייני “השומר”. על כל פנים זכותו של צבי ארמון בעינה עומדת, וצר לי שלא ראיתיו שנים הרבה, והוא ניצב לעיני כפי שהכרתיו לפני ארבעים שנה ושנה – פועל ותיק, לבוש אדרת צבא, כובע־חאקי כהה לראשו, לא בלבד עיניו אלא כל פניו מחייכות, והוא נאמן־לשוננו ומעריץ שירתה ומשורריה, וקרוב אליו ביותר אביגדור המאירי על שום חומו ולהטו, אינו נוטה להפליג אל שהיה, אך משנענה לבקשתם של שבאו אחריו, הוא מספר ומגלה תוך כדי סיפור את שלא ידענו.

[חשון תשכ"ט]

א

אולי תמצא עוד זעיר שם זעיר שם הזוכר שם צציליה קומרקר והוא נשמע לו כבת־קול עמומה של זכר רחוק ונשכח, אך רוב הקוראים ודאי שהם שומעים השם הזה לראשונה. שם אשה סופרת, שנועד לה גורל זר ומוזר – לחלום חלום, לראות שברו ולא להכירו. נערה, שגדלה כבנות־דורה בעירוב של טמיעה ולעז, בעיר הנפט בגליציה, דרוֹהוֹבּיץ, נלהבה לתנועת התחייה, לפי מיטב גילוייה כלפי יובל שנים, הטילה עצמה לתוך גלי ההתעוררות האלה במלוא אמונתה ולהטה, שנתנו עט בידה וכתבה כמה וכמה דברים בלשון גידולה, לשון הפולנים, מהם שפירסמה בשבעונם של בוגרי־הציונים “וודחוּד”, מהם שפירסמה בירחונם של צעירי הציונים “מוריה”, ועניינם סיפורים, רשימות, מאמרים (בייחוד על החינוך המקצועי של הנערות) וכדומה, ועד רומן ודרמה הגיעה. הרומן נדפס תחילה, בראשית המאה, הדרמה נדפסה לאחריו (1917). שניהם מרכזם המהפכה שהטילה הציונות בנפשו של דור הציונים הצעיר שלפני מלחמת העולם הראשונה. הרומן עניינו לבטי נערה בעיר מערי הגולה; הדרמה עניינה נפתולי נער בכפר מכפרי הגליל. שניהם רישומם ניכר היה בשעתם, בייחוד בחוגי הנוער, ואף עתה, ממרחק הימים, יש בהם כדי להתמיה – הרומן, שהוא וידוי, על שום שנתקפלו בו רמזי־בעיות שהימים הבאים בלבד ידעו פתרונם; הדרמה, שהיא ניחוש, על שום שנתקפל בהם עובר־בעיה, שגם ימינו אינם יודעים פתרונה. בין הרומן והדרמה ואחריהם כתבה הסופרת דברים אחרים ושונים – גם ב“אַרבּייטער צייטוּנג”, כלי מבטאם של הסוציאליטים בווינה, – אך נושאם רחוק והולך. תחילת ישיבתה בווינה, סופה בארצנו ובה לא נשמע קולה, וברדת האשה הסופרת צציליה קומרקר־סירקיס פה תל־אביב, במיטב שנותיה, אלי קבר לא נודע מותה, כאשר לא נודעו פה חייה ברבים, ואף לא נספדה כהלכה.

ב

שם הרומן: מוּנדאַנטקה. כך כינוי נערה שאומנותה כתבנית, אצל פרקליט. שם־משנה לו: מתוך רשימת־שוליים. המוטו: קבלו אותה או לא קבלו – כזאת היא האמת. הכל בגוף ראשון למן הפתיחה עד הסיום. “אני יושבת באולם גדול, רב־אור, ליד שולחן גבוב ניירות, העוברים, ערימות ערימות, דרך ידי. עוברים מיד ליד אלה צירי־אלם מבשרי־חרש של חיים הרותחים מרחוק ונעלמים בארון גדול ומרוּוח. רגיסטראטורה”. לפניה אותיות בודדות, מספרים, אבל בהם גלומים “הוויות לפני ערעורן, מעשי מרמה שפלים ומנוּולים, עוול, פטליות־הגורל, ניצול, ערמת־שועלים, חתחתי־רגע”. התלהבות עליזה לחוד, הרהורים לחוד. עוד לא שיגרה של מכונה העובדת תמיד ובשווה, עוד התעניינות. היא בורג לא חשוב אך חושב.

בת יחידה היא לחיט אמיד המעסיק רוב צוערים. היא אהבה את סיפורי האגדה שנשמעו פה, אהבה ואוהבת הוריה, אך אין היא יכולה שלא להודות, כי איזה ארס של טינה מחלחל ביניהם. חלומם עלייה סוציאלית לבתם־יחידתם הזקופה, הנאה, “העלמה”, חלומם לראותה גבוה־גבוה מעל מעמדם, שלא כבנות סביבתם, והיא ילדה עיקשת־מתעקשת. יכלה לקרוא, יכלה להבין, לא יכלה ללמוד. ובכן, לא גימנסיה ולא דוקטוראט, כפיצוי למוצאה. כי המוצא הוא עניין כבד בעיני סביבתה וסיומה של אהבתה הראשונה יוכיח. הה, מה היתה לה אהבה זו למן הפגישה בכפר, התעייה ביערות, דרך השיחות החרישיות, הרציניות והחלקות, עד הציפייה למכתביו – “דמי הלם בקצב פסיעות הדור, למן הרגע שידעתיו יוצא מבניין־הדואר. ניד הן או לאו של הישיש הישר היה משהו מכריע ביקום”. אולם האהוב צאצא רבנים הוא ואיך יביא בת חייט לביתו. “קודם לא ידע על כך, אחר זה לא חשב על כך, באחרונה הבין, נפחד מצעקה והפסיק”. תחילה כולה תאוות־מוות, אחר כך רגש ריקנות ומתוכו היא מעכלת וחוזרת ומעכלת לאין סוף את “חוויית הקטע שבו נסתיימה מרוצת חיי”. שממון, אך החיים רוצים לחיות. ובכן, האחר. והוא באמת אחר – עצב שצמח מעומק־מהותו. קריאה משותפת ופירושיו ארוכים ודהים ושיחותיו ארוכות ורציניות. ספק הוא בה, אם היא היתה קיימת בשבילו – בעצם, הוא היה מדבר וקורא כלנפשו והיא רק שומעת מחשבותיו הנאמרות בקול רם. וכשהלך ושלח מכתבים לא פתחתם מרוב כיסופים שנתעוררו בה לאהובה הראשון. החברות – הרבה מהן רואות במספריים של אביה תואר של גנות, אך היא עתים היא רואה עצמה קרבן אשמת אביה, עבודתו ואומנותו ובושה בו. ההרגשה היא של ישות בטלה – אהובה האחד היא מיותרת לו, אהובה האחר “היה עמדי, אולם מחוצה לי, לא אצלי”. הנערה הצעירה, היפה, רואה עצמה כלי מיותר, ומפלטה בעבודה על כפל־פניה – ככובשת מקום בעולם, כחוסמת שער התענוגות. ועבודתה, העושה אותה, בעצם, מכונת כתיבה, היא בעיני הוריה, פשיטת רגל, חרפה, קשה ממוות. חידה היא לה על שום מה היא נהנית מייסוריהם אלה, על שום מה היא מוסיפה עליהם באכזריות־שמדעת. למעשה, היא עקורה מעולמם ואינה שתולה בעולמה עתה – מה קשים עליה הממונים הנוהגים בה סלחנות לא משום עבודתה אלא משום מינה; מה קשות עליה חברותיה, ציבור־כתבניות צעירות ורעננות, לבושות ברוב יומרה ובאפס־טעם ומלהגות כל שעה פנויה על ה“הוא”. היחידה שהיא נמשכת לה ורוצה להיות אהובה עליה היא אותה כתבנית נמוכה, גדולה בשנים, שונאת גברים, סגורה וצוננת, ואשר רק בחדרה הקטן היא מגלה עצמה במנענעי הפסנתר. והרי רישום נגינתה: “פתאום, מתוך החלל החשוך לחלוטין הגיח, כמדומה, ענק בעיני מפלצת לוהטות ולשון־דמים להובה ומשורבבת. פחד אחזני, ננערתי בחפזה ובדהרה משתוללת החילותי לברוח ולבקש מחסה, וכבר הרגשתי על־ידי ידי־המפלצת המדביקות אותי, ודימיתי, כי במנוסתי קפצתי מבעד לחלון פתוח על מרצפת הרחוב. החלל הפתוח לא היה נוח לי, חשתי בו את תגבורת האויב, וחוש־האוריינטציה, שנתחדד מתוך האימה, דחפני לעבי־הבתים. בעוצר נשימה כמעט שפרחתי בלחות המעורפלה של סימטאות נידחות, אפלות, בררתי עצמי את העיקולים המסחררים, זריזה וגמישה כחתולה. חשתי דקירות סירוגיות אך חדות לאורך חוט השדרה, זיעה חמה כיסתני, הרגשתי בצעדי־המפלצת המתקרבת והולכת. לא ידעתי את עוצם־האסון האורב לי, ברחתי כעיוורת בהכרת־אימה כבירה כלילה. עברתי במרוצת־פרא ערבוב־סימטאות, ושוב מצאתי עצמי בשדה מנוקה ופתוח. לפני – אפס, לא עץ, לא מסתור להרף־עין. מרחוק נשקף מדרון הר גבוה. עד מהרה הגעתי אליו, עמדתי לרגליו ולא העזתי להביט סביבי. רגע… בידי, על ארבע התחלתי מעפילה מעלה־מעלה, פצעתי אצבעותי באבנים, דרדרים, שיחים. הזמן ניגר לאט־לאט, ארוך וממושך, זמן־זחילה לעומת ההכרח, הנורא עד זועה, של העפלה מהירה. באחרונה הגעתי לפיסגה. בליאות־לא־אנוש הקפתי את הכל. מזה המפלצת הזוחלת אלי, עודה רחוקה, אך אין מפלט ממנה, מזה קיר תלול וזקוף ותהום, שטף־נהר סוחף. העמדה הכבושה אינה מניחתני לזוז ממקומי, לא היה לפני המשך־דרך וגם כוחי אפס. הבטתי נכחי בעינים גדולות, נואלות מפחד ועייפות. עמדתי ללא־ניע. פתאום נשמעה לי המולה, משהו כנשיפת־קטר דחוסה, הבהבה על־ידי לשון־הדמים הלהובה של המפלצת. קפצתי למטה. את חלל האווירה נקבה צעקה ממושכה, מטורפת מאפס־אונים. נמלטתי ממנו ללא שוב. אפפני גל קר. אחרית־הכרתי נאחזה בשלהבת, אשר עודנה רועדת בי, שלהבת נצחון עלז, נצחון פלאים”.

חזיון אימים זה של הנערה שהתעלפה לנגינת חברתה, כאילו גילה לעצמה את עצמה. עיקר־חזיונה ודאי בעמידה בין המפלצת, אשר עודה רחוקה אך אין מפלט ממנה ובין הקיר התלול והזקוף על פני תהום. נערה, שחיתה עמידה כזאת בחזיונה, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברתה האחת.

ג

היא לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, שהאומנות היא להן עשייה מיכנית, כי אינה יכולה שלא לראות את הגורלות המפרפרים בטורי האותיות של הרגיסטראטורה. הנה נכנס יהודי אדמדם, כפוף, לידו נער ואחריהם יהודיה זקנה. בני כפר הם ושעתם בלועה. סיפורם: הם יושבים באכסניה מימי אבי זקן זקנם, “חזקה”. לא עושר אך פרנסה. התחילה תחרות האכרים, עקשנית ורבת־מזימה, נידלדל אך עוד היתה פת לשבעה ילדיו. עתה עם האנקיטה עבר רשיונו לידי בעלת־האחוזה, הרוזנת. היא נסעה לממוני־הרשות, כולם קרוביה וזכתה. עתה הוא וביתו על עברי פי פחת. “בעיניים האפלות החרבות יש כל מה שדמיונו אינו יודע עדיין”. מה שהוא מבקש הוא ריקורס, כלומר כתב־ערעור, “אבל כזה אשר יבכה תחתינו”. לכאורה לקוח בלקוחות והכתבנית תפקידה מועט ומצומצם, אבל באמת גורל עמה מתדפק על לבה. היא כבר רואה בדמיונה אותו יום־שלגים, כשהללו “טוענים על קרון־סולמות את מטלטליהם העלובים ומאחורי הקרון אלה השניים ושבעת הילדים”. ולא עוד “מכל עברים נמשכים קרונות אלו, מכל העברים יוצאות משפחות עניות, חסרות־עבודה, עופות נלאים, ללא כנף, ללא קן יתעו בעולם, בחוץ שלג־דצמבר עבות. הפוגרומים שלנו” (כלומר בצלו של פראנץ יוסף). “על שולחנות הפרקליטים נערמים תלי־ריקורסים ללא תשומת לב”.

היא אינה יכולה להיות כחברתה האחת שברחה מפני זוועת־חייה – האב רוצח, האם ברחה עם מאהבה והניחה אותה, את הבת, וגברים זרים התעללו בה – ברחה למוסיקה, ברחה לפרחים. דרכה אחר, גורלה מתנשא, מעל לגורלה ומעבר לו, ומתמזג בגורלם של ההם, המגורשים. “יהודייה, צליל נבוב, מהי יהודייה?”. והדין עם אהובה האחר, ששאלה אותו כשאלה הזאת, והוא כתב לה: התשובה תבוא מאליה. כי אמנם היא באה מאליה. ואיך באה – מפתיעה, מבריקה, קוסמת, בשבת שלהם עמד פליט רוסיה באסיפת פועלים, שנתכנסה באולם מסואב, ובשמעה קולו קול פעמון ודבריו על ספרות ישראל “לא ידעתי אם הוא דיבר או בי נצטלצלה הנפש”. כאותו אולם מסואב נראתה לה כל המציאות שלנו: “מלאים כוח ועוז וסבילים ואפתיים כלפי אמת החיים, כלפי המציאות, הנוראה עד לידי שגעון. אדישים תחת להיות נועזים בייאוש, גדולים בקרבן”. היא יודעת, על שום מה באתנו האדישות האיומה הזאת: “גורל חסרי־בית, פליטים חסרי־קרקע, הנרגעים להד פעמוני־ליצנים, המנגנים כמתקלסים: שיווי זכויות”. אך היא יודעת גם את תעודת המעטים, שהכירו את אמת־החיים, את המציאות הנוראה עד לידי שגעון: “ראיתי תכלית לפני, מטרת חיי: לזרוע אימה זו, הבנה זו”.

האמונה היא לא בעם שיתעורר, אלא בארצו שתעורר. היא תולה אמונה זו בנשר חירותנו: "בא אדם גדול ועשה פלא, אמר: מולדתכם, ילדי, תשוב ותקבלכם, תאמצכם ותאספכם, אם אך תרצו אין עליכם אלא לומר: הננו מסוגלים לתפקיד וראויים למלחמה. הוא העלה בקסמיו את השבעת־הפלא: ארץ ישראל. מחייכת עין־זקנים, מתרחב לב עלם, נמשכות ידי ילד: ארץ־ישראל – – הרצל אמר: “אם אך תרצו”.

חג בנפשה. הכל קורא בה: צריך לעורר, לעורר את הכלל. לא, אין היא יכולה להיות כחברותיה, אין היא יכולה להיות כחברתה. שוב אין היא היא בלבד.

ד

ושוב לצמד הניגודים הבנאלי: חזון ומציאות. מסיבה באגודת הנשים הציוניות – אכזבה. “אני חוזרת בודדה, עצובה, מרת נפש. ציפיתי לבת־שחוק, ללבביות, לפחות לעידוד. מצאתי צינה ונענוע־ראש”. והמסקנה? "אעבוד לא בשבילם, לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין. ועם זאת מכאיב.

לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין – היא, בעצם, מליצה. למעשה, הכוונה לאנשים אחרים. והם נמצאים: בני־עוני, ילדים עובדים, שהטיפול בהם הוא, כרגיל, כלאחר־יד, בלא לב ובלא נפש. “לאסוף את כולם, מקצוות רחוקים ביותר, להלביש, להאכיל, לאפוף בלב. אני רוצה. שמש בנפשי”. האב מתרה בה: “לאה, השגיחי במעשיך, הביטי על האנקורים שהם שמחים וטובי־לב, משום שאינם יודעים, שאפשר שייטב להם יותר. אוי לכל הבז לשלו. תלמדי את הילדים להביט גבוה־גבוה והברואים שאינם־מנוסים והיהירים יתעו במשעולים, יאבדו ככבשים ביער ולא אחת תפול בלוע זאב”.

באמת לא כל האנקורים, בייחוד אם גדלו, מבקשים להמריא ביותר. הנה אלו חמש־עשרה הנערות שהאמינה כי תתלכדנה, כמה ניסתה לנטוע בהן את ההכרה, “כי לא אנו, אלא מה שנשאר אחרינו, מה שגרמנו לו אושר בחיים יש לו ערך”, והן השתעממו, שכל תוכן חייהן: בעל. ובאמת, לא כל האנקורים יכולים להמריא ביותר. כמה נסיוני חיים מרים רווּיים דברי ידידתה המספרת, כי בנערותה דבקה בסוציאליזם, אך הכירה כי לא כמעופם של אנקוריהם הוא שלנו – היא הכירה את החולשה המיוחדת של הפועל היהודי. ועתה שוב אינה יכולה להביט אלא מבעד לפריזמה של ענייננו, המראה את מציאותנו קטסטרופה: “עלינו לזרוע זועה למען נקצור הבנה”.

הכתובת עתה קרובה ביותר: הנערות העובדות בבית התפירה. והן מתלהבות, אך יש תהום. הסיסמה: ישועתנו בעבודה, נשמעת להן כלעג לרש. הן אומרות: “אין אנו יכולות לאהוב את העבודה, כי רע לנו בה. היא אינה מלבישתנו, אינה מאכילתנו, אך מענה וממיתה. בשלה אין אנו בני אדם אלא שוורים רתומים בעול”. פה בשלה ההכרה, כי חלום החירות במולדת ישולב בו בהכרח חלום־העבודה, שנשמרת בו הוויית־כבוד האדם. ואמנם, משם כבר נשמע צליל בשורת הקבוצה.

והמבוך מתעצם והולך – רחוב יש בעיר ונקרא על שמו של גיבור יהודי שנלחם לפולין. רחוב ברקו יוסלביץ' והוא רובע־הזוהמה. פה ברחוב הזה, נמדדים חזון ומציאות ושוב עולה אמת, שביטויה בנוסחה עזה, לפידארית: “אנו צריכים פלא או פורענות אלמנטארית אשר על חרבותיה נתחיל מבראשית”. ובינתיים העבודה בילדי־העוני, עבודת יום מפרכת ומתשת, בייחוד בסבך ניגודיה. צריך לזווג את הדאגה לזוג הנעליים לילדים העניים בבוא ימות השלגים והדאגה לתת בפיהם את שפת עברו ועתידו של העם, צריך לזווג את החובה ללמדם קרוא וכתוב והחובה לחבב עליהם תערוכת “בצלאל”, צריך לזווג קרוב ורחוק, מוקדם ומאוחר. פה ושם מעט עזרה – כעזרת עורכת עתונם של הילדים “השחר” החולמת על כתב־עת לאשה, אך הסביבה בכללה מרפה את הידיים, לועגת, מכשילה. אך אין היא יכולה להניח –לתמיהת הכל היא מסתלקת ממשרתה וכולה לעניין, בעניין, בחינת פה היא עומדת ואינה יכולה אלא כך. היא מתפרכה, נימוחה והולכת – שוטטה כקרן שמש ונשארה קור־עכביש אפור, והיא רואה עצמה תורן שבור מזכרת סער.

ועתה מתדפק לבה על פתח לבה – אהובה האחר חולה אנוש. היא נוסעת לסעדו בחליו, גם לאחר שהאב גזר: מה יאמרו הבריות, גם לאחר שהאם איימה: אני או הוא. ימים שהיא יושבת ליד חולה־השחפת מתפשט גבב־דיבות בעיר, מכתביה להורים חוזרים ללא תשובה, ואחרי מות הידיד, כשהיא שבה לעירה, אין בית אביה נפתח לפניה, אין בית העם, הוא בית הציונים, נפתח לפניה. מה עשתה עתה, מנודה מסביבתה כולה, לא נדע. ספק הוא בעינינו אם עשתה כחברתה, המנודה, שתחילת מפלטה מוסיקה וסופו התאבדות, השערה היא בידנו,כי דווקא הרגע הזה, שבו נתגלה לה נידויה, היה, כמסגרת גורלה, כפלא או כפורענות, ועשתה מה שמתחייב לנו, כי במבואות הסגורים בפניה סיומו של הרומן.

ה

על כל פנים הדרמה, שכתבה אחרי שנתיים, היא מעבר למבואות אלה ומציאותם, היא במציאות אחרת, רחוקה. כאמור, לא בעיירת גולה, כי אם בכפר גליל. איך העזה לחולל את הדרמה שלה שמה, חידה היא ותהי לחידה. הרי לא יכלה לדעת הרבה את דמות־החיים בארצנו, כי לא היתה בה, לא ראתה אותה, הרי לא יכלה לשמוע הרבה על דמות־החיים בארצנו, כי לא ידעה את לשוננו. אמנם ברומן היא שומעת מפי טרובאדור־האידיאה: “היודעת אַת, מה פה הדבר הנורא ביותר? הכשרונות שלנו, אם גדולים ואם קטנים, יוצאים בלשון זרה. את נפשנו, כאבנו, אוצרנו, מפרנסים רק יחידים בודדים”, וכך אנו רואים אותה שם ברום־התפעלותה ללשון העברית, ואם משעשועי־שר־המקרים הוא כי המלה העברית היחידה שברומן היא משובשת, הרי מאכזריות־שר־המקרים היא, כי המחברת לשונה לא נחלצה לא עתה ולא עד אחרית ימיה, ואף בשבתה בארצנו, מכבלי־הנכר. וראה, קודם שפירסמה את הדרמה במקורה על דפי “מוריה”, שלחתה אל הקורא העברי והיא אמנם נתפרסמה, בתרגומו העברי של חיים טרטקובר, בימי המלחמה הקודמת, על דפי “השלוח”. וראה גם ראה, היא שלחתה, כפי שמביא מנחם גנסין בזיכרונותיו, לאגודת חובבי הבימה העברית בתל־אביב.

הדרמה, ששמה “הברית הרביעית”, מעלתנו חצר איכר בגליל העליון. עיקרו של הפרסונאז' איכר אשר בת ובן לו ומבקש לקיים משקו על עובדים עברים; עלם מילידי הגליל שאביו השומר נרצח ואמו מתה בקדחת, מאמין נלהב בגאולת הגליל והוא כמובן הגיבור שבמחזה; למפגע לו בן אחיו של האיכר, שבא מאמריקה, המבקש לשאת אשה לו את בת האיכר, (האוהבת כמובן את העלם הנפלא והיא אהובה עליו) ולהעמיד את המשק על יסודות עסקיים המחייבים עבודה זרה והוא כמובן האינטריגאנט שבמחזה; זקן, מורה הבנים, מאנשי היישוב הישן שאינו מבין גאולה בידי מפירי מצוות, אינו מאמין בקיום־המעשים אף כי הוא רואה את טהרת־העושים והוא, כמובן, מתנודד בין הגיבור ובין האינטריגאנט. עיקר הרקע והמצע: הכפר הנלבט בבדידותו הנוראה – העלם המאמין הלך לעיר החוף להביא פועלים מבין העולים החדשים ולא התנדב לפינה הרחוקה, הבודדת אלא אחד מהם, המתגלה נכדו של המורה הזקן. לא עובדים ולא עבודה – “על כל צעד וצעד חלודה, ורק חלודה, היא תקנן בחזה, תחוויר את הדם והאדם ירפה מיום ליום”. גם הקומץ הקטן מהסס וכניצב תמיד בפתח הבריחה. ורק קומץ־בן־קומץ עומד בנאמנותו: “וכי ירצו לעזבנו כולם, נסגור עליהם את הדרך בגופינו ועל חללינו יפסחו”. היא האווירה, שבה מטיל הזקן תוכחתו על גאולה שניתקה את הגשר לאלוהים ולמוסרת בריתו, ומטיח נבואתו הקודרת: “כל המעשים שנעשו פה – יתנדפו כעשן כליל”. והיא האווירה שבה העלם מנסה לבאר את הניתוק הזה: הוא אינו צריך “תריס של אותיות: שדות זרועים ושאינם־זרועים היו לי בית תפילה – – תפילתי זוהי נשימת חזי, כשהוא מתאחד עם געיית הבקר, עם ניצבת־הרגבים, עם ראשי ההרים”, היא האווירה שבה כמובנת מאליה הסברה, כי ערכי־הדורות היו ערכי גלות – שם שמרו כתבי־הקודש מפני הטמיעה, שם היו התפילין אות נאמן ליהדות, ואילו פה כל מלה, כל תנועה שלנו הן. וכשם הרומן ראה את הכוח המעורר לא בעם אלא בארצו, כך הדרמה רואה את הכוח המעורר לא בתורתו אלא באדמתו. יותר משהעם קרא אליה, יותר משתורתו קוראת אליה, היא עצמה קוראת לו. ולא עוד אלא אפילו העם אשר מת באדמה זו כוח משיכתו גדול משל העם החי בגלויות: “עצמות האנשים שישכבו באדמה זו, תקראנה את נכדיהם שיבואו אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת להם”.

האדמה קוראת, עצמות האבות קוראות, אולם העלם הפועל משמה ומשמם ניבא, כי “יבוא יום והכל ישובו הנה, ותמלא הארץ יהודים עובדים עד אפס מקום” והוא אוזר כל כוח אמונתו לקרב את היום, מלכד את הקומץ ונלחם “כמשוגע עם חולשת גופם, עם רפיון נשמותיהם הרצוצות”, והוא מעיר “בלבם את האמונה היחידה בכוחה של היד העובדת, שהיא רק היא עתידה לברוא שתות־הברזל של מדינת היהודים”, עומד למראה המציאות הנואשת ומיאשת ורואה את עמלו כגבב מלים.

ו

איזה דבר גדול, גדול מאד, עולה מן האדמה", והוא עולה בכוחה של האדמה, הנחשב לדור המעפילים גדול מכוחה של התורה, וככל שהכוח הזה כובש את ליבו של העלם העברי הצעיר, החדש, והוא מבקש לכבוש בכוחו את לב האחרים, הוא רואה את התורה, לא בלבד מיותרת, אלא גם מעכבת, מפריעה, אויבת. הגאולה ויריבתה הן לו כברירה: או אדמה או ספר. בנהמת בדידותו יצעק: “להסיר את כל המפריעים העומדים לנו לשטן על דרכנו אל האדמה. צריך שהאדמה, רק האדמה, תהיה קודש הקדשים, תהיה קודש הקדשים של הנשמה העברית”. להסיר את כל המפריעים – משמע לא בלבד את התורה ואת הספר בגלגולם הישן – רצועות התפלין של הזקן, אלא גם (ביתר דיוק: בייחוד) בגלגולם החדש. שעל כן תעצם שנאתו לאותו “ענק, המתנוסס בשכונה החדשה” היא תל־אביב, נראה לו, בהכרח־הגיונו, כאויב. “יודעת אַת, לאן תוליך הגימנסיה? לא למרחבי שדה, אלא אל הקתדרות של האוניברסיטאות השונות ואל הספרים ואל המסחר בדעת”. הוא יתוץ לרסיסים גם את בתי הספר הקטנים בכפרים – יגדלו הילדים “עמי ארצות” ירעו צאן ילכו אחרי המחרשה, “ואז יקום דור שזוף־פנים, דור של ענקים, שאינו יודע להגות דעות, אבל עוקר הרים ומציב גבולות לנחלים ולנהרות”. בהלך־מחשבתו, שהיא כמחשבת כפייה, פועלת הגיוניות מיוחדת – חפצו, כי “תהיה האדמה לעמנו למזבח כספרי קדשנו” ולמענה הוא “נכון לכל מעשה הרס – כדי לבנות”. יודע הוא, כי לא יחיה עם, בייחוד עם כישראל, בלא אלהים, בלא תורה, בלא ברית, בלא חידוש ברית עם אלהיו, אבל, – גוזרת ההגיוניות המיוחדת הזאת – חידוש־הברית תובע הפסקתה (“סכר מלאכותי”). ודאי לא ידע את סבבי הדיאלקטיקה של מצווה הבאה בעבירה (אולי חשבה הסופרת על הקריאה שנותן מיצקביץ', בפי קונראד ואלנרוד: עם אלהים אף כי למרות אלהים), אבל היא פועלת בו והוא פועל על פיה. היא הכופה אותו לעשות מעשהו – להטיל פצצה, ההורסת את בית הספר בכפר; היא הנותנת בפיו, בעמדו בתוך קהל הכפר הנרגש וגועש על ההרס ועל חילול השבת, את המשא שבו מעורבים דיבורים תמימים, שגורים ואמרות מבריקות מפתיעות.

פה ושם עולה לפנינו מתוך משא זה זכר הסיסמאות העזות, הלפידריות שברומן. כך, בייחוד, בהישמע מפיו האימרה: “באשר אין חסד ההכרה – שם שליט חוק הברזל של ההכרח”. בחינת אם לא ביד חזקה. אך עיקרו של המשא הוא באותה דיאלקטיקה המיוחדת, המגיעה בו לפעמים לבהירות מגובשת. “מפני מה – הוא שואל את הקהל – דווקא אנו, שאין אנו מסורים לספרים הקדושים, – – אנו, הבלתי מאמינים, מפני מה אנו באים לכאן, לא כדי לחיות על החלוקה מעמל־כפינו, לא כדי למות, אלא כדי לחיות, לא לשם מנוחה ושעשועים, אלא לשם עבודה – –”. והתשובה הנשמעת מתשובתו היא, כי אין כאן אלא הפרת־הברית עם אלהים לשם חידושה, לשם הברית הרביעית – אחרי ברית הקשת, ברית בין הבתרים וברית סיני. “הנה ימים באים ועם ישראל יכרות ברית עם אלהיו, את הברית הרביעית – עוד הפעם יעמוד לפני אלהיו בתור בעל ברית – מחדש יופיע השמש על פני ירושלים ויאיר את שבילי־הבאות האפלים”. ואין ברית בלא קרבן – בחירי אלהים חייבים להקריב את היקר לו ולהם, את התורה, להקריבה למענה. “פנו מקום למרחביה, למחשבה החפשית, לנשימה העמוקה”, או אז “תקום בקרבכם שירה על כוכבים, ינצחו הכוח, החיים, היופי, החירות השלימה, אז יהמו השדות ומתוך המייתם תעלה צעקת האמת החדשה, ההולכת ומתהווה”.

העלם רואה עצמו “אחרון הסותרים על האדמה הזאת”, וכאדוני הדיאלקטיקה ועבדה, והוא כורע, נופל, ובדברי־משאו נוגעת אחרית־הכרתו בראשית־שגעונו. אך בעצם ימי טירופו עודו אוזר כוחו לעמוד בלילות על המשמר ולהציל את הגורן מפני החמסנים, אולם לא הוא כי אם נכדו של הזקן הוא הזורע. הלא סיום המחזה הוא בדבריו: “מחר, נשכים, אחי, לעבודה. אמת הדבר?”

[תרצ"ד]

א

כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד אפשר ותתעורר על איש רכוב על סוסו, פעם סמוך לישוב אחד ופעם סמוך לישוב אחר, ודרך־רכיבתו אינה לא כשל היוצא אל השדה לשם נופש־שעשוע ולא כשל היוצא אל השדה לשם חובת־עמל. רכיבה אחרת היא. והרוכב – דפוס־פרצופו כשל אחד מבני העלייה האחרונה. אתה תוהה ומבקש להבחין בדמותו ובמראהו מה היתה אומנותו שם, בכרכי־המערב, ומה אומנותו עתה פה ביישובי־חפר. ובראותך עובר אורח, תשאל: מי האיש, ויאמר לך: הוא הרופא שלנו; ואם תשאל עוד: מה שמו, ויאמר לך: דוקטור קוֹסטא שמו; ואם תוסיף ותשאל: מהיכן בא, ויאמר לך: יאָקאָ, כמדומה מהמבורג – והרהרת בלבך, כי אפשר והאיש, אשר ראיתו רכוב על סוסו, הוא צאצא למשפחה ממשפחת אנוסי פורטוגל, שנשתקעו בעיר־האלבה ולימים נתערבו בין אחינו האשכנזים, עד שלא נשתייר מספרדיותם אלא שמם בלבד. ואפשר שתפזום דרך הרהור: גבריאל דה קוסטא… אוריאל אקוסטא…

ב

כך האסוציאציה, ההרהור, השערה. אבל האמת היא: יסודו לא יאָקאָ, ולא האמבורג, גם לא פורטוגאל ואפילו לא קוסטא. אדרבה, השם הזה אינו שמו מראשיתו, אלא מאמצעו. הוא לא מורשת לו, אלא קניין לו. כנראה, לכבודו ולזכרו של אוריאל המנודה. כי לפני השם הזה היה לו שם אחר האומר לך הרבה, מתוך שהוא מעלה לפניך יריעה נשכחת מימי־ילדותך, מימי־נעוריך. הלא הוא השם – י. קירטון. אתה זוכרו משם, מעיירתך, מלפני המלחמה הקודמת, כשבאת, נער בכיתה קטנה של גימנסיה, לשיחות “פרחי ציון”, שדרכם היתה בסתר, ואף אחרי המלחמה, כשבאת לשיחות “השומר הצעיר”, שדרכו היתה בפומבי. כאן וכאן למדת את שלא לימדוך יום־יום על ספסל־הגימנסיה – למדת בעניין עמך, תולדותיו, ארצו. למדת פרקים בציונות, מובן לא בשפתך אתה, אלא בשפת־נכר – גרמנית, פולנית. ספריית־עזר היתה קבועה בדירת האגודה ובה ספרים יקרים, שלימודם הכרח ובראשם השלישיה המפוארת – רומא וירושלים, אבטואָמנציפאציה, מדינת היהודים. אך בה גם קונטרסים חביבים שלימודם צורך ובראשם מחברת־היסוד של שלמה שילר ומחברת־העזר של תלמידו, י. קירטון. בעצם, לא מחברת אחת, אלא צרור־קונטרסים, שעניינם אחד – תולדות הציונות; לשונם לשון לימודיך בגימנסיה – פולנית; שנת הוצאתם – 1905, והמו"ל – הנוער הציוני בלבוב, כלומר חבריך הגדולים.

ג

צרור־הקונטרסים, שלמדת מתוכו, היה ממועך מעט – מרוב קריאה בו, מרוב שימוש בו. סופו נעשה יקר־מציאות, ויכולת לראותו פה ושם בהעתקה שבכתב־יד. לכאורה עשוי רוב חיבה כזה להתמיה – הרי לא היה כאן יותר מקומפיליציה. אבל זכור, כי חלקך לא היה טוב כשל חבריך הצעירים בימינו. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, יש לפניהם ספרים הרבה, גדולים וקטנים. אך חלקך היה טוב משל חבריך הגדולים שלפניך. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, צריכים היו לנוד על עלים בלים וללקט שבלים בודדות ושדופות, ואילו בשבילך, במיוחד בשבילך, חבר אגודה כאגודת “פרחי ציון”, נעשה בצרור־קונטרסים זה הנסיון הראשון לכתוב תולדות הציונות. ודאי זה לא ספר, כמו שאפשר לקרוא בימינו, – נאמר, תולדות הציונות של אדולף ביהם, – זהו רק גישוש, צירוף, התחלה, אבל איזה יש. והרי לפניו, לפני צרור־הקונטרסים הדקים האלה, לא היה כלום. אמנם, גם שם, באודיסה, הורגש באותם הימים צורך רב בספר כזה ונקבע פרס ונמצא זוכה בו, אבל אותו ספר – ספרו של ד"ר ספיר – נתחבר בימים כשמחבר־הקונטרסים שלפניך שוטט בין ספרים ועתונים להביא לפניך פרי חיפושיו.

ואתה שמחת על צרור־מחברותיו, שמחת בו ביותר. כי בסביבתך הקרובה והרחוקה נחשבה אהובתך, הציונות, אם לא כנעות־המרדות, הרי כבת השובבה שאין לה כתב־יחש. והנה למדת שיש לה, לבת־עינך היקרה, תולדות. למדת שהיתה לה ילדות – ממשה הס עד פינסקר; שהיו לה נעורים – מפינסקר עד בירנבוים ונוסיג; שיש לה שחרות – מהרצל ואילך. למדת שהיו לה תולדות לפני ילדותה, שהיתה עוּבּר, אמנם שעה ארוכה מדי – י"ח מאות שנים ונפלאת על אריכות זאת, בייחוד שהמחבר, נאמן בית רבו, שלמה שילר, לא היה נוח לראות את גילויי־המשיחים, לפרכוסיהם ולזעזועיהם, כגילויי־ישועה עצמית פעילה. אבל למדת, כי הילדוּת לא היתה ראשית התקופה הפעילה; למדת דבר, שהיום הוא מקובל, אך בימים ההם לא היה מקובל כל כך וגם בו היה המחבר נאמן בית רבו, שלמה שילר – למדת, כי תפיסת ההשכלה כאנתיטיזה של הציונות היא תפיסה שטחית, מרפרפת, שכן באמת היתה ההשכלה כהפגנה הלאומית הפעילה הראשונה שלנו, וממילא אינה ניגודה או חילופה של הציונות, אלא הקדמה לה.

וביותר שמחת לבוא במחיצתם של האישים הרבים־הרבים והיית מיצר, כי ההדפסה נפסקה באמצע הספר, באמצע המאמר, באמצע הפסוק. ניכר, חברינו הגדולים בלבוב לא היה סיפק בידם להמשיך, הוציאו י"א חוברות ולא יספו עוד. דומה כי אפילו היום, שכבר קראת ספרים רבים וחוברות רבות בעניינים אלה, באישים אלה, עודך מיצר, על שהמחברת ההיא נפסקה באמצע. כי אתה מחזיק טובה רבה לה – היא לימדתך להגביר אהבתך לעניינים אלה, לאישים אלה.

ד

ובכן, הרופא ד“ר קוסטא המקיים אומנותו ביישובי חפר הוא־הוא י. קירטון, מחבר “תולדות־הציונות”, שלמדת בימי נעוריך. אבל, כמו שהשם קוסטא קדם לו שם אחר – קירטון, כך השם קירטון קדם לו שם אחר – צ’אצ’קס. שם מצוי הוא בגלילות מדינתך בגולה, מדינת גליציה, שם בני משפחות נודעות. אחד מהם, והוא הגדול שבהם בימינו, הניח אותו וברר שם אחר תחתיו – הלא הוא ש”י עגנון. והיא ברירה יפה, מובנת. אחד מהם, והוא בעל צרור הקונטרסים, הניח גם הוא את שמו וברר אחר תחתיו. גם ברירתו יפה, אבל אינה מובנת. כי מה ראה להמיר שם, שיסודו ספק בלשוננו ספק בלשונם של הרותנים, בשם שיסודו ודאי אינו בלשוננו. אבל כבר רמזנו, כי זכרו וכיבוד זכרו של אותו מנודה וחוזר, חוזר ומנודה, היה כאן באמצע. ואולי יש פה צד שווה עלום בין הרב והתלמיד – מה שלמה בלאנקשטיין ברר לו שם אחר, וכפי שסברו בטעות, לזכר משורר־הגרמנים, וידענו אותו שלמה שילר, אף נתן צ’אצ’קס ברר לו שם אחר. וּודאי נקודה היא במסכת־העניינים המסורים ללב והמיתו.

ה

אולם משהגעת לשם־האיש ביסודו ותשאל מי הוא ומה דרכו, ראוי שתשיב בקצרה: הוא, נתן צ’אצ’קס, מבני־המחנה לא מתמול שלשום – אם תתחקה על רישומיו תמצאם זרועים על פני כברה של ארבעים שנה. יליד סטניסלב, שעבר ללבוב ותחילת פעולתו בנוער – נשיא “השחר”, מזכיר “צעירי־ציון”. דרכי־פעולתו – תעמולה, הסברה, איגוד. בסעיפי הפעולה הזאת ולשמה – חיבור ספרו הנזכר ופירסומו, חיבור מאמרים רבים ופירסומם. מעל דפי כתבי העת הציונים בלשון־הפולנים, “ווסחוּד”, “מוריה”, “השחר”. אתה, אמנם, כבר לא היית מקוראי “ווסחוד”, אבל את “מוריה” קראת וקראת. הרי חיכית בכמיהה לכל חוברת חדשה, כשם שקראת את כל החוברות הישנות, ואתה זוכר את עורכיה הרבים – למן נתן מלאט, שסופו המיר, פרידריק אשכנזי, שסופו לא טוב גם הוא, ליאון רוזנקראנץ, דרך איזידור שניידר, ליאון וקסלר, ז. פ. פינקלשטיין, קופל שוארץ עד וילהלם בארקלהאמר, וביניהם גם את נתן צ’אצ’קס. עיתים נתת לבך לדעת, היכן הם אלה; על קצתם ידעת ועל רובם לא ידעת. שאלת, למשל, לבעל “תולדות הציונות”, ומה ששמעת הוא, שנסע שנתיים לפני המלחמה לראות את ארצנו, מה שראית אלה גליונות עתונו המצויר, שהוציא עם הנריק פאַסט “יידישעס אינטערעסאַנטעס בּלאַטט”, מה שנודעת, כי עם המלחמה הלך לחזית. ואחר כך כאילו נעלם. עתה ידעת, כי אחרי המלחמה הלך לגרמניה, ישב בהמבורג ונעשה קוסטא – והוא שם רופא נודע ומסור וציוני נודע ומסור – ב“פועלי ציון” שהיה נשיאם, בהתאחדות האוסטיוּדן, בהסתדרות החלוצים.

ו

ועתה כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד תוכל לראותו, וכדרכו אז כן דרכו עתה. לא מצביא, לא קצין, אלא חייל. חייל ותיק־צעיר. נאמן.

[ד' ניסן תש"א]

א

במסורת הציונית הנאה, שהתפארה בה עיר־מולדתי, עיר ואם בישראל, ברודי, נשלב גם שמו וזכרו של יוסף אהרונוביץ'. דומה, דמותו ועשייתו היו מהלכות, ספק ממש ספק אגדה, על ראשית־חלומנו בשיבת־ציון. גדולים שבינינו היו מעלים וחוזרים ומעלים זכר־דברים ומעשים של איש, שנתגלגל מרוסיה, ישב בעיר ולימד בה שני דברים, שאף על פי שהיו כמובנים מאליהם, היו חידוש. הוא לימד את הצעירים לדבר בלשון־עמם הקדומה והמתנערת מקדמותה, הוא לימד את הצעירים שראשית־חכמה וראשית־מצווה היא הליכה ממש לארץ־ישראל ועבודה ממש בה. הוא הלך ועבד ואחריו הלכו גם קצת מבני העיר הצעירים. ולשנים, כשהיו מתקבלים בבית־העם שבעירנו גליוני “הפועל הצעיר” נשמע מתוכם כעין הד חם של איש, המדבר מעבר למחיצה שריחוקה הוא כקרוב מכל קרוב.

הרבה טישטשה והשכיחה מלחמת־העמים, שהחריבה את עיר־מולדתי. זכורני, לאחר שלום־בריסק, שבנו, נערים פליטים, לחדש בה את החיים הציונים. ימים אחדים טרחנו בבית־העם העזוב והשומם, שאבלו שביליו וקורי־עכביש נארגו בכל זוויותיו. קרענו את החלונות לרווחה להשיב על העובש מעט רוח־חוצות, פתחנו את הארונות, את השולחנות, ניערנו את שיכבות־האבק העבות מעל כרכי־הספרים והפינקסאות והנה באחת המגירות נמצא לנו צרור גדול של חותמות – הגופשנקאות של האגודות הציוניות הרבות. בכלל החותמות גם חותמת בשם “חלוצי־ציון”, שלא ידענו עניינה ומעשיה. חברינו הגדולים חיילים היו בשדות־קטל רחוקים, נכבדי־הציונים ישבו עדיין כפליטים בווינא ואנו, קטני־הדור, לא נודעו לנו פרטי־המסורת של חיי־הציונות שבעירנו. אמרנו, אפשר היתה אגודה כזאת ובת יומה היתה וכהופעתה עילומה. מעטים, שזכרו מה מהליכות האגודות, סברו ואמרו: דומה שכאן היתה ידו של ההוא, שהחרדים דקרו אותו בסיכות על שום ציונותו. הכוונה היתה ליסף אהרונוביץ'. לימים, כשנוסדה בעירנו אגודה, שתכניתה היתה כעין תכנית “החלוץ” ושרוב חבריה הם עתה בארץ ישראל וביקשה שם לעצמה, נטל מייסדה את החותמת הישנה “חלוצי ציון” ועשאה חותמת־אגודתו. בעל דמיון היה ובנאום־הפתיחה לייסוד האגודה סיפר בעניין שם אגודתו בלשון חלום חלמתי.

ב

ועניין החותמת נתפרש לי כתומו לפני כשנתיים. הרבה שמעתי קודם מפי בני עירי הגדולים בשנים ובידיעה והרבה ראוי היה לשמוע עתה מפיהם, בייחוד מפי ד"ר אליעזר מלס, שישב בינינו, שהיה כמין “נותן עבודה” של המורה מרוסיה. אך לא מעט אפשר גם לשמוע מתוך תעודות אחדות בארכיונו של מ. אוסישקין, השמורות באוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון ליד בית הספרים הלאומי בירושלים. מי שיבקש לעמוד על תולדות התנועה החלוצית כתנועה של איגוד מכוּון להכשרה ולעלייה לא יוכל שלא ליתן את דעתו גם על התעודות האלו. הוא יראה לפניו אחד הנסיונות, בפתח העלייה השנייה, לעורר תנועה, שלא זו בלבד שהיא רואה עיקר תפקידה בעצם העלייה והעבודה של בני הדור הצעיר, אלא היא קובעת דפוסים של איגוד להכשרה ברורה ומוגדרת בגוף וברוח. ההתעוררות באה עם פניית יוסף ויתקין לאוסישקין שעיקרה בתכנית החדשה בעבודת היישוב ודרך בניינו, עם מחברתו של אוסישקין “הפרוגרמה שלנו” – אך ראוי לראות בתעודות שלפנינו עד מה ידע יוסף אהרונוביץ' לעשות התעוררות זו מסד לנסיון, שקווי־תכניתו ופעולותיו הם לא בלבד כעין פתיחה לעלייה שנייה מכוּונת, אלא כמין נבואה קטנה לתנועת החלוצים שעם העלייה השלישית זה עתה.

הצעתו הנודעת של אוסישקין לטובי הצעירים שיקדישו שנים תמימות לעבודה ממש בארץ־ישראל הדיה רבים ושונים היו. בצרור התעודות הנזכר אפשר לקרוא מכתב של א. אהרונסון מזכרון יעקב, שמתוכו נשמעת נעימה של רוב־פקפוק: “את מחברתך קיבלתי וקראתי אותה בעניין רב. הלא תסלח לי אם אודה, כי בדברים אחדים אינני מסכים לדעותיך, התאמין בעצמך בהתמכרותם של הצעירים אשר אתה קורא להם לבוא ולעבוד שנתיים או שלוש בארצנו. ומי יתן להם אחרי כן Indemnité, שכר שבת ובושת?” (נכתב באחד במאי 1905). ונראה, כי שאלתו שאלה, לאמור – היא הטרידה רבים, בכללם גם הצעירים, שנלהבו לקריאה. הנה ישב באותם הימים בעיר מולדתי תלמיד צעיר במחלקת המשפטים וערך מכתב בגרמנית נמלצת לאוסישקין ומבין טוריו מצהירה בבירור השאלה ההיא. הכותב, א. שטרומוואסאר, כיום רופא בתל־אביב, מודיע על ההתלהבות הגדולה למקרא “הפרוגרמה שלנו” ובייחוד לאותה הצעה, שהיה בה ממתן־דפוס לאידיאליזמוס המשוטט בחלל־האוויר. אלא התלהבות לחוד וחישובים לחוד. ההולך לארץ־ישראל לכמה שנים מטיל הפסקה גדולה מדי בחייו בגולה ועלולה הפסקה זו לגרום לו תקלות מכריעות. חייב הוא לקיים תחילה שירותו בצבא, חייב הוא לבור לעצמו התעסקות, שיוכל להמשיך בה ללא הפרעה לאחר שיחזור, נמצא שתלמידי־מכללות חייבים לעלות: או לפני לימודיהם, או לדחות הלימודים לאחר שנות העבודה בארץ. חייבים הם בלימוד קודם של הלשון העברית, הערבית, כתיבת הארץ וקורותיה, תורת החקלאות. רצוי שילמדו גם תולדות ישראל, תולדות הציונות, תולדות הסוציאליזם, חוקי תורכיה. חשובים ביותר אימוני־הגוף בהתעמלות. המתנדבים העובדים לא יקבלו שכר עבודתם, אלא נותני העבודה ימסרו אותו בצורת מס־עבודה והקופה המשותפה של הפועלים תכלכל את הסכומות באופן שיישאר הנצרך לימים של חוסר־עבודה. מתנדב שיאמר כתום שלוש שנות חובתו להיאחז בארץ־ישראל – הקרן הקיימת קוצבת לו קרקע בקולוניה. מכתב זה אינו אלא כדוגמה להלך־הרוח בעירי. מתוכו נולדו מעשים, שהנפש הפועלת בהם היה יוסף אהרונוביץ'.

ג

והרי תעודה, בכתב ידו: “פרטיכל מישיבת “חלוצי ציון” בשני לחג השבועות התרס"ה. על הפרק עמדה שאלת הפרוגרמה. א) בהסכמת כל החברים החליטו לבלי לערוך את פרוגרמת אגודתנו בשלימותה, עד שלא נקבל תשובה מאת המוסדים, האגודות והאנשים הפרטים, שאליהם צריכים אנו לפנות במכתבים. ב) בנוגע לעבודת ההווה החליטו בהסכמת כל החברים לעסוק בלימודים האלו: א) השפה העברית, ב) השפה הערבית, ג) ידיעת הארץ, ד) תורת־האגרונומיה, ה) תורת־הסוציאליות, ו) תורת הכלכלה המדינית, ז) תורת שמירת־הבריאות. על יסוד ההחלטה הנ”ל הציע חברנו חיים טרטאקובר לחלק את מקצועות הלימודים בין חברינו, מקצוע או שניים לחבר, וכל אחד ישתדל להמציא לנו את המקורות, שמהם נשאב את ידיעותינו במקצוע שלו. ג) על פי החלטה הנ“ל נחלקו מקצועות הלימודים בין חברינו: ארונאוויטש (תורת הסוציאליות והחברה); בלבן (תורת שמירת הבריאות); בלשטיין (השפה העברית); החברה וישניצר (השפה הערבית); טרטאקובר (ידיעת הארץ); עקער (האגרונומיה). אחרי כן דנו על אודות התקבלות חברה חדשה, היא העלמה שטאם. כל החברים הכירו את העלמה שטאם למוכשרת לעבודתנו הן מפאת מצבה הגופני הן מפאת מצבה הרוחני ולכן נתקבלה בתור חברה בהסכם כל החברים. ד) אחרי כל אלה עורר חברנו ארונאוויטש שאלה: אם יכולים אנו לקבל לתוך אגודתנו אנשים צעירים המסכימים לדעותינו, למטרתנו הסופית, והיו האנשים הנ”ל למתחנכים ברוחנו וקיבלו על עצמם את כל חובות חברינו ההוֹויוֹת. ה) על השאלה הזו התוכחו ויחליטו לעיין בה עד הישיבה הבאה ואז יפתרו אותה".

דומה, כי גם בלשון יבשה זו של פרטיכל המהלך בכבדות ניכר מרוחה של הנפש הפועלת. כך, למשל, המתינות בעניין הפרוגרמה, ההסתפקות בחלקה המבורר, בלי בהילות אחרי השלימות הסמוכה ליד, בקשת הנקודה המוסכמת ושיקול ממושך בנקודה שאינה מוסכמת. הנקודה הזאת היתה, כניכר, מענייני־העקרונות ואותה ישיבה הבאה לא פתרתה, כפי הנשמע מתוך מכתב מצורף לפרטיכל וכך לשונו: “אדון נכבד, מבקשים אנחנו ממך, שתחווה גם אתה את דעתך לנו בנוגע להשאלה האחרונה, כי מהישיבה הנ”ל היו שלוש ישיבות והשאלה הזאת עוד לא נפתרה. אני המעורר את השאלה הזאת לוחם בעדה. כי לפי דעתי איננו יכולים לפטור את עצמנו מעבודת הוֹוה. ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת חלוצי ציון, יוסף ארונאָוויטש".

גם הוויכוח הזה הוא כעין פתיחה לוויכוחים רבים, שניעורו כלאחר דור, עם תנועות הנוער החלוציות, הרואות עיקרן בעליית חברים, אף־על־פי ששנים רבות ואולי גם עתה רוב החברים נשאר בגולה. הוא הוויכוח, מה תעשה התנועה לחברים ובחברים, שטעמים רבים ושונים מונעים אותם להיות בשורות־העולים. חברים אלו דילמה הם לתנועה – תקיימם במסגרתה הריהי כמזייפת את המטבע שלה, כלומר נעשית בית־ועד לסוג המחוייב בציווּיי־הגשמה של התנועה ולסוג שהוא פטור מכך; תפלטם ממסגרתה הרי כאילו ביזבזה את שטיפחה ברוב־מאמצים. בידוע, שתנועת הנוער הכריעה לצד הפסד־אנשים ולא לצד הפסד־טהרת־העיקר והגשמתו. אך באותה אגודה בברודי לפני ל"ב שנה ראינו את אהרונוביץ' ותפיסה אחרת בידו. נראה שראה אפשרות לכנס שני הסוגים במסגרת אחת, אף כי לרוב ראינו אותו אחר כך כעומד ומושבע על עמדה שיש בה מן המונוליטיות (למן תפיסה גורדוניסטית של “הפועל הצעיר” בארץ ועד לשימוש במשל של לא לנו ולכם לבנות בית לאלוהינו לעניין הרחבת הסוכנות). ואפשר היה הכרח באיחוד המסגרת, שפילוגה היה באפשר במרוצת ההתפתחות בלבד, הוא הפילוג שבחלוקת פונקציות של מפלגה ותנועת נוער על ידה או בסביביה.

ד

האגודה הזאת, אגודת החלוצים, היתה, כנראה, חוסה בצל אגודת תלמידים נרחבה יותר, שהיתה סניף לאגודות תלמידי בתי־הספר הגבוהים “התחיה”. היא שהיתה תחילה גושפנקה לה ואפשר נועדה גם להיות לה כאוצר־המילואים. על גבי נייר־הפירמה של האגודה הזו נכתב מכתב מפורט יותר בעניין תפקידה של אגודת החלוצים החדשה. בסיום המכתב ניתן האישור הזה: “מעידים אנחנו על חברי האגודה הזאת שהם כולה אנשים ישרים, בריאים בגופם ורוחם ומוכשרים הם באמת להיות מופת לעיני העם. בשם “תחיה” אגודת תלמידי בה”ס הג' בבראדי – ישראל טננבוים".

והרי עצם המכתב שהוא כבירור פרוגראמטי: "לאדון הנכבד העסקן הלאומי מר אוסישקין. – אחרי עיון רב והתבוננות יתירה בתנועתנו הלאומית, באנו אנחנו “חלוצי ציון” לידי הכרה, שרק בדברים בלבד עוד לא נוכל לצאת ידי חובתנו. נחוץ גם לעשות מה בפועל. ההמון איננו מסתפק רק בנאומים יפים. רוצה הוא גם לראות מעשים יפים. וכדי לרכוש את העם בעד תנועתנו הלאומית עלינו מוטלת החובה להראות שמוכשרים אנו לא רק לטפל בדברים יפים, כי אם גם להקריב את חיינו בעד עתידות עמנו. מאמינים אנחנו שעל הקונגרס הבא בטח יחליטו להחל תיכף בעבודת הקולוניזציה בפלשתינה, ולכן צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה שתהיה למופת לעיני העם, או כמו שאמר מר אחד־העם: מושבה שתהיה ביכלתה לחבב את הארץ על העם. זאת היא מטרתנו האחת, אשר אליה שואפים אנחנו ואשר בעדה נכונים אנחנו להקריב את חיינו – לוּ רק תדרוש מאתנו. – את שאיפתנו זאת הצענו לפני הוועד הפועל הווינאי וזהו תוכן התשובה שקיבלנו: “לעת עתה עומדת על הפרק העבודה בפנים הארץ להעסיק את הפועלים שישנם כבר והולכים בטל בלי עבודה, וכשתיגמר העבודה בפנים הארץ אז תהיו אתם בשורה הראשונה”. קראנו את חברינו לאסיפה ונדברנו על דבר התשובה שקיבלנו. היו בינינו אופטימיסטים, אשר האמינו שהתשובה הזאת נכונה היא ואין בה שום פנייה, והיו גם פסימיסטים אשר אמרו שהתשובה הזאת לא באה אלא לדחות אותנו בדברים של מה בכך. אחרי ויכוחים רבים באנו כולנו לידי ההחלטה שעלינו לעשות את שלנו, כלומר: להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית ויחד עם זה לכתוב לכל אלה אשר העבודה בפלשתינה חביבה עליהם ולבקש מאתם שיעזרונו להוציא את שאיפתנו אל הפועל. ומובטחני שאתה, אדוננו, אשר אנו מכבדים את דעותיך, תהיה אחד מאלה אשר ישימו לב לדברינו, ותנהלנו בעצתך. וכדי לתת לך מושג נכון מאגודתנו מה ומי הם השואפים, אציע בזה אחדות מתקונותינו: א) אגודתנו תקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים, ב) החובות אשר האגודה מטלת על חבריה הן: ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שתהיה באפשרות גם במעשה, ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת. לעת עתה אגודתנו קטנה בכמות, אבל גדולה באיכות. אחדים מחברינו גמרו את חוק לימודם בגימנזיום, אחדים הם פועלים מלומדים ושניים הם מנודדי רוסיה, שמצאו מעמד פה. – ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת “חלוצי ציון”, המחכה לתשובתך בכליון עיניים, יוסף אהרונוביץ' ".

ה

מכתב זה כתיבתו המעורטלה מסלסול וקישוטים, המבקשת את האמירה ביסוד־ההגיון האפור היא, כמדומני, כמין טיוטה למאמר הטיפוסי של בונה בימת “הפועל הצעיר”. כל שישווה דרך כתיבה זה לנוסח הבומבאסטי שהיה רגיל בימים ההם בחליפת־המכתבים הציונית, במאמריסטיקה הציונית, יעמוד ממילא מתוך הסגנון הפשוט הזה, שלא נטרדה ממנו יגיעת־המחשבה וכובד ביטויה, על הכותב ואָפיוֹ. הוא דרך הביטוי שהיה נשמע שלושים שנה מעל בימת הרבים – ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר מעלות הדרך ומורדותיו בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית־המוסר. הרי מכתבו, הרי הפרטיכל שלו מלפני ל"ב שנים בעיר־ספר בגליציה, כשהוא ראש־אגודה קטנה; הרי מאמר שכתב לפני ימים לא רבים או דברים שאמר לפני ימים לא רבים בתל־אביב, כשהוא מראשי־עם רב – והנעימה אחת. לא סולם־גוונים, לא הפתעות־ניתוח אלא המסילה האפורה של עצם־הרצינות הנאמנה לעצמה.

[י“ז ניסן תרצ”ז]

אין בוקרה של תנועה וצהריה באים בלא זהרורים שלפני שחרית. זהרורים אלא יש שהם עזים וברורים ויש שהם קלושים וכהויים. על כל פנים נצנוצי־בשורה הם. מזלם יפה – קצותיהם מגיחים מבעד לעב־השיכחה; אין מזלם יפה – השיכחה בולעתם. כלל זה לא נמלטה ממנו גם תנועת החלוצים, שחגגה לפני כשנתיים שנת העשרים כתנועה מגובשה, כהסתדרות מסוימה ומכוונת. גם היא קדמו לה נסיונות ובני־נסיונות, כמיני גישושים, שניחשו את הבאות וביקשו לכוון עצמם להם במעשה. אולם רובם של כל הנסיונות האלה לא דים, שלא יצאו מכלל־התחלה שאין לה המשך, גם התחלתם נתכסתה אפר־השיכחה ורק קצתם נשמרה בת־קולם העמומה בעלים בלים. על אחד הנסיונות הקטנים האלה, הם הנסיונות למעשה: הכשרה מכוּונת לעלייה ובמסגרת איגוד מיוחדת לכך, אני מבקש לספר בזה. ככל הנצרך אשתדל להרצות עניינו של הנסיון הזה, שנעשה בעיר־מולדתי, ברודי, לפני ל"ב שנים, שלא כדרך הצמצום באותה אפיזודה בלבד. נושא מאמרי הוא, כפי שרמזתי, בשמו: אפיזודה וסביביה.

א

בשנת 1908 מתפרסתם בעתונם של פועלי ציון, היוצא לאור בלבוב, ידיעה ושמה: פועלים חלוצים. כך, בשם העברי הזה. זוהי ידיעה, כי בשם זה מתקיימת בברודי קבוצה, המשתדלת לשלוח פועלים לארץ־ישראל. הנהלת הקבוצה הזאת נתונה בידי משה אוקין, שחזר זה מקרוב מארץ ישראל. לפי הידיעה הזאת, עלה בידי הקבוצה בימי קיומה הקצרים לבוא בדברים עם הרבה אנשים בודדים בערי גליציה ולהשיב להם, בפירוט ובדיוק, לשאלותיהם, היא גם מוכנת עתה להודיע לכל דורש, על יסוד סטאטיסטיקה מפורטת, על תנאי העבודה והעובדים בארץ ישראל. עוד בראשית־החורף יעלו קצת חברים לארץ־ישראל, בין מבני העיר בין מבני ערי השדה. בקרוב יישלח גם קול קורא גדול. סיומה של הידיעה בכתובת ראש הקבוצה, שישיבתו באותה עיר, ברחוב בית הכנסת (“יידישער ארבייטער”, 4 לספטמבר 1908).

וראוי להעיר, כי באותה עיר כבר נעשה נסיון חלוצי־עברי שלוש שנים קודם לכך. הנפש הפועלת בכך היה יוסף אהרונוביץ', שישב שם בימים אלא בעיר זו וחולל בה תנועה עברית וחלוצית כאחת. הוא, שעתיד היה להיות אישיות מרכזית בציבור פועלי ארצנו, כאילו עשה פה ראשית־נסיונו. ימי פעולתו הם ימי פריחה יפה לאידיאה ולעבודה העברית והחלוצית. בעניין הפעולה העברית נשמרו קצת הדים גם בעתונות. כן, למשל, אנו קוראים בכתבה אחת: “אצלנו האידיאה הציונית, ובייחוד בין הנוער, מתפתחת מיום ליום לא בלבד מצד הכמות אלא גם מצד האיכות. הנוער שלנו תפס את תפקידו ועבודתו לשם האידיאה; אינו מקפח זמנו להתחכמות פוליטית מתמדת וסרת־טעם אולם לומד בחריצות יתירה את הלשון העברית וטורח ככל האפשר שיוכל ככל המוקדם להשתמש בה בדיבור יום יום”. וכן אנו שומעים, כי אם עד עתה הלימוד היה כדרך חובבות ורק שלוש פעמים בשבוע, הרי עתה הלימוד הזה שש פעמים בשבוע והוא נעשה "דרך שיטה וסדר בהנהלת מורה מומחה רוסי מר א. (אהרונוביץ') – – מספר הקורסים העברים עתה ששה – – וכן יש גם אילו קורסים פרטיים, כולם בהנהלת מורים רוסיים – לשם הקניית הלשון והשימוש הרהוט בה מסייעות הרבה השיחות העבריות, הנערכות שבת־שבת על ידי מר א., משהו כענין “שפה ברורה”, אולם בהיקף מועט יותר. הנוער חייב בהוקרה אמתית וכנה למה א. על עבודתו רבת־העמל ורבת־הפרי – – ". (“מוריה”, 1905, שנה ג‘, עמ’ 62). מתוך העיר הזאת יצאה אז תנועה עברית לכל רחבי גליציה, כי בה נתרכזו אז כמה וכמה כוחות־הוראה עבריים: “בין מאות הפליטים הרוסים הנמצאים בברודי ישנם גם כמה מורים עברים מוכשרים ביותר ללימוד עברית, לפי השיטה עברית בעברית, מורים עברים הבקיאים יפה יפה בספרות העברית החדשה, שהיו מסכימים להשתקע בכל עיר ועיר בגליציה, אילו הובטחה להם פרנסה כלשהי. אלו לרוב אנשים צעירים ונמרצים. אנו מקוים, כי החברים בערים, החסרות כוחות הוראה מומחים, לא יזניחו שעת הכושר הזאת” (שם, שם). ובעניין הפעולה החלוצית הרי ב־1905 יסד שם אהרונוביץ' אגודה שעניין החלוציות המאורגנת היה כלול בהבלטה יתירה גם בשמה וגם בתכניתה. כי שמה היה “חלוצי ציון” ותכניתה, כפי שמייסדה כתב אז למ. מ. אוסישקין “להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית” ועיקר תקנותיה “לקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים” וכן “ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שאפשר גם במעשה; ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת”.

חוט בולט של השפעה נמשך בין הנסיון הזה ובין האחר שנעשה לאחר שלוש שנים, וּודאי מיסד האגודה האחרת נשפע בזה מרוחו וכוחו של יוסף אהרונוביץ‘. הוא נמצא בעיר זו בשנת פעולתו של אהרונוביץ’ וכן אנו שומעים, כי בוועד אגודת פועלי ציון בעיר זו, שנבחר באפריל 1905, נמצאים טננבוים, אוקין, גב' בלבן (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5); כי באסיפה הכללית הראשונה של אגודת פועלי ציון שם נאם בהר"ב (הוא פרץ בהרב, מוותיקי־הציונים, עתה ברמת־גן) ונבחר כנשיא חבר אויארבך וסגן־נשיא אוקין (שם, גל. 6, 1 במאי); כי בוועידה של מפלגת פועלי ציון האוסטריים, שנתקיימה בקראקא, השתתף אוקין מברודי בוויכוח (שם, גל. 10, 1 ביולי); כי באסיפת־עם של צעירים בברודי דיברו קאנר, טרטקובר, אוקין וזיגלבוים (שם, גל. 18). לאמור, כי האיש חזר, לאחר שלוש שנים, לעיר פעולתו, שאהרונוביץ' הניח בה מסורת נאה. נראה, כי עם עלייתו של אהרונוביץ' חלה הפסקה בפעולה הערה של הנוער. מבחינה עברית אנו שומעים, כי “העבודה שלנו נפסקה קצת, כי ההנהלה של הגימנסיה חשבה את לימוד השפה העברית ותולדות ישראל כדבר של סכנה והתחילה מתחקה על כל צעדינו. יתר על כן המורה שלנו החבר ה. (י.) אהרונוביץ' הלך לארץ ישראל. עתה חזרנו והתלכדנו והתחלנו בעבודה רצינית. בהשתדלות החבר טרטקובר (הוא הסופר והעסקן ד"ר חיים טרטקובר).. מתקיימים קורסים חדשים בתולדות ישראל ובלשון העברית” (“מוריה”, 1906, שנה ד‘, עמ’ 63). והוא, כנראה, הדין מבחינה החלוצית – אין שומע על המשך הפעולה של “חלוצי ציון”. עתה שחזר אחד העולים מלפני שלוש שנים, שהיה, כנראה גם בארצנו במחיצתו של אהרונוביץ' – בתעודת היסוד של הצרכניה הראשונה שנוסדה ב־1906 ברחובות, אנו רואים בין החתומים את אהרונוביץ' ואת משה אוקין (ראה הפכסימיליה בידיעות הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה, חוב' ג־ד, תל־אביב, תרצ"ח, עמ' 62–63) – כאילו בא המשך־מסורת, שנתחדשה בוודאי גם מכוח המגע המחודש שבין הנוער בעיר ובין יוסף אהרונוביץ‘. המגע הזה בא עם בוא אהרונוביץ’ לגולה – לקונגרס הציוני בהאג ולוועידת “העבריה” שהיתה סמוכה לו. בעניין זה אנו קוראים בכתבה מברודי: "בשנה שעברה נוסד פה, בהשתדלות המורה נ. זיגלבוים חוג “עבריה”. נמכרו 50 שקל ונשלח ציר לוועידת “העבריה” בהאג באישיותו של החבר י. אהרונוביץ' מארץ ישראל – – " (“מוריה”, לבוב, 1908, שנה ו‘, עמ’ 63). וראוי להעיר, כי נתחדש גם מגע אישיי – י. אהרונוביץ' ראה, לאחר הקונגרס והוועידה, לבוא לשבוע ימים לברודי אל שולחיו.

אולם אם “פועלים חלוצים” ביקשו להמשיך את מסורת קודמיהם “חלוצי ציון”, הרי לא ביקשו להמשיך את קוום. המגמה של שתי האגודות ודאי שהיתה שווה, אבל היתד שבה תלתה כל אחת עשייתה היתה שונה – לא זו הבחינה הסוציולוגית ולא זו הבחינה הפסיכולוגית. האגודה הראשונה – הנושא שלה נתבקש מבין המשכילים הצעירים (“רק אנשים מלומדים”) ובלטה השתתפותם של כוחות אקדימאים. ופה נתבקש הנושא בין העובדים, אם צעירים ואם בשנות עמידה. אין בידי לקבוע, אם נתקיימה גם עתה הזרות שהיתה לפני שלוש שנים בין פועלי ציון שבעיר והאינטליגנציה הציונית הצעירה – “האקדימאים כאן אינם מבינים את תנועת פועלי ציון ועומדים מרחוק – – מעניין שהאקדימאים הברודיים לא יאה להם לבוא לפועלי ציון, כי שם פועלים בלבד” (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5). – אבל ברור, כי אם האגודה הראשונה היתה בה מגמה אידיאליסטית ואיכותית יותר, הרי האגודה האחרונה מגמתה ריאליסטית וכמותית יותר.

ב

בידיעה הראשונה של האגודה “פועלים חלוצים” נאמר, כי בקרוב יישלח קול קורא גדול. ואמנם, הוא לא איחר לבוא. ראוי היה להביא כולו, אך מקוצר המצע יובא עיקרו. ראשיתו כדרך בירור של הצ’ארטר. ולא בא הבירור, אלא כדי להבליט את הטענה שאין לך פרלמנט, שיהא בידו ליתן זכות לארץ למי שאינו יושב בה, שהרי מידת־הזכות כמידת־הישיבה ממש. מצד זה שיעור־כוחנו והשפעתנו מועט, כי לא יצאנו מכלל־התחלה של משק שלנו. אף מה שהוא שלנו, ספק אם תחול בו באמת הגדרה: שלנו. “האומנם המושבות השייכות ליהודים יהודיות הן”. ועיקר־הקריאה להניח ויכוחים ופולמוס ולבור דרך ההתעניינות בחיים, דרך האינפורמציה הנכונה בתנאים וביחסים הממשיים, כדרגות הכנה לעלייה, שהיא צרכה של ארצנו וצרכם של אנשי־הגולה, בעלי המלאכה העניים וסתם צעירים הצריכים הגירה. לשם כך ניתן תיאור קצר של תנאי המושבות, הפועל הערבי וכדומה. ומעל הקריאה מרחפים דברי־חשש: שמא נאחר את הרגע. “האומנם נוכל להחריש בשעה כבדה כזאת? לא! אנו, הציונים הצעירים, אין אנו יכולים להחריש, אנו חיים ברגע היסטורי למדי, משנוכל להחריש. כדי לתקן את השגיאות, שהראינו עליהן, וכדי להתקרב לתכליתנו הסופית, שפלשתינה תעבור ממש לידים יהודיות, התלקטנו ויסדנו אגודה "פועלים חלוצים" מברודי ומעיירות־הסביבה ובקרוב יסעו חברים הרבה לארץ ישראל”. יודעים כותבי הכרוז, כי בזה לא קיימו עוד את חובתם, שהיא רחבה יותר – ליכוד־ההמונים הנענים. אולם הם עושים את שבידם – אינפורמציה על מצבה התרבותי והכלכלי של ארץ ישראל, הכרת האלמנטים בגולה הצריכים הגירה, הגברת העבודה המעשית, שיעורים ללימוד השפה העברית, אוסף ספרים. החתימה: פועלים חלוצים. כקודם, בשם העברי, שהוא כסיסמה, כפרוגרמה. אף התאריך יירשם: ד' חשון, אתת"מ לחורבן. דווקא כך. הסיום גם עתה בכתובת, אולם הפעם לא דירתו הפרטית של ראש האגודה, אלא כתובת רשמית: פועלי ציון, בשביל או. [= אוקין], ברודי (שם, 6 בנובמבר 1908).

ניכר, עורך עיתונם של פועלי ציון מצא את היוזמה ואת העשייה של החבורה הזאת כשרות ונאות ועל כן פירסם גם את הידיעה וגם את הכרוז ולא שיער, כי חולל על עצמו סערה קטנה, כי לא יצא שבוע ימים ונדרש לפרסם מאמר, שכולו קטרוג ולעג על האגודה “פועלים חלוצים”, על המעשה והעושים כאחת. הפעם הכותב, לא כמחברי הידיעה והכרוז, מאנשי השורה הרגילה, פשוטי־החברים, אלא אחד מראשי המפלגה – כתריאל (הוא, כנודע, ליאון חזנוביץ'). תחילה הוא נטפל קצת לשם האגודה, אף שיאמר כי השם כשלעצמו אינו אומר כלום. חשובה יותר היא לו סברתו, כי קשה לפי החתימה לדעת, מי חיבר את הכרוז. וכאן אין הוא חושש להטיל רמז־חשד שלו, כי אין הוא בטוח, כי החתומים על הכרוז הם גם מחבריו. אין הוא מפרש, במי הוא חושד, אך ניכר, כי עניין זה גם הוא מגורמי קטרוגו – החשד, כי מאחורי הכרוז של פשוטי־חברים, עומד איזה נסתר. וכן הוא מתעורר בתרעומת על ההגדרה, שבעלי הכרוז מגדירים עצמם: אנו הציונים הצעירים. כינוי כזה הוא סתום לו ביותר. הוא צריך, כנראה, אדריסה מפורשת. הוא מעיר, שאין הוא יודע, אם הכוונה לפועלי ציון, הפועל הצעיר או סתם ציונים צעירים, והוא מסיים בלגלוג: “לכל המרובה אנו שומעים, שהמחברים הם צעירים, מה שאינו עשוי לשמש תמיד המלצה טובה”. ועתה באה הבדיקה לסמכותה של החבורה לעשות את שעשתה, שאלת: מי שמך. נראה, שמן המושכלות הראשונים הוא לנו, כי הסמכות היא מרשותה וחובתה של המפלגה ומוסדיה בלבד, ואם כך – הרי היתה ועידה רביעית ונפסקו בה החלטות ובכללן אין החלטה על ייסוד קבוצות חלוצים. אמת, ראש החבורה הזאת היה מצירי הוועידה ההיא והביא לפני הוועדה הארצישראלית שבה הצעות ברוח מעשיו עתה, אבל הצעותיו נדחו ונמצא, כי פגע עתה בכלל הגדול של חובת־המשמעת. אפילו הכוונות רצויות, המעשה אינו רצוי – האכזבה תפול על שכם המפלגה ועל חשבונה. הטיפוח של הגירה מלאכותית, כהגירה מלאכותית עצמה, יותר משהם מועילים הם מזיקים – עשרה עולים אינם מועילים כשם שמזיק אחד חוזר.

על עיקר־הקטרוג מתוספים גם קצת קטרוגי־צדדין – כן, למשל, על הביטוי: הנוער הציוני; על הסברה כי הוועדה הארצישראלית של המפלגה היא בברודי ולא בקראקא. אף לא נמנעה נימה של ליעוג ללימוד הלשון העברית, כי לא כלפני שלוש שנים עתה – אז כתב, למשל, בכלי־מבטאה של המפלגה (שיצא לאור, כפי שכתב עצמו, בזשארגאן־שפראכע) בן־שבתי כדברים אלה: “אנו, בעצם, רחוקים מלהיות חסידי ז’רגון נלהבים כמו, למשל, ד”ר בירנבוים. כמו כל הציונים גם אנו, פועלי ציון, האידיאל שלנו הוא: הלשון העברית בארץ ציון שלנו. רק ה“בונד”, שאין לו אידיאל לאומי משלו, אפשר שיהא לו כאידיאל נצח הגלות ושפת הגלות. עם כל זאת אנו חייבים לומר את האמת, כי לעת עתה קשה לו להמון יהודי ללמוד עברית כלשון זרה ועל כן אנו מוכרחים להשתמש בז’רגון המוליכנו ככל המוקדם למטרה" (ייד. ארב. שנה ב', גל. 3, 1905). ואילו עתה הימים ימי ועידת צ’רנוביץ בגולה וימי ה“אנפאנג” בארצנו.

ג

כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הערעורים האלה של כתריאל, אבל בימים ההם, ודאי שדבריו ירדו כמהלומה כבדה על נסיונם של בעלי הכרוז. כיום קשה לומר, שלא הם, פשוטי החברים, השכילו והרחיקו לראות. כי הנה ראה כתריאל לשפוך לעגו על שהכרוז פונה לכתובת הרחבה של הציונים הצעירים ולא לכתובת הצרה של המפלגה המסוימת, ואילו אנו יודעים כי הפנייה הזאת לליכוד החלוצי הכולל, מעבר לכתובת המצומצמה של מפלגה אחת והתשובה החיובית על הפנייה הזאת, היא שנעשתה יסוד־מוסד של תנועת־החלוצים והסתדרותה. כיום אנו גם יודעים, מה היה בסופה של תנועה זו, אילולא ראתה את הסמכות כרשותה שלה עצמה והיתה מחכה, עד שמוסדות המפלגות יסכימו עליה. אבל בימים ההם כשירדו על אותו כרוז דברי־תוכחה שנונים כל כך ויחסי־הכוחות לא היו שווים לחלוטין – חבר לא נודע ביותר מכאן ועסקן נודע מכאן – ודאי שפעולתם היתה כשל מקלחת־צוננין הגונה ביותר. כל־שכן שהתוכחה נסמכה על כוחה של המפלגה, ועידתה, החלטתה ומשמעתה. ויתירה מזו: כתריאל מצביע במאמרו על דעה מארץ ישראל, שהיא מוסכמת יותר מדעתם של בעלי־הכרוז. הוא שולח את הקורא למאמרו של אחד מראשי־המפלגה אבנר (הוא, כנודע, י. בן־צבי), שבו העריך את הכרוז לעלייה, מטעם “הפועל הצעיר” – ותירגומו נעשה בידי ק. י. סילמן, כפי שהעיד בעצמו לאחר שנים – ונדפס בעתונה של מפלגה זאת. כלל הערכתו של אבנר היא כי הכרוז הזה אינו אלא קלות־דעת. ונראה, כי לא בכדי מצביע כתריאל על ההערכה הזאת, בזה הוא כאילו בא להרמיזנו על חשד שבו, שהכרוז של “פועלים חלוצים” מחלחלת בו השפעת האווירה והרוח שהולידה את כרוז העלייה של “הפועל הצעיר”, ומותר אולי לשער, כי לכך מתכוונת, כנראה, גם העקיצה, שאפשר כי חותמי הכרוז בבורדי אינם מחבריו. נראה, כי ההצבעה על המאמר של אבנר היתה חשובה כנימוק מכריע ביותר, עד שעורך “יידישער ארבייטער”, העובד הנאמן ואיש־החמודות, א. ל. שוּסהיים, בבואו להשיב תשובתו לכתריאל, ראה עצמו בנקודה זו במצוקה גדולה.

ודאי, גם זה פרט מעניין, כי תשובתו היא דרך התנצלות. דבריו, כדרכו, בפשטות, בגילוי לב, אבל צל המבוכה מפזז עליהם. קודם כל אין הוא רואה את העניין טראגי כל כך, שהרי, בעצם, לא ביקש אלא להודיע דבר הנעשה. אמת, מאמרו של אבנר נדפס בעתונו, אבל מה יעשה, וימים שאותו מאמר נדפס, היה הוא, העורך, טרוד כל כך בענייניו הפרטיים, שלא קראו. הוא פירסם את הידיעה ואת הכרוז מתוך שידע את דרך־המסורת של המפלגה, אבל מכלל־הידיעה, כי המפלגה לא החליטה על ייסוד־אגודות כאלו, אין הוא שומע, שהיא אוסרתן, מחרימתן. אף הוא ממתנגדי ההגירה המלאכותית, אולם אינו רואה מגמתה באותו כרוז, שכל עיקרו בא להראות את ארץ ישראל כארץ הגירה טובה. והוא מוסיף בכעין אירוניה דקה: ודבר זה אינו נגד השקפת המפלגה (“יידישער ארבייטער”, 13 לנובמבר 1908).

ובאמת במאמרו של אבנר, שהעורך לא קראו מרוב טירדתו, היו דברים חריפים ביותר על כרוז העלייה של “הפועל הצעיר” באותה שנה. שמו “עבודתנו בפלשתינא” ועניינו סעיפי העבודה הזאת, אולם הכותב רואה להכריז על התגדרות ברורה: “הריני מוסר מודעה, שלא תהא טעות בדברי, שלא לערבב בשום פנים את התפקידים האלה עם העשיינות (במקור האידי: טוּעכץ) של “הפועל הצעיר”, שפנה בגליון הלפני־האחרון של כלי־מבטאו “לכל הציונים הצעירים” בגולה בפרוקלמציה חמה, שיעלו תיכף ומיד לארץ ישראל, כדי “לעבוד”. יודעים אנו יפה יפה, למי הם קוראים ומה עבודה מכוּונת כאן. אנו יודעים את ה”קונטינגנט" של ציונים צעירים בחוצה לארץ, עד כמה שהאלמנט הזה מסוגל באמת לעבודה פיסית בכלל ולעבודת־אדמה בפרט. יודעים אנו, מי הם קוראי עיתון עברי בחוץ לארץ. תחת “החשה” כזו טובה ויפה האפירה האלווסטון מיט“א. שם, לפחות, לא היו כרוזים פרובוקאטיביים של האלווסטון גופו. יהיה איך שיהיה, אני סבור, שצריך לסדר את הגירת הפועלים” (שם, 4 ליוני 1908).

ד

כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הקטרוגים האלה של אבנר וּודאי גם המקטרג יש בו מידת־הומור להיות כיום בכלל־המחייכים. אבל אז ודאי שקבלת הפנים הזועפת ובוטה שנסדרה לכרוז שיצא מיפו לא היו עשויים לסייע את הכרוז שיצא מברודי. והרי מאמרו של אבנר לא היה אלא כפרק בקבלת פנים זו, כי קשה מדרך הקטרוגים עליו היתה דרך השתיקה עליו. ועליה נתעורר אז בהרגשת כאב רבה י. ח. ברנר באחד ממאמריו שבו הוא כותב: “נוטל הנך את גליונות “העולם” האחרונים ורואה אתה בחוש, עד כמה אין רוח חיים פנימי בתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל – “פוליטיקה”. מדברים על כל מה שאתם חפצים, עושים פרופגנדה בשביל “העבריה” וכו' וכו' ועל העיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקווה לציונות, על העלייה של הפיונרים לארץ ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום. בפלשתינה יש כיום קבוצה קטנה של ציונים באמת… והקבוצה הזאת קוראת לאידיאליסטים צעירים בגלות לעלות אליה והנה אתה מוצא ב”העולם" רעיונות של חיים ע“ד התבוללות… אבל לא דבר ולא חצי דבר על קול הקורא הזה. מילא, סוקולוב בעצמו… ואולם עוזרו הראשי, שיש לו עסק גם עם עניינים אחרים והמדבר על הכול, גם על מה שלא היה צריך לדבר, הוא שותק על קול הקורא “עלו, אחים, בואו!” במה אפשר לבאר את זה”. (“הד הזמן”, 1908, גליון מס' 64).

דברים אלה של י. ח. ברנר נעתקו גם בבימה שפירסמה את כרוז העלייה בתוך מאמרו של נץ (הוא א. טוּרנקניץ) “על דבר לוד ועוד על דבר מה”, המקדים להם הערה, שבה הוא קובע כי ברנר “כגודל כשרונו כן גדולה תמימותו”, שכן אותו עוזר ראשי ב“העולם” לא עשה אלא כרוח ההנהגה הציונית הנוהגת צנזורה, אשר על פיה רשאי “העולם” וגם צריך להעתיק מלה במלה מ“ההשקפה”, למשל, את הידיעה המעניינת על דבר הז’וּרפיקס אצל ה' נ., שהגברת ז. הצטיינה שם בחינה והרהיבה עין בתלבושתה – אבל אינו צריך וגם אינו רשאי להדפיס את קול הקורא של “הפועל הצעיר”. מפני שהוא מרגיז את הקהל ממנוחת תרדמתו, בגלותו את אזניו, שפה עוד לא הכל כשורה, ולא הכל פורח, מפני שהוא קורא לציונים, שהם יילכו לאפות ה“גלוסקאות” ולתפור את ה“כלי מילת” בידיהם הם, מפני שהוא – שומו שמים! – מזהיר אותם, כי אם הם לא יכינו את “הסעודה” בעצמם ובעוד מועד, אז לא ייהנו ממנה עולמית… במלה אחת, מפני שהוא חשוד על “חיבת ציון” (“הפועל הצעיר”, ניסן־אייר תרס"ח).

אבל אם הכרוז זכה מכאן לקבלת פנים של קטרוג שעיקרו פרובוקציה ומכאן לקבלת פנים של שתיקה שעיקרה זלזול, הרי נמצא גם מי שלא קיטרג ולא שתק – אלו חבורות הנוער השונות, שנתעוררו לעלייה. ואמנם “הפועל הצעיר” מספר מדי פעם בפעם על הדי־קריאתו וכן אנו קוראים: “ראינו את המצב הנוכחי והבינונו כי אסור לנו לשתוק, יצאנו בקול קורא לכל הציונים בגולה – שיבואו לארצנו לעבוד את אדמתה. בזמן האחרון קיבלנו הרבה מכתבים מצעירים, שמוכנים לבוא לארצנו בכל זמן שנדרוש אותה. אך יען שקשה יהיה להם להתאקלם, אם יבואו הנה לסוף קיץ, יעצנו להם, כי יחכו עד אחרי הסוכות” (שם, שם). ובאמת, עוד בסוף קיץ נקרא: "לפי הידיעות שמקבלים אנו מרוסיה יש לחשוב שיבואו הרבה צעירים לאחר הסוכות. כדאי שחברינו הפועלים יכינו את עצמם לבוא לעזר החברים באינפורמציה וכו' " (שם, אלול תרס"ח, גל. 12).

ולא נטעה אם נאמר, כי הכרוז מברודי יש בו מבת־קולו של הכרוז מיפו, ואף נאמר, כי כתריאל לא טעה כלל, אם הניח מקום לשער, שיש פה צד של זיקה והשפעתה. כי אילו טרח היה רואה, שאם אין ראיה לדבר סימן לדבר: מחברי־הכרוז בברודי ראו לשלחו לא בלבד ל“יידישער ארבייטער” בלבוב אלא גם ל“הפועל הצעיר”. על כך אנו למדים מתוך ידיעה קטנה – במדור: במפלגה – שכך לשונה: “מברוד קיבלנו קול קורא מ”פועלים חלוצים“, אגודה שנוסדה לתכלית נסיעה לארץ ישראל בתור פועלים, סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה” (שם, כסלו תרס"ט, גל. 3. אגב, בטעות נדפס בעמוד ההוא: חשוון, והתיקון מצוין בשער הגליון). וכפי שנראה נתפרסם עניין הכרוז ב“הפועל הצעיר” קודם שנתפרסם ב“יידישער ארבייטער”, בין מתוך שהראשון נזדרז בזה והאחרון נחשל בזה ובין מטעם אחר.

ה

מחברי הכרוז, ששלחו את כרוזם גם ל“הפועל הצעיר” וגם ל“יידישער ארבייטער”, קראו ודאי גם את מאמרו של אבנר וגם את ההגבה עליו ב“הפועל הצעיר”. (עתון זה היו לו אז קוראים לא מעטים בגליציה ובאי־כוח ארבעה: מערכת ה“יידישער ארבייטער” בקראקא, בן דוד בלבוב, נפתלי זיגלבוים בברודי, אשר בוכבינדר בגלינא). ההגבה הזאת ניתנה במאמר של אבי־ברק המביא אותה פיסקה קשה ממאמרו של אבנר ואומר: “ויודע ה' אבנר היטב, עד כמה נחוצים בארץ ישראל פּיוֹנרים לרעיוננו ולרעיונו – ולהווי ידוע לה' אבנר כי “הפרובוקציה” של “הפועל הצעיר” עשתה פרי! ולא רק בין “הציונים הצעירים מן המין הידוע”, כמו שה' אבנר הואיל לכנות אותם בבוז, כי גם שערו בנפשכם – בין “פועלי ציון” ממש… מה לעשות? אין משפחה בלי בעלי מום וגם במשפחה זו ישנם, כפי הנראה, עקשנים – מכירים ורוצים למלאות את חובתם, בתור פועלים עברים, לפי דרכם הם” (שם, סיוון תרס"ח, גל. 9). ואפשר מאד, כי נעימת ההתגרות הנשמעת מתוך ההצבעה על ההתעוררות החלוצית בקרב “פועלי ציון”, מכוּונת לנסיונות, כגון נסיונה של החבורה, שפירסמה את הכרוז ההוא.

ואם נחזור למאמרו של כתריאל כנגד הכרוז מברודי נראה, כי הוא, כמעט בכל פרטיו, ויכוח טיפוסי, לפי דרך הימים ההם, כנגד “הפועל הצעיר”. בייחוד בולטת בו העקיצה כלפי ההגדרה: ציונים צעירים, החשובה כיתד, שנוח לתלות בה הערות־פולמוס. שכן “פועלי ציון” היו עושים גם את ההרכב הסוציאלי של “הפועל הצעיר” מטרה לחיציהם ומכריזים אותם אינטליגנטים (בשעת כושר צירפו גם: ובני איכרים), שנחשבו כפסול. לא מענייננו עתה להראות, כי הגאוה המעמדית הזאת לא היה לה יסוד וצידוק, לא מצד ההרכב הסוציולוגי של חברי מפלגת “פועלי ציון” ולא מצד חלקם של האלמנטים הפרוליטאריים ממש בעלייה השנייה ובעליות שלאחריה, אבל נעיר, כי חוגי “הפועל הצעיר” ראו עצמם בוויכוח זה מחוייבים בהגנה עצמית. והרי לפנינו מתבליני־הוויכוח הזה במאמרו של נץ “בניין וסתירה”, שנאמר בו: “על פי השתלשלות מאורעות מוזרה וקאפריזית, שני צירינו אל הקונגרס בהאג שניהם פועלים (אף על פי שאינטליגנטיותם אינה מוטלת בספק) ושני צירי “פועלי ציון” (שאחד מהם הוא ה' אבנר) שניהם לא פועלים” (הפועל הצעיר“, חשוון תרס”ח), או בגולה שהדין וחשבון של ועידת פועלי ציון הרביעית, אומר, כי בעצם לא יכלה מפלגה זו, כמפלגת פועלים, לעשות הרבה, מעירה העתונות “אף על פי שבאמת אין “פועלי ציון” באוסטריה לעת עתה מפלגת פועלים במובן הרגיל, כי אם יותר מפלגת משרתים בבתי מסחר ומתלמדים בבתי הספר”. (“העולם”, 1908, גל. 24).

גם הטענה של כתריאל בעניין ההיזק הצפוי מצד החוזרים הוא מענייני הוויכוח בימים ההם ביישוב ומחוצה לו, ונודע בזה מאמרו של מרדכי בן הלל הכהן “הפועלים הבטלים” שיוסף אהרונוביץ' יצא כנגדו בתשובת פולמוס חריפה – הוא קורא לו כתב פלסתר וסיכומו בפיסקה: “כן, אנחנו דואגים לא רק לאלה, שמצאו להם כבר עבודה ושצריך לבצר את עמדתם, אלא גם לאלה, שמפני סיבות שונות אינם מוצאים להם עבודה ומוכרחים לעזוב את הארץ, כי עם כל כוח צעיר שעוזב את הארץ הולך גם שארית תקוותנו” (הפועל הצעיר“, תשרי, תרס”ט). אך אין צריך לשכוח כי לפי התפיסה הרוֹוחת אז ב“פועלי ציון” עלולה היתה החזירה להיות כהכרח, אם נראה את התפיסה הזאת בדרך־ראייתו של ש. קפלנסקי בהרצאתו בוועידה הרביעית, שמתוכה הוא נראה לנו מכחיש במציאותם של תנאים לכיבוש עבודה ורואה את אפשרות העבודה לפועלים על דרך התיישבות על הקרקע לפי שיטת אופנהיימר. עם זאת כדבר המובן הוא, שאותה ועידה, שרוב ציריה צעירים, אף שדחתה את הצעותיו של בעל הכרוז “פועלים חלוצים”, קיבלה אותו בהתלהבות, וכן אנו שומעים, כי "כשנקרא מכתב הברכה מהחברים הארץישראליים, כשעלה על הבמה אחד החברים, שבא זה עתה מארץ ישראל – התפרצה תמיד תרועה נלהבה ומחיאת כפיים (“העולם” 1908 גל. 24).

ו

סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה – כך היתה, כאמור, ההגבה הקצרה של “הפועל הצעיר” על כרוז “פועלים חלוצים”, שלא שיחק לו מזל במפלגתם הם. ואמנם, אותה שנה היתה שנת התעוררות של הצעירים לכל אגפיהם – בחוגי הנוער תלמידי הגימנסיות מכאן ובחוגי הנוער חובשי בית המדרש מכאן (הכוונה בייחוד להסתדרות המיוחדת שלהם, “השחר” הקובעת פרשה מיוחדת לעצמה). עתה נסתפק בהערה, כי בעניין חלקה של גליציה בהתעוררות העלייה היו גם דברי פולמוס מעל דפי “הפועל הצעיר”. ר' מיכל תם (הוא מיכאל טיטלמן) פירסם שם פיליטון, הקלוט דברי היתול, בשם “שברים ותרועות” ועניינו לעג למתינות של ההנהגה הציונית והסתדרויותיה; להחלטות שאין עמהן מעשים; לפעיטות העשייה (“וכשהפלשתינה־אמט נוסע מיפו ל”כנרת" ומ“כנרת” לסילווסטר־אבענד"); לרושם שעושה הקריאה לצרור את הצרורות וללכת ממש לארץ ישראל וכדומה. בתוך המאמר הזה ראה הכותב לשלב דברים אלה: “ולא פעם התאוננו הני צנתרא דדהבא אשר בארצות המערב, כי קשה להם, קשה מאד כקריעת ים סוף ממש, לעבוד בצוותא חדא את ציוני רוסיה הפזיזים, ואלמלא היה עומד להם ריוח והצלה ממקום אחר כגון ציוני גליל סטניסלוי וכיוצא בהם, כי אז היינו – כדאמרי אנשי – רוגנים ומרננים שנים על שנים… ציוני גליל סטניסלוי… קוראים אתם הפרטיכל מהוועידה השנתית שלהם ב”העולם" וליבכם מתמלא שמחה על כל גדותיו, מרגישים אתם, או יותר נכון רואים אתם בעליל, שיש לכם עסק עם ציונים אמיתיים, מתונים ובעלי הכרה ברורה, המסורים לעבודה הציונית בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם, ציונים היושבים בלבוב, סטניסלוי, דרוהוביץ ועוד ערים היסטוריות שונות ורוכשים להם שם נכסים הרבה (אמנם על זה קובל ה“בעריכטשטאטער” מר זידמן מדרוהוביץ, אך מי ישמע לו? מובטחני, שהוא אחד מבני בניו של יהודי ארץ ישראל…) – מקבלים ודאי רזולוציה מעין זו: הוועידה מוצאת את התנועה הציונית לנחוצה, והיא מייעצת לחבריה להתעניין בה. – אותה הרוח שתקפה את ציוני גליל סטניסלוי, שימהרו מבוהלים ודחופים, בשעה שמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלותיהם בידיהם ויתאספו יחד צירי כ“ב חברות ציוניות והאחשדרפנים והפחות בכל, מכל, כל ויחליטו מה שהחליטו והעיר סטניסלוי צהלה ושמחה”. (“הפועל הצעיר”, תרס"ט, גל. 15).

דברי־היתול אלה עוררו את מאיר העניש בסטניסלב (שנודע אחר כך כעסקן מסור ופעיל בעיר זו, ערך בה ה“יוד”, עם המלחמה עבר לווינה ואף בה היה עורך עתונים באידיש ובגרמנית, עתה בארצנו) לתגובה, שבאה מחמת עיקומי העובדות שבמאמר הנזכר. הכותב אומר, כי רושם מאמר ההיתול הוא, כאילו ציוני גליציה הם יד ימינה של ההנהגה הציונית, אולם דעה כזאת שהיא “תמימה אפילו לגבי תם”, היא בהיפך האמת, שכן ציוני גליציה הם דווקא בכלל־האופוזיציה להנהגה, אלא שהיא עוברת עליהם לסדר־היום ואינה מצרפתם לשום ועדה. יתר על כן, העתונות הציונית בגליציה היא בראש מבקרי ההנהגה על שום מתינותה, אלא “שאין להעלים מן העין, שאי אפשר לנו לרכז את כל האנרגיה שלנו אך ורק לטובת העבודה הארצישראלית הבלתי־אמצעית”. אף שהוא, הכותב, אינו מחסידי הפוליטיקה הארצית “אינני יכול לבטל בשום אופן את ערך העבודה הקולטורית פה בגולה”. הוא מזכיר, כמה בתי ספר עבריים קיימים בגליציה, העולים בטיבם על בית הספר לבנות ביפו ואין מרעישים עליהם את העולם והוא מסיים: “וכל אלה הם מעשי ה”ציונים המתונים“, הציונים שבגליציה, שאין דרכם להכריז בקולי־קולות על כל עשייה ועשייה, כמו שאין מכריזים, למשל, שרוב החלוצים, שבאו בהעת האחרונה לארץ־ישראל על מנת להישאר ולעבוד שם, הם דווקא צעירי גליציה” (שם, תרס"ט, תמוז, גל. 18).

ז

ובאחרונה, לאחר הסיבוב, נחזור נא לחבורת “פועלים חלוצים” ונראה באפילוג כעין התנערות מעם המעשה, שגנותו ושטותו כביכול נדרשו ברבים. אפילוג זה היא הודעה של אגודת פועלי ציון בברודי, ב“ייד. פרבייטער”, בחתימת שני חברי הוועד (קורן, דיאמאנד), שכך לשונה: “אין לנו ולא כלום ולאגודת “פועלים חלוצים”. רק מאדיבות השאלנו להם את הכתובת”. הודעה קטנה וכמה התנצלות בה, כדברי נערים מבויישים, שנתפסו בקלקולם.

ולסיום הדברים נאמר: אותה חבורת “פועלים חלוצים”, לפני שלושים ושתיים שנה, אפשר כוחה ביכולת ובאחריות היה בפרופורציה הפוכה לגודל חפצה, לא זה האיש ולא זו התנופה; אפשר ואפילו נמצאו לה תנאי־סיוע נאותים לא היתה יוצאת משיפעת דיבורים העודפת על צומק־מעשים, אבל משראינו וסמוך לראשית פסיעתה, שאנו מגלים בה כיום, כתום שני דור, מן הניחוש הנכון, עלתה בגזירת משמעת המפלגה וראשיה, גדר־מעצורים מכאן וגדר מעצורים מכאן – הרי שנסיונם הוא כמעשה שנחנק באיבו.

[שבט־ניסן תש"א]

דברים בסדר חלוקת פרס אהרונוביץ'

א

ברשותכם אודכם על הכבוד שנחלק לנו משמה של הסתדרות העובדים, מוקד־הליכוד והעשייה של עם גדול ורב, ולשמו של יוסף אהרונוביץ‘, מאבותיה של תנועת הפועלים העברית וטובי אישיה; כשם שאודכם על תוספת הכבוד שנחלקה לי, להיות לפה לכל החבורה כולה. לא אעלים, כי תהיתי על שום־מה זכיתי לאותה תוספת, שהרי דרכו של עולם שבוחרים לכך או את הזקן שבחבורה או את הצעיר שבה; והרי יש בה זקנים ממני, כשם שיש בה צעירים ממני. ודרכה של תהייה שהיא גוררת אחריה את חברתה, ואמנם תהייתי על הכבוד האחרון, שלא נתפרש טעמו בנימוקי־הדיינים, נמשכה לה תהייתי על הכבוד הראשון, שנתפרש טעמו בנימוקיהם; ולא עוד, אלא תהייתי בעינה עומדת, גם לאחר ששמעתי את שאמרו בי בנימוקיהם, ובחסדכם אפרש בקיצור פרטי־תהייתי. ודאי, הכבוד שנחלק לאליעזר שוחט ולמשה אביגל כדין נחלק – ראשון הוא מחלוצי רעיון־העבודה ומגשימיו, מופת באופיו המוצק ובדרכו העקיבה, הוא עתה מאחרוני הראשונים, שהם בחינת הסלע שעליו נבנה הבית הזה, בית־העבודה, וחייו ועשייתו כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית אושיות־ראשית; אחרון הוא מבוני החינוך על יסודות רעיון־העבודה והגשמתו ברוח תפיסתו, שאישיותו משקפתה, והיא מזיגת הומניסמוס ועממיות, וחלקו במפעל הזה כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית נדבכי־המשך. וכן ודאי, כי הכבוד שנחלק לרבקה גורפיין וללוי בן־אמיתי כדין נחלק – שניהם מעורים, כל ימי היותם בארצנו, בחיי הקומונה העברית, הוא בדגניה ב’ והיא בעין־שמר, ונושאים בעולה של העזה והטהורה שבאוטופיות הדור, לקיים סוציאליסמוס־מרצון, ושגם בימינו ואולי בייחוד בימינו, כשהיא פרוצה לרוח אדישות או לאפישנסי מחוץ ולהתרופפות או לסכסכנות מבית, עודה השאור שבעיסה. יתר על כן, שניהם חן־מקומם על עטם, שערכים אינם מתיישנים להם בתמורת טעמים ואפנות, כשם שהכפר על שמיו ואדמתו אינם מתיישנים בתמורות עתים וזמנים, ונמצאים חייהם ועשייתם כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית טעם של סגולה. אבל הכבוד שנחלק לי, לא ידעתי על שום מה נחלק – עיקר עיסוקי, מחקרי ספרות ולשון, אפילו הייתי מתיימר לומר בהם, כי הם טוענים פרס, ספק הוא אם הדין נותן, שהפרס יהא משמו של הבית הזה ולשמו.

אמת, ימי נעורי היו שרויים בריתחת התנועה החלוצית וימי שחרותי היו נטועים ועומדים בטבור־הגשמתה, והרבה שיחדתי מכוח־עטי לבעיות הציבור, שהבית הזה משמשו, אבל הפובליציסטיקה שלי, שנהגתי בה עד־עתה מנהג אב חורג וסימנך שפסחתי עליה בבוא עת כנוס, נתקיימה בה בחינת אם תעזבנה יום יומיים תעזבך, ובנסותי לסקור שנותי אחרונות איני מוצא בי אלא נסיונות מעטים לשוב אליה, וראש להם התערבותי – בסוגיה אחת שנדרשה והוכרעה בבית הזה, וכמדומה אף באולם הזה; סוגיה, שנוח לה שלא נבראה משנבראה, אולם משנבראה אין לעמיד פנים כאילו לא נבראה, וההתרעה על הקלקלה שבה ועל סכנתה היא מצווה גדולה, שכן דרכה של סכנה כזאת, שהיא כאותה נמלה לבנה, שכבר מוטטה בתי־מידות גדולים מאלה. לא אטול עזות לעצמי לומר כי זכיתי על שום מלחמתי זאת, אבל אורה היתר לעצמי לומר, כי זכיתי על אף מלחמתי זאת, ובאווירה הדחוסה שלנו גם זו לטובה.

כי זאת עלינו לזכור: עט סופרים, הבא לשמש את בעיות הציבור, גם הוא יחול עליו הכלל הגדול: חייב אדם להידבק במידות קונו, ומה קונו נאמר בו: את אשר יאהב יוכיח, אף הוא כך. צאו וראו, כי לעניין אהבה נאמר: ואהבת לרעך כמוך, וריע פירושו כל אדם ואפילו שונאך ושנואך וסימנך: ושאלו איש מרעהו ואשה מרעותה; אבל לעניין תוכחה נאמר: הוכח תוכיח את עמיתך, ומלשונות עמית במקרא ניכר, שפירושו אדם קרוב ואפילו קרוב מכל קרוב, וסימנך: ולא תונה את עמיתך, ללמדך כי הריע מותר, בשעה מיוחדה ונדירה, להונותו, ואילו העמית אין להונותו בשום פנים; ומה לך אונאה כדרך ההתחטאות הממלטת את עצמה מזכות התוכחה וחובתה. והרי הכלל הגדול של הוכח תוכיח עמיתך היה מסד הפובליציסטיקה של תנועת הפועלים העברית, שיוסף אהרונוביץ', כעורכו של “הפועל הצעיר” היה אביה ומחוללה, וכמידת נאמנותו למסד הזה, תוכחת עצמנו לעצמנו, כולנו, והרביעייה היושבת לפניכם בכללם, תלמידיו או לפחות, תלמידי־תלמידיו.

ב

אמרתי: הרביעייה היושבת לפניכם, מתוך שאני משער, כי כל אחד ואחד נרקמה מסכת־רומן, אם ישירה אם עקיפה, בינו ובין יוסף אהרונוביץ‘. וברשותכם אומר מה במסכת הרומן, שאני יודעה יפה יפה, הוא הרומן שבין גדול וקטן, בינו וביני, ושאינו חסר כמדומה צד־מה של פיקנטיות. עיר מולדתי, ברודי עיר הלמדנות היתה והעמידה גדולים בה ומי לנו גדול כר’ אפריים זלמן מרגליות, אף עיר החסידות היתה – ומי לנו גדול כר' משה לייב מסאסוב; אף עיר השכלה היתה – ומי לנו גדול כר' נחמן קרוכמל; אבל בדור אחרון, כשהתנשבה בה רוח העבריות המחודשת, שאלה לה מורים מחוצה לה, ואתה מוצא בהם ילידי ווהלין ופודוליה, – ראשון, שאיני יודע שמו וידעתי חניכתו בלבד, מר קאלר, ואחריו מ. בלאושטיין, הוא דפנא; נפתלי זיגלבאום, הוא תורן; רפאל סופרמן, שאול פרלמוטר ומאיר וולטמן, אף הנחשב שבהם היה איש ברשאד יוסף אהרונוביץ‘, שחותמו נטבע על ציונותה של העיר, עבריותה וחלוציותה – בימי הוראתו בה יסד, בחג השבועות תרס“ה, אגודה, “חלוצי ציון” שמה, שכללה את כל היסודות של תנועת החלוץ”, שעתידה היתה לקום אחרי תריסר שנים; וכל הרוצה לדעת תולדות האגודה הזאת, יקראנה מעל ספרי עתה, בשני הפרקים הקודמים. פרי עשייתו זו היא חבורת העולים הראשונה מבני עירנו בימי העלייה השנייה – אתה מוצא בה את משה אוקין וי. חרי, יהושע אקר ולינה אנדרמן, ושלום קופפר, ומנדל זינגר וחיה ברכה צימרמן, וחבורה זו היא שעוררה את גלי העולים שלאחריה, שגם אני זכיתי להינשא עליהם. הקשרים שבין אבי ההתעוררות הזאת, יוסף אהרנוביץ’, ובין תלמידיו בעירנו התמידו אף אחרי עלייתו, ועדים לכך גם הפולמוס על האגודה הזאת בכלי מבטאם של פועלי ציון “דער יידישער ארבייטער” גם גליוני “הפועל הצעיר”, שעורכם שלחם לעירנו תמידים כסדרם. ואף זאת, כשמפלגת “הפועל הצעיר” ביקשה לשלוח אותו ציר לקונגרס הציונים וכל קופתה לא הספיקה כדי־כך, עמדו תלמידיו בעירנו, וראש להם חיים טרטקובר, ומכרו חמישים שקל והוסיפו על סכומם, כדי לעשות את אהרונוביץ' שלוּחם לוועידת “העברייה”, וכך יכול היה להיות שלוחם של פועלי ארצנו בקונגרס, וכאות תודה לתלמידיו ראה, בשובו לארצנו, לסור, לשבוע ימים, לעירנו וליתן דין וחשבון על שליחותו. ילד בן שש הייתי וממילא לא הייתי בשומעיו, אך הייתי ברואיו – עודי רואה אותו עומד באמצע חצרנו, חצרה של מרת מאלטשי, וצופה סביביו ואני תוהה ובוהה, ואילולא חשש שבי הייתי ממשש בגדיו, אף משום החשש שבי שאלתיו אם בא באמת מארץ ישראל, והרכין עצמו עלי וצבט לחיי לאמור: באמת הייתי ובאמת אהיה וגם אתה תהיה ובאמת. כי פני האיש ועמידתו נחקקו בי לכל ימי חיי – לא פליאה היא; מה שמעתי ומה לא שמעתי עליו בילדותי וכמה, דרך משל, כעסתי על אותה עלמה בת־עירנו שהוא אהבה והיא לא הלכה אחריו אלא אחרי בר־בי־רב מדופלם (ומשהו מזה גונב אל הסיפור “ערים אוהבות” של אשר ברש, גם הוא מורה בעירנו) וכמה כעסתי על דודי זקני ר' שלום שו“ב, ראש הקנאים שבעיר, שהצניח מדקרות לתוך בגדו של פוניה־ציוניסט, לבלבל עליו נאומו בבית־הכנסת. אבל כי הוא נחקק בו מראה הילד, ובבואי אליו ראשונה בארצנו, צמצם עיניו וזכר עניין החצר והשיח – חידה היא ותהי לחידה. הרבה יכולתי לספר על זימונינו ואסתפק במעשה מכלל המעשים שהיו – אבי מורי נהפך עליו הגלגל וביקש להסתייע בי ואני באותה שעה פרקתי מעלי עול פרנסה והלכתי לשאול עצת יוסף אהרונוביץ', שאלני אם יש לי סיכויי עבודה ששכרה בצידה, עניתיו לשון אפשר, דהיינו אפשר פלוני מו”ל יעסיקני במלאכת־תירגום; שאלני אם אוכל להביא שטרות מידו על סכום של כך וכך, והוא במושגי הימים ההם, בייחוד לגבי אדם בטל מעבודה ושכרה ונזהר ממתנת בשר ודם והלוואתם, סכום כמעט פאנטאסטי, ולאותות תמהוני העיר כי, בעצם שטרות אלה כחספא בעלמא והוא מוכן לצרף שוברם בצידם. אין צריך לומר כי אותו מו"ל, שלא הסתכן בכל מאומה, נתן לי את השטרות הנדרשים, והסכום נשלח מיד לאבי לרווחתו ולרווחתי. וכשהודיתי למיטיבי על כך, שהבנתי שעשאני לווה על דרך־שחוק ובאמת נטל את האחריות על עצמו ושאלתיו כיצד נהג כדרך שנהג, לימדני פרק בערובות ובבטחונות שרובם מדומים, וכשהוספתי והקשיתי, שאין בידי אפילו כדי ערובה מדומה, חייך כנגדי והקשה: וזה שלא תישן בלילות עד שלא תשלם לי, ועד הפרוטה האחרונה, אינו ולא־כלום בעיניך? למותר לומר, כי נבואתו קמה כתומה, אבל בשעה שיצאתי מלפניו הרהרתי: באנק ושטרות, קונטו ודיסקונטו, חישובים ומאזנים, ערובות ובטחונות, ועיקר הסמיכה הוא, ביסודו של דבר וסופו – היחיד ומצפונו.

ג

ולא אוכל לכחד תחת לשוני, כי ככל שאני מעלה לפני את הסברה המקובלת, כי האדם בשעת מיתתו חוזר ונפרש לפניו כל סרט־חייו, הריני מוצא אחיזה לה במה שאירעני בפטירתו של יוסף אהרונוביץ' – באותו יום, יומו של חול המועד, ננערתי מתוך הרגשת חפץ שכמותה כהרגשת כורח לכתוב על יוסף אהרונוביץ' ומתוך קוצר רוח מוזר ישבתי וקיימתי את חפצי וכרחי והנחתי דברי באמצעם, וירדתי לעיר, והנה שמעתי כי אהרונוביץ' נפטר לעולמו ואני לא שמעתי קודם על חליו. סיפרתי מה שארעני לזלמן רובשוב, הוא שזר, ושאלתיו, האם להשלים את דברי וזירזני לכך, ולמחרת קראו מלווי ארונו של הנפטר את דברי עליו. נמצא בהם שאיני פורש בשמו שלגלג עלי: ככה, נקרולוגים מוכנים במגירתך על פלוני ועל אלמוני וצופים למיתתם. דבריו הכאיבוני עד היסוד בי, אך לא עניתיו, אבל במר נפשי סיפרתי את שאירעני לש"י עגנון והוא בעינו החדה אף השכיל לנחש במדוקדק עד היכן כתבתי מתוך ודאות, כי האיש עודנו חי, ומהיכן כתבתי מתוך ידיעה, שאיננו עוד, או כלשונו: עד כאן שמחת נרו יאיר, מכאן ואילך תוגת זכרונו לברכה. בדברי ההם ניסיתי לעמוד על תכונת הסופר שבאהרונוביץ' שכתיבתו מעורטלה מסלסול וקישוטים, סגנונה פשוט, וניכרת בו יגיעת המחשבה וכובד ביטויה, הוא הביטוי העשוי ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח את שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר את מעלות הדרך ומורדותיה בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית המוסר. אוסיף ואומר כי דרכו אינה דרך הביטוי היחידה בפוביליציסטיקה שלנו, שיש גם דרך התקיפות או הריצוי גם דרך הפתוס או האירוניה וכל דרך ודרך אם היא מבטאה אמיתו של ההולך בה צדקתה עמה, אבל לא אחת אנו חשים, במבוכם של הימים, חסרונה של הנעימה הפוריטנית, הנזירית, שנעדרה מדפי הפובליציסטיקה שלנו, אם כי הדיה עודם מהמים בחיתוך־דיבורו של אחד קדיש לוז או אחר ישראל גורי, ללמדך כי גחלת המורשת ההיא לא כבתה עוד. גחלת זו, שלהבתה המוצנעת ניזונית מן ההכרה, כי תנועה בראשיתה אפשר וכמעט מוכרח, שאמיתה תהא גדולה מכוחה, אבל בהמשכה אוי לה אם כוחה גדול מאמיתה ואשריה אם כוחה כאמיתה ואמיתה ככוחה.

[ז' כסלו תשכ"ג]

א

בשוקה של עיר־מולדתי, ברודי, התנוסס, מעל פתח בית מסחר גדול, שלט רחב וראשו אותיות עבריות ובולטות: אחים טרטקובר. משפחה היא שישבה בעיר דורות – נ. מ. גלבר מצאה, לפי רישומה בפינקס, לפחות במשך מאתיים שנה, אך פירסומה בה בשני דורות אחרונים – בית, פירמה, שם־דבר. לא כרגיל בעיר הזאת, בכוח של ייחוס־אבות, כלי־קודש, טפסרים וגבאים, אלא בכוח יחוס־עצמו. אביהם של ששת האחים, ר' אריה צבי, איש־עם עמל. סאלף־מאיד־מאן, אופי. יתום קודם בר־מצווה הוא מטיל על עצמו פרנסת אחיו ואחיותיו ואינו נושא אשה עד שהוא רואה מעמדם מעמד. פרנסתו עסק־דגים – בריכת מים לו מעבר לגבול, בווהלין, בראשית השבוע הוא נוסע שמה להביא דגיו ובסופו הוא מוכרם באולם המיוחד שבשוק. כמותו כבני משפחתו, חסונים וחרוצים – גם אחיו, חוּץ לאחד שהיה חייט, גם גיסיו, שהיו קודם ז’נדארמים בכיבוש בוסניה הרצוגווינה, הם סוחרי דגים. והצד השווה שבהם אנשי־עמל, יהודים פשוטים וכשרים. תפילתם בבית־המדרש של בעל־עגלות, שאבות אבותיהם היו בבוניו, ועתה מתפלליו סוחרים זעירים ואומנים, ובייחוד בעלי־עגלה, יראי־שמים ואוהבי־תורה, מהם גם תלמידי־חכמים. בבית־המדרש ובבית־המשפחה סופג בן הזקונים, חיים, רוח עממיות, קדושה, חגיגיות, שפירנסה אותו והתגעגע עליה וניסה להחיותה כל ימיו. האב הולך בוקר וערב לבית התפילה, עובר לפעמים לפני התיבה, מענג את לב צעיר בניו בתפילתו ובהליכותיו, כי קולו – נועם, רגשו – אמת וארחו – שלימות. אחרי יובל שנים, כשהוא רושם את זכרונותיו, הוא מזכיר בריגשה את הבית בימי שבת ומועד (הוא כותב לתומו: “החיים האלה קיבלו לאחר זמן צורת הציונות”) ומשרטט דמות אביו ושבח אפיו (בימי הבחירות לפרלמנט, כשסוחרי העיר הנכבדים מוכרים קולותיהם לד“ר ביק, נותן סוחר־הדגים הפשוט קולו לסניגור הנודע הרב ד”ר בלוך) ואף יספר, כי לאחר פטירתו, כשהיה חולמו חי וקיים, לא ידע נפשו מרוב אושר.

האב עלה בחריצותו וישרו, ובחיי המשפחה חל מעבר משולש – מן הדירה עם הגן בעיבורה של העיר אל דירה בטבורה, מחנות דגים לחנות מכולת סיטונית, מבית המדרש של בעלי העגלה לבית המדרש של ר' שואל חריף, הנשוך בביתו של ר' גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט (שהיה קניין משפחת־אמי ונולדתי בו והייתי אחרון יורשיו) ממול בית הכנסת הגדול, אבל רוח המשפחה בעינה עומדת – האב והאם, יפים במראה ובקומה, נודעים באהבת־סדר, נקיון, הקפדה, מכלכלים ביתם כקדם. בית המסחר הרחיב מעגלו לא בלבד מחוצה לעיר אלא גם מחוצה למדינה, שוב אינו יכול להסתפק בלבלר שפנקסו עברית ויהודית והוא מושיב לבלר שפנקסו גרמנית. האב שנעשה מנהל בנק, לומד לחתום שמו בלועזית, אבל הבנים, המתחנכים על דרך המסורת, רובה קודש – החל בלימודי־חדר וכלה בלימוד קריאת התורה, וקצתה חול – החל בלימוד כתיבה נאה (“שורה־גריזלאך”) וכלה בלימוד הנהלת ספרים ולשון רוסית, אינם נשלחים לבית־הספר, פרט לבן־הזקונים. האב מבקש לראותו גם בגימנסיה הגרמנית שבעיר שהיתה סגורה בשבת, ועתה היא פתוחה. אמנם אין חובה לכתוב בשבת ואדרבה תכנית הלימודים מסודרת באופן שלא יהא צורך בכך. על כן נוהרים הנה תלמידים מערים קרובות ורחוקות. אבל אותה שנה באה צרה חדשה – חובת־המדים, ונמצאה ההליכה לבית־הספר בשבת בולטת ביותר. שעל כן היתה בזה מחלוקת (כשההורים ביקשו שהבנים לא יבינו ויכוחם היו מדברים בלשון שהללו לא נזקקו לה – פולנית) והכריע האב, בייחוד שסייע בידו בנו בכורו, נתן, אבטודידאקט ואיש פעלים, שהיה עד מהרה ראש הבית ופטרונו. כי בן־הזקונים הוא רק בן עשר במות עליו אמו, ובר־מצוה במות עליו אביו.

ב

ודאי, הגימנסיה כובשת כמחצית הימים, אבל עיקר החיים, ראש ההתעניינות הוא מחוצה לה. בערבים נמשך הנער לבית־המזיגה של משה אולסקר, בימת אחרוני זמרי העיר (בראדער זינגער), העומדים לפני שולחן מועט, בלא חיפוי ואיפור, ומשמיעים שירים, ובייחוד דוּאֶטים, ועצם־נעימתם נוגע עד הלב, הנוח להתרגש. וכן הוא נמשך להצגות היהודיות הנערכות בידי בנו של זלי שור (הנוער שבעיר, שראה דרכם של תיאטראות וינה, – כגון הקארל־תיאטר, שבא הנה להצגות־אושפיז – מכריחו לטייב משחקו ותכניתו), לא־כל־שכן שהוא נמשך לסופר או שחקן מפורסם הבא לעיר. כך זכור לו ביקורו של אברהם גולדפאדן, שהקאסינו היהודי סידר לו נשף קריאה, שעשתה רושם רב, בייחוד שיר על שבתיאל המלאך הממונה על האפייה לכבוד שבת. וכל יום שישי הוא קונה לו מעשה ביכלאך, שקונטרסו עולה צ"ל, והוא מתענג על סיפורי המעשיות על הצדיקים וגדולי התורה, ומענג בהם את אמו חורגתו. מקור של מעשיות הוא גם דודו ר' יעקב מאיר הוזנבנד, שהיה אמן הסיפור, והקטנים היו מבקשים קירבתו לשמוע סיפוריו.

ודאי, הגימנסיה, הישיבה בה היא במדים ובגילוי־ראש והלימוד בה בלשון־נכר, אבל בן־העם נאמן להווי של הבית, הרחוב, החיים מסביב. עולם המצוות נראה לו בכפל־בחינותיו – גם ברוח־השירה וגם בדרך־החומרה, גם בספירת היופי וגם בתחום־המשמעת. קשה לו לחכות שש שעות בין בשר וחלב, אבל הוא מחכה (שעונו בידו!), קשה לו שלא לרחוץ בנהר בשבת, אבל אינו רוחץ (“בצער רב משלתי ברוחי אבל משלתי”), קשים צום כיפור וצום החמישי וכדומה, אך הוא שומרם (“אבל האיסור גבר על התאווה”). אחרי שנים הרבה, כשניסה בעל־פה ובכתב (במאמר שהעלה הד רב, על עמודי “השילוח”) לעשות, בקרב הציונות החילונית, נפשות להווי המסורת, חגיה ומנהגיה, דיבר על הבחינה האחת, בחינת יופי, אבל מי שהכיר דרכו בחיים ידע, מה גדלה השפעת הבחינה האחרת, בחינת המשמעת.

ודאי, מורים בגימנסיה עושים פעולתם, אבל גדולה משלהם פעולתו של אותו דרשן צעיר, נלהב, ומלהיב שקירב את הנער ביותר ואמרותיו נתקעו בלבו (“השם שומע תפילתו של כל יהודי, אפילו אינו יודע אלא לפטפט, כאותה אם המבינה פיטפוטי ילדיה שאינם מובנים לשאר בני אדם”); גדולה פעולתם של סיפורי שמ"ר, בייחוד אלה שנושאם היסטורי, וגם בימים כששיפור טעמו הראה לו פגמיהם, היה בסניגורי הסופר העממי הזה ובימי זקנה שמח לשמוע כי קמו לו פרקליטים בחוקרי־הספרות; גדולה פעולתו של המנהג המיוחד בעיר – בחדשי החופש יוצאים תלמידי הגימנסיה היהודים לבית הקברות הישן, מתקנים המצבות, מחדשים הנוסחאות המחוקים, מחיים כמה וכמה אגדות, בייחוד על קידוש השם. אין בי ספק, כי פה קנה לעצמו את ההכרה שיצא אחרי שנים (במאמר אחר ב“השילוח”), להפיצה ברבים – שמירת נכסי האמנות המקורית והפולקלור שלנו, כשם שקרוב אצלי, כי פה נתעוררו אחרים – אם מ. וישניצר, אם נ. מ. גלבר – לחקר קורותינו. על כל פנים מבשרי חזיתי זאת.

גדול רישומו של חלל הכיתה המרוּוח בגימנסיה שעל יד סוללות העיר, גדול ממנו רישומו של חלל הכיתה הצר בחדרו של ר' יעקב שמואל גולדנטאל, שעל יד בית הכנסת הגדול. משפחת חכמים ובקיאים (שארו, ששמו כשמו, סופר עברי ומרצה ללשונות המזרח באוניברסיטת וינה) – ידע בחושו הפדגוגי המפליא לנטוע אהבה למקרא, לאגדה, לדקדוק, ותלמידיו – מהם צבי פרץ חיות – רחשו לו רוב תודה ונצרו זכרו באהבה. פה ניטעה אהבה ללשון העברית (נקנתה גם בשחוק הנודע: אב־בן), שהנער היה אבירה כל ימיו.

ג

אהבת הלשון, שהיא אמנם מקפלת בתוכה ממילא אהבת ציון המכוסה, קדמה לאהבת ציון הנגלית. לכאורה מובן הדבר בימים, שהבהבהו בעיר־ההשכלה אחרוני־האורים של אוהבי השרידה היחידה. אבל, העלם הזה לא היה לו נתיב אליהם – מי לך אישיות פופולארית בעיר כהשיל שור בעל “החלוץ”, המהלך בפיאה הנכרית לו, והוא כאגדה בחייו, והוא העלם, אינו זוכר כי ראהו וגם לשנים כשהראו לו תמונתו לא נזכר כי ראהו. אמנם, הוא ידע אילו חצאי־משכילים, חובשי צילינדרים, מהם שכבר קראו “נייע פרייע פרעסע”, מהם שנאמנו עוד ל“ווינער טאגבלאט” (אולי מפני שמייסדו, מוריץ שאֶפּס, הוא בן העיירה הקרובה בוסק, וצאצא השבתאים שבה), אבל ספק אם היה לו נתיב אליהם. לפני שנים לא רבות פעלו פה בפינת העברית תלמידי הגימנסיה – יהודה לייב לנדא, מיכל ברקוביץ וסייעה על ידם נערה, בריינדל גולד, והם הציגו אפילו מחזה עברי, אבל משהלכו כאילו נשתקע הכל. על כל פנים העלם אינו יודע עליהם ופעלם – הרי בימי חופש, בעיירה ווהלינית, נודעת לו בראשונה מציאותה של ספרות עברית חדשה, חיה, הוא רואה בראשונה את חוברות “השילוח” ובשובו ראשית מעשהו רכישת ספר עברי. לאחריו באים ספרים אחרים, עד שאין לך כל ספר עברי שיצא לאור שלא רכשו לעצמו, לחוגו – ולשנים ראינו אנו דור שלאחריו, את פרי הרכישה הזאת – ספריית בית העם הסדורה והערוכה, שלא חסר בה כל ספר עברי בספרות ההשכלית והחדשה, והוא מקור ידיעתנו ולימודנו.

גם באהבת ציון פילס לו נתיב משלו אליה – בימי הילדות בא לידו ספרו של לודויג אוגוסט פראנקל על ארץ־ישראל; המלמד קרא עמו “אהבת ציון” למאפו; רושם עז עשו קונטרסי “סיפורים” של הוצאת ברנדס בפראג ובקראו בהם שכח כל שמסביבו, מדי פעם בפעם באה לידו ה“אסטרייכישה וואָכנשריפט” של בלוך, וכדומה. נראה, כי כמותו היו גם תלמידים אחרים, מבקשים עצמם נתיב לעצמם – עד שהם מתלכדים – ביזמתם של אברהם רובינזון (שהיה אחר כך מזכירו של וולפסון) ומרדכי וישניצר (שהיה אחר כך מזכיר “עזרה” הברלינית ונודע בחיבוריו) – חוג קוראי עברית. הם באים (כמובן, בסתר, בבגדים ציביליים) באסיפות חברת “ציון” המחליפה נשיאיה (כמה היינו תמהים אחרי שנים לשמוע, כי הללו היו ציונים), עד שעומדים בראשה מי שציונותם מתקיימת, בכור האחים טרטקובר – נתן, מראשי הציונים בעיר, ציר־הקונגרס (אביו של אריה טרטקובר). אבל חברה זו שתחילתה בעלי בתים ואברכים יודעי עברית ומטפחיה – נאום עברי בחגיגות חובה – סופה מתלעזת. שעל כן החוג העברי בתלמידי הגימנסיה עושה בעצמו, לבדו, ופעולתו נאה – דרכו עברו כל התלמידים היהודים שבגימנסיה. במרכז – אחד העם. הציפיה לכל חוברת “השילוח” היא בקוצר רוח (“כבר הצבע הירוק של המעטפות היה מרפא את מחלותי”). והחוג מכפיל ומעתיק את מאמרי אחד העם להפיצם ברבים (“כשהייתי מקריא “חצי נחמה” בפני חברי היו עיני יורדות דמעות”). בעצם, עד אוגנדה אין הציונות הרוחנית והציונות הפוליטית יריבות אלא אחיות משלימות, שעל־כן אין כוכבו של אחד העם מכהה מזלו של הרצל – יש מקום בלב להניח שתי אהבות. והרי גם שמשה של לשון־הנצח אינו מכהה את ירחה של לשון־הזמן, והחוג מטפח את שיר־העם, מעלה מחזות גולדפאדן, מתענג על ה“יוד” בשל שלום עליכם.

הדביקות, שהעלם דבק בציונות הרוחנית, באה גם משום שהיא היתה מחייבת. לא די היה בה בדיקלאראציה – צריך ללמוד, לקרוא, לטפח. וראיה לכך הדביקות בציונות הפוליטית, ככל שהיתה מחייבת. התלהבות לדרשותיו של א. לובצקי, שהיה שר את דבריו בניגון ליטאי שובה לב ומעודד לפעולה לטובת הקולוניאלבאנק; ההתלהבות לפעולת הקרן הקיימת – לפני היות הקופסה היו נוטלים קופסאות כשל ר' מאיר בעל הנס וצובעים אותן כחול־לבן, בהושענא רבה היו מחזרים על הפתחים עם שאר הקבצנים, היו הולכים לחתונות, מעמידים קערה בערב־יום־כיפור – והעלם כמתאמן לפעולתו שתבוא לאחר שנים. וכך פעולה מתחרזת לפעולה, עד שהוא פושט מדי־שרד של גימנסיה ועומד בשערי־האוניברסיטה.

ד

כלל הוא לגומרי־גימנסיה בעירנו, שהוא פוסח על המכללה הקרובה בלבוב ומפליג למכללה הרחוקה בווינה, וגם האנטוזיאֶסט הצעיר שלנו מבקש להיאמן לכלל זה, באה מלכת־לבו, העברייה, ומעכבתו. פעולתו בעירו נתפשט פירסומה, ועברים בלבוב רותמים אותו לפעולה כזאת בעירם. הוא נענה להם ובמשך שנה מטפחת השלישייה – הוא, יוסף רייצס ואברהם זילברשיין – פעולה עברית עניפה בין הסטודנטים, תלמידים ותלמידות. והאווירה סביבה אווירה עברית ממש – פה המורה המסור, הנפלא יצחק שווארץ ואליעזר מאיר ליפשיץ חלוצי ההברה הספרדית; פה שלמה שילר, המקרב את העלם; פה אברהם קורקיס (“אדם פנינה למד ואווניק”); פה אגודת “שפה ברורה”, שהעלם נבחר נשיאה.

לאחר שנת העבודה לעברית באה – וינה. העלם מבקש ללמוד בסמינאר־לרבנים, להיות רב, ולא כל כך מרגש־דת, כמו מאמונה, כי בתורת רב ומטיף יוכל להגדיל לעשות לציונות ולעברית, אף סופו הולך למחלקת־המשפטים. החלום – להיות חבר האגודה, שחפפה עליה הפטרונות של פרץ סמולנסקין, אגודת “קדימה”; המגמה – להקליט בה רוח עברית; אבל המציאות – קהילה טמועה, שגם ציוניה טמועים, שהרי כל ההבדל שביניהם ובין המתבוללים הוא לא בחיים, שהם עיקר, אלא בסיסמה, שהיא טפלה לעיקר. לקריאת הרצל, שעודו בחיים, יש גל התעוררות לכבוש את הקהילה, המסרבת לרשום רך שנולד בשם עברי ויהודי, אך כשוך־הגל שוב אותה טמיעה, אותה ריקנות. לא נשאר אלא מפלט אחד – החוג. תחילתו קטן, בהקפה בורסא, אחר־כך בא חוג גדול יותר, “תיאודור הרצל”, ובו יוסף מייזל וארתור פרויד, ליאו גולדהאמר והמשורר הוגו צוקרמן; בו ארנסט מילר (אחר כך מורה בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, מתרגם שירי ביאליק ופרקי הזוהר) ואחרים. פה נעשית עבודה – טיפוח הידיעה של ספרותנו, על ארץ־ישראל.

אך המיפנה בחיי העלם בא, בבואו לימי־החופש לעיר־מולדתו, ונקרא להיפגש עם אברך, פליט־רוסיה, והפגישה עמו בגן־העיר היתה ראשית פעולה ברוכה. הפליט, יוסף אהרונוביץ‘, נעשה עמוד־תווך – בהוראה, בחינוך, בהדרכה. איש “פועלי־ציון” היה באותו פרק ודרש לקיים את הציונות למעשה – לשם כך יסד את האגודה “חלוצי־ציון”, מגרעיני ראשית של איגוד להכשרה ולעלייה. אין צריך לומר, כי העלם הוא בנלהבי האגודה, שחבריה קצתם עולים בממש – יוסף אהרונוביץ’ עצמו, המורה משה בלושטיין (הוא המשורר מ. דפנא), יהושע אֶקר, לינה אנדרמן, י. חרי, משה אוקין ולימים מנדל זינגר – וקצתם מבקשים לעלות. מעתה נקשרו קשרים בין העלם ובין חברו ומדריכו שנעשה כנודע, מראשי “הפועל הצעיר” ועורך עתונו. הוא שולח לו, לחברו תלמידו, את עתונו. תחילה בהקטוגראפים ואחר־כך בדפוס, וכן הוא שולח לו מכתבים מפורטים, המתפרסמים אחר־כך, מהם בכתב העת של קורקיס, ועושים רושם. דומה, תחת “השילוח” בא עתה בלב־העלם “הפועל הצעיר” (“כמעט שלא יכולתי לתאר לי את חיי הרוחניים בלי האורגן הזה”). בכל חום־לבו הוא מטיל עצמו במערכה הגדולה של בחירות לפרלמנט האוסטרי, כשהמוני־היהודים בעירנו, והציונים בראשם, נלחמו בשרתנות הכפולה, של צדיקי־החסידים מכאן ושל משכילי־הטמיעה מכאן, כשם שנלחמו בנכלי־הביורוקרטיה, ונשאו קנסות, רדיפות, היזקות, אך כבשו מקום בפרלמנט לקברניטם האהוב והמסור, נקי־הכפיים ובר־הלבב, א. שטאנד. כמרקחה היתה העיר, כהתעוררות גדולה ואחת, וטבורה של ההתעוררות, בית האחים טרטקובר – בכורם, נתן, הוא מוח הפעולה וצעירם, חיים (המכונה בעיר בשמות חיבה: מוניו או חאחא) הוא לבה. אך לבו של הלב כבר היה ממושכן – להקטוגראפים של “הפועל הצעיר”, לארץ־החמדה, למפעל־חלוציה, ולא יצאו ימים מרובים, והוא ואחיו־בכורו הולכים אליה, לראות את הבונים והשבועות שהוא עשה בה, נתחמם בו לב המאמין הנרגש.

ה

דומה, כי שמעו הגיע לרשות רבים גדולה יותר עם פירסומו מעל דפי “השילוח” – הלא הם מאמריו “מנהגינו הדתיים” (תרס“ט־תר”ע), “פליטת עבר” (תרע"ב), וכן אמר לי ב. כצנלסון, כי למקראם נרשם שם־מחברם בליבו לטובה. נראה משום שמאמרים אלה עסקו בשאלות שהטרידו לשנים את ציבור הפועלים הצעיר, ובייחוד את הקיבוצים והמושבים. צומת השאלות היא מסכת מלוא החיים, שחותמם חותם של יהדות, לא כמערכה מופשטת, אידיאולוגית, אלא כמסכת מוחשית של הוויה על אורחותיה ומנהגותיה. ההנחה שבידו היתה כי עמנו חי בגולה, עד בוא שיווי הזכויות, חיים לאומיים נורמאליים בתנאים שאינם נורמליים, ואילו מאז שיווי הזכויות נתערערו החיים האלה ונתרוקנה מלאותם, ואין פיצוי ותשלום בתכנית כשל אחד־העם, המסתפק בהצעת חברות מוסריות, ואין בה כדי להקיף את החיים כולם, שאי אפשר להם בלא דפוסים של מסורת. ואם האדם המגודל לא די לו בהפשטה, הילד לא כל שכן. אף התכניות של הצעת חגים לאומיים שיבואו תחת החגים הדתיים אין בה ממש, לפי שלא יהיה בהם לא כאותו היופי ולא כאותו הפיוט שבשבתות ושבמועדים במזלה של האמונה ומסורתה. והוא מודה בפירוש: “אני לכשלעצמי נותן בלי מלחמה פנימית את היתרון לחג הבית הישן מחמת הפיוט שבו ומפאת הרושם שיעשה על הילדים”. כדוגמה לחיבוטי הדור, הדוגל בלאומיות היהודית המודרנית, הביא מעשה בשטאנד, שסיפר לו על חפצו העז לעשות את חג־הפסח בביתו של יהודי פשוט בעיר נידחת בגליציה או ברוסיה, אלא שהוא חשש, שמא אותו יהודי לא יחוג, בשל האורח, את החג כהלכתו ובתום לבו. ואילו תכניתו שלו עצמו אינה אלא שימוש בדרושו של אחד העם במעשה החבית ויינה, על דרך קיומם של מסורת המנהגים מתוך הפשטת הדת שהם משמשים אותה. “הרי אפשר להשאיר אפילו קליפה זו עד כמה שהיא יפה ואף־על־פי־כן להפשיט הדתיות ממנה”. קשה לומר, כי הוא חשב את מחשבתו עד תומה, ולימים אף הוא עצמו עמד על הפרצים שבקונצפציה שלו. אבל נראה כי בינתיים חלה בו תמורה, שכן בימי חיבור מאמרו ראה עצמו, כהכרזתו הברורה, לא־דתי, ולא ידע עדיין, עד מה כל חיותה של לאומיותו ניזונית מן הרפלכסים של חוויותיו מהיותו תמים עם הווייתם של יהודים יראי־השם, כרוב יהודי עירו, ואילו בימים רחוקים מימי מאמריו, אלא ימים שישב ישיבת־קבע בארצנו היה בו כדי קונוורסיה, שלא היה בה כוח להיות קונוורסיה ממש. ועוד זאת, הקורא במאמריו רואה אותו חוזר על מילה אחת, אם כשם עצם: יופי, אם כתואר: יפה, וניכר רישומם של “אוסט אונד וועסט”, “בצלאל”, האמנות היהודית המודרנית, והישלה את עצמו, כי מה שיפה לה לאמנות יפה להם לחיים, כשם שהישלה את עצמו שאפשר להתפרנס לאורך ימים על קליפה שניטל תוכה שצמחה ממנו וסביביו, כביכול אפשר להתפרנס על ריבית שאזלה קרנה. אבל דבריו בשעתם היה בהם משום מידת־עוז, שהרי חבריו נשתכרו כל־כך ממליצות הלאומיות המודרנית, שאפילו לא ראו אפשרותה של עצם־השאלה.

כדי לבין רקע חיבוטיו אלה עלינו להסיט עצמנו לפרקי חייו הקודמים. קודם כל ראוי להבליט, כי נשפע ביותר מתורת אחד העם. אף הודה, כי כל ימיו האמין במציאות הבורא ואחד העם הוא שהזיזו לזמן־מה מאמונתו. עד היכן הגיעה חיבתו לאחד העם שהיה מכפיל מאמריו ומפיצם בין חבריו. וכן דין לזכור, כי עוד בנעוריו ביקש לעלות לארץ־ישראל, אולם יוסף רייצס הביאו ללבוב והיה בה מורה לעברית בין חוגי תלמידי־הגימנסיות. הנפש החיה בתנועה העברית הזאת היה גיסו של רייצס, הוא הסופר והפדגוג הנודע ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, שהלך לימים לארץ־ישראל ונעשה מעמודי התווך של החינוך. כחידוש בחבורה זו היה עניין ההברה הספרדית, שבאה בהשפעת הדיבור בארץ ישראל, וסירבו לה בגלילות רבים, מאוקריינה עד ליטא, וכאן בלבוב נקלטה וממנה נתפשטה על פני גליציה, בעיקר במאמציו של המורה המצוין יצחק שווארץ. המורים המתנדבים, שנמנה עמהם, מלבד טרטקובר ורייצס, גם אברהם זילברשיין, הרחיבו את הוראתם גם על חוגים לפי הטף. מתוך התנועה הזאת נולדה גם אגודת “שפה ברורה” וטרטקובר היה כמה זמן נשיאה ופעלו בה שלמה שילר, יעקב קורקיס ואחרים. אך התנועה העברית לא הגיעה כדי ייסודו של כלי־מבטא לתלמידי הגימנסיה, ועל כן נוסד בידי האסקלר כלי־מבטא פולני Moriah, אך גם הוא עשה לעברית. עד־כמה עניין העברית היה חביב עליו על טרטקובר אנו למדים, כי בספרו של אברהם קורקיס הוא שהגדירו, כאמור, כאיש מאנשי ל"ו, וכדי להוסיף שבח על שבחו הוא מוסיף, כי נוהג היה יום יום, לפני לכתו למשרד (הוא היה מזכיר לשכת המסחר בלבוב) לקרוא פרק קריאה עברי בפני בני משפחתו.

ואם ישיבתו בלבוב סייעה הרבה לחיזוקו של טרטקובר בדרכו, באה ישיבתו בווינה והוסיפה עליה. כאן נמצאו לו כמה עיסוקים, שעזר לו לזיגמונד וורנר וסייע בעבודת הסניף לסטאטיסטיקה יהודית מייסודו של רופין. עזר בהוצאת שירי ביאליק בתרגומו של ארנסט מילר, אך לא היה בכל אלה לחלצו מהרגשת הריקנות שמסביב, שגברה בייחוד משנשארו הציונים כמעורטלים, בהילקח אדונם מעליהם. ועל יום מותו של הרצל יספר, כי כל אותו יום בכה וקרא: מלך היהודים מת.

ו

ולא הזכרנו פרקי חיים קודמים אלה, אלא כדי להבליט מה תמורה הטיל בו זימונו עם יוסף אהרונוביץ' וקשרו עם “הפועל הצעיר”. בתקופה ההיא חלה גם נסיעתו לארץ־ישראל (תרס"ח). הנסיעה היתה דרך אודיסה ושמח להזדמן עם מנדלי, אוסישקין, לוינסקי, רב צעיר, קלוזנר, ברכיהו ובייחוד עם ביאליק. אגב, כשמוע ביאליק כי האורח הוא בן גליציה שאל דרך ליצה: ומה שלום פסיל בלבן המדפיסה בלמברג. מנסיעתו באנייה זכור לו שיר נאה שהיה מיישן בו את בנו, שקראו תיאודור על שם המנהיג הנערץ. ברשמי נסיעתו היה מתאר את יפו שממנה מיהר לרחובות להתראות עם יוסף אהרונוביץ‘, שהיה פועל פרדס, וישב בדירה שהיתה כמעט ערומה לחלוטין. וכך תיאר חתונה ברחובות, שהופיעו בה פתאום משה סמילנסקי ויוסף אהרונוביץ’, ורקדו עם הרוקדים עד שנפלו עייפים על הרצפה. מה שהפליאו, היא קרבת הנפש שהראו לו – הנה נפצע פועל בבית חרושת ומת בפצעיו ונקרא הוא, האורח, להספידו (“זמן רב – הוא כותב – מוכרח היה לעבור, עד שיכולתי לרכוש לי מחדש את שיווי משקלי הנפשי”); הנה היתה אזכרה להרצל ונקרא גם הוא לנאום כאחד עם סמילנסקי ומרדכי בן הלל הכהן. נרשמו בלבו בייחוד הפגישות עם א. ד. גורדון (הוא ביקר אותו ב“שומירה” שלו) ועם יצחק וילקנסקי (דיבר בגנותה של ביקורת בריינין על יל"ג), עם יעקב רבינוביץ, אף הכיר את ש“י עגנון. שמח להזדמן עם מכריו מכבר, כגון בן עירו יהושע אקר, או חבריו מוינה, ארנסט מילר, וא. רוזנשטיין וחברו מלבוב יעקב טהון, שהציגו בפני רופין, שבא זה מקרוב ומזוודותיו היו עוד ארוזות. בבואו לירושלים חזר ותמה כי נקרא להיות בנואמים בחגיגת חג השבועות שבבית־העם. “מאוד השתוממתי על כך – הוא כותב – שהסופר והעסקן ברזילי מזמין אותי, הצעיר, להרצאה ובפרט לנאום חגיגי”. ולא עוד אלא ח. א. זוטא ביקש ממני, האורח, שיגיד את כל האמת. “אחרי שמעי את הדברים האלה יוצאים מפי חלוץ ההוראה בארץ ישראל – הוא כותב – נמלא לבי בושה, ותפילה אחת קיננה אז בלבי, שתיפתח האדמה ותבלע אותי חי. אני הצעיר בן כ”ה שבא מחו”ל כאורח, שלא סבל בשביל ארץ־ישראל, צריך להגיד את האמת לבני ירושלים". וביותר התרגש בראותו בין הקהל את אליעזר בן־יהודה “ובכן – הוא כותב – להם צריך אנוכי להגיד מוסר”. ומה בכל זאת אמר – דיבר בשבחו של היישוב הישן שהניח את היסוד ליישוב החדש.

גדול היה גם רישום טיולו בעמק שעשאו בדילז’נס, וכן רישום פגישתו עם מניה שוחט, וביותר נרשם מדרך חינוכו של וילקומיץ בראש־פינה. “התבוננתי – יכתוב – בהערצה רבה, איך הקצה לכל תלמיד ערוגה בגן ובאיזו מסירות קדושה הקדיש את עצמו לעבודתו החלוצית”.

ז

נסיעה זו בארץ־ישראל היתה לו כמעיין משובב נפש וזכרונותיה עלו וחזרו ועלו בלבו. בשובו לווינה ביקש תחילה תלמוד שחיבורו לקרקע ולמד שנה לימודי־הטבע (תורת הצמחים), ואך חזר למקצוע הנודע של האינטליגנציה הציונית – משפטים, ונעשה מזכיר בית־הדין בווינה ופעל באגודת האקדמאים העברית “קדימה” (ביחד עם רוזנשטיין וקורנגרין) והיה גם ראשון נשיאיה. חזר לגליציה – שנת עבודתו הרשמית עברה עליו בסטניסלב וסופו עבר לדרוהוביץ' ונעשה בה פרקליט. בחייו פה אנו עומדים על רקע מאמריו הנזכרים: “לאט לאט – יכתוב – נתעורר בלבי הצורך לשלב לתוך חיי המנהגים הדתיים־הלאומיים, מפני שנוכחתי, שחיינו עניים ועלובים הם מחוסר שמירת השבת והימים הטובים”. הוא ניסה להרצות על כך ב“התחיה” וקמו עליו עוררים, בייחוד יוסף רייצס, שראה בטרחתו לשוב למנהגות דבר של מלאכותיות. “הרגשתי את עצמי – כותב טרטקובר – בודד ועזוב, כמעט כמשוגע”. אך לא הרפה מדרכו ובדירתם, שלו ושל רעייתו הינדה (אילה) לבית בלבן, שקבעו אותה בבית אלמנתו של גנראל, הדליקו נרות שבת ונהגו לפי המסורת.

בשבתו בדרוהוביץ' הכיר, כנזכר, את הסופרת צציליה קומרקר־סירקיס, וביותר נרשם מדמותו על אלעזר רוקח שיצא מלפניו קסם מיוחד. בתארו את מותו הוא מבליט את הפרט כי מת כשהוא מיושב על כיסא, והוא הספידו. מבין האורחים שנקראו כמרצים לדרוהוביץ' הוא מזכיר את פרנץ אופנהיימר, ורנר סומבארט והוברט אאוהאגן, וחד במיוחד הוא תיאור דיוקנו של נתן בירנבוים, שהיה מבקרו תמיד בבואו לווינה ואף בירנבוים שמר לו אמונים עד אחריתו, וסימנך שהזמין אותו להיות במשתתפי ה“רוף” שהוציא בימי גלותו בהולנד. ואילו דבריו על מוריס רוזנפלד, שסבב בערי גליציה ובירנבוים מציגו בנאומו בפני הקהל, הם קשים כגידים. “אך – הוא מספר פליאתו – בירנבוים יוכל להרצות על האיש האנכיי, הגס הזה”, ולא עוד אלא בבוא טרטקובר לדבר בבנקט לכבודם של האורחים, הרי יותר משדיבר על רוזנפלד דיבר על בירנבוים, ורוזנפלד נפרע ממנו, בדברו בתשובתו על הלשון העברית כלשון “אשר יצר”.

ואחרי דרוהוביץ' באה תקופת וינה ואחריה תקופת ארץ־ישראל והאיש רואה יותר מכפי שסביביו משערים, וצניעותו עמדה לו להיות ולחיות בטהרתו, כאשר ראינוהו כל הימים. נראה כי שרשו, שורש יהודים ישרים ופשוטים, שורש משפחתו עמד לו בכך, כשם שעמד גם לשאר בניה – מהם הידועים יותר, כאריה טרטקובר רב המעשים, מהם שראוי שיהיו ידועים יותר, כאפרים טרטקובר, איש רמת־יוחנן, וכן רבים אחרים.

[י“ב אייר תש”ד – ב' כסלו תשל"א]

א

החזקתי תודה כפולה למזמני המסיבה לכבודו של מורי וידידי מנדל זינגר במלאת לו יובל וחצי יובל עד מאה ועשרים; תודה אחת – על שיעדו לה למסיבה שני מוקדי-עריכה, אלו שתי ערי ישיבתו ופעולתו, הן ברודי וּוינה, באופן שהניחו פתח לדיבור מפורט על כך, ואף שיירו עיר ישיבתו ופעולתו עתה היא חיפה, שתהא טבורה של המסיבה הבאה עלינו לטובה, והיא לכבוד יובל גבורותיו. תודה אחרת – על שנקראתי למסיבה ונועדה לי בחלוקתה חלקתה הראשונה, היא חלקת עיר מולדתנו, ברודי. מובן, שאין בידי לפסוק, אם הנני הטוב שבמועמדים לכך, אבל דומה, כי מותר לי לדמות, כי איני הגרוע שבהם. ועל שום מה דומני כך, על שום שאני סובר, כי אך-על-פי שחוצצת בינינו מחיצת-ימים הגונה, שהיתה גדולה בייחוד בימי ילדותי – כשנכנסתי לבריתו של אברהם אבינו כבר למד הוא הלכות תפילין, וכשישבתי על ספסל של דרדקי לפני המלמד ר' אלי הודיק בעירנו כבר ישב הוא על ספסל של סימינאר לפני מנהלו אפרים רייס-כהן בירושלים, אך-על-פי-כן זכור האיש ושיחו מקדמת-ימי ומדי דברי בו הריני משיב את עצמי לאותם ימים רחוקים כדי לנהוג אותי ושומעי ולהביאם לרחוב מועט שבעירנו, שזקנים קראו לו די קליינע שיל-גאס, כלומר רחוב-זוטא דבית-הכנסת וצעירים מהם קראו לו דאָס באָד-געסל, כלומר סימטת בית המרחץ, ואף המגיסטראַט, שהלך אחרי הצעירים, קבע בו שלט: אוּליצאַ לאז’ייננה שפירושו כך, והטעם שהוליך אל בית-המרחץ הגדול. וזאת לזכור, כי כמעט כל עירנו כולה היתה לא בלבד עיר של יהודים אלא אף עיר יהודית, אבל אינה דומה כל חלקה אחרת בה כחלקה, שבה היה נטוע ועומד הרחוב הנזכר, שעד-כמה שלא אטריח את זכרוני, אני רואה בו, לכל המרובה, עגלת-גויים שנתעתה ביום השוק לקצר דרכה, אבל איני רואה גויים מהלכים בה, חוץ לשפחה או כובסת, וכמובן חוץ לסירדנקי, גוי של שבת, שדיבורו היה יידיש וידע תפילותיהם של ישראל, ובשעת הדחק היה משגיר מודה-אני בפי תינוקות. ובכן, רחוב זה חקוק בי מראשית ילדותי, שהייתי מצוי בו משלושה טעמים. טעם ראשון, בבית שבו ישבה משפחת אמי חורגתי, אוירבך, שהייתי בא אצלה, בייחוד בימים שבן שכנתם, מר פראנצוז, היה מבקר את אמו האלמנה והיה משעשע אותנו בחוטמו, שנראה בקו-המעבר בין עיקולו של שופר ובין חדקו של פיל, ואף במהתלותיו, שכן שחקן תיאטראות יהודיים נודדים היה, ואף שלח ידו לקינמאטוגראף, שהביא לעירנו סרט, “גאָשיכטה איזראלס”, דהיינו תולדות ישראל שמו, והוא בכור הסרטים הסבירים שראיתי בחיי ועד עתה ניצגים בדמיוני מלכי יהודה וישראל ונביאיהם וגדוליהם כפי שניתנו באותה הצגה. טעם שלאחריו – בבית מבתיו ישבה משפחת דודי זקני, שהיה גם מורי ורבי, ר' יעקלה ברגר, שידע לחתונתו, שהיתה סמוכה לבר-מצוה שלו, אלף דף גמרא בעל-פה, והוא בנה של המיילדת, מרת שרהלי, שרוב ההורים שבעיר שיילדתם ונחשבו לה כילדיה וביום הפורים היתה שולחת להם מנות ואנו היינו תמהים לראות את אבותינו ואמותינו, דודינו ודודותינו, אלה מגודלי זקן ואלו חובשות שביסים, והם שמחים במתנות מיילדתם כדרך שאנו, התינוקות, שמחים במתנות מיילדותינו, ובכללן ואפילו בראשן שתי נכדות של המיילדת הזקנה. טעם אחרון – פה, ברחוב, עמד בית מדרש הקצבים ובחצרו אף בית-המדרש של המלמדים, ושניהם היו קרובים ללבנו, בית-המדרש האחד על שום שהיה קבוע בו חדרו של מלמדי ר' אברהם מייזלש, שנקרא האדום-האדום, ושאימתו מוטלת על חלומותי עד-עתה; בית המדרש האחר שהיה יושב בו ר' שמעון סופר ואנו צופים בחלונו, כיצד הוא יושב כפוף, יריעת קלף פרושה לפניו והוא טובל וחוזר וטובל נוצתו בדיו עפצים ומצרף אות לאות תורה ותג לתג ולימים ספר שלם לפניו; הוא-הוא ר' שמעון שהיה עם גיסו, ר' מאנלה בר' יוסיליס בנו של ר' יוסיסלי בר' מאנליס, ממונים על קופת רבי מאיר בעל הנס שבעירנו והיו באים מפקידה לפקידה לביתנו, והופכים את הקופסה על פיה, עורמים את המטבעות גבוביות-גבוביות ומושכים את לבנו בסיפורי נפלאות מארץ הקודש.

ב

עד כמה הרחוב היה חביב עלי, ניתן להקיש מכך, כי גם בשבתות, כשהלכתי לבקר את הורי אמי הורתי, שישבו בביתם ברחוב הסמוך, הוא רחוב בית-הכנסת הגדול, לא הייתי מקצר את דרכי דרך השוק, אלא מאריכה דרך הרחוב הזה, אם כי המעבר בו לא היה קל לו לילד, מחמת אימתו של צמד בריות, שראו עצמם כשליטי הרחוב ורידיה – מרת זלדה המטורפת שהיתה יושבת על המרצפה, דחוקה אל החומה, משוקעה בהרהוריה ובמלמוליה, אך ננערת פתאום ברוב קללות וזורקת אבנים על כל סביביה; ומר מוגאלה, חבוש צילינדר, משוקע בהרהוריו ובמלמולו גם הוא, אך ננער פתאום ברוב חירופים על שמקלקלים לו את הבאר העומדת באותו רחוב ושהוא ראה את עצמו כבעליה, בעל מונופולין לה, ואמנם נקראה דרך היתול מאגאלעס ברינע, דהיינו בארו של מוגאלה. אבל גברתי על האימה הכפולה, שהייתי חומק ברחוב מצידם אחר של מושב מרת זלדה ומעמד מר מוגאלה, עד שדומה עלי, כי כל ימי ילדותי לא דרכה רגלי מצידם ושעל-כן צד הרחוב שמעבר זכור לי כמערכת-בתים שהיא קרובה ורחוקה כאחת, קרובה כמציאות ורחוקה כאגדה. ולא הפלגתי בתיאור הרחוב ופירוטו, אלא כדי לומר, כי בו, בסמוך לבאר, ניצב ביתו של ר' מודיל זינגר, שחנותו קבועה בחלקה הישנה של השוק, הקרויה פיצ’ינס, והוא איש צנוע ונכבד, משיירי המתנגדים שבעיר, אף גבאי בבית-מדרשם, הוא בית-המדרש על שם ר' זליג צלאלס, ברחוב שמאחורי בית התמחוי הנקרא פאלקסקעך, דהיינו מטבח-עם. ורק מודיל בנים לו, מהם שמלבושם מלבוש יראים, מהם שמלבושם מלבוש נאורים, והצד השווה שבהם, שהוריהם אינם נוהגים בהם כרוב ההורים שבעיר, השולחים את בניהם ובנותיהם לבית-הספר העממי של הקהילה, וכן לגימנסיה הגרמנית של הרשות, אלא נוהגים כמיעוט ההורים שבעיר, שאינם שולחים את בניהם אלא בנותיהם בלבד לבית-הספר העממי שליד הקהילה, באופן שבניהם עיקר תלמודם ש"ס ופוסקים, הנקנה להם בבית-המדרש, וטפלה לו לימודי-חול מפי מורים הבאים לביתם ללמדם. בדרך כלל היה המנהג הזה נקוט בידי חסידים שמסורתם צעירה, כדרך שהחסידות צעירה לפי הערך, ואילו כאן היתה נקוטה בידי אחד המתנגדים, שמסורתם ישנה, באופן שניתן לומר, כי דרכו של ר' מודיל היה בחפצו לקיים את נוסחה של עירנו מקדמותו וכקדמותו. וגם אם לא עלתה בידו, שכן בניו שהיכרתים מקרוב, מנדל שיאריך ימים ואחיו הצעירים יוסל וחנא, ד' יקום דמם, הבחינה הסטאטית של הדורות נתעצמה בקרבם עם הבחינה הדינאמית של הדור, הרי אין לומר, כי בחינה ראשונה, היא הבחינה הסטאטית, היא כולה נצוחה ובחינה אחרונה, היא הבחינה הדינאמית, היא כולה נוצחת. שבתי וראיתי, כי עקשנותם של הורים לקיים את בניהם בתחומה של תורה ומסורה על נוסחה הישן, היתה לטובת בניהם, גם אם פרקו את עולה, ולא בלבד משום המהתלה, אם אין תלמיד חכמים אפיקורסים מנין, שהרי בורים אינם מעמידים אפיקורסים אלא סתם עמי-ארצות; אלא משום שאווירת בתי-האולפנא החילוניים, בין בית-הספר היהודי של הקהילה, בין, אם בייחוד, הגימנסיה הגויית של הרשות, הטילו ערבוביה בנפשות התלמידים על דרך שריחקו אותם מחלל-ביתם, ואף משורש-עמם, והוצרכו רוב יגיעה לעמוד בפניהם, ורבים אמנם לא עמדו. ידעתי כן ידעתי, כי אלה שלא באו בשערי האולפנות האלו התקנאו בנו שבאנו בהם; אולם יכולני להעיד עלי את עצמי ואת חברי, כי אנו שבאנו בשעריהם, התקנאנו באלה שלא באו בהם, ואין צריך רוב עיונים, כדי להבין, כי דרך חינוך כחינוכם של בני ר' מודיל העמידתם בני בית יותר, ואינו חושש לומר: בני יהודים יותר, והיא שעמדה להם בדרכם החדשה, שנשכרה מדרכם הישנה הרבה.

שלא להאריך בדברי הוכחה אסתפק בהארה קצרה של הבעיה, שלא נתבררה עדיין כראוי לה, ואעיר על קצת דוגמאות מסביבת הגידול הנזכרת: אילו הוריהם של אליעזר מאיר ליפשיץ, ש"י עגנון, מרדכי בן יחזקאל, אשר ברש, היו שולחים אותם לבית-ספר ולגימנסיום, ספק אם היו לנו מה שהיו. ולענייננו, ענין מנדל זינגר, הריני מסכם ואומר, כי צאצאי משפחה, ששמה מעיד עליה כי העמידה מקרבה חזנים או מסייעיהם (וכנראה, אין זינגר אלא קיצור של שולזינגר שנחלק לווהלזינגר ולווייזינגר) ונקראה אף משורר, כפי שהוא מצוי ברשימת הפּרנוּמרנטין מבני עירנו על כמה וכמה ספרים; מתייחסת על אצולתה המתנגדית ושייריה, מבקשת לקיים את נוסחה, ואף שהיא מקיימתו בחלקה בלבד, הרי אין הנוסח הישן נשבר מתוך התערבותם המיכנית של יסודות-חוץ אלא משתנה מתוך התערותם האורגאנית של יסודות-פנים.

ג

אין בידי להכריע, מה וכיצד היתה דרך ההתערות לתחנותיה, לכך נחוצה אבטוביוגפיה של הנדון, שהוא חייב בחיבורה; אבל דומני, כי יש בידי לשערה, ואפילו לא אסתמך אלא על התבוננותי. מעצם ילדותי היכרתי פנים את משפחת זינגר את האב והבנים מרחוק, שהרי, כאמור, לא עברתי לצד הרחוב שביתם נטוע בו, ואת הבת הגדולה, היא אחותם אלקה, מקרוב – עלמה גבוהה ועדינה, שהיתה כמעט ערב-ערב באה לבית אוירבך, קוראת בקול לואט דברי שיר, לרוב משל משוררי יידיש המודרניים, פעמים אף משיריה שלה עצמה, ובקול רם יותר את אגרות אחיה, מנדל אשר הלך לירושלים. כל עצמי לא הייתי בימים ההם אלא כבן שבע-שמונה, אבל זכורני, עד מה הרעישוני שתי התיבות: הלך לירושלים, וביותר: יושב בירושלים. ואם ישאל השואל, מה היה ללבי, לב ילד, שהתרעש לשמע בחור שהלך לירושלים ויושב בה, אהא חייב לספר רומן שהיה לו לילד בן עיר כעירנו שהתפארה במה שאבן מאבני בית-המקדש משוקעה בבית-הכנסת הגדול שלה, כשעיקר סעיפי הרומן הוא באותם שהניחו את עירנו, הקרויה בפי האחרונים, והם משכילים, אתונא דגליציה או וויימאר דגליציה, ובפי הראשונים, והם חסידים ואנשי מעשה, ירושלים דגליציה, ולא הלכו, כרוב יוצאיה, לאודיסה או דרזנא וכדומה, אלא הלכו לירושלים ממש, וכבר בימי ילדותי נחלקו לי כשלוש פלוגות קטנות. הפלגה האחת, כגון אבי זקנתי, ר' יוסי שו“ב לבית שפירא, שהלך אליה בן שמונים ושש וישב בה י”ג חדשים ונפטר בה ומנוחתו כבוד בהר הזיתים; והוא הדין בדודי זקני, ר' יעקב אורנשטיין, סופר סת"ם, שהלך אף הוא בן שמונים ומעלה, לירושלים אך השתקע בצפת ושם מנוחתו כבוד. הפלגה שלאחריה, – ר' פיני צימלס, שהיה סוחר אתרוגים, ודחה אתרוגי קפריסין מפני אתרוגי ארץ-ישראל, והיה בה חמשים פעמים, ובפעם החמשים עשו לו בעירנו שמחה גדולה וערכו סעודה רבתי; וכן ר' אייזיקל פּוֹפּר, שהיה הממונה על החלוקה והלך כמה פעמים להדלקה במירון ויש מצאצאיו בארצנו ואחד מהם הוא יליד עירנו, הרב ר' קלמן כהנא, איש קיבוץ חפץ חיים, מקברניטי פועלי אגודת ישראל.

ומעשה בנכדו אחר, חברנו ניסילי, בעודו ילד, שהתאווה אף הוא להיות באותה הדלקה ונשלח מבית הנתיבות רוכב על סוס ובידו דרכונו של הזקן וצירף בו שר-המחוז את שם הילד ועלה עם זקנו לארץ ישראל, וכשחזר לא שבענו משמוע מפיו, מתוך רגש של קנאה, מעשי מסעיו ונפלאותיהם. הפעם האחרונה – לא זקנים ההולכים לארצנו למות בה ולהיקלט בעפר קדשה, לא התרוגר הבא אליה שנה-שנה לשעה קטנה, לא נשיא-חלוקה ונכדו הבאים אליה לשעה קטנה ממנה, אלא איש צעיר ההולך לבנותה ולהחיותה, לאמור הולך לעשות מה שהציונים אומרים. וגדולים היו בעינינו, עיני הילדים, האחרונים מן הראשונים, שעלייתם לא גרעה מקדושתה של ארצנו, אשר אליה נמשכו הראשונים; ואדרבה, היא הוסיפה עליה, שחשנו איך-שהוא, כי גדולה מקדושה-שבחלום היא קדושה-שבממשות. יתירה מזו, עצם האפשרות, כי יקום נערה ונערה וילכו לארץ-ישראל, היתה כמשענת אמונה לנו, שכן אזכור, כי מקדמת ילדותנו ראינו את עצמנו עתידים לקיים כאחינו שם את ההכרזה של סיום ליל הסדר: בשנה הבאה בירושלים, גם את הכתוב בתהילים, שהיה רשום בכתב מעוגל מעל דיוקנו של הרצל, שהיינו תולים אותו בחלונות ביום פטירתו: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, גם אם השיר התם שהיה שגור בפינו: אינץ וועלמא שפרינגין איבא טולין אין בעריק אפנעמין אינדזא האילאק לאנט באם גילעימטן טעריק [=נקפוץ מעל בקעות ומעל הרים, וניטול אנו ארצנו הקדושה מידי התוגר המשותק]. ואכן, תורה גדולה, ואולי הגדולה שבתורות היא שלמדנו מאביב-ימינו מפי הצעירים האלה, כי ארץ-ישראל לא בשמים היא וממילא ירושלים לא בשמים היא – כזאת כן זאת קרובה אלינו, אלא שצריך לשכוח אימרה אחת: שב ואל תעשה, ולזכור אימרה אחרת: קום ולך.

ד

כן קם מנדל זינגר והניח את הבית שממול חדר-הרבי שלנו ואחותו קוראת לפנינו את מכתביו, שהם אחים למכתביו האחרים, שנדפסו ברשות-הרבים על דפי השבועון היהודי שיצא בעירנו, “העברי” שמו, כשם שהם אחים לדבריו שנדפסו לשנים בספרו “פון מיין היימלאנד” (מארץ-מולדתי), ואנו שומעים, כי הוא יושב על ספסל הסמינר בירושלים ומתקין עצמו להוראה; ואמנם בשובו, ביקש אבי מורי עליו השלום לבנות בכפר-מגורינו בית-ספר עברי, שהוא יהא משמש בו, ולא נתמזל לנו המזל, שלקח את עצמו לצד אחר, לצד מפלגתו, מפלגת “פועלי ציון”, וביותר לצד ענפה, “יוגענד” [“נעורים”]. וכן קם שלום קופפר והלך לארצנו והיה בכובשי העבודה וחליו השיבו ונשא אשה מבנות כפרנו ובכל יום שבת בצאתנו, בשעת קריאת התורה, לשדה הסמוכה, היינו מטים אוזן לענייני ארצנו ולא שבענו פליאה, כי אפשר שהאברך הזה, שאין כל חילוק בינו לבין שאר אברכים שכמותו, היה בארצנו לעבדה ולשמרה, ומילטנו את עצמנו לתוך השערה, כי בתוכו פנימה חבוי איש אחר, שאינו שכיח ואינו רגיל כל-כך, ופיו הפולט סיפורי-חמדה אלה, שסוד-פלאם הוא בפשטותם, ביום-יומיותם, הוא פי האיש האחר, החבוי שבקרבו. וכך קמה הנערה שרה-ברכה, נכדתה של הסוחרת הגדולה מרת מנדלכי, והלכה אחרי בחור-חמד חיים צימרמן וברסטצ’קה הסמוכה שמעבר לגבול, והיתה עמו בייסודה של קבוצת דגניה ובביצורה של מושבת יבנאל וכן קם יהושע אקר, בן בעל-האחוזה, (תומכו וחסידו של הרבי ר' דודילי מבית ריז’ין, והוא מתואר יפה-יפה בסיפורו של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”) ועמו ארוסתו לינה בתו של סוחר-הביצים האמיד והמחבר העברי ר' משה דוד אנדרמן, ובנו בית בארצנו והוא אגרונום לפי אומנותו, מבוני החקלאות הצעירה. כן קם הצעיר חרי והלך לארצנו והיה בה מראשוני הסתתים. אלה וכאלה ודאי לא ידעו כי בלכתם היו כמופת בסתרי-לבם של ילדי החדר, אשר לבם צר מהכיל פליאה כזאת.

מובן, כי כשגדלנו נסתברה לנו הפליאה והבינונו את פשרה; ואודה, כי מדי פעם בפעם אני חוזר ומסבירה לעצמי לא בלבד מחמת סקרנות, שכל ענייני עירנו מעוררים בי, אל מחמת החזקת-טובה, שכן וודאי לי, כי המעשה אפילו לא גרם לימים לעלייתנו, הרי הקל עליה. ולא עוד אלא כשגדלנו ונסינו להבין את קודמינו מתוך שניסינו להבין את עצמנו, ראינו כי כמותם כמונו שלובים בשלשלת אחת רבת-חוליות, והם-הם החוליה שלפנינו. אם אומר למנות את כל החוליות, לא אספיק, ועל-כן ארמוז על רובם ואפרש אך קצתם. לדרך הרמז – ודאי שהרבה נתנה לנו עירנו עצמה, שכל שגדל בחללה היה כנושם ממילא אוויר של תולדותיה, תולדות עיר ואם בישראל, שהיתה נטועה במפלש הדרכים המחברים מזרח ומערב, ואין לך תנועה ותנועה בתולדות עמנו במשך כחמש מאות שנה, שרישומה הגדול לא היה ניכר בקרבה – בה פרחה הלמדנות, בה שיגשגה הקבלה, בה סערה השבתאות, בה ניצנצנ החסידות, ואף מייסדה, ר' ישראל בעל-שם ישב בה. אם לדורות האחרונים דיים שמותיהם של גדולי ההלכה, שהתעצמו עם המציאות החדשה, כמו ר' אפרים זלמן מרגליות, ור' שלמה קלוגר; ודיים שמותיהם של אבירי ההשכלה ר' נחמן קרוכמל, איציק ארטר ויהושע השיל שור; ואם להפליג לימינו, הרי בה נתבצרה הציונות ועדה בחירת שטאנד, ציר-הציונים ראשון בפרלמנט של גויים, כשם שחזקה בה הנאמנות ללשון העברית, ועדה ההצגה העברית הראשונה במלאות חמש שנים לפטירתו של סמולנסקין, בה התמידה החיבה ללשון יידיש, שההגנה עליה יצאה מפי ר' יעקב שמואל ביק, שצירף לה לימים הגנה על החסידות, וכל-זאת בתוך תוכה של ההשכלה, והדביקות בה נתגלתה בדורנו, בימי מיפקד האוכלוסיה, שעשרות עשרות הלכו לבית-הסור, וביניהם זקני הישיש, ר' אלכסנדר זיסקינד שפרבר, על שרשמו ברובריקה של לשון דיבורם את האמת ולא רצו לסור ממנה. אבל באלה בלבד לא היה סגי, שכן על הרובד ההיסטורי השופע ומשופע נוסף רובד אקטואלי סוער ומסעיר– היות העיר נקודת-ליכוד של גלי-ההגירה, גם בעלות נחשול פליטי רוסיה אחרי הסופות בנגב, גם בעלות נחשולים אחרי פרעות קישיניב, חיתה עירנו בגורלם את גורלו של עמנו, ואמנם השכיל מנדל זינגר עצמו להבליט את חשיבותו של המומנט הגדול הזה במאמרו החשוב שנדפס בקובץ העלייה השנייה בעריכתה של ברכה חבס.

ואם העיר כולה למדה לחיות את גורל אחיהם הנודדים כגורל עצמם, הצעירים המרגישים, בין בדור שלפנינו בין בדורנו, לא כל שכן. כשם שצעירי הדור שלפנינו היו ערים לוויכוח ההיסטורי, בתרמ“ב, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח “עם עולם”, לארצות-הברית, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח ביל”ו, לארץ-ישראל, כך היו צעירי דורנו ערים לוויכוח הפוליטי, מתרס“ד ואילך, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח מהגרים, לאמריקות, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח עולים, לארצנו. והרי הוויכוחים התגלעו בתוך העיר ממש, אולם אם בוויכוחים הראשונים לא הצטרפו מבני עירנו לאנשי ביל”ו, הרי בוויכוחים האחרונים הצטרפו מבני עירנו לאנשי העלייה השנייה. ודאי שהצטרפותם זו מובנת על רקעה של העיר, שהציונות היכתה בה שורש, ונמשכו לה כמה חוגים, ואם כי היתה רחוקה מכיבושו של רוב מכריע בהם, שהרי יריביה רבו כן רבו – מזה החסידים לסוגיהם, וביותר הקנאים שבהם, חסידי בלזא וראש להם ר' סנדר לנדא ודודי זקני ר' שלום שפירא, ומזה הנאורים לסוגיהם, שפסחו בין אחרית-השכלה וראשית-טמיעה, וראש להם ראשי הקהל ושר המקורבים לרשות; וליד יריביה מתמול-שלשום היו גם יריבים מקרוב-באו, כגון אגודת “זגודה” (“אחדות”) ואגודת “פוסטאֶמפּ” (“קידמה”), שהצד השווה שבהם היא תמיכה במיעוט השליט, הם פולנים, שהשתררו על רוב האוכלוסיה, איכרי האוקראינים בכפרים וקהל היהודים בערים, וכן מפלת ז'.פּ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית היהודית), כמין מהדורה גליצאית מיוחדה של ה“בונד”.

ה

הדיפרנציאציה הזאת של יריבי הציונות בעירנו סייעה גם היא לדיפרנציאציה בתוך הציונות שבה, אם כי לא מעט מן הדחיפה לכך יצא מלפני ההשפעה שמעבר לגבול, שהיתה ניכרת כדמות פעולתם של המהגרים, שהשתקעו מי לשעה קטנה ומי לשעה גדולה יותר בעירנו. היו ציונים פוליטיים והיו ציונים קולטוריים, וסימנך שתי האיגרות, שקישטו את שני צידי קיר-התווך של העולם הגדול שבבית-העם, מרכזם של כל החיים הציוניים, מזה – איגרת הרצל, בעצם כתב-ידו, לציוני עירנו; מזה – איגרת אחד-העם, בעצם כתב-ידו, לעבריי עירנו, ובת-קולה של המחלוקת שבין הסוגים הגיעתני עוד בפולמסאות שנתגלעו בשבתות בבית-העם בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית המערבית שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. וחלוקה זו לא היתה היחידה, שכן היו ציונים סתמיים, ובראשם סוחרים נכבדים כגון נתן, אביו של חברנו אריה טרטקובר, פרץ המכונה פאול בהר"ב, יידל המכונה יוליוס פריווס; והיו בה פועלי-ציון, ועיקרם צעירים מרגישים, ומנדל זינגר בכללם ובראשם. כדרכה של תנועה צעירה וערה, נמשכו ונכבשו לה לתנועת פועלי-ציון אגודת תלמידי הגימנסיות לכיתו הנמוכות “פרחי ציון” ולכיתות הגבוהות “צעירי ציון” ואפילו אגודת הסטודנטים “התחיה”, אלא הניחה את הדגש במערכה האידיאולוגית ובמערכה הפוליטית הסמוכה לה ועליה, ושתי המערכות היו לה בגדר בירור וליבון ועדיין היתה רחוקה מגיבושה, קל וחומר מקפאונו של גיבושה, לא יפליאנו, כי רעיונותיה על חיפושיהם מצאו להם נתיבה אל לבם של טובי בני הנעורים. ודאי אין להתעלם מכך, שמעמדה של תנועה זו נתחזק משום שיכלה לסמוך על מוריה שהיו קרובים אליה – בימים ההם ישבו לסירוגין בגליציה גם בר בורוכוב, גם שלמה קפלנסקי, גם כתריאל הוא ליאון חזנוביץ, גם יצחק טבנקין, גם יעקב זרובבל. לאמור, ממש כל הדרגים של האידיאולוגיה הפועל-ציונית, ולא ייפלא כי תנועה זו נמשכו לה אישים שונים, מהם דרך ערכי מרובה על הקבע – כגון שלמה שילר, או תלמידו משה פרוסטיג, שמאמרו הגדול (בפולנית) “ההנחות האידיאולוגיות המוקדמות של פועלי-ציונות” ראוי לתשומת-דעת עד-עתה; אם דרך קבע מרובה על העראי – יצחק שיפר ומכס רוזנפלד. ולא אאריך בעניין זה, גזירה שמא אהא בחזקת מורה הלכה בפני רב, שהרי מי כמנדל זינגר, מחבר ספר-יסוד לתולדות התנועה הציונית-סוציאליסטית ראוי להורות במסכת זו.

ו

ולא הזכרתי כל אלה משום כך בלבד, שמנדל זינגר גדל מתוך ראשיתה של תנועת פועלי-ציון ולתוכה והיה מנושאי דגלה, אלא משום כך בייחוד, שהרים את אבוקת המרד כנגד תנועתו בתוכה. על אבוקת-מרד זו נודעתי תריסר שנים לאחר שהורמה וכבר סיפרתי את הדברים בארוכה במאמר מפורט שהקדשתיו ליובל החמישים למנדל זינגר (נדפס תחילה ב“הציוני הותיק” ובא בספרי “אבני זכרון” ואף בספרי עתה), ואביאם עתה בקיצורם: כשבאנו, בשלהי שנת 1918, אחרי צאת חיל-הרוסים, כמה וכמה צעירים בעירנו, לחדש את חייה הציוניים, היתה ראשית מלאכתנו לפתוח את בית-העם הסגור, לנער את שיכבת האבק, ויהי בסדרנו את הבית, מצאנו באחת המגירות את החותמות של כל מיני האגודות והמוסדות ובכללם חותמת “חלוצי ציון בברודי”, וכמה שלא חקרנו סביבנו, לא ידע איש להאיר את עינינו מה אגודה היתה זאת, ואך לימים נתחוור לנו, כי מעשה שהיה בימים שישב בעירנו יוסף אהרונוביץ‘, שבא אלינו מעבר לגבול, כמותו כשאר המורים העברים שבאו אחריו, אם רפאל סופרמן, אם מרדכי בלושטיין הוא דפנא, אם נפתלי זיגלבוים הוא תורן; אבל הוא בלבד מורה לעברית היה, אלא אף מחנך לציונות היה, ציונות כפשוטה וכאמיתה, לאמור שעיקרה אינו במה שאינו כלול בשמה, כגון פוליטיקה של הווה, הליכה לפרלמנט, כיבוש קהילה, אלא במה שכלול בשמה, דהיינו הליכה לציון לעבדה ולשמרה. הוא, יוסף אהרונוביץ’, שייסד אותה אגודה “חלוצי ציון”, שכל המעיין בתקנותיה רואה, כי אגודה זו הקדימה בתריסר שנים את תנועת “החלוץ”, ועמה נמנו צעירים וצעירות ורובם אף עלו בימי העלייה השנייה לארצנו. אף יוסף אהרונוביץ' קרוב היה אל “פועלי-ציון” ובבואו לארצנו נעשה ממנהיגי “הפועל הצעיר”, מראשי הוגיה ועורך עתונה. כל הבקי משהו בתולדות הימים ההם, יודע, כי שתי התנועות האלו נחלקו אז בנקודת-העלייה, שהראשונים ראו אותה כאחד העיקרים הרחוק קצת והאחרונים ראו אותה כעיקר-העיקרים הקרוב ביותר. והנה “פועלי-ציון” בעירנו מרדו על התפיסה הזאת של מפלגתם והם שפירסמו בעתונים “דער יידישער ארבייטער” (“הפועל היהודי”) כרוז הקורא לעלייה ולארגונה ועל כך ירדה עליהם ביקורת קטלנית של ליאון חזנוביץ', שהסתמך על מי שנחשב בן-סמך בענייני ארץ-ישראל, משום שישב בה, אבנר, הלא הוא יצחק בן-צבי. אבל מחברי הכרוז, שמרדו על הקו הרשמי של מפלגתם, לא טמנו ידם בצלחת והשיבו בבירור ובעוז רוח. ואוסיף כאן שני פרטים נחשבים על מה שפירסמתי במאמרי הנזכר. הפרט הראשון: הכרוז הזה הוא מתעודות הבגרות והאמיצות, וממילא מתעודות הכבוד, של תנועת פועלי-ציון; הפרט האחרון: מחברו של הכרוז היה מנדל זינגר, שמחמת צעירותו וצניעותו הניח לו לחברנו הישיש משה אוקין (מאנשי העלייה השנייה וחבר הקואופרטיב ברחובות, שנמנה עמו גם יוסף אהרונוביץ') שהוא יהא החותם.

אולם אחזיר את עצמי לימים, שבהם מצאנו את החותמת “חלוצי ציון” ולא ידענו מוצאה ופירושה, כדי להוסיף פלפלת של פיקנטיות – משנוסדה בעירנו הסתדרות “השומר הצעיר” על ידי חברינו אפרים טרטקובר ודוד כהנא, שניהם עתה חברי רמת-יוחנן, נוסדה על-ידה אף הסתדרות “חלוצי ציון” על-ידי חברנו הנריק אדלר, הוא חנן נשר הי"ד, מאלה ואלה עלו רבים וכן שלימים לארצנו.

ז

מנדל זינגר הניח בצעירותו את עירנו, אבל פעולתו היתה מורגשת בה, והוא אף חידשה, שככל שהיה מבקר, בייחוד בימי המועדות, בבית הוריו, היה ביקורו חג לנו ולא בלבד מבחינת לוח השנה אלא אף מבחינת לוח התנועה – כל הרצאה שלו נמשכנו לה, ועניין הרצאותיו כפול, תחומה של הציונות מזה ותחומה של הספרות מזה. עוד עתה זכור לי טעמם הטוב והרענן של דבריו, כי היה מבעלי אמונה, שלבו ופיו שווים, מכריז על עיקריו בכובד-ראש ובאומץ-לב, אינו חושש מסמכות ובני-סמך, שכן הסמכות היחידה לו הוא לו מצפונו, כפי שידענו עד-עתה. אודה, כי נמשכנו לדבריו לא משום אמיתם האובייקטיבית, אדרבה, היינו חלוקים עליו בין בשעה קטנה אחת, שאנו היינו מכלל האינדיווידואליסטים והוא מכלל הסוציאליסטים, בין בשעה קטנה אחרת, שאנו היינו אדוקים בהסתדרות הציונית והוא פיקפק באותה אדיקות, וכדומה. ואיני מונה במחלוקת עניין עברית ויידיש, שהרי לפנינו איש שהיה שונה גם מחסידי יידיש, שכל חסידותם באה להם משום בורותם בלשון העברית וספרותה, כשם שהיה שונה מחסידי עברית, שכל חסידותם באה להם כדי להשתמט מזיקתם ללשון-העם; הוא היה מעודו, כפי שהוא עד-עתה, בן-בית בזו ובזו, וכשם שהוכיח את הבור-דעברית שלא יתפאר במה שאין בו, וממילא למדנו ממנו את החובה ללשון-האומה ואת החיבה ללשון העם. הילכך נמשכנו לדבריו על שום אמיתם הסובייקטיבית, על שום אמונתו בה שמתוך אמונתו ומסירותו ליקר לו לימדנו אמונה ומסירות ליקר לנו. ובינינו לבין עצמנו: ההבדל בין יקר ויקר לא היה כהרי-הרים, אלא, לכל המופרז, כבקעה מיזערה, ולא יצאו ימים מרובים ואנו במחנה אחד ומאוחד, עומסים באותו בניין עצמו, כן נוסיף עד ראות עינינו בגאולה שלימה של העם מגלותו ושל האדם מרישעתו, ויקום מלוא-החלום אשר חלמנו בימי הזהב של ילדותנו ונעורינו.

[ז' שבט תשכ"ו]

א

שמחתי באומרים לי, כי ידידיו של מורי אלופי ומיוּדעי, מנדל זינגר, אשר בתל-אביב, התעוררו לחוג את יובלו השמונים, כשם שידידיו אשר בחיפה, התעוררו, לפני חמש שנים, לחוג את יובלו השבעים וחמש, וכמשפט הראשונים משפט האחרונים, שקראוני להיות בדוברי מסיבת ההוקרה והחיבה. לכאורה, לאחר שכבר העיזותי לומר את אשר עם לבי והגותי בחיפה, ואף פירסמתי דברי ברבים, לא תצוּייר בי חולשת-הדעת, ואין הדבר כן. כי, אמנם, דעתי חלשה עלי, ולא מחמת חשש החזרה על דברי עצמי, שכן הרבה צדדים לפנינו, ומה שהחסיר דיבור ראשון אפשר שישלים דיבור אחרון, וחייב אדם לידבק במידת קונו, ומה כביכול נאמר בו: כי עוד לאלוה מלים, אף בשר ודם כך.

חולשת דעתי באה לי מחמת שענינה של מסיבתנו עתה סובב על שני צירים, אלו שתי הערים, עיר ימי ילדותי, פינת-יקרת-לא-יקרת, קהילת ברודי, שהיתה שרויה בעניה ומרודיה, ועיר ימי עמידתו, קרית מלך רב, אשר גם בחדלה מהיות גברת ממלכה, היא וינה המעטירה. אבל חולשת דעתי היתה עד-ארגיעה – ראשית, במריבת שתי הקהילות על האיש וסביביו, כביכול זו אומרת רובו ככולו שלי וזו אומרת כולו כרובו שלי, יד הקהילה הקטנה על העליונה, כי אפילו היה מניח אותה ילד או נער, קל וחומר שהניח אותה עלם או אברך, הרי בה, בעיר הורתו, נטבע אפיו, שכן נלוש בעיסתה ונמתח בעריסתה, וכן עמד והוא עומד ויעמוד לאורך ימים בייחודו ושיעור קומתו. אחרית, גם בשבתו באותה מטרופולין, הרי ישב, בעצם, לא בה גופה, אלא בכעין קולוניה שלה, היא מושבת ציוניה, ורובם ככולם הורתם וגידולם בקהילות כקהילת הורתו וגידולו, שכן יהדותה של קהילת וינה הגדולה לא התפרנסה מעצמה, וספק אם ילידיה היו עומדים בה, אילולא גלי באיה מקרוב ומרחוק; תחילה בני קהילות מהרין והגר, ולימים בני גליציה וובוקובינה, וגל פליטי המלחמה הגדול.

ב

מה היה חלקם של בני ברודי ברחשה של קהילת וינה, למדתי בימי ישיבתי המעטים בה, בדרכי לארצנו – הלכתי לבקר את ראש רבניה, כדי להודותו על העזרה שעזר להם לפליטי עירנו, שהיתה עיר הולדתו וגידולו גם הוא, בהשגת הזכות של ישיבת קבע, ולפרוס בשלומו הטוב משמו של שארו, שכרך לפריסתו שלום משאלה משונה, ביותר, והשביעני להגידה, ועד-עתה אני תמה על עצמי, שהיתה בי עזוּת לקיים שבועתו, אלא שעזוּתי נסתייעה בבת שחוקו של אותו אדם גדול, ר' צבי פּרץ חיות, ההתלקחות האחרונה של אצילות יהודית על כסא הרבנות שבלב אירופה. וכלום הרבנות הראשית בלבד היתה כבוּשה בידו של גן-עירנו –ומה היה בלכתי אל קרן-היסוד, כלום לא מצאתי מכהן בה את גידולה של עירנו, ד"ר נתן מיכאל גלבר. באתי אצלו להודותו על שהזמינני לקונגרס הציונים, שהוא עמד בראש הכנתו, ולהסביר לו, על שום מה דחיתי את ההצעה להיות בו ציר, אבל עיקרה של השיחה נתגלגל על עירנו, שהוא עסק בכתיבת תולדותיה, וכבר פירסם כמה וכמה פרקים עליה ולא הניח קשרה אליה, וסופו, בשבתו כבר בארצנו, כתב מלוא תולדותיה לפי מקורות רבים ונאמנים, וכשבירך על המוגמר, אמרתי לו: ירושלים נאה לה ובה כתיבה על כל מיני ירושלים שבגלויות, וירושלים-דגליציה, היא עיר-מולדתנו, ובכללן. וחובה לי שאזכיר, כי אם גם אני חזרתי, מדי פעם בפעם, כמיעוט כוחי, לחקר קורות עירנו, מידו היתה לי זאת, – איש אמיד וחסוּך בנים היה בעירנו וראה את כתלי בית הכנסת הגדול בכהיונם, שלא בא עליהם טיח, ציווה ממונו לטייחם, ולא ידע אותו תם, כי מנהג קדמונים הוא שלא לטוּח את כתלי בית הכנסת הגדול, שכל עוד שריד מחמדינו, כתלו של בית-המקדש, באבלו עומד, אף כתלי בתו באבלם עומדים. ובתו כיצד, שאמרו עליו על בית הכנסת הגדול בעירנו, שמשוקעת בה אבן אחת מאבני-בית-המקדש, שגולי-ירושלים טלטלוה, בדרכי נדודיהם, עד בואם לעירנו. מה עשו, אפוא, בממונו של אותו אדם, שכוונתו היתה לטובה – חבורה של צעירים מרגישים, מתלמידי הגימנסיה שבעירנו, נתלכדה, ובראשה נתן מיכאל גלבר, והיו שנה-שנה, בימי-הפגרה, עולים לבית הקברות הישן וצובעים בצבעי שמן את האותיות שבנוסחי המצבות, והיו כאותיות חדשות, נהירות וצהירות, ומדובבות את שכללו בהם דורות קודמים. בשתיים נתקנאתי בהם בבני החבורה ההיא, שאינם קטנים כמותי ואפשר לצרפם לאותה מצוה, ושאינם כהנים כמותי ומוּתר לצרפם לאותה מצוה. ואפשר שאף קנאה כפולה זו עוררתני לעמוד על קורותי של עירנו בדרכים אחרות.

ולא סיפרתי כל אלה אלא כדי להבליט, כי דרכם של בני עירנו, שהכרתם היהודית נקנתה להם בחינת דע את עצמך, כלומר, גידולך ומוצאך, ולמדנו את סוד האהבה של עמנו מן הקרוב אל הרחוק, באופן שעיגול יחוסנו הצר התרחב לנו מאליו כדי מעגל-מוצאנו הרחב, עד שראינו את עצמנו נטועים ועומדים בלב תולדתו של העם, כמורשת והתעודה, כנחלה והציווּי.

ג

אך נמשיך במה שפתחנו, בשיטוטנו בוינה, לאמור: ומה היה בבואי ללשכת הקרן הקיימת, כלום לא מצאתי מכהן בראשה ד“ר חיים טרטקובר, שנקרא בעירנו כינוי של חיבה: חאַ-חאַ, שאם היה בה ציוני תם, הן במובן תמים הן במובן שלם, הוא-הוא, וכבר ניסיתי לשרטט דיוקנו, ואם היתה בעירנו משפחת ציונים – היא-היא, ואזכיר את אחיו הגדול, נתן, ציר בכמה קונגרסים ציוניים, ואף הוא בפליטי עירנו בוינה ובה קבורתו, ואת בנו, ד”ר אריה טרטקובר, שהיה גם הוא בוינה, מראשוני קן “השומר הצעיר” בה ומראשוני עוליו ולימים פדגוג וחוקר ועסקן עד עצם היום הזה, וכן אחיהם של נתן וחיים, הוא דוד, שישב בחיפה ובה מנוחתו, ובנו אפרים, מפורצי העליה השלישית, איש רמת יוחנן. וודאי לא מקרה הוא כי בנו של חיים נקרא תיאודור, כאשר נקראו בניהם של טובי ציונים שנולדו בסביבי פטירתו של נשר גאולתנו אשר פרש מוטות בוינה.

ואם תרשוני עימות-מה בין משפחת גלבר ובין משפחת טרטקובר וראינו כוחה של הציונות לכבוש מזה את צאצאיהם של מיוחסים, שהרי יחוסה של המשפחה האחת עד ר' חיים כהן רפפורט מגעת, ומזה צאצאיהם של עמך, שהרי יחוסה של המשפחה האחרת עד עגלוני-הדיליז’אַניסם ליריד ליפסיא מגעת, וכן נתכנסו אלה ואלה כאנשים אחים בתנועת-עם עזה ונאמנה אחת.

ולא אֶפסח גם על מעשה משעשע – לפי שרשיון עלייתי הועבר לוינה, הוצרכתי ליכנס אצל המשרד הארצישראלי בה, ובסוּרי שמה מצאתי מכהן בראשו את ד“ר בלאוּאֶר, ואף הוא מבני עירנו ומחמת ריווח-הגילים שבינינו אנכי הכרתיו והוא לא הכירני, וכשהושטתי לו את תעודת העליה שלי מלבוב והטיל בה הצצה, עשאָה קרעים קרעים וגער בי: אין יוצאים מוינה אלא בהסכמתה של וינה ובתעודה של וינה ובחותמתה של וינה. לפי מידת הרוגזה שגרפתני, עלול הייתי לברך עליו ברכת הנותן לשכוי וינה, אבל לפי מידת הנימוס שמיתנתני הטיתי אזני להבין אמרי וינה, שעל פיהם נפסל ההכשר של רופא המשרד בלבוב, ד”ר ביקלס, ונדרש הכשר של רופא המשרד בוינה, ד"ר קלאבר, והלכתי אצלו והוא בדקני לכאן ולכאן ופסל כשרוּתי לעליה, אלא שהניח לי פתח בהערה: שמא אני כשר למקצוע של הוראה, וכנראה רוח של נבואה היתה בו, כי בימים ההם לא הייתי לא מורה ולא בן מורה.

ד

עתה, שראינו כמה כהונות נחשבות היו כבושות בה בוינה היהודית והציונית בידיהם של בני עירנו, אקיים בחינת אחרון אחרון חביב – והוא משרד “פועלי ציון”, שהנפש החיה שלה היה מנדל זינגר, וזימוני עמו קדם לזימוּני עם אלה שהזכרתים, מי לאהבה ולחנינה, ולמי לחיבה ולשנינה. ולא במשרדו פגשתיו, אלא בבית הנתיבות פגשתיו – הוא בא כמותי ללוות חבורה של עולים, מהם שחזרו, לאחר ביקור מועט בגולה, ובכללם ארוסתי, מהם שעלו בראשונה, בכללם אחיו הצעיר, יוסל, וכן ראש “השומר הצעיר” בברית המועצות, לאסיה (אליעזר) גלילי, וכמה וכמה מחברותי וחברי. ידעתי, כי מנדל זינגר היה מעורב בעשייות הרבה – והרי במסיבתנו עתה שמענו כזה וכזאת מפי ידידינו השופט לאם ומר צבי קרמר – אבל ככל שאני נזכר ישיבתו שם, איני רואהו במשרדים, במערכת, באסיפה, אלא בבית הנתיבות ההומה עולים לארצנו ועיניו שמחות ורואות. אפשר שלא היו שמחות יותר מששמחו איני שאר המלווים, אך ודאי היו רואות יותר משראו עיני שאר המלווים – הלא עיניו כבר ראו את הארץ, כאשר התגלתה לו בימי עלומיו, שהניח בימים ההם, ימי העליה השניה, את עירנו והלך לירושלים. והראה, כמותו כמעטים בבני העיר, מופת של ציונות ממש, ששורת הגיונה לאמיתה היא העליה.

הלכך אזכיר את חבורת העולם ההיא – משה אוקון, שמחמת רוך שנותיהם של בני החבורה היה לו קל להיות הזקן שבה; יהושע אָקר וארוסתו לינה אנדרמן, חיה ברכה ליברמן וארוסה חיים צימרמן, איש ברסטצקו, שלום קופפר, ואחרון אחרון שהוא לנו ראשון ראשון, מנדל זינגר, שנלוה לו נער, דוידסון שמו, ילד ממש, שסופו צייר מפורסם. אנו, שעלינו שנים אחריהם, לא שכחנו ולא נשכח עלילתם זו – לכאורה היה זה מעשה פשוט וישר, הרי הציונות פירושה שיבה לארצנו, וממילא חייבים הציונים בעליה, אבל כבר אמר קהלת: אלהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.

וזאת לזכור, כי החבורה, שמנדל זינגר היה בה, לא זו בלבד שעמדה על שורת ההגיון הפשוטה והישרה הזאת, אלא אף העמידה את סביבתה עליה. ידועים הקולות הקוראים לארצנו, כרוזו של ויתקין, כרוזו של “הפועל הצעיר” שנתפרסם בעילום שם כותבו, והוא אליהו מונצ’יק ותרגמו קדיש יהודה סילמן, ודין שיהא ידוע כמוהם הכרוז, שיצא בעירנו ונדפס ב“דער יידישער ארבייטער” וב“הפועל הצעיר” וב“המצפה”, והוא נחתם בידי משה אוקון, אבל נתחבר בידי מנדל זינגר, והוא היה כפירצה במדיניותה של מפלגת “פועלי ציון”, שצרכה של העליה נדחה להם לקברניטיה על דרך פירוש פשטני של Bedingungeb הקודמים ל-Dinge. והכרוז ההוא העלה פולמוס בשעתו למעשה העליה נוסדה בעירנו, ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה ומדריך, אגודה “חלוצי ציון” שמה, והיא חבורת החלוצים הראשונה בעולם, שהיתה מאורגנת לפי תכנית ברורה של הכשרה ועליה, וקדמה כעשור ומעלה לייסוד “החלוץ” בידי טרומפלדור – ולימים נמצאה חותמתה ולא ידענו מה פירושה, ונטלה אגודת צעירים שהתלכדה, בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית בעירנו, ונקראה כך, ורובם עלו לימים, בפתח העליה השלישית ולאחריה, לארצנו.

ה

אך נחזור לאותו כרוז ולפולמוס סביבו – קברניטי “פועלי ציון” אמרו בו דבר קטיגוריה, אנשי החבורה אמרו בו דבר סניגוריה. אנשי החבורה – כתיב, מנדל זינגר – קרי, והרי כל עצמו היה כבן-י"ח שנים. ידענו עוזו לעמוד על דעתו, דעת ציוני וסוציאליסט, וכמשפטו בנעוריו משפטו כל ימיו וביותר נדרשה מדת עוז רבה בוינה הסוציאליסטית. ולא כל-כך בשל הסוציאליזם שלה, ביחוד כדמות האוסטרומארכסיזם, אלא בשל הסוציאליסטים שלה, כדמות האוסטרומארכסיסטים, וראשיהם מזרע יעקב. הללו כמה מיני הבנה היו להם, הבנה לעם-מוצאם לא היתה להם. כבר קודמיהם לקו בכך, והכוונה היא לא בלבד לפרידריך אדלר, שכבר גדל בגויותו, שאף אביו, ויקטור כבר היה שרוי בה, אלא ביחוד לאוטו באואֶר ולמכס אדלר, שהתקשו להבין לייחודו של עמנו, ראשון קשיותו בעינה עמדה, ואחרון קשיותו התרככה הרבה, ואפילו הרהר הרהורי עליה לארצנו, וככל הנכון בידי ברל לוקר להעיד על כך, ולפי מחברתו על כך לא בלבד שינוי רחש היה כאן, אלא אף שינוי מחשבה היה כאן, אבל הנעימה השליטה היתה כשל עתיני הסוציאלדמוקרטיה, וביותר כשעורכיה היו ממוצא ישראל – אם אושפּיץ, שאחד מבני משפחת אבותיו ישב בעירנו, והוא מראשי משכיליה, מורו ורבו של אלפרד לנדא, אבי חכמת-יידיש המודרנית, אם יוליוס בראונטאל, צאצא עירנו ובן משפחת כורכי ספרים בה, שזכרה נטשטש לו ואך הבהובים נשתיירו הימנו, ובימי זקנתו נפקחו עיניו, כפי שלמדנו בימי ביקורו בארצנו.

לא, לא קל היה לעמוד בחזית הזאת, וביותר שהשפעתם של האוסטרומארכיסטים, גם בקרב הציונים הסוציאליסטים, לא היתה קטנה (היא הגיעה גם אלינו ורישומו של מכס אדלר רישום – אליעזר הכהן תירגם ספרו “אנשי המחר” ואני תרגמתי רוב ספרו “מורי דרך”) וזכורני כמה מהומה הטילו רעיונותיהם בין חברינו, חברי “החלוץ”, בוינה, ובאזני שמעתי בועידתם, שנתכנסה בימי ישיבתי המעטים שם.

ו

ולא היתה לו למנדל זינגר העמידה היחידה בפני התנועה הסוציאליסטית מתוך עמידה בתוכה, ותעודתה נתחדדה, ביחוד כשנולדה כמין ברית בין נכרים-מבית ומתנכרים מבית, וא-ציונות ואנטי-ציונות חברו יחדו, והיו כמחסום לכניסת המפלגה הציונית-סוציאליסטית לאינטרנציונאל ונדרשו רוב שקידה ומסירות לגיוס האהדה לנו ולמפעלנו. אך לא אעלים את דעתי, כי העוז, שעמד לו לנער במלחמתו בקרב מפלגתו שלו עצמו, לענין העליה הנדרש הלכה למעשה, גדול מכל אלה, שכן כל מיני העוז, שגילה לימים, יונקים הימנו. והעוז הזה אפשר שהתפרנס גם מתכונת מורשתו, מורשת מתנגדים, ונסתייע מאוירת סביביו, אוירת ההגירה, אך עיקר כוחו באופיו שלו עצמו.

לא שלא היו לו מורים, אבל צא וראה כמה היו כרוכים להם ולא עשאום מופת לעצמם, והוא עשאם כן ויצא בעקביהם. וכדי לקיים בחינת אמור לי מי מופתיך ואומר לך מי אתה, שאין אדם נמשך למופתו אלא מתוך שיתוף נפש ורוח, נמנה שלושה, ששניים מהם הוא עצמו תיאר לנו דיוקנותיהם – יוסף אהרונוביץ, איש האחריות המוסרית, שכרך הלכה ומעשה, והשפעתו על הצעירים המרגישים, ועיקרם חבורת העולם, השפעה מכרעת, ואם מנדל זינגר לא נמשך למפלגתו “הפועל הצעיר” ונאמן ל“פועלי ציון”, הרי היה קרוב אליו ברוחו, רוח הרצינות הגדולה והמתגשמת; יוסף חיים ברנר, שלכד נפשו של דור הצעירים באמיתו על מלוא סתירותיה, והזימונים שבינו לבין העלם הצעיר באו על תיאורם, והם מכלל התעודות החשובות על משורר-ההתלבטות, שסתירתו בנין ומכאובו מרפא. והשלישי לזימון יריעתו קרובה להיות פרוסה לפנינו –היא מגילת שלמה קפלנסקי, הציוני והסוציאליסט בטהרתם, מורה הלכות לצמד ערכין זה ומאיר הליכותיהם. מתוך שאני אדוק מכבר לסברה, כי אמנם גדול ויפה כוחו המפתיע של העילוי, בר ברוכוב, אך יפה ממנו כוחו המתון של המתמיד שלמה קפלנסקי, הריני מחזיק לו למנדל זינגר תודה על יגיע-רוחו עתה, ונקוה לברך על כרכי ספרו ככל הקרוב ואם יתעורר ויחיה לנו דמותם של כמה רשונים שנשתכחו, כגון מכס רוזנפלד, והיתה תודתנו שלימה.

[ד' טבת תשל"א]

א

נהר-הסאן שחצה את מדינת-הכתר האוסטרית, הקרויה בשם הבדוי גליציה, ושהיה כקו-פילוג בין מזרחה שעיקר אוכלוסייתו העיד על קריעתו מעל אוקריינה ובין מערבה שעיקר אוכלוסיתו העיד על קריעתו מעל פולין, היה גם כקו-הפרד בין יהודיה. המתבונן מקרוב אינו יכול להתעלם משוני סמוי יותר, בייחוד במנטליות, אך גם המתבונן מרחוק נבלט לפניו שוני גלוי יותר, בייחוד בהתפתחות. ודאי, אותו תסביך זרמים ונפתולים חילחל את המסגרת כולה, אך לא חילחלה במידה שווה ובאופן שווה. ההבדל הזה ניכר למי שיבחן דרכם של זרמי-יסוד ראשונים, החסידות וההשכלה ומתחמתם, משני עברי הסאן. מזרחו נראה כחזית של ביצורים עזים של ההשכלה כנגד ביצורים עזים של החסידות והמלחמה במערכה רצופה ופתוחה, ואילו מערבו נראה כשדה-כיבוש של החסידות שננעצו בו כיסי-פלישה של ההשכלה והמלחמה במערכה פסוקה ופארטיזנית. התפיסה המצויה של מסע-ההשכלה מברלין דרך פראג וּוינה למזרחה של אירופה היתה מחייבת מעבר, שהתחילתו קראקא וטרנא ורישא והמשכו לבוב וברודי וטרנופול, אך באמת המסע לא היה כקו-הרכבת אלא כמעט כהיפוכו, באופן שניתן לומר כי ההשכלה במערבה של גליציה היתה כבת-קול ממזרחה.

ההבדל הזה ניכר גם למי שיבחן דרכם של זרמי-יסוד אחרונים, הטמיעה והלאומיות, ומלחמתם משני עברי הסאן. ממזרחו של הנהר היו היהודים נתונים בין הסדן של רוב אוקראינים נשלטים ובין הפטיש של מיעוט פולנים שליטים והמתיחות הזאת היתה תוספת-סיוע להקדים את בישולו של גיבוש התודעה הלאומית ותכניתה המדינית, הוא גורם שחסר ממציאותם של היהודים ממערבו של הנהר, ושעל-כן נראה גם זה היחס כבין קול והדו.

ב

התפתחות זו שמתוכה נראות תנועת ההשכלה והלאומיות במערב גליציה כביכול כשלוחות מזרחה, היא גם שגרמה ייחודם של המרכזים המעטים והבודדים אשר לזרמים האלה, ולחישול אָפיים של נושאיהם. תכונות אלו בולטות ביותר במרכז-המרכזים, שבו הזרמים האלו נתלכדו בחינת אם ויורשתה. הכוונה לטרנוב, שחישול האופי הזה נתגבש בה כדי דפוס ונוסח, ניכרים בדרכם של בני-השפעתה. בתוך האיפרכיה הגדולה של החסידות, שנשענה על בתי שושלות, – ליז’נסק ורופשיץ שנוספה עליהם ולימים צאנז – ננעץ פה, בטארנוב, קנה של המתנגדות, שנציגיו הקיצוניים הם מכאן טיפוס כשל ר' שבח אלמוגין, שהתחילתו מגיד של מתנגדים וסופו מסייע לחוג משכילי טרנופול (בנו הוא החכם ר' שמחה פינסקר ונכדו הוא בעל האוטואמנציפציה) ומכאן טיפוס של רבי של מתנגדים. על רובד המתנגדות נוסף רובד ההשכלה ונציגיה שונים, למן הטיפוס הרציני כשל נפתלי קלר בעל “הביכורים” עד הטיפוס המשעשע כשל מרדכי ויסמן-חיות, ובינותם מי שהרצינות והשעשוע נתמזגו בסגולת-כשרונו כחטיבת חמדה של הומור –מרדכי דויד בראנדשטטר, ושלשתם, כחבריהם, עמידתם כבר בתחומה של ראשית ההתנערות הלאומית, ומחיצתם המשותפת, מחיצת “השחר” ועורכו סמולנסקין, תוכיח. ועל רובד ההשכלה נוסף רובד הלאומיות ונציגיה שונים, וכבר בולט בהם חלקם של בני-לעז, בין אלה שהניחו תלמודם בבית-המדרש וקנו השכלתם בסתר –לייבוש רפאל’ס, הוא ליאון קלנר, מראשוני המצטרפים להרצל, בין אלה ששוב לא ידעו את בית-המדרש ותלמודו או ידעוהו בקצה המזלג ועברו בגלוי בשערי הגימנסיה בעירם ובבואם לעיר-המכללה, בייחוד בווינה, נאחזו במעגלה של התנועה הלאומית הצעירה, בייחוד אגודת “קדימה” והביאו בשורתם לחבריה שבעירם. משלושת הנציגים של השיכבה הזאת, שדיוקנם ניבט בנו מתמונת הכנסיה הבזילאית, אברהם זאלץ, אדוארד שוואגר וזיגמונט ברומברג-ביטקובסקי, נודע הראשון כנפש הפועלת של תנועת “אהבת ציון”, שניסתה גם במעשה של התיישבות – מושבת-מחניים האומללה –ולוחם על זכותה בפני הרצל, והאחרון שהיה גם ממנהלי מחניים נודע כמשורר, עורך, פדגוג.

טארנוב ו“אהבת ציון” נעשו בתולדות הציונות בגליציה כשמות נרדפים. והנה טארנוב זו על רבדיה ו“אהבת ציון” הם-הם שהיו כמוקד-ההשפעה על סביביה, ובייחוד על המחוזות הקרובים לה, כנקודת-הליכוד של כל הניצוצות שנתלבו בעיירות אשר במערבה של גליציה וכל חזיון נחשב לא יבואר בלעדי ספירת ההשפעה הזאת ומרכזה.

ו“אהבת ציון” היתה גם סמל ליחסים בין האינטליגנציה והעם – הפרקליט, שבא מהשכלת-לעז, היה נשיאה של אגודה, אשר חבריה היו משכילים ואדוקים, ומייסדה של מושבה שבוניה חרדים, ושוני-היסודות העלה גם הכרח-התנגשות גם הכרח מזיגה. והדרך הזאת על ניגודיה קיימה עצמה בכמה גלגולים – הרי הקבוצה של מאיר ביננשטוק וזאב (וילהלם) ברקלהאמר ויצחק שיפר, שאפילו אתה בודק לשונות כתיבתם ועניינם אתה רואה, בייחוד בראשון ובאחרון, גם דבקות בלשון-הנכר, גם שיבה ללשון העם, בייחוד לשון-דיבורו.

ג

הרי לפניך, בקווים כוללים, דרכה של טארנוב שהשפעתה היתה על סביביה ובייחוד על עיר כדמביץ, שהיתה מבחינה זו כפרבר שלה. ובבואך לדבר על בני דמביץ ושכמותה, וראש להם יצחק לופבן, שהיתה בהם יד ההשפעה הזאת ודרכה, ראוי לך לזכור את שחוק הניגודים וההשלמה הזה שבין האינטליגנציה והעם, שאם תרצה תוכל גם לפרשה כניגוד בין בני אינטליגנציה-מקרוב-באה, חניכי גימנסיות ומכללו, ובני אינטליגנציה-מבית, חניכי חדרים ובתי-מדרש. כי הניגוד שנתגלה ב“אהבת ציון” בין הראשונים שהבינו את שיבת ציון למעשה ועודדוה אך לא היו בין העולים ובין האחרונים שדרשו הלכה למעשה ונכשלו גם בשל הניגוד הזה, נתגלה לימים אף בתנועה הקטנה אך חשובה “השחר” שהגדרתה היתה: הסתדרות הבחורים התלמודיים או: חובשי בית המדרש. היתה זו תנועת נוער שקמה מקרב האינטליגנציה המקורית, בחורי בית המדרש, שחשו בהולם-השעה ועל-כן הקדימו את בני-גילם, בחורי-הגימנסיות. שהרי ודאי לא מקרה הוא, כי לא חברי האגודות הגדולות של הסטודנטים הציונים אלא חברי האגודה הקטנה הזאת, העמידו מתוכם את חוברת-העולים, חוליית-החיבור לעלייה השנייה. בחוברת “השחר” פרטי-כל מהקונפרנציה השנייה של האגודה הזאת שיצאה בהוצאת “נייע פאָלקסצייטונג” ברישא בעריכת מזכירה נפתלי זיגל (דראהביטש, תרס"ח) אנו קוראים: “בלי רעש ובלי המולה נהיה דבר גדול. התאספו הבחורים מכל קצות גליציה בפינה קטנה (האסיפה נתקיימה ברישא ב' חול המועד פסח תרס"ח) כדי להתייעץ על דבר מצבם וצרכיהם ולברוא להם אורגניזציה. אות הוא, כי לא פרסום יחפצו הבחורים – כמו שמאשימים אותם אחדים – אך עבודה ממשית, לא פרזות כי אם פעולות. מי פילל לפני שנים אחדות כי יבוא יום, ויתאספו בחורי בית-המדרש והקלאוזים לאסיפה לדבר על-דבר עניינים כלליים? מי האמין כי אלה הנרדפים, אלה “החשוכים” יתעורר פתאום לחיים ולעבודה?” מדברי מייסדה של התנועה, משה ויזנפלד, ניכרת תגבורת ההכרה העצמית: “וגם ערך הבחורים התנשא והתרומם הרבה על-ידי תנועת “השחר”. לפנים חשב לו כל נבער מדעת לכבוד ולבזות את בחורי בית המדרש ולהתל בהם והיתה לו זאת לתהלה, והיום לכל הפחות מביטים על הבחורים כעל אנשים מועילים, כעל בנים טובים לאומה הישראלית. וגם אנחנו מצדנו התחלנו להסתכל יותר אל מצבנו, אל תעודתנו בחיים ואל חובתנו לעם היהודי. וככל מה שהננו מתבוננים יותר ויותר אל תכונת הבחורים, ככל מה שהננו מתעמקים בשאלת עמנו, הננו באים לידי הכרה, כי רק הבחורים הם הם היהודים היותר טובים, הלאומיים היותר מצויינים, וכי רק המה הנם היותר מוכשרים מכל חלקי האומה הישראלית להיות נושאי דגל התחייה והתנועה הציונית וכי רק הם-הנם האלמנט היותר בריא והיותר רענן ביהדות”. האם לא נשמע מתוך הדברים האלה כמין צלילה של תנועת הנוער אשר קמה לשנים ברחוב היהודים בגליציה, והכרתה העצמית מצאה אישורה בהגדרתו של מ. בּוּבּר, כי הנער הוא שאַנסת-האושר הנצחית של האנושות. ואם ביקורת-ימינו רואה בהכרה זו יוהרה, הרי דעתה נסתרת, במקום שההכרה העצמית הזאת יותר משהיא באה כתביעת-זכות היא באה כמילוי-חובה. וכך היתה דרכה של תנועת הנוער שלנו, בין בדיוקנה המוקדם והאינטואיטיבי יותר – העלייה השניייה, ובין בדיוקנה המאוחר והתודעתי יותר – העלייה השלישית ואילך. והחבורה הקטנה הזאת, “השחר”, כשם שהיתה כבלי-משים חוליית-חיבור לדור שלפניהם, אלה אנשי “אהבת ציון” בני עיירות מערב גליציה, שנחלצו לעלות לארצנו ולהאחז בה, כך היתה כבלי משים חולית-חיבור לדור שלאחריהם, זרם הנוער מעיירות מזרח גליציה ומערבה, בייחוד בני “השומר הצעיר” שנישאו על גלי העלייה השלישית. ואכן, העלייה השלישית הזאת מבשריה היו חבורות קטנות, כחבורת “חלוצי ציון” שקמה בברודי ביזמת יוסך אהרונוביץ', וחבורת אנשי “השחר” וכן יחידים שנחלצו ובאו לארצנו. והרי קו מציין הוא לחבורת “השחר” ורצינותה, אם ימים לא רבים אחרי שנשמעה הכרזַה זו של הכרה עצמית, נראים חבריה בארצנו – הרי איש דמביץ, יצחק לופבן, שנעשה מראשי הפובליציסטים של תנועת העבודה ועורכו של “הפועל הצעיר”, הרי איש יסלא, בריש מלר, שנודע בשם דב קמחי כסופר, מורה, עורך (אגב באסיפה ההיא הוא פותח דבריו: “בתחילה אתנצל על שאני מדבר זרגונית”); הרי אנשי טארנוב יהושע ויחזקאל ברנדשטטר ואריה ליכטינגר הנודעים כחקלאים ועסקני-ציבור. הרי איש דמביץ, צבי ווֹלף נאמן הקרקע והשמירה העברית ואחרים. וגם לימים, בעליות הבאות, נראים פני בחורי “השחר”, שהפליגו בינתים כקודמיהם למחנות אחרים, ועיקרם במחנה-העבודה, הרי איש דמביץ דניאל לייבל, סופר, עסקן, עורך וחוקר; הרי איש-מוזציסקה נפתלי זיגל, מורה ומו"ל, מחבר ספרי לימוד; איש-בלזא יוסף פאלק, משורר ובעל מסות, אברהם כהנא (אבר"ך), סופר ופולקלוריסטן ואחרים. אך עיקר עניינינו עתה הוא הציון, כי חבורת “השחר” העמידה מחלוצי העלייה השנייה.

ד

אם נחזור מעט לאסיפה ההיא נשמע כמה דברים של עניין. מכאן על אהדה – אברהם זאלץ “עובד במחננו” הקהילה תומכת: “גם המתבוללים הסכימו לתת לנו באמרם: אלה הם צעירי העתיד”. מכאן על איבה – “הסתדרות הבחורים היא אורגניזציה אי-נורמלית, הבחורים עובדים את עבודתם בסתר, שלא יטילו עליהם חשד האבות, חשד בלי הבתים וכן הלאה”. מכאן יחסי קירבה עם הסטודנטים – הנוער האקדימי הציוני בטארנוב רשם את “השחר” שם בספר-הזהב; מכאן יחסי ריחוק מהם – “איננו רוצים למסור בידי הסטודנטים את הנהגת העבודה, איננו חפצים לסמוך עליהם”. הפרוגרמה נגדרת בתורת התאחדות הבחורים התלמודיים לתכלית השתלמות על יסוד הפרוגרמה הבזילאית ומטרותיה הרמת מצבם בחומר וברוח וחינוכם ברוח לאומי ואירופי; זיקתם להסתדרות הציונית היא זיקה ישרה לוועד הפועל הציוני בקלן, שפתה עברית, כשפת-עזר יידיש. המלחמה להגדרה העצמית ולעצמאות היא נמרצת – מעניין כי הסירוב לתלות בהסתדרות הציונית הארצית בא מתוך ביקורת הטיפוס המבולל של העסקן הציוני המצוי: “כבר ראינו איזה נואמים (הדיסטריקט) שולח למקומות חסידים, רובם אנשים מגוחכים, שיותר שהם עלולים לעשות תעמולה בעד הציונות, הם מוכשרים לבזות אותה – – אין אנו יכולים למסור עצמנו לאנשים הכותבים אלינו בשפה שאין אנו מבינים אותה”. אבל הוויכוחים כבר מראים בקיעים, בייחוד בנקודת-המגע עם “פועלי ציון”, (ואמנם סופם של חברים הרבה שנבלעו בתוכם), והמשתלשל ממנה בעניין יידיש (ההצעה להוציא את “השחר” גם ביידיש נדחית לא בלבד מטעם של עיקר אלא גם מתוך העובדה, שכל החברים מבינים עברית; היתה גם הצעה לבקש שיתוף עם “רביבים” של י.ח. ברנר ונדחתה. אגב, ברנר כתב רשימת-ביקורת על כתב-העת “השחר”).

כללו של דבר: לפנינו תנועת נוער יהודית-מקורית לפי הרכב חבריה – תלמידי בית המדרש, שהציונות והלשון העברית היא להם כהנחה טבעית מובנת מאליה, והם שואפים לתרבות עברית הקלוטה רוח כללית, ומגינים על ייחודם מתוך ביקורת הטיפוס המצוי של הציוני, וגם הציוני הצעיר בכלל זה, שלא חש בסתירה שבין סיסמתו הלאומית ומציאותו הלועזית. היתה זו מסקנה של הרצינות היצוקה בעצם התנועה.

ה

הרי המסגרת והמצע לראשית גידולו של יצחק לופבן, שהיה מראשי הנפשות הפועלות בחבורה זו. ממרחק-הימים אפשר ונתמה, כי באסיפה ההיא נמסרה ההרצאה על העתונות לבריש מלר, הוא דב קמחי, ואילו ההרצאה על התעמולה נמסרה ליצחק לופבן. אך אנו שהיינו רגילים לראות סופר ועורך נעלם מעמנו, כי היה בו כוח-ארגון, וראוי כי נשמע עתה את הרצאתו הקטנה כפי שהובאה בפרטי-כל ההוא ( עמ' 14–15) והמעידה על אומרה כי ידע להביא סדר ובהירות במטרה ואמצעיה:

"חברים נכבדים! תנאי הכרחי לכל הסתדרות היא תעמולה טובה ומסודרה. על-ידי התעמולה יתפשט הרעיון וירכוש לו מעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרה כלל. לא היה (היו) לנו נואמים ואורגניזטורים מוכשרים שידעו בכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו ועל-כן לא התפשט רעיוננו כדבעי. אבל לא זה הוא עיקר החסרון. הרע הוא, כי גם שם (במקום) אשר נעשתה תעמולה למען “השחר” נעשה בלי מטרה ראשית, בלי שיטה ובלי סדר, ותחת להועיל הזיקה הרבה. החברים אשר עמלו בין הבחורים לא ידעו להתהלך עמהם, איך לדבר אתם ועל-ידי-זה גרמו הפסד מרובה להסתדרותנו, כי הוסיפו הבחורים להתרחק מאתנו ולהתנגד לשאיפותינו.

מן הנחוץ הוא, כדי להנהיג את התעמולה כראוי, למען שתוכל להביא את התועלת המקוּוה, לייסד לשכה – תעמולית שתעודתה תהיה:

1.  לעבד שיטה ופרוגרמה בשביל התעמולה.

2.  לייסד על יד החבורות סניפים להלשכה שיודיעו להלשכה המרכזית מן הכוחות המוכשרים להגיטרציה.

ועל-ידי-זה תתפשט עבודתנו על פי סדר ושיטה"?

בתוך הפרטי-כל אנו שומעים כי הנשיא, משה ויזנפלד מציע למסוד לו ללופבן “לעבד את הפרוגרמה התעמולית וישלחנה במכתבים חוזרים לכל ועדי הגלילות” והצעתו מתקבלת. וכן אנו שומעים כי בין הערים שנקבעו בהן ועדי גלילות נמצאת גם דמביץ ובראש הוועדה יצחק לופבן, והוא ודאי קיים את העבודה שהוטלה עליו אך לא התמיד בה ימים הרבה, שנשמע לדברי משה ויזנפלד, שנעל את האסיפה בדברים תמים אלה:

" – – עלינו לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו. הנכם יודעים, אחים יקרים, כי היישוב בארץ-ישראל מתפתח ויש היום היכולת לכל יהודי להתיישב שם, לא רק לשם האידיאה בלבד, אלא גם לשם הרוויח כסף, למען עשות עסקים טובים. החובה מוטלת אפוא עלינו לנסוע לפלשתינה כי היא מטרתנו האחרונה, זה הוא המקום הנועד בשבילנו. הלא תדעו כמה בחורים התגוללו עד עתה בחוצות וינא וברלין ויבקשו למו מטרה בחיים. הגיעה העת שכל אותם הבחורים יסעו לארצנו. עשו חברים את דרככם לארצנו! התאמצו לייסד שיירה של חלוצים שיסעו שמה, שיעבדו בארץ אבותינו, כל אחד במקצוע שהוא בקי בו.

אנחנו הבחורים באהבתנו הגדולה לארץ אבותינו נוכל לפעול הרבה לתחיית ארצנו. התעוררו, אפוא, לעבודה ולמעשה! ובטרם ניפרד אסיים בברכה הישנה: לשנה הבאה בירושלים (מחיאות כפיים סוערות)".

דברי נעילה אלה שיצאו מלב נכון, לב נשיא האגודה ההיא – הוא עצמו לא זכה לבוא לארצנו אך נאמן לה עד אחריתו המרה, בייחוד כראש הקרן הקיימת – נכנסו ללב נכון, והקריאה הזאת –יצחק לופבן היה מראשוני הנענים לה. ואמנם אותו חבר יונגרווירט היה פוזיציה חשובה בדרך חייו. ולא יצאו ימים הרבה וקולו של לופבן נשמע בין הנוער בגליציה במכתב גלוי שעשה רושם. ומעשה שהיה כך היה: אחרי שנה, בהיות לופבן כבר בירושלים נתגלגלו לידו גליונות הירחון הפולני של הנוער הציוני בגליציה “מוריה” ובאחד הגליונות מצא כתבה מעיר מולדתו דמביץ והוא החליט להגיב עליה בפנייה גלויה: “אל אחיותי בגולה” (“מוריה”, לבוב, שנה שביעית, גל' 8–5, ספטמבר 1909, עמ' 179–178).

ו

המכתב עצמו נתחבר ודאי בעברית, שכן מערכת מוריה מפרסמתו בהערה, כי היא נותנת אותו בתרגום פולני. ואנו בבקשנו להביא עתה את המכתב ההוא, שכבר ניכרים בו סימני סגנונו שידענו אותו לימים, אין בידנו אלא לעשות תרגום של תרגום. הוא פותח דברי בהערה כי קרא את הכתבה ההיא ברוב עניין

* * *

"שכן הנני, רחמנא ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת, וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע, אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כשם שאני הרגשתי בקראי את הכתבה הזאת, שיש לה יותר אופי של נקרולוג. – ‘קל להזכיר’ – אזכרת מתים! – משהו שלא היה קיים מעולם. עודני זוכר, אחיות יקרות! עודי מזכיר לי לפעמים את הגולה, החלומות וההזיות, המתפקעות כבועות סבון!… לא כתב אשמה אני מביא כנגדכן, אולם חפצי להגיד את האמת.

בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כן אינה נושאת פרי. גוף בלי נשמה אין לו > חיים! ואם אפילו נמצא לפעמים אחד, שנהג רצינות בתפקידו, הרי החריב את עצמו בגופו וברוחו ובגלל היותו אחד, והאחרים, כביכול, תומכיו ועוזריו, דווקא אלה “בעלי המדים” פעלו לפי נימוקים אנוכיים או העמידו פנים של עשיינות שקודה ועל-הרוב היו כאלה, שלא היתה להם השגה כלשהי מה פירושו של יהודי.

ולשווא אתן מצטערות, אחיות אהובות! עם ישראל לא הפסיד בהם כלום, וכן ארץ-ישראל אינה צריכה לחלוצים כאלה, כי הללו עשויים רק לגרור את הגלות הנה.

פסימיסטים נעשו בעלי-ההזיה האלה. לא ייפלא הדבר, הלא כן עתה האפנה, קורים את ניטשה ונעשים “אריסטוקראט רוחני” ומביטים מגבוה על זה… “משחק הילדים”. “המפלגה כובלת אותי” – אמר לי אחד מהם, עוד בטרם הסירו את כובע-התלמיד עם האות גימ"ל. היה זה בחורף בערב, שוטטתי עמו אנה ואנה, הבטתי בתמהון בעיניו, הכרתי מה ריח נוסף מזה…

‘יקברו המתים את מתיהם’.

ואתן עם הקוצץ הקט שלהן, אילו רציתן לעבוד ברצינות, יכולתן לעשות יותר, מאשר בהמון בן-מיליונים של ‘כובעי סטודנטים’ כאלה."

פסלות העשיינות המדומה והחשבת המעשה האמיתי; ביקורת ההשתמטות וחשיפת כיסוייה וגילוי חיפוייה; העמדת הכל על הקומץ הנאמן שכוחו גדול ומכריע משל ההמון האינרטי – עד מה ניכרת מתוך הדברים האלה הפגישה בין חניך “השחר” ובין העלייה השנייה, עד מה ניכרת עצם תנועת “השחר” כחולית העלייה הזאת.

[י' באלול תש"ח]

א

אלה שניסו וינסו לפתוח כלל־תולדתו יפתחוה — בסבו, אבי־אמו, החכם הסופר העברי ר' מרדכי פלוּנגיאן, בעל ”בן פורת” ו”אור בוקר” ו”כרם שלמה“, אשר ממנו מוליכה שלשלת ייחוס לר' מרדכי יפה בעל הלבושים, ולאחר שהם ‎פותחים כך הריהם אומרים: כסב כנכדו, ומביאים צרור, מועט או מרובה, של ראיות או כמו־ראיות לכך. אבל באמת היה הסב, החכם המסכן, בפרשת גידולו של הנכד פוזיציה נשכחת, לכל המוטב, פוזיציה מוסחת. אפשר האיר זכרו, עמום ורחוק, את שמועת־הילדות, אך הוא לא חצב את מציאותה. כי באמצע היתה האם שיל”ג שילם שכר־לימודה, אך היא לא ידעה לקרוא ספרי אביה, באמצע היה האב, שאומנותו אומנות־רוקח הביאתו לפינה נידחת, שאין בה יישוב של ישראל. אכן, וילנה שישב בה הסב היא ירושלים־דליטא, מה שאין כן וואֶפריקה, שגדל בה הנכד. מה והיכן היא, בעצם, װאֶפריקה זו? כפר נידח, אי־שם בצפונה של רוסיה. ספק, אם היו בה יהודים זולת המשפחה הקטנה, שכל עצמה האב — שמו מעיקרו רבינוביץ' וכרגיל בימים ההם ראה לשנותו ונשתקע שמו לאמיתו ונתקיים השם השאול בילינסון — והאם ושלושה ילדים, כלומר שתי ילדות וילד. מה שנחרת ביותר בזכר הילד מימי כפר אלה הוא בעיקר תמונה אחת הנוגעת עד הלב: האב מת ובאין בכפר שדה־קבר לישראל מטלטלו בנו, הילד הקטן, בעגלה ליישוּב של יהודים. יאַרוֹסלבל, עיר המחוז, שבה לומד הילד בגימנסיה, גם היא, כנודע, אינה עיר ואם בישראל — אם ניתן לבנות בה בית כנסת נעשה העניין פומבי ועד ה”וועלט” הגיע. ודאי, מוסקוָה רבתי, שבה הנער לומד באוניברסיטה, יש בה קהילת ישראל ועיקרה בעלי זכייה מיוחדה. אך ספק הוא, אם מי שדרך גידולו היתה כפי שהיתה, מצא בה יתד של חיבור לסבו הנשכח, המוּסח. נקל לשער, כי בחוג החברים — והם נלהבי־מהפכה, מאמיני־סוציאליזם, כמותם כמותו חברי "איסקרא” — היו בני אברהם יצחק ויעקב אבל הנקודה היהודית היתה בפלפּוּל, בדיאלקטיקה, אך לא בתודעה, בתכנית. כאלה היו, או דימוּ להיות, בנים לרוסיה־אמא ולה לבם ולמהפכתה הגיגם. רק מעבר לגבולה בבואו למכללות ללמוד רפואה, אם בפרייבּוּרג ואם בבאַזל, נגלה בתוך החוגים גם החוג של יהודים־מדעת. לשנים יזכירו, הוא ואחרים משמו, כי הרצאה של ז. רוּבּשוֹב היתה כהרעדה ראשונה של נימה רדוּמה, אם כי הוא עצמוֹ ייראה עוד ימים לא מועטים כנוגע־ואינו־נוגע, כנגוּע־ואינו־נגוּע. דומה, ההכרעה שלא־מדעת כבר נפלה, ההכרעה־מדעת לא באה עוד שעתה. מכס מאיר, שתיאר את אווירת הימים האלה, מספר על זיזה לשמע הרצאה על ח. נ. ביאליק: “כל הוויכוחים על התרבות העברית לא עשו בו רושם ניכר; אבל ניתוּח יצירותיו של המשורר העברי הזיז מה בלבו”.

ב

הסטודנט העני, שפרנסתו על תרגום ספרי רפוּאה מגרמנית לרוּסית, נעשה רופא ומלכתחילה נראה, כי אומנותו יפה לו והוא יפה לאומנותו — על כל פנים מבחנו כאסיסטנט בבית חולי שחפת, שגם הוא עצמו היה בכללם, בארוֹזה הוכיח. אולם גידוּלו הנראה אינו כל גידולו, כי לא פחות ממנו, ולימים מרוּבּה ממנו, הוא גידולו הנסתר, כי אומנותו אינה לו כל עולמו — ניצוצה של "איסקרא” פועל, ההתבוננות בחברה פועלת, תלמוּד־היסטוריה פועל, המחשבה הערה; הבוחנת, פועלת. ומה שנצבר בשקידה אם בעיון ואם בביקורת, מגיח כדמות אדם המבקש בתוך שבילי העולם את שבילו, והוא שביל אדם בעמו ושביל עמו במשפחת־האדם. באיטליה, שהוא משתקע בה, כבר נראה היהודי שבו והסוציאליסט שבו כחטיבה אחת והציונות אשר לה נרכשה נפשו הוא ויוצא לרכוש לה נפש הגולה הקטנה הזאת.

ג

כבר היתה זאת לעולמים כי בן־גולה אחת יבוא ויעורר גולה אחרת — הרי פה, בגולה זו, קדמו לו בני גולת גליציה, ר' שמואל צבי מרגליות, ר' צבי פּרץ חיוֹת. והנה הוא בן גולת רוסיה וחבריו, בני איטליה, הרחיבו והעמיקו חרישם. הרי אַלפונסוֹ פּאצ’יפיצ’י, הרי דאנטה לאַטס, אשר עמהם עדר במערכה זו. ”הכל דיברו עליו — מעיד לפנינו עד ראייה ישראל רייכרט — כעל אדם נעלה שהוא בחינת יכין ובועז של הציונות באיטליה”. ”יהודי יליד וואפריקה, כפר נידח רחוק ברוסיה, מדריך את יהודי איטליה ביהדות וציונות!” פליאה היא, אך מישנה פליאה היא, כי מי שהיה תמול־שלשום תלמיד, הוא היום מורה. ביתר דיוק: מלמד תוך כדי לימודו. הריהם יושבים, הוא ולאַטס, ועושים לילות כימים — מתרגמים ספר אחר ספר לפרנס את דור היהודים, המבקש דרך לעמו וקניינו, לתת להם משען, קרש־קפיצה, עמודי־פיגום. ישן וחדש, הלכה ואגדה, עיון ומעשה. עבודת־שירות היא והיא נעשית ברוב יגיעה — והפרנסה לפעמים, במשך חדשים, תאנים ולחם ותה — אבל היא זכות וחובה של המשרת־בקודש. והשירות יש עמו שכר — הרי בני הנעורים הנאחזים בספרים אלה, מהם בולעים אותם. בייחוד נחשב מעשה התיווך לדברו של מ. בּוּבּר — חוּליה חדשה של נוער מצטרפת לקריאתו, הקריאה לקניין היהדות כממשות־הנפש המביאה, מתוך כוֹרח־הגיונה, לנפש־הממשות, המעשה. הרבה עושה ההעמקה בתולדות התחייה של איטליה, הרבה ממנה עושה ההעמקה באישיותו של מאציני ופועלו, שהוא בחינת אידיאל. הרבה עושה פגישה עם סירקין, הרבה ממנה עושה פגישה עם ויצמן. עתה הוא חייל—מה הוא עושה ומה אינו עושה. הוא הנפש הפועלת במרכז ציוני איטליה ומשרדה, מנהלם ומשמשם כאחת. כסאֶניה תיארה תקופתו זו לפרטיה — הרי האיש בחומרתו ורכותו כאחת, חוּמרת איש הברית, המיסדר, ורכות אוהב בני הנעוּרים הנמשכים לו, וביניהם אֶנצוֹ ועדה סאֶראֶני, חלוצי־החלוּצים של כנסת־ישראל הצעירה באיטליה — ואפשר שבני־נעוּרים אלה דקדקוּ ביותר בהגדרת־אָפיוֹ בכינוי־החיבה שכינו אותו: בובאֶריקו בּאֶנאֶפיקו, כלומר: רטנן טוב הלב.

ד

פתוח לזרמי־חיים ולתנועות־חברה, מעורב עם קברניטי־הסוציאליזם, כותב בכמה לשונות, הוא מתייחד יותר ויותר באכסניה היהודית, הציונית (עבודה שקוּדה ב"ישראל”), ועתה גם בלכתו לאכסניה כללית ילך אליה לספר על התנועה הציונית ורחשה. הכמיהה היא לחיים, שמתקיים בהם יגיע כפיך כי תאכל. הד מרחוק — חיי שפּינוֹזה והד מקרוב — מכתבי א. ד. גורדון והפגישה עם החלוצים העוברים דרך רומא מתמזגים כאחד. כמסקנה אחת הוא לימוד אומנות — מלאכת הכריכה. מסקנה חשובה ממנה לא תאחר לבוא. כי בינתיים נאדק והולך החיבּוּר עם ארץ־ישראל, ציבור פועליה; וההליכה אליה, החיים בה, הם החיוב הנעלה והפשוט, כלומר הטבעי, של ההתבוננות וההוראה. כבר דבריו נקראים שם — כתבות, מאמרים ב”קונטרס” וכבר נפגש עם ב. כצנלסון, תחילה בקרלסבּאַד ואחר ברומא — והנה הוא עצמו קם ובא שמה, כלומר הנה.

וראשית דרכו — לחבורת ”מעבר" בפתח־תקוה. היא הנקוּדה הנקראת עתה גבעת השלושה. ”סדר יומו בקיבוץ — מעיד יעקב פּרוּז’נסקי [לימים: אחוה]—שהיה קם ראשון עם נקישת הפעמון. כראשון היה תמיד מקבל את סל האוכל בשביל חבריו בקבוצת העבודה שלו. חזר מן העבודה, מזדרז להתרחץ, אוכל ארוחת הערב, לוקח את התנ”ך המיסיונרי בתרגום רוסי — — והולך למושבה לפועל אחר, מורו לעברית. חוזר במאוחר מן הלימודים ושוכב לישון. היה נוכח באסיפות הפלוגה, מקשיב לכל המדובר, מבלי להשתתף בויכוח”. תמונה אחרונה היתה אחר כך כתמונת־קבע — באסיפות גדולות,כינוסים, ועידות, הוא יושב שומע ואינו משמיע, כמי שאין כוחו בפיו אלא בעטו.

ה

מה היה כוחו בעטו נתגלה משנקרא, עם ייסודו של ”דבר”, לבוא למערכתו. הוא נקרא להיות אחד עובדיו ונעשה העובד, — בהיקף, באינטנסיביות, בריבוי־הפנים. תחילה כמהסס ועיקר היסוסו במה שלא ידע לכתוב בלשוננו, וצריך סיועו של מתרגם. אך משקפץ את הקפיצה נתחסן דיבורו. לדקדוק תיאורו של אָפיוֹ: הבטיח, כי מקץ שנה לעבודתו יביא מאמרו הראשון כתוב עברית בעצם ידו, וכך הווה, ומעתה כתב אך עברית וכוחו בה גדל, עד שסיפק את רוב צרכו — ובימי מסה ומריבה את מלוא צרכו — בביטוי, והוא מהחזיונות המרהיבים של כוח־השיבה למקור. מה עשה ב”דבר” — מעידים הכרכים הגדולים של תריסר שנות כתיבתו. מה מרובים הדרכים — הגבה והסברה, ביקורת ותוכחה, פולמוס וציון, מסה ומכתב, מה מרובים ענייני הבירור, נושאי הבירור, נקודות הוויכוח, בלא גוזמה ניתן לומר, כי לא היתה בעיה, הופעה, מאורע, שהוא בנותן־עניין לחיים, למלחמה, למחשבה שלנו, שלא ניתנה עליו דעתו ברבים. אלפי מאמרים, רשימות, סקירות, שרטוטים, הערות, המקופלים בתריסר כרכים גדולים אלה הם עדים לעמידתו על המשמר יום יום, שעה שעה, במידה נדירה של כוח־ערות וכוח־ריכוז. יושב בחדר מועט וחי חיי־צמצום, כינס כל עצמו בפעולה המתמדת הזאת ונאמן לה להפליא — ודומה כי כל שנצבר בו בידיעה, בהגות, ברגש, מצא פה אפיקו.

בימי נעוריו ברוסיה כתב מכתב לאחותו: ”אני יודע כי ברגע זה אני יושב בחדר מזוהם וחשוך; אני יודע שלא אכלתי ארוחת צהרים ולא אוכל גם מחר ומחרתיים; אני יודע כי היקרים לי רחוקים ממני ושאני עסוק בהכנות ואני אך מתכונן". אכן הוא היה עסוק בהכנות והיה אך מתכונן — הוא התכונן בוואֶפריקה, ביארוסלאבל ובמוסקווה, בפרייבורג ובבאזל, בגינואָה וברומא ובא מוכן לחבורת ”המעבר” ויצא ממנה להיות צופה ומדריך לחברת המעבר הגדולה, מעבר־המעברים בתולדות ישראל. בימי שחרותו באיטליה הגה הגיונו על ברית הנאמנים, נאמני הנאמנים. אמר, כי חייב לקום כוח, שמתפקידו הוא לחנך את עם־ישראל "וצריך שמתוך המיעוט הציוני ייבדל מיעוט חדש — ובכללו הגדולים בכוח־ההתמדה, קבלת־העול, המסירות. המיעוט־לפנים־מיעוט הזה חייב להיות חלוץ עם ישראל”. והוא, על גודל כוחו בהתמדה, קבלת־העול והמסירות, היה חלוץ כזה.

ו

אלה שניסו וינסו לסיים תולדת־חייו יסיימוה במה שפתחוה — בסבו, אבי־אמו, החכם והסופר העברי ר' מרדכי פּלוּנגיאַן, אשר ממנו מוליכה שלשלת־ייחוס לר' מרדכי יפה בעל הלבושים; ואשר הנכד מצא ביגיעת נפש ורוח שביל אליו ויעשנו דרך רחבה, דרך לעבור גאולים. מקללת ישראל וגורלו הוא שאפשר שהשביל הזה ייסתם כאשר ידענו מתולדות נכדים רבים וגם מתולדת בן־נכדתו של החכם הזה — נטמע בעם אחר, מגודל במשטר של אפילה שסופו כרת ברית עם עמלק, ונספה במלחמה־לא־לנו. מברכת ישראל וגורלו הוא שאפשר שהשביל הזה ייפתח כאשר ידענו מתולדות הנכד, האיש משה בן אהרן הכהן, אשר הלך לפני עשר שנים, בן ארבעים ושבע, לעולמו, בתוך עמו ובתוך ארצו. על המצפה הרם של מלחמתם, בלב מערכת ישראל.

[ו' כסלו תש”ז]

א

האֶלעג לחפצי להרים צרור־עלים משלכת־הזכרונות, פירורי שיחות, להשלות עצמי במעט תנחוּמים? ידעתי עד מה נואָל חפצי, שאינו דומה עלה דבק באילנו לעלה שאינו דבק באילנו. אבל משעברה סערת־סתיו על גן החיים וכפור־הכליה מבהיק במשעולים, מה נשאר לנו זולת שרידי העלים, שצומקם עודו משמר חמדת אביבם? ורבים כן רבים העלים — כי רבו השיחות, בייחוד באותו חדר קטן שלו, שכשנזדמנו בו שניים מילאו כמעט כל חללו. ועם זאת איני מרים אלא עלים מעטים, מבלי לבור בהם, מן הבא ביד. הרי עיקר הוא לי הוא, שנטרד ואיננו, ואילו שיחה שותפיה שניים וממילא אתה מדבר בך עצמך, כלומר, במי שהוא כאן טפל לעיקר. ודווקא בשיחות אלו היתה צפויה יותרת הפגם הזה — כי הוא היה בשיחה יותר אוזן מאשר פה.

ב

חדרו, כאמור, קטן היה. תחילה על הגג בקרן רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד, אחר כך במעונות עובדים אשר ברחוב מזא”ה. לא היה בו רוב אור. לא די שהאור מידי שמים לא היה שופע מריבוי, באו הווילאות הכהים שחיפו על ארונות הספרים, ארון הבגדים, החלונים והשרוּ אפלולית־ערביים. אם אזכיר את שולחן הכתיבה שבאמצע החדר, שולחן קטן ליד הקיר, מיטה שבפינה ושני כסאות — הרי שמיציתי את כל מערכת־הרהיטים והכלים. ועם זאת לא יצדק האומר: תא־נזירים. כי לא היתה כאן בריחה לבדידות. מי שקרא דבריו ידע, שלא בלבד הקולות הגדולים במגרשות־הרבים הגיעו לחדרו, אלא גם איוושות־האנחה ושברי־הגמגום האובדים חדלי־הד בסימטה נידחה, בצריף בודד. הוא בחדרו הקטן היה יותר מעורב עם רוב בריות וגורלותיהם מתריסר עסקנים הטסים במופשט ממיטינג למיטינג. משל לתא הטלפונים שבבית הדואר שכל מה שהוא מופרש יותר ובדול יותר מהמולתם של קוני הבולים ושולחי הטלגרמות ושאר הקולות המקריים — הוא קולט בבירור יותר ובצלילות יותר את קולו של האדם הרחוק שאתה מבקש לשמעו.

הרבה ישבתי בחדרו, ימים רבים היה גם משכני בדירתם, שלו ושל משפחת יציב, שישבו בצוות שתים־עשרה שנים רצופות. כן, ימים שהייתי בטל מעבודה ומהכנסה הייתי מאוכלי־שולחנם. פירשתי כל אלה כדי להדגיש, כי מי שלא הכיר את האיש בחדרו הקטן, לא ראָה הליכותיו בביתו, לוח־השעות שלו, דרך עבודתו, ענייניו — הרי כשהוא דורש בדמותו הוא מקפחה ממילא. הנה רבו הדברים על עוזו, כשרונו, בינתו ברשות־הרבים ובפעולתו בה — אבל כמה לוקה הערכה זו, אם אינה יודעת על איש החמודות, סגולת־אדם בגילויה הצנוע מעבר לרשות הרבים ועניינה. אם אינה יודעת כי היה רב חסדים, שגמלם בסתר, כמעשים מובנים מאליהם, לרוב גם מבלי שהגמולים ידעו שידו בכך. אם אינה יודעת כי אחרי ארונו, בשורות הרחוקות, הלכו עשרות, מאות, שהיה להם בשעת מצוקה תומך ואף מציל. אם אינה יודעת כי הוא, העני בנכסים, הפרוליטארי, שהכנסתו היתה קטנה משל פקיד קטן בבנק קטן, הציל פרנסות של אנשי־בינונים שמטה ידם, עשה את האמוּנים אשר רחשו לו מוסדות ואישים משענת לחלץ תלמיד חכם, סופר, מחרפת רעב. אם אינה יודעת ריצותיו להציל פועל ממום, אם אינה רואה אותו כשהוא גוחן על מיודעו, ואומר בבת־שחוק מבוישת: יש לי אליך בקשה קטנה, הרי אתה אוכל ארוחות צהריים, אולי תאכל אותן בבית־אוכל פלוני ותעזור לי לקיים משפחה הגונה.

ואם ההערכה אינה יודעת אותם הדברים ושכמותם — כמעט שאינה יודעת כלום. גדול השירות ברשות הרבים וערכו נמוד לפי כשרונו ועצימותו, אך אמיתו נשקלת באיכות האדם העושה אותו וערובה לטיבו הוא מנהגו יום יום, בייחוד בשמירת המצוות הקטנות. ודאי מצרים אינה נטרדת במצוות הקטנות האלה וארץ הבחירה אינה נכבשת בהם ודלה היא יכולת הפרט העני להיטיב ולרפא — אך אם העומד על הבימה ודורש ביציאה מבית־העבדים אינו נוהג ברשותו שלו, כמי שכבר יצא ממצרים, ואינו עוזר ומרפא עד אחרית יכלתו, אפשר שדבריו הם דברים של כשרון, אך אינם דברים של נפש.

הוא הסתיר את נפשו זו כדרך שהסתיר גם עצמו, החביא קולו, ואך קולמוסו שירת את הציבור — אם דבריו העלו עומק הד של אמון, קיפוח הוא לדמותו להסביר את ההד הזה בבינתו, הגיונו, כשרונו בלבד. אילולא עמד מאחורי הדברים האיש האציל, שהיה ניעור עם בוקר ופותח את היום במה שהוא שוטף, על פי התור, את הרצפות ומרתיח קומקום של חמין וקורא דרך האשנב לאורח או לאורחים הישנים במרפסת: רבותי, יש כוס תה, יש גם עוגה — יושב לשולחן, סועד, משוחח מעט להיות כתחנת־תופס הקולטה רוב קולות מקרוב ומרחוק וכונסתו בנקודת הלב; אילולא עמד האיש הזה מאחורי דבריו לא היו כובשים הד עמוק לעצמם. קוראיו אפשר שהרגישו בכך אך לא ידעו על כך.

אדרבה, לא מעטים שבאו למחיצתו, עמדו בה על רגל אחת, נפטרו בהודיית־חובה על כשרונו וברטינה על נפשו שאיננה. אם יש מעוולי־אמת הם מן הגדולים שבהם. כי היה האיש מכוּון כלפי פנים, נבוך בפגישותיו עם מי שלא הוּרגל בו, חושש מפגיעה בכבוד זולתו ומפגיעה באמת כאחת ומרוב מבוכה היה בעל כרחו נכנס לכלל־הגבה אובדת־עצות, שהזר פירשה כפגיעת־כפל. לא מעטים איפוא שחטאו לאמת, בפרשם מבוכתו של המכונס בתוך עצמו כמידה של קפדנוּת נוּקשה, כדרך שהבטתו הנוקבת, שהיתה כולה המיית לב נרגש, מוּם הפזילה שבה נתפרש כמזימה. הה, לוּ ראו אותו בחדרו, לוּ שמעוּ אותו בשיחת־רעים. לו… כן, לו…

ג

נושא שיחותינו? מובן שהשיחות לא יכלוּ לפסוֹח על האהבה המשותפת — על פרויד. הגישה לא היתה שווה; שחסידוּתי האדוּקה התנגשה בהסתייגותו הנמרצת בכמה מעיקרי התורה. כמעט שסירב לשתף עצמו בטיולים המרחיקים, שתורה זו עשתה לכמה מחוזות גדולים של החיים, המדע; הדת. אבל עיקר חשיבותו נראָה לו בה, שעזרה לו להיות הצנזור החמוּר של עצמו, להכיר בנפתולי היצר וחיפוים ולעשות את מידת הדין הנמתחת על מחבואי עצמו כפתח־הבנה של נפש זולתו, אם יחיד ואם ציבור. בשיחות אלו הייתי משעשעו בספורט החביב עלי — שעשועי הלשון כבבוּאָה הנאמנה ביותר של מנגנוני־הנפש. פעם אחת עוררתיו על חילופי האותיות הגורמים לו לחשד שיהא שוֹחד. העירותיו: ושמא באמת החשד הוא אויבו של השוחד, לפחות גדול־התריסים בפניו. אמר: בעצם כללת בפסוק זה את כל הפסיכואנליזה.

כשמסר לי לקריאה את מחזור השיעורים החדש של פרויד אמר: קורא הספר הזה יש לו סיפוק וצער כאחד. הסיפוק הוא במה שהתורה שהמחבר גילה אותה, תורת הגזירה, מתאמתת בו עצמו, לאמור שאמיתתה מתחזקת, הצער הוא במה שהתאמתוּת־התורה מוכיחה, שאין מיפלט מן הגזירה. ביקשתיו להרחיב דברו, הסתפק בהערה: תחילה אמרתי כי סימני־סאֶניליוּת הם, אך זוהי מלה. אנא, קרא בעיוּן את הפרק בעניין טיליפאַתיה. לכאורה זוהי השערה ובאמת זה מדהים. אדם הורס את עצמו, את עמלו.

אילו פעמים חזרנו לדבר בפרק זה, שהוא כמאמר מוסגר בספר. עניינו, כידוע, במה שפרויד נזדמנוּ לו באנליזות אלמנטים שאינם מסתברים אלא כמיני צרורות שהוטלו, שלא מדעת בעלים וכוונתם וצרכם, מן החוּץ. הביאוּר, כלומר, אפשרות־הביאור — טיליפאתיה. יחסו של פרויד לאפשרות זו? אין הוא נוטה עדיין לקבלה אך שוב אינו נוטה לדחותה. כשהגענו לדבר בניסוּח הזה, חייך: האיש מפקפק ודעתו מתנודדה לכאן ולכאן והריהו קרוב לשמונים שנה. והעיקר, שאינו מרגיש כי זימן גנב לביתו, גנב שהוא אמנם זעיר כזרת, אך הלא ידענו מתורתוֹ דווקא, כי הגנבים הקטנים האלה סכנתם היא הגדולה ביותר, בייחוּד כשהם באים כהשערה הנשמעת לכאן ולכאן. אולם, כנראה, גזירת־החוּקים שגילה לא חסה גם עליו.

הוא לא דן בעצם־ההשערה וערכה לאמיתה, אלא כאילו נדהם לראות כי חכם־נפש גדול, שכל ימיו למד ולימד, עד מה הקטנה היא מסתור ומפלט נוח לערמת הנפש. פקע כוח הבלישה שלו וזימן כביכול בעצמו את אויבו לביתו. והרי אחת ההלכות הגדולות שלמד מרבנו זה, היא חובת ההשגחה המקפדת על הקטנה. ואמנם עתים היה מספר, שהוא מתחבט בקטנה. שמע — שאל פעם אחת — כיצד, למשל, תבאר דבר כזה? מסרתי אתמול לדפוס מאמר של סופר. זה היה מאמר קל, נעים, מן הסוג החסר לרוב בעתונינו. בדרך הביתה נשכח ממני שם־הכותב וכל יגיעתי להעלותו על זכרי לא הועילה. רק למחרת, בבואי למערכת, נטלתי את כתב־היד וראיתי שמחברו אשר ביילין. כיצד שכחתי שם־משפחתו והוא שני שלישים משם משפחתי? ביקשתי ליפטר בהערה של בדיחוּת הדעת, דחק בי שאשיב כהלכה. השתמטתי: התשובה קשה לפי שאיני יודע את המצע הנפשי, או דרך סכימה יש כמה פתחים לביאוּר. ספק בכובד־ראש ספק בליצנות המשכתי: רצונך אתה יכול לאחוז בביאוּר של קנאה, רצונך אתה יכול לאחוז בביאור של נקמה על סירוס־השם. צחק: ואת אֶדיפּוּס שכחת? ראיתי שהשתמטותי לא עלתה בידי, אמרתי כבעל כרחי: רצונך אתה אוחז דרך בּיאוּר שנשכחה ממך האפשרות של הפרדת אם מבנה (בילינ+סון), אך כל אלוּ סכימוֹת והכל תלוּי במצע הנפשי העלוּם ממני. סיים: ואינך סבוּר שהשיכחה של רוב שמי הוא באי־אמון שהבעתי לעצמי? ומבלי לחכות לתשובתי: והרי אחד הפסידונימים שלי היה מ. בן. מהבעת פניו לא ניכר, שנחה דעתו.

בערב יובל השמונים של פרויד זירז: נעשה לו קצת כבוד, אנו חייבים בכך. הימים היו, כידוע, ימים מרים לנו. רציחות בדרכים, שריפות בכפרים, השתוללות יצרי שנאָה והרס. פקפקתי, אם בימים כאלה תהא הדעת נתונה לשמוח ליום־הגבורות של האדם הנעלה בחכמה. אך הוא עמד בזירוזו, כאילו ביקש להוכיחני: היא הנותנת. היה בו חפץ רב לשתף עצמו במאמר מקיף במחברת־היובל הזאת של מוּסף ”דבר”. אך היריות בדרכים, הלהבות המכלות עמלנו, נחשול המשטמה שאפפנו — כל אלה ריתקו אותו אל משמרתו, משמרת "דבר היום”, ולא קיים חפצו. אולם בדרך־שיחה פרש את המאמר בראשי־פרקיו. עיקרו במה שפרויד נראה לו כנביא, כמבשר התקופה האפלה, שאנו נתונים ועומדים בה. חזיתה של אירופה היתה פירכוסי תרבות, אך מסתריה מרתפים, שבהם נערם בכמות מבהילה חומר־השריפה לטבח־העולם. ואילו בא מי וגילה לעיני אירופה את מרתפיה — לא היו שליטי המדינות עוקרים לשונו? והנה פרויד עשה גדולה מזו — הוא גילה את המרתפים האיומים האלה בנפש האדם — מה פלא שקולו נבלע בהמולת־הלעג של מאשרי־העמים המתעים, בהמוּלת היהירות של הבעססערוויססער. והרי הוא ניבא את תגבורת האינסטינקטים האפלים וסכנתם. אם תתרגם את לשונו המתונה, המדעית, לשפת התוכחה, וראית אותו כקורע הפרגודים הדקים של הדימוקרטיה, הליבראליזם, כמבשר עלייתם של סטאלין, היטלר, מוסוליני, כמל פחה, של המוניזם האדום והשחור. דייך, שתקביל תמונת־הנפש, כפי שהיא מצטיירת לך מספריו לתמונת־הנפש כפי שהיא מצטיירת, למשל, בספריו או נאומיו של אוגוסט בּבּל על האופטימיזם המתוק והמגוחך שבהם, על התפיסה החלקה של נפש־היחיד והרבים, שהביאה בהכרח להתעלמות ממחבוא האויב שהסתתר לו בנוח מאחורי שומרי המבצר. לא במעט אשמה ההתעלמוּת הזאת, שהמבצר נתבקע עם מלחמת העולם ונתפורר כמאליו בעלות עליו הצ’ינגיסחאנים של דורנו.

ד

היו גם ויכוחים על ספרים, כשהדעות חלוקות. בייחוד אמורים הדברים בספרים בלטריסטיים. היה קורא שקוד ואולי מן היחידים בקרבנו שהיה באמת מדביק את ההתפתחות בתחום זה. אם ראיתי בעתונות הלועזית הודעה על סיפור של חשיבות — למדתי שלא להתפלא, כי אותה שעה היה כבר מונח על שולחנו. מובן, הרבה סייעה לו בקיאותו השלימה בחמש הלשונות העיקריות של אירופה. משהורגלתי לראות סופרים ועסקנים מן היושבים ראשונה ואין פרנסתם על ספרות העולם החיה והם מכרסמים מקרן שמוּרה, שגם היא אינה משופעת ביותר בעשירותה — היתה לי הערוּת הדרוּכה שלו כאחד האיים המעטים המוריקים בים־הקרישות. ולא עניין של הנאָה היה כאן אלא של לימוד. אילוּ פעמים חזר על מה ששמע בשם מאסאריק: רבים תמהים שאני שטוּף בקריאת רומנים, אין השוטים האלה יודעים, שאפילו כמדינאי אני לומד יותר מרומן אחד מאשר מעשר שיחות עם קורפוס דיפלומטים. ובהביאו דבר בשם אומרו לא שכח להוסיף: כמובן, מוטאטיס מוּטאַנדיס.

היה. למשל, ויכוח בעניין ”סרג’נט גרישה” לארנולד צוייג. הספר אז בפסגת פרסומו, בייחוד באנגליה. אך דבריו היו כדיסונאנס באותה סימפוניית התשבחוֹת. היה כולו תרעומת: דמותו של גרישה, כאדם הרוסי, כולה בדויה, עקמוּמית אחת. דרך תיאוּר זה הזכיר לו דרכם של סאחר־מאזוֹך ודומיו, שנטלו שם, לייזר או איציק, כרכו אותו בקפוֹטה ועטרוהו בפאות והרי אדם מישראל. הללו היו תמימים והסתפקו בשאבלונה של מלבוּש, ואילו עתה, כשמבקשים לתאר אדם רוסי, נוטלים שאבלובה של פסיכיקה ובניינה המדומה והרי אכסמפלאר קלאסי של הרוּססישע מענטאַליטעט. בקיצור: זיוּף. הגינותי על הספר — אם כותבו כיוון או לא כיוון למרכז האמת בתיאור דמות הרוסי או הגרמני לא נראה לי כעיקר. חשובה מכך נראתה לי הפרשה עצמה — אלפי־אדם נרצחים, נפצעים, עמלם נשחת, שדות חרבים, הכלייה חוגגת מלוא־תרועה ועל רקע־אימים זה בולט כמרכז־המרכזים עניין־גורלו של איזה שבוי־מלחמה שפגעה בו שגגת־בית־דין העולה זדון. בגורל יחיד זה כאילו מרוכז כל מצפונו של העולם והאדם, באופן שהגורל הזה כסמל לכל העיוות האיום שבמלחמה מכל העברים. הרבה שבחים ערמתי על הדונקישוטיות של ברטין הרואה עולם מלא בחורבנו והצלת־הנפש האחת נראית לו נעלה על כל, כאילו בה צידוקו האחרון של העולם המגולל באפר ובדמים. אולם כל הסניגוריה לא הועילה לי. עתה אמר כמעט בעצבנוּת: זיוּף.

היה המשך לדברים. לאחר שנים. הדיבור נסב על דונקישוטיות אחרת. י. נ. שטיינברג סיפר בזכרונותיו ב"צוּקוּנפט”, כי בהיותו קומיסאר למשפטים בממשלת המועצות נודע לו עניין שגגת בית דין, שאפשרות ביטולה היתה תלויה בשערה. אותה שעה היתה המדינה וממשלתה נתונות בצרות צרורות, רחבי־רוסיה כאנדרלמוסיה אחת, הדרכים משובשות, לסטים ומרצחים מתהוללים וכל המשטר הצעיר עלול לתמוּטה — וקומיסאר המשפטים רואה כאילו את תמצית התעודה המכרעת שלו ושל הממשלה בהצלת חייו של אדם אחד, שדיינים שוגגים עומדים להמיתו ולשם הצלתו הוא מוכן להטריד את מנגנונה של המדינה כולה, הצריכה עצמה הצלה. עתה ניסיתי להערים על איש שיחי והעמדתי עצמי מלגלג על הקומיסאר. הקפיד עלי, אמר: אין אנו נבחנים אלא במקרה הקונקרטי, במסירות האחרונה לפרט שהוא כקיצורו של כלל־עניינים, של עולם מלא. דונקישוטיות כזו היא מבחן־אמיתנו. ווֹלטיר — בחינתו היתה לא בספרי־המחשבה והשירה, אלא במלחמה האמיצה לנאשמים על לא עוול. רוב עיוותים נעשו אז בצרפת בידי דיינים ובתי דינים, מהם קשים יותר. אכזרים יותר, מטומטמים יותר — זכור שריפת נשים החשודות ‏בכישופים — אך הוא נאחז במקרה הקונקרטי ועשאו כף־הכרעה לעצמו.‎ העירותי: אם לירד לבקעה קטנה שלנו, בחינתך אינה בשירות ובמלחמה‎ ‏שאתה עושה בתחום הנרחב של הבעיות הכלליות, אלא במה שעשית עניינה‎ ‏של ההגנה על אותה משפחה עלובה כמרכז לעצמך (אותם הימים עסק‎ במשפחת עולים, שאיזו שטות של אחד המוסדות שלנו גרמה לה סכנת גירוש‎ ‏בגזירת השלטונות. העניין נעשה לו כשאלת חיים — כמה פעמים הלך לבקר‎ ‏בדירת המשפחה, פנה למוסדות, פירסם גם כמה מאמרים, עשאו עניין ל”דבר‎ ‏היום"). המיפנה המפתיע של השיחה גרם לו מעט מבוכה. היתה בו ביישנות, ‏שהיא אם־המבוכות. ענה: אולי כן. היטלתי שאלה: וברטין? נקמטה לחיו‎ ‏בזווית־העין, כדרכו כשאיזה דבר אינו מחוּור לו: איזה ברטין? הייתי כמנצח:‎ ‏נו, זה לבלר־הצבא שב”סרג’נט גרישה”. צחק מלוא פה, כלומר, הצחוק הגיח‎ ‏משפתיו החסומות: דוּ ביסט גוּט. אך למה צריך היה לבדות לו גרישה כזה‎?

‏לאחרונה היו חילופי דברים על חזיונו של ריכרד בר הופמאן ”דוד צעיר". ‏אמר: קראתי בקושי, אף על פי שאני מודה, כי זה היה עולמי. עתה נשמעים‎ ‏לי הדברים כקליפות דברים, כהדים רחוקים, שאין בהם ממש, כדיקלום.‎ תעודת גורל היסטורי — טוב, אבל לשם מה ההשתעשעות הזאת? ערערתי על דינו הקשה ונגעתי בבעיה המברחת את העלילה — בעיית הנאמנות. נתקע לעניין אחר — היה לפניו כתב יד. חשבתי שהשיחה נפסקה. אך פתאום הרים ראשו ואמר: גם נאמנות אינה מלה רעה, אך הנה היה האיש בינינו. אמת, בא בימים שאין בהם רוב נחת, ימים של רציחות, שריפות. ישב בינינו ימים לא רבים והלך. תאמר זקן האיש, והרי גם צעירים ממנו באו, ישבו עמנו מעט, והלכו. שלום אש, ז. שניאור. אתה לא נעלבת? הרי אתה מדבר על נאמנוּת. בעצם ימי פורענות כאלה הולכים?

והוא היה רשאי לשאול שאלה זו, הוא הנאמן. אפשר כי אותה שעה שדיבר עמי בזה לא היה בו שוב ספק, להיכן מפליג לבו. רק לפני ימים מעטים שמעתי בפירוט, עד מה דחקו בו בני ביתו להניח עטו. הוא לא הניחו ואת שטר־נאמנותו חתם בשבר־לבו, שהוא כטבעת־הסיום לעדת־הקדושים שנפלה על משמר חיינו בחדשי־אימים ומסה אלה.

ה

לא ידעתי וגם עתה איני יודע להכריע, אם היתה זו לו חולשה או גבורה — הוא לא השיח מלוא־מריו. אך בין אם רפיון הוא ובין אם כוח הוא, כאן וכאן לא נעדר קו הגודל. לא המתיק לעצמו את הריווח, את ריווח־הפצע, שבין מריו הגועש ושיחו הכלוא. לא התיר כמלוא־הסיט מכאב־המתיחות. היה עניו מדי שאוכל להמשיל עליו את האגדה על המלך שהיתה לו מתת־פלאים לעם ולענת־דווי לנפשו. לא היתה בידו מתת־פלאים לשעשע את העם, אם גם בהשקותו אותו מי־מרה הניח לעצמו את המישרה המרה מכל מר. אמר: איני חושב שראוי לומר את כל האמת, רק מי שיכול לשאת בה חייב לדעת אותה. כדרך משל הזכיר רופא שיש חולים שאינו רשאי לגלות להם כל האמת על חלים. לפי שדברו נשמע ברשות־הרבים ובשם־הרבים ראה עצמו מחוייב ברוב חומרה ואם ברו נראה כמזיגה גמישה של אופיציוז ואופוזיציוז, הרי תוכו היה מתיחות פנימית רבת־ייסורים.

זכורני שיחות על בימת־יחיד. שעה קצרה ביקש גם לבנות בימה כזאת. שאל לפשר־כשלונם של נסיונות כאלה אצלנו — הכוונה ל”לב חדש”,”סדן", “מחר”. לא הסתפק בביאור, כי על הבימות האלה עמדו אנשים שיותר משחשובה להם האמירה: כך אני אומר, חשובה להם האמירה: כך אני אומר; כשם שלא הסתפק בתוספת־ביאור, כי הללו הכשילתם המניאֶרה הפסיבדו־נבוּאית, שסופה טירופי־דרווישים או פתיטיקה מסוגננת. דימה למצוא כשלונם בעצם מהותה של בימת יחיד. ראיתי חובה לעצמי להגן על אהבה ראשונה שלי — ה”פאַקל” של קארל קראוּס. אמנם, בוני בימות היחיד אצלנו היתה להם ה”פאַקל” כפרוטוטיפוס, אך אין לתלות כשלונם של תלמידים ברבם. הזכרתי ההפסד הנראה לי במה שהאחד, שהוא תלמיד ראוי לרבו, אברהם שבדרון, לא בנה לו בימת קבע שלו והוא נע ונד בכל האכסניות. דברי ההגנה שלי לא נתקבלו על דעתו, אדרבה, בביקורתו הטריד כל חומר־דינו. לדבריו, אין לשער גודל־הסכנה הצפויה לעומד על בימה; שהיא שלו בלבד. ועיקרה של הסכנה במה שעמידת קבע כזו מגלגלת את מרירות־ההכרח של עמידת הבודד באמיתו כדי היפוכה — ההנאה להיות הצדיק האחד מעוררת כאילו לשמוח לריבוי החטאים והחוטאים, שכל מה שהם מתרבים צדקתו מתגברת. גלגול־הרגשה זה מתעצם כל מה שקריאת־הבודד היא כקול על אזניים ערלות. באפס־הד — והד אין משמעו אנהענגערשאפט של אוהדים ספרותיים — העשויה לחדש כוחו של הבודד ההוא נעשה המוכיח הלוהט כמחטט באשפת־פשעים וזעמו והזהרתו מתנוונים לחיפושי־חטאים קטנים.

שלא כצפוי בא כעין המשך לדברים אלה עם שיחת־עראי על פסיבדונימים (באילו מאמרים נשמעו אז דברי התרסה על השימוש בפסיבדונימים. היה גם מי שניפח את העניין כמין השקפת עולם וראה את גילוי הפסיבדונימים כפיסגת־העוז האזרחי). והוא, כידוע, עיקר־כתיבתו היה בקיצורי־שמו והעלמו. שאַל בשחוק: אתה יודע כולם? התחלתי לפורטם ובכללם הזכרתי גם את החתימה אפורי. אם לא אטעה חתם בה רשימה אחת בלבד. שאלתי לפירושו של שם ההעלם הזה. הראה באצבע על שערותיו, שהיו כעין האפר. שאל: וכיצד פירשת אתה? עניתי: לא פירוש אלא אסוציאציה — פעלדגראוּ. כלומר, צבע־האפרורית של בגדי־החיילים, המסייע להם שייבלעו בנוף הסביבה ולא ייראו לאויב. הוספתי: בעצם אין האסוציאציה הזאת חביבה עלי. לא די שהמדים מבליעים את ייחוּדם של לובשיו, בא הצבע הזה ומטשטש אותו עד תום. זקף בי עיניו וכיוון, דרך שאלה אילמת, את אצבעו כלפי עצמו. כלומר, שהוא שואלני, אם ביקשתי להרמיזו על עצמו, ומבלי להכריחני שאשיב לו, אמר: אף־על־פי־כן זה צבע נחמד, לצערי לא הצלחתי בו בשלימות. איני חייל אפור (משיחות אחרות הבנתי שכיוון לנסיונו בגבעת־השלושה), אהיה קצין אפור. נאחזתי בעדינות מסופקת בדבריו, המשכתי את המשל ודיברתי על קצין שכוח־ביקורתו אינו מעלים מעיניו קלקולי־הלכות ומעשים שבידי הגנראליסימוס הממונה עליו ושבידי המוני החיילים הכפופים לו, ובהתנגשות שבין ביקורתו ומשמעתו גוברת המשמעת. וכאן באו טיראדות שלי על הקושי של דיבור בשם פירמה ופסיעה אחת — והרי שוב פולמוס על בימת־יחיד. עתה אחז דרך לעג גלוי, היה בבירורו מחום־התקפה.

ועם כל זאת היתה בי משום־מה ודאות, כי בימתו סופה ליקבע ברשות הרבים כבימתו שלו בלבד ושבה יבוא מלוא־גילויו. לגביו, שהיה רחוק מבלטנות ובולמוס־התנבאות בתכלית הריחוק, כשם שהיה רחוק מהתפנקות עצמית בעונג הצידקות העצמית — נראו כל החששות הכרוכות, לדעתו, בבימת היחיד כבטלות, לעומת זה הבטיחה, לעניוּת דעתי, עמידתו ברשותו שלו בלבד רוב ברכה ויתרונות. אך אפשר, שהוא עצמו, שלא התעלם עד כמה חסם את עצמו ועד כמה גדר שיעור־גילויה של אמיתו בקבלו עליו עול שליחות הציבור, ראה בהתרת־המתיחות הזאת, שהיתה לו מקור סבל, התרת־חובה.

הזכרתי כי בבירורו בעניין בימת־יחיד היה מחום התקפה. וראויים הדברים להדגשה, שכן למדתי ממנו שהתקפה כזאת יותר משהיא מכוּונת כלפי יריבו היא מכוּונת כלפי עצמו. פעמים הרבה והקורא קרא מאמרים שלו וראה הרצאתם המלוכדת, העניינית, ולא ידע, כי הוא קורא פרק בביוגרפיה של הכותב. פעם אחת שאלני: על שום מה אתה נוהג בדברי הפולמוס שלך לעסוק במידה יתירה ב”אגודת ישראל” ובכלל בענייני־דת ואנשי דת? עניתי מה שעניתי. אמר: למה תרמה אותי? הגד את האמת, אם אין זו הצעפה לוויכוח עם עצמך? לא יכולתי להכחיש, אך שאלתי: מנין לך? הראה על ספרו “בימי מבוכה”, אמר: אתה רואה את שם הספר ואתה יודע מה כתוב בו, אבל באמת יותר משיש בו ממלחמה ב”ברית שלום” וכדומה יש בו ממלחמת מחברו במחברו. ועד כמה נאמן בזה לעצמו הבנתי מדבריו ימים לא רבים לפני מותו. חזר על מה שאמר אז כמה פעמים: עתה אנו עומדים במהדורה מוגדלת של מאורעות תרפ”ט ותוצאותיהם, לפי שעה אנו בסיומה של המערכה הראשונה – מאורעות־הדמים בשיעור מוגדל, אחריה תבוא המערכה השנייה — ועדת־שאוּ בשיעור מוגדל, אחריה — המערכה השלישית — ”ברית שלום” ורביזיוניזם בשיעור מוגדל. הוספתי: גם ”בימי מבוכה" בשיעור מוגדל, תצטרך לשוב ולעסוק ב”ברית־שלום”. צחק: מלאכה קשה, בייחוד שעתה שוב אינם קיימים בשבילי כאפשרות. הדגש היה, כמובן, במלה: בשבילי. ושוב עמדתי על הצד הזה שבו. כשאמר על פרויד: הגודל המרהיב שבשנים־עשר כרכיו הוא, שהם, בעצם, אינם אלא האבטוביוגראפיה שלו ודווקא המאמרים והמחקרים, שאין בהם לכאורה כלום מן הביוגראפי, הם יותר אבטוביוגרפיה מן המחברת הנקראת בשם המפורש הזה.

והדברים צריכים הטעמה. כי הירבה האיש לכתוב ותחומי־כתיבתו רבים היו, ומי שראה שפע זה וידע עד מה נושא הכתיבה ודיונה כרוך בגלגל־הימים, אפשר לומר: בגלגל־הכרוניקה, יכול היה להיפתות להגדרה: מלאכה. ידעתי חכמים־בעיניהם שאמרו בקריצת־מזימה: עט נובע… בא סופו והטיל אור־יקרות על תחילתו ואמצעיתו. הרי סופו — שש מאות מאמריו במדור־השער, ש”הזמין” אותן מידו שר־האיבה והפורענות שביקש לטבענו בנחשולו — שש מאות מאמרים אלה מורגשת בהם בעליל אחדות־ההולם של הלב המוּרתח והשבור ומצוקת־כולנו; מורגש בהם המתח הגבוה של הלב שאין לאחריו אלא אותו ליל־ייסורים של חיים מתפלצים בבית־החולים בפתח־תקוה. לא בכדי נמצא כמדובק לשולחנו הקטון הסמוך למיטתו, שיר של ש.שלום, שנדפס ימים מעטים לפני מותו ושבו מצא, כנראה, הד לנפשו:

שְׁעַת הַכּשֶׁר עַכְשָׁו. לִבִּי כַּמֵיתָר הַמָתוּחַ,

אִם יִרְעֵד וְרָעַד עִמָדוֹ עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ עַד הַיְסוֹד.

הָבָה אַכֶּה בוֹ, אֵפוא, וְאִם יִתְפַּקַע עֲנֵה־לִי

הַכְּאֵב הַשׁוֹתֵק מִנְבָכִים! עֲנוּנוּ, חַיַי, עֲנוּ!

ו

ולעניין העברית שלו. היה אומר: העברית העלוּבה שלי. ואמירה זו, ההכרה שהביאתו לאמירה זו, היתה לו תוספת עיכוב על רוב עיכוביו. לא הייתי מנחמו, שנוח לו שאין לו העודף של מורשת־לשון, שהיא בחינת אוצר שמור לרעת בעליו. איני מאמין בכך — אם האוצר שמוּר לרעה, לא בו הקולר תלוי, אלא בבעליו. ומובטחני, שאילו היה הוא שליט גמור במכמני־הלשון, היה זה אוצר שמור לטובתו. איני שומע רוסית, אך סומך אני על קוראי דבריו. שכתבם בלשון זו, שידעה להפליא, כי כל הסגולות, שהיו בדרך כתיבתו ‏העברית ונעזרו כביכול ממיעוט־האוצר, מצויות גם בהם בתוספת־נופך, שזהרו‎ רב. הוא עצמו נשא לבו ללימוד — לעשות את חופשותיו קודש להעמקת‎ ‏ידיעותיו בעברית. הנה קטע ממכתבו לפני ארבע שנים: ”לצערי הרב לא יצא‎ ‏לי עניין העברית כשם שרציתי. ימי החופש שלי ביזבזתי בנסיעות בארץ‎ ‏(ובחוץ לארץ, אם נסכים, שעבר הירדן אמנם לא שלנו), לשבועיים התגלגלתי‎ ‏למוצא, אחר־כך קיצרתי את זמן־חופשתי בשבועיים, כך כל התכנית‎ ‏נהרסה ——". שעה זו לא באה, כי מנת־יומו היתה גדושה ודחוסה עבודה‎ ‏ואת חופשותיו היה מקצר, ממש דרך שיטה. ממילא הצטמצם על מה שקנה‎ ‏לו בלשון מתוך עבודתו, קריאתו הרבה, כתיבתו הרבה, שמיעתו הרבה; דיבורו‎ המוּעט. כשדיברנו פעם אחת בעניין זה אמר: אבותינו הזקנים נסעו בעגלות ואנו ברכבת ובי אתה מוצא את ההיפך. עמד והוציא ספרו של אביו־זקנו, ר' מרדכי פלונגיאן, והראָה לי את התפילה שבסופו הכתובה בחמדת־לשון.

בארון־הספרים שלו עמדו ספרי סבו ”בן פוֹרת”, “שבט אלוה”, ”אור בוקר” “כרם שלמה” והביוגראפיה שלו ”שפת אמת” הכתובה בידי נ. נאטהאנזאָן. בביוגראפיה זו מונחת פיתקה, הכתובה בידו, רוסית, והוא תרגום קטע מדבריו של נ. סוקולוב על זקנו החכם. כשנתפרסמה לפני כשנתיים מונוגראפיה קטנה על סבו בידי פסח קפלן, אמר: תן לי אותה למשמרת. הספרים האלה היו לו כעין לגיטימאציה, כי איננו ספיח. ודאי עוד יימצאו שיחקרו בפירוט על דרכי־החיבור הנעלמים בין האב הזקן ונכדו, ועתה לא אביא אלא פיסקה קטנה מ”כרם שלמה”, שהיא כהגדרה נפלאה לדרך כתיבתו של הנכד מצד הפשטות ומצד ההתאמה בין הגה ודיבור: ”והנה שתי ידות לדרכי שמתי לפני — — וזה הפשט, כי כל דבריו יהיו על פי דקדוק הלשון וחוקי השפה ובלי לחץ ודחק. וגם אחרי כי המשל והנמשל הוא כשמלה ובגד לעור גבר — — כי אם השמלה היא כמידת הלובשה, והבגד יעטה את כל בשרו, אות היא כי שמלתו לעורו, ובגדו לבשרו. אמנם אם תסרח השמלה על הארץ בעת אשר ילבשנה, או אם ייצר הבגד לאבריו, אז יראו הכל כי לא שמלתו היא — —". והרי הנכד — בגדי־ביטוי שהלביש על בשר הגיגיו ועורם היו הדוקים להפליא וצר, צר מאד, שהוצרך להתייגע בארג וכלי־תפירה דלים מדי.

שאילו נמצאה לו הפסקת־בינתיים בין עמל־לעמל לקיים חפצו ש”יצא לו עניין העברית כפי שרצה”, לא זו בלבד שביטויו היה נשכר, לא זו בלבד שנפשו מעוטת־הנחת היתה מתנאה לאור תענוג אמיתי, אלא שהיה גם נפטר מביטול מיותר, מיותר לחלוטין, שהיה בו לגבי מי ששפתו אתו והיא משמשתו יותר מכפי שיש בו. בביטול זה עיוות את עצמו הרבה, שכח את החובה לשקול כיבושו בלשון לפי איכות המאמצים וכמות המסירות. שכח מה שזכר בשיחה אחת על אנשי העליה השניה שסיימה, בערך, כך: טוב, ריבוי של אֶכסטראוורסיביות, רוב דיבורים ומעט מעשים, עליבות. אפשר להוסיף כהנה וכהנה. בית האבן היפה, הנוח, המוּצק שנבנה אתמול בכפר מכפרינו ושהעולה ימצא אותו מחר מוּכן ומזומן, הוא טוב מכל הבחינות מאותו המתבן באום־ג’וֹני, אבל יש גם איכות בעולם, יש בחינת המסירות, בחינת המסיבות, המסירות בזמן ובמקום.

כן, יש גם איכות בעולם. המזבח וקרבנותיו נקבעו להם פרשיות גדולות בתורה. יש עולה ומנחה וזבח שלמים ותודה וחטאת וסמי קטורת ויש פסוק־סיום על ריח השמנים הטורד ועולה כלפי מעלה: אשה ריח ניחוח לד'. ועם זאת אמר המשורר: זבחי אלהים — — לב נשבר.

ז

נוגעת עד הלב היתה הסתלקותו ממדורו ”דבר היום” בימים שלא ראה עצמו מוסמך להיות ממעריכי מאורעותיהם. ראיתיו בכך בפטירתם של ביאליק, הרב קוק, סוקולוב, עם הבאת עצמות פינסקר. היה ככונס את עטו בענוה, כממילא. העבודה, שמעתי מפיו הערכות על רוב אישי־הדור מגדולי־עמנו, והיו בדבריו גם בקיאות גם מיצוי. על כל פנים לא הצדיקו את עניווּתוֹ הנפרזת. לא הצדיקו בעניין זה כבעניינים אחרים. דומה, שאם לא ראה עצמו כזר אשר לא יקרב אל הקודש, הרי ראה עצמו כגר שכל תורתו ויראתו לא יעמדו לו לזכות בכהונה גדולה. ויש בזה כמה וידויים שלו. אין הם כתובים דרך וידוי ממש, אלא מקופלים בדברים על בעיות ועניינים, שהשיפוט בהם הוא כולל, אובייקטיבי. כי כוחו או חולשתו היו בהצנעה גמורה של עצמו, בהבלעה של עצמו בהרצאה עניינית. מי שיטרח בביוגראפיה שלו, יהא נתבע לבקש את הדיה, כשהם גלוּמים ללא־היכר במאמרים שנושאיהם כלליים. לא רבים אולי הקוראים שהרגישו, למשל, כי מאמרו על ”ארבעים יום של מוּסה דאג” אשר לורפל הוא וידוי מזעזע שלו עצמו, אף שנשמר מכל רמז מבורר לכך. הקרובים נדהמו אז למקרא הדברים. איש־ארמנים נעלה; שגדל רחוק מעמו האומלל ושב אליו בכל חפצו ועוצם־מסירותו, אפשר היה לו שיעמוד בראש מלחמת עמו הנואשת לשארית חירותו, אולם גם במותו, בפיסגת־גבורתו, אין הרגשת הנכר נטרדת הימנו, אין המחיצה שבינו ועמו נעקרת לחלוטין.

בשולי המאמר הזה: לא אחת נתגלגלה השיחה על הגֵר לאחרונה, כמדומה,עם ויכוח מעל עמודי ”ההד” ו”העולם” לעניין תעמולת גיור בין הגויים. חייך ובחיוכו מעט לגלוג. כשם שהבין את הגר־מקרוב התקשה להבין את הגר־מרחוק. כששמע מה השאלה הראשונה, שנשאל הבא להתגייר, כלומר, מה לך להתגייר והלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וכפופה ושפלה מכל האומות, ניענע בראשו כאומר: יפה דרשו. גם כששמע על גדולתם של בעלי תשובה, שעמידתם במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, ניענע בראשו כאומר: יפה דרשו. גם איזה מחזה נזכר, שעניינו דוּכס שנתגייר והוא האחד הנושא בגיאות את גורל ישראל ועינוייו, ואילו שאר העדה שפופים וכפופים ואף שוטמים את שיעור־קומתו. האסוציאציה הקרובה היתה הפרשה הקטנה והנפלאה שבחומש על הנער מילדי־העברים אשר גדל בבית־פרעה ויצא אל אֶחיו לראות בסבלותם והם אינם שומעים לו בדברו על הגאולה, כי אכפו עליהם קוצר־רוח והעבודה הקשה. נגדרה אותה פרשה כפרוטיפוס של הגואל, שהוא מתגלגל לנכר, כדי שקומתוֹ תזדקף, שהרגשת־החירות שבו תתחסן, שיוכל בשובו אל אחיו להרגיש־כמו את עוצם־עבדותם ולהרגישם על כורח־הגאולה. הוסיף והעיר: אפשר זו דיאלקטיקה מיוחדה ולאורה עשויה שתשתנה הערכת־התבוללות. ושוב הדגשה: המדובר הוא על הגר מקרוב, כלומר על השב, ולא על הבא מעם זר. הדגשה זו היתה חשובה בעיניו ודומה עלי, כי ניכר בה רישום של מלחמה פנימית. סיפר עד מה נפגע מרוב הרמזים שבספרו של ז’בוטינסקי על כי שמשון דם־הכפתורים שבו הוא פשר עילאוּתוֹ לאהבת־החופש. סיים: העם המספר על עצמו שנטל לו גואלים ושליטים משל זולתו — וראה האגדה על הוואריאגים והרוּריקים — הוא, אמנם, גלוי־לב, אך לא כתב בזה לעצמו תעודת עשירות יתירה. שילבתי שאלה: אם הבא מן הנכר אל עמו להיות ראש לוחמי חירותו אינו נפטר לעולם מהרגשת הנבר שבו, ואפילו הוא שב לפני אין הוא שב לפנים — כיצד נפרנס את הוודאות שבסיפור־המקרא, שאותו נער מילדי־העברים שגדל בבית־פרעה לא זו בלבד שנתן את החירות לעמו אלא נתן להם את תורתו. החריש, אך לא נענה לי. אדרבה, שאל: ועצב נבו? נחבא קולי.

ואודה: לא אחת נפתיתי לראותו כגר־מקרוב. לא במעט חיזק הוא עצמו את הראיה הזאת. כשהוחל ב”דבר” פירסום־דברים, שהמשכיהם רבים ורצופים, היתה תכנית ליתן כמה פרקים מתולדותינו. כנושא סמוך נקבע עניין הקאנטוניסטים. אילו פעמים חזר לדבר בזה. דומני, שלא היתה זו הצעתו, אך משהועלתה, ביקש לראותה מקוּימת. הפליאני בדבריו — הקאנטוניסטים היו לו כסמל כולל וממצה. דווקא משום שזוהי טמיעה, שדרכה לא מורכבת, טמיעה־שבאונס גסה ואכזרית, יש בה כדי להבליט את הטראגידיה של שקיעה בנכר. גבורת הנערים הקטנים, שנישבו בעל־כורחם, כמה היא מביישת את הדורות שהתפרקו מעצמיותם מרצונם. תוך־כדי־כך השיג על עצמו: ושמא הדיבור על רצונם הוא מדומה, שהפועל בהשליה שוב אינו בן־חורין. העיר: הרי אנחנו יודעים, עד כמה האדם נמשך להשליה (האימרה: הרי אנחנו יודעים — היתה חוזרת הרבה בשיחות ורמזה לבית המדרש נודע בפסיכולוגיה ותורת־היצרים). אדרבה, קשים כלי־האונס העדינים מכלי־האונס הגסים, אלא שהאלימות הגסה היא הכפייה בריינקוּלטוּר (מוּנחים בגרמנית היו אזרחי־קבע בשיחות, פעמים גרר המונח גם פסוק שלם בלועזית), ואף־על־פי־כן מביישים הנערים החטופים את שנמשכו לטמיעה, מביישים אותם ומצילים את כבוד־העם. מדיבור לדיבור סיפרתי לו מעשה, וראיתי שאינו יודע להסתיר התרגשותו. כדרכו הרהר מעט, כשראשו כפוף ועיניו אינן מכוּונות לדובר, ואמר מלה אחת, ספק לי ספק לעצמו: התרשמתי. והמעשה הוא מעשה בגר, שישב בעיר־־מולדתי — קאַצאַפּ שבא, בן ארבעים ומעלה, לעירי, עיר־הספר, השתטח לפני בית־־הכנסת הגדול והתחנן בעלגי־לשון: דוּ מאַך מיר מילה. ומשגוייר התפרנס בדוחק מיגיע־כפיו והטיל על עצמו כמה וכמה מצווֹת — עם ערב אפשר היה לראותו חסון וגבוה, פיאותיו שנראו כמדובקות מתנפנפות, והוא נושא מים לבתי־הכנסת והקלויזין, או עומד בימות־שלגים בחצרותיהם ובוקע עצים לתנוריהם ובערבי שבתות הוא מקיש על החנויות, ששעת שבת הגיעה. והנה עמד יום איום לעיר ויושביה — בבוקרו של אחד מימי אבגוּסט בא חיל־זרים, החריב כמה וכמה רחובות, הרג כמה יהודים. כל ישראל שבעיר היו ספוּנים, יראים ומפוחדים, במחבואי־מרתפים ולא העזו לצאת להציל פצוע, נחרב, לסעוד אומלל, לאסוף יתום תועה. האחד ששוטט, חסון וגבוה, עוזר ומציל ברחובות עיר, היה — הגר. האומנם לא בייש קהילה שלימה?

מסופקני, אם הייתי שומע את המלה: התרשמתי, אילולא תוספת פרט שנראה מכריע והוא סיפורו של הגר, כי לפני שנתגייר היה פוקדו בחלומותיו ז’יד ואמר לו, שהוא אביו זקנו — והשאר ממש כמסופר באגדות־עם וגם בדברי־סופרים. לימים שבתי ברפרוף לסיפור זה ועתה נתעכב שומעי ושאל: על שום מה אתה מדגיש שפיאותיו נראו כמדובקות? הבנתי לכוונת־השאלה והייתי קצת במבוכה. ניסיתי בתשובה שלא כלבבי ובלבד להשתמט מנקודה רגישה זו. אך הוא כאילו תפסני וחזר ואמר: הן נראו כמדובקות. אף הוא ביקש לצדד לעניין אחר, שאל, אם יש הרבה אגדות על גדולים וקטנים שנישבו לנכר ואביהם־זקנם פוקדם בחלומם ומלמדם דרך תשובה. אמרתי מה שהעלה זכרוני. מובן, שהזכרתי את המוטיב כדרך־גלגולו בסיפורו התם והנחמד של פייארברג, שהיה ידוע לו. הוספתי מה שנאמר, כמרומה בשם ר' יעקב עֶמדין, שאם נטול לו לתינוק ונגדלו פרוּש ובדוּל מכל אדם ומקולו ולא ישמע כל שפה ולשון — סופו שיתחיל מאליו לדבר בלשון הקודש. שמע גם הוספה זו, נתן בי עיניים של סתרי־לגלוג, עם כל זאת אמר: עם משונה אך נפלא. העניין הרב שגילה במוטיב זה אפשר נסתתרה מאחורי שאלה לעצמו, לדרכו, אפשר נעם לו לשמוע, שלא דרך־מקרה בלבד זכה הוא שניטלטל לנכר למה שלא זכו רבים כמותו, שאבדו לעמנו ולמאמצי גאולתו.

וחייבני לומר, כי תמונת הגר בעיר מולדתי חזרה אלי כשראיתי את בן־שיחי היקר בחדר־המתים הקטון שבחצר בית־החולים בפתח־תקוה. עמדנו כולנו, שעבדנו שנים במחיצתו, ודומה היה עלי שהוא ביישנו בחדשי־המהומות. ודאי לא היינו נחבאים במרתפים, אחד אחד עסק באומנותו והוא דווקא שזירזנו לקיים את כל המדורים והמחלקות כלפני מאורעות־הדמים, לפי שעיקר־תפקידנו לקיים את חיי הישוב למסלוליו ולא להירתע מפני זוועות־המתנכלים לשתק את מחזור דמנו — אולם שעה שהיינו נתונים איש איש למדורו המסוים, היה כובד המלחמה בשער הפרוז לחזית על שכמו בלבד. הרחוב בוער ובו משוטט הגר האחד גבוה וחסון, כולו תיגרה וכולו מגן.

ח

אך משהזכרתי את הסתלקותו הענוותנית מ”דבר היום” בנושאים מסוימים ראוי להעיר, כי פעם אחת כמעט שיצא מגדרו. היה זה לאחר פטירתו של ביאליק. סיפרתי לו רוגזי: משנתפרסמה השמועה המרה מווינה ובאתי למערכת, שהיתה אותה שעה כרוב בתים בישראל, כבית אוננים, מצאתי ארבעה גראפומאנים נוֹאָלים, שהביאו כבר חרוזי־הספד שבישלו בחטיפה. אמר: למה תרגז, לכזבם? עניתי: הן. אמר: האמינה לי שהללו אינם מסוכנים, הם משקרים בלי כשרון, מחר־מחרתיים יבואו המשקרים בכשרון, ומפניהם צריך להיזהר כמפני אש. ההלוויה השביעתו ממרורים. היה בשורות הראשונות. סיפר: תאר לעצמך, שהיתה שם השמנת שלנו. מובן, שלא ראו חובה לשתוק. דיברו. ועל מה דיברו? על חלוקת השורות. הם ראו עצמם מקופחים לפי כבודם, מעמדם. אחד, סופר מפורסם, לא פסקה קובלנתו: על פי איזה סולם־מעלות והגיון ניתנה לו שורה פלונית. סיפר הדברים ברוב צער על חילול הכבוד, על יראת־הרוממות שאיננה. למחרת, כמדומה, נתפרסמה ב”דבר" רשימה בשם ”עדת ביאליק”. נתעוררה עליה דעת רבים. לא ידעתי מחברה, כלומר, לא ידעתי שהוא מחברה, כי חתם באות שלא כמנהגו ודומני שלא חתם כך אלא תחת הרשימה הזאת בלבד. עיקר־הרשימה היה בהבלטה, כי ודאי לא חסרה הרגשת־אבל בהמונים הרבים שנהרו אחרי המיטה, אבל פיסגת־האבל היתה בשעה שההמונים נסתלקו וליד הקבר עמדה חבורה שלא היתה רבת־מניין, אך היא הראויה להיחשב ולהיקרא בשם עדת ביאליק. בה היו גם אנשים הרחוקים יום יום מרחק רב, הנלחמים זה בזה, הרואים זה את זה כאויבים ועתה איחדתם הדמעה הנאמנה האחת. בשיחה השגתי הרבה על דבריו. בייחוד נתעוררתי על שלא השמיענו, אם ניסה לברר מה היה קו־האיחוד של חברי העדה והרי ביאליק הוא עולם גדול ורב־פנים וכל אחד יכול לבור לעצמו פן אחד, ואפשר עדה בלא קו איחוד? אפשר תהא דבק בביאליק וה”בריכה” תאמר לך עולם ומלואו ולא כן שירי הנחמה והזעם. גם מעגל־האהבה לישראל כמאחד־העדה לא יצדק, שכיצד נוציא מכלל יצירתו של ביאליק מה שהוא לפני־היות־ישראל באדם ישראלי, באדם בכלל, את השיתין, שחשיפתם הוא אולי עוצם־גדולתו. הקשיב לדברי בנחת והשיבני בנחת, קצתו כמבויש וקצהו כחומל עלי, ואלה בערך דבריו: כזאת היתה הרגשתי ליד הקבר — האומנם חטאתי בתתי לה ביטוי, גם לאחר שראיתי שהניתוח מעמיד אותה כראיית משאלה שלא תתקיים. הריני אומר בצער: שלא תתקיים. כי אלה שעמדו ליד הקבר הם הטוב שבנו בנפש, בכשרון, במעשה, סגל־העם. רבים מהם אהובים עלי, גם אם אני מצוּוה להילחם בהם. והנה באה שעה, בעצם רגע קטון, שנכחדו מחיצות־הניגוד והאיבה, כי גבר עליהם הצער על היקר לכולנו שניטל מכולנו, אותו רגע חשבתי, שאילו היו בנו תמיד השמחה והצער על היקר לכולנו — אפשר שהיינו, אם לא עוקרים, הרי מקטינים את הרי האיבה והניגוד שבינינו. טענתי כנגדו: שמא אויבך בכה על הקבר בקול גדול, כדרך שאתה בכית חרש על המיתה בכלל, על האבדן בכלל, על האויב המשותף שלכם, של כולנו — המוות, שאימתו נראית בייחוד בפגוֹע קרדומו ביקר רב, אולם באמת איבתו אחת ליקר ולזולל, למפואר ולנתעב. השיבני: בעצם אינך אלא מאשר דברי, אלא שלא רציתי לצאת ממסגרת־המאורע. בסיום דבריו הוסיף: וסוף סוף לא במקרה בחרתי לי אות חתימה, שלא כרגיל. לאור החוויה היה הרגע הזה כנצח. ועתה בנעימה של שחוק מתוך עצבוּת: לצערי לא כן לאור ההגיון, שאין לפניו אלא המציאות.

והנה באמת לאור המציאות הוודאית כמציאות המוות ראינו, שאותו רגע כשראה עצמו בעדת ביאליק היה לו כנצח. לא גדולה כברת הקרקע ליד קברו של ביאליק, אך מה שנגנז בה הוא באמת עדה נעלה אשר תיקר לדורי־דורות. ולא מקרה הוא כי גם מי שראה עצמו גר, שלא העז ליכנס לפני ולפנים וברוב־העלם סיפר על הרגע הקטון, כשראה עצמו בעדה ביאליק — תל קברו מתנוסס ממול מנוחתו כבוד. ושעה שנשמעו דברי הספר על קברו לא יכולתי שלא להרהר במה שקראתי אותו בוקר על ילדותו — הכוונה לאותה התמונה המרעישה את הנפש כשהוא, נער כבן שלוש־עשרה, מטלטל בקרה את גופת אביו המת לבקש לה פינת מנוחה בקבר ישראל רחוק. הה, מה רבה ונאדרה הדרך הגדולה מכפר הצפון שיצא מתוכו הבן הקטן לבקש קבר לאביו והוא מיטלטל שעות ארוכות ביישובים שאין בהם נפש מישראל עד קבר הבן בעיר ואם בישראל, פטר־עתידות, וממול לגדול משוררי האומה.

[ד' טבת תרצ”ז]

אדם עם פנס — כך ראה להגדירו ב. כצנלסון במבואו לכתביו. אך לא עליו, כעל אדם עם פנס, — דברי רשימתי עתה, אלא תורשה לי ההלצה — כעל אדם עם תיבת גפרורים. היה גם כזה. בייחוד ראיתיו כך ברשות היחיד — לא משטופי־השיחה, אוהב להקשיב ולהחריש, היה מטיל לתוך עמעומי־השיחה גפרוּר שהאיר כהרף־עין את העניין אם כולו, אם קצתו, הארה מיוחדת משלו. ואולי מוטב כי תחת המשל הנושן בתיבת גפרורים יבוא משל חדיש יותר — תיבת המצת (יודעיו זוכרים, כי מכשיר זה היה חביב עליו — במגירתו נמצא מניין מצתים), ששמנו אצור בתיבת־המתכת ואשו באה במפתיע ואורו נמהר, עז וכגילויו עילומו. הבה ונעלה קצת אורים אלו, ואם גם לא `נוכל להעלותם כדקדוקם נקװה כי נעלם כקירובם.

היתה כעיסה, אך היה גם כעס. ודאי, לא כהופעה מצויה, אלא כהתפרצות. ביותר זכורה השיחה על המתאבדת ההיא. קפץ מכיסאו, דיבר בריתחה:

— כל טרור הוא נבזה אבל זהו הטרור הנבזה ביותר. ללכת מן החיים ולהניח מי שכל ימיו לא יוכל לשכוח: בשלי הלכה מן החיים, ללכת מתוך הכרה כזאת של שליטה על האחר גם לאחר המוות, ללכת מתוך הלך־נפש שהייאוש פינה מקומו להנאה זאת — זהו טרור מתועב.

המחבר הצעיר יצא. השיחה עמו בעניין סיפור, שיידפס בהמשכים, היתה ארוכה קצת, אף כי הנושא היה מצומצם ביותר: רוחב השורה, גודל האות וכדומה. כתיבת זמרה החוזרת על פזמונה. סוף סוף נסגרה אחריו הדלת.

— כמה הוא עסוק בעצמו.

את העיניים לא ראיתי, אבל בנעימח הדיבור לא היה מה שהיה לכאורה במקומו: כעס או בוז. היתה בה חמלה.

על העניינים הגדולים והקטנים ויחסיות־גודלם וקטנם. באמצע:

— כולנו אומרים: איינשטיין גאון ואין אנו אומרים: וייצמן גאון. כל שכן שאין אנו מעיזים לומר: וייצמן הוא הגאון בשניהם.

— על שום מה עלינו להעז ולומר כך?

— כי וייצמן הולך לאסוף לקרן־היסוד.

כסבורני, הוא משטה בי ואני משיב במשיכת כתפיים. והרי התשובה לתמיהה:

— אילו הבין איינשטיין להניח הכל; הכל ולרכז עצמו כולו בגאולת עמו, היה הגאון.

הזכרתי שיחה שבה אמר וייצמן ליעקב וסרמן: תעודתך לעצב דמויות. פירשתי את המלה כלשונה: געשטאַלטען. צחק דרך אירוניה.

— געשטאַלטען? כאילו מעשה זה שעושה אותו וייצמן אינו בחינת געשטאַלטען. כן, אחד שהוא מעצב־היסטוריה משלח את האחר שיהא מעצב־דמיון…

ובדומה לכך על שיחה עם ידיד, שאילו התמיד היה קונה לו אחיזה בתחום מסוים של החכמה והחקירה ומרחיבו, והנה פיזר כוחו, טס מבימה לבימה, דורש ברבים לעשות נפשות וכספים בתעמולה.

— ואילו תקע עצמו לאותה חכמה ועלה בה מעלה מעלה, מה? היו לנו עוד שניים או שלושה ספרים במקצוע של חכמת ישראל. אם יהיה עם ולא יהיו הספרים האלה סופם שיהיו, אך אם יהיו הספרים האלה ולא יהיה עם?

ובעניין ידידנו:

— יפה הוא עושה מה שהוא עושה. זהו עתה התפקיד.

לא סבר עניין ההוקרה של ההומור, בייחוד בנקודת האירוניה. ראה אותו כנשקם של חלשים. היה גם חוזר על ציטטה של ז’אן פּאוּל. אבל בו היתה אירוניה, הרבה אירוניה, אלא שהיה מסננה מבין שפתיו כדיבור מועט. פעם אחת עם מקרא מאמר ארוך, הכתוב כדרך מסה, בהתאמצות של תואם ניסוּח וניתוח, פסק: דראָשע.

עם שיחה על הצגה, כמין אידיליה, שהקהל נהנה ממנה ביותר. שמע את דברי המפליג בשבחים ובאחרונה אמר:

— ודאי, ודאי, אמנות… מאַלוֹ־רוּסית…

עם שיחה על סופר. בשל הניגוּד בגילויו ככותב בעט ובגילויו כאופי, הדעות מחולקות. לא שיתף עצמו בשיחה, אלא בשתי מלים, שהעמידו את חילוקי הדעות על הגדרה אחת, אולי גם נכונה:

— אידיוט מחונן.

בכינוס. נואם יורד ונואם עולה. על אחד מהם העירני מפה לאוזן:

— ראה, בדברו הוא עומד על בהונות רגליו…

בעניין ספר של תיאורים והוא מלא אסוציאציות של סופרים וספרים:

— רק שתי ציטטות מדברי סופרים עבריים. זוהי פרופורציה לא־טבעית. באה, כנראה, משום הפחד להיות חשוד בפרובינציאליות. אך אין פרובינציאליוּת גדולה מן הפחד להיות פרובינציאלי.

ובאחרונה בחיוך ובחיתוך:

— יעווראפייסקה צברה.

בעניין השימוש המופלג בתיבה ”אלהים”, במקומו ושלא במקומו, ברוב שירים:

— גם זו סרסרות.

בענייני בימה לספרות אצלנו ודרכה:

— עודני מבין, אם מפרסמים דבריהם של צעירים, אפילו אם הם דברים חלשים וחיװרים, יש תקווה. אבל מה שמפרסמים דבריהם של זקנים, שהכל יודעים שהכזיבו מכבר כל תקווה, הוא אבסורד…

בפתיחת ימי ביאליק בחצר התערוכה. אמר:

— נרד מעל הבימה, נשב בספסל בין הקהל.

—?

— ראשית, ראוי לראות את הסופר, האמן, מלמטה למעלה; ושנית, והוא העיקר, רובינה תקרא ושטות היא לשבת מאחורי גבה.

בין שפעת מאמרים על אחד, שמותו היה אבידה רבה, עתיד היה לבוא גם מאמרי. שאלני:

— גם אתה תכתוב עליו: מנהיג.

השיבותי:

— לא. איני שקרן. אכתוב: עסקן הגון.

הוא בבת שחוק:

— אין צורך להיות שקרן, אך אין גם צורך להיות מנוּול.

סיפרתי על ישיבות במוסד, שהייתי חבר בו, שאי אפשר להן בלא פתיחה של ויכוח בענייני לשון. אמר:

— כך דרכה של לאומיות בראשיתה, שמדינאיה בלשנים ועוסקים במיני פילולוגיה. בטלנות של תנועה בחיתוליה…

בעניין דברי ההתפעלות של גרשנזון ללשון הרוסית הנפלאה של ביאליק. שאלתי:

— הרי סיפרת לי, כי דיברת שעתיים עם ביאליק ברוסית, והאומנם היתה הרוסית שלו פלא?

— כמובן, פלא. הוא חשב שהוא שומע את הרוסית ובאמת שמע את ביאליק.

בעניין מעמד תנועת החלוצים בגולה בימים שמציאותה התפוררות ואזלת־יד, והביולטינים שראשיה שולחים לעתונים כעטרת ורדים:

— למה הם משקרים? הרי אנו תנועה בגוּרה.

עם הוויכוח על הקומפלכס שנקרא בשם הבלגה והגבה:

— לוא הבאת לי נימוק אחד המוכיח, כי מותר לי להרוג חף־מפשע, קל היה להביא מאה נימוקים מדיניים ואחרים המוכיחים, כי ההבלגה אינה נכונה…

לזכר יום הפטירה של ארלוזורוב נדפס נאום שלו. אמרתי לו, כי המציאות שהנאום מדבר עליה נראתה מועטה, הבעיות מצומצמות. השיב:

— אתה שוכח, כי רק בשנתים האחרונות נעשינו תנועה משיחית.

לעניין זה חזר בשיחותיו כמה פעמים:

— אנו מדברים על תנועתנו כעל תנועה בת אלפיים שנה, אבל באמת היא רק בת חמשים שנה. בעצם, כמה שנים ארכה תקופת שבתי צבי, שיש העלולים כיום לראותה אפיזודה?

פעם אחרת, ראיתי על שולחנו ספרו של קאַסטיין על שבתי צבי. העירותי, כי אימה שניטעה בי מילדותי לעניין שבתי צבי לא פגה גם לאחר כל מה שלמדתי בפרשה זו ואפשר כי לא בלבד אימה נקנית היא אלא אימה מוטבעת — האימה מפני ההתפרקות. סיימתי באותה אימרה נודעת, כי מוטב היה אילו לא היתה פרשה זו בתולדותינו. אמר:

— אם תרצה או לא תרצה, אנחנו ההמשך. גם בי יש אימה, אימה מפני התעוררות שסופה תוהו… חמישים שנה הן תקופה קטנה…

— מולדת היא ערך אבסולוטי ואם אתה נוטלה מאחר, אין אתה יכול לפצותו בערכים יחסיים: קידום המשק, אינטנסיפיקציה וכדומה. סכסוך כזה אינו דרמטי, הוא טראגי…

בדרךהביתה, דרך שדרות רוטשילד. ליל צינה וצווארון מעילו זקוף. השיחה על ”גלגול” של ח. הזז. לדעתו אין כמותו חי את חורבנה של יהדות־רוסיה, אין כמותו מקונן חורבנה. אבל הסיפור הזה הוא סיפור נצח ישראל. כולו במסגרת של ימינו, במציאות של דורנו ובאמת מסגרתו מלוא רוחב ההיסטוריה, מציאותו מלוא רוחב הדורות…

חלקתי על אליגוריזציה.

— אין זו אליגוריזציה. הסיפור נותן לפנינו ריאליות, שצידוקה אינו תלוי במציאות אחרת, אבל הריאליוּת הזאת היא קטע של ריאליות גדולה ממנה והיא כוללת בתוכה את כל יסודות הריאליות הגדולה הזאת, כטיפה הכוללת את כל יסודות הים.

הזכרתי את קפקה.

— לא. קפקה מתאר מציאות אחת ריאלית ואתה מרגיש אותה רמז למציאות גבוהה ממנה, פה יש מציאות ריאלית ואתה מרגיש אותה קטע במציאות רחבה ממנה. נסה וקרא שנית ושלישית ”גלגול” זה, אם אפשר שלא לראות את הזקנה הזאת כנצח ישראל.

קראתי שנית ושלישית. באמת אי אפשר.

בעצם הכתיבה. הראש מורכן על גבי הנייר — פיסות לבנות וצרות — עין אחת כאדוקה בו. מדי פעם בפעם כמין זקיפה של העין האחרת, והדיבור המועט ספק לעצמו ספק לזולתו.

— אותם הנושאים, אותם העניינים. הכתיבה הזאת היא, בעצם, החזרה הנצחית.

— הנצחית? הרי אפשר ואנו נפטרים ממנה או היא נפטרת ממנו.

ופעם אחת בעירוב של כעיסה וחיוך:

— שנינו ניפטר מפטפוםים אלה, אתה תשוב למאה שערים ואני כך…

— מה משמע: כך?

הראש מורכן על גבי הנייר — פיסות לבנות וצרות — עין אחת כאדוקה בו.

[ה' כסלו תש”ב]

א

הבא עתה לנסות ולומר מה בדמותו ובפעלו של משה בילינסון, אי אפשר לו שלא יידע, כי לפתח נסיונו, מלחמה כבדה רובצת. הלא היא מלחמת־המיספרים — המיספר האחד גדול, עשרים וחמש השנים של יציאתו מתוכנו; המיספר האחר קטן ממנו שתים־עשרה השנים של פעולתו בתוכנו. המיספר הראשון והגדול נגדש כל־כך שינויים ותמורות שכמותם כמיני הפיכה, עד שהמיספר האחרון והקטן ממנו כאילו הבלעתו גזוּרה מאליה. לא־כל־שכן אם הטירחה המכוּונת לעמוד בפני נחשולה של גזירת השיכחה ולהציל את זכרו של האיש מפניה כמה מידות טובות היו בה, מידת־ההתמדה לא היתה בה. יפה מוסד כבית־חולים הנושא את שמו; אבל כדי ששמו יגיד משהו למי שקורא את כתובת המוסד או את שלט הרחוב, צריך שיוכל לדעת את עשייתו, והיא צרורה בכתביו, אך מה נעשה וכינוס מיבחרם היה כהתחלה שאין לה המשך. ואף־זאת, שני הכרכים, שיצאו לאור לפי תוכנית שנעשתה בתנופה גדולה, אפילו גדולה מדי, אינם משקפים אלא צדדים מסוימים בו, מהם שעניינם נפסל בשהייה, בעוד צדדיו האחרים, שעניינם יש בו לקיים את עצמו גם מעבר לשעתו, ישנים ברוב גליונות לצרוריהם. אלה, כמובן גליונות ”דבר" המצהיבים והולכים באבקו של ארכיון.

ולפי שתולדת עשייתו בארצנו כלולה בתולדת ”דבר”, הרי ביום זכרונו דין להתעורר ולשרטט בה קצת שרטוטים.

ב

אם לא אטעה, הייתי מכלל הראשונים בגולה, שהגיעני שמעו של ”דבר" בשעה הסמוכה לתחילתו, ומפי מייסדו, ב. כצנלסון, כלומר, מפי מכתביו הגיעני. הם לא היו מכוּונים אלי, אלא לשניים מיודעיו, שעשו בשליחות בווארשה, שניהם מאיר שמם, האחד בוגדנובסקי (שלי), והאחר, מאיר יערי. בהם סיפר על השם, הכוונה, התוכנית: ביקש עצה, עזרה, השתתפות. לפי שתפקידי הכפול, במערכת ”העתיד” ובמזכירות ”ברית הנוער”, חייבני להכניס את שני המכתבים, זה בתיקה של המערכת וזה בתיקה של המזכירות, קראתי על העניין הנכבד הזה, ששימחני בכל דבר שנעשה בארצנו ובייחוד בידי פועליה, שהרי ראינו עצמנו כאילו אנו כבר שרויים בה ומעורים במעשיהם. צא וראה, עד היכן הרגשת הקירבה הגיעה, שאפילו תיבה פרוזאית כמו: הסתדרות נשמעה לנו בנעימה של פיוּט, לא־כל־שכן תיבה כמו: דבר, שהמכתבים ההם סיפרו, כי בעידודו של ביאליק באה. מה תימה, שכשנדרשתי לנסח שני כרוזים לטובת הרך העתיד להיוולד, האחד מטעם ”החלוץ” והאחר מטעם ”ברית הנוער”, גייסתי מיטב־המליצות להגדיר רוב תעודותיו ולא קימצתי בהבטחות טובות. מכל אותו גבב־ההבטחות שוב לא זכוּר לי אלא צמד־המלים: חומת־בצר; זה צמד־המלים, שהיה לימים חוזר ועולה בזכרוני, בראותי את משה בילינסון בעבודתו במערכת ”דבר” — מששקע ראשו בשולחנו, נבלט ביותר קו כתפיו הזקופות.

כך לימים, אבל בשעה שאנו עומדים בה, במערכת ”העתיד” ברחוב אורלא שבווארשה, לא כך נצטייר בעיני. כבר ידעתי שמו ממאמריו, תחילה מעל דפי Der Jude, ואחר־כך מעל דפוֹני ”קונטרס”, ושמחתי על מעברו מלשון שלהם ללשון שלנו. והנה מתלאה — מאמריו ששלח אלינו, ל”העתיד”, כתובים היו קצתם רוסית וקצתם גרמנית, וטרח דוד ליבשיץ על תירגום הלעז האחד ואני על תירגום הלעז האחר, וטירחתי מתוך רוח קניטה: יושב לו שם, בארצנו, ועטו מכלכל לעז כפול (אילו ידעתי גם על כתיבתו האיטלקית והתרעמתי על הלעז המשולש). כתום שנתיים, כשישבתי עמו, שולחן מול שולחן, במערכת “דבר”, בתל־אביב, וראיתי דרך־כתיבתו, כשפתקיו הלבנים והצרים מתמלאים, בחריצות רוהטת, טורים ישרים אפופי אותיות עבריות, לא יכולתי שלא לתמוה, על מה הטיל עלינו משאו זה לתרגם את דבריו, והרי יכול היה מלכתחילה לכתוב בלשוננו. אולם באמת לא יכול היה, שכן קניין־הקריאה בה קדם לו בהרבה לקניין־הכתיבה בה — כבר תירגם ללשונות־לעז כמה וכמה ספרים מלשוננו, ועדיין לא היה קולמוסו נשמע לו בכתיבתה. אולם משנכנס למערכת “דבר”, הבטיח לעצמו, כי שנה אחת בלבד יזקיק את עצמו לעזרת תירגומם של אחרים, אולם מקץ השנה לא יכתוב אלא עברית בלבד. ואמנם, שנה אחת עמדו לו מסייעים (רחל, א. שלונסקי, י. יציב), כי כדרכו בהבטחות, קיים את הבטחתו כתוּמה. וכשסיפרתי לו תרעומת, שתססה בי שנתיים קודם, וסיפורי כדרך מתנצל בפני עצמי, אמר: בצדק התרעמת.

הופעה זו טעונה תשומת דעת מיוחדת, וביותר שגלי העלייה המתחדשים עשו אותה כהופעה חוזרת — הכוונה לסוג העולה, ששוב לא נתחנך בחדר ובישיבה כדוגמתם בגולה ועדיין לא נתחנך בבתי ספר כדוגמתם בארצנו, וההמצאה של האולפנים עודה רחוקה, ובייחוד אמורים הדברים בבני עמידה שבהם שהיו שתוּלים בלשון־זרים ואפשרות ביטוים וכוחה היו בה בלבד. והנה קמו וקנו לעצמם, במאמצי־נפש וביגיעת־רוח, את לשוננו, שתהא לשונם כדי מלוא־צרכי־הבעתם בעל־פיהם ובכתבם. בראבורה זו לא רבים הגיעו עדיה, בייחוד בימים ההם, ואף המעטים שהגיעו, ניתן להבדיל ביניהם מי שכתיבתו משיירת לו שהות, כדרך שהיא משיירת לו לחוקר, ומי שכתיבתו אינה משיירת לו שהות, כדרך שאינה משיירת לו לעתונאי. וזאת לזכור, כי מי שהבטיח לעצמו אותה הבטחה וקיים אותה כתומה, הבטיח אותה כשיריעת כתיבתו מצומצמת — הוא האדיטוריאל, אך קיים אותה כשיריעת כתיבתו מתרחבת והולכת — מאמרים, רשימות, פיליטונים, ציוּנים, הערות — ולא יצאו ימים מרובים וכמעט שלא נמצאה מסכת או סוגיה, שקולמוסו לא נדרש לה, וסופו נעשה בחינת עמוד־התווך, באופן שניתן לומר, כי במידה הגונה ביותר גידולו שלו וגידולה של הבימה חד. ולפי שפעילותו הגוברת הזאת חלה בתקופה חמוּרה ביישוב, בציונות, בעם, בעולם, כשמשבר נשוּך במשבר ומבוכה רודפת מבוכה, נעשה משמרו כמגדל שהאיר נתיב־תודעתם של הרבים. הדברים אמוּרים לא בלבד בציבור הגדול והגדל, שהבימה הזאת היתה בימתו, אלא גם בחלקי ציבור אחרים, כי אמנם לא אחת, ובייחוד בימי מסה, היה דברו כדברו של היישוב. ולא עוד, אלא קיים תעודה זו בהיות רבים, ואף בציבור הפועלים גופו, פולגים עליו. אבל הבודק בפולמוסאות, שדבריו העלו אותם, אפילו יבחין בהם רוב חריפות, ימצא כי הפולג כאילו ריסן את עצמו, שכן נמשך,אם לרצונו אם לכורחו, לרמת הדיון של העומד על המשמר, ורמה זו נעשתה קמעה קמעה כדרך הבירור הממוצע, ואין לך, כמדומה, נצחון גדול מזה. ואם רצונך לעמוד בבירור על כך, צא וראה את שמיטת הרסן שידעה עתונותנו לפניו ושהיא יודעתו לאחריו. אולם כדי לעמוד על גודל זכותו המיוחדת בתחומו של הדיון, ריבוי ענייניו והעלאת רמתו, מתוך שמירה של מידת־קבע במרוצת־העראי, דין להביא, במניין שתיים עובדות.

ג

העובדה האחת, כי העתונות היומית, כדוגמת נסיונו של ”דבר” בראשיתו, לא היתה לה מסורת ראויה בארצנו — המסורת של העתונים היומיים בה מלפני מלחמת־העולם הראשונה לרבות גלגולם, כדמות ”דואר היום”, לאחריה, היתה אמנם ארוכה מעט אבל לא היתה מלבבת ביותר, ואילו המסורת של "הארץ”, היתה, בייחוד בזכוּת עורכה משה גליקסון, מלבבת למדי, אבל לא היתה ארוכה ביותר. והרי לא ראי זה כראי זה ”הארץ” בא לשרת קהל של יחידים, ”דבר” נוער לציבור מלוכד, אשר כמה פלגים בקרבו, שמלחמתם, המרירה למדי, בינם לבין עצמם, לא היתה עשויה להעמיד את תרבות־היחסים, ותרבות הוויכוח בכללה, על גמר־בישולה. נזכור־נא כי נצניה הרכים של תרבות־היחסים אצלנו התנכלו להם רוחות זעיפה — מכאן זכר של מריבות־תמול, שהשתרבב בו לא מעט ממורשת הדיסקוסיה הצורבת שמילאה לפנים חללה של הבירז’ה; מכאן הד של מריבות־היום, שהשתרבב בו הרבה מגרר הפלוגתנוּת הארסית, שהגביהה טור בין אחיות שנעשו צרות. ואל־נשכח, כי כשם שזכר־תמול פירנס את הקטטנות־לתיאבון, כך הד־היום פירנס את ההתגרות־להכעיס, וזו גם זו חדרו, ברוב צינורות, לתוך השיטים ולביניהם, והם יורדים לחיינו עד עצם היום הזה.

והנה מותר לומר, כי חלק נחשב בטיפוחה של תרבות־יחסים היודעת לקיים את חובת אחריותה כלפי עצמה, אף — ביתר דיוק: בייחוד — כשהכורח מחייב את העמדת הבירור על חודו, היתה גם כוונה גם פועל־יוצא של חטיבות־הכתב הרבות, למן ”דבר היום” דרך ”במרי שיח” עד ”קיסמים”. שלא כדרך הפולמסאות המצויים, נחלת הסביבות שרובנו באנו מתוכן, אלה הפולמסאות המתירים לעצמם לעשות את היריב ודעתו קאריקאטורה, אם לא מפלצת, כדי להקל את עוּלה של חובת הארגוּמנטאציה העניינית, היתה פה התאמצות ברורה ומכוונת לסילוקם של יצרי האפקטיביות ולהתרכזות על גופם של דברים.

העובדה האחרת, כי ”דבר” בראשיתו לא זו בלבד שלא היתה מסורת בידו, אלא אף לא היה נסיון בידו. הריני מעלה לפני את חבורת האנשים שמצאתים, בבואי לעבוד במערכת ”דבר”, כשכל עצמו בן־שנתיים — איש מהם לא היתה קודם בידו כאותה אומנות או נסיונה. לא במערכת, לא בהנהלה, וכמדומה, אף לא בדפוס. הכל היו רבותיהם ותלמידיהם של עצמם, ולמדו את תורת־הגילוח על זקנם שלהם ושל קוראיהם. ואין גם לשכוח את הדלוּת — כמה חדרים עלובים ברחוב יבנה ובית־הדפוס המועט שממולם, והסידור סידור־יד, ומכונת־ההדפסה עומד עליה הממונה ומניח בידיו, שעות על גבי שעות, גליון אחרי גליון, והעתון מתקבל בסביבה הקרובה למחרתו, ובסביבה הרחוקה למחרת מחרתו והנחמה היא כי על אף האיחור הכל טועמים טעם של חידוש. אמנם, חברינו הוותיקים יכלו לשמוח, משום זכרונם, על ההתקדמות הרבה — הרי את ”אדמה” היו מדפיסים במכונת יד, כשתימני מניע את הגלגל וברנר מסייע על ידו, ו”האחדות” של פועלי ציון או ”אנפאנג" שלהם נדפסה על דרך פשוטה יותר, כשאיתן יושב על גבי הדף ומעיק עליו מלוא כובדו ונזהר שלא להתנענע, גזירה שמא ינענע ויזעזע את האותיות, ואם להפליג לשפירה של עתונות הפועלים — הרי ראשית ”הפועל הצעיר” מחברות של הקטוגראף.

הקושיה, כיצד העז ב. כצנלסון להעמיד בכוחות כאלה עתון, תירוצה ברגיל כתירוצן של קושיות על העזות חמורות ממנה בארצנו, דהיינו שאין שחייה אלא במים ואין היא נלמדת אלא למי שקפץ בגליהם תחילה. כי היתה זאת קפיצה שאין טביעה בצידה, הוא פלא, שהרי אותם הקופצים תחילה סופם מעיד על תחילתם — צא ובדוק בראשונים, החיים עמנו, ותמצאם באשר תמצאם, במערכות עתונים לא תמצאם, והיוצא מן הכלל אינו בא אלא לקיימו. ואם בכל־זאת לא טבעו, ולא הטביעו, הרי זה משום מסירותם של העובדים, שמספר שעות עבודתם לא נמצא בפרופורציה ישרה לשכרם (וגם זה בפתקים של "סולל בונה” ששען ישיש בנחלת בנימין היה מקבלם בניכוי הגון( ובייחוד משום פריונו וכוח אירגונו של מ. בילינסון ששיקע בו מלוא יכלתו, ועבודתו זו מילאה את כל כולו.

ד

עם יסודו של ”דבר” נדרשו עובדיו למעבר חד, הוא המעבר מתחומו ואווירתו של שבועון ששעתו שהוּיה לתחוּמו ואווירתו של עתון ששעתו בלועה, וקשה לומר כי הם אמנם קיימו ויכלו לקיים אותו. מי לנו גדול כמיסדו, ב. כצנלסון, והוא לא שינה מדרכו בכתיבה, וכדרך שכתב קודם בשבועוניו כך כתב עתה בעתונו. והרי כתיבתו ממש לא היתה משופעת כדי צרכו של עתון — עצם חיבורו של מאמר ארך לו, ברגיל, שלושה ימים, כשהוא נסגר בביתו, ורובי־מאמריו יסודם נאומים, ואין לומר, כי מידת־עתונאים היא. ומה לנו הוכחה פיקאנטית, מכפי שהניחה בידנו דוד זכאי, שהעביר בפשיטות את מדורו משבועון לעתון, ואך שינה את שמו — לא ”טורים” אלא "קצרות” — וכך הוא מקיימו, לאורך ימים, שלושים ושש שנים. והרי לא בלבד ”דבר” ואנשיו באו מן השבועון, אלא כל העתונות העברית תחילתה שבועונים, ואָפיים של שבועונים היה מוטבע בה יפה־יפה, כפי שהיה מוטבע גם ב”דבר” שנים לא־מועטות. היחיד שקפץ באמת מתוך אווירתו הרווחה יותר של שבועון לתוך אווירו הדחוס יותר של עתון, ביתר דיוק: מי שברא ב”דבר” חלל־אווירו של עתון, היה¹ משה בילינסון. אך אפשר, כי הוויתוּר שנדרש לו ונענה לו היה לו באפשר, משום שלא היה ויתור כלל, כלומר שידע מה שלא ידענו כולנו — העתונאי שבו לא נתקפח בשל הפובליציסט שבו, כשם שהפובליציסס שבו לא נתקפח בשל העתונאי שבו, ששתי המידות, שהן ברגיל סותרות זו את זו, עלו לו בקנה אחד, וכך נמצא הוא, שלא בא ממסורתה של העתונות העברית, כמקיים יתרונה, יתרון תכונתה השבועית הישנה, מבלי לגרוע מחיותה של תכונתה היומית החדשה.

הלכך כותב תולדת ”דבר” יהא חייב לומר, כי העזתו של מייסדו ומסירותם של ראשוני עוזריו לא היו עומדות לו למפעל, אילולא נלוותה למידת העזתו ולמידת מסירותם, מידת התמדה גדולה — כסוד לכל ברור הוא, כי ב. כצנלסון, אחרי שנות עריכה מעטות, העדיר את עצמו יותר ויותר, וכסאו במערכת נעשה כטפלה לעיקר, אלו רוב הכסאות שאריה נבון ציירם בציורו הנודע, כי נדרש האיש להיות פטרונם של דברים הרבה ונעשה תל שנתלוּ בו פיות הרבה וכמה מיני משאוי מוטלים עליו והעניינים מקיפים אותו מעברים ונמצא עניין ”דבר” מובלע ביניהם. כממילא היה צומת־העשייה בידי משה בילינסון — כדרך שהחמיר עם עצמו החמיר עם זולתו, (”בוס קשה”), כשמעמדו המיוחד מסייעו להפעיל את תכונותיו לטובת הבימה ודרכה, שגדלה ורחבה, עד שנעשתה, בייחוד בימי המדינה בדרך, בחינת הבימה בה”א הידיעה. כעורך וכסופר עמדה לו ערותו הפינומינאלית ממש לתפוס את זרימת האירועים ולהגיב עליה מניה וביה, ומתוך שלא נעשה עבד האקטואליות אלא נשאר אדוניה, ידע לחנך את הקורא לניתוח, להבנה ובייחוד לשיפוט, לאור עקרונות שמשענתם הבינה ומסדם המוסר. נאמן ליסודה של דימוקראטיה, שבה שלטון־הרבים אינו סותם את חירות היחיד, כשם שחירות־היחיד אינה פורעת את שלטון הרבים, עמד ממילא בפני התקפת־תמיד כפולה, שהשתערה עליו, אם מצד גרורי המוניזם האדום אם מצד שטופי המוניזם השחור. אפשר כי בימים ההם לא היה בינינו נתקף כמותו, וביותר בימים שההתקפה הכפולה עשויה היתה שתיעזר בנצחונם של הקצוות בעולם, מתוך הנחה, כי עצם נצחונם הוא צדקם.

כללים גדולים שבידו, ידע בהם, עד מה הם טעונים שמירה מעולה, שכן סכנת אחד בלב ואחד בפה ארבה להם בימיו, כפי שהיא אורבת להם בימינו; ואף ידע, עד מה קשה לדורשם באמת הלכה למעשה. אבל הקורא במאמריו מוצאם כשרשרת מאמצים רצופה המכוונת לכך. ועיקר המאמצים לחנך את הציבור בחינת כלל של יחידים, שכל אחד ואחד בהיותו, באחריותו כלפי מצפונו, בסיסה של החברה, שומר על הדימוקראטיה לאמיתה בפני ניוונה לצד דימאגוגיה ובפני סיאובה לצד אוליגרכיה, שסופה אוטוקראטיה. דברים אלה, הנשמעים כנוסחה של מונחים מופשטים, הופגנו במחזורים, פעמים ארוכים פעמים קצרים, של דברי הוכחה ותוכחה מוחשים ביותר. ומי שלא עצם מדעת את עיניו לא יכול היה שלא לראות מתוכם, מה פורענות יורדת עליו על העולם והאדם עם הפקעת מצפונו של היחיד מרשותו שלו, כדי למשכנו לרשותו של המנהיג הכל־יכול, שאם ישיבתו בקווירינאל סופו יורש טירופו של קאַליגולה ואם ישיבתו בקרימל סופו יורש טורפנותו של איוואן האיום, ואם ישיבתו באמצעם תחילתו וסופו גילום־אימים של פוּרור טויטוניקוס. אבל בימים, שהשמיע הוכחתו ותוכחתו, ניתן עליו כפל קטרוגים, הללו מקטרגים על פשרנותו, שכן אהבת הקצוויוּת או, למצער, האהדה לה היו בגדר האפנה הגדולה, ואך על תיליהם של מיליוני גולגלות, קרבנות האוטוקראטיות וחלליה, נשמעו דברי נוחם, אם במלוא־הפה ואם בחציו.

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם — ואף הוא זכר כשלונו, שהיה מדרבנו וחוזר ומדרבנו לקיים את תורתו ולדרוש בה ולה בחינת ושיננתם ממש. כשלונו, שהיה מזכירו וחוזר ומזכירו, והיה לו, כדברי, בחזקת טראומה, הוא מאמר, שכתבו לפני היות ”דבר” ולא ניתן לו להדפיסו ב“קונטרס”, — היתה זו תגובתו על רצח די־האן, עד שנראה כאילו רובי מאמריו בגנותה של טומאת האלימות לא באו, כביכול, אלא לתקן מחדלו.

ה

מרחק־הימים כשם שהוא מעורר לזכור, איך היו הדברים עד שנקפד במיטב־ימיו, כך הוא מפתה לשער, כיצד היו עשויים להיות הדברים, אילולא נקפד בהם. הפיתוי, ביסודו, פיתוי של בדות, אבל אין הוא יכול לעצור את ההרהור, כי בכמה שעות קשות בחיינו חשנוּ בחסרונו, וזכרון חסרונו הוא מצווה גדולה, כשם ששיכחתו עבירה גדולה, הלא היא העבירה, שמפניה הזהיר החכם באדם: עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם ומילט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא.

]ב' כסלו תשכ”ב[

א

כגלים המוסיפים והולכים גלי־העליות לארצנו — תחילה מעטים והומוגניים ורווחי־הזמנים שביניהם גדולים יותר ועל־כן עיגוליהם מתמידים; לסוף מרוּבּים והטרוגניים ורווחי־הזמנים שביניהם קטנים יותר ועל־כן עיגוליהם נבלעים אלה באלה. אבל דוֹמה, גל העלייה השנייה כחטיבה עזה, שתוכה אינו נימוח, עד שגם עתה, כשבניה ניצבים על מפתנה של שיבה ואף מעבר לה, היא מקיימת עצמה רב יותר משמקיימים עצמם כמה גלים שלאחריה. הנסיונות לבוא בסודה של ההופעה הזאת ולמצותה, הם, כמדומה, מוקדמים קצת, ואפילו — ואולי: בייחוד — אם מנסים בה בני העלייה הזאת בעצמם. שכן קרובה הסכנה, כי תחת ראותם את עצמם כשלוחי־שעתם, שהיתה שעת־מיפנה בתולדות־הדור, יראו את עצמם כשולחי־עצמם וכשלוּחי־עצמם ונמצא כפשע ביניהם ובין אוטוהיסטוריזציה, שמגרעתה מרובה מיתרונה.

מה שאינו מוקדם מדי היא, כמדומה, ההצבעה על שני קווים בולטים וברורים, שהעלייה הזאת היתה מצוינת בהם. הקו האחד, שבו נבדלה במכריע מקודמתה — היא ידעה לא בלבד להלכה אלא גם ובעיקר למעשה, לראות את עצמה כחלוצה, שערכה וחשיבותה במחנה שלאחריה; היא ידעה לקרוא את המחנה, שהלכה לפניו, ובבואו ידעה ללכדו ולהתלכד בו ועמו, כדי לקרוא לאניות החדשות. הקו האחר, הכרוך בחברו — היא חיתה את גורל־העם בתפוצות, אבל היא חיתה אותו, כשהיא עצמה חשה את עצמה כעצם־המיפנה הפעיל; היא חיתה אותו, כשהיא עצמה חשה את עצמה כמרכז־הפריחה, כמוקד־התחייה. ודאי, גם גלי־העליות שלאחריה נקנתה להם חוויה זו, אבל אינו דומה מי שקנה אותה במוצאי־פרעות־קישינוב כמי שקנה אותה באמצע־פורענות־פטליורה, לא־כל־שכן כמי שקנה אותה במבואי־שואת־היטלר. כי בבוא הפורענות ההיא והשואה ההיא כבר היה בן העלייה השנייה שתול ועומד בקרקע התמורה ההיסטורית והוא, בתודעה ובממש, ממחולליה; והכלל של כל הקודם זכה נתקיים בו על דרך הזכייה המיוחדת להיות, כשני־דור, גואל ונגאל בקנה אחד.

ב

מיזוגם של שני הקווים האלה ניכר יפה־יפה גם בתכונתם גם בארחם של בני העלייה השנייה — השכנוּת הצפוּפה שבין הרגשת־אסונו של בית־ישראל בגולה ובין הרגשת־אשרם של ראשוני ניצולים ומצילים בארצנו, היא שנתנה בנפשם של הקודמים שזכו תסס של כוח עשייה, שמתוך שעמד ברעננות־תמיד, לא העלה חלוּדה של שיגרה. התסס הזה הוא כחידת בני העלייה השנייה ופתרונה — בו מקור הדינאמיות המיוחדת, שנתפסו לה רובם ככולם, בין אלה שהיתה בהם כמידה מוּטבעת ובין אלה שהיתה בהם כמידה נקנית. הרוצה לעמוד על כך, דיוֹ שיבדוק בחבורה מסוימת של בני העלייה הזאת וימצא, כי אף שחבריה נבדלים לפי אָפיים, הם משתעבדים לתעודת־שעתם וציוויה. כדוגמה היא החבורה הפלונסקאית, סיעת צעירים נלהבים, מהם עושים ומעשים בפינות צנועות ואינם ידועים ביותר ברשות־הרבים, מהם עושים ומעשים באגפים גלויים והם ידועים ביותר ברשות־הרבים. מקרה־לא־מקרה הוא, כי בין פותחי העלייה השנייה אתה מוצא בן־החבורה הזאת — שלמה צמח, העוֹדר בכמה תחומים, סופר שיצא לו מוניטון בין במסה בענייני חיים, ספרות ואמנות, בין בסיפור ורשימה; מומחה לענייני חקלאות ומעמיק ידיעתה. הוא גם טרח להאיר עינינו בפרשת העלייה השנייה, בין על דרך ניתוח גורמיה (במחברתו ”בראשית”), בין על דרך סיפור תולדות עלייתו ותחילתו בארצנו (בספרו ”שנה אחת”), והוא סיפור שחשיבותו מיוחדת במינה — העלייה השנייה ניתן לה בספרוחנו, באזורה של הבלטריסטיקה, מטבע של תיאור ברור ומסוים, ובולטים שני קטבי הריקונסטרוקציה של איש העלייה השנייה, הדמות הברנרית מזה והדמות העגנונית מזה. ודאי שהקטבים האלה מגלמים נציגים מובהקים של העלייה הזאת, אבל אין הם עשויים למצות את כל הטיפּוֹלוגיה הזאת, שכן בקשת הדרוּכה בין הקצוות, בין האקטיביסטן הנפתל ברשת־ההיסטריה ובין הפסיביסטן המעמעם במלכודת־הפאַטאַליזמוס, מתפשט מישור־חיים רחב ובו סוגי־אדם אחרים ושונים, ובכללם הניזון מקרקע־המציאות, ותומו אינו מזקיקו לפרדוכסיה. מקרה־לא־מקרה הוא, כי בכלל החבורה הזאת אתה מוצא את שלמה לביא, נער־נחתומים וחובש־בית־המדרש, שהניח תנורו וספסלו, ובא לעבוד את אדמת־ארצנו והגה את רעיונה של הקבוצה הגדולה ויגע לקיימו על דרך המיזוג של החקלאות והתעשייה, והוא איש לוהט ומלהיט באתו ועטו כעדוּת ספריו (מגילתי בעין חרוד”) ומחברותיו (”זימוני־חיים”), פיזיגנומיה מונוליטית בחיי־הציבור ורחשם. מקרה־לא־מקרה הוא, כי בכלל החבורה הזאת אתה מוצא את דוד בן־גוריון, שפרשת־חייו ועשייתו היא בעיקרה כפרשת־חייהם ועשייתם של בני־חבורתו, והפליגה מהם וניטעה בטבור תולדת העם וארצו.

כצעיר שבחבורה זו היה יצחק שפיגלמן, שהסב אחר־כך שמו, לפי הפסיבדונים שלו שנעשה לו חניכה: י. יציב. עדת־הורתו וגידולו קהילת סוחוצ’ין הקטנה; עיר־חינוכו קהילת פלונסק — בפי היהודים: פלינצק — הגדולה ממנה. הבית שרוי באווירה של אמידות ממוצעת וקו־ראש בה הגינות ונערב בו קו־משנה, בייחוד מצד האם, ספח של יחסנוּת, ועמידת־הבית רובה בתחום־המסורה וקצתה בתחום־ההשכלה; והיא פרופורציה המתהפכת בנפשם וחייהם של צעירי־הבית, הנגרפים לרוחות המנשבות מעברים. וכרוח גוברת והולכת תנועת ההתנערות, שהוליכה את בני החבורה הנזכרת לארצנו — את הגדולים יותר לכיבוש העבודה במושבות ואת הצעיר יותר לספסל בית המדרש למורים בירושלים.

ג

רישום, שהעלה מראשיתו, על ספסל־הלימודים ההוא, קיים את עצמו במסילת חייו לתחנותיה, והוא כרישומו של אדם, שעיקרו שתי סגולות, שהן כסותרות זו את זו, אך בו היו חיי אחדות נאה. הוא היה בולט וצנוע כאחד — בולט על פני סביבתו וצנוע בתוכה. הוא היה בולט — גם בקומתו הזקופה והיפה, גם בפעילותו התוססת ומתססת; הוא היה צנוע — עניוות שהיתה בו מתחה קו של ליבוב על הופעתו ומעשיו; והקו הזה נשמר בתיאורי־דמותו, שניסו בהם חבריו, בין בחייו — כדמות ברומן; בין לאחריהם — כשרטוט זכר. גם עבודתו נראתה כסתירה ממנה ובה, ובאמת היתה גם היא כאחדות נאה — היא היתה נמהרה כדי עשייה זריזה, היא היתה מתונה כדי בחינה שלווה, והוא העובד כעצם־התנועה אשר רבו מניעיה. היתה בו יזמה, והיא פעלה ככוח הגלוי, המפרנס את רוחו שלא ידעה ליאות; היתה בו אמונה והיא פעלה ככוח הנסתר, המפרנס את נפשו שלא ידעה ייאוש. ובעיקר היתה בו אהבה — ריע לכל סביביו, לגדול ולקטן, לרחוק ולקרוב. לאדם ולמעשה, לחיים ולספר, וביותר ידיד־נפש האָץ לעזור, להושיע, והליכותיו מעשים טובים. כנראה, מזיגתה של יזמה, אמונה ואהבה עמדה לו, שידע לשוות לכל עשיותיו קלוּת מפליאה, עד שנראֶה היה בכל עבודתו לא כאדם היגע במעשה שהוא חייב בו, אם מרצונו ואם מאָנסו, אלא כאדם, הנושם כדרך הטבע ובפשטוּת את אוויר־חייו. אכן, כפליאה היתה קלותו — איך אחז בעבודה אחת ואחרת, ובעוד אחרים גוחנים מיגיעם ומתאנחים, אם בקול ואם בינם לבין נפשם, היה הוא יושב ועושה בזקיפת־קומה, במאור פנים, כולו התמדה מחייכת.

ועבודתו רבת־פנים. תחילה אומנותו מתנודדת בין קבע וארעי — יומם סופר ועורך (עריכת ”קונטרס” כלי־מבטאָה של מפלגת ”אחדות העבודה") ועם ערב מורה (בית ספר לילדי עובדים); אחר נתייחד לעריכה (מוסף “דבר”, "דבר לילדים”, "הגה” וכו') ולכתיבה, שסוגיה היו שונים ומרובים ביותר, באופן שמותר לומר, כי לא הניח סוגיה בסוגיות החיים והספרות והאמנות, שלא ינסה לדוּן בה ולהאירה. והשואל לדרכו כסופר ולסוגי כתיבתו, ניתנת לו תשובה בספרו ”בין עין לנפש”, שכונס בה מיטב דבריו לתחומיהם וענייניהם. והיא, בעצם, האספקלריה לחייו, ואף הרכבה וסידורה עשויים על דרך, שתוכל להיות בבואתם הנאמנה.

ד

מבחינה זאת מסתבר כמאליו, כי ראשונה תסע שכבת־הווייתו בתחום לידתו וילדותו, ואמנם היא־היא הבאה בראש האסופה שלפנינו. אך אם היא ראשונה בספרו אינה ראשונה בכתיבתו — עם בואו לארצנו התערה בעדת הפועלים הקטנה וגדל עמה ובתוכה ובאשר מוקד הציבור שם הוא, והוא חי את לבטי־היישוב בימי־המלחמה והוא עם מתנדבי הגדוד ומראשי העושים ומעשים, הוא עם יסודה של ”אחדות העבודה” ועם יסודה של הסתדרות העובדים, וחי בפועל ובמפעיל את גלי העלייה השלישית והגלים שלאחריה באופן שרבדי־החוויה של ראשית־חייו עוטים כסות־היסח המתעבה והולכת. לא, שהגולה נשכחת — מעטים כמותו לקיום זכרה בנפש, ולא זו בלבד שטרח על הידיעה הרצופה בכל המתרחש בה אלא גם כעורך גם כסופר שקד להודיע את שידע והיה גם מטובי המקשרים בין הכא והתם (כתבותיו בעתון ”פארווערטס" הניו־יורקי), אבל ילדותו גופה חסרה היתה ימים הרבה מכתיבתו שניתנה לארצנו, נופיה ורחשיה. אמנם, בבוא ספר והוא מתאר את מחוז־גידולו ונתעורר לכתוב בו, ניכר היה דבריו, כי מעורבת בהם נעימה מיוחדת ברטטה וחומה, נעימת המדבר על קרוב מכל קרוב, אבל תיאור מחוז ילדותו בא על ביטויו כשני דור לשבתו בארצנו. לכאורה מקרה העלה זכר וזכרונות מעמעומם — הוא, שהיה בגולה היהודי הזר בארצם של הפולנים נזדמן עם שני משוררים, פליטי פולנים זרים בארצם של היהודים, וזימון זה עוררו לתת לפנינו רקעה ונופה של ילדותו, והוא נותנה בתיאור חי ונאמן, כמנסה להחזיר את עצמו לימים המתוארים, אלא שחזרה זו אינה נפטרת, אינה יכולה ליפטר, מרישומה של אותה פגישת־סמל, שבה נתחלפו התפקידים בתמורת־העתים. ויש וידיעה קטנה אך מרעישה בעתונים מעלה רוחם וריחם של ימים רחוקים — הרי, למשל, הידיעה על התאבדותו של הנס הרצל, שהיא מעלה על הזכר את גליוני ”הצפירה” שנקראו בימי הילדות וזכר גורר זכר וגם עתה הכל שרוי באורה של הקבלה בין הכא וחתם. או, למשל, פטירתו של אביגדור גרין מעלה את זכר עיר המולדת, אך לא יצאו שורות מרובות ונשזרים הכיסופים לארצנו והעלייה אליה. כללו של דבר, כמי שנטע עצמו וניטע בתוך־תוכה של צמיחת ישראל בארצה, אי אפשר לו לראות את ילדותו ומחוזה אלא כפי שהיתה לו וכפי שביקש לראותה בכל אדם מישראל — שער־המוצא של פלונסק כשער המבוא ליפו. לימים, בבואו, על סיפה של השואה, לראות באֶחיו בני־עמו בפולין מתחוור, בכמה חיוּת היתה חבויה בו אותה שכבת־ילדות וכעצמת־גניזתה עצמת פריצתה — מה שכתב מימי ביקורו אלה ומה שהוסיף עליהם בעצם ימי־השואה, הוא מכלל העדויות הנרגשות ביותר של אהבת בן למוצאו, מוצא גולת פולין.

ה

ואף כי כעיקר־כתיבה לו היתה ההגבה הסמוכה למראה־עין ולמשמע־אוזן ועטו היה בן־לוויה קרוב ביותר למעשה ולרחש ביישוב, ודרכו לתפוס אותם בריתחת־האקטואליות שלהם, הרי בולטים במיוחד אותם הפרקים, שבהם הוא חוזר לתיאורם של מאורעות מתוך מרחק־ימים, כשחליפת־העתים מזמנת לו פתח־מבחן לשװי ולשוני. יש והשיבה הזאת באה בעקבי ידיעה מחרידה — מותם הטראגי של ידידים קרובים מעלה זכר ייסודה של תל־אביב; יש והשיבה הזאת באה ממזכרת הלוח, — מספר עגול של כך וכך שנים למאורע של כך וכך — תיאור מלחמת הלשון, שהוא עצמו היה מפעיליה, שרטוט דמויות שהיו כראשי־שחקנים במחזה, וסיום דרך השװאה לשביתה האקטואלית בעצם שעת הכתיבה; יש והשיבה הזאת באה לרגל טיול — מראה מקום פלוני היום מעלה את זכר מראהו תמול־שלשום. מדידת־המרחק, שהיא כתכונת־קבע בכתיבתו, לא זו בלבד שהיא מצילתה מקוצר־החיים האורב לכתיבה האקטואלית, אלא היא משווה להם חשיבות־כפל, הן מבחינת החן החבוי במראה־תמורות הן מבחינת הלימוד היוצא מלפני הכרת־התמורות, ונמצאת חמדת־האימפרסיה הקלה כמשרתת את תעודת־ההיסטוריה החמורה.

המבקש לעמוד על המיזוג הזה של ראייה אקטואלית וראייה היסטורית, ראוי שיקרא מה שנכתב בעניין הגדוד העברי בימי היות הכותב חייל ומה שנכתב בו, מפרספקטיבה של שנים ומתוך השוואה למה שנראה כהמשכו של הגדוד, הלא היא הבריגדה העברית ומלחמתה בהיטלר. ראיית כל חזיון של צמיחה וגידול כנבט לחזיון גדול ממנו, נרחב ממנו — הרי היא נפש הכתיבה הזאת והעימות בין קרוב ורחוק, שיש בו גם ממידת הביקורת העצמית היא אחת משרתותיה.

ו

והתכונה הזאת מבצבצת ועולה גם בצרור הריפורטז’ות הגדול המפוזר בעשרות עשרות רשימותיו על דפי ”קונטרס” ו”דבר”, פרי טיוליו הרבים בפינות השונות בארצנו. טיולים אלה נעשו במועדים שונים ושעל כן אין כמותם לשקף תהליכי־שינוי, תמורה ואפילו הפיכה שחלו ביישוב, לא בלבד מבחינת ההוויה וההוי, המנטאליות והטיפּולוגיה, אלא גם מבחינת המראֶה והנוף. המבקש לעמוד על השינויים והתמורות האלו ולראותם לא כטור ספרות סטטיסטיות, אלא כמערכת תמונות חיות הנתפסות בעצם־הנפתולים שבין נקודת־המרגוע הסטאטית ובין קו התנועה הדינמית, ילך אצל פרקי־פסיפס אלה. המסכת הזאת, כפי שנסדרה בספר שלפנינו, על דעת כותבה, נסדרה — מתוך הרשימות הרבות ניתנו הקטעים, שהם בנותן־עניין מעבר לשעת כתיבתם, מתוך שהם מקיימים מראות ועניינים שזכרם יפה לדור ולדורות מצד נוים ותועלתם כאחת. ולא עוד אלא סידורם עשוי כטיול לארכה ולרחבה של ארצנו בשלושה מחזורים — מצלע־הכרמל עד יסוד־המעלה; מפתח תקוה עד חצרות; מירושלים עד ים המלח. שלושת המחזורים, כמחרוזות הם שכל חרוז וחרוז שונה בעינו ובשעתו, הם כשלל נושאים מתחלפים והולכים — הרי נסיעה ברכבת בימי־שלווה וראשית־תקוה והרי נסיעה ברכבת בימי־מתיחות ואחרית־אכזבה; הרי בני העלייה השלישית בוני כביש נצרת והרי בנות העלייה הרביעית עלמות כפר־חסידים; הרי תחילת בניינם של יישובי העמק ופגישות עם אדם וטבע והרי הסמיכות של דממה מחייכת בקבוצת גשר ושל המולה קודחת במפעל־נהריים; הרי כמה פנים לטבריה בשקטה וסערה והרי הבדידות הגאה של יישובי־הגליל; והרי ירושלים וסביביה, שיגע לצוּד סודה וסודותיה בנצחה ורגעה, ברומה ושפלה, בחגה וחוּלה, באלמה ולהגה, בסמיוּת העיוור שעינו מוחשת בלחיצת ידו ובהלמות הסתת המהלכת למרחוק; והרי הנהירה מעבר לחומתה וסימטותיה עד פלוגה שעל חופו של ים־המלח. ותוך־כדי־שיטוט פתחי־הצצה בדרכם והליכותיהם של השכנים, אם בשפלה אם בהר.

ז

ושפופרת־הראייה, שתפיסתה בקווים דקים ומהירים, מכוּונת לחזון קיבוץ הגלויות, לא כפי שהוא מסתכם בהכללה סיטונית, שאינה יכולה למלט עצמה מיבושת־ההפשט, אלא כפי שהיא נפצלת בראייה צבעונית, שבה באים על ביטוים אופי ופרט; הבדל וחילוק; בלט וזיז, ונמצאת המיגוונת הזאת מותשת במלוא לחלוחית הממש. וזאת לזכור, כי אף שהסקירה נמהרה וחטופה, אין היא מסתפקת בנראה, אלא חוקרת לשכבת המוצא של הטיפוס המתואר, גלגול־חייו, צרור־זכרונותיו, ונרמזים, פעמים בקווים חדים ביותר, הנפתולים שבין העולם שבא מתוכו והוא מובלע בקרבו ובין העולם שבא לתוכו והוא מבקש להבליעו בקרבו. התיאורים האלה, המתפשטים על פני מפת זמנים גדולה, ושעיקרם בולט בייחוד בנקודות הזימון של טיפולוגיה משופעת ביותר — למשל, בקיבוץ המאוכלס עולים למן ברלין עד דמשק, הם כריפורטאז’ות משדה־המלחמה, שהיא הגדולה והכבדה שבמלחמות ישראל, — מיזוגם של שבטי־ישראל. בבוא דור רחוק וישאל לעדויות על התהליך הזה, שאנו מתוך קירבה מתעלמים ממלוא־הודו וממלוא אימתו, ותצרר בהם יגיעתו של מי שהלך אל בין העולים לראותם ולהראותם, ועינו ערה ולבו רגש, ובגלותו פצעים יזכור ויזכיר, כי פצעי־אחינו הם. ודווקא עתה, שהתהליך הזה זכה לממדים גדולים, ראוי היה ללמוד מדרך כתיבה זו, שאהבת־האדם, אהבת־ישראל אינה מכבה את חובת־האמת, אבל חובת האמת אינה מכבה את אהבת האדם, אהבת ישראל. אהבה כפולה זו היא פשר הנועם השורה לא בלבד בפרקי־הרישום של זקנים ושל ילדים, שהחיבה מובטחת להם כמאליה, אלא גם בפרקי־הרישום של בני־עמידה שדרכם ומנהגם אומרים בקרוּני. קורא הפרקים על הילדים; על שמחותיהם וסבלותיהם, ובייחוד הפרק הגדול על שכנות טובה, והיא מסכת מצוּינת בפסיכולוגיה, יזכור כמה מכוחו נתן הכותב לילדינו — הוא יזכור את רוב החיבה והשקידה והמסירות, ששיקע בעריכת “דבר לילדים”, שנעשה דגם לשאר הנסיונות הטובים בתחום זה, וכבר גידל דור קוראים בישראל. ומי שיצרף לפרקים אלה את הספר ”במעגל הימים", שבו נאספו מאמריו המיוחדים לילדים, וראה במה ואיך ידע להעסיק נפשם ורוחם של קוראיו הקטנים, וניצגה לפניו דמות ממוּזגת של סופר ופדגוג.

כן, אהבת האדם, אהבת ישראל — אתה מוצאָה בייחוד בימי־האימים — קרא את פרקי־מסעו לפולין, שלפני השואה וקרא את פרקי־מסעו לקפריסין שלאחריה וביותר קרא את דבריו הקוראים, בעצם ימי טבח ישראל באירופה, לאזור כל הכוחות, להצלה. בכמה זעם הוא מתריס כנגד קשר־השתיקה, בכמה כאב הוא מטיח כנגד האדישות והטמטום, בכמה אירוניה הוא מבחין בין שני סוגי התגובה — יודעי חוויה וקוראי טלגרמות; בכמה התאזרוּת הוא קורא לסופר שיגלה את פנים־גאונם של קדושינו ויקרע את הקרום החופה על האלם. ויודעיו מקרוב יש בידם להעיד, כי מעטים היו בקרבנו בימים ההם נרעשים עד היסוד בם, חיים את עוצם האסון ומורדים על אימת־האטימוּת כמותו. מי שלא חש בעווית־ההתרוצצות שלו ושל חבריו, קוראי אַל דמי, לא ישער גודל יגונם. ואותות היגון רשומים בדבריו ברשות הרבים, ויותר מהמה ברשימותיו ברשות־היחיד.

ח

הבודק בדרך־כתיבתו על פני ריװח־ימים רחב יותר בעצם־הכתיבה, שהיא על הרוב קלה. אמנם תחילת־תחילתו תיאור הנושא בתחומה של הבלטריסטיקה, אבל באמצע באה הכתבה והיא היתה עשויה לבולעו, בייחוד משרתם עצמו לעניין כתיבה על זימונים צבוריים, ואפילו בא בגבולו של המאמר הפוליטי, אולם עד מהרה חש, כי הגבול הזה לא יוכל לדבר בו מנפשו וכנפשו, והניחו, ואם התמיד משהו בכתבה על כינוס או ועידה, הרי זה משום שהשכיל להיעזר בשעת־כושר זו לתפוס מומנטים קטנים כרוחו. ואמנם, באסוּפה שלפנינו נשלפוּ מתוך המאמרים האלה על כינוסים המומנטים האלה בלבד, כי להם בלבד נישבה לבו. ואין תימה, כי לימים הדיר את עצמו מסוגי כתיבה אלה, ולא ראה חובה לעצמו אלא במה שכרוּכה בו חיבה.

מה שהיה במאמרים המפורטים על כינוסים וועידות וכיוצא בהם כמומנט משולב, נעשה עיקר — העיקר. העיר, שישב בה רוב ימיו, תחזית מופלאה של המונים ואישים, תרבוכה מוזרה של שבטים וסוגים, תערובת משונה של קצבים וטעמים, אוכלוסיית־אדם שמוצאה שונה ומובאה שווה והיא מגלגלת עצמה, מגוּונת באָפיה וגורלה ועיסוקה, בלב הכרך וסימטותיו ורוחשת מיני מינים של חיים והמתבונן בה, הנתבע לתפסה, הוא כאובד בשפעתה. ומה פירוש שפעתה ילמד הקורא מאלוּמת הרשימות על תל־אביב — אם בבית ברנר ובייחוד בפרוזדורו, בין ביום המולתו, שבו נתפס לפעמים גורל אדם בתנועה קלה, ואם ביום דממתו, שבו התיאור של הסמבטיון הנח מזעפּוֹ נעקר מאזורם של ניסויי ריפורטז’ה וניטע באיזורה של יכולת בלטריסטית מובהקת. ומה אנו רואים ומה אין אנו רואים בקליידוסקופ שלפנינו — רקמת־רישוּם וציור, פעמים בראייה ופעמים בכפל ראייה, תפיסת עולם ועולמות בהרף־עין, ורשימה מצטרפת לרשימה, פנורמה של קטעי־חיים, שתיאורם מניח בידנו לשער את מלוא־מסכתם, שנצודו מכל אגפי הכרך ופינותיו, בטבורו ובפרבריו, על המדרכה ובאוטובוס, בסימטה המקיימת עצמה כחטיבת טבע ובמגרש ההומה בניין. ואהבת האדם, המזריחה את הרשימות; היא היא המעלה את סגולת הכתיבה, וראה, למשל, הרשימה על הפקעת הגדולה, שהיא כמלאכת־מחשבת.

והסגולה הזאת מוסיפה והולכת, ככל שהנושא, העשוי לכאורה להסתפק במידת סקרנות, מתחלף בחברו, התובע לעצמו בפירוש מידת־התעניינות. הכוונה לאישים נודעים בשדה הציבור והיצירה, שבאו פה על עיצובם ותיאורם. וראה, אתה מוצא בזה שני מיני גישה.

ט

הגישה האחת, המבליטה את הסוביקטיביות שבה, אלה פרקי התיאור של אישים לאור פגישה מקרוב, והם תרוּמה יקרה, בין אם הפורטרט ניתן על רקע הסביבה (ברזלי על הזימון של היישוב הישן והיישוב החדש בירושלים); בין אם הוא ניתן בשרטוט קצר ביותר (אוסישקין, וייצמן, דיזנגוף), ובין אם הוא על דרך פגישה אחת ובין דרך עימות של כמה פגישות, מהן סותרות מהן משלימות (פרישמן. א. ד. גורדון, ברנר. שילר); בין אם הוא עשוי על דרך ראייה שבהערכה, או בעירוב הראייות, ומיזוגן, כנהוג בייחוד למי שהפגישה עמו לא היתה עראי אלא קבע (ב. כצנלסון, מ. ביילינסון( — בכל אלה ניצלו קווים, אם קווי־ראש ואם קווי־משנה, לדפוס־פרצופם של אישים יקרים, שמשמרת־אישיותם לגילוייה היא־היא זכרונם. מי שידע כוחו של בעל הרשימות הנחמדות האלה לקנות ידידים, יצטער ביותר, כי האיש לא זכה לקיים חפצו, לכתוב מגילת־זכרונותיו, אשר הרשימות שלפנינו הם דוגמת־ניצוציה, שגם הם פרקי זכרונו של אוהב. עליהם יחזיק לו הכותב טובה מיוחדת כשם שהוא מחזיק לו טובה על טירחתו להציל את דמותו של ח. נ. ביאליק בין בתחומה של רשות הרבים ובין בתחומה של רשות היחיד (הצלת־שיחותיו). וראוי לציין, עד מה ביאליק חיבב אותו, ועדות לכך הדברים, שאמר, לאחר צאת האיש מביתו (הוא בא לבקש מעם המשורר דבר־מה לילדים והוא גם נתן לו איגרת־חמודות): ”איזה אדם עדין ואינטליגנטי. אתה יודע, האנשים המוסריים ביותר ביישוב הם במחנה הפועלים. אני מכיר ביניהם צדיקים גמורים” (חיים גליקסברג: ביאליק יום־יום, תש”ה, עמ'.(63

הגישה האחרת, המבליטה את האוביקסיביות שבה, אלה דברי הערכה על סופרים. ודוק: על סופרים, גם כשהמדובר הוא על ספרים. כי, אמנם, בכתביו פזוּרים הרבה מאמרי־ביקורת, אך אם תבדוק בהם תמצא; כי גם בתחום הזה תחילתו כסופו, — אין בת־קולו נענית לספר אלא אם בת־עינו נענתה קודם לסופר, כלומר אין הוא כותב אלא על ספרים שמחבריהם סופרים היקרים עליו בבירור ובמיוחד. אמנם באמצע, ואף זאת לשעה קטנה, היו מעין פסיחה ונדנוד — הוא ניסה להיות סוקר ומעריך לחזיוני הספרות השוטפים, אך עד מהרה ראה, כי אין בו ממידתו של מבקר שאומנותו בכך, וגם כאן נתקיים בו הכלל שחובת הכתיבה על ספר לא באה אלא משום זכות החיבה לסופרו. שונים היו מניעי־החיבה — יש והסופר קסם לו מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחת — (נחום סוקולוב גם בפינומנליוּת שבו גם בפולניות שבו), אך לרוב היתה זו הרגשת־זיקה מיוחדת אם בדרך העמידה בדור אם בדרך האמנות. דומה, כי ימים הרבה ראה כמשא־נפשו, את הסגולה של סוד הצמצום והחסיכה המכסימלית באמצעי הביטוי, אך סגולה זו נפתחו לפניה שני פתחים — הפתח האחד של היודע למזג שירה והגוּת ופריו תמצית־חיים קשה כסלע הנוצק (ג. שופמן), הפתח האחר של היודע למזג שירה ורחמים ופריו תמצית חיים רכה כקרקע חם ותחוּח (דבורה בארון), ואפשר כיסופי הביטוי שלו עצמו התנודדו על שני הפתחים, ושעל־כן אתה מוצא בכתביו ניסויים חוזרים לבוא בסודו של צמד־היוצרים הזה ויצירתם. דומה דרכם היתה לו בחינת טבעת לחסום את נטייתו שבו, שהיתה לצד השיחה הרחבה, והוא ביקש למלט עצמו, ואף מילט ברוב רשימות, בייחוד הקצרות שבהן, מפני הנהירה הניגרת. והוא עמד על כרחה של אותה טבעת, כשהיה, בייחוד בעל פה, חוזר על דרכו להפגיש את הצמד, שנראה בחזקת הניגוד המוחלט — מי שמחמיר על עצמו והוא מתאכזר לביטויו ועוקרו מקרבו בברירה נזירית כבושה (יעקב שטיינברג) ומי שמיקל על עצמו והוא מתפקר לביטויו ומשגרו מעליו ככל שיעלה הדיבור הרוֹוח (יעקב רבינוביץ), וההפגשה הזאת ודומיה כאילו לא באו אלא להבליט את הרווח שבין הסופר הנערץ ובין הסופר החביב.

י

וכשם שהיו סופרים שנמשך להם; מתוך שחש בהם צד שווה ליסודות שבו עצמו, אם מציאותם אם אפשרותם, היו סופרים שנכבש להם שחש בבירור את הצד השונה שבין יסודותיהם ויסודותיו. לאמור, כשם שנמשך לסופרים שביקש בהם יניקה וחיזוּק למספר שבו, שדיבורו בהם בהרגשת־הקירבה כך נכבש לסופרים שביקש בהם מצע ובסיס למבקר שבו, שדיבורו בהם בהכרת המרחק. יש והמבקר שבו נעשה בן־לוויה לסופר כמעט למראשיתו (ח. הזז( וטרח להיות פרשנו בתחנות המכריעות, ויש והמבקר שבו נתעורר על הסופר באמצעו (ש”י עגנון) וביקש להשלים את האיחור. הוא נכבש בייחוד לכוחה ויחודה של האפיקה שביצירתם וניסה להעמיד את הקורא על החידוש, היחוד, הגדלוּת שבהם, אבל מתוך שהראייה שלו עצמו בחינתה אימפרסיונית, הרי בדבריו על המספרים האפיים נתן מלוא־דעתו; אבל בדבריו על המספרים הליריים נתן מלוא־לבו, אם כי אפשר שמגמתו, בייחוד בתקופתו האחרונה, היתה אחרת.

והכתיבה על סופר קדמה לה לרוב מתיחות שביקשה פורקנה בשיחה, כי התפעלות שבו לא יכול היה שלא להסמיך לה מיד כיבוש־לבבות. קליטתו היתה אֶנתוּזיאסטית וכדרכו של נלהב ביקש להלהיב וכשבא לכתוב כבר נסתיים לרוב מסע־הכיבוש שלו בחוגו ועתים נתמצתה בו התלהבותו רב יתר משנתמצתה בכתיבתו. שעל כן נדרשת הדגשה של הבחינה הזאת, שהיתה כרתימת מלוא מרצו לטובת היוצר ויצירתו. כי לא מעט מלחמות עשה בסביבתו לכיבוש הלבבות להופעה אחת ואחרת, שחידושה, כדרך חידוש, נתקל בעצלות־הלב של הרגל ושיגרה, שהיתה עלולה להיות, ואף היתה, למיפגע לו. הוא לא תקע עצמו לכת בכיתות הספרות ולא בלבד העמקת תהום בין אבות ובנים ביצירה, היתה זרה לו, אלא עצם ההודיה בה, במציאות והכרח, היתה רחוקה ממנו, אבל המעיין במאמרי־הביקורה שלו רואה אותי נלחם להכרתם והבנתם של גילויים, בשירה ובסיפור, שמבקרים הרבה התעלמו מהם.

ואף האמנות, הבימה ובמקצת הציור, היתה בשדה־עיסוקו, וגם פה אמר לייחד לו מדור־קבע לביקורתה, וגם פה גברה נאמנותו לעצמו, כי אם תחילה שקד על ביקורת רצופה של הצגות, הרי לסוף הניח התמדתו זו ולא דיבר אלא על מה שנמשך לו במיוחד, אם בעיה אם דמות.

יא

וכל אלו נעשו מתוך חיות פעילה, מתוך מסירות שאינה חשה עצמה כוויתור־שבחובה, אלא כנדיבות־שממילא, כשהאיש הגיגו ועשייתו כאותה הכספית האפופה זרמי־חמימות מתחלפים ורהיטתה רהיטת־תמיד. כל שראה אותו מקרוב היה מתקשה ביותר לראות בהן קירוב קירובו של זכר־המוות, שכן הכל היה פה כהכחשתו הנעשית בלא יגיעה וכמעט כלאחר־יד. אבל משתבקרת הפינקס נראה בגמר־חשבון כי הצל הזה ארב בין המשפתיים — פשר־מישנה הוא העולה על אלומת־המאמרים, הניתנת בחינת אקורד נעילה בסופה של האסוּפה שלפנינו, והם דברים השורים בצלו של המוות. כאילו ניבא בו מה שניבא, כי הוא, הדבק בחיים דיבוק־שממילא, נועדת לו באחרית־ימיו מלחמה כבדה על דופק־חייו, על לבו. כי זה הלב, שהיה שופע נדיבות עדינה, נוהר ידידות ונראה לב עז, לא יכול לעמוד בעומס־רגשו. ודאי לא מקרה הוא, כי הלב הזה נשבר באחוז בעליו את השפופרת, שהוליכה אליו את הידיעה על אסונם של ידידי־נפשו (בית דב הוז) — השפופרת נשמטה והאיש, הרם והתמיר, צנח ומשהושבה לו נשימתו, בא עליו המבחן הכבד ביותר בחייו. הוא, שהיה רץ בשמחה לעשות, לעזור, לעודד — לבו מנע עתה ריצתו; הוא, שהיה כולו תנועה חיה פעילה ומפעילה — לבו בלם עתה תנועתו. מלחמה זו עקבותיה רשומים בידו — הוא, שהיו לו יומנים אך לא רשם בהם אלא תכניות העבודה, שני עניינים הם, שהמריצו אותו לרשום, במקצת יום־יום ולרוב ברווחי ימים קטנים וגדולים, את שהגה בינו לבין עצמו. העניין האחד הרשות הרחבה של גורל־הכלל — כיבושה של פולין בידי היטלר ומוצאות יהודיה ותגובת היישוב; העניין האחר הרשות הצרה של גורל יחיד — מלחמתו של הכותב על חייו, והיא מלחמה על חיי־היחיד לשם חיי־הכלל, שכן המלחמה במערכה הצרה שבינו ובין לבו החלוש והמוכה נגלית כמלחמה על האפשרות שלא לרפות את ההתעניינות, את המתיחות, את הפעילות במערכה הרחבה של העם.

יב

הרי, למשל, קטעי רשימות בשלהי 1939: ”אתמול עברתי ברחוב לילינבלום ונתקלתי בבורסה של הילדים. בורסה שחורה לכל התגים. מפליא כיצד דברים מתנחלים, בניהם של סרסורים עושים במלאכת ספקולציה כהוריהם. מסחר חליפין, הגרלות, אזארד — — איזו חלאָה סרסורית. צרעת שנדבקה בילדים. איזה אוויר דחוס. שוק” (13 ספטמבר). ועוקצם של הדברים בולט בדברים הרשומים למחרת, עם כיבוש פולין בידי הנאצים: ”האגירה היא עדיין ראש־הדאגות. כל־כך שקועים האנשים באגירה שהסכנה האמיתית והאסון הגדול של המלחמה אינם מעסיקים אותם. הספקולציה פורחת” (14 בספטמבר). ולגדלה של הסכנה: ”תבוסתנו הגדולה — כבר ברורה. יהדות פולין נפלה בצפרני הנאצים. כרבע היהודים בעולם. שום נצחון אינו יכול להחזיר את ההפסד. העתיד לבוא מי יודע” (15 בספטמבר). ונזכור כי הדברים האלה, שמקופלת בהם ההכרה החדה של מלוא הפורענות הצפויה לגורל העם וקיומו, נכתבו בראשית המלחמה, ומה תהום נפערה בפני הכותב ניכר בפיסקה קטנה שרשם בשולי דבריו: ”אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון — מן ההפטוֹרה”. משל הציץ במורא־הבאות ונאחז בהבטחת־קדוּמים. ולמחרת רשימה על בוא שתי אניות המעפילים לחופה של חל־אביב והריגת שניים מהם ולווייתם (17 בספטמבר). דברים, שנרשמו בארבעת הימים ההם, הם כנעימת־לוואי לימים שלאחריהם, נעימת־לואי הנשמעת וחוזרת ונשמעת בקטעי־הרשימות ב־1940: ”ועתה המותר לשכוח? מה עושים הסבאים והסבתות שם? היהודים שם” (17 בינואר וביתר דיוק: ט”ו בשבט, לאמור בחג האילנות והילדים). פה גם פרשה מיוחדת — מאסרו ביום העוצר (3 מארס) העברתו (כשהוא ומרדכי נמיר כבולים יחד) לבית הסוהר ביפו, המשפט; ההתעניינות בגורלם של אסירי־ההגנה, הביקור בעכו והשיחה עמהם מבעד לגדר־התיל (26 בינואר).

ואילו בשנת 1941 מתייחדות הרשימות על מחלת־לבו, ומן העניין לראות איך נתערבלו גרם חליו והחולי עצמו, שכן, יכתוב בבית החולים: ”הלילה עבר שוב בביעותים. סובב הכל סביב דב (הוז). אך הפרובלימות המציקות הן טכניות. שוב כאילו עמדתי ליד שולחן־העימוד ולפני שני טורים של חומר הנוגע לדב ואין לי מקום לקבוע אותם. אני מתחבט בפרובלימות טכניות אלה וסובל ייסורי גיהנום. זיעה מכסה אותי ואני מתעורר. עתה מעסיק דב האיש — אהבתו, הליכותיו — — " (6 ינואר). או בליל הפצצה: ”אחרי 3 נרדמתי שנית וחלמתי על שהתגנבתי מבית החולים והלכתי ברגל לתל־אביב בדרך משונה וארוכה מאד, דרך סוחוצ’ין ומבואות יפו ואת הדרך חזרה לא מצאתי” (18 בינואר), או: ”בלילה היו שוב חלומות על הלוויה. שוב נמצאתי במצב מסובך, לא השגתי את הארונות, נשארתי עומד עם ספר תורה ביד, לא ידעתי מה לעשות עם ספר־התורה עד שריחם עלי איש אחד ולקחו מידי. רצתי אחרי ההלוויה שהתרחקה ממני וכאן אני שוב רץ לבית הקברות בסוחוצ’ין, אבל גם כי חלו שינויים, לא מצאתיו, עד שאני מוצא ילדים המראים לי את הדרך ואני נכנס דרך בית חדש, עולה במדרגות ומתעורר מתוך ביעותי המקום" (27 בינואר). ולא הבאנו את הקטעים, המעניינים כשלעצמם, לשם עצמם, אלא כדי להדגיש, מה היה מערך־נפשו בימים ההם ומה מסגרת־זעוותה, שהוא לא התבונן בה כדרך ניתוח לשם ניתוח אלא כדי לנתצה, לגבור עליה. מותר אפילו לומר, כי מה שהיה חשוב לו הגיח אל תוך המסגרת הזאת, כי לא היו ביעותי־לילו אלא גלגול לדאגת־יומו: ”איזו אנושיות תצא מן התופת הזאת של המלחמה?” או בדברו על קבוצת תלמידי ”הרצליה" "שהתייצבו בחזית הראשונה של העם וארצו: ”במה זכו הגימנאזיסטים האלה? אולי משום שחשבו ברצינות על ייעוד. הם כולם אנשים בינונים, אבל הלכו בדרך קבועה מראש לעזרת האומה” (29 בינואר). ובהיותו נתון בין אימי־לילה והרהורי־יום הוא רואה וחוזר ורואה, את ישיבתו בבית־החולים כתחנת־מיפנה בחייו — שוב לא יוכל לחיות, במלוא תנופה ומריצות, כדרך שחי עד עתה, וכל כוחות נפשו נתונים כביכול למחיקתה של התחנה הזאת במגילת־חייו.

ודאי כי השליה היא — תחנה כזאת אין דרכה להימחק. אלא האיש, הרגיש מעודו, רגישותו מתוספת והולכת — מתיחות־הימים מגבירה את מתיחות־הלב והתגובה היא חדה, צורבת. המחשבה סובבת את עניין ההתנדבות המחויבת להיות ואיננה, וכן עם החשש לפלישת היטלר: “אנשים מכינים להם סם־מוות ואינם לוקחים רובה; האויב אינו צריך למצוא כאן אדם שאינו נושא נשק נגדו. — הנח להם לאנשים. אין להם כוח להרוג וליהרג. מה לעשות. גם זה מכוחו של היטלר” (4 במאי). ועם הכניסה לסוריה: ”איני רואה, שבינינו יביא צעד זה לזרם של התנדבות לצבא. ההתנדבות מתבטאה בחװת דעת לטובת הצעד הזה. מומחים” (8 ביוני). או עם הפצצת העיר ויציאת תושבים ממנה: ”בעלי־עגלות מרוויחים לא רע. במכונית משא ודאי. משך” 17) ביוני).

אבל עוקצה של האירוניה ננעץ בדברים על המנטליות של המוסדות העליונים ונפש ממוניהם. ”החשבון הבּוֹנצי של ההתנדבות מעורר בי גועל לעסקנים הללו. הוא [הממונה] יעשה התנדבות בכסף. יתנו־נא לו 3 לירות תעמולה על כל חייל והוא יביא אלפיים מתגייסים. הדיבור החלקלק הזה והידענות המטומטמת הזאת והציניות שלא במתכוון אשר בכל זה יכולים לצנן כל התלהבות לעשות מה עם האנשים האלה. אין זאת חברה טובה. לא”. (28 באוקטובר). כגיחות־זעף אלה אתה מוצא ברשימות בשנת השואה, 1942, וכן למשל, ירשום: ”בבית הסוכנות — נשבה עלי רוח של שעמום. לרגע נדמה היה כי מושב לצים כאן. כולם כאילו עסקו בעבודתם, אבל משום מה נדמה, שאין איש מחשיב את עבודתו” (2 ביולי); וכהשלמה לכך מה שנרשם, ב־1943: ”אין לי ספק, שהאנשים הללו בבית־הסוכנות טובעים בניירות הרשמיים שלהם, הנכתבים אל המזכירות שלהם. כל שכתוב כאילו בשביל המזכירה נכתב. יש לחשוש, שהיא נשארת הקוראה היחידה. הרקבון גדול".(15 במארס.(

ולא טובה מכתובת זו היא כתובת אחרת, בין של העתונאים, בין של הסופרים. ראשונים נאמר בהם ב־1942: "שמעתי את עתון העתונאים ששוּדר מאולם מוגרבי. ראויים העתונאים הללו למלקות בעד השגותיהם על תרבות לעם” (5 בפברואר); אחרונים נאמר בהם ב־1943 עם כינוסם בחולדה: "הסופרים היו שבעים רצון מן הכינוס. לא רצו כלום ולא היה כלום. על־כן היו התוצאות מעניינות — — אפשר היה להגיע לידי ייאוש. אין מחשבה. אין משיגים את גודל האסון ומדברים בטרמינולוגיה של אתמול על מרטירולוגיה של היום. ואולי גם זה לא”. (8 ביוני). ואפשר וחודו של הכתוב הוא בקטע קטן, עם האזנה לשידור: ”וכל יהודי יוּמת בירייה”. ועתה תשמעו מוסיקה קלה, שלום לכולכם — מדברי הקריינית בראדיו ירושלים”. (27 בדצמבר 1942(.

יג

שעל כן מתלבים ביותר רשפי־ההתעודדות, משנגלה הפן האחר, התעוררות מצפונו של היישוב והאדם, שהוא עצמו לא זכה לראותה וששקעה לאחר ימי־המתיחות ופורקנה על סף תקומת המדינה וראשיתה, וחזרה אותה הרוח של קשיחות ושיגרה המתוארת בדפי היומנים לפנינו באופן שמותר לומר, כי אורח־חיינו עם התרפוּת־המתח חזר, בעצם, לסורו. והרי ניצוצי אורה כאלה לרגל פגישה עם בן־ציון ישראלי: ”הוא השיב את רוחי. אמונתו, תום־לבו, יכולת־הסליחה ובעיקר להט־נפשו עודדוני ושוב התחלתי לראות את העולם, את ההתגייסות, את ההורים שהביאו את בנותיהם, את הבנות וספרי התנ“ך בידיהן — שבה אלי רוחי” (26 בינואר 1942). או שנתיים אחר מכן: ”בצאתי מירושלים נעכבה מכוניתנו לפני רוממה ומן הצד יצאו מכוניות עם דגל תכלת־לבן — החטיבה היהודית של הצבא יצאה. בחורים שרו והיו נרעשים מן המאורע. יצאו לחזית — במכונית האחרונה נשאו שני בחורים את הסיסמה: יחי הצבא העברי במדינה היהודית. מאין ההתלהבות? עוד יש התלהבות”. (23 בספטמבר).

והרי הוא ידע את ההתלהבות מנפשו והצל שהתעבה על שנות חייו האחרונות בא על שום שהוא, המתנדב הקלאסי בכל עשיותיו, לא יכול היה, בימי הפורענות הגדולה, להתנדב. הוא ידע בבירור מעמדו וכן יכתוב ב־1942: ”צריך לדעת, כי אם נגזר להסתלק צריך לרדת מן הבימה בבת־צחוק. הרי אי אפשר לעקוף את הסוף!” (26 במאי). ועם זאת הוא כותב: "איך להתגבר על הרגש הכללי ולהמשיך ולעסוק בענייני־יום־יום, ספרות וכדומה? או נורא הדבר, כמה רוצה אני להתגייס. מה לעשות? אפנה למרגוּלית [רופא] — שמא יתיר” (30 ביולי).

יד

ואחרון אחרון: בבוא עתה מבחר־כתביו לפני קהל הקוראים, ראוי שידע את יחס מחברם לכתיבתו, ולכך קצת פיסקאות מיומניו: ”בדרך לרמת־גן נזכרתי שלא מחקתי את השורה האחרונה ברשימתי — — שורה זו כתבתי על מנת למחוק ולמצוא איזה פסוק אחר. אבל בינתיים בלע הדפוס את הרשימה כמות שהיא ונזכרתי אחר שנדפסה. אכלה אותי שורה זו והרגיזה אותי לא מעט כל הערב“. ולמחרת: ”השורה הזאת — — גרמה לנדודי שינה. בבוקר רפתה המתיחות. הייתי כאחרי התקפה קטנה”. ועם שיבוש שנפל: ”איך המגיהים אינם חשים בדבר כזה. — — ודאי, לא אוכל לישון הלילה בגלל כך. איני יכול לסלוח לעצמי את השגיאה”. ואגב הערכה של עבודתו שלו, עבודת העריכה: ”כמעט שלא יכולתי להוסיף לעסוק בכל המלאכה הזאת, שפירותיה בני־רגע ומרתיחה את עצבי כאילו לחיי נצח”. ולמחרת: ”נראה, ששאלת חיי־עולם מתחילה נוקבת יותר ויותר בלב. במה אבוא לפני כיסא־הכבוד?”

לאמור, בעשייתו, אם גדולה אם קטנה, ידע למדוד את הממשות שבידו לפי האמת שבלבו, ומה כוח נאצל בנו מכוח־המדידה הזאת?

]תשי”ב[

א

ספרה של מרי יציב ”אחד ואחת” (הוצאת מסדה, תשכ”א), שזכה לפרס על שם רבקה אלפר, מטעם מועצת הפועלות, זכה לכך על שום ייחודה של המחברת ועל שום ייחודו של החיבור. על שום ייחודה של המחברת — מראשונות עלייה קדומה למדי, כעלייה השנייה, שיקעה את עצמה בעבודה, שעניינה דאגה וסיוע לגורלה של עלייה מאוחרה ביותר, ומתוך שהיא מצרפת ליכולת התעניינותה הפעילה כוח התבוננותה הערה, הרי תחום־זימונה אינו מוחזק לה כחטיבה, שחלה בה הכללה של טיפול וממילא הכללה של בחינה, אפילו מערכה, שבה כל נפש ונפש בדלה לעצמה, בפי שמחייבים אָפיה שלה וגורלה שלה. ייחודו של החיבור — הראייה הבדלה והמבדלה הזאת מסייעה לתפיסה מהירה, דיאַגנוסטית, הלוכדת, בהשקפה ראשונה ממש, מתוך הפיסיוגנומיה של הבא או הבאה לפניה את הפסיכוגנומיה שלה, והיא העומדת לה להעלות לפני הקוראים, את שנתפס לה, והם רואים ושומעים, מתוך שרטוטי־רישום מעטים, נפש נפש על רוב מצוקתה המיוחדת ומעט נחמתה המיוחדת. לאמור, הקוראים, המורגלים בראייה מכלילה, סטאטיסטית, מה גם אוטומציונית, ומאומנים במושגים של חברה, ציבור, הסתדרות, אגודה, כמושגים המבליעים את היחיד בתוך הרבים, רואים, אם לרצונם אם לכורחם, את שנקבע כמוטו לספר כולו: ”המיספר מיליונים מתפרק ליחידותיו ומתייצב לפנינו אחד ואחת".

מוטו זה עשוי כיתד, שניתן לתלות בה כמה דברי תוספת לעצם ההחלטה של מתן־הפרס וטעמה. ראשית, אין היא מובאה מחוץ אלא מובאה מפנים, כלומר מפנימו של הספר — אנו מוצאים אותה כסיום של הרשימה ”הדבר היחיד שנשאר”, אלא שיש הבדל מועט בין לשון הסיום שברשימה בתוך הספר ובין לשון המוטו שבראש הספר, והוא הבדל של אות אחת. בסיום הרשימה נאמר: אחד ואחד, כששתי התיבות סופן דל”ת; במוטו נאמר: אחד ואחת, כשתיבה ראשונה סופה דל”ת ותיבה אחרונה סופה תי"ו, כפי שמצינו בעצם שמו של הספר. שינוי מועט זה בא להאיר את שתי הרשימות הראשונות שבספר — שם האחת ”אחד” ושם האחרת "אחת”. עניינה של זו כעניינה של זו. ועניין שתיהן כעניינו של כל הספר — מעשים שהיו וכפי שהיו — אולם הן ניתנו לפני צרור הרשימות הנקרא חלק ראשון, שתכנו זימונים עם עולים ועולות, כאמור: איש איש ואפיו וגורלו, אשה אשה ואפייה וגורלה, החל בעולי מחנות־קפריסין, דרך עולי ארצות מזרח ומערב, ניצולי מחנות ההשמדה והבונקרים, מגורשי טרנסדניסטריה, ופליטי מסך הברזל על רוב סבכיהם, גורל גורל וסבכיו, מהם עבים כשקים ומהם כמשי דקים. על שום מה ראתה המחברת להקדים צמד רשימות אלו כמין פתיחתא, אנו למדים מתוך קריאתן — לפנינו מעשה האחד ומעשה האחת, שהצד השווה שבהם הוא אפס־הפתרון. שכן האחד וגורלו מעלה לפנינו את השאלה: היש תרופה לזרות מוחלטת, כפי שנגזרה עליו, על פי אפיו וגורלו; כשם שהאחת וגורלה, מעלים לפנינו את השאלה: היש תרופה לעזובה מוחלטת, כפי שנגזרה עליה, על פי אפייה וגורלה. נראה, כי במכוון העלתה לפנינו המחברת על מפתן־הזימונים, את צמד־הקצוות הזה על חומרתו המוחלטה, שצלילי־אזעקתה לא ימושו מעלינו, ושאימתם תהא מוטלת על כל שאר הזימונים.

ב

לאחר צמד־הרשימות הזה, הנועד ועשוי להחרידנו עד דכדוכה של הנפש, בא החלק הראשון ובו חמשה מדורים, כמובן מדורים־שלכאורה, שהרי לאמיתו של דבר כל רשימה ורשימה היא מדור לעצמו, פרפור פורענות לעצמו, גוש ייסורים לעצמו, מדור גיהנום לעצמו. ולא עוד אם נהרהר וראינו, כי כל נפש ונפש‏ נמצאת במוקד סבכו של צמד־הנפשות שבראש הספר, כמתנודדת, במעט או בהרבה, בין זרוּת ועזוּבה, ומידת קירבתה אליו כמידת ריחוקה הימנו תלויות לא בלבד בכוח הנפש לשאת את עצמה ולגבור על עצמה, אלא גם, ולפעמים בייחוד, במידת ההבנה ובמידת האהבה שמעברים. ואף שהספר אינו רודף לא תכלית של ספרות, ולא מוסר של השכל, הרי גם התכלית גם המוּסר עולים כמאליהם; התכלית כדמות הציור העומד לכאורה לגופו, והמוסר כדמות התוכחה המקופלת בשוליו. אילו ביקשתי לנסות בניסוחה של התוכחה הזאת על דרך מימרה, הייתי מסתייע בהיפוכו של דיבור שגור, והייתי אומר, כי כשם שהיינו בגולה נוהגים בסברה, כי מה שיהיה על כל ישראל יהיה על ר' ישראל, כך עלינו בארצנו לומר, כי מה שיהיה על ר' ישראל יהיה על כל ישראל. ומי הוא עתה, ר' ישראל, הוא ואשתו ואחיו ואחותו, ביתר דיוק: מי הוא עתה רובו של ישראל, הלא הם שעלו אלינו תמול שלשום ויעלו מחר־מחרתיים, הם־הם שמציאותם היא מציאותו של ישראל ומציאותה של ישראל, ושאנו חייבים לראותם שלא כדרך הראייה המצויה, שהיא ראייה מופשטת, שאין לפניה אלא צמצום הצברים טיפולוגיים, כדרך שנהוגים לראות מנגנאות של מוסדות, משרדים, לשכות, אלא כדרך הראייה שאינה מצויה, שהיא ראייה מוחשית, שיש לפניה פרטים יחידיים, כדרך שנוהגים לראות בני אדם חיים, לב ללב ועין לעין, והיא ראייה המבליחה מצרורי הציונים שבספר שלפנינו.

ידענו כן ידענו את ההתרעה השגוּרה הנשמעת על אזנו של מי שאינו רואה מרוב עצים את היער, אך דין להשגיר גם את יריבתה והיא ההתרעה מפני מי שאינו רואה מרוב יער את העצים, שהרי העצים ככל ששכנותם מצפיפה, הם ממשותו המוסיפה והולכת של היער, ואם לדקדק: ממשותו האחת.

ג

והרי דין שנודה, כי אין אנו נוטים לראות את העצים — הרבה הדינמיקה של חיינו ודהרתם עושה, הרבה ממנה המיכניקה של הסדרינו וקרישותם עושה, ויותר מאלו הנוחיות של עצמנו עושה. כמה גושי־אדם וטיפוסי־אדם ויחידי־אדם מצויים בקרבנו, שאין אנו חשים בהם, ואפילו אנו מתחככים בהם בשאונו של רחוב, בדוחקו של תור, הרי אין זימוננו אלא כדי שהיית־מבט חטופה, ואם אנו מכלל העוסקים בצרכי ציבור, הרי הרכב הצמוד ובדומה לו אינו מניח בידנו אפילו כדי כך, עד בוא יום או שעה ואנו כמגלים עם־אדם לא־נודע. כך, למשל, נגלתה בימי השואה, בראש השנה, על שפת ימה של תל־אביב עצרת גדולה של אומרי תשליך, ועיקרה טיפוס־אדם שלא היה נראה בה בליכודו — קהל זקנים וזקנות, כפופים ורצוצים, קומתם צער וקולם מכאוב, שבכו לבניהם, לבנותיהם, לקרוביהם בגולה הנשמדת והולכת. ובדומה לכך נגלו ביום האבל הגדול ותהלוכתו הקודרת, מטליות־מטליות של אוכלוסים שוני־קלסתר, כאילו תל־אביב הגלויה כמה וכמה תלי־אביב סמויות בה. ועל־מה נרחיק, במשפט אייכמן עלו על הדוכן עשרות עשרות עדים, והם אך מעט מהרבה, ואיש־איש זכרם של ייסורי־תופת מחלחל את גופו ונפשו, אך מתוך שחלחולם עלוּם, והם נגרפים, כמונו כולנו לריתחת החיים, הם נראים כמונו כולנו, שהתופת היתה לנו שמועה בלבד ואף זכרונה מתקשה לעמוד בפני שיכחה.

ענייני הספר שלפנינו הם אנשים ואנשים, זקנים וצעירים, כולם פליטי סערת־הגורל של עם־ישראל, אך איש־איש כמי שאין מכאוב כמכאובו. עד מה רחוקה חוויית־היסוד של בני הסערה ושל שלפניהם, ניתן ללמוד, כשמסמיכים לה לקריאת חלקו הראשון של הספר את קריאת חלקו האחרון, שעניינו דברי זכרונות על מעשים ואנשים, מימי העלייה השנייה ולאחריה. הסדר הזה, המקדים את ענייני העליה האחרונה לענייני העלייה הראשונה, מקדים ממילא את חוויות הזולת על חוויות עצמו, ופירושו פשוט וניתן להסתכם ככלל גדול: גורל אחרונים חשוב, אף כי גורל ראשונים חביב. ולפי שהמחברת ‎נמנית עם דור, שהאוטוהיסטוריזציה תכונה היא לו, הרי חילופו של הסדר‎ ‏שראינו עתה, סימן יפה הוא לה. ואף זאת, דרך־מקרה־לא־מקרה נדפס החלק‎ ‏הראשון על העלייה האחרונה בשורות רווחות, והחלק האחרון על העלייה‎ ‏הראשונה בשורות צפופות, כביכול, אף הבחינה הגראפית מסייעת.‎

ד‏

ובאחרונה אגע נגיעת־מה בנקודה אישית — הייתי מבאי בית יציב‎ ‏ומיושביו, והיתה זו ישיבה נאה בתוך חבורה נאה — מרי ויצחק יציב,‎ ‏ושכנם מזה משה ביילינסון, ושכנם מזה ברל כצנלסון, והבית אורחיו מרובים,‎ ‏אנשי־ספרות ואנשי־ציבור, והשיחות עריבות, ובעלת־הבית, שלא היתה לא‎ ‏בכתיבה ולא בעסקנות, השתתפותה הערה היתה השתתפות של מתבוננת, ופרי‎ התבוננתה דברי־תגובה קצרים וחריפים, שעיקרם הגדרות חדות המעמידות אישים ותכונות על תמציתם. איני עני בזכרונות של הגדרי־חריפות; שהרי שלישייה כשל ברל כצנלסון, אליעזר מאיר ליפשיץ; משה אהרן ויזן פינקוּני בכך; אך שמוּרים עמי כמה הגדרים מפי מחברת הספר שלפנינו, אשר בכל אלה לא מצאתי. אולם על אלה וכאלה לעת מצוא, ועתה אסיים ואומר, כי מידה שהבחנתי בה במחיצת ההתבוננות במעגל המעטים והקרובים, אני מבחין וחוזר ומבחין בה במחיצת ההתבוננות במעגל הרחוקים והקרובים, והמעבר ממעגל למעגל הוא כמעבר מסקרנות אניקדוטית להתעניינות הומנית, וחותם המעבר הזה על הספר כולו.

[כ"ט אב תשכ”ד]

א

בית יציב, כפי שהכרתיו ראשונה לפני ארבעים וכמה שנים, היה קבוע במרומו של גג שגזוזרתו השקיפה מצידה אחד לרחוב אלנבי ומצידו אחר לשדרות רוטשילד, והיה כבית ועד לרוב ידידים ומיודעים, מהם סופרים, מהם עסקנים, מהם אנשי קיבוצים קרובים ורחוקים, ופעמים היתה הדירה הומה ככוורת אדם רב. והדירה לא היתה גדולה ביותר, והילכך היתה בי פליאה, כיצד אירע שאפילו היינו עומדים צפופים, היינו יושבים רװחים, ולא יכולנו שלא להטריח את עניין הנס שחז”ל מדברים בו, ופירשנו לנו, כי כנראה בני־ירושלים מכניסי־אורחים היו ודרכה של הכנסת־אורחים שהיא מרחיבה את המיצר. ויתר פליאה היה בכך שאותו נס ההרחבה לא מש גם בהיהפך בית האורחים למלון אורחים, שכן לא אחת אירע ופלוני ידיד ואלמוני מיודע נשתהה בעיר והחשיך לו היום וסר הנה ומצא לו קורת־גג.

אלה הערבים ואלה הבקרים, שבהם היו מזדמנים אנשים רבים ושונים ומסבים לשולחן, היו לשכמותי כבית־אולפנה להכרתם של כמה וכמה אישים מכמה וכמה צדדים, שאינם מתגלים אלא באווירה של אינטימיות. כן, למשל, אזכור זימון באותה גזוזרה לכבוד יום הולדתו של ברל כצנלסון, שמלאו לו ארבעים שנה — ובימים ההם, כשהציבור צעיר היה, היה זה גיל קשיש למדי — חמימות האווירה נתנה כי חתן־המסיבה סיפר כמה וכמה דברים, שהיה בהם להאיר את אָפיו ודרכו, יותר משעשויים לכך מקורי־ידיעה מצויים ושאינם־מצויים, ולא שבתי לשמוע כמותם, ואפילו לא בסיפורו הנודע על דרכו לארצנו. העילה לסיפורו היה מאמר של אהרן ראובני, שנדפס במקרה באותו יום, ושמו היה כמדומה: עיסא אל עיסא וברל כצנלסון, ואולי איפכא: ברל כצנלסון ועיסא אל עיסא. לכאורה הוצרך דבר־פולמוס, שעוקצו מרובה ודובשו אינו אפילו מועט, להעלות תגובה־לסתור העשויה כמותו, אבל חתן המסיבה דיבר בהתגלות לב נפלאה על עצמו, שורשי־גידולו ושלוחות־מאווייו, עד שהחזקתי בלבי טובה לאותו דבר־פולמוס שעוררו לכך, וביותר החזקתי טובה לאװירת־הבית, שכן סברתי, כי יותר משהחתן־המסיבה ברר לו את דרכו בררתו אווירת הבית, שהשרוּ בעל הבית ובעלת הבית. בעל־הבית, יצחק יציב, כיצד, שהגיש כוסות תה, וכיבד בשלוש הכוסות הראשונות את שלשתנו — את ברל כצנלסון, את משה בילינסון ואותי, שאמר: ואלה לשלושת הכהנים. בעלת הבית, מרי יציב, כיצד, שהעירה הערה קצרה וממצה עד־דק על אהרן ראובני, שסילקה אותו מאמר בן־הרגע לפינה, והעמידה עיקר־ייחודו במרכז.

מאותה שעה עשיתי אזני כאפרכסת למשפטה של מרי יציב בהגדרתם של אישים, ועיקרם סופרים, כפי שהתבוננותה צדה את עיקרם, כשכל הגדרה כממצה, בקוצר מלים, איש ואיש על תשתית־תכונתו, כלפני היותה מניע או מקור של גילויו ואופן גילויו בחטיבה של יצירה ודומיה. אף היה בי רושם, כי בשבתה לשולחן, אשה נאה ותמירה, מאזינה וחיוכה כמרפרף על פניה, ומטילה הערתה, היא יודעת מאד, כי הגברים המדברים אינם מבחינים במה שהבחינה היא, האשה, ועתים אפילו נראה לי, כאילו חיוכה מקפל קמט של חמלה טובה על תעיית־העקיפין הארוכה של המשוחחים, בעוד המטרה, תפיסת הגרעין. כהרף־עין. כשקראתי לימים רשימתה הקצרה על רחל המשוררת, איך שלושת מעריציה היו כנערים נבוכים בפניה, חשבתי, כי כליצתה הגלויה של רחל, ליצתה הסמויה של מרי.

ב

אפשר שאלתי את עצמי ואפשר לא שאלתי את עצמי, האם מאחורי ההערות השנונות האלה מסתתרת סופרת, שרדיפת המיצוי חוסמת לה את דרכה ממובאיו שבעל־פה למוצאיו שבכתב. אבל מה ששאלתי או לא שאלתי את עצמי, אמר ב. כצנלסון לה עצמה ודרך שאלה: למה אינך כותבת. לדקדוקו של דבר שאל: למה אינך כותבת על כך. אבל אף בנוסח זה חבוי קודמו. ומעשה שהיה כך היה — מרי, ילידת קיוב, נחלצה, בעודה נערה צעירה, לעלות לארצנו ונמנתה עם חלוצות העלייה השנייה, שבאו לפני מלחמת העולם הראשונה, והקימו תאי־ראשית של תנועת הפועלות בה. בשנות השלושים אמרה לפקוד את שרידי משפחתה שמאחורי מסך־הברזל, ובשובה היו דברי־רשמיה שונים ואחרים לא בלבד ממה שכתבו תיירים, מהם סופרים ידועים, שהבליעו נטפי גנותם בתוך חבית התפעלותם, אלא אף ממה שסיפרו אורחים, שבאו כמותה לראות את קרוביהם. דבריה הקיפו חזיונות הרבה; אך מרכזם היה כמוקד־התעניינותה — הנקודה היהודית הכלואה והנחנקת. ובימים ההם לא היו כל האזניים נטויות לשמוע בכי־הסתרים העולה מן החנק, אך לבה קלטו ובכוח פיה הקליטתו בלב סביביה, ולשאלתו של ב. כצנלסון, שיתפה לפיה את עטה — ומעתה נתפרסמו והלכו מעל דפי ”דבר” רשמיה קצרי־האמירה ורבי־הרישום. ולא עוד אלא הנסיעה ההיא וחוויותיה בה היו לה כגזירה — רגשה, הגותה, ידה בגורלם של יהודי־רוסיה, וככל שנפתח אשנב־מה, ככל שהסתננו יחיד ויחידה משם, היא המתעניינת בהם, היא העוזרתם ותומכתם, וביותר בימים שהאשנב נתרחב משהו וההסתננות הגדישה משהו, ורשימותיה שנתפרסמו עתה, רשימה רשימה ושיקופו של גורל, גורלו של אחד וגורלה של אחת, צמחו מתוך טיפולה הזהיר והנאמן בעולי ברית המועצות. ובהיכתב תולדות מערכת הייחוסים שבין ארצנו וגוליה בגולה הגדולה ההיא לא יישכחו אלה, שגורלם היה להם כמכװת־תמיד ולא מַש מלבם ולא המישו אותו מלב סביביהם, ובכללם מרי יציב, שכרכה דיבור ומעשה בכרך אחד.

ג

וכדרכו של קולמוס, משנתבקש לשמש אחרונות הוא מתעורר ומעורר לשמש ראשונות, אף דרכה של מרי בכתיבתה — משהתדפקו על לבה ימים ראשונים ובאו לפניה דיוקנאות של ידידים ואהובים, והעלתה אותם; כפי שנצודוּ בשפופרת התבוננותה, וכן ניתנו לנו שני ספריה — תחילה ספרה “אחד ואחת” ועתה ספרה ”בתוך עמי” — והייתי כולל את עניין שניהם לאמור, כי מי שכתבתם יצאה לראות אחינו הרחוקים־במקום וקרובים־בנפש ולהראותם, ומתוך כך נתעוררה לזכור את אחינו הקרובים־לנפש והרחוקים־בזמן, להיות גם אלה גם אלה צרורים בנפשנו — אלה לחיים טובים ואלה לזכרון טוב.

[אדר א' תש”ל[

א

אכן, בן־בית — כך היה בכור־הפסיבדונימים ופירושו, לפי כוונתו, היה ודאי בית, שמשמעותו נרחבה יותר — העיר הגדלה והולכת על רחשה ובחשה, אך פירושו. לפי רישומו, היה בית, שמשמעותו מצומצמה יותר — בית־“דבר” על גישושו ומישושו. והרישום ראשיתו נעוצה בפגישת־הראשית, בשנת תרפ”ז, בבואי לעבוד בבית הזה, שכל עצמו אילו חדרים קטנים, בדירה שכורה ברחוב יבנה, וביני, הטירון, ובין חבר העובדים הוותיקים (ותק של שנה ומחצה) מתוּחה מחיצה סמויה, בת־השוני שבינינו — גידול אחר, מנטאליות אחרת, גל־עלייה אחר — ושגם שמירת האופנה, רובשקה ושערות־פרע, לא היו עלולים לערערה. ודאי, הרבה עשתה סקרנותו הטובה — והוא ראה עצמו מחויב בה, הרי היה רפורטר, הרפורטר — אך יותר ממנה עשתה נאמנותו לנפש־עצמה של העיר, שעמד על משמר־חליפותיה — קיבוץ־גלויות, צירופו וצריפתו. האווירה בבית, שהיתה לא במעט נרקיסטית, שפעה רוב פאמיליאריוּת, ומי שבא בתוכה, אפפתו ממילא חיבה מעברים, אך אינה דומה חיבת־האחרים, שלא נפטרה תחילה משיוּר של הסתייגות, כתיבתו שלו, שהשליכה מלכתחילה כל קורטוב של חשד, והיתה כמכרזת: ראה זה חדש. לימים נודעתי, כי בעצם, חסרתי לו בחינת כלי בלוח־האישקוקי, שכן האידיאל של בית־“דבר” נצטייר לו כקיבוץ־גלויות שלם בזעיר־אנפין, והאידיאל הזה, שהיה תמיד רחוק, נראה לו עוד אז קרוב, והיה מצביע על חבורת־העובדים הקטנה, במערכת ובהנהלה ובדפוס, שיש בהם לא בלבד בני שבט אשכנז, אלא גם בני שבט ספרד ותימן, ואפילו קראי — כמדומה לפי הפאספורט בלבד — בכללם.

השמחה הזאת לחדש, המצטרף כחוט במסכת, היתה כלווית־קבע בכל עשייתו — היא שכינסה סביבו קליאנטוּרה גדולה ביותר. ספק אם מצד שיעורה היה לו מתחרה במערכת — לרבות הממונה על סלה, שהנדידה אליו היתה מרובה; אבל אין ספק כי מצד גיוונה היה בן־בלי־תחרות. אלה היו פועלים ואומנים, בעלי תעשייה זעירה ושכירי יום, בקיאי־פאטנטים ומרדפי־המצאות, מכריזי־תכניות ומלחשי־הצעות, כבדי־הגוּת וקלי־הזיה, צועקי־חמס וקובלי־חרש, עם רב הבא ברוב עניין, והוא היה מצמצם, צמצום בולט, ‏כמעט דרך הפגנה, את שפתיו, כאילו בא להרגיש את הדובר בו: ראה, אני מקשיב לך בכובד־ראש. הוא היה כמהדורה קמאָה של ריפורטר, ששוב אינה מצויה בינינו — אורך־רוח של רואה ושומע ורהיטוּת של מראה ומשמיע, והסתירה נבלעת בתוך חגיגיות, שהטילה על כתיבתו, אפילו עניינה מצוי, זגג של פתוס, עתים גלוי יותר, עתים חבוי יותר ושהיה כוחו ורפיונו כאחד. כוחו — כי יניקתו, יניקת הנער בן ליטא, היתה מתחומו של הפתוס; רפיונו — כי עשייתו, עשיית העתונאי איש תל־אביב, היתה בתחומה של ההעניינות¹ וההתנגשות הזאת בלטה ביותר במאמריו במדור־הכלכלה — וכל שיטרח להקביל דרך־כתיבתו השקויה לחלוחית שירה של אבטודידאקט דילטאנטי ודרך הכתיבה שלאחריו, הבלומה יובש פרוזה של ספציאליסטים מדופלמים, יעמוד על תמורת־דור, וגם על כוחו של בן־דור לפנות את מקומו ולבור לעצמו מקום תואם לו.

ב

והתואם לא בא לו על נקלה — כי השם, שברר לו לעצמו בלשוננו² בן־דור, לא היה לו כציון־עובדה אלא כקביעת־פרוגרמה. שיחה ראשונה שבינינו היתה על שמו, ובה הייתי כמערער ומוכיח: אדם שמו בינדר, שכמותו כשם בּאֶדנאֶר, פירושו עושה־חביות, ואינו קורא עצמו: חבתן, כדי לשמור זכר אוּמנות של אבותיו שנעשה להם כינוי (ר' צבי החבתן, אביו של לילינבלום), אלא מתחכם בתחבולה לקיים אחדות פיקטיבית במשמע־אוזן, וקורא עצמו: בן־דור, הרי כך מנגנונה של הבדיחה, וכלום ברירת השם דבד בדיחה היא. שמע באורך־רוח דברי הערעור והתוכחה, והשיב: ואפילו תחבולה היא, הרי אמת היא — אנו דור־המעבר ראוי שהמעבר יישמע גם צלצול שמנו, ואם אך מנגנונה של הבדיחה יכול לשמר הן את שמי לפני המעבר והן את שמי לאחר המעבר, להיותם לאחדים, גם הבדיחה ברוכה תהיה.

ואפשר ותשובה זו היא מפתח לו — הוא היה בן־דור מבלי שחדל להיות בינדר והוא היה בינדר מבלי שחדל להיות בן־דור. אהבתו לעיר מגוריו בארצנו, תל־אביב, וגידולה, כסמל גידולה של ארצנו, לא ידעה גבול — הוא היה בה כשלישי בברית, לאחר יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, ומסירותו כמסירות אביר רומנטי מיוחד במינו. כי הוא עירער על כל רומנטיקה — מראה בתים קטנים, לא־כל־שכן מראה מגרשים ריקים באמצע העיר, היה מכעיסו ביותר: אתם רוצים בתים קטנים, בבקשה אל מעבר לירקון, עד שנבוא גם שם ונמירם בבתים גדולים, משופעי־תושבים, שוב תרחיקו את בתיכם הקטנים. והתאווה הזאת לריבוי, לגודש, היתה כתאוות הריבוי והגודש על שממת ארצנו כולה: הבו גודל למולדתנו. אך גם אהבתו לעיירת גידולו בגולה ולגולת ליטא לא היה לה גבול, לאמור: לו ראיתי אותה כולה שתולה פה בארצנו. מי ששמע כיצד סיפר על שיחותיו עם בן־ארצו הישיש, ר' זרח ברנט, איש אסיפת קאטוביץ ומבוני היישוב ביפו, ומי ששמע כיצד סיפר על שיחותיו עם בן־ארצו הישיש, הסופר ישראל שף, ומי ששמע כיצד היה מדבר עם בני ארצו, בני ליטא תיירי אפריקה הדרומית ומעוררם: בואו, חשתקעו פה, כל ליטא צריכה להשתקע פה — שוב לא יכול היה שלא להבין לפשר־המשמעות של התחבולה שבתמורת־השם. היא כאילו באה להזכיר, כי לא בידיים ריקות כי אם ברכוש רב יבוא העולה לארצנו — עידית טובה של גולת־מוצאה, גולה גולה סגולתה וסגולותיה. כשם שאהב את סגולות־גלותו — השכל הישר, חומרת־החובה, הסתפקות־במועט, כך אהב סגולות־הגלויות האחרות: מי יתננו מזיגת האורות כירושה לבנינו אחרינו, אשר ההתערות בארצנו תנחיל להם סגולות חדשות. יודע אתה — אמר — ‎במי אני מתקנא, במשה התורכי העובד אצלנו, כמה חסינות וכמה פשטות, והעיקר פעם אחת עלה על הגג וראה את תל־אביב, הביט סביבו, פרץ בבכי של שמחה, טפח יד ביד וקרא: בן פורת יוסף, סטאמבול! ודומה, כי הקנאה היתה לא בלבד בחסינות ובפשטות, אלא בתמימות־הראייה, שבה תמורת־השם, המקיימת בתחבולה את בינדר ובן־דור, שוב אינה קביעת־תכנית אלא ציון־עובדה.

ג

תהיה זאת בדיה לומר, כי הוא זכה בתמימות הזאת, אדרבה — עד אחריתו לא נחלץ מניגודה של תמימות: מתיחות שבין עצמו כפרוגרמה ובין עצמו כהװיה שעשתה את חייו כשבירת־רצון מתמדת. מי שראה את המתיחות הזאת לפי סימניה החיצוניים — זקיפת־הקומה, סימור־הפנים, התפתה לראות קצף־גיחוכה, אך מי שראה אותה לפי מקוריה הפנימיים — בולמוס־המסירות ולהיטות־העשייה — נכפה לראות צולת־רצינותה. מתוכה נעשתה מלחמתו בחלאת־היישוב — החל בספסרי־הקרקע וכלה במנצלות עוזרת הבית; מתוכה נעשה שירות־המודיעין שלו, אשר שש לשיר את שירת־האורות אך לא נרתע מקונן קינת־הצללים. זהו תשעה־באב של תל־אביב — כך שמעתי מפיו שלוש פעמים. פעם ראשונה, כשעברנו ברחוב הירקון, שבתיו לא היו עוד מרובים ומתוך אחד מהם נשמעו צעקות, אלו צעקות של אב זקן שהוכה בידי בניו; פעם אחת, בבית המערכת, שהיה אז בדרך פתח־תקוה, וחדריו היו מלאים מכיתות־לבנים, תוצאת־השריפה במוסך הסמוך, שבו נהג, מתוך יצר נקמה, העלה באש עשרות מכוניות ציבוריות; פעם אחרונה, כשנמצאה גופתו של מהנדס שנרצח בידי מעבידו. באותו ערב, בבוא האלמנה למערכת, ניסוטו הכל לאחור, יצא הוא, ואמר: אני אגיד לה, כי צריך להגיד לה. איך הודיע, איך דיבר — מי שהיה מעורה ברבים כמותו היה בו הכוח המחייב חומרה ועדינות כאחת.

אמת, מי שנטה להתפתות ולראות במתיחותו את קצף־גיחוכו בלבד, לא חסר רגעי־הזדמנות לכך — כי הנה נתגלה במגבעתו: לא מה שנקרא היטעלע אָפנת פועלים ועסקניהם אלא מה שנקרא טראָפּענהעלם אָפנת איכרים ומשגיחיהם; הנה נתלה בשימושי־הפיוט שלו: לא דגל אדום אלא דגל ארגמן. אבל אלה וכאלה היו כקליפות קלילות הטפולות לגרעינו החסום, שביקש נתיבה לאוכלוסיה גדולה ורבת־הפנים (”עמך”) על דרך צלילה־לא־צלילה לתוכו ובתוכו. צא וראה — אמר — מימרה של רומאים היא, כי הסינאטורים אנשים טובים, אך הסינאט חיה רעה, ללמדך כי היחיד מקפח ייחודו בתוך הציבור, אך הלכה של חז”ל היא, כי הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, והטעם שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ללמדך כי אין היחיד מקפח את ייחודו בתוך הציבור. והוא ביקש לעמוד ולהעמיד על אותה חכמת־הרזים ואותם רזי־החכמה — הוא ראה והראָה, היה להוט לראות ולהראות אוכלוסי־ישראל, ובאשר אסיפה וכינוס, חגיגה ולוויה, תהלוכה והפגנה, עצרת ותערוכה, שם הוא, מגבעת־השעם ותיקו לידו, הראש מורחק מעל הנייר, שפתיו צמותות, העין והאוזן נעות קמעה לצוד משמע ומראה והיד רושמת בכתב שאינו נאדק בנייר אלא כמרפרף על גבו, דברי תיאור והתרשמות והערכה, המתנסחים גמר־ניסוח תוך כדי כתיבתם: טול ומסור לדפוס.

ד

איש־משאוי נתרחבו לו העשיות — או כפי שאומרים עתה: המשימות — ולא בלבד כוח־גופו הצמוק, החלוש, אלא גם כוח־רוחו נמתח: להחזיק צעד, להחזיק צעד. בתהלוכת־פורים נגררו ברחובות גם כלי־מסע הישנים של העיר, ואמר: הצרה היא, כי גם רבים בינינו הם דיליז’אנסים נושנים כאלה, פורדים מיושנים כאלה, ולא די שאינם מרגישים בכך, אלא שהם תמהים וכועסים, כי אתה מסרב ליסע בהם. היה סוקר, חוזר וסוקר את בני־עלייתו, ומבחין בהם ליד אלה הנראים לעין כל ושהערכתם היא כדרך־המטבע: הם גדלו עם תפקידם, גם — ופעמים בייחוד — את אלה, המבקשים להיראות לעין־כל, והם בחינת פורדים מיושנים על תמיהתם וכעסם. התשוקה הנלהבת שלא להישאר מאחורי הגידול, וההכרה הצוננת של הגבול האורב, המריצו את מתיחות־הקבע שבו, שביטויה היה כמין חלוציות־תמיד.

והיא שהביאה אותו, החלוש וידוע־החולי, בשנות־העמידה, לצבא, לבריגאדה, למדבריות, לאיטליה. בימי־החופשה היה המתגייס — מגייס, וראה את “דבר” צולע מאחורי תעודתו: הוא עושה כמצוות־אנשים־מלומדה, אין אש. מהיותי עורך־לילה בימים ההם, עשה אותי ראש־הנתבעים, ראש־הנאשמים. יכולתי להיענות במה שהיה בי — הכרת־החובה, אך לא יכולתי להיענות במה שלא היה בי — הרגשת ההתלהבות. ולא בלבד משום הטעם האחד: התופת, הנערכת בלב האיש הצעיר, הנדרש כאחת לישב במדבר, חייל בצבא אנגליה ולשמוע מרחוק על הדי מלחמתה בביתו, במשקו, בחופי ארצו — בזה היה משיב, כי זוהי תופת מפרה, והיה משנן אימרה של בן־גוריון, שעל פיה עלינו לנהוג בספר הלבן כאילו לא היה היטלר ולנהוג בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן — אלא משום הטעם האחר: עם־הבייבל מנהגו בחטיבות שלא מבני־אייו הוא כמנהג מצביא־הבייבל באוריה החיתי, והוא מנהג העשוי לשמש לא בלבד את הספר הלבן, אלא גם את היטלר. לא ארכו הימים ומבחר־הנעורים שלנו, צעירי־הבריגאדה, באו לשרידי־הטבח וראו הכל, כי למחיה שלחם אלהים, ונפרכו ממילא טעמי־המחלוקת, אך כעדות לה נשמר מכתבו אלי, דבר זירוז ותוכחה: ”האזינה אלי וישמעך אלהיך — אלהינו. כל מליצה היא בנידון דידן אמת, גוף של מעשה, ציווי וכדומה. רמות אינן כאן אלא שטחים של ממש. — איני חושש, שמא תראה בדברי תעמולה לגביך. כן אני רוצה לעשות תעמולה, לתעמל אותך. בידך לעשות ואינך עושה, ואתה נותן את הדין — איך נביא את הגאולה? לא כיצד תבוא. כיצד נעשה אנו את חלקנו כדי להביאה? אין שום ספק, כי המעשה בה”א הידיעה הוא כיום בהיחלצות לצבא. — — כי זה המעשה, הצבא עושה את המלחמה ולא אחר — — אנו צריכים היום הרבה חיילים וחיילות. נחוץ. לנו גם המספר, למטרת טענות מדיניות, ואנו צריכים את עזרתם ממש, אף־על־פי שהיא לא־גדולה בחשבון של כל יחיד ויחידה, אבל פרוטה ופרוטה מצטרפות, ורק כך אנו צוברים את הכוח הגדול שיעיק על האויב. ועוד יותר אנו צריכים את ההליכה לצבא למען ידע יהודי, כי שעה אחרת היא, לא השעות הרגילות ולא הימים של משלח־יד וסידור והכנת מעמד חמרי ליחיד ותרומת־אנחה לטובת הכלל. אוי לנו אם כיום יישארו יהודים במצב־נפשם הרגיל, בלי מהפכה ברגש ובנכונות לקרבן. ההצלה הגדולה שיציל עמנו את עצמו תהיה הנכונות למלחמה, לייסורים, להגנת איש על אחיו, להגנת החזק על החלש, `להקרבת החיים פשוטו כמשמעו. אם נשיג את זה לא יוכל לנו היטלר. אילו היו אחינו בפולין ובשאר הארצות מוכנים ברוח הבנה כזאת, לא היה יכול הצר לטבוח אותם, ואילו יכול להכריעם בכוח מתוך קרבות בלתי פוסקים, היה קול־שאון־ההיאבקות מנסר מסוף העולם ועד סופו, ועולם־יה היה באמת מזדעזע. אילו הקרבנו את מחצית קרבנות פולין וליטא תוך כדי מלחמה, היינו אולי מנצחים במלחמת־עתידנו, והגויים היו מוכרחים לתת לנו את המעט שאנו דורשים מהם. ואם איננו מניעים את נפש העם למלחמה לאלתר, הרינו מאריכים את הגלות המרה, שאינה במקום זה מליצה אלא תכונה של ממש. והיא תכונה בארץ־ישראל כמו בחוץ־לארץ. אם לא מלחמת החשמונאים, אזי גלוּת. אם לא מלחמת מסדה — אזי היטלר. הרומאים לא טבחו אותנו כמו שעשו לנו בפולין. גם לא הכשדים. למכור לעבדים ולשפחות זהו עניין אחר לגמרי במסגרת התקופה ההיא. להגלות את החרש והמסגר, לאסוף את פרחי בית המלכות ולפרנסם ולתת להם השכלה ודאי שאין זה מידת היטלר. אם יהודים לוחמים ונכונים להקרבה עצמית מוכרחים הגויים להתחשב בחישוב אחר לגמרי. — ועוד, אנו צריכים שילכו יהודים לצבא, שיש בו מבשורת העצמיות, העבריוּת. ואין לך עוד מעשה המבריא את היהודי — מלבד ייסוד יישובים יהודים נוספים על אדמת ארץ־ישראל — כהליכתו לפלוגות וגדודים עברים, ואפילו אם הם לפי שעה עברים רק בשם, ובתכונה חלקית, ולא בבעלות עברית. ההליכה אל עולם־כוח עברי היא המרפאת והיא הנחוצה. אבל גם תוצאות חשובות ופרי ישוה יבוא מכל זה. — — ושוב, בוא ראה, מה אתה עושה לנו כל יום. לא רק שאינך דוחק את הקץ, אלא שאתה מדחהו. מי יודע כמה לבבות היית מכשיר יום־יום בקריאה, בהבלטה, בזעקה, בהקרנת־חום. מי יודע, כמה נשים היו מרשות לבעליהן ללכת, כמה אחיות היו מאיצות באחיהן, נערות באהוביהן, כמה מהססים היו מחסלים את היסוסיהם, כמה שאננים היו מתחילים להסס — מרוח־סערה, רוח נושאת חום מתוך העמוד הראשון של ”דבר”. ואתה מונע את כל הטוב הזה — — כל אפס־מעשה ב”דבר”, כל מיעוט־מעשה ב”דבר” יש לו הדים ובני הדים גלויים וסמויים, שקשה למנותם ולפורטם, וכל זה עליך. איזה הר כבד של אחריות נתון על ראשך, איזו מידה של חיים בידך, איזו סכנת מוות, חס וחלילה, בקרירותך — —"

ה

כך היתה תפיסתו, תפיסת התעודה של אומנותו — הר כבד על ראשו, מידת־חיים בידו, סכנת־מוות בקרירותו. הוא הבין ודרש לכתיבה חיה, מענגת, אבל רחוק היה מדרך הריפורטרים, שנתרווחה עתה ביותר — בחינת־כקולטו־כך־פולטו, פיקנטיות־כפולת־שמונה ושעשוע־לשמו. אפשר ותגבורת־הטיפוס הזה והתחבבותו היא שהיטתה אותו אל מעבר לתחומו של הריפורטר והושיבה אותו לשולחן עורך הלילה — והיא לא צלחה, ולא משום ששיטת עפרונות־הצבעונין, שהתעקש בה, יותר משהקלה הכבידה, אלא משום שהיתה זו עבודה שכולה ישיבה ואין עמה הליכה, ריצה, והיא פגישה עם ניירות וטלפרינטר, ולא עם מראה־עין ומשמע אוזן, עם אותיות ולא עם אוכלוסי־ישראל — ואחר־כך עקרתו מתל־אביב והביאתו לירשלים, שבה נדרש ממנו חידוש־מתיחות.

ודאי פינה מקומו בבית הן במשמעותו הנרחבה — תל־אביב והן במשמעותו המצומצמת — מערכת ”דבר” גם מתוך הרגשה, כי הדור נסע, הגווארדיה הראשונה התפוררה ואיננה, והרי בית חדש־ישן — ירושלים, מפלט מפני שיגרה; הליכה לחלוציות מחודשת. ואפשר ובמותו קמו לו כיסופיו במילואם — הפרוגרמה היתה הוויה, בינדר היה בן־דור, ובקפוא אחרון־פירכוסיו נתחייכו לו, במזיגת החומרה, הפתוס והחגיגיות, תודעת הנופל על משמרתו, משמרת ירושלים הנצורה.

[ב' בסיון תש”ט]

א

בתולדה הקצרה, אך מגוונת, של העתונות העברית, יירשמו שמו ועשייתו של יצחק בן־דור בכלל הראשונים, שטיפחו את התחום, שהיה בה בחינת חדשה ובחינת חידוש. מעשים בני־יומם, שהם מענייניה של הכרוניקה, בין במובנה המצומצם בין במובנה הנרחב, לא באו בה ברגיל על האָרתם הסמוכה להתארעוּתם. הטעם לכך כפול היה — ראשית, העתונות העברית ההיא לא באה לשקף מציאות עברית סביביה, והחציצה שבין לשונה ולשון־סביבתה, שבה רחשו החיים, היתה בולטת בייחוד באזורים המעורים בשטפם של החיים. אחרית, העתונות העברית ההיא לא נפטרה, בעצם, ממסורתה, פרי גידולה — היא לא נפטרה מתכונתה מלפני היותה עתונות יומית, כלומר מאווירתה של העתונות השבועית; הרי ”היום” שנולד עתון־יום־יום לא האריך ימים, ואילו "המליץ” ו”הצפירה” שהאריכו ימים, נולדו בעקבותיו מעתוני־שבוע ודומיהם, ותכונתם הקודמת היתה כדבוקה בהם ונלוותה אף לעתונות העברית בארצנו, שגם גידולה כך, ושיורים של תכונה זו עודם מצויים בה עד עתה. מתפקידם של אלה, שבאו לבנות את עתוני־יום־יום בארצנו, היה לבור מתוך המסורת הזאת את יתרונה — מידת האחריות, שריווח של שהייה מסייעו; ולזרות את מגרעתה — ההליכה עקב בצד אגודל, הגוררת אחריה פיגור ואיחור, בני־הלוויה של מידת־הבטלנות. והנה י. בן־דור היה מכלל אלה, שטרחו להיאמן לתפקיד הזה בתחום הריפורטז’ה, שהיה כבן־חורג נזנח.

והתפקיד הזה, שנטל עליו, לא נטלו כאומנות־לשם־אומנות, כדרך שהיא פורחת עתה בעתונותנו, שרבו בה ספקי הסקרנות־לשם־סקרנות, אלא כתפקיד, שעיקרו במה שהוא ראה, על פי דרכו, לעודד, להדריך, לחנך, כחוליה בשלשלת־המאמצים בחידושה של האומה בארצה מכוחה של עשייה ממשית. לאמור, כשם שהיה שלשום פועל חקלאי בחולדה וברחובות וכשם שהיה אתמול חייל בגדוד או סולל כביש ובנאי וצלם בירושלים, כך היה היום עתונאי — אמצעים שונים למטרה האחת, המטרה החלוצית. כאן וכאן לא היתה תחילה אלא הנדוניה של ההתלהבות והמסירות, ועם העשייה ומתוכה גדלו הסגולות המוטבעות והנקנות כאחת. כושר קליטה של מראות ועניינים הוא שסייעו להיות מראשוני הרפורטרים העברים ממש, שהבין להערים על היצר הרע של הסקרנות באופן שנעשה, אם לרצונו ואם על כורחו, משמש היצר הטוב של ההתעניינות. מתוך תיאור חי וסמוך, שתוכו כבלי משים הערכה חיה וסמוכה של ענייני־יום¹ יום, באה על ביטויה הדינמיקה של גילויי־חיים והווי בעצם־התהוותם. אם לדקדק, הרי עם הריפורטר העברי הראוי לשמו נולד, בעצם, העתונאי העברי. כי בני־אומנותו, בין מצרפי הפיליטונים ובין מחברי הכתבות, ואפילו כותבי המאמרים הראשיים, היה בהם ממידתו של הסופר העברי, שיכול היה לשבת שבעה נקיים — שעתו לא דחקה בו וקוראו לא דחק בו, ואפילו שימש עתון־יום היה כמשמש עתון־שבת. הריפורטר הוא שהביא בעתונותנו את רהיטתה של השעה וסמיכות־ההגבה עליה, כמעט שמותר לומר, כי הוא היה מגלה השעה ורחשה.

ב

באמת, מה שאמר המשורר על השחקן, כי דור בא אינו קולע לו זר, שכן אמנותו היא בת־חלוף, ניתן לומר על העתונאי בכלל והריפורטר בפרט. אך אין כלל בלא יוצא, ואפשר והריפורטר העברי ניתן לו להיות בחינת יוצא זה. בייחוד הכוונה לריפורטר, שידע בהארת הארעי של חליפות־היום לשמור את גרעין־הקבע של תולדות־הזמן, כלומר שיכול לראות ולהראות את נפצי־המאורעות ונפוצות־המעשים, כפי שהם משולבים במסכת־התהליך, בצומת־ההיסטוריה. הידיעה והיכולת הזאת משוות ערך קיים, אם לא לכל פרקי הכתיבה הזאת, הרי לרבים־רבים מהם — דור בא יראם כעדויות לחזיון הגדול של שיבת־העם; מלחמתו ובניינו, לא בעיגול הגדול של הסיכום הכולל אלא בשרטוטים הקטנים של הספרות הבודדות. אסופת הפרקים האלה היא בנותן־טעם ובנותן־עניין, שכן היא כבבואה של הנעשות כפי שהיו בעצם־ריתחתם, שאפילו היא כצילום־על־רגל־אחת, הרי מהיות צלמה חד־תפיסה ומהיר קליטה ידע לצוּדם בחיוּתה הרעננה, וי. בן־דור היה צייד מומחה כזה וספרו “רבדים” הוא כדוגמה נאה למצודו.

דוגמה זו כוללת מבחר־הריפורטאז’ה שלו בכמה תחומים. הרי תחומה של חגיגת עם, שהקדיש לה מאמרים קטנים וגדולים, שבהם ניתנה בראשונה ארשת לחזיון העממי הזה, שכבש, בייחוד בפורים, את העיר העברית הצעירה, ושאָפיוֹ והתפתחותו יצאו גם ללמד על אָפייה והתפתחותה. התיאורים של שוּשן הבירה, התהלוכות, מחולות־העם, השירה והזמרה, ועל כולם שפעת־ההמונים, מיגוונת־שבטי־ישראל, שמרו את יום הצהלוּלה, עדוּת להתנערות השמחה העממית וחידושה, משיכחת ימים יבואו. וכחג הפורים חגים אחרים, בין בדמותה הצנועה של חגיגת חנוכה, בין בדמותה ההומה של חגיגת המכביה. והרי תחומו של הכפר, שהיה בו אמנם אורח, אך ראה אותו וכן הראה אותו, במאמריו על כלכלת היישוב ומשקו, כמסד של קיום, חיים ועבודה. גם פה נתן דעתו לגילויים השונים, אם חג קטן — חנוכת חדר אוכל במשק ממשקי העמק, אם חג גדול — מחצית יובלה של אם־הקבוצות בעמק־הירדן. הוא מעורר דעתו של הקורא על הגדולה — הקבוצה כיצירה שהבאנו לאנושות, על דרך שהוא מעוררו על הקטנה — פרט פרט וצירופו, מיספר מיספר וסיכומו, ודרך התיאור, התרשמות וסטטיסטיקה בקנה אחד. הנעימה היא נעימת שותפה של יצירה ונשזר בה חוט של זיקה אינטימית, בין אם העניין המתואר מרעיד נימי־נעורים — מראה המושבה רחובות, שתולדתה ניתנת בקצרה, מעלה בו זכר הימים, שבהם היה בעצמו מפועליה; בין אם העניין המתואר מרעיד נימי ילדות — מראה טירת־צבי, שהוא מספר וחוזר ומספר בה, מעלה בו זכר הימים שבהם היה שלם עם אלהיו. וכן הוא, הריפורטר של העיר, מפליג לבסיסה, לכפר, מספר על הרחבת יישוביו — (ראה ההבלטה שלו: אין לנו יישוב מסדום עד אילת) — על שמחת המים, כשם שהוא מספר על הגבורה — חומה ומגדל של הגדולים, כך הוא מספר על השעשוע — הבובטרון של הקטנים. ויש והוא מנסה לזווג כפר ועיר — בנופו של החלום הירוק הוא רואה צירופם של נוי ותועלת, מעורר לגידול האילנות בכפל־תכנית: יער למרגוע, עצים לתעשייה, מלמד את קוראו כוחה של שתילה בעיר וכוחה של בריכה בכפר.

והרי גם ריפורטז’ות על אישים; לא רבות הן אך אפיניות ביותר. תיאורו של ביאליק בתוככי תל־אביב, הוא תיאור חי ומקיף ובו ניצל פרק מחיי יחידו של העם — כאזרח העיר הזאת. אף תיארו של דיזנגוף הוא מיוחד בסוגו — כשם שמידת האמת אינה מטשטשת את מידת־החיבה, כך מידת־החיבה אינה מטשטשת את מידת־האמת, ודיוקנו של ראש־העיר נראה כהווייתו — פיגורה של בונה ונבנה, שעשייתו נמשכה למעגלה. כדמותו של בונה העיר הצעירה היא דמות קודמו — ר' זרח ברנט, ששכונתו הקטנה והדלה, שבנאה בימי חיבת ציון, משקפת על תל־אביב הסמוכה, כאם דלה וכחושה המביטה על בתה הרעננה והמשופעת. קול האהדה, המהלך בתיאורו של הישיש, איש אסיפת קאטוביץ, מובלעת בו גם איוושת תודה מיוחדת, כמעט אישית — תודתו של בן־ליטא הצעיר לאיש־ליטא הזקן שהיה כאביו זקנו לעלייה, לחלוציות. ואין צריך לומר, כי תודה זאת מרטטת ביותר בדברו על מי שהיה לו כאב, רב ומורה — ברל כצנלסון, וּודאי לא מקרה הוא, כי לא הגיע לידי תיאור־דמותו, כפי שהתאווה — גודל־ההערצה לא הניח לו אותו ריווח־בינתיים, חלל־מחיה של ביקורת, שבלעדיו נסתם פתח הערכה כמיצויה.

החובה להבליט את האורות, מבלי להעלים את הצללים, היא שנתנה, כי מי שלא צייר, כפי שראינו, אלא דמויות מעטות, בולטות ביותר, לא רצה, לא יכול, לפסוח על קשה־הגורל, ושעל־כן הציב ציון לאותו איש העלייה השנייה, שהסכסוך בין אפיו וסביביה הוציאו ממסלוּלה של הנורמה — הלא הוא ואגנר, שוותיקי העיר זוכרים דמותו כדמות הממנטוּם על גבולי־מתיחותה של נפש־האדם.

ג

ריפורטר וריפורטז’ה — ומה מפנים להם? היא השאלה, שהספר ”רבדים" מבקש להשיב עליה. שעל־כן ניתנו בו דברי האיש בימים, שבהם דיבר בגלוי מה שהיה תמיד בהסתר — חייל. כי הוא היה חייל לא בלבד בימי מלחמת העולם הראשונה, ששירת בה בגדוד העברי, ובימי מלחמת העולם השנייה, ששירת בה בבריגדה העברית, הוא היה חייל גם כפועל במושבה, גם כריפורטר, אלא מה שהעלימו בגדי־האזרח הבליטו מדי־הצבא. כבר כתבו על פרשה זו: כמה נפתל עם מוסדות וממונים, שפסלו אותו, בן החמישים, לשירות־צבא ויכול להם, אבל הנאמן לתיאורו של האיש, לא ידבר על כך כעל גבורה ובקשת אוויר־נשימה, לא דרך־גבורה היא אלא דרך־הטבע. הוא אנוס היה על פי אָפיו ותפיסתו להיות במערכה ההיא — במדברה של אפריקה להיות עם יהודיה ולחיות את השכנות הצפופה של יגונם ושמחתם; באיטליה הכבושה להיות עם יהודיה ולראותם בכפל גילוים, גבורה מכאן ובגידה מכאן, ולסייעם בהכרעת הכף לצד הנאמנות, לצד המשכת תולדות ישראל, שפירושה למעשה עליה לארצנו; במחנות החיילים, להיות בתוך טהרתם — חירוף־הנפש בעצם־המלחמה ומסירת־הנפש לאחריה, הצלת שרידי־השואה מרעב ועזובה, הטיפול בילדיהם והדאגה למחוסרי גופם ונשמתם, ארגונה של ההעפלה; כבתוך טומאתם — ספסרות וזנוּת, שוד ושחוק־האזארד, התנכרות וקשיחות, ולסייעם בהכרעת־הכף לצד האחווה היהודית, קיבוץ־הפזוּרים, איחוד הגלויות, תקומת־ישראל.

והנה אך פשט מדי־החייל והוא חוזר ומתגייס — מי שהיה מעורה בעירו, עד שהוא וחבריו הגדולים,יעקב רבינוביץ ויהודה קרני, נראים כמחוברים לה בטבורם והיו כאותו חוט המשולש של הטרובדורים שלה, הניח אותה והלך לירושלים לעבוד אותה, כאשר עבד, במשך עשרים שנה, את אחותה הצעירה. כחייל, שעיקר כושרו התמצאותו במקומו, עמד מיד עמידה מאוששת על משמרתו, ורשימותיו הירושלמיות מעידות על חידוש־חוויה וחידוש־התרשמת ונראה כי הרגשת החידוש לחשה לו לבור לעצמו את הכינוי: בן־ציון, כמי שמחליף משמר דור במשמרת דורות. ניצב על משמרתו יצא ללמד קוראו תולדת תחייתה של עיר־דוד בדורות האחרונים, וכשם שהזכיר לו, כי תחיית העם היתה לה ירושלים כדרך הטבע ראשית־אחיזה, כך הזכיר לו, כי תחיית הלשון היתה לה ירושלים כדרך הטבע וראשית אחיזה, ודרש קרקע לה לריבוי הכפרים סביביה, ודרש למרכזיותה, להיותה מה שנועדה להיות — הבירה.

מתוך רוח זו נכתבו גם רשימותיו על שעות־המתיחות הגדולות שבאו על העיר — אחרית ימי המאנדאט, ימי בווינגראד ומשוכות־התיל, ימי ערב תקומת המדינה — מכת רחוב בן־יהודה, ימי ראשית המדינה — מצור העיר המסמרת עצמה — כלשונו — להסתער על כל תוקפיה, וימי עצם הקרב, שבה היא — כלשונו — פורטת ביצורים ולובשת ביצורים ועומדת על נפשה, נפש־התולדות.

ריפורטר וריפורטאז’ה — ומה מפנים פנימם? היא השאלה, אולי השאלה בה"א הידיעה, שהאסופה שלפנינו (הספר ”רבדים”, הוצ' טברסקי תשי”א( מבקשת להשיב גם עליה. שעל־כן ניתן בה ילקוט אחד — מכתביו לרעייתו וילקוט אחר — מכתביו לבנו, חיים.

פה, בווידויו ברשות־היחיד המוצנעת, נבחנת דרכו ברשות הרבים המגולה — ומבחנו כמי שהשטר שבידו יש לו לא בלבד כיסוי מלא בזהב

טהור אלא למעלה הימנו. הקורא לא יוכל שלא לחוש אוויר־פסגות, החריף והמלבב כאחד, המנשב במכתבים אלה, ולא יוכל שלא להצטער, כי המתיחות שבין דור אבות ודור בנים, כדרך שבאה על ביטויה ברשות היחידים, לא זכתה להיות ביטוי ברשות־הרבים. ובעיקר לא יוכל הקורא שלא להשתאות, עד כמה כיסויו של הכותב היה גדול מגילויו, והוא יפקפק, אם הכיסוי הזה היה מוּתר. כי מי יודע, כמה היו חיינו, ובייחוד רקמת השתי וערב של ניגודיהם, נשכרים, אילולא החששה מפני גילוי עצמנו כהווייתנו הפנימית. תוך שהוא פחות מברו — עבירה גדולה, אך אפשר ובר שהוא פחות מתוכו — עבירה גדולה ממנה. פירסום האגרות, הניתנות באסופה, הבא, לאחר שגם האב וגם הבן, נפלו חלל על משמרתם, בא להראות את האיש כאמיתו, על ברו ועל תוכו, כפי שהמעטים, הקרובים לו ביותר, ידעוהו בחיים.

[אייר תשי”א]

א

מרחק-הגיל שבין מאיר יערי לביני, וכל עצמו חמש שנים חסר חודשיים, רישומו עתה, כשהוא עובר סיפה של שיבה ואני באמצע דרכי מזיקנה לשיבה, רישום מועט, אך לפני ארבעים ושלוש שנים, כשנפגשנו ראשונה פנים, רישומו של אותו מרחק-שנים רישום מרובה היה, ועיקרו משולש.

ראשית, הוא היה ארבע שנים לאחר עלייתו לארצנו ואני הייתי כשלושת רבעי שנה לפניה; וההבדל הזה היה, גם מבחינת המציאות וגם מבחינת ההרגשה, מכריע וכמעט מדכדך. והרי אפילו חברי, הצעירים ממני, שעלו לפני, לא יכולתי שלא להכיר ביתרונם. לימים, כשקראתי דברי ר' בנימין על הקנאה, שהיה מתקנא במי שקדם לו בעליה, כגון שלמה צמח, שקדם לו בשנתיים, ועל שהוא כל ימיו מבקש להדביק שנתיים חסרות אלה והוא רץ להשיגן ואינו משיג, נזכרתי קנאה שבי שהתקנאתי בבני-גילי שקדמוני בעלייה, ואם כי דחיתי וחזרתי ודחיתי את הקנאה מתוך סברה, כי היא לא בלבד קנאת-שווא, אלא, בין כולה בין מקצתה, אף קנאת-שטות, הרי עוקצה או לפחות, קצה-עוקצה לא נעקר מקרבי עד-עתה.

שנית, אותה פגישת-פנים ראשונה, אפילו היתה חידוש לשנינו מצד הראייה, לא היתה לי חידוש מצד השמיעה: הוא – שמו ושמעו הלכו לפניו והגיעו למבואי אָזנינו; למראשית כינונה של תנועת “השומר הצעיר” וייסוד קניה בעיירות גליציה בסופה של מלחמת העולם הראשונה. ובייחוד נודעו לנו שמו וטיבו מפי חברי “השומר הצעיר”, שישבו בווינה והיו בשובם בבוני הקנים, וכן אמנם נודעתי עליו מפי שבי-וינה, בוני-הקן בעיר מולדתי, ברודי, וראש-קבוצתי, קבוצת “עורב”, מורי וידידי דוד כהנא בראשם. לימים, כשבאתי לכנסיה השלישית של “השומר הצעיר”, שנתכנסה בלבוב, הגיעני גליון אחד, שנדפס בו מכתבו של יערי הכתוב, כמדומה, בכפר-הכשרה אנצרסדורף הסמוך לווינה, ודבריו עשו רושם; ולשנים הגיעני גליון אחר, שנדפס בו מכתבו אחר, הכתוב, כמדומה, במקוה-ישראל, ושמו: מקץ שלוש שנות-נדודים; ודבריו עשו רושם כשל קודמו, ואף יותר ממנו. לפי ששני המכתבים כתובים היו פולנית מחוטבה, לא יכולתי לכבוש בקרבי תמיהה: שמו יערי ולשונו לעז; אלא עד-מהרה הגיעתני, על ידי ידידי שלום בריא-בריוני, חוברת “הדים” שבעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש, ומצאתי בה את המאמר “סמלים תלושים” והיה כשלישי לזימון, שהברכה יאה לו. על שלושת הדברים-שבכתב נוספו דברים-שבעל-פה – חברינו ששבו, אם לשעה קטנה אם לשעה גדולה, מארצנו, היו נתבעים לספר כל שידעו, ואוזננו שלא שבעה לשמוע, כדרך שהיתה כרויה לדעת מה שם, היתה כרויה לדעת מי שם, וכשם שביקשנו לדעת על שהכרנום למראה עין, ביקשנו לדעת על שהכרנום למשמע-אוזן. מן הדין להעיר, כי הדברים ששמענו על מאיר יערי היו שונים, ופעמים מן הקצה אל הקצה, אך דומה, כי הסתירה החדה שבין לשונות החיוב ולשונות השלילה, החריפה את ההתעניינות בו, כשם שהחריפוה כמה וכמה קושיות שנולדו, כגון מה ראה להעדיר את עצמו מקובץ “קהילייתנו” ולהניח, וכנראה ברוח זעפה, את קיבוץ יוצאי-גליציה בבית-אלפא, ואף לפסוח על קיבוץ יוצאי פולין, שצפה עדיין להתיישבותו, ולעשות כעין שבת לעצמו, בהקימו קיבוץ, שמניינו מועט היה, והוא מיטלטל מקיבולת לקיבולת – הנה שלשום בנה את בריכת המים במוצא ומחר יבנה את בריכת המים בהרצליה ובין בריכה לבריכה ביתו של הופיין וכדומה בתל-אביב.

שלישית, מורגל מעודי לראות אנשים מבצבצים ועולים מתוך מוצאם וגידולם, כגרמים נחשבים לגורלם ודרכם, נסתדרו לי חברי “השומר הצעיר” גושי גושים, שאף שתכליתם האחת עשויה היתה ללכדם כמערכה אחת, דימיתי להכיר את עקבי השוני של מוצאם וגידולם, אף בתוך המערכה ההיא, קל וחומר בדרך אליה; קל וחומר בן-בנו של קל וחומר לפניה. לכאורה, הכול מתכונתם שווה או דומה – אותם תלמידי-גימנסיה או בדומה להם, שאילו דרכם כחפץ אבותיהם סופם רובם פרקליטים, מיעוטם רופאים וקצתם מורי-גימנסיות. אבל משבאו בשערי “השומר הצעיר”, הרי אם לא כולם ודאי רובם נגרפים בגלי העליה לארצנו, ועיני הוריהם תוהות ובוהות. אבל עם כל השויון או הדמיון נודעה, לטעמי, חשיבות יתירה לכמה וכמה הבדלים, כגון בני סוחרים ומוזגים לחוד ובני אינטליגנציה מקצועית לחוד; בני חסידים לחוד ובני בעלי-בתים לחוד; בני מזרחה של גליציה לחוד ובני מערבה לחוד, וכדומה. ולא עוד אלא גם בעצם העמידה בתוך המערכה האחת, שביקשה להכחיד בתוך אחדותו של העתיד (תחילה הזיית המשכו של “השומר” ככתוב בספר “יזכור”; לימים חלום “קולוֹניה שוֹמרוֹבה”, ובאחרונה מציאות קיבוץ כדרך בית-אלפא) את כל מיני השוני של ההווה, נתנו אפילו הבדלי-הביוגראפיה את סימניהם, ולא היו דומים הרוב, שהציונות היתה זרה ואפילו שנואה בבית-הוריהם; כמיעוט, שציונות של אבותיהם פטרתם ממתיחות של ניגוד גדול; וכן לא היו דומים הרוב, שנשארו בעירם או בעיירתם, והמלחמה היתה להם מראה מקרוב, ורק בשיפוליה או לאחריה נצטרפו לה לתנועה; כמיעוט, שנמלטו מעירם ומעיירתם, והמלחמה היתה להם כשמועה מרחוק; ובשבתם בעיר המפלט הגדולה, וינה, חיו בה את שחר התנועה, היא ראשית גיבושו המכריע של “השומר הצעיר”; ואחרון אחרון, לא היו דומים הרוב, שלא נעקרו עדיין מתוך ביתם או בית-ספרם; כמיעוט, שתוספת גילם עקרתם מתוכם ועשאתם חיילים והעמידתם בחזית-המלחמה.

ב

לאור ההבדלים האלה היתה עמידתו של מאיר יערי עמידת-מיעוט מרובעת – בן מערב-גליציה (שהעמידה לו ל“השומר הצעיר” בראשיתו את מנהיגו, הוא אליעזר ריגר; בעוד מזרח-גליציה העמידה לו את הנהגתו); גידולה של ריישא, קהילת יהודים נודעת מימי ועד ארבע הארצות, ובדורות אחרונים עיר-חסידים (ובה פַטר המחלוקת סדיגורה-צאנז וסימנה: ראשית מדון), וחבורת סופרים בה ותסס “אהבת ציון” בה, והמשכה הציונות העממית, ואביו ר' חיים וואַלד מעוּרה בה, עושה ומעשה, וסופה הציונות העברית הצעירה, ואחיו ד"ר משה יערי, משכיל מפואר, מראשי-פעיליה. לאמור: משפחת-ציונים, שהרעיון הוא נחלת האב, והגשמתו תעודת הבנים. מפליטי וינה היה ויד ושם לו בגיבושו של “השומר הצעיר” בה, שחניכיו נישאו אותו על פני גליציה כולה; אלא שפרקם זה חסר מספר-חייו, שהוא לא שב לעיר-מולדתו לחזור ולהשתקע בה עד צאתו לארצנו, אלא עלה אליה מעיר-מיפלטו, ואף היא, כמדומה, נפקא-מינה, ולא קטנה, כי חסרונו זה, כשם שגרע מהתערותו במהלך-חייה של התנועה בערי-גליציה ועיירותיה, כך גרע מעצם-מהלכה, שקולו לא נשמע בויעודיה, למן הכנסיה בטארנאבה וויז’נה עד הכנסיה השלישית בלבוב, שאישיותה המרכזית היה מנהיגה, והוא כנזכר, אליעזר ריגר, והיא פטרתו, גם אם הניחה בידו לשחק את המתפטר, שכן המחלוקת הצדדית שבינו ובין קצת יחידי התנועה שנאחז בה, לא באה אלא לחפות על המחלקת העיקרית שבינו ובין כל התנועה, ומחלוקת זו לא יכלה להסתיים אלא כדרך שנסתיימה. אולם היתה הרגשה, כי בין כל יריביו, שעלו על הבימה להשמיע את טענותיהם הצדקות, ובכללם אף העז והנועז שביניהם, דוֹלֵק, הוא דוד הורביץ, לא היה יריב-ישווה-לו, ודומה היה עלי, כי בעל-המכתב מאנצרסדורף היה עשוי לכך, ואפילו התלוצצתי: יבוא בן ריישא ויכה את בן גז’יבוב, שדרכם של בני גלילות שכנים שהם מיטיבים להכיר זה את זה. ולא עוד אלא גם לימים, שיכולתי לצייר לעצמי אותו ריב-שניים, וראיתי בדמיוני את בן-גז’יבוב, הניצב הדוּר ומבריק ושמעתי בדמיוני את חלקת דבריו הסדורים, וכנגדו ראיתי בדמיוני את בן-רישא העומד מחמיר וקודר ושמעתי בדמיוני את חיספוס-דבריו הסבוכים, לא היה בי ספק, כי לא הראשון אלא האחרון היה נוצח.

ואימתי שיעשעני דמיוני כך, כשכבר היינו במחיצה אחת, באותו חדר קטן בדירתה של משפחת גוֹסקין ברחוב פאוויא בוורשה, שהיה לנו גם חדר-מגורים, גם חדר מזכירות הברית העולמית של הנוער העברי (שעברה לידי לאחר שהניחה ארווין פוגל, הוא משה צפור), גם חדר-זימונים עם אנשי “השומר הצעיר”, מראשי הנהגתו וסניפו בבירה. מעשה שנתקבלה חוברת ‘השומר הצעיר’ מלבוב ובה מאמר של מאצ’ק בורנשטיין, הוא מרדכי אורן, ובו נזכרה הפוזה הז’בוטינסקאית של אליעזר ריגר, וכשקראנו את הדברים האלה הקפדנו על כך, אלא שטעמי הקפדה שונים היו, שאני לא לא נראו לי הדברים משום שפקפקתי, אם הכותב ראה עד-אז את ז’בוטינסקי, ומשום שידעתי כי שמע את אליעזר ריגר פעם אחת בלבד, ואף ידעתי כי בשומעו אותו היה, ככולנו, מלא התפעלות, ואולי התפעלותו היתה גדולה משלנו, שהרי היה אולי הצעיר שבבאי-הכנסיה ההיא, ואילו איש-שיחי לא נראו לו הדברים, שלא הבין, מה ראה הכותב להיטפל למי שהיה מראשי התנועה והניחה משום שהניחה,ובלא ערעור ותביעה הניחה, והוא יושב בארצנו ומשקע כוחו בהוראה ושוקד על חיבור ספר תולדות הדורות האחרונים.

ג

אבל בדברי אלה הקדמתי את המאוחר, שהרי תחנות היכרותנו הראשונות היו – בוועידה העולמית הראשונה של הנוער העברי, בוועידת “החלוץ” העולמית בדאנציג; בכינוס החלוצים הגדול בלבוב; בכנסיית “השומר הצעיר” בריטרו שבהרי-הקארפאטים ואחרונה-אחרונה, בעבודתנו המשותפת בווארשה. לעניין הוועידות בדאנציג – הלכתי שמה כשלוחו של “החלוץ” בפולין הקטנה, שעמדתי בראש מרכזו, ונמניתי עם סיעת “הפועל הצעיר” הקטנה, שכן הייתי בימים ההם חבר מפלגת “התאחדות” )ואלה ימים קצרים, שכן כל חברוּתי במפלגה ההיא לא יצאה מגבול חודשיים ומחצה, ומאז לא הייתי, וכנראה שוב לא אהיה, חבר במפלגה כלשהי), ולא הייתי מבאי ועידת “השומר הצעיר”, שנתכנסה באוֹליבה הסמוכה, ולא שמעתי את הבירורים שבה, אך כשנסעתי עם חברי, אברהם יצחק סאַמט (עתה: צמד, איש רמת-יוחנן) ברכבת העירונית, שהיו בה פרגודים בין זוגות הספסלים, שמענו מעבר לפרגוד קול תלונה: חיי, שאיני יודע, מה אותו מאיר יערי מבלבל את דעתנו, ומה הוא רוצה מעימנו. קמתי לראות מי הדובר, וראיתי איש מזוקן וממושקף, הלבוש נוסח באַדן-פאַול, מכנסיו קצרים, ברכיו מגולות, ומגבעתו מגבעת צופים אדירה – היה זה ד"ר צבי זוננשיין, הוא צבי זוהר. משום פסק-הדין החמור הזה חידדתי את אוזני לשמוע את דבריו של מאיר יערי בוועידות שהייתי ציר בהן ואודה, כי היו אלה דברים רוגשים ובלולים, ובייחוד אם הקבלתים לדבריו של דוד בן-גוריון, שהסתירה שבין הרושם שעשו בי תנועותיו בראותי אותו ראשונה בחצר שבאוליבה ובין הרושם שעשה בי דיבורו מעל הבימה בדאנציג, היא פרשה משעשעת לעצמה ואַספרנה לעת-מצוא.

אבל אם דבריו של מאיר יערי לא היו ערוכים בתכלית-הבהירות, היו עשויים בבהירות-התכלית, והבנתי כי מתוך גרונו מדברת תודעת ייחודה של תנועה, המוכנה להשתלב, ואולי אפילו להתמזג, במציאות שנתגבשה לפניה, אך אינה מוכנה להשתעבד לה, לא-כל-שכן להתבטל בה. הבנתי לדבריו, ולא יצאו ימים מרובים והנחתי את “התאחדות” (בוועידת "החלוץ: ראיתי עצמי חייב להצביע כנגדה בשני עניינים נחשבים, וכשראש-הסיעה, יוסף שפרינצק אמר לי תמיהתו המהולה תרעומת: הייתכן, השיבותי: ראשית כך דעתי; אחרית, לא המפלגה שלחתני אלא “החלוץ” שלחני), ושבתי ל“השומר הצעיר” וניסיתי לחזור להתערות בה, ונסיוני נתקיים והתמיד כמה שנים, אם כי לא יצאתי מגדרו של כמין דייר-מישנה, עד בוא עת תמורות בנפשי וחזרתי על הראשונות, אך גם היא לא כיבתה אהבת-נעורים.

לימים, כשסיפרתי לו לב. כצנלסון על השיבה הזאת, לא הבינני: כבר היית במפלגת “הפועל הצעיר” וחזרת ל“שומר הצעיר”. הסברתי לו, כי ההליכה למפלגה באה משום אידיאולוגיה, שמטרתה היום ובייחוד מחר, ואילו השיבה לתנועת-הנעורים באה משום מנטליות, שסיבתה אתמול ואפילו שלשום, והיא אינה רוצה לוותר על עצמה ולהיבלע בשל קודמתה. ביקש להמשיל עלי דוגמת הוגו ברגמן, שכבר היה שלוח “אחדות העבודה” והנה הוא מראשי “ברית שלום”, ולא עירערתי על עצם ההשוואה, אלא שגם עתה סברתי, כדרכי, כי שורשה של “ברית שלום” בייחודה של מנטאליות, ואילו א. ד. גורדון מאחר לילך מעימנו או אילו מרטין בובר מקדים לבוא אלינו, והיה גורלה של הקבוצה הקטנה, יוצאת מערבה של אירופה, ואולי אף של “השומר הצעיר”, שיש בו גם קירבה לשרשה של הקבוצה הזאת וגם ריחוק ממנה, גורל שונה ואחר.

עניינה של השיחה חל בימים, כשנראו סימנים של ראשית השמאלה חדה במחנה “השומר הצעיר” (וכבר אמרתי דרך צחות: מארכס נתגלה באהלי הקיבוצים בזכרון-יעקב) ונשמעו מעל עמודי “הפועל הצעיר” דברי אזהרה תוקפים של יצחק לופבן ושל חיים ארלוזורוב, פירסם ב. כצנלסון ב“דבר” דברי תשובתו של מאיר יערי, אך אמר לי: האומר היום אל“ף יאמר, לפי שורת ההגיון וגזירתה, מחר בי”ת ומחרתיים גימ“ל; והדרדור אל התי”ו יבוא כממילא. ואמנם, יכול היה להיעזר, ואף נעזר, בדוגמה חדה: ההשמאלה בחלקו של גדוד-העבודה, שהביאתו אל מחוצה לארצנו והשיבתו לברית-המועצות. עם זאת השיבותיו דרך שחוק: ומה תעשה, אם מאיר יערי יגיע לתחנת אות גימ“ל ויתעכב בה עשרים או שלושים שנה? שאל: במה כוחו גדול? השיבותיו: במה שכמותו, כ”השומר הצעיר", יש בו קנינים שאינם ענין לויכוח, כדרך שהיו לרבים מבני דור קודם, לפי שהם כמיני מושכלות ראשונים, וראש להם הציונות, הנדרשת הלכה למעשה, והלשון העברית ותחייתה; וכל עוד יסודות אלה הם כדברים הניתנים מראש, שהם מעבר לצורכה של הוכחה, כדרך שאין צורך להוכיח,על שום מה אמי היא אמי, הרי המושכלות הראשונים קובעים את קצבה של ההליכה או המרוצה באותה אלפא-ביתא, ואם אמנם שורת-הגיונה תהא לוחצת ומוחצת, הרי או שישתמטו ממנה באלגנטיות מרובה או מועטת או יערימו עליה, גם עתה באלגנטיות מרובה או מועטת, שגם הדיאלקטיקה כפותה או מופקרת לדיאלקטיקה.

ד

ושוב הקדמתי בדברי אלה את המאוחר, אך דומה, כי המוקדם מתנהר מצד-מה מתוכם. כי הנה אזכור את נסיעתנו לכנסיה שבריטרו – שכבנו שנינו על גבי המדפים שברכבת, ומפי איש-שיחי קילחו סיורים, שכבשו את לבי, שענינם היה ענין מי ומי, באישי-ההסתדרות,וכל אחד ואחד נערך ונכרך לו שבחו, על שום תלמודו או על שום תחביבו, החל בדוד בן-גוריון, שלמד משפטים ואפילו תירגם ספר בענינם, וכלה בדוד זכאי, שהוא מומחה לתכונת השמים וכדומה. בזכרוני צירפתי לכך מה ששמעתי מפי השלישיה, מאיר יערי ואבא חושי ואריה ליכטינגר (שבא לעשות עיסקת-טבק עם ממשלת פולין), בשבתנו במלון שברחוב ביאָלאַנסקה בווארשה – הם מגלגלים בשיחתם דרך חירות ואני כעד אילם ושמח לראות, כיצד שיחתם מעבירה את אישי ההסתדרות כבני מרון. אם להודות על האמת, נכוויתי מדיבורם וביותר מנעימתו, שכן האישים ההם נראו כביכול בסנדלי-בית, ואני הייתי מוכן לראותם בקוטוּרנות. אבל תמהתי, כי פסחו או עקפו על אחד מהם, והוא ב. כצנלסון, ומה שהצלתי עליו מפיהם היתה האמירה: הוא האגוז הקשה.

ודומה, ההגדרה הגדרה, אלא שניתן להוסיף עליה, כי אם אמנם ב. כצנלסון היה האגוז הקשה של העליה השניה וכוח השפעתה על גלי העליה שלאחריה, היה מאיר יערי האגוז הקשה של העליה השלישית ושל יסודותיה שביקשו לצמצם את כוח ההשפעה הזאת, כדי לשמר את הייחוד המנטאלי שלהם עצמם מפני בליעה והבלעה, ולימים כדי לשמר את הייחוד האידיאולוגי, שבא תחילה כאמצעי לביצורו של היסוד המנטאלי וסופו נעשה יותר ויותר תכלית לגופה, באופן שהעדה נתגלגלה לכת והכת נתגלגלה למפלגה.

ודאי, כי הערכתי זו וניסוחה כלולה בהם הנחה, כי אם הבנתי את עצם ההתנגשות, לא קיבלתי את התפשטות גבוליה, ושעל-כן אין אני רואה את התפתחותו של “השומר הצעיר” כפי שהיתה, ככורח יחיד אלא כאחת האפשרויות, והשקפתי, גם לפנים, לא כל שכן עתה, ראתה ורצתה באפשרות המוחזקת לי טובה הימנה. אך לפי שהערכתי וניסוחה לא באו אלא לשמם, ואין בהם לא תביעה ולא השלייה של קבלו דעתי, הריני מחזיר עצמי אל לפני ארבעים ושלוש שנים, ימי עבודתנו המשותפת, כדי לומר, כי כאז כן עתה, הנני סובר, כי תנועת “השומר הצעיר”, עלתה, לאחר גל עליתה הראשונה, על שרטון, חלקה התפרק ועד דקאדנציה הגיע וחלקה התרפק על תמימות-תמול-שלשום, וחבריה בארצנו לא היה בהם כדי להוציאה מכפל-סכנתה, הלכך אם היה איש, שהכריע על התאוששותה, היה זה מאיר יערי, ובמו עיני ראיתיו בימי-הכרעה אלה, שחלו בימי עבודתנו הנזכרת, ואפשר שאילולא הוא, והיתה התנועה הזאת כאפיזודה שחלפה, והכוחות המרובים, עושי המעשים המרובים, הממלאים חללה של ארצנו והם מגופי נופה, היו מתבזבזים אילך ואילך.

עובדה זו נראית לי ברורה כל כך, עד שהשאלה, האמנם תודעת הייחוד והרגשתה חייבות היו להוליך לייחוד-לשם-ייחוד, ולא עוד אלא לימים אף לתחום אוריינטאציה, שאין לך אוייבת לכל ייחוד כמותה, ודרכה דרך האינפורמיזציה המכסימלית, היא אמנם, לדעתי, שאלה צדקה, אך החובה הכרוכה בה, אין בה כדי לעמעם את הזכות שבעצם העשייה הגדולה הזאת. ואם אמרתי, כי ראיתי את האיש בימי ההכרעה, שהיו ימי ההכרעה של התנועה כולה וראיתיו בכך בימי עבודתנו המשותפת, לא אמרתי כדי לעשות עצמי שותפה של ההכרעה. לא, אף בימים ההם הבדלי-התכונה שבינינו נתנו אותותיהם אותות – הוא תעודת העשייה היתה לו עיקר, שקבע את מידת ההתבוננות ואף צמצמה ככרחה של העשייה, ואני תעודת ההתבוננות היתה לי עיקר, שקבע את מידת-העשייה ואף ביטלה כצרכה של ההתבוננות. אבל דווקא משום כך דומה עלי, כי עדותי עדות.

ה

ועוד זאת, דומה כי מה שקירבנו ביותר היתה האהבה לערי-מולדתנו, מקור עצמנו, שרוחה ומזגה קיימונו במציאות-עמנו והשיבונו למחצבת-עמנו. זכורני לילה, שרובו עבר בסיפוריו על חצר-ילדותו ואגפיה, ולא פסק פיו מפרטי פרטים עד שראיתיה, לרבות האישים שבה – החל בר' אבא אפלבוים שפרנסתו על ריבית והוא שוקד על חיבוריו שענינם חכמי-ישראל באיטליה וכלה בנחום שטרנהיים, שפרנסתו אריזת ביצים והוא פייטן-בחסד-העם, ופזמוניו שענינם: דאס האָט נאָך געזוּנגען דער זיידע מיט דער באָבען (זה עוד שרו סבא וסבתא), או חרוזים נחמדים כגון: שענער ווי שולמית הייסער ווי דער תמוז (יפה שולמית לוהטת מתמוז), או חרוזים הנוגעים עד הלב: און דער ווינט טרייבט דעם מאַרך פון די ביינדעלעך אַרויס (והרוח מבריחה את לשד העצמות) היו שגורים על פי איש שיחי, שכוחו בשיר היה יפה אף מבהיל, ועד-עתה אני תוהה על דרכו לשיר מדברי התפילה: אשר עקד את יצחק בנו על גבי, על גבי המזבח, כשקולו נשמע כמתוך מערה אפלה.

דיבורו על עירו בא לו עם ביקורו בה – הוא נסע ליום היאָרצייט של אביו עליו השלום, ושמח בשמחת אמו האלמנה, שראתה אותו מעזרתה מעוטף בטליתו ועובר לפני התיבה, וכן שמח בעצה שהשיא לה להיפטר מן העכברים, שפרצו פירצה בקיר, ותוך כדי סיפור נאנח כאנחתה: אוי, קינד מיינס, שווער צו זיין אַן אלמנה (כן בני קשה להיות אלמנה). תיבות: קינד מיינס נשמעו מוזרות בפיו, שכן לא ראה עצמו צעיר, ואף שכל עצמו היה בן עשרים ושבע שנים, הרי ככל שנתבע למה שלא היה שרוי או רתוי לו, היה מתרעם: וואָס ווילן זיי פון מיר, איך בין אַן אַלטער ייד (מה הם רוצים ממני, אני יהודי זקן). כך שמעתיו בערב ל"ג בעומר, כשנתבקש להיות עם הקן החוגג ברוב תכונה אותו יום באי שעל הויסלה וחוזר ממנו בתהלוכה רבת-אורות, והובאו לנו תלבשות באדן-פאול, וביקש ממני, כי אכניס עצמי לתוך תלבושת זו ויכניס עצמו גם הוא לתוכה, לקיים צרת שניים רבע נחמה, ואני עמדתי בסירובי ואמר גם הוא לעמוד בו ולא עמד, ויצא עם בוקר, ממש כפי שראיתי את ידידנו המזוקן והממושקף בדאנציג, והוא כולו זעף, אך שב בלילה וכולו צהלה. לא ששכח דברי תלונתו: וואָס ווילן זיי פון מיר, איך בין אַן אַלטער ייד, אלא שהפיג את מרירות אמירתם במתק אמירה: וואס טוט מען נישט צוליב די קינדער (מה אין עושים לטובת הילדים), ותוך כדי אמירה צייר אותם ילדים מקץ שנים אחדות, כשהם נלחמים בקדחת ובקשי-אקלים ובלבטי-עבודה, ונראו קהל הילדים השמחים באורי-צבעונין היום כעם הנושא בעול-תעודתו מחר.

ו

ימי-צוותא אלו, שהם בחינת פרק מועט ברומן מרובה למדי, לא היו קלים ביותר – האיש חליפות היו ברוחו והמעבר מדיבור שופע ברוח של אמון לשתיקה עצורה ברוח של חשד, כמותו כמעבר מעגמה לחדווה, היו כחזיונות נפרצים, אך לא יכולתי שלא לתמוה, כי כל אלו סרו בדרוך רגלו ברשות הרבים, שנתכנסו בו צעירים שומעי דברו. אך הם ימות-הזהב של נעורינו, שצלליהם חולפים ואורותיהם מתמידים.

[ערב פסח תשכ"ז]

א

בבואי לספר מה על הידידות שנרקמה בינינו, בין יצחק צימרמן וביני, ושעמדה בסערת התמורות של כיובל שנים, איני יכול לפסוח על ראשיתה, שככל שהיינו נזכרים בה, לא יכולנו לאנוס עצמנו מן החיוך. ומעשה שהיה כך היה: לפני ארבעים ושש שנים עלתה בידינו, בידי חברי הסתדרות “החלוץ” בלבוב, באסיפתה הכללית של אגודת “צעירי יהודה”, לכבוש, בכוח הרוב שבידנו, את האגודה, והשלטנו את עצמנו על אולמיה, באופן שהפכנו את הקומה העליונה לבית-מגורים לנו ואת הקומה התחתונה לבית-לינה, כששולחנות האולם הגדול משכבנו, ולא הנחנו אותו אלא ביום ובערב להרצאות, וחדר מועט למזכירותה של מפלגת “התאחדות”, ומילאנו, כמשפטנו, את החלל רוב מהומה, לצערם ולרוגזם של חברי האגודה, שהיו רגילים להתכנס לקריאת עתונים ולמשחק דומינו ולשיחה בטלה באווירה של נוחות ומתינות ושופי, ומנהגנו מנהג יחפנים (או נאמר: היפיס-שלפני-דור) היה קשה עליהם. הילכך לא נפלאתי, כשמזכירה של מפלגת “התאחדות” ביקשני לסור אליו, שכן רצה, כדבריו, לקיים בי מצוות הוכח תוכיח, וכשנעניתי לו, פתח, אמנם, בדברי תוכחה מנומסים אך זעפים למדי, אלא שעניין התוכחה לא היה כשל חברי האגודה. אדרבה – אמר – יפה בעיניו שימושם של האולמות האלה לצעירים, שבאו מערי-השדה והם מכשירים עצמם, מי במכון הטכנולוגי ומי בבית חרושת “יאבור” ומי אצל בעלי מלאכה, לעלייתם, ואין בלבו על שסידרנו לנו מטבח למעלה ולינה על גבי השולחנות למטה, אלא שאין אנו נוהגים כבוד במדורנו, ואין אנו מטאטאים את הרצפה והיא כגבב של לכלוך וסחי, ובית-הכבוד עומד בקלקולו וסרחונו מתפשט והולך, וכל אלה אין בהם כדי להעיד, כי נדע לבנות בית לעצמנו, לא-כל-שכן לעם, שכן גדול הבית, אך סוד גדולתו בצירופם של מיני קטנות, ובהם נבחנת שלימות, מסירות, אופי.

ב

הדגש היה בתיבה האחרונה: אופי, והאיש שאמרה, ושניצב לפני, נראה בעצמו כהתגלמותה של התיבה הזאת, – אופי של חומרה, שאין עמה פיוס. והיא שעוררתני להתגרות בו לאמור: הלא ידעת, כי אין להקיש ממנהגם של גוברין יהודאין ברשות-הרבים, כבית-תפילה, על מנהגם ברשות-היחיד, ביתם ממש; כאן הם נוהגים זלזול וכאן הם נוהגים זהירות, וכדרך הזקנים דרך הנכדים. עתה הרעים כנגדי גבות עיניו והטיח כלפי: כאלה אתם, הזקנים והנכדים, חסידרניה אחת. תיבת חסידרניה דיה היתה להעמידני על כך, כי הניצב לפני אופי החומרה שבו הוא לו לא בלבד תכונת-יחיד אלא גם נחלת אבות, ומדיבור לדיבור, המתיחות שבינינו נתפייגה והלכה, ועמדנו זה מול זה בני מוצא אחד, שכן נתחוור, כי גם הוא, יצחק צימרמן, גם אני מוצאנו מקהילה אחת, היא ז’וליקיב המעטירה, – הוא ילידה וגידולה הקרוב ביותר ואני צאצאה הרחוק קצת, אלא שקהילת המוצא המשותפת לנו היא כמצע משותף, שבו נפרדים שורשינו – הוא ממשפחת העזים שבמתנגדים שבה, ואני ממשפחת החצופים שבחסידים שבה, וזקנינו היתה נטושה מחלוקת ביניהם, שתחילתה גירושו של אבי-זקנתי וסופה שלטונו של בנו, שרדף את יריביו של אבי-זקנתי עד חרמה. סיפורים נתארגו לסיפורים, כגון סיפורו הוא על בוקרה של שבת, כשחסידים כבשו את מבצר יריביהם, את בית הכנסת הגדול, שפרצו לתוכו מתוך צעקות: עת לעשות לד' – הפרו, כדי להצדיק כביכול חילול כעקירת מנעולים, וערכו תפילתם בקולי קולות, שבקעו באמירת ויצמח פורניה וזימרת כתר יתנו לך, וברחובות מתרוצץ דודו-זקנו וצועק: גוואלד, אשכנז איז געשטארבן, דהיינו: אללי נוסח אשכנז מת, וכגון סיפורי אני על דודי זקני, שנקם גירושו של אביו, וכשראיתי בימי ילדותי ונפלאתי על פקעת של גידול שהשתרגה על צווארו ולא ידעתי כי חולי של סרטן הוא, ושאלתיו לתומי: פעטער, וואס האט איר אזא דרויסע דוליע (דודי, על מה לך פקעת גדולה כזאת), השיבני" אין דער גוליע ליגט גאנץ זשלקיוו און לייבוש אפל פאָרפלט זיך אין דער מיטן. כלומר: בפקעת הזאת, מוטלת כל ז’ולקיב כולה ולייבוש אפל (מי שהיה ראש הקהל ויריב החסידים, ובימים ההם לא היה מכבר בין החיים) – מפרכס באמצע.

כשהגיעה, לאחר רוב סיפורים – שהיו עשויים להימשך כמים שאין להם סוף, – שעת פרידתנו, נפרדנו כידידים, ואף ידענו שידידותנו תעמוד גם מכוחו של המוצא המשותף ועל אף כוחם של השורשים הנפרדים שבו.

ג

לא יצאו ימים מרובים וידידותנו נוספו על תכונתה הסוביקטיבית יותר סמוכות אוביקטיביות יותר. שנינו מזכירים היינו – הוא מזכירה של מפלגת “ההתאחדות” ואני מזכירה של הסתדרות “החלוץ”, והצד השווה שבנו מה שהיה קרוי היום רחש-מרידה על המימסד, שהיינו לכאורה מבצעיו. הוא לא רווה נחת מראשי המפלגה, מהם שלוחי סיים, מהם חברי קהילות שנתפשטו לצד עשיות שונות של בוקי-סרוקי, תחת אשר יתרכזו בעשייה האחת, היא העשייה לבניינה של ארצנו והעלייה אליה. אני לא רוויתי נחת מראשי “החלוץ”, רובם ככולם עסקנים שאומנותם בכך ושלא עלתה על דעתם עליה לארצנו, ושנינו חזקה עלינו השפעתו של אברהם שבדרון (שרון), שדרש להחלטיות של תואם בין העקרונות וההגשמה, שאי אפשר לה בלא קנאות. שנינו אף ניסינו לדרוש את רחשי-המרידה שהתסיסונו הלכה למעשה – אני, שפעלתי בקרב אנשים צעירים יותר, עלה ניסויי בשלימות בידי, שכן הצעה אחת שנשמעה בוועידה ושאמרה, כי מי שאינו רשום בגליוני הכשרה או עלייה, מקפח אוטומאטית זכותו להימנות עם הנהגת “החלוץ”, הבריחה במחת אחת את מיני הנוטאבלים ודומיהם; הוא, שפעל בקרב אנשים קשישים יותר, לא עלה ניסויו אלא לחצאין בידו, והוא אף הניח כהונתו. באמת, היו ערעוריו על מפלגתו, והנהגתה, ערעורים של עיקר – ברוב שנינה היה מתאר את האיחוד של “הפועל הצעיר”, שהיה מהימן עליו, ושל “צעירי ציון”, שהיו חשודים עליו, לאמור: נטלו לו, לאהרן דוד גורדון, חבשו כמין מצנפת לראשו, גררו אותו למה שנקרא מעמד-פראג ואמרו לו: זה ראה וקדש, ואותו שלם וטהור לא הרגיש, כי מערבים מין בשאינו מינו.

קשות מהשגותיו על מיני הפרוגרמה, היו השגותיו על בעלי הפרוגרמה, הנפשות העושות והמעשות – משהכיר מקרוב כמה וכמה קברניטים בווינה, בברלין ובתל-אביב, נפער לפניו המרחק בין השיעור המופלג של עסקנותם ובין הקומה המזערה של אישיותם ולא יכול היה להשלים להעדפה המצויה של המוכשר על הכשר, ואיפכא מסתברא, פרש מעסקי ציבור, תחילה מתוך שהתנה כעין תנאי לעצמו: בארץ-ישראל שאני, אך בבואו אליה ובראותו כי העסקן-פסקן שבה לא נשתנה ביסודו מכפי שהיה בגולה, עשה תחילה משהו במזכירות “הפועל הצעיר”, ועד מהרה פרש גם ממנה.

ד

על דרך ראייתו, שינקה מאופיו האינדיוידואלי ומנחלתו המנטאלית, עמדתי בשני זימונים מיוחדים עמו – הזימון האחד היה בעיר מולדתו, ז’ולקיב; הזימון האחר היה בעיר מגוריו, בדרוהוביטש. לעניין הזימון הראשון – הוא נמשך כל היום כולו, שכן באתי לדרוש ברבים, אבל לפי שאותו יום יום בחירות היה, נתבטלה דרשתי, ושוטטנו בעיר ואגפיה, וביותר על ההר, שאומרים עליו כי שמו ניתן לו בידי המלך סובייסקי, שראה את יפי-הנוף מעליו, קרא: הא-ראי (הו, גן עדן), וכן מספרים בו, כי בו היה מטייל ר' נחמן קרוכמל ורוקם הגיגיו, הגיגי “מורי נבוכי הזמן”. השיחה שבינינו גילגלה בעניין-העניינים – עלייתנו לארצנו ועשייתנו בה. ספקותיו, אם ראוי לשכמו תנו לצרף עצמנו לפורמציה קיימת ועומדת גברו והלכו, וביקש אחיזה בתכנית שעלתה לפניו – להעמיד קבוצת אנשים, שפרנסתם על עבודה בנמלה של יפו, ואף מצא מסייעים למעשה, וביקש חברים לה. לא אומר, כי עקרונות שנתבררו לו לימים, ועיקרם עקרונות אמונה בערכים מוחלטים המחייבים מערכת מצוות שערבותה במציאות של מצווה, כבר נתחוורו לו אז, אך תחילת הדרך אליהם כבר נסתמנה ברוב זהירות ובמעט בירור. אם לדקדק ניתן לומר, כי הלאו היה לו בחזקת ברי, בעוד ההן עודו בחזקת שמא – הוא שלל לחלוטי-חלוטין את האמונה בישועה, שתבוא לו לאדם מידי אמונה בעצמו בלבד ומתוך תפיסה של עצמו כערך עליון שאין למעלה ממנו, והילכך נפסלה לו האמונה,שנתרווחה בימים ההם היא האמונה של ק ex oriente lux, הלא היא המהפכה הבולשביסטית, ובעיקר נפסלה לו על שום יסודה, הוא יסוד המטריאליזמוס. והיא הנסיבה, כי עד-מהרה גבה טור בינו לבין “השומר הצעיר”, שנחשב לו רב יותר משאר גופים בציונות סביביו, ולא אמר לילך אליו ועמו, אף שאנשיו היו קרובים לו מכמה צדדים, והיה נוהג בהם מידת-כפל: מוקיר את האדם ופוסל את שחו, והגה בהליכה עצמית של חבורה קטנה, העומדת על עצמה. לעניין הזימון האחרון – אף הוא נמשך כמעט כל היום כולו, שכן באתי להתרות עם חבורת “השומר הצעיר”, וראש להם הושא (דב) מינצר, שעמדו לעלות בקרוב, ואף עתה, בשבתי בדירתו, שבנו להם הוא ורעיתו, גינקה לבית נאכט, והיא כדירת-עראי, שכן עמדו אף הם לעלות בקרוב, גילגלה השיחה שבינינו באותו עניין-העניינים – אמונה היתה בו, כי הושא וחבריו יצטרפו לחבורה הקטנה, שחש בהם אחים אם לא לפרטי-דעתו, הרי לכלל-רוחו.

לא, החבורה לא קמה – כל שקווינו שיתלכדו בה לא נתלכדו, אברהם שרון הלך לירושלים, להקים את מפעלו, מפעל האוטוגרפים והפורטרטים, הושא וחבריו הלכו לקבוצת מאיר יערי וסופם בקיבוץ מרחביה, אני הלכתי לקיבוץ עליה א' בבנימינה, וכשנפגשתי בראשונה בארצנו עם יצחק בבית אלפא, וירדנו מעל הר-הגלבוע, דיבר בשבח אנשיה ודומיהם ובגנות דעותיהם המבשילות והולכות, והמרחיקות אותם יותר ויותר ממחצבתם ומקרבות אותם יותר ויותר לבארות-לא-להם. ועיקר תמיהתו וזעפו היה עלי, שאני נותן ידי לכך, אף שאי אפשר שלא אדע, כי אפילו אומר אל“ף ובי”ת לא אוכל לומר גימ“ל ודל”ת, וממרחק הימים איני יכול שלא להיפלא, עד-מה הרחיק לראות, שיגיעתי להיאמן למחנה “השומר הצעיר”, נמשכה כמה וכמה שנים, ואף עדרתי עמו במערכה אחת, עד ששוב לא יכולתי להעלים מעצמי, כי בכל אותה שייכות לבי בל עמי ומחוץ לזיקה אני עומד. אמת הוא, יצחק, היה מתגרה בי לאמר: היא הצרה שלא ידעת להוגביר אמיתך הפנימית על כמה אמיתות חיצוניות, עד שהיא עצמה גברה עליהן, ואך לימים כשדיברתי על הקונוורסיה שלי ברבים, פסקה במקצת התגרותו.

וכשם שבתקופת ידידותנו ראשונה חזקה עלינו השפעתו של אברהם שרון, כן חזקה עלינו עתה השפעתו של משה אהרן וייזן, שהצד השווה שביניהם הוא לא כל-כך בדעותיהם ובמידת הקירבה לדעותינו, כמו בשלימותה של האישיות, שהיא ואמונתה מיקשה אחת. אולם אם כוח השפעתו של אברהם שרון עמד לנו כדי תכניתה של חבורה, אך לא כדי הקמתה, הרי כוח השפעתו של משה אהרן וויזן עמד לנו לא בלבד כדי תכניתה של חברה, אלא גם כדי הקמתה וכאן היה יצחק הנפש החיה, ראש העושים והמעשים. תולדות החבורה, שתחילת-כינויה “חזית המאמינים” וסופו “בני אמונה”, היא פרק לגופו ועתידה היא שתסופר ברבים – עתה דיינו בציון, כי היתה זו כמין לוג’ה, שנמנו עמה אישים רבים ושונים – מהם אליעזר שטיינמן, אברהם קריב, שלמה שפאן, יצחק יציב, – והיו קרובים אליה אישים רבים ושונים – מהם א. א. קבק, ישעיה לייבוביץ, נתן חפשי – וזימוניה, בכל שבת ושבת, במשך כשנה תמימה, דברי בירור ממצים בכבשונם של בורא ונברא, והימים ימי הרת עולם ורישומה נמשך גם לאחר שהחבילה נתפרדה, ודומה שרושם רשומות העתיד לבוא יראה בחבורה זו את ראשית המיפנה הגלוי של האינטליגנציה העברית לעבר מקורות האמונה.

אמרתי: המיפנה הגלוי, כדי להטעים כי לדעתו של יצחק ההתכחשות שבגלוי לחוד והדביקות שבסמוי לחוד, שכן לדעתו גם הכופרים במקורות-האמונה אין בכוחם לעשות אפילו עשייה קטנה לטובה אלא מתוך שהם יונקים ממקורות אלה, אך ככל שנמשכת והולכת ההכחשה בכך הם נסתמים והולכים, והילכך דין להביא לידי כך, שמציאות היניקה שבסמוי תהא תודעה שבגלוי, באופן שהסמוי והגלוי יהיו אחד. והוא היה מושל משל – נהר שמרוצתו מתפרנסת מי-המעין המתגברים והולכים והוא מכריז כי הוא ניזון לא מהם ורעננותם, רעננות-תמיד, אלא ממיני המים התפלים העומדים סביביו, אין הכרזתו משנה את האמת,אך אדם שרוחו מתפרנסת מאלוהיו והוא מכריז כי היא ניזונית מאליליו, הכרזתו עשויה לשנות את האמת, כמידת הכחשתו בה, והוא אמנם כנהר שהפסיק חיבורו למעיינו החי והוא מנסה בחיבור לצינור צמוק, בתחילה הניתוק עוד מפעפעים בו קילוחי-מעיין ומתקיימת בו חוקת הבריאה, אך סופו מרחיב החלל שבינו לבין מקורו והשטן בא ומרקד ומפזז לתוכו.

ה

חברי “בני אמונה” נתפזרו מי לכאן ומי לכאן, אך הנפש הפועלת, יצחק צימרמן, לא שקט במכונו, הלך אל כמה חבורות של מבקשי אמונה, ולא נח עד שעשה מעשה, והוא ייסוד בימה למחשבת-האמונה “פרוזדור”, ואף שנמצאו לו מסייעים – שמואל הוגו ברגמן, יוסף עמנואל ואני – הרי ביסודו-של-דבר מפעלו הוא, ועיקר זכותו היא בשמירה קפדנית על רמת הבימה, שלא תהא פרוצה לדיבורי-כלאיים ולדוברי-חצאין, וגדורה במי שמקיים בחינת לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי. ומי שלא ראה אותו במסירותו הנאמנה לבימה ולקיומה – שידע לגייס לה תומכים מעברים, גם אם ברר בהם, שיהיו יאים למפעל והמפעל יאה לו, לא ראה אדם הנושא בעולה של עשייה והוא מצניע את עצמו בשוליה.

בתקופה זו, תקופת ידידותנו האחרונה, חזקה עלינו השפעתו של פאול אנגלמאן, שהציבור מכירו ממסותיו של ידידיו קארל קראוס ולודויג ויגנשטיין, והקרובים אליו הכירוהו כאישיות נפלית שמתוך אור-אמיתה היא כאור-שממילא לאחרים. עמידתו של יצחק בפני מי שנחשבו לו מוריו, איש איש בספירתו – אברהם שרון בספירת התביעה המוסרית המוחלטת, משה אהרן ויזן בסיפה האמונית של היחיד ומצפונו, פאול אנגלמאן בספירה המחשבית וטהרה – לא היתה כעמידת המקבל בפני הנותן, כי לאמיתו-של-דבר הוא עמד על עצמו, על אופיו המוטבע ונחלתו המוטבעת, אך קיים בחינת עשה לך חבר וקנה לך רב, שאפילו מי שהוא עצמו חבר ורב צריך לחבר ורב, ולא כדי להימלט למקלט הקל של פולחן זולתו, אלא בעיר כדי להיחלץ ממלכודת הקשה של פולחן עצמו, ובהיותו מבחין-עד-דק בטיבם של איש ואיש השכיל לבחור במי שראויים לתארים של חבר ורב, לא בלבד בעיניו שלו עצמו אלא בעיני הרבים, גם אם דרכו היה שלא לשאול לדעת הרבים, אלא לדעתו שלו בלבד. עד היכן הדברים הגיעו למדתי משיחתנו הרווחה ההיא על ההאראי – אותו יום הכרתי פנים את העילוי, שלדעת הרבים נתנוול, הוא בנימין גריל, ולדעתו של יצחק היה מאנשי-מעלה, ולימים נתעוררתי להתחקות עליו ועל חייו, וחיברתי עליו ספרי “כוכב נידח”, ואמנם אך בהארתו של יצחק, הכרתי אותו עילוי מפנימו, כשכל סיאוביו הממשיים והמדומים נושרים הימנו, הוא נפש שלימה עם אלהיה, אמיתו ומוסרו, ולא בא ספרי, שיצחק עוררני לכתבו, אלא לאמת את מאמרם: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ומה היה בו – שאל יצחק והשיב – היה בו מה שהיה במי שהיה חביב עליו ביותר, והוא, כלשונו: אונדזער רבס אייניקל, כלומר נכדו של רבנו, והכוונה לאדם ביקר, האציל שבדור, – צבי פרץ חיות, שהיה כידוע נכדו של ר' צבי הירש חיות, ששימש ברבנות בז’ולקיב. ומי שלא ישב במרומי ההאראי ולא שמע את בנימין גריל ויצחק צימרמן מדברים במעלותיו של אותו חכם וצדיק, לא שמע על אמונת חכמים ואמונת צדיקים מימיו. והעיקר הוא בקו הדיאלקטי: יצחק, המאמין בצדיקיו, זכר תמיד את הכתוב: וצדיק באמונתו יחיה, באמונתו שהיא שלו עצמו, ושאינה סומכת אלא על עצמה.

[אדר ב' תש"ל]

א

שלוש תיבות אלו כלולות, כידוע, בשירו הקטן של ח. נ. ביאליק “שחה נפשי”, ושנכתב, כידוע, למחרת יובלו החמישים וכמענה לרוב התכונה לו ולמעט ההמולה בו, ולא הזכרתין עתה אלא משום שהיו כמנגינת-לוואי לפגישה אחת, פתח פגישה אחרות, עם אברך יפה-תואר ונעים-הליכות, בהיר-שיער ונהיר-עין, – פעמיים או שלוש פעמים, שילב במרוצת השיחה את שלוש המלים האלה, ושילבן דרך הדגשה, הנוהגת במה שהוא בחינת רישא וסיפא כאחת.

בשעת-הפגישה ההיא לא נצרר עוד השיר במגילת-ספר, והיה ידוע לנו מפירסומו מעל דפי “העולם”, שיצא בברלין, ומקוטן-שיעורו וגודל רישומו נשתגר על פינו, פי צעירי-העברים, כשם שנשתגר גם נאומו הנודע של המשורר בקונגרס-הציונים, שהשמיע בסביבי הימים ההם: ועד-היכן השפעתם הגיעה, אתה למד מכך, שקצת מילות-השיר וקצת קטעי הנאום נעשו להם לאותם הצעירים, וביחוד החלוצים שבהם, כמיני סיסמה, ועיטרו בהם איגרותיהם ועלוניהם.

כארבעים שנה יצאו מאז השיחה ההיא עם מי שנקרא בימים ההם קובה פרוינד ונודע לימים בשם יעקב ידידיה, אך הרגשת-החג, שהיתה עמי, כששמעתי מפיו מה ששמעתי, עודה מהמה בי עתה, והרגשה זו טעמה ונימוקה עמה: – אנו הצעירים שעשינו במערכות “החלוץ”, נהנינו הרבה מעזרתם של חברינו הגדולים בחכמה ובשנים, אך נהגנו בהם בחינת כבדהו וחשדהו – הלא הם ובייחוד אלה שנראו לנו מורי דרך שקדמו לנו, חברי “צעירי ציון”, לימדו אותנו, בייחוד הדור שלאחריהם, תלמידי הגימנסיה הצעירים מהם, אם ב“פרחי ציון” אם ב“השומר”, לתת את נפשנו על היסודות, שהם כשלושה שהם אחד – העם, הלשון, הארץ – והנה ראינום מעדירים מחייהם, הלכה למעשה, את האחדות הזאת והיו בעינינו כמי שחתמו על שטר-אמונים משולש ולא הביאו אלא קצתו על גיבויו. ודאי שידענו את הכלל הגדול והמר, שיצא מלפני אברהם שבדרון (שרון) שנמשכנו לו הרבה, הלא הוא הכלל: גדולי אויביה של הציונות הם הציונים, אבל כשם שעיננו ראתה את הכלל הזה בנצחונו, כך לבנו ביקש לראותו בכשלונו. ואמנם, לשמחתנו ראינו אותו כלל בכך כשקצת מחברינו, הגדולים ממנו בחכמה ובשנים, נתעוררו להיאמן לשלישיה ולקיימה עד-תום. מה תימה, כי אותה פגישה, שבה ראיתי בהתעוררות כזאת ושמעתי את טעמה ונימוקה מצומצמים על שלוש תיבות של שיר-המשורר: “איש לחשבון עולמו”, נחרתה בי לזכרון שהוא כיין הטוב.

ב

חס לי לקפח זכותם וזכויותיהם של “צעירי ציון”. היתה זו תנועת-נוער טהורה ותמה, שפעלה בתוך מציאתם של יהודי-גליציה, שמילאו את הגימנסיות את בניהם לעשותם עורכי-דין, רופאים וסופלנטים, והללו, הבנים עלולים היו, מחמת כמה וכמה גורמים, לריחוק מהוויית עמם, מהיותם פרוזים גם לסכנת האדישות גם לסכנת הטמיעה. מאות חוגי הסתר, שבהם היו אלפי תלמידי-הגמנסיות מתחזקים ומתחסנים בחיבורם לעמם, תולדתו, לשונו וארצו, ודאי שהמעיטו את הסכנה האחת, כשם שהמעיטו את הסכנה האחרת, אלא שהמעטת סכנה אינה ביטולה, בייחוד אמורים הדברים בטמיעה-שממילא, שעליה העמיד אותנו שלמה שילר, ואף הראה אותה קשה יותר מטמיעה-מדעת, ואפילו מטמיעה-שבתכנית. ואמנם, אך סומא יכול היה להתעלם מגדלה של סכנה זו – הנה הציונות, הדוגלת בשלשה יסודותיה הגדולים, כובשת והולכת, עד שנעשתה, בה בגליציה, כפלגה שהמחר כמעט כל-כולו שלה – אבל הטמיעה בקרב האינטליגנציה הציונית עושה את שלה, וסימנם המובהק – לשונם, לשון-לעז, גם באהלם גם בצאתם; ומתוך שהלשון, היא שמש גדול של התרבות, הרי פירושה של לשון-נכר תרבותית-נכר, ומה איפוא הועילו “צעירי ציון” בתקנתם? אמת, מקרבם יצאו אחרי מלחמת העולם הראשונה, עשרות-עשרות מורים עברים, שעליהם עמדו רוב מפעלי-החינוך וההוראה בפולין, לרבות פולסיה ווהלין, כשם עליהם עומדים עד-עתה כמה מפעלי-חינוך והוראה בארצנו. והיה זה חזיון מרהיב לראות,איך עשרות-עשרות אלה הניחו את תלמודם באוניברסיטאות או שינו את כיוונו והלכו להיות מורים בגימנסיות עבריות, ולא מעטים מהם, שלימודם בחוגים היה גם בחינת גירסת הינקות. וכן אמת, כי מקרבם יצאו מלבד המורים אף עסקנים וסופרים, שעשייתם בהוויה עברית; אך מה נעשה ומעמדו של עתון הציונים היהודי “טאגבלאט” היה בכל רע, ומעמדם של עתוני הציונים הפולניים “כווילא” בלבוב ו“נובי דז’יניק” בקראקא עלה כפורחת, והם-הם העדות הקשה והמכרעת לכוחה של טמיעה שממילא.

ומי יכול היה לראות חזיון זה ראייה סמוכה וקרובה כקובה פרוינד, שעבד במערכת העתון האחד ובמערכת העתון האחר, ולא יכול שלא להקשות ולחזור ולהקשות את הקושיה החמורה: מה יהא על מורשתם של “צעירי ציון”? והקושיה הזאת שיישובה נסמך לה הלכה למעשה, היה עניינה של השיחה הראשונה בינינו – הסתדרות “צעירי ציון” כבר לא היתה, הרי כחמש שנים קודם התאחדה עם ההסתדרות הסקאוטית “השומר” ופרי האיחוד – הסתדרות “השומר הצעיר”, שחבריה קבעו דרכם כדרך ההגשמה, ואף קיימוה וגל עלייתם הגדול לארצנו, הוכיח; ודווקא בימים ההם היתה נתונה למשברה החמור ונלבטה הרבה עד שנמצא לה מוצא. אבל אם הסתדרות “צעירי ציון” לא היתה – אלפי חבריה היו, והטובים שבהם לא יכלו להקשות כאותה קושיה שהיקשה איש שיחי, אבל אך מעטים ישבו אותה כמותו בדברי המשורר: איש לחשבון עולמו, וספק הוא – הסביר – אם ניתן למצוא יישוב טוב הימנו, שהרי שלוש תיבות אלו כללו הכל, תיבת האמצע חשבון – היא נפש נוער ותנועתו הראוייה לשמה, לא כל שכן לפי ההגדרה של בובר: הנוער הוא שאנסת-האושר הנצחית של האנושית; לימינה תיבת איש – כל יחיד ויחיד נושא באחריות, כאילו אין לו לחשבון אלא סילוק חטא על ידו בלבד; ולשמאלה תיבת עולמו – אף שהדברים אמורים בעולם כולל, עולמה של האומה, – חייב איש ואיש לראות עולמו שלו, כאילו כל עולו עליו בלבד.

ג

גדול כוחו של משורר, ששורה אחת של נעשית תורת חיים וטעם חיים, גדול כוחו של מי שאותה שורה אחת נעשתה לו כך. אין בידי לומר כיצד עשה האיש את חשבון עולמו,לתחנותיו, שכן ראיתיו כבר בסיכומו – כמותו כחבריו המעטים, שהתלכדו לחבורה, עמדו בתוך תוכם של חיי-מעשה והיו מחוברים בהם ברוב חוטים והנה ניתקום והניחו כהונות ומשרות ועסקים ועשו אותה חבורה, היא-היא קבוצת שילר. אך אם אין בידי לפרש דרך חשבונו לתחנותיה, יש בידי לרמוז עליה, שכן הוא עצמו הרמיזני על כך פעמיים – פעם אחת בלבוב ופעם אחרת בתל-אביב: בשתי הפעמים גילגלנו בשאלה אחת – תנועת הציונות העמידה לכורחה ולצרכה, בלשונות לעז, ספרות רבת כלים – עתונים, מאספים, ספריות – וסופר של ממש בכל אלה לא מצאנו. לא כתשובה שהעלתה לנו שיחה ראשונה היא התשובה שהעלתה לנו שיחה אחרונה. תשובה ראשונה שגילגלה בכמה דוגמאות של סופרים ציונים כותבי פונית, אמרה: ציונותם לא היה בידה לדבקם ללשון עמנו, אם עברית אם יידיש, ולעשותה לשונם, אך היה בידה לפוגג את חיבורם לשרשי העם, שלשונו לשון פיהם ועטם; תשובה אחרונה, שגילגלה בכמה דוגמאות של סופרים כותבי פולנית שישבו, בימי מלחמת העולם השנייה בארצנו ולאחריה עזבוה, אמרה: הציונות הממשית מתוך שלא היה בידה לדבקם ללשון עמנו ולעשותה לשונם, לא היה גם בידה לחברם לארצנו והביא דוגמאות לשתי התשובות: אחת: לו יוליאן טובים ציוני, היתה ציונותו עומדת לו למיפגע בדרכו אל Kwiaty polskie; אחרת: הוכחה קיצונה הוא רומן בראנדשטטר, בעל Królestwo trzeciej świątyni כלומר: מלכות הבית השלישי, וסופו כסופו. ההבדל בין שתי התשובות הוא כהבדל שבין חזיון שלפני המיבחן המכריע ובינו לאחר המיבחן המכריע – לפני המיבחן היתה עוד השתעשעות באפשרות של מחול בשתי חתונות, לאחריו חסל כל השתעשעות ובדומה לה. אתה יודע –אמר לי – אימתי נעשה אברהם שבדרון מה שנעשה ומי שנעשה, כשעשה מה שלא עשו שכמותו – כששבר את עטו, עט לעז ולא הרימו עוד. העירותיו על ההבדל בין הדושן המוחלט של בעל Mauschelpredigt ובין הצומק היחסי של בעל “ולנרצעים”, אמר: הגרמנית היתה אמנם מלבושו ובו אפשר צבעים הרבה, מהם שאולים, אך העברית שלו היא עורו ובו אי-אפשר אלא צבע-טבעו והעיקר: איננו שאול. ודוק, דברים אלה אמר מי ששבר את עטו עט-לעז, גם הוא, ונטל בידו עט-ביתו, וקיים בו בחינת וגמגומו עליו אהבה, שמתוך גמגומו הגיע לשיחו, שיח-השדה, שדה-יהודה.

ד

קריאת הקבוצה שהיה במייסדיה, על שמו של שלמה שילר היתה מקרה-לא-מקרה. מקרה – הלוח הקרוב כאילו עורר את חברי הקבוצה לכך, שכן פטירתו של האיש חלה זמן מועט לאחר בואם לארצנו; לא מקרה – הלוח הרחוק כאילו עורר את חברי הקבוצה לכך, שכן נחשב האיש, וכדין נחשב, מורם ורבם של מורי “צעירי ציון” ורבותיהם וכל שהיה בו בקרב צעירי-הציונים מרצינות תפיסה ומישרות קיומה ינק ממסורת עשייתו בקרבם. ההתעוררות הזאת, להקים ציון חי בקריאת שמו לקבוצה, המיוחדת בתולדותיה והרכבה, נסתייעה גם בהכרה, כי תרי שלמה שילר הווי: האחד – בגליציה, ההוגה הנועז הפורש בתנופה מגילתו הגדולה, והאחר – בארצנו, המגשים הצנוע המקפלה בענווה וממירה במגילות קטנות; כשם שאותה התעוררות הסתייעה בהכרה, כי גם לגבי חברי הקבוצה תרי שלמה שילר הווי: האחד – בחינת מציאות והאחר בחינת אגדה, שאינו דומה זקן חברי הקבוצה, בוכשטאב-אביונה, עליו השלום, שישב לפניו ולמד מפיו, כראובן אהרן מאיר עליו השלום ששוב לא ישב לפניו ולמד על פיו; אולם כקו-חיבור בין הקצוות היה יעקב ידידיה, שמציאותה מורה ואגדתו נמזגו לו מזיגה של קירבה שיש בה את הריחוק ושל ריחוק שיש בו מן הקירבה, היא-היא מזיגת-הביניים, שהיתה מכלל אופיו וניכרה בהנהגתו.

בדיקת רישומו של שלמה שילר, המוליכה לשחר-נעוריו של תלמיד-תלמידו, יעקב ידידיה, מוליכה ממילא לסביבתו הציונית בעיר מולדתו לבוב, ומתוך קטעי-שיחו ניתן לציין מי ומי באישיה היה בנותן-השפעה על הנער הצעיר, ההשפעה שהיתה בחינת גרגיר שנסתר ימים הרבה עד שעלה מסתרו ועשה פרי. פעם אחת, כשנתגלגלו הדברים על התכונה הציונית בגליציה בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה, ונזכרו מיני עשיות שבאו ברוב התלהבות, למן סערת הבחירות שהביאה את שטאנד לפרלמנט, דרך מיפקד-האוכלוסים שהביאה מאות לבית-הסוהר על שום נאמנותם ללשון היהודים עד ליום העברים וכדומה, העיר: צעירות התנועה וצעירות לוחמיה נתנו בה אופטימיות רבה, ועל רקעה דווקא בולטת, דמות הקסאנדרה של אברהם קורקיס רואה הנכוחה, שנאמן לדעתו, כי במלחמה שבינינו ובין שכנינו, שאנו יושבים בקרבם, אי אפשר שלא ניפול, אלא אם נבגוד בעצמנו ניפול כנבלים ונאבד ואם נאמן לעצמנו ניפול כגיבורים ונינצל, והנאמנות לעצמנו מחייבת חלוקה נכונה של האנרגיה שלנו – מיעוטה למקום שבו אין אנו יכולים להיות אנו עצמנו, היא הגולה, ורובה למקום, שבו אנו יכולים להיות אנו עצמנו, היא ארצנו. והציונות – סיים ידידיה באנחה, – עשתה בדיוק את ההיפך. פעם אחרת, כשנתגלגלו הדברים על גלי העלייה מגליציה, דיבר על שני האחים המצוינים, יהושע ויעקב טהון, בני עיר מולדתו, לבוב, אמר: הגדול באחים, השנון והמזהיר, הלך לרבנות נאורה בקראקא, הלך לסיים לוורשא, וביזבז כוחו ברוב דברים, מהם שנשמעו על אזניים ערלות ולבות ערלים, והצעיר העמום והאפור ממנו, הלך למשרד הסטאטיסטי בברלין ואחר כך למשרד הארצישראלי ביפו ולחברת הכשרת-היישוב בירושלים ועשה בוועד-הלאומי, רכש קרקע ובנה יישוב. הזכרתי מה ששמעתי על שני האחים: אחד חכם אחד תם; צחק ואמר: יש והחכם הוא התם והתם הוא החכם.

[אייר תשכ"ג]

א

ר' מאיר אנשין עליו השלום, היה מיקירי ירושלים ומשומרי גחלתה של חסידות ברסלב בה, והיה בקי בתורתה ובמסורתה. פעם אחת סיפר לי מעשה בר' נתן, שנטל קצה-זקנו והגביהו כלפי עיניו ואמר: נתן, נתן, זקנך הלבין ועדיין אתה חסיד? סיפור קצר ונאה זה הרהרתי וחזרתי והרהרתי בו, ועיקר הרהורי הוא כתמיהה על תמיהתו של ר' נתן – היכא תמצי שהוא, נאמן בית רבו, ר' נחמן, תמה על נאמנותו, ופירשתי לי את הדבר, כי דרכה של החסידות, אם בראשיתה אם בחידושה, כדרכה של כל תנועה חדשה או מחדשת בעם, שתחילה נמשכים לה צעירים, לימים לא בלבד רבים, אלא פעמים אף רובם, נשמטים הימנה ומבטלים בלבם אמונת-ימי-הנעורים כהבלי-נעורים, או – מה שקשה מזה – אינם נשמטים אלא שהדבקות הלוהטת נעשית להם רגילות קרושה, ומתפוגגת כדי מצוות אדוקים מלומדה, וממילא מעטים הם המזקינים באמונתם, כרוחה מתסיסתם כדרך שהתסיסתם לפנים, והם-הם הראויים להיותם קרויים בשמה ועל שמה, ומיעוטם הוא הנותן בפיהם את התמיהה העשויה כדמות השאלה, שר' נתן שאל את עצמו. נמצא שהשאלה ההיא יש בה, אמנם, תמיהה, אך יש בה גם שמחה על שהשואל זכה ויכול לתמוה.

ב

מוסר-ההשכל היוצא מלפני הסיפור וההרהורים שנכרכו לו, ניתן לתלותו בעניינים הרבה, ואנו נתלה אותו עתה בבכור-עתוניה של תנועת הפועלים בארצנו, שמשיצאה שנת השישים לחייו, ראוי לו כביכול שיטול זקנו ויגביהו כלפי עיניו וישאל את עצמו: כבר פסעת מעבר למפתנה של זיקנה ועודך “הפועל הצעיר”? מסתברא, שאין השאלה מכוונת לשם ולתואר אלא לרוח ולמזג, כשם שאינה מכוונת לתלי הגליונות הצבורים ועומדים אלא לרישומם בנפש קוראיהם. ואם הקוראים הם הנדרשים לתשובה, דין להחזיר את הנמשל למשלו ולומר: כששאל ר' נתן את שאלתו נזכר, ככל הנכון, ימים ראשונים וחווייתם, שהם-הם שהניחו בידו לשקול, אם ועד-מה הוא גם בזיקנתו חסיד כפי שהיה בנעוריו, שאין לך בזכרון הזה, המניח בידך למדוד, מה בין ראשית ואחרית, כמה מעלות ומורדות וכמה נפילות וקימות היו בדרך הארוכה, ולפסוק אם ועד-מה פרי הזיקנה, הזהירה יותר על פי טבעה, מעיד על זרע הילדות, הנועזה יותר על פי טבעה, ואיפכא. וכמשפט המשל הרחוק משפט הנמשל הקרוב – אף "הפועל הצעיר, שזיקנתו הגיעתו לאותה שאלה, חייב קודם-כל להיזכר, מה ואיך היתה הראשית. ולפי שהטוב שבמשמשי זכרו הוא זכרון קוראיו, ראוי שיטלו את רשות-הדבור אלה שבהם, שפסעו על פני הגשר הארוך הזה, המתוח בין אז ועתה, ולפי שהם מעטים דיון שיורו היתר-דיבור לעצמם גם קוראים כקירובם.

ג

ולפי שאני רואה עצמי כקירוב-קירובם הריני מורה כאותו היתר לעצמי ואפתח בדבר התנצלות: אם אין בידי למתוח את קו-ההקבלה מקצה אל קצה – אין הקולר תלוי בי, כי לפני שישים שנה הייתי, אמנם, בכלל הקוראים, שהקדמתי בשנה בחינת בן חמש למקרא, אך כל עצמה של קריאתי ספר “צאינה וראינה”, שהיה לי בחליי, שקיפח את כוח הליכתי, כתנחום ושעשוע. אבל דומה כי גם ותק הקריאה שלי ב“הפועל הצעיר” שיעורו שיעור, שכן חמישים שנה חסר אחת, בכלל חשבון של שישים שנה, לא מלתא זוטרתא היא. הילכך אקדים ואספר,איך הגיעני “הפועל הצעיר” ואיך הגעתי אליו, תחילה כמשמע-אוזן רחוק, ולימים כמראה עין קרוב. ומעשה שהיה כך היה – יוסף אהרונוביץ, קודם עלייתו, היה שם-דבר בעירנו, שהיתה לו עיר-מקלט, ובימי שבתו בה היה מורה ורב לצעיריה המרגישים; קצתם, חברי האגודה שיסד “חלוצי ציון” שמה, הלכו אחריו לארצנו, קצתם שאמרו מחר נלך מחרתיים נלך ולא הלכו, שמרו לו אמונים ועשוהו שלוחם בוועידת העברים, ובא לעירנו ליתן דין וחשבון עליה, ואף הוא שמר להם אמונים ושלח את גליוני “הפועל הצעיר”, והיו מוטלים על שולחן-המקרא בבית-העם ואחר נצברים ונשמרים באוצר הספרים שבו. אולם בימים ההם, לפני מלחמת העולם הראשונה, בהיותי, כחבר אגודת הסתר “פרחי ציון”, מבאי-הבית, הייתי רואה את הגליונות, אך לא הייתי קוראם, שדלות-שליטתי בלשוננו לא הגיעתני כדי כך. אמת, מלמדי, ר' שמואל קריסטיאַמפולר, שהיה בא לכפרנו ללמדנו פסוק, כלומר נביאים וכתובים, היה בכל שבוע מביא את גליון “המצפה” שיצא, בעריכת ר' שמעון מנחם לזר בקראקא, והיה מקריאני מתוכו מה שנראה לו כלימודו של חול – קריאה מתונה ומפוסקת, משפט ותרגומו משפט ותרגומו, ונסיוני לחזור על כך בקריאה רהוטה ורצופה היה לרוב עולה בתוהו. מה תימה, שהתקנאתי בחברי האגודה הגדולים, ובייחוד מדריכיה, מהם אלכסנדר רוזנפלד ומיכאל קינביין (עצמוני), שנטלו הגליונות מעל שולחן-המקרא וקראו, ומריסי עיניהם ניכר, שהם מבינים את שהם קוראים. אולם הקנאה לא הועילתני הרבה; קורא ממש נעשיתי אך בשנת סיומה של מלחמת-העולם הראשונה ולפי שאיחרתי בכך, – שהרי כבר הייתי על ספה של השנה המכשירה בחור לחופה, – ביקשתי לתקן את פיגורי ולהשלים את איחורי, ובלעתי כל אותו אוצר ספרים, שלא נעדרו ממנו רוב ההוצאות העבריות בשני דור אחרונות; ובאחרונה הגעתי גם לצרורי העתונים, שהיו גבובים מתחת לערימת ספרים ישנים, פליטת ספריות של אחרוני משכילים שהיו מוטלים כאבן שאין לה הופך, ובכלל הצרורות אף של “הפועל הצעיר”, שגליוניהם קצתם רדופים וקצתם פרודים בסדר-מיספריהם, אך כולם קשורים במשיחה, כדרך הנהוג במה שמקפידין בשמירתו.

ד

בולמוס קריאתם היו לו כמה וכמה טעמים, וראש להם מה שעניינם בארצנו שאף היתה רחוקה במקום לא היתה קרובה כמותה בנפש, שרוב שעות היום שיצאו לנו, בשיחות בקן “השומר הצעיר” אם בטיולים ביער מאַטייקו, הוויית סביבינו כאילו סולקה מעלינו, ואנו לארץ ישראל ועינינו ולבנו אליה. אבל דין שאומר, כי בהרבה התפרנס אותו בולמוס מכוחו של ידידי שמעון קלר, שזימוניו עמי עשו בי רושם. הוא היה, בכלל צעירי הציונים בעירנו, כחטיבה לעצמה – בגור מכדי צירופו אלינו, הצעירים הסוערים; צעיר מכדי צירופו אל הבעלים-בעמם המיושבים, היה כמחוצה לכל אגודה וחבורה, וכשהיה נשאל לטיבו היה משיב: אני – הפועל הצעיר אני. אף לימים, בקום מפלגת “התאחדות” מתוך צירופם של “הפועל הצעיר” שבארצנו ו“צעירי ציון” שבגולה, הודה בה בדוחק בחצי פה, שאמר: תורה מפראג אינה תורה מסיני, ואיסור כלאיים איסור. לא היה מבני עירנו, בא מעיירתו ברז’ן, המפורסמת ברבניה, למן בנו של הש“ך עד בעל ה”שואל ומשיב" ובעל ה“בית יצחק”, ואחרון אחרון ר' שלום מרדכי שבדרון, שהיה גם רבו של ידידי כשם שהיה רבו של אביו, שהיתה לו אף סמיכות מידו, אלא שאותו גאון צירף לה בקשה, שלא יעשנה קרדום לחפור בו. מה עשה ר' אליעזר קלר, בא לעירנו ופתח לו חנות-צבעים, שהיא נוחה לתורה לשמה, שכן אינה מטרידה את בעליה אלא ביום חמישי בשבת, כשבעלות הבית שולחות תינוקותיהם לקנות סממנים לצבוע קיר מפויח וכדומה, וליצני העיר אמרו, שאפילו התינוקות נזהרו שלא להבטיל אותו, את ר' אליעזר מעיונו והתבוננו תחילה בזקנו, אם הצבע המבוקש מעורב בשערו או אינו מעורב בו. האב ובנו היו מחולקים הרבה, אך עיקר תכונתו של האב ננחלה לבנו – אף אמונתו נעשתה לו כעניין של תורה לשמה, המחייבת בכל לבבך ובכל נפשך. אלא שתורתו תורת רבותיו, מרדיצ’בסקי וברנר, שהיו לו כשניים שהם אחד, כדי לקיים מצוות חסיד שאין לו אלא רבי אחד, שדמותו נפלגת לבחינת אתכסיא שדרכה בלחישה ולבחינת אתגליא שדרכה בצעקה.

ה

איך תורתם הוליכתו אל “הפועל הצעיר” לא ידעתי, אך דומה כי ידו של ידיד באמצע –צעיר, טאלר שמו, שעלה בימי העלייה השנייה, לארצנו וחליו השיבו, והיה כל הגיגו בה ותנחומו קריאה ושינון ב“הפועל הצעיר”,שברכיו היו שמורים עמו, והשאילם לידידי שמעון, ואחד מהם אף נתן לו מתנה. והוא שהיה לי פטר-קריאה בו, ורישומו בי, כרישום גילויו של עולם, שאדמתו חדשה ושמיו חדשים, לא ייטרד מלבי כל ימי חלדי. ידידו זה, שפתח לפניו קרקעה ואפקה של ארצנו, בדרך שנהיו להם לבני העלייה השנייה, היה לו כדרבן וכרסן כאחד. דרבן – להוט היה לקצר, ככל האפשר, ימי ישיבתו בגולה, והיה כעומד תמיד מוכן ומזומן על מפתנה של העלייה; רסן – כבר עלו חברי “השומר הצעיר” מעירנו וכבר עלו קצת יחידים אחריהם, והוא נשאר עוד כשלוש שנים. מקטעי דבריו הבנתי, כי היתה עליו אימת-גורלו של ידידו, שלא די שלא יכול היה להיאחז בה בארצנו, אלא משחזר בעל כורחו, ירדה רוחו ירידה אחרי ירידה וסופו השכיר עצמו שמש בבית כנסת בעיירה נידחת. עד היכן הגיעו לבטיו, אתה למד מכך, כי כשעלה ראה עצמו כמי שירא מפניו הזועמות של הגורל ותעלוליו ומשהראה לו פניו השוחקות, הניח את שמו קלר וברר לו תחתיו את השם נגאל. לא שאימתו מפני גלגולו של ידידו, איש העלייה השנייה, פגה מתוכו לחלוטין, אדרבה היא היתה ננערת וחוזרת וננערת בו, וראיתי בו בחיים את שהוראיתי לימים בספרות, הלא היא הרגרסיה, שאתה מוצאה בטיפוס של העולה מגלילות-ילדותי, כפי שציירו ש"י עגנון בדמותו של יצחק קומר או יהודה יערי בדמותו של הירש מלך, שתחילתם נחלצו ממאה שערים שבעיירת-גליציה וסופם נלחצו למאה שערים שבירושלים. אף עשייתו בארצנו, תחילה במחלקת העלייה בחיפה ואחר כך במחלקת החינוך בירושלים, לא היה בה כדי להקל עליו, שההרגל והשיגרה עשו בה את שלהם, והוא השתוקק להרגשה של חידוש-תמיד, כפי שהעיקתו תורה-לשמה, שנדרשת לה בחינת בכל לבבך, בין זו שלמד בימי-ילדותו מפי רבו נאמן-הערכין, בין זו שלמד בימי נעוריו מפי רבותיו נאמני-שינוי-הערכין. מדי פעם בפעם נתהבהבה בו בהרגשה זו, ודומה כי הגדול בהבהוביה היה במלחמת ירושלים, כשהיה במגיניה, בליל הקרב בסביבי נוטר-דאם – להט השריפה מזה וזעף-הרוח מזה הרעו לו לבשרו המיוזע שלקה ולא נרפא עוד מלקויו, אך השמחה על מסירת הנפש שזכה לה ניכרת היתה בניגוד החריף שבין פיו המשותק ובין עיניו הדובבות וזהרן זוהר עליון.

זה דודי וזה רעי, שלמדתי ממנו הרבה, ולא בלבד מדבריו אלא מכל עצמו, בחור בישראל, שגם ברחקו מתפיסת נעוריו נאמן לרוחם, היא הרוח שהביעה בימים הרחוקים ההם, כשהיה מכריז על עצמו: אני הפועל הצעיר אני.

ו

ומשסיפרתי מה על ראשית הרומן שביני לבין “הפועל הצעיר” אספר גם מה על המשכו. כידוע, תחילתו של “השומר הצעיר”, שגדלתי בו ומתוכו, קירבה לו אל “הפועל הצעיר” ובודק גליונותיו בראשית העלייה השלישית ימצא בו מדור של הודעות על בואם של אנשי “השומר הצעיר”, רשימות שמות העולים שהגיעו והם דורשים בשלום משפחתם וחבריהם. הסברה הרווחת היתה, כי אנשי “השומר הצעיר” יסתפחו כדרך שיסתפחו אל “הפועל הצעיר”, וגם אם דרכם שונה ואחרת היתה, לא פסה אהבת-נעורים, ורושמי רשומות, כדרכם, יבינו מה עקבי ראשית מקרבת נתקיימו אף ברישומי אחרית מרחקת. על כל פנים ימים רבים היתה כעין חלוקה: מפלגת “הפועל הצעיר” לחוד, עתון “הפועל הצעיר” לחוד, באופן שהרחוקים ממנה לא חדלו מהיות קרובים אליו, וזיקתם אליו נשמה בלבם, מי רוב ימי קיומו ומי כל ימי קיומו, שדרכה של אהבה נקדמת שאפשר לה שתתעמם, אבל אי אפשר לה שתכבה.

ואחזור ללשון מדבר בעדו – מששיקעתי עצמי, בימים הרחוקים ההם, בגליונות הישנים של “הפועל הצעיר” ונתאהבו עלי סופריו, שידעתים מבימות אחרות, אך פה נראו לי כנטועים ועומדים בייחודם, ביקשתי דרכים להשיג גליונותיו החדשים. דבר זה לא היה אפשר לא בשנה שנעשיתי קורא-קבע בלשוננו ולא במחצית השנה שלאחריה, שהם אף ימי הרפובליקה האוקראינית המערבית, שהסגרה מזה ומזה סתם מבואי ספרים ועתונים, אך משנפתחה הדרך היה נפתלי זיגל בעל “סנונית”– כך שם חנותו והוצאתו בלבוב – פטרוננו הטוב, שלא חיסר ממנו כל חדשה וחדשה בספרות העברית ועתונותה, טורח להטריפנו לחם חוקו של “הפועל הצעיר”, ולימים, כשבאתי לשמש במרכז “החלוץ”, היה שלוח הדואר, כדיוקו של שעון, מביא, שבוע-שבוע, צרור טפסיו והם נשלחים לסניפים, ונבלעים בהם כדרך שנבלעו בערבי-הקריאה של החלוצים יושבי “הבנין” שלד בית הספר על שם אברהם קורקיס בלבוב. תחילה שילמנו טבין ותקילין – שקלתים על יד שלוחו של “הפועל הצעיר” חברנו פולונסקי – ולימים כשהקונקורנציה, והיא “הקונטרס”, נשלח אלינו בלא מחיר וחילקנוהו גם הוא – קיימו בנו בחינת מה הם בחינם אף אנו בחינם. ומאז ועד עתה כמעט שלא ידעתי שבת בלא “הפועל הצעיר”,ואילו היה לי זקן, הייתי מגביהו כלפי עיני, ושואל: זקנך הלבין ועודך קורא “הפועל הצעיר?”; אלא שהייתי חייב להסמיך שאלה לשאלה, שאני אף סופרו של “הפועל הצעיר”, ונדפסו בו דברי שנצטרפו כדי ספרים.

ז

אולם התשובה לאותה שאלה שלובה לא בלבד במסכת הייחוס שבין קורא ועתונו, אלא אף במסכת הייחוס שבין סופר ועורכיו, והיא מסכת הטוענת דיבור לגופו, ולא אומר בה עתה אלא משהו. לעניין עורכו הראשון, יוסף אהרונוביץ', כבר ניסיתי לומר את אשר עם זכרוני ורגשי בשלושת מאמרי עליו וסביביו. לעניין עורכו שלאחריו – יצחק לופבן אעיר, כי הוא שהיה הסנדק של בכור-דברי ברשות הרבים, והוא שירי “כותל מערבי”, שפירסמו ב“פאָלק און לאָנד” שיצא בוורשה, ולימים כנסו מרדכי יפה באנתולוגיה שלו. לעניין עורכו עתה – ישראל כהן,שיאריך ימים ושנים, הרי ברית-ידידות כרותה בינינו למן אותם הימים, שהיינו קוראים בערבים בצוותא את “הפועל הצעיר” ורואים עצמנו תלמידיו, והבודק בגליוני “עתוננו” שהוצאנום בימים ההם, יעמוד על כך. לא אומר, ששיערנו בימים ההם, כי הוא יהא עורכו של “הפועל הצעיר” ואני במשתתפיו, אבל אומר, שידענו, כי אם יזכה לשנת השישים לקיומו, יהא זה לנו יום של שמחה לאמיתה.

[כ“א אלול תשכ”ז]

לישראל כהן ברכתי שלום,

שמעתי, כי אתה עומד לפרוש מעבודתך רבת-השנים, כעורכו של "הפועל-הצעיר, והגליון הזה הוא האחרון לעריכתך,ואמרתי להעלות ברבים קצת זכרונות, הכרוכים בעריכתך הראשונה, או ביתר דיוק: בעריכתנו הראשונה,והוא מעשה שהיה לפני כארבעים ושש שנים, בסמוך לפגישתנו הראשונה, שלא היתה, אמנם, במזלה של ספרות, אבל במזלה של אווירה, שמתוכה עשויה שתצמח ספרות. פגישתנו זו היתה, כזכור לך, בלבוב, ברחוב ברנשטיין 9, קומה ראשונה, מדורו של מרכז “החלוץ” בגליציה – או כפי הכינוי שנהגנו אחר-כך: פולין הקטנה, בחדר מועט, שבו נתכנסה המועצה הארצית, ואתה בה שלוחו של סניף “החלוץ” בבוטשאטש ואני שלוחו של סניף “החלוץ” בברודי, ובה דיברנו בכלל אחרים, גם שנינו, ודיבורנו היא ראשית-היכרותנו, שכן לא ראינו זה את זה ואף לא שמענו זה על זה קודם. דברים שדיברנו, דברים של אופוזיציה היו ומכוונים כנגד מרכז “החלוץ” שחבריו היו בקצת שנים גדולים ממנו. האופוזיציה, שורשה היה במחלוקת שבינינו, שעיקרה לא היה כדרך הנהוג, שאנו, הצעירים, היינו חדשנים יותר והם, הקשישים מעט, היו שמרנים יותר, אלא אדרבא, איפכא מסתברא – אנו, הצעירים, היינו בפירוש כמחזיקים בנושנות. כי הנה הם דרשו להכשרה מקצועית-עירונית-ואינדיוידואלית ואנו דרשנו להכשרה חקלאית-כפרית וקיבוצית, ומה שדרשנו הלכה למעשה דרשנו, ומעשה קיבוץ “ברית-אל”, הכשרתו ועלייתו, שלא על דעתה ועל אף דעתה של ההנהגה, הוכיח. ואף שרוב משתתפי המועצה ההיא ראו זה את זה ראשונה, רובם ככולם היתה רוח אחת עמהם, ואתה היית, בעצם, דוברם – עלם צעיר, ממש נער, שעיניו מבריקות ושערו מסולסל ולשונו משמשתו. אודה, כי היא, לשונך, העלתה בי מבוכת-מה – היא היתה כלשון-ספר לכל דבר, כשם שהיתה כלשון-דיבור לכל דבר; הייתי אומר: לשון ספר, שנעשתה לשון דיבור, והיא עשויה כדרך הטבע. אף אנו לא היינו מגמגמים, אבל לא ידענו ברהיטות הזאת, ואילולא גילך היינו אולי חושדים בך, שגדלת באווירה של דיבור עברי, כפי שהיא באפשר בארצנו ואינה באפשר בגולה, והרי גידולך כגידולנו, בעיירת יהודים טיפוסית, ואדרבה בימי המלחמה הראשונה ניתקת הימנה וישבת בעיר-מפלט בצ’כיה, ולימים שמענו אותך מסלסל בשירי-עם צ’כיים, ואיזה מהם אף תרגמת ללשוננו ובה היינו מסלסלים בהם גם אנו.

לאחר המועצה הלכת לעירך ואני הלכתי לכפר-הכשרה, גודי-טורקה, שנעשה כמוקד משיכה לסניפי הגלילות הסמוכים, וכינוס שלוחיהם בסטניסלאב היה בהמשך האופוזיציה, שנתגלתה במועצה ההיא. ומשנדחתה עמדתם של ראשי-המרכז דחייה חלוטה, היה כתלוי ועומד איום כפול – או שמרכז “החלוץ” יוציא את גליל סטניסלאב מתוך ההסתדרות, או שגליל סטניסלאב לא יודה במרכז “החלוץ”, ומתוך הסכמה של גלילות אחרים יכריז על עצמו בהסתדרות. לשון גלילות אחרים פירושו היה, מלבד גליל ברודי, גליל פשמישל ומשה טוכמן בראשו וגליל בוטשאטש ואתה בראשו. באמת, לא האיום האחד ולא האיום האחר יצאו לפעולות, שכן מרכז “החלוץ” הביא את שלושתנו לבובה – אותי כמזכיר המרכז,, אותך ואת משה טוכמן להכשרה, ועתה גבר כוחנו להטיל תמורה בתנועה, מבתוך שינוי פני המרכז ודרכו. התמורה והשינוי באו ממש כהרף עין, מכוחה של הצעה צנועה, שהגיש בשמנו משה פסל (סופו בבירוביג’אן): מרכז “החלוץ” אין נבחריו אלא חברים הרשומים בגליוני ההכשרה או העלייה. עם קבלתה של הצעה זו ברוב קולות מכריע, כמעט פה אחד, לא היתה לפנינו אלא הודעה קצרה, כי עם ההחלטה הזאת יוצאים מכלל מועמדות למרכז חבריו הקודמים – מהם מיני נוטאבלים, מהם עסקנים-לתיאבון, שהצד השווה שבהם,שלא עלתה על דעתם להכשיר עצמם לעלייה ולקיימה ממש, ורובם המכריע לא קיימוה לא בימים ההם ולא לאחריהם. עתה, שמרכז “החלוץ” היה בידנו, פשטנו על פני הגלילות ובשובנו תיקנו כמה וכמה תקנות, ובכללם תקנת כלי-מבטא, שקראנו לו “עתוננו”. והוצאנו ארבעה קונטרסיו ולימים אף גליון ששמו “בשעה זו” ולא יספנו, שבינתים נוסדה בימה מרכזית של הסתדרות “החלוץ” העולמית, הוא השבועון “העתיד” שיצא בוורשה, תחילה בעריכתו של מאיר בוגדנובסקי (עתה מאיר שלי) ואחר-כך בעריכתו של דוד ליבשיץ ושלי, וקבעתי בו מדור, ברוח “עתוננו”, שבו השתתפת במאמריך ששלחת ממחנה-עראי של קיבוץ-העלייה שלך בווינה. עד-מה זכרון “עתוננו” היה חביב עליך ראיתי מתוך כך, כי לאחר שכבר היית כמה וכמה שנים בארצנו ויצאת בשליחות “החלוץ” ללאטביה, הוצאת בריגה חוברת “עתוננו” שמה. אכן, מה שלמדתי מתוך דיבורך, למדתי מתוך לשון מכתביך אלי, וביותר מתוך מאמריך, ביכורי פירסומיך– לשונך לשון שיש בה מתכונתו של חול-המועד, והיא תכונה המציינת את סגנונך וסממניו עד-עתה.

חביבה ראשית, ועל-כן אחזור על הראשית – לא היה בנו כל נסיון לא של עריכת עתון ולא של הוצאתו, אבל אם נסיוננו לא עמד לנו, תנופתנו עמד לנו, שגברנו על כמה וכמה צרות. צרה ראשונה – בית-דפוס יפה לנו כלומר: יפה לכיסנו הדל, היה שמו Sztuka, כלומר: אמנות, אבל לא כשמו כן תהילתו. היה זה קואופרטיב שנתפצל מקואופרטיב גדול ממנו, והפיצול בא בעקב פילוג שחל במפלגת “פועלי ציון”, באופן שהקואופרטיב הגדול נשאר בידי הימין והקואופרטיב הקטן עבר לידי השמאל, והצד השווה שבשני הפלגים, שהיו מחוצה להסתדרות הציונית, ממילא לא נהגו טובת עין ב“החלוץ”. צרה שלאחריה – חברי הקואופרטיב היו אדוקים בלשון יידיש בלבד והסדרים לא היו מאומנים בלשון העברית, והשיבושים עלו כפורחת וטירחת ההגהה לא הפריחתם. צרה שלישית – המשטרה, שהטילה עין חשדה בקואופרטיב, על נטייתו לשמאל, ולפי שלא היה לנו רשיון של כתב-עת, צריך היה התחכמות שלא לשנות גליונותיו המיוחדים, ולקיים שמו קבע, שהיה חביב גם על שום כותרתו – אותיות חלולות – לפי היתוך שנעשה בהצעתו של נפתלי בוטווין, שהיה גזר-עור לפי אומנתו והיה בימים ההם חבר “פועלי ציון” שמאל ועד מהרה נצטרף לקומוניסטים ויצאו לו מוניטין, לאחר שרצח פרובוקאטור ונתלה, ונתפרסמו עליו רוב דברי שיר ומחזה, ובמוסקבה היה, כמדומה, רחוב על שמו.

אך נניח צרתנו המשולשת, שגברנו עליה, ונזכיר לעצמנו אותה שמחה ששמחנו בהופיע כל קונטרס וקונטרס, ובייחוד בכורם, כשחברנו נחמן טננבוים, נטל את צרורי-הגליונות תחת בית-שחיו ועשה עצמו כמוכר עתונים והכריז בקולי קולות: “עתוננו” עקסטרא-אויסגאבע, כלומר: הוצאה מיוחדת, וניפתו לו שני תמימים וקנו שני גליונות, ואחר-כך יגע להעלות בדמיונו את הקללות, שהללו פלטו, משעמדו על טעותם. אבל כסם-שכנגד לאותן קללות מסופקות היו ברכות ודאיות שהגיעונו: למחרת נכנסו, כמעט בזה אחר זה, ארבעה אנשים, וארבעתם כעצם התהייה והתמיהה – איך עלתה בידנו לבנות לנו אכסניה מבלי שהכרזנו עליה תחילה ומבלי שהתדפקנו על שעריה של קומה פלונית וקופה אלמונית; ולפי שאלה היו גם ארבעת מבקרינו הראשונים, ראוי שנזכירם אחד אחד. ראשון נכנס איש בלבוש יראים, ר' ישראל אופר, איש מושצ’יסקה (ממשפחתו של אריה אופיר) ובידו כמה וכמה מאמרים, שהוא מוכן, לדבריו, להובילם שי לנו, ואף שנעימתו נגעה עד הלב, והזכיר ממש אותו קורא זקן בסיפורו של י. ח. ברנר “משרטוטי עט עופרת”, לא יכולתי להעלים ממנו, כי עתוננו מעשה-נערים ואין לשאינם-נערים נחלה בו. אחריו בא קופל שווארץ, שביקש לראות עין בעין את מחברי-המאמרים, מתוך הנחה, שאין, בעצם, אלא שניים, והשאר פסידונימים, שהללו מסתתרים מאחוריהם, ובעיקר התעניין, איך עלה בידנו מה שלא עלה בידם ולא בדעתם של חברינו הגדולים, וביותר ביקש לידע מהיכן לנו הלשון שנראתה לו, והוא היה מפונק גדול, שכן מורו בלשון היה ג. שופמן. אחריו בא ש. ז. יעבץ (נכדו של ר' יעקב מאיר יעבץ, שהפליא במעשה תרגום לעברי-טייטש), שמדד לנו רוב שבח ואמר: ניכר שלא למדתם לשונכם מתוך “מחזיקי הדת”, “מצפה” ו“בת-קול” אלא מתוך “שלכת” ו“רביבים”, והוצרכתי להעמידו על כך, כי קראנו גם אלה וגם אלה, אך עיקר יניקתנו אינו ממה שקראנו אלא ממה שאנו קוראים: “התקופה” מהכא ו“הפועל הצעיר” ו“קונטרס” מהתם. אחרון-אחרון בא ישראל ברוך, המכונה: האן, והוא מורה ותיק בלשוננו ומבחין בה עד-דק והסתפק בתיבה אחת לציונה של התרשמותו: פרימא; וגילגל בכמה וכמה סיפורים ששמעתי המשכם אף בשנים האחרונות, ככל שאני מזדמן עמו בהר-הכרמל, מושבו עתה.

אמת, אנו לא חלמנו כי אלה וכאלה יהיו קוראינו, אך לאמיתו של דבר הם היו טוביהם, ושלושת הראשונים, זכרונם לברכה, והאחרון שיאריך ימים, הם בעצם, ארבעת מבקרינו הראשונים, ואפשר שעידודם, שעמד לנו בימי “עתוננו”, הוא שעמד לנו בעתונים גדולים ממנו, שזכינו להיות עורכיהם, וראוי שנזכרם ומתוך רגש של תודה, והילכך אף הזכרתים לטובה. כי אם אנו לא שיערנו, שעניין “עתוננו” הוא התחלה, שעתיד לה המשך בארצנו, הם ששיערו, וגדולים המאמינים בהם בקטנים – לאו מלתא זוטרתא היא, שעל כן ראוי שנזכרם על החסד שהטו לנו בנעורינו ונחזיק להם טובה הרבה.

אף אזכיר, כי משנפל הפור באותה ועידה, שנפטרנו בה מאפיטרופסינו אלה העסקנים הוותיקים, שהורגלו, שכל כיסא הם מושיבים עצמם עליו, ונעשינו, כת של נערים צעירים, אדונים לעצמנו, הרגשנו, אמנם, כי אבן כבדה נגולה מעל לב התנועה, אך ידענו, כי אבן כבדה כמותה, ואולי אף כבדה ממנה, עלתה על לבנו; אבל, למזלנו, נתקיימה בנו בחינת טובים השניים מן האחד, ושנינו אמנם יכולנו למשימה שנטלנו עלינו. והרי כבר נתנסינו בכך: מפלש גדול היה בלבוב, והוא קניינו של צעיר צירי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ד“ר אלכסנדר הויזמאן, והוא גבב-בתים גדול ושתי נקודות-משיכה בו – נקודה אחת, חנותו של נפתלי זיגל, שחלוני-הראווה שלו היו בחינת תחנה סייסמוגראפית של ספרותנו החיה: כל ספר חדש, כל קונטרס חדש, כל כתב-עת חדש שיצא בלשוננו, מיד הוא ניצג שם, ואנו, אוהבי ספרותנו ושיכוריה, בהולים עליו; נקודה אחרת, אגודת “צעירי יהודה”, אולמות נאים וחדרים טובים, ושם הרצאות, ספריה, שיעורים וכדומה, ואנו, חברי סניף “החלוץ”, חברים בה, ואפילו רוב מכריע, ונראה לנו, כי כל שאותה אגודה עושה הוא נאה ויאה, אלא שהכל בחינת אות אל”ף, היראה מפני עקיבותה שלה עצמה, שאילולא כן, הוצרכה להוליך לאות בי“ת ולאות גימ”ל ולהגיע לאות תי“ו, והרי האל”ף והתי“ו היתה לנו הציונות הנדרשת הלכה למעשה, כשאין מעשה אלא הכשרה לעלייה, ובעיקר העלייה גופה. אכן, כעדת ברברים היינו באותו מוצאי-שבת, שעת הוועידה הכללית של האגודה, כשהכרענו בקולותינו, על שינויו של התקנון מיסודו, וביותר משסידרנו למחרת, בקומה העליונה יומם ובקומה התחתונה לילה כמין בית “החלוץ”, לרבות ספריה ומטבח – ושנינו כמנצחים על ההפיכה. נאה וסוערת היתה הישיבה שם – הלינה על השולחן הגדול שבאולם, עד שנמצא לנו מלון טוב הימנו, הוא ה”בנין“, כלומר, השלד של בית הספר למלאכה, על שם אברהם קורקיס, ברחוב שפטיצקי – אווירה בוסיאקית, אבל חלוצית ועברית. אמת, הנוער בגולת גליציה מצודה עברית היתה, אבל אינו דומה אופיה בימים, שחבריה יוצאי בית המדרש, כאופיה בימים, שחבריה יוצאי בית גימנסיה, שבין אלה לאלה שורשיה הקלישו והלכו. אולם התנערות שחלה בימינו, היה בה משום תגבורת כוח, משום חידוש יניקתה משיתיה. והרי דוגמה מועטה: כשראשוני “שומר הצעיר” החליטו, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, לצרף תוספת עברית לכתב-העת הפולני Moriah ונבהלו עצמם מדלילות לשונם, הוצרכו לבקש איש “פועלי ציון”, הוא דניאל לייבל, שיהיה להם במעשה-עריכתו לא בלבד לעיניים, אלא אף לפה, מה שאין כן לימים, שנתחסנה ידיעת הלשון, וקונטרסי “עתוננו” אף הם כעדות לכך. והרי לא היו לנו מופתים מקרוב. משנתנו את עינינו על כל סביבותינו, כל פולין הקטנה כולה, לא מצאנו ספרות עברית חיה יוצרת, ידענו, כמובן, את עגנון וברש, אבל הראשון ישב בהומבורג-לגבי-ה”א והאחרון ישב בתל-אביב. היה אמנם, א. צ. גרינברג, אך עיקרו משורר יידי, ואך מקץ שנה, עם עלייתו לארצנו, באו שירותיו העבריות. היו איזה שיבלים בודדות, כמו בריסטיגר ופאהן, אבל הם נחשבו לנו כלפני ביאליק, ונמצאו ניסויי כתיבתנו בלא כל דמות סופר חי וקיים לעינינו ולפנינו. אחרי שנה בא גבריאל טלפיר, שהיה מזכיר מרכז “החלוץ” והוא כבר היה קודם באמושץ ובווילנה וראה סופרים עברים חיים, אבל הוא נטה למודרניזמוס, ואנו מה שנקרא הקלאסיקה שלנו קסמים לנו, ויינה הטוב משכרנו. והיינו שיכורים גדולים, ממש מיני לוט של ספרותנו. בכמה המדה בלענו את יציריה באותם הלילות ב“בנין”, שכתליו לא ידעו עדיין טיח והעלייה לחדריו היתה על גבי קרשים, עששית מאירה את האפלולית ואנו רבוצים על האיצטבה הארוכה, ואתה קורא באזנינו מה שנלהבת וביקשת להלהיבנו לו. איני זוכר, איך התגלגלו אלינו כל אותם ספרים וכתבי-עת, אבל לפי שהייתי רושם בנעורי את הלקטורה, ונמצאה לי רשימתה, תמהתי בראותי, כי כמעט שלא היה חיבור של ממש, שיצא אז לאור, ואנו לא קראנוהו. מה שאני זוכר, איך התגלגלו אלינו עתוני ארץ-ישראל, שאין בכוחי לתאר דיבוקנו בהם – “הפועל הצעיר” ו“קונטרס”. עניים היינו ולא יכולנו לקנות אלא מספר מסוים, כדי לשלחו לסניפינו, אבל עמדה לנו התחרות שבין שתי המפלגות – מפלגת “הפועל הצעיר” מעמדה עז היה בגולת-גליציה, ואילו מפלגת “אחדות העבודה”, שלא היה לה כל מעמד של ממש בה, חשבה, כי בכוח קונטרסיה תקנה לה מעמדה, הילכך שלחה אותם בלא מחיר; דרשנו איפוא מ“הפועל הצעיר” בחינת מה יריבכם בחינם, אף אתם בחינם. דומה, מכוחה של קריאה שקודה ומתמדת זו חיינו בארץ-ישראל, וספק אם היינו בקיאים במה שנעשה בגליציה, כשם שהיינו בקיאים במה שנעשה בארצנו. וחובה היא שלא אעלים, כי מבחינה זו כוחך עדיף היה – אני, שדרכי דרך נפתולים, חולשות היו בי, והן לא הרפוני עד-עתה, ואילו אתה דרכך דרך מישור, ואודה, כי בכמה נקודות הגעתי בדיעבד למה שאתה הגעת לכתחילה, וגם עתה ההבדל בעינו עומד. אף בעניין הכתיבה דרכינו שונות היו – כשנפגשנו ראשונה, כבר נתקיים בי כעניין אין דברי שירה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם, שכבר הוצאתי קונטרס שירים, “צלילים” שמו, וגנזתיו בסמוך לדפיסתו, ואף פירסמתי תירגומים ושירים, ואתה, הצעיר ממני בשלוש שנים, נראית כלוח החלק ולא ידעתי אם אתה חולם חלום סופר כאשר חלמתי. אבל דומה, כי כבר חלמת חלום עורך: מעשה במורה עברי, פליט מעבר לגבול, איש רוז’ין, יאנובסקי שמו (והוא אביו של אמן השחמט הנודע) שחיבר שני חיבורים – מחזה “כרם ביבנה” שמו וזכרונות מימי הפרעות “מן ההפיכה” שמם, ושמע כי אני מבעלי לשון קודש, ביקש ממני שאערוך חיבוריו אלה, נטלתים והפכתים לכאן ולכאן, והייתי כאותו שו"ב, שנזדמן לו פר לשחיטה והוא מתקשה להטילו לפניו, ואילו אתה נטלתם וערכתם יפה-יפה על דרך התיקון שהעמיד את הלשון כעל דרך הטבע, כדרך סגנונך שכובד-הירשה אינו מורגש מחמת גלות משאה, הלא היא הירשה של כמה וכמה מסופרי מחוז גידולנו, וראש להם שמעון ברנפלד בדור הקודם ור' בנימין בדור זה. לשנים, כשישבנו בשכונת התימנים, היא שכונת שעריים שבעיבורה של רחובות – היינו חבורה עליזה, שישבה בכפיפה אחת, מלבד שנינו היו בוריה פרלמוטר עליו השלום, זיווה וואיז’ה שכטמן, יונה קוסוי (עתה: כסה), יצחק קאסה, נחמן כהן (עתה: תרדיון) – ואני מלאכת התרגום של “פרדוכסים” לנורדאו לפני וכולי אכזב. סבור הייתי מלאכה היא, שעשייתה מניה-וביה, שהרי כבר קדמני ראובן בריינין בתרגומו ואין לפני אלא לטייבו לצד דקדוק שימושה המצוי של הלשון ושינוייה. ולא היא; אותו מתרגם עשה בספר כבתוך שלו, ברצותו מקצר וברצותו מקצץ, פוסח על פיסקאות קשות-הבנה, ובייחוד קשות תרגום, מזלזל בקטנות שהן גדולות, כגון דקדוק מונחים, ונמצאת ההסתייעות בו מכשילה, עד שסילוקו כמצווה-ראשונה. אבל סילוקו מחוג הראייה קל, הסחתו מתחום-הזכרון קשה, שהוא כמזכיר וחוזר ומזכיר עצמו: אם הוא, הסופר קל-העט ונעים-הסבר לא עלתה בידו, קל וחומר אתה, זעירא-דמן-חבריא. אותה שעה עמדת לי באותו חיבוט ויצאתי בשלום מתוכו. איך נמצא לך המפתח ואיך סייעתני עד גמר-המלאכה, הוא סיפור בתוך סיפור, והצטערתי על שעורך הסידרה, פ. לחובר, לא נענה לבקשתי לצרף בשער הספר שמך לשמי, וכבר נזדמנה לי שעת-כושר להעמיד את הדבר על אמיתו.

ואף שפטר-דרכך בכתיבה ובעריכה היה מתוך זיווג של קלות ומהירות, וסגנונך כביכול נולד מהול, הרי גילויך כסופר לא היה לא נמהר ולא בהול, ולא נמצאו בו עקבי Sturm und Drang על דרך התעייה במבוכם של בני הדור ועמעמי-ביטוים וביטוייהם, וגם בהיותך קרוב אצלם, נשמרה לך מידת בהירות ושקיפות, העומדת לך עד עתה, כן תעמוד לך לאורך ימים. ועיני רואות ושמחות.

אכן, נערים היינו וגם זקנו, ולימי פרישה הגענו, אך לא נעזבנו מרוחם של ימי נעורינו וחיוה מחלחלת בנו גם עתה בימי זקנתנו, ורוח זו על חיותה אין פרישה הימנה, ועודה עתידה להזכיר ולחזור ולהזכיר עצמה בשולי דפים, ואולי אפילו בשולי מעשים.

כה לחי.

[כ“ט ניסן תש”ל]

א

בימי ילדותנו הרחוקה, ימי השלווה הפּוֹתה, שלא ניחשה את בוא הרעמים, לא היה זה כחזיון נפרץ בסביבת-גידולנו שבצילה של מלכות-בית האַבּסבּוּרג, כי צעיר מן הצעירים, ששיעשעו את עצמם בחלום-ציון, יקום וידרוש משאת-נפשו הלכה למעשה. אחד בעיר ושניים במחוז נגע בהם גל העליה השניה, כשעבר פה, בדרכו מעבר לגבול, ונמשכו גם הם בשטפו. ודוק: צעיר ולא צעירה. לא כי האשה בת-גליציה חסרה מספר העליה השנייה. אדרבה, חובה היא להזכיר את המעטוֹת, שנחלצו ועלוּ בימים ההם, ונפרשׂ מעליהן כמין דוֹק של פליאה וחיבה – הרי בת עירנו האחת, שרה ברכה, שהלכה עם בן העיירה ברסטצ’קוֹ, חיים צימרמַן; הרי בת עירנו האחרת, לינה אַנדומן שהלכה עם יהושע אָקר; הרי בת עירה האחת, שרה בראַט, שהלכה עם יעקב טהון; הרי בת עירה האחרת, דינה רייציס, שהלכה עם אליעזר מאיר ליפשיץ; הרי בת סניאַטין, לאה רוזנקראַנץ, שהלכה עם יוסף זליגר; והרי אחרות, והצד השווה שבהן, כי בנוּ אחת אחת בית – מי בגליל ומי בשפלה ומי בירושלים, ומכוחו של הבית הזה היתה העליה הקטנה הזאת כדבר-של-ממש.

לוּ נכתבה תולדת הנשים האלו ונפרשׂה לפנינו מגילה, שלא נחסר ממנה יסוד-הגבוּרה – כוח-העקירה מתוך סביבה אחת; כוח-הנטיעה בתוך סביבה אחרת, ביתר דיוק: הכוח לברוא סביבה אחרת, הווי אחר, אווירה אחרת, כי היתה זאת תמורת-חיים, שעיקר מעמסתה על האשה – עקרת הבית, אם הבנים. אבל המגילה הזאת, אפילו לא ייכתב בה כתוב וחזור: פלונית הלכה אחרי פלוני, שכן ידענו מפי עדויות ותעודות, עד מה עצם העזת-העליה והכרעתה היתה בזכותה, הרי ייכתב בה כתוב וחזור: פלונית הלכה עם פלוני. לאמור, בימי ילדותנו הרחוקה, ימי השלווה ההם בסביבי-גידולנו, לא מצינוּ, כי תקום נערה ותעז ותעלה לארצנו, כדרך שהעזוּ חברותיה ובנות-גילה מעֵבר לגבול, בעיירות ליטא או בּיאָלוֹרוּסיה. ואפילו נמצאה יוצאת מן הכלל, לא היה בה אלא כדי לקיים את הכלל.

מה שאין כן בימי-נעורינו, שבהם נשסעה השלווה הפּותה ונסערנו, ואף רב-יתר משנסערו בדור שלפנינו – בני הנעורים מעבר לגבול. ולא עוד, אלא הנערה, שעלתה מסביבת-גידולנו, נעשתה עתה חידושה, ואולי יסודה, של העליה. הרבה עשתה מלחמת-העולם, לא פחות ממנה עשתה העקירה והטלטול; הרבה עשתה רוח-המהפכה בעצם-המלחמה ומעשה המהפכה לאחריה, לא פחות ממנה עשתה תנועת-הנוער –חינוכה התם, מעשה-ידי-עצמה,הוא שהעלה גל-נעורים אדיר – הנער כוחו והנערה זיווֹ–שנישא בסערה לחופי ארצנו.

ב

כשרטוט הזה של הרהור וזכר מסתמן כמאליו, ככל שנסתם הגולל על מעגל החיים של רעיות נעורינו, וכן נסתמן כמאליו למראה קהל הדוממים והאוננים שניצבו לפני שנה, ברחבת-האֶבל, נוכח ארונה של רבקה ברעם לבית-יגר, מראשונות העליה ההיא, שנעקרה על סיפה של שנת החמישים לחייה. כמותה, כרוב ההולכים אחרי מיטתה, הכרעת-חייה חלה באותה שנה ומחצה שבין שלהי מלחמת העולם הראשונה ובין פתח העליה השלישית – שנה ומחצה, שבהן היו רוב קהילות מזרחה של גליציה כחטיבות חיים בדלוֹת ובדולות. באותם ימי הרפובליקה האוּקראַינית, נעשו הציונים בבת אחת כשליטים ברחוב-היהודים, שנתגלה, עם התנאים המיוחדים האלה, כמיצר לפנים ממיצר. ויותר משנתגלה כך לדור המגוּדלים, ששיעשעו את עצמם בזיקוקי-ההשלייה של אוטונומיה, נתגלתה לדור הצעירים, ילדים ממש, שהשׂכּילו, לתומם ובתוּמם, לברוא לעצמם, בתוך המיצר הזה, עולם מלא. הלוקאל, כפי שנקרא אולם הכינוס של קן “השומר הצעיר”, היה לא בלבד בית-מפלט מפני ההוֹוה, אלא גם, ובעיקר, בית-מנוֹס אל העתיד, יתר-על-כן: בית-חישוּל לו. דור המגוּדלים, והכוונה לציונים שבהם, היה ודאי להם כי אין כאן אלא כדרך הכתוב: ישׂחקוּ הנערים לפנינו שעל כן נפתעו לא במעט, בראותם לימים והנה המשחק אינו כמשחקם שלהם – “שׂפה ברוּרה” ובוּלי קרן קיימת או קופסתה ותערוכת “בצלאל” וקריאת “די וועלט” וכיוצא בהם, – אלא כדרך האימרה: השוטה חושב את הענין ברצינות. דהיינו, הם באמת נודדים לוינה ולפרשבּוּרג ומתענים שם, עד שהם יורדים לאניות ומפליגים. בקיצור: הם הולכים ממש. והעיקר: הן הולכות ממש.

ודאי, מה שנעשה, או כדרך שנעשה, באותה שנה ומחצה, בלוֹקאַל בעירנו, נעשה בלוֹקאַל בשכנתה, בזלוֹטשוב הסמוכה. אלא ששם היו קצת גורמי-סיוע לפעילות-יתר, שהדיה נתגלגלו אלינו – שם נוסד שבועון יהודי; שם הוקם סימינאר עברי; והעיקר: שם נעשתה מידת-חלוציות גם ממידתם של שאינם-צעירים. וראש עושים ומעשים ד"ר אברהם שבדרון, שמינה את עצמו שמַש-בית-הספר, וכדרכו היה מופת של אוֹמר ועושה. הוא גם לימד שיעור –שיעור-בית-הספר, וכדרכו היה מופת של אומר ועושה. הוא גם לימד שיעור – שיעור-הבחנה בין ציונות מושׂכּלת וציונות קנאית, ומסותו, שהעמידו את קו- ההבחנה הזה על חוּדוֹ, פירנסו לא במעט את רוחו והחלטתו של דור-הצעירים. הוא ושכמותו טבעו, במעט או בהרבה, את חותמם בטיפוס של הנער והנערה, שדרשו את חלוציותם הלכה למעשה, ודרשוה גם בהחלטיות ושלימות, גם בפשטות וצניעות. היא הפשטות והצניעות, שהיתה ניכרת בקבוצת חלוצי העיר ההיא, והניכרת עד עתה ברוב יחידיה, וביותר ברוב יחידותיה – בנות ישראל, ששקטה של מסורת אבותיהן נבלע בסערה של חידוש-עצמן.

ג

רבקה יגר, כשם שהיתה כמלוא-התגלמות של הטיפוס הניפלה הזה, כשדַרכה, בסיעת צעירים ורוֹננים, בלהטו של תמוז, מאנית “קאַרניולה”, על חופה של חיפה – כך היתה כמלוא-התגלמותו במשך שלושים וארבע השנים עד אחריתה. ההתחלה היתה בגליל, בבית-גן, והמשכה בקבוצת בני עירה ובנותיה, הקבוצה הזלוֹטשוֹבאית, ששמרה על מזג של אידיליה – פה לא חששו לאַפנה, שלא נפטרה מנעימה סופראַז’יסטית, גם אם נזהרה מניסוּחה, והנערה לא בּוֹשה לעסוק בבישול-ארוחה והטלאת-בגד, כמעט כדרך שעסקו אמא וסבתא. אחרי-כן באה ביתניה עילית – שרטוטה של רבקה בימים ההם ובסמוך להם, קלסתר נערה רהה ואמיצה, ניתן בקוים חטופים בקובץ “קהילתנו” ובקווים נרחבים קצת ב“כאור יהל” ליהודה יערי. כשם שניתן לתמוה, מה לה לפשטות העממית, המובלעת ולגאות המודגשת של תריסר-בחדא-בדרא, שדיברו על עצמם כעל קן-נשרים, כך ניתן שלא לתמוה, כי לאחר המכה שניחתה – ראש הקבוצה הגלוטשובאית, דב אוֹפר, נהרג בידי ערבים – בבוא גם חיבוטי-חוץ – חוסר-עבודה, גם חיבוטי-פנים – מעשה ה“סלקציה”, בחינת נפה המשיירת, כביכול, את העידית – קמה רבקה, כמותה כחברתה, וכדרך מחאה אילמת על אותם שעשועים-בדיני-נפשות, הלכה למחניים. בפשטות מובנת מאליה פרשה עם צמצום-המעגל; בפשטות מובנת מאליה חזרה עם הרחבתו – עם גיבושה של ראשית-קיבוצי-“השומר הצעיר”, היא עמו ובו בכל דרכי הנדודים" סלילת הכביש בקילומטר החמישי, נהלל וגבע, עד בית-אלפא ובתוכה. ובכל אלה נאבקה נפשה וגופה כמאבק עוזה ברפיונה, גוברת ונכנעת, גוברת ונכנעת – הקדחת, שנגררה מבית-גן והתישה את גוָה, סופה גזירת גלות. איך ישבה לכרחה, ושש שנים תמימות, בגולה והכיסופים לארצנו אוכלים אותה, יותר משנשמע על דרך גילוי לבה לפיה, נשמע על דרך ההתענינות הרעבתנית: מה שם בבית. אזכור טיול בעיבורה של עיר מולדתה – מסביב, כמלוא-העין, לבנת-שלגים, ומתוך הדברים הקטועים, הנשאים בהבלם בתוך הצינה, כאילו יוקד הערב היורד על אדמת-נוריס. גם התנחום של נטיעת פיסה של ארצנו בתוך הגולה – לאחר תלמוד גננות בוינה עסקה בפעולת חינוך פורה בלודג' – היה אך תנחום-שוא, וממילא נתחייב המשך- המאבק ואחריתו – השיבה לארצנו נאמנה לכיסופיה ניסתה תחילה לישב בכפר, חזרה לבית אלפא, ואחרי כן הלכה לירושלים – גננת בבית הספר מיסודה של דבורה קאלן, ניתן לה לגלות סגולתה – לתת את מלוא נפשה לילדים ולהשרותם באוירה של צלילות ועדנה. מתקופת-הימים ההם, שהיינו במחיצה אחת, זכורים הבקרים, שהיתה מרנינתם ברעננותו של שיר-עם; זכורים מוצאי השבתות, שהיתה מטעימתם מטעמו של שלוש סעודות – מה משעשעת היתה פרשת החיפושים של תבלין, שסופו נמצא בחנותו של מין פּאַראצאָלזוס במאה שערים והיא כמרחיפה סביבה שקט נפלא, שיותר שהיה בו מדממת-הרוח היה בו מסערת הנפש הכבושה. ואחרון אחרון, הליכה לחיפה – בנין ביתה שלה, גידול-ילדיה, והוא בית שאפפו חינה על אורו וחומו, והיא כולה כיסופי-תמיד אל הכפר – בכל שעת כושר נסיעה לבית אלפא, לרמת יוחנן, ובשנותיה האחרונות לדורות שבנגב. מי שלא ראה אותה בטיולה, לא ראה ספיגת יפעתו של גוף בנפש, הנפתלת בין רוחה הערה וגופה הלאה – אי-שם, בסביבי אלונים, נשענה עייפה אל גזע, והיא גופה כפרפר-אורה הסופג מלוא קסמו של עולם.

ד

בכלל אלה, שניצבו לפני כשנה, בחצי גורן עגולה, ברחבת האבל, נוכח ארונה, היה קהל מנומר, שבאו מפינות שונות – פלח ויוגב, נוקד ובוקר, עסקן ומנהל, פקיד ומורה – ואת כולם איחדה ההרגשה כי אחותם, המוטלת לפניהם, היא כתמצית מזכרת נעוריהם. וּודאי רפרפו לפניהם הפגישות עמה, שכל פגישה ופגישה עמה היתה כניצת-חג המבצבצת מאדמת-החולין ומנהרתה. שכן נתקיים בה בממש ענין בת נו“ן כבת כ”ף: זו הקומה התמירה-שבירה, אלו העינים החמות והחדות, שרוב יסורים וחולי לא הטילו בהן עמעום, ונשפע מהן אור צנוע, טוב ומיטיב, אור בינה, שיסודה בהמית הלב – דיוקן של בת-ישראל בחינת חדשים גם ישנים צפנתי לך.

[טבת תשט"ו]

א

כבר יצאו ארבעים וחמש שנים מפגישתנו הראשונה, אך כללה ופרטיה זכורים לי, כביכול הדבר אירע תמול-שלשום. בחדר המועט והכהוי של מרכז הסתדרות “החלוץ” שבלבוב, התכנסו חברי מועצתה, שלוחי הסניפים שבפולין-הקטנה. קצתם הכרתי קודם, אך רובם ראיתי עתה בפעם הראשונה, ומהם נרשמו בי ביותר שניים – אחד, עלם שחור עם יפה-עיניים, שאף שהיה הצעיר שבחבורה, היה המועז בה, וכשהגיע תורו לומר דברו, שילב ידיו על חזהו ודיבורו בלשון שנונה ותוקפת; ואחד, עלם צח, שלובן פניו הטיל תמיהה, כמעט חרדה, עיניו נראו כבולעות את הנעשה והנשמע סביביו, אך פניו לא זעו זיע כלשהו ופיו חסום היה, וכשהגיע תורו לומר דברו, הניע מעט ידיו אילך ואילך; הקמיט לחיו אחת וגימגם משהו ופסק. הראשון היה ישראל כהן, שבא כשלוחם של החלוצים מבוצ’ץ, האחרון היה אהרן וידרמן שבא כשלוחם של החלוצים בחורוסטקוב. עיקרה של המועצה היתה מחלוקת כפולה, האחת גלויה והאחרת סמויה. מחלוקת ראשונה פרצה עתה כל-כולה – בעוד אנשי מרכז “החלוץ” דרשו להכשרה מקצועית ואינדיווידואלית, ואף תבעו לכוון את כספיה ומוסדיה של הסתדרות “החלוץ” לכך, דרשו רוב שלוחי הסניפים להכשרה חקלאית וקיבוצית, ותבעו לכוון את כספיה ומוסדיה של הסתדרות “החלוץ” לכך; מחלוקת אחרונה עתידה היתה שתפרוץ בוועידת “החלוץ” הקרובה ועתה אך ביצבצו ראשוני גרעיניה – מסירת הנהגת “החלוץ” לידי חבריו, כשהגדרת חבר היא מינימאלית: צעיר או צעירה, הרשומים בגליוני הכשרה או בגליוני עלייה, ומוטב בשניהם; באופן שמי שאינו מתכוון לא לכך ולא לכך פסול מראש להנהגה. ואמנם, כשנתקבלה בוועידה הקרובה החלטה ברוח ההגדרה הזאת, נפסלו על דרך אוטומטית כל חברי המרכז הקודם, שהיו עסקנים נכבדים ואף מסורים מאד, אלא שלא קיימו את הכלל הפשוט: חוקה אחת לנוהג ולנהוּג. והיא חוקת החלוציות, שפירושה: אומר ועושה. ואף שבאותה מועצה המחלוקת האחת היתה גלויה והמחלוקת האחרת היתה סמויה, הרי הפולמוס לא פחות משהורגש בו התסס הגלוי, הורגש בו התסס הסמוי, והוא שהלהיט את הדברים והגביר את הקולות, שהגיעו לריתחתם, כשאנשי המרכז נעזרו במריבתם עם שלוחי הסניפים במי שעלה לארץ ויירד ממנה, ולפי שטען כי ירידתו ירידה של אונס, היינו מוכנים להאזין לדבריו כלדברי עד, אך לא היינו מוכנים להאזין לדבריו כלדברי מוכיח. באווירה מחוממה זאת לא התמיה הדיבור, כפי שהשמיעו ישראל כהן, וכמותו או בעקבותיו אנו כולנו, אך התמיה הגימגום, שכמותו כשתיקה, כפי שנהג אהרן וידרמן. והנה ברדתנו מחדר-המועצה, הרהרתי בה באותה שתיקה, וביקשתי לעמוד על שורשה, אולם עד שאני מתיר לשוני, והנה התהפכו התפקידים – הוא, אהרן וידרמן, המדבר ואנו המחרישים. והדיבור כבוש ביותר, ויותר ששותפים בו פיו ושפתיו, שותפים בו פיו ועיניו. ולא כמדבר היה, אלא כמספר היה, ודרך סיפורו שיחה-לתומה הטובעת את עצמה תוך כדי דיבור במטבעות של פלאסטיקה מופלאה. ועל-מה דיבר, ומה סיפר – על מה ששמענו זה עתה דיבר, ועל מה שהוא ראה תוך שמיעה סיפר. לא זו בלבד ששמענו את הדוברים, אלא ראינו את תוכם וסביבם כאחד – בעוד יריבינו נראו שבעים ומרוצים, בשבתם, לעת ערב, לשולחן הקבע של עסקני-הציונים בקפה “ווארשאווה” הרי אנו, שלוחי הפרובינציה, הוראינו כמהים ושוקקים בעיירותינו הדלות ומידלדלות, ומתוך התיאור הזה התהום שבינינו נפערה רב יתר, משעשויים היו להפעירה רוב דברינו. וחברנו החדש מתוך שנשתלשל לו דיבור מתוך דיבור, נשתלשל לו ממילא ציור מתוך ציור ולא יצאה אלא שעה קטנה, ונשמנו את אווירת עיירתו, הווייתה וברואיה, משל אנו צופים בלאַטרנה מאַגיקה, מיוחדת במינה, שיש בה לא בלבד כדי מראה-עיניים, אלא אף כדי הלך-נפש. לכאורה, בא סיפורו להדגים את הפתגם: השבע אינו מאמין לו לרעב, כשהכוונה לשובע שפירושו ריקנותה של נפש ולרעב שפירושו מלאותה, אבל באמת בא להעיד על ההבדל העמוק שבין תדמית-החיים, כפי שחיה אותה כביכול כף-המבשלים ההומה, כדמות העסקן והפונקציונר במשרדי הבירה, ובין עצם החיים, כפי שחיים אותם רתחי הבישול עצמם, כדמות הצעיר והצעירה המתלבטים בייסוריהם בסימטות העיירה וביקתותיה, ואף עתה התהום שבינינו נפערה רב יתר, משעשויים היו להפעירה רוב דברינו.

ב

אך גם בבוא ועידת “החלוץ” והמחלוקת הסמויה פרצה מלוא עוזה, לא נשמע קולו של אהרן וידרמן, שישב באולם הגדול של אגודת “צעירי יהודה” שבמפלש האוזמן, כדרך שעמד, לפני כשנה ומחצה, בחדר הקטן שלמרכז “החלוץ” שברחוב ברנשטיין, ואף עתה היו עיניו כבולעות את הנעשה והנשמע סביביו, מבלי שיניע את פניו, אלא שעתה לא הטריח את פיו אפילו כדי גימגום, אולם בשעת הבינתיים שבין ישיבה לישיבה, כשחברנו מוטל בק, משורר וצייר, וראש המסייעים במלחמתנו בהנהגה הקודמת וסילוקה, כינסנו בחדר-ירכתיים להשמיענו סיפור-מעשה, והוא ריקמה משלו של מעשה ז' בעטלירש, נמשך גם אהרן וידרמן לשיחה ועניינה תיאור עצמנו, כפי שנראינו ונשמענו לו זה-עתה באולם הוועידה. אותה שעה סרנו כי הוא משמש באספקלריה עקומה, אך לימים כשחזרנו להרהר בכך, לא יכולנו שלא להכיר, כי שימש באספקלריה ישרה. שהרי דיבורו היה כדרך הציור, שאינו מוסיף על גופו של המצויר ואינו גורע ממנו, והקאריקאטורה שדימינו לחוש בה, לא היתה בחינת קביעה של מציאות אלא בחינת רמיזה לאפשרות, כביכול ביקש לומר: הנה אתם מגרשים את שליטי אתמול, ואתם שליטי-היום, הבא ונראה אם אמנם לא תעשו מחר כמותם, דהיינו משתחממו קצת את כס-השליטה, תמאנו להרפות ממנו, והדרן עלך מסכת פונקציונרים ועסקנים.

לא אומר, כי ההרהור שנמשך לנו מסיפורו של אהרן וידרמן, והכריע על כך, שהיינו שונים מקודמינו, אך חייבני לומר, כי אף הוא שסייענו שלא להתפתות להיות כקודמינו.

ג

אך גודל-כוחו באמנות השיחה והסיפור נתגלה לי באותם הימים, שסרתי לחורוסטקוב ושהיתי בה יתר על שיעור השהייה שנהגתי במסעותי על פני סניפי “החלוץ”. היתה זו עיירה קטנה, כל עצמה אילו רחובות מועטים, רישומם של ימי המלחמה והכיבוש וחילופי המשטר היה עוד ניכר בה, והעניות היאה לישראל לא היתה יאה ביותר, אך בה ערות וכמיהה, בייחוד בקרב הצעירים המרגישים, שתסיסת רוחם היתה ניבטת מעיניהם, וקצתם, שקניתי לי ידידותם, אף נודעו עד-מהרה בפעילותם – פישל וורבר שהיה מהלך פה כמין מצבר של אנרגיה שאין לו היכן להרצות את מרצו, והראה את כוחו, כשנקרא, כמה חדשים אחר כך, לשמש כמזכירה של מפלגת “התאחדות” ללבוב, ולימים עלה לארצנו ושימש מזכיר פועלי פתח תקוה, עד פטירתו בה; שמואל אפשטיין, שהיינו מחולקים עמו שנטה לאגפה ימין של הציונות, שעלה גם הוא לימים לארצנו, ושימש מנהל חברת ראסקו עד פטירתו; ובייחוד אהרן וידרמן וייבדל לחיים ארוכים שארו ברל (דב) הירש, שנעשה עמוד-התוך של קיבוץ “הבונה” שנתלכדו בו חלוצים של כמה סניפים ומרכזו בטרנופול, הוא הקיבוץ שנמשכו לו כמה קיבוצים אחרים, שעברו לווינה וממנה לארץ ישראל והעמידו בה כמה קיבוצים לכיבוש העבודה במושבות.

בימי שבתי בחורוסטקוב היה לי אהרן וידרמן כמורה-דרך, והוא ידע לא בלבד כל נפש בה, אלא ייחודה, מנהגיה, הרגליה, גינוניה, עיוותיה. וכשם שידע נפשותיה של העיירה ידע נפש ימיה ומועדיה, חוליה ושבתותיה, ולא עוד כל שעה ושעה היתה כנפש לעצמה, ואפילו כל רגע ורגע היו כנפש לעצמה. קולו, שהיה נשמר מהגבהת רמתו ידע, בסיוע-מה של ניד עפעף או עווית-קצה השפה, להעמיד לפניך אדם, מאורע, תנועה, הרף-עין, כדרך המעמיד קלסתר מלא, קומה שלימה. דומה, כי עוד בימים ההם נרמזתי על מה שנתפרש לי בהמשך זימוניו – כוחו לכבוש לנקודת התעניינותו שלו את מי שנקודת התעניינותו אחרת, ואפילו שונה לחלוטין. מקדמת-נעורי הייתי שקוד לצוד את האנקדוטה החיה, ומשעמדתי על ההבחנה שלו בחמרי ההומור, הטיתיו, גם אז גם לימים, להשמיע את ששמע בבדיחה ובחידוד בעיירתו, אך הוא לא נחשב לו ההומור, שדרכו דרך בקשת התמצית, מתוך שהוא מפריד בין תוך הכשר לאכילה ובין קליפה הטעונה זריקה, שכן ההפרדה הזאת הוחזקה, אם לא לתודעתו הרי לחושו, כעבירה על לא תרצח, באופן שהאגוז נחשב לו כשהוא נתון בשתי קליפותיו הרכה והקשה כאחת. לאמור, לא האגוז, כמידת שימוש לאוכלו ואוכלו וממילא מכלה אותו, נחשב לו, אלא האגוז כגידולו לגופו, וביותר קודם שנתלש לכורחו, נחשב לו; ועליו, עליו בעיקר ועל הרוב אף עליו בלבד, נסבו דבריו.

ד

דמדומה של אמיתו זו הבליח לי בשיטוטינו בסימטות עיירתו – בין נכנס עמי אצל רבה, הגאון ר' משולם ראטה, שעלה לימים לארצנו והיה בה מגדולי הפוסקים; בין הראני את היפה שבנערות העיירה, בלומה פפר, שכל הנערים היו מאוהבים בה; ולא בכדי, כי אמנם נראתה, אם להיעזר בשינוי מה בדברי המשורר: כפרח בציה; בין עוררני על אותה שלישיית הרווקים הזקנים, שהיו שרויים במריבה ישנה, אם הדין עם תלמי או עם קופרניקוס, כשם שהיו שרויים במריבה חדשה, בתחומה של הטכניקה; בין עוררני על שלישייה אחרת, שלושה זקנים, היושבים ביום הכיפורים סמוכים זה לזה, המחזור משווה את אמירתם והזיקנה משווה את קולותיהם ואף על פי כן הם שונים זה מזה, והם ממלטים את השוני בייחוד אנחתם, שאין אנחתו של ראובן כאנחתו של שמעון ואין אנחת שניהם כאנחת לוי, והוא, הדובר אליך, כשם שהעמידך בעניין הרב ויפת-העיירה ושלושת הרווקים על מה שנתעלם מראייתך ומשמיעך ואתה תמה שלא ראית ולא שמעת תחילה מיני קטנות שהן גדולות, שכן כל בת קול וכל בת שחוק וכל בת רוגז היא בת יחידה לעצמה, כך הוא מעמידך על כל אנחה ואנחה שהיא נפש חיה וממללה לעצמה. ולא בלבד יצורי-הממשות וכל שבהם ושלהם הם בכלל נפשות, אלא אף יצורי-הדמיון כך – הנה הגשר, שעל גבו פוסעים בחצות הלילה שלושה שדים, תמירים וקשוחים, צילינדרים לראשם וזנבות מתפתלים מקצות הפראקים השחורים שלהם ופסיעתם מתונה-להחריד, ומתוך סיפורו של הדובר אליך, אתה רואה אותם עין-בעין ואי-משם, ממחבואי הילדות, עולה בך רחש-חרדות, הוא הוא רחש-החרדות שחילחל בלב הנערה היפה, ששלושת השדים נראו לה על הגשר הזה, גחנו בפניה במועל הצילינדרים, חייכו לעומתה, לאמור: גוט מורגן פרייליין [=צפרא טבא, העלמה], אף שהשעה היתה לאחר חצות לילה.

ה

לפי שרוב סיפוריו סבבו ענייני עיירתו ורוב שומעיו היו יוצאי כמותה, ניתן לפרש הנאתם במה שהוא מזכיר להם את הזכור ובייחוד במה שהוא מחדשו, מרעננו ומחדדו, ונמצאת יכולתו גדורה, בחינת עיר כבושה כבש. אבל באמת היתה זו טעות, שכן גם מיעוט סיפוריו ששמעתי, ושסבבו עניינים קרובים, הצטיינו אף הם בכוח ההמחשה, וזכורני מעשה שביקש להנות אותי, מתוך שידע רוב התעניינותי בענין גרים וגיורם, והציע לזמנני עם אחד מגרי סן-ניקאנדרו, מר מרצ’לו, שבנה לו משק נאה בסביבי כפר מלחה, וצייר לפני אותו ואת רעייתו, את אמונתם והליכותם, את שיחם ושיגם, לרבות נעימת-קולם, נתז-גמגומם והבהוב-חיוכם, וכשבאתי לבקרם, לא יכולתי שלא להתפתות, כדי רגע, לפקפוק, אם מה שאני רואה ושומע, עם הזימון עתה, הוא המקור ומה שראיתי ושמעתי, קודם הזימון, הוא ההעתקה, או איפכא.

בדרך כלל היה עניין סיפורו בחינת דופן ולא בחינת יוצאו, אך אופן סיפורו נתן, שמעשה רגיל, מצוי ושכיח יצא מלפניו כמעשה חורג, מוזר ומופלא, ואיפכא. כך סיפר מעשה שאירע בימי ישיבתו באותה עיירת-בסרביה – עם בוקר נמצאה להקת אווזים מוטלים בשרבוב צוואריהם ופישוט כרעיהם ורוח חיים אין. תחילה הילכו בעליהם כמסוממים, הוא צובט זקנו והיא צובטת לחייה. משנתייאשו ביקשו להציל הניתן להצלה ומרטו את נוצותיהם, אך משיצאו כמה שעות נראתה להקת האווזים מעורטלים מהלכת ומגעגעת בחצר ונתחוור, כי גמעו משלולית של סאַמוגונקה, דהיינו יין שרף שבישלו אותו גויי-הסביבה, ונתנמנמו ואף לא חשו במריטה והיו שרויים בשינה עד שנתפוגג כוחו של המשקה ונתפכחו. מה שהפליא באותו סיפור-מעשה היתה נעימתו של המספר, שלא היתה שונה מנעימתו בסיפור על כל מעשה אחר, שלא היה בו משום קומיות שמעורבים בה שחוק וחילופו, כגון סיפור המעשה על מנהגו של הבעל בעמיו לאחר שקיים שינה בשבת תענוג ותחילה פקח קמעה עינו אחת כמעמעם אם לא כדאי לו שיחזור ויעצמנה, אך משהפגיעה הרמת צוואר קלה זווית עינו באור החלון, נפקחה קמעה אף עינו אחרת, רגלו אחת נשלפה והיתה כמגששת למצוא את הסנדל ומשנתקעה כפה בתוכו, כאילו באה בו התנערות –פתאום וכהרף עין ניצב ועיניו הפקוחות נצטמצמו כדרך המבקש להגביר כוח-ראייתו וחוטמו כנשלח לפניו והוא שהוליכו אל פתח-התנור שעמד לפניו, מהרהר מה יעשה, ידו כמתרוממת ומשתפלת חליפות, עד שנועזה ופתחה את הפתח וריח מישרת השזיפים עברו והוא מפקיר עצמו קצת לענגו, עד שהוא מוציאו זיזה זיזה, מסיר כיסוי ופולט הברת-רווחה: אַה, מחייך לתוך זקנו ופוסע מתון מתון ומעמיד את הקדרה על השולחן ומתקין עצמו להנאת-הגמיעה, כמסיים שלשלת-הגיגיו בהכרזה: נו-נו.

והעיקר, כשם שהוא, המספר, היה בעת סיפורו אחרון, כאותו בעל-בעמיו עצמו, מגלם את כל עשייתו לרבות הקטנה בהעוויותיה, כך היה, בשעת סיפורו ראשון, כאותו אווז מגלם שכרונו ותרדמתו, והתנערותו והרגשת צינת ערטילאיותו, כביכול הוא עצמו אירעה לו כאותה גרוטסקה. אילו אמרתי להגדיר את אמנותו הייתי אומר, כי היא באה במקום שאין הכתב יכול לו, כדרך ששמעתי מפיו של ש"י עגנון בעניין גבולות מיצויו של התיאור-שבכתב, שהמשיל שני משלים – משל אחד, אדם יושב בחדר וממולו חלון ששמשתו אחת עקורה, מתנשבת רוח ופוגעת בו והריהו נרתע; משל אחר, אדם נכנס לגן, מבקש ספסל לישב עליו ומשמצאו וכבר אמר לישב גילה כי הצבע טרי והריהו נרתע. לאמור כאן וכאן ההגדרה אחת; והיא הגדרת רתיעה, והרי באמת אינו כן, שאינה דומה התנועה לפגיעת פתאום של רוח כתנועה לגילוי-פתאום של צבע, והאמן עשה בגופו שתי תנועות שונות ביותר, אחת לגלם את התגובה על הפגיעה, אחת לגלם את התגובה על הגילוי, כדי לפסוק: נו, לך וכתוב את אלה. ולא הזכרתי עתה אותה שיחה, החשובה לגופה, אלא כדי לומר, כי סגולת הפה של אהרן וידרמן התחילה במקום שבו נפסקת יכולת הכתיבה, ושעל כן התלונה על שלא תעלה הוא או שומעו דבריו על הכתב, תלונת שוא. הרי כל ניסוי של העלאה על הכתב, לרבות ניסויי-ההדגמה שלי עתה, לא היה מוסר אלא גופם של הדברים, המלל שבהם, ולא את נפשם, המישחק שבהם.

ו

הילכך טעות היתה להם לשומעי שיחו, שהיו מצירים על שהם מצומצמים בתחומו של שבעל-פה ואינם מפליגים לתחומו של שבכתב שכן אפשר, כי איפכא מסתברא. לאמור, לא חסרון הוא לו אלא יתרון הוא לו, שסיפוריו שהיו כמיני חזיונות, לא הוצרכו לתיווכו של שבכתב, שכן הוא עצמו היה שחקנם שבעל-פה. אמת, גם בו נתקיים דבר המשורר על השחקן, שדור-יבוא לא יקלע לו זרים, כי בת חלוף היא אמנותו של המומוס, ואפילו הוא המומוס של חיבורו שלו עצמו. וביותר שמוקיריו לא השכילו להטריח לשם קיום דבריו את הרשמקול, שאף הוא לא היה בו כדי לשמר את שיחו, כי לשם כך נדרש מנגנון שהיה לא בלבד משמיע קולו אלא אף, או: בייחוד, מראה אותו על ארשת עיניו, על רטטי-רמזיהם וארשת פניו על זיעי קמטיהם, אלו אמצעי-משחקו על תנועותיהם הצנועות, כלי-הבעתו המועט המחזיק את המרובה.

מה שהפליאני בשיחו, שהקירבה לבימת העלילה המסופרת והמרחק ממנו לא שינו מדרכו של סיפורו ומתכונתו, ומה ואיך ששמעתי מפיו על מעשי עיירתו, בזימונינו בבנימינה, בתל-אביב ובירושלים, לא היה שונה ממה ואיך ששמעתי מפיו קודם בזימוננו בתוך עיירתו שלו עצמו. אין בידי להכריע במה היה כוחו – האם בבריאת מרחק נפשי, גם כשהוא קרוב קירבה מוחשית לבימת העלילה המסופרת, ואף נטוע ועומד בתוכה, האם בבריאת קירבתה נפשית, גם כשהוא רחוק ריחוק מוחשי מבימת העלילה המסופרת, ואף עקור ונידח ממנה.

ז

אמת, אהבת-הסיפור שלו העדיפה את עיירת הורתו וגידולו, חורסטקוב, אבל היתה זו אהבה שתחומיה הרחיבו והלכו, ולא בלבד על מה שהיה בדומה לעיירתו ההיא, כגון שהפליא לצייר את עיירת בסרביה, שבא, בנסיעתו היחידה לגולה, לבקרה, כדי להכיר את משפחת רעייתו חנה, או כגון שהפליא לצייר את המתרחש בשכונות הישנות בירושלים, שכאן וכאן השומע כאילו חי, תוך שמיעה, בתוך ההוויה ההיא, משל הוא עצמו אבר מרוקם בגופה. אדרבה, אהבת סיפורו, שניזונה מאהבת התערותו במיני חיים שונים ומאהבת התבוננות בגורלות ואפיים שונים, ידעה לתאר-כמו סוגי-אדם רחוקים בגידולם ובמזגם, שנזדמנו לו, בין בתקופתו הראשונה, שהיה בבנאי ירושלים, בין בתקופתו האחרונה שהיה במדריכי חבל ההר, כאן וכאן היה מעורה בין יוצאי גלויות שונות, ועינו ולבו היפלו את המיוחדים, המוזרים, המקוריים שבהם, וסברם והליכותיהם פירנסו את שיחו, כביכול המשיכו בשיחו את תוכם של חייהם.

מהיכן באה לו אמנותו – תחילה סברתי, כי ירושה היא לו מאמני שיחת חסידים, שמקורה בסביבת גידולו, דרומה של גליציה, וכחיזוק היתה לי העובדה, כי המחוזות ההם העמידו גם מספרים גם בעלי זכרונות שכוחם יפה בסיפור החי, השיחה החיה, אך הוא עצמו היתה בידו מסורת אחרת, שהוליכה למוצא משפחתו בביליקאמין, אולם הוא ודאי היה לו כי אותה חולשה – כפי שקרא לתשוקת סיפורו – נחלת חסידים היא לו. אין בידי להכריע על כך ודיי בהרגשת הנועם שהיה מעניק לנו באמנותו, אך זאת אומר, כי שמעתי בחיי כמה וכמה מאמני-השיחה בגלילות גידולי, וראשון להם אבי מורי ואחרון להם ר' בנימין גריל, אך הם היו בחינת כל עצמותי תאמרנה, מה שאין כן אהרן וידרמן אשר אך שפתיו נעו ועיניו מרמזות ופניו מאירות ומחשיפות הכל לפי העניין וכל שאר קומתו וקלסתרו כבאפס-תנועה, ופיו מסיע לפניך אנשים ומעשים, פיסות-נופים וצירופי-מזג כבמחזה, שאינו מקפח קו ובן-קו וכולו לפניו ובתוכך.

ועל פיו ולשונו זהב אשר נאלמו ידוו הדווים.

[כ' שבט תשכ"ז]