א

ספרי “אלופי ומיודעי”, הניתן עתה בידי הקורא, כינסתי בו דברי הערכה וזכרון על אישים, מהם ידועים ברשות־רבים גדולה מהם ידועים ברשות־רבם קטנה, והצד השווה שבהם היא עמידתם במעגלה של תנועת העבודה וזימונם בדרכי אליה ובה. בחמשת השערים, שסדרם הוא לפי סדר הזימונים, למן ילדותי עד זיקנתי, ניסיתי לשרטט דיוקנאותיהם וקלסתריהם, פעמים אַנפאַס פעמים פרופיל, הכל לפי התבוננותי וזויתה, אם מפולשה יותר אם מכווצה יותר. קצת דמויות ופצופים, הזכורים לקורא הותיק מספרי “אבני זכרון” חזרתי והבאתים בזה, להיות המעגל שלם יותר.

ב

הדברים נדפסו תחילה באכסניות שונות – אם עתונים (“דבר”, “על המשמר”); אם שבועונים (“הפועל הצעיר”); אם ירחונים (“דבר הפועלת”, “הציוני הותיק”, “מולד”, “עתידות”); אם רבעונים (“מבפנים”); אם קבצים (קבצי הכנסים לעיון בהיסטוריה “האישיות ודורה”, “קבוצות עילית ושכבות מנהיגות”); אם ספרי זכרון לקהילות (ספר דמביץ, ספר חורוסטקוב); אם מבואי ספר (“בחבלי אדם” לברל כצנלסון, מבחר כתבי יצחק לופבארן; “בין עין לנפש” ליצחק יציב; “אחד ואחת” ו“בתוך עמי” למרי יציב, “רבדים” ליצחק בן דור, “בעיניו של מאמין” ליצחק צימרמן); אם ספרי יובל לאישים (לכבוד יעקב זרובבל) או למוסדות (“שלבים”, לכבוד איגוד הפועלים הותיקים) וכדומה. כל אלה הבאתי עתה כדיוקם, כלשונם תחילה, והתאריך של כתיבתם או דפיסתם מעיד על כך. לא נמלטתי מכמה וכמה דברי חזרה על דרך הקיצור והוא, כמדומה, יתרון לקורא הרוצה לקרוא ממקום שלבו חפץ.

ג

וחייבני דבר־תודה לאשר עמדו לי בהוצאת הספר שהוא, כמדומה, צרכו של דור שלא ידע את יוסף, והריני מודה, אמנם, ברבים להוצאת “תרבות וחינוך” ולהוצאת “עם עובד” על שנטלו עליהן את המשא – למי שנשא תחילה בו, ידידי יצחק קוטונסקי ומי שבירך על המוגמר ידידי יצחק וינר, וביותר נתונה תודתי לאשר עודדוני וסייעוני בכינוס נפוצותי, אחי וריעי ישעיהו אברך, זליג לבון, ג. קרסל, ואקוה כי לא תהא ברכת כהן קלה בעיניהם.

ד.ס.

ירושלים, אייר תשל"ב

שער ראשון: שרטוטי רקע

מאת

דב סדן

---

בין בדות לממש, לדרך צמיחתה של עילית

מאת

דב סדן

א

עד שאפתח את דברי, אטול רשות לעצמי להקדים שתיים הערות, הצריכות לגופם. הערה ראשונה עניינה עצם דברי; הערה אחרונה עניינה דוברם. שכן גם הם, הדברים, גם הוא, דוברם, שילובם במחזור ההרצאות של כנס, המוקדש להיסטוריה, אפשר לו שייראה מוזר או, לפחות, משונה. מבחינת הדברים – כל ששמעתם בישיבותינו הקודמות, גם אמש גם הבוקר, הוא רחוק, בין במקום בין בזמן, בין בשניהם, ממה שעומד להישמע עתה. מבחינת דוברם – אף מה ששמעתם בישיבתנו זו, והוא קרוב, בין במקום, בין בזמן, בין בשניהם, הרי אפילו אם קירבת משמיעיו מגעת כדי משהו של בדידי הוה עובדה, אין היא מגעת לחלוטין כדי גם בי הכתוב מדבר; מה שאין כן מי שעומד להשמיע מה שישמיע עתה. והנה ידעתי, שהחריגה הכפולה הזאת עשויה להעמיד את התוכנית כהגדה, שבה דברי ודוברם הם בחינת זכר לטיט; ואף זאת ידעתי, כי משהפלגנו להגדה, אפשר שיאמר מי שיאמר: כולנו חכמים, כולנו נבונים וכו', ואף על פי כן נתמה כאותו שקרא: מעשה ברבי, אליעזר ורבי יהושע ורבי, עקיבא ורבי, טרפון, קרא ותמה: מילא כל אלה, אליעזר ויהושע ואלעזר בן עזריה ועקיבא יהודים יפים הם וסימנך שכל אחד ואחד מזווג לו כבן לוויה רבי, ואילו אתה, טרפון, שאין רבי מזווג לך כבן לוויה, מה לך אצלם, או בלשון הנמשל: קודמיך באו, איש איש ומרחק הפרספקטיבה ההיסטורית שלו, במתאים לנושא דיונו האובייקטיבי, ואילו אתה – איפכא, והלכך יפה לך האימרה: הלכה חמורך.

ואוסיף חטא על פשע ואודה, כי כשקראני חברנו היקר, יהושע אריאלי, להיות במשתתפי הכינוס הזה, קרוב הייתי לקרב יותר, שכן שקלתי בדעתי, אם דין שאדבר בעניין צמיחת המנהיגות בתנועת הפועלים בארצנו, או אדבר בעניין צמיחת המנהיגות בתנועה הציונית באחת מארצות הגולה, היא גליציה, ורישומי שיקולי ניכרים בהבדל שבין ניסוח־העראי ובין ניסוח־הקבע של התוכנית, שבינה לבינה אמרתי לנפשי: הרי, בעצם, יותר משאתה פוסח בין שתיים אלו, אתה מהלך ביניהן ובתוכן, והכל משום שידעת בך, כי כשליש־חייך היית שרוי בתוך התנועה הציונית בארץ־הולדתך, וכשני שלישי חייך אתה שרוי בתוך תנועת הפועלים בארץ־מולדתך, וכאן וכאן נערבו לך, בפרופורציות שונות, בינה בתהליכים ועשייה בהם, ואם יש ערך־מה לעדותך בכתב, שניסית כוחך בה, כגון המונוגראפיה שלך על שלמה שילר, גם מבחר כתבי א' שטאנד שהסדרת ותירגמת, הקובץ “פרקי גליציה” שהוצאת עם ישראל כהן, דבריך על קברניטי הציונות בגליצִיה, הוגיה ועסקניה, שנכללו בספריך “אבני זכרון” ו“אבני גבול”, המבואות שהקדמת לאסופותיהם, החל בצבי פרץ חיות ומרדכי זאב ברוידא וכלה בראובן פאהן וקארל רוזנפלד וכדומה, אולי יש גם ערך־מה לעדותך שבעל־פה, כי במה, בעצם, נופלת חשיבותה של עדות חיה משל תעודה מתה, ואם כן דין הוא שתהא סודר את עדותך, בחינת ראשון ראשון – אחרון אחרון.

ולא פירשתי את שיחי עם נפשי אלא כדי להסבירכם, כי אני מקדים את העדות על שלשום לעדות על תמול, לא כל שכן על היום, לא משום שהשלשום קל בו יותר להסמיך לדיבור ad rem את הדיבור ad hominem אלא משום הכלל, שאפילו המטבע שלו יצא מלפני לבן, יפה הוא לנכדיו, הלא הם בני ישראל: לא ייעשה כן לתת את הצעירה לפני הבכירה.

ב

והבכירה היא, כאמור, התנועה הציונית בגליציה; ובבואי לתת אותה לפניכם, ולתתה לאור הקושייה: צמיחת מנהיגותה כיצד, דין שאקדים, כעל רגל אחת, הגדרה משולשת – על גליציה, על יהדותה, על ציונותה. לעניין גליציה – הריהו, כנודע, שם, שקראה מלכות אוסטריה למה שנטלה לה בחלוקת פולין, והוא מצורף שתי חטיבות סמוכות, האחת ממזרחו של הנהר בחלוקת פולין, והוא מצורף שתי חטיבות סמוכות, האחת ממזרחו של הנהר סאן והיא, לפי רוב אוכלוסייתה, חלקה של רוסיה האדומה, האחרת, ממערבו של נהר סאן, והיא, לפי רוב אוכלוסייתה, חלקה של שאר פולין. לעניין יהדותה ודאי שנהר־סאן הוא נקודת גבול גם בה, ודורשי שוני של מנטאליות, פרי שוני של מסורת, ניתנת להם בקעה נאה להתגדר בה, אבל התגדרותם לא תצא מגבול של דקויות; ואפילו כשיצרפו למעשה־ההבחנות את מהלך ההתפתחות השונה של שתי התנועות הגדולות, החסידות וההשכלה, תיראה החציצה דקה במעט, אך גם עתה העובר ממזרח למערב ואיפכא, אינו נדרש לקפיצה על פני תהום של מי־שטף ולרוב דיו בפסיעה על פני אמה של מי־שחו. לאמור, אם להתעלם מקווי־מישנה, הרי לפי קווי־ראש יהדות אחת היא, ודין לבדוק, האומנם הומתה ההגדרה, ששמעתיה מפי מורי ידידי חיים טרטקובר עליו השלום: ייחודה, והוא שיבחה, שישבה מרצונה בגיטו. אודה, כי כששמעתיה, לא נחשבה לי אלא כאמירה אפוריסטית בעלמא, ואף העירותי את אומרה על כך, אבל כשעמד על שלו ועוררני על השוני שבין רובו המכריע של הקיבוץ הזה ובן קיבוצי־היהודים הגדולים שמחוצה למלכות, שהוא שרוי בה, הלא הם קיבוצי היהודים ברוסיה הצארית – פולין, אוקראינה, ליטה – ועל השוני שבין רובו המכריע של הקיבוץ הזה ובין קיבוצי היהודים הקטנים שבפנימה של המלכות, שהוא שרוי בה, הלא הם קיבוצי־היהודים באוסטריה ההאבסבורגית – ביהם, מהרין, ואפילו הגר – והיקשה: על מה רובם המכריע של יהודי גליציה לא הלך אחרי אחיהם, בני המערב, וקיים בחינת ויבוא יעקב שלם, כדרושו הנודע של החתם סופר: שלם ר“ת ש’מו,ל’שונו, מ’לבושו, ואפילו החלק המועט, שניסה לילך בדרכם של קיבוצי המערב, התנער עד־מהרה והשיב לעצמו מתוכו וממנו את שמו ואת לשונו, ואף צירף עצמו לתנועה המבקשת להשיב לו את ארצו, לא יכולתי שלא להכיר במשקל האמירה שלו; וביותר כשצירפתי לה את זכר חווייתי, שהיתה טיפוסית למדי לבני גידולי: כשישבתי, כתלמיד־גימנסיה, בלבוב וישיבתי ברובע היהודים הצפוף ולימודי ברובע הפולנים הרווח, אהבתי את המיצר ולא אהבתי את המרחב; אהבתי את המיצר, ולא משום שהיה מיצר, אלא משום שהיה בית; לא אהבתי את המרחב, ולא משום שהיה מרחב, אלא משום שהיה נכר. נמצא, שאם אמנם ייחודה של היהדות הזאת הוא במה שנתגלה בה במיוחד, כוחו המושך של הבית וכוחו הדוחה של הנכר, והוא נתגלה בה באותה פיסת זמנים, כשהקיבוצים השווים לה בצילה של מלכות הצאר לא עמדו עדיין במבחן האמנציפאציה ושיווי הזכויות, והקיבוצים השונים ממנה בצילה של מלכות האבסבורג כבר עמדו בו ונכשלו, הרי אפשר שאותה אימרה אפוריסטית, בייחוד לאחר חיזוקיה, היא לא בלבד נאה אלא אף נכונה. אם, אמנם, נכונה היא, היא שאלה התלויה בהגדרה השלישית, שהיא האחרונה לאחר הגדרת גליציה ויהדותה, הלא היא הגדרת ציונותה. ודאי שאין ההגדרה מכוונת לייחוד של מהות, אלא לייחוד של מעמד, והוא שעשה את ארץ־הכתר הזאת כפרובינציה קלאסית של הציונות, ביתר דיוק: כפרובינציה הציונית בה”א הידיעה שנעשתה כן כמעט מאליה. אמרתי: כמעט מאליה, ולא אמרתי באפס־יד, שכן ציונותה נדרשה לעמוד בקשרי מלחמה גדולה לעצמה מפני ארבעת אויביה הגדולים על שני צמדיהם: הצמד הראשון הרביות והרבות, על שושלותיה העזות, והצמד האחרון ההתבוללות על שתי פניה, הפן של ההתבוללות האידיאית והפן של ההתבוללות המעשית. לעניין הצמד הראשון, הרי עיקרו הרביים, שהרבנים נמשכו להם ונשתעבדו להם, חוץ ליוצאים מן הכלל, והכוונה בייחוד לבזלא והקואליציה המוקדמת שלה, האידיאולוגית, עם פרשבורג, שבאה, בשלהי ההשכלה, על ביטויה בארגונם של “מחזיקי הדת”, וכן הקואליציה המאוחרת שלה, התכסיסית, עם המתבוללים כנגד יריבתם המשותפת, הציונות. קואליציה כפולה זו היתה חומה בצורה, שמאחוריה נסגר המון החרדים, בין הקנאים בין התמימים, שהיו רוב האוכלוסייה, וקצת פרצים קלושים, כאלומת האהדה שנזרקה לה לציונות כלאחר יד משושלת רוז’ין, או כהצטרפותם של קצת רבנים ל“אהבת ציון” ואפילו נענועיהם הרפויים לציונות הפוליטית, לא היו עשויים לשנות מחסימותה של אותה חומה, גם אם לא מעט אבניה התנפצו. לעניין הצמד האחרון, הרי ההתבוללות האידיאית, שנמשכה משני נסיוני איגודה הראשונים, האחד “שומר ישראל”, שהתכוון יותר להסתגלות ציוויליזאטורית, מדינית, ועל כן נצמד לווינה ונשא את לבו ללשון הגרמנית; האחר “אגודת אחים”, שהתכוון יותר להתמזגות תרבותית, לאומית, ועל כן נצמד ללבוב, כתחליפה או כתשלומה של קראקא וורשה, וללשון הפולנית. ואפשר שאין לך ראיה לתבוסתם האידיאית של שני האיגודים כעובדה האחת, כי האידיאולוגוס הוותיק של “שומר ישראל” פיליפ מאנש, עורך Israelit הוא מאבות הפילולוגיה של יידיש ומראשוני מתרגמי שלום עליכם, וכי חברי “שומר ישראל” היו לימים ממייסדי “מקרא קודש”, שמתוכה נולדה חבורת “ציון”, צבת ראשונה של הציונות ובית גידולם של ראשוני קברניטיה; וכעובדה האחרת, כי האידיאולוגוס הצעיר של “אגודת אחים” עורך Ojczyzna אלפרד נוסיג, נפרד ממנה במחברתו, שפירסמה ב־1887, ושמה כשם־מישנה של המחברת שעתידה היתה לצאת מקץ עשור, אלא שהמחברת הראשונה, שיצאה בשנות השמונים, ששמה Próba rozwiązania kwestji źydowskiej (–נסיון פתרונה של השאלה היהודית) – ובה נקבע ראשונה המונח syoński כלומר ציוני ולא, כמקובל, בשנות התשעים בידי בירנבוים – לשונה הפולנית ומתכונתה העניינית צמצמתה על קוראיה, ואילו המחברת האחרונה, שיצאה בשנות התשעים, ששמה Der Judenstaat, Versuch einer Lӧsung der Judenfrage (–מדינת היהודים, נסיון פתרונה של שאלת היהודים) לשונה הגרמנית ומהותה החזיונית הרחיבוה, אף ברוב תרגומיה, על פני כל תפוצות ישראל. ולא עוד אלא מערכת Ojczyzba על משרדה, ניירותיה ואותיותיה נעשתה מערכת Przyszłość משמע: העתיד, בכור לכלי־המבטא של ציונות גליציה. ולעניין ההתבוללות המעשית הרי דין להבחין בין פניה השונים, הפן האוטיליטארי, שיש בו גוון גס ביותר כדמות דרכם של חונפי שליטים ורודפי בצע, אם ממון אם קאריירה, והפן האופורטוניסטי, – במאמר מוסגר: שגם הציונות לא פרשה הימנו, – שיש בו גם גוון עדין למדי, ועצם לשונו של בכור־כלי מבטאה של הציונות, וכמה מחבריו וצאצאיו למן השבועון Wschód (מזרח), דרך הירחון Moriah עד העתון היומי Chwila בלבוב, ו־Dziennik Nowy בקראקא יוכיחו. והמאמר המוסגר אינו קטן בעינינו, שהרי מתוכו אנו למדים, כי מי שביקש לדבר מעל כלי מבטא אלה וגם מי שנתבקש לשמוע דבריו, ראה לדבר, ונזכור כי הדברים נאמרים בלבוב, בלשון נכר, וכדרך המתבוללים מדור דור, בלשון השליט, ואפילו מיעוט שליט הוא, אף אם רוב קוראיו לשון דיבורם בבית וברחוב וביניהם לבין עצמם לא היתה פולנית אלא יידיש, ולשון תרבותם לא היתה פולנית אלא עברית, לשון השכלתם לא היתה פולנית אלא גרמנית, ולשון רוב אוכלוסיית סביבתם לא היתה פולנית אלא רותנית. ואף אין אנו שוכחים לא את “טאגבלאט” ולא את “טאג”, לא את “דער יידִישער ארבייטער” ולא את “העת” ו“המצפה”, אבל מה נעשה ואלה ירדו מבחינת תפוצתם ירידה אחר ירידה עד שגוועו ואינם, והשאלה האומנם בסוגייה זו ובבחינה זו יפה כוחו של האפוריזם, היא שאלה, אלא שיש שאלה גדולה הימנה: האומנם הסוגייה הזאת, החשובה הרבה, והבחינה הזאת החשובה כמותה, הן בנותן הערכה חותכת של ציונות גליציה, בין לגבי העילית הנוהגת בין לגבי הציבוריות הנהוגה.

ג

וכך, בעצם, הגענו, לאחר ההקדמות הצריכות, לעיקרם של דברינו, והוא בירור טיבה ודרכה של העילית, כדרך שמעריכו חוקר – ומחקר ציונות גליציה הוא ממש, החל בנסיונו התמים של חובב כשל מרק שרלאג וכלה במפעלו המוסמך של מומחה בספרו בן הכרכיים של מורי וידידי נתן מיכאל גלבר, והוא הערכה שהחיוב מרובה בה על השלילה, או כדרך שמעריכו סופר – וכוונתנו בייחוד לשי עגנון ב“בנערינו ובזקנינו” ובפרק הפתיחה של “תמול שלשום”; לאברהם שבדרון, שתוכחתו על ההומו ציוניסטיקוס היא כוללת, אך תשתית ניסויה היתה הציונות הגליצאית, וסימנך שפעם אחת יצאנו מלשכת הקרן הקיימת בלבוב, אמר כמדבר אל עצמו: אם ציוני אתה למה לא נבחרת לסיים, לסינאט או לקהילה, אם אנטי ציוני או, למצער, אַציוני אתה, למה לא עלית לארץ ישראל. והצד השווה שבין הפאראדוכסליות ההומוריסטית של המספר והפאראדוכסליות המוראליסטית של הפובליציסט הוא הערכה, שהשלילה מרובה בה על החיוב.

ובבואי עתה להכריע בין הערכת החוקרים, שעיקרה לחיוב, ובין הערכת הסופרים, שעיקרה לשלילה, חייבני לבדוק תחילה, מה שורשה של הסיטונות האחת, והיא חיובו של החוקר, ומה שורשה של הסיטונות האחרת, והיא שלילתו של סופר, ודומני כי סופה של הבדיקה קביעה, כי החוקר רואה את כל העושים והמעשים מצרפים חשבון גדול, והסופר רואה את רוב העושים והמעשים מזייפים חשבון גדול, והדין עם שניהם שכן תרי עילית הוו, אחת גלוייה ומהמה יותר ולא מעט מעשייתה סרק, ואחת נסתרה ומצניעה יותר והרבה מעשייתה פרי; ואפשר שהחוקר מזריח מאורו של הפרי על הסרק, עד שאף הוא בכלל פרי, והסופר מאפיל מצילו של הסרק על הפרי, עד שאף הוא בכלל סרק. אולם כדי לאשש את דעתי, כי תרי עילית הוו, עלי להשיב לקושיית המישנה, שכרכתי לו לשם הרצאתי, דהיינו: ראש וראשון – ראש משום שהוא ראשון, וכדי להשיב עליה, עלי להחזיר את עצמי לא בלבד לתאי־הגידול של העילית הכפולה, כדי למצוא את גרעיני הניגוד והסתירה של מיני העילית שצמחו מתוכם, כגון ההבדל שבן האגודות הקורפורנטיות ופולמוס דואליקה ואנטידואליקה וחלוקת הדרגות למן פוכס עד אלטר הר ושאר השעשועים, שלא הניחו שהות לעיקרה של האגודה, העמדת אדם יהודי בדעתו, בהשכלתו, באורחותיו ובין האגודות, כדרך תנועת “צעירי ציון” שטרחו על כך, אלא אחזיר את עצמי אל לפניהם, לאגודה, שהיא כעין צבת ראשונה, הלא היא אגודת “ציון” בלבוב, שהעמידה עילית שהיתה מסוגלת להנהגה, ואף ניסתה בה וברוב הצלחה, אלא כמה וכמה גורמים מיעטו את תנופתה ונטלו את כוחה.

ראשית, התאנייה הנושנה: בני יצאוני – מרדכי אהרנפרייז הלך לדיאקובר ולימים לסופיה ולסוף לשטוקהולם; דוד ניימרק הלך לסינסיניטי, בנימין זאב זגל הלך לברלין ושינה טעמו, יהודה לייב לנדא הרחיק עד יוהנסבורג, מרדכי זאב ברוידא האריך מהם לישב ואפילו הרבה לפעול, אולם לאחר שהניח את סטניסלב הלך ללודז'; משני האחים טהון הלך יהושע לקראקא והיה כמה שנים מנוע מעבודה ציונית ואילו יעקב כמותו כמורו, והוא מורו של דור, שלמה שילר, הלך לארצנו, ואם להוסיף אברהם רובינזון שהלך לברלין, ולהבדיל גרשם באַדר שגורש לניו־יורק, ולצרף להם את שעשויים היו להיות בכלל ההנהגה אלפרד נוסיג, מרטין בובר, ליאו קלנר, אך שדה עשייתם רחוק, אין להפחית מרישומו הקשה של עניין בני יצאוני, שאינה דומה השפעת־עקיפים כהשפעת מישרים. אמת, נשארו אברהם קורקיס, אברהם זאלץ, אלכסנדר הויזמן, אדולף שטאנד, גרשון ציפר, דוד מאלץ ודוד שרייבר – כולם כמעט גידולי חברת “ציון”, והאמצעי שבהם, טריבון־בחסד, נעשה כדמות ראשה ומכוחה של התנועה האינטגראלית, שנסתייעה בשני אגפיה, בכוחה של “אחוה” שסופה “פועלי ציון” מזה ובכוחם של “דורשי שלום ציון” שסופם “מזרחי” מזה, הפעילה את רחוב היהודים והגיעה את ראשה עד לפרלמנט, אך שלושת הראשונים –קורקיס, זאלץ והויזמן – כבר צידדו או צודדו בפתח מלחמת העולם הראשונה, שגברה מדיניות ההווה, שהם לא היו מנלהביה ואיפכא מסתברא, והציונות נתפרשה להם כעניין שעיקרו ציון; שטאנד עצמו מת עזוב ובודד בווינה ולא שב עוד לגליציה; ושלושת האחרונים צידדו או צודדו, ועלתה הנהגה אחרת, קבוצת עסקנים מוכשרים וזריזים, וראש להם ליאון רייך ועל ידו ואחריו אמיל זומר שטיין והנריק רוזמרין ומיכאל רינגל ואברהם אינזלר ואברהם שווארצבארד, שהצד השווה שבהם הוא לא בלבד במה שמוחזק כסינונים של ציונים בגליציה, כלומר דוקטורים (וידוע מעשה אוסישקין שבא ללבוב ובאפס ברירה כתבו במודעות מהנדס וכן מעשה ז’בוטינסקי שבא שמה ובאפס תואר כתבו במודעות: קנדידאט לדומה, ולהבדיל בין גודל וקוטן אני עבדכם, שלא הייתי ואינני דוקטור ואף אין לי סיכוי להיות, אלא אם כן אזכה בפייס הגדול ואתננו לאוניברסיטה ותעשני דוקטור משום כבוד כדרך שעשתה כמה נדיבים, ראיתי בעיני את התואר הזה מזווג לשמי על גבי מודעות גם בירוסלב גם בז’ולקווא ותמהתי על שחושדים בי במה שאין לי, אמרו לי: יונגערמאן איר ווילט רעדן אין א ליידקן זאל, כלומר אברך רצונך לדבר בפני אולם ריק) – אלא במה שכולם עורכי דין, כמותם כרוב עסקני ציונים, כאילו תורת משפטים מסגלת להיות מנהיגם של ציונים, וכבר אמר אותו ליצן, כי זה היה הדבר היחיד שבו יכלו להידמות להרצל. ושמא הוא עניין לסוציולוגים, וביותר אם נזכור, כי אם לפנים עוד בלטו בהנהגה בני המעמד הבינוני, כגון שלום מלצר, נתן טרטקובר, חיים נייגר וכדומה, הרי עתה או נעלמו או הנדירו, וסתם עסקן ציוני מבני האינטליגנציה המקצועית, אם פרקליט – הוא יושב בראש, אם רופא, מורה הוא יושב בזוית, ואולי לא תימה היא כי כל הפרקליטים הלכו לסיים ואילו שני המורים מאיר ביננשטוק ופישל רוטנשטרייך נשלחו לסינאט, וחוששני כי אף גורלו של יהושע טהון היה כך, אילולא מעמדו המבוצר בקראקא וגלילותיה. אולם יותר משחשוב הצד השווה שפתחתיו לצד קלות ראש, חשוב הצד השווה שאפתחנו לצד כובד ראש והוא, שהחבורה, שעלתה לעמדות הפוליטיות, שנראו חשובות ביותר, היא הנציגות במדינה, לא היה בה כדי נציגות אידיאלית של מהות הציונות לא מבחינת הזיקה החיה והאישית לארץ־ישראל, לא מבחינת ההתערות החיה והאישית בתרבות ישראל, ספרותו ולשון־האומה, ולא אהיה מוציא לעז אם אומר, כי אפילו הזיקה ללשון העם לא כבשה את ביתם ומשפחתם.

ד

ואף על פי כן אין זו אמיתו של חשבון, והטעם פשוט, העילית של הציונות, שהיתה בידה ההנהגה האמיתית, מה שמשורר הפולנים קרא rząd dusz כלומר שלטון הנשמות, היתה אחרת, היא יצאה מלפני הרחש העמוק והמתמיד של בני הנעורים, בחבורות “פרחי ציון” ו“צעירי ציון”, מאגודות הסטודנטים ומאגודת חובשי בית המדרש “השחר”, ולימים תנועת הנוער שפורמאציות שלה, בין קמו בתוך הציונות האינטגראלית כגון “השומר” שסופו “השומר הצעיר” שהתבצר מחוצה למפלגות, בין קמו בתוך הציונות הדיפרנציאלית, בחזית השמאל כגון “גורדוניה” או בחוגי הימין כגון “עקיבא”, בין ראו את דור המנהיגים שלפניהם פטרונים לעצמם בין לא ראום כן, היו בחזקת מרד עליהם ובחינת שיבה למשאת הנפש, שהיא קיומה הממשי והאישי של הציונות. עד מה העילית הזאת, שלא נדחקה למהומה החיצונית, אלא התבצרה בעשייה הפנימית, היתה ממש, ניתן ללמוד מכמה חזיונות – החזיון של פריחת הספרות המקורית בכוח הכשרונות המצויינים שהעמידה לספרות העברית והיהודית, מהם שתחילת כתיבתם בלשון נכר, החזיון של בניין בית־הספר העברי התיכון בקהילות פולין ובספר בכוחם של סטודנטים גידולי “צעירי ציון” בערי גליציה, החזיון של עליית “השומר הצעיר” וגלי העלייה שלאחריו, ולפי שהיתה זו עילית דינאמית, הרי גם היא לא נשארה בגלילותיה והפליגה וממילא נסתייע מזלה של הנציגות הגלוייה, החיצונה, ונתקיים בה הכלל של ראש וראשון משום שהוא אחרון. הנציגות הפנימית ישיבה בארץ־גידולה היתה לרצונה ולכורחה עראית כי היא הלכה באשר הלכה – אם לתחנת עראי בגולה ואם לתחנת קבע בארצנו. חזיון ההליכה הזאת הוא מורכב, אך הצד השווה הוא ההליכה של העילית הרוחנית – כבר ראינו מי הלך מאנשי המשמרת הראשונה ליישובי הגולה, וראוי שנראה מי שהלך מאנשי המשמרת שלאחריה לארצנו. כבר לפני מלחמת העולם הראשונה אנו מוצאים בה מלבד שלמה שילר ויעקב טהון אף את ר' בנימין, ש"י עגנון, אליעזר מאיר ליפשיץ, אברהם יעקב ברוור, אשר ברש, דב קמחי, ואף את אברהם בן יצחק וצבי דיזנדרוק שחזרו עד מהרה, ואם נצרפם לאשר הלכו באשר הלכו, נבין כי ההנהגה נכבשה בידי יסוד סטאטי יותר מבחינת זיקתו לארץ־מושבו וממילא נכבשה ההנהגה בידם. אחריתה של ההנהגה הזאת היא טרגדיה זוטא בכלל הטרגדיה הגדולה – מי שלא ראה את זרותו של הנריק רוזמרין בתל־אביב, ששימש בה קונסול פולין, או מי שלא ראה לבטיהם של אחרוני המנהיגים האלה, אמיל זומרשטיין ואברהם שווארצבארד, שלא יכלו להיאחז בארצנו והלכו לאמריקה – מי שלא ראה סמל־חרדות זה, לא חש תמציתה של תוגה.

ונסיים בהערה, כי אם כן, אין הדין עם החוקר, שהעמיד את הפרשה הזאת כדרמה מעויינת, כל־שכן שאין הדין עם הסופר, שהעמיד אותה כקומדיה מתלהלהת, ואף אין הדין עם המוכיח, שהעמיד אותה כחוכה נבובה, כי לפנינו כאן חזיון אשר בלשון לועז הוא קרוי טרגדיה ובלשונו כינויו ארוך יותר: קינה היא ותהי לקינה.

[תשכ"ו]

---

דמדומי "שחר", פרק בלבטי המחשבה של דור צעירים

מאת

דב סדן

א

כנודע, אדמת גליציה וגולתה היו, אם להיעזר בדבר הנביא, בחינת שלישיה בכמה מחזיונותיה הנחשבים של תולדתנו – בדורות ראשונים: דרכה יצאה החסידות, נוסח־הבעש"ט למסע־כיבושה שלה; דרכה עברה ההשכלה, נוסח־מנדלסון, למסע־כיבושה שלה; בדורות אחרונים: דרכה עברו גלי־הנדודים של בני־עמנו מערבה ולמעבר־לים; בה קבעו להם תחנת־עראי אישים וחבורות, מהם שנטעו בה כמיני מרכזי עשייה הנועדת גם לארץ־מוצאם, שפעולתם היתה אסורה או מופרעת בה. אחת התחנות האלו קבעו פה גם אישי “פועלי ציון” וכמה מראשיה ישבו פה, שעה ארוכה או שעה קצרה, ונעזרו באווירה הנוחה יותר בצלו של פראנץ יוסף לעשות לתנועתם, שעיקרה היה שרוי באווירה הדחוסה של בית רומאנוב. ודיינו אם נזכיר ישיבתם של בר בורוכוב, ש.קפלנסקי, ליאון חזנוביץ ואחרון אחרון יעקב זרובבל. מחברי תולדות, רושמי־רשומות וכותבי־זכרונות כבר הזכירו וחזרו והזכירו פרק־ביניים זה וראוי היה לתשלום ומיצוי, ומנדל זינגר, שפתח במצוה זו בספרו של ראשית התנועה הציונית־הסוציאליסטית, ראוי שיביא לפנינו המשכה, שהמתחיל במצוה אומרים לו מרוק.

ופרק־ביניים זה כמה וכמה פרקי־מישנה לו, שאפילו קטנים הם הריהם טוענים חשיבות לעצמם, וכאחד מהם הוא עניין אגודת חובשי־בית־המדרש “השחר”, שנתלכדה בעיקר במערב־גליציה, מתוך מגמה להקים תנועה של תלמודיים צעירים שלבם פתוח לתנועת הציונות ומסדה ולספרות העברית וערכיה. אגודה זו, שקיימה כינוסים שלה, נודעה לרשות גדולה יותר, גם מחוצה לארצה, בשל כלי־המבטא שלה “השחר” (ראשוני עורכיו צבי רומלד וירמיהו פרנקל) וכמה סופרים נתעוררו עליה – אם ר' בנימין במכתב נלבב אליה, אם י.ח. ברנר בפירכה אוהדת עליה. הוא שהקדים להכיר את הסירה הפנימית שבמהותה של האגודה שתכניתה קוראת אל מחוצה לבית המדרש ובוניה יושבים ואומרים לשבת מפנים לו. ממרחק הימים מתגלה, כי לא זו בלבד שלא נשארו חובשי־בית־המדרש, אלא מחוצה למעטים – כגון משה ויזנפלד, אברהם כהנא (אבר"ך), מנדל קארפ – לא נשארו גם בתוך השיטה. שכן בתוך הרבים אתה מוצא את יצחק לופבאן, דב קמחי, מ. יונגרוירט, יחזקל ויהושע בראנדשטטר, לייב ליכטינגר (נהיר), צבי וולף, אנשי העלייה השנייה, וכן את דניאל לייבל, יוסף פאלק, נפתלי זיגל שבאו לאחריהם, כולם אישים פועלים, איש על משמרתו, בתנועת הפועלים, בספרות, בחינוך. העובדה, כי מספר רב של חברי האגודה, ובייחוד ראשיה, עלו לארצנו בסמוך לייסוד־אגודתם, מגלה מידה גדולה של כובד־ראש שנהגו בעקרונותיהם, והוא שבחם. חבל שלא נכתבה תולדת האגודה, בייחוד בימי תסיסתה, שחבריה התחבטו בסערת נעורים בסבכי הפרובלימטיקה של הדור וסערתם החריבה אמנם את האגודה אך בנתה את חבריה שקיימו בה, איש איש על פי אמיתו, בחינת אותה עזבו ואת תורתה שמרו.

ב

בכלל התעודות העשויות לסייע סיוע־מה לתולדתה גם חוברות “השחר” גם שרידי כתבי־היד הנועדים לו ושנשמרו בידי אחד העורכים נפתלי זיגל. בין השרידים האלה נמצאים שני כתבי־יד המעידים גם על התפשטות רעיונה של האגודה מעבר לגליציה גם על התסיסה הרעיונית של חובשי בית המדרש באשר הם. כתב־יד ראשון כמין כתבה על חיי הישיבה בלודמיר והוא חתום בכינוי: אחד מהקיבוץ, אך מפורש גם שם כותבו: עזריאל מאליק, תיבה אחרונה מחוקה ותחתיה" ערליכמאן (שמא יימצא בארצנו מי שיוכל לזהותו ומפי המורה ח. טוזמאן מלוס אנג’לוס שמעתי שאפשר מבני משפחתו הוא). כתב־יד אחרון, שנרשם בסופו כאותו שם, הוא מאמר גדול ונכתב על ספוֹ של הקונגרס הציוני השביעי, ושמו: הציונת [=הציונות] ומטרותיה ושם־מישנה לו: הרצאה קטנה על הציונת, מטרותיה ופעולותיה.

הכותב שואל למהותה של הציונות וקובע כי ישראל “מימי היותו לעם, היא תקוותו וחזיונתו [=וחזיונו], היא התקווה אשר עמדה לו בפרץ, בעת אשר צרות והרעות הכי גדולות השתרגו ועלו על ראשו – בעת אשר עליו [עליה] אמר הנביא בצדק: מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה, בעת ההיא עמדה לו בפרץ תקוותיו [תקוותו] –– אך היתה לפנינו מהפכה רוחנית גדולה בחיי הלאום הישראלי, אשר סוף־סוף היתה צריכה לבוא, כי עם לא יוכל לחיות רק בתקוות, בהזיות, בדמיונות־שוא – – התקווה אשר היתה בראשונה רק תקוה של חלק מהעם, ולא העם כולו, היתה לפתע־פתאום תקווה עממית, במלוא מובן המלה. תנועה אשר שורשיה נשרשים בהעם כולו, בהמונו, ברבניו החרדים ובמשכילי הזמנים. מן משה הס המשכיל הכי גדול בזמן ההוא חבר יוצר הסוציאליזם המטריאלי קארל מארקס עד הרבני החרד ר' צ.ה. אלישר, מן השדרות הנמוכת (־הנמוכות) של העם עד שדרותיו הגבוהת (־הגבוהות) קפתה (־הקיפה) התנועה הגדולה הזאת”. ולאחר הגדרה כוללת זו, הוא בא לבאר, מה תעודת הנוער בתוך התנועה העממית הזאת.

ג

אולם עד שהוא משיב על כך, הוא שואל, מה פעלה הציונות למעשה, וכדי להשיב על כך, הוא מגדיר תפקידה למעשה: “הציונות היא התנועה חרותית של כל העם העברי לכל מפלגותיו, ולכל מעמדיו – – כל העם העברי לכל מעמדיו סובלים את עול הגלות בשוה – – הציונת יוצאת ממצב האקסטרי־סוריאלי של העם העברי, הציונת יוצאת ממצב האי־נורמלי של העם העברי לכל מפלגותיו – – אין לו מעמדים חברתיים את כל מה שצריך עם בריא – – והמעמד הכי חשוב, המעמד אשר עליו נשען כל עם איתן, חזק, החי על עבודת עצמו, הוא מעמד האכר, המעמד הזה חסר לו כולו – – יש לנו מעמד, אבל הכי נפחת, הכי נשקע, ההולך ומתנוונה. המעמד האכרי אין לנו, המעמד הראשוני אשר עליו חיים העמים העצמאים, מעמד פרולטארי אין לנו, מעמד השני של עם עצמי – –”. ולאחר שהוא מעורר על חלישות המעמד הבינוני ואפס יכולתו לעמוד בתחרות בני מעמדו בעם השליט מזה ואפס־יכולתו להיכנס למעמדות הפרודוקטיביים של המדינה מה שגורם לכורח ההגירה, ולאחר שהוא קובע כי הנדחקים לצאת נדחקים גם בארצות קליטתם למעמדם הקודם, הוא מגיע לפתרונה של השאלה על דרך תחיית העם בארצנו, “ששם יתפתח(ו) מעמדים עברים, כאשר אצל כל עם בריא, חי על עצמו, שם יוכל להתפתח מעמד אכרי אשר יעבד את אדמתו, ומעמד פרולטארי אשר יעבד את כל הפרודוקטים העממים, אשר בהם יצטיין”. הוא מכחיש באפשרות של ממש לפרוליטאריזציה בגולה: “ולהתחדר אל הפבריקים של עמים אחרים לא יוכל, מפני ששם אין מקום, שגם אצלם הולך הפרוצס של ההתפעלות (פּריאָליטאַריזירונג) הלך, הלוך ורבה, מפני ההתפתחות של התעשיה ובראות הפבריקנט־הנוצרי, איך פועלי בני־עמו הולכים בטלים מאין להם עבודה, יבחר יותר בהם מאשר בפועל עברי, וגם בזאת יעשה הרבה האנטיסמיטיזם הנשחת”; והריהו חוזר ממילא לעניין שיבת־העם לארץ־ישראל, שהיא־היא הנועדת לכך משום עצמה וכן משום שלא התפתח בה עדיין קפיטאליזם ומשום שאינה אדמת־פרא [עקיצה לאוגנדה], אלא דרגתה חצי־קולטורית ועיקר־משטרה עודו פיאודאלי – "שם יוכלו בעלי רכושנו, קפיטאליסטינו, להניח שם את רכושם בבטחה, ועוד שישא רווח, גם שם יוכל להתפתח מעמד פרולטארי איתן, מצוק (־מוצק) מעמד איכרי, מעמד קפיטאליסטי, גם מעמד רביעי, הסוחרים הבינוניים והפעוטים ועוד כאלה. וגם יוכלו לחיות שם חיים שלווים ושקטים, כאצל עמים אחרים – –”

ברור, כי בחור־הישיבה קרא מה שקרא מדברי בורוכוב והבינם כדרך שהבינם וניסחם כדרך שניסחם (בהערות־שוליים הוא מסתמך על מובאות מסיפרי היסטוריה וקורות התיישבות כשל לירו־בולהי) ועיקר לימודו ניכר במה שהקדים את הבחינה הכלכלית וניתוחה לבחינה הרוחנית וניתוחה. הוא מדבר על כוח היצירה שנתגלה בעצמתו בימי קדם, בשבת העם בארצו, ונמשך גם בגולה, ואולם רואה לקבוע כי “בהגלות נברא קולטורא־יותר־גרועה מהקולטורה העברית אשר נברא בארצם, אבל לא פסקה עוד לגמרי – אלא שהיא בראה דברים יותר גרועים מבתחילה, מזמן לזמן הלכה הלך וגרועה”. אמנם, עם תמוטת־הגיטו נתעוררו כוחות־מבית ובראו ספרות עברית־אנושית (הכוונה, כמובן, להשכלה ולאחריה), אך עם תהליך הטמיעה רובי־כוחות ניתנים לעמים אחרים ולא די שהשפה העברית שוב אינה קניינו של העם כולו כהיותה לפנים אלא גם היידיש, אף שרוב העם עודו זקוק לה, צפוי לה גורלה של העברית בגולה (“יוכל להיות כי עוד ימשך זמן־מה האביב הז’רגוני, אך אביבו יחלוף”). נמצאת תרבות העם נתונה לסכנת ירידה וכלייה, והיא אבידה לעצמה ולאנושות. וכאן הכותב אומר דבר, שאם לא קראוֹ אצל הס, קראו אצל מי שנסמך עליו, כלומר: “הקולתורה האנושית – היא רק אז שלמה בתכנה ובכשרונה, אם היא בעלת גוונים, צבעים שונים, רבים אשר כל עם מביא על מזבח האנושית (האנושות) את כשרונו, ואת הדברים אשר בו ציין (הצטיין), רק אז היא שלמה, אבל אם עם אחד ייעצר וילך לטמיון הרי אין זו קולתורה שלמה, אנושית, שהרי כשרון אנושי אחד יחסר. ועם יוכל רק אז לפתח כשרונו וקולתורתו, רק בהיותו על אדמה אשר בו יתפתח, הארץ אשר ילדתו, הארץ אשר בו אבו [כנראה מלשון: אביב] נצניו, רק בהחיותו חיים עממים שלמים, רק בהחיותו באטמוספירה אשר בו התפתח כשרונו מכבר”. והריהו חוזר ומצביע על האדריסה היחידה והאחת: ארץ ישראל – פלשתינא.

ד

עינינו הרואות, כי הבחינה הכלכלית והבחינה הרוחנית היו לו כבחינות נפרדות לא בלבד מצד הדיון המיתודי אלא גם מצד המהות העצמית, ובעוד הראשונה נעזרת בדברי הסבר שיצאו מלפני בורוכוב הרי האחרונה נעזרת בדברי־הסבר שיצאו מלפני קודמים. נמצאות שתי הבחינות אחת אחת מסדה והנחותיה וממילא הנמקותיה כתחום בדל ומובדל ועצם ההכרעה לצד ארץ ישראל מסתייעה בשתי הנמקות, האחת כלכלית כדמותה הזמנית והאחרת רוחנית כדמותה העל־זמנית, מבלי שיתבאר, אם המקרה או המזל הביא לידי זימונם של שני היסודות בפלשתינא. אבל דומה, כי נהא מחמירים ביותר עם הארגומנטציה המחוספסת של אותו בן־ישיבה מתלבט, אם לא נזכור, כי גם דיאלקטיקה מאומנת ומושלמת משלו עדיין חיבת לנו הסברה בעניין התעלומה האוקאזיונאליסטית, המונחת ביסודו של כפל־ההנמקה: יסודות כלכליים במזלו של הזמן ויסודות היסטוריים במזלו של הנצח, ככפל ההנמקה במערכת האידיאולוגיה הבורוכוביסטית הצעירה, שהוליכה משתי נקודות שונות לארצנו.

[י“ח כסלו תשכ”א]

---

לראשיתה של ראשית, לתחילתו של "השומר הצעיר"

מאת

דב סדן

א

אודה, כי כשהתחברתי בשנתי החמש־עשרה לחיי, בשבתי כפליט מלחמה בלבוב, לאגודת “השומר” לא עלתה על דעתי להקשות לו למי שפיתני לכך ונפתיתי לו, נתן גוליגר, כשם שלא עלתה על דעתי להקשות להם לראש הקבוצה, שטאנד, ולראש הפלוגה מכּס קאַרפּ ולראש הגדוד יעקב זיידה, מה עניין ראתה אגודה זו לברור לעצמה כאותו כינוי, ולזכות בו כל חבר וחבר, והנחתי כי לשון שומר יוצא ללמד חובת השמירה על עשרת הדיברות המיוחדות, שהללו שיננו לנו. אולי פירשו את הטעם לאמיתו, דהיינו שהכינוי מכוון לאגודה הקרויה כן והיא אגודת “השומר” בארצנו, קודם שבאתי וחברי קבוצה לא ראו להודיעני מתוך שסברו כי ידעתי גם אני, אך מעיד אני את עצמי עלי, כי זיקת השם שבין “השומר” דהתם ו“השומר” דהכא נודעה לי אך בשובי לעיר־מולדתי, ברודי, ובהתחברי לאגודת “השומר הצעיר”, שנוסדה בה כמה ירחים קודם תמוטתה של הממלכה האוסטרית. עתה שמענו, כי הרחבת השם באה על שום התלכדותם של שני האיגודים, האחד “השומר” שהיה הסתדרות של סקאוט והאחר “צעירי ציון” שהיה הסתדרות תלמידי גימנסיה להשכלה יהודית עצמית. עתה אף נעשה קובץ “השומר”, לזכרם של חללי האגודה הזאת, שומרי רכושם וכבודם של ישראל בארצו, כספר האהוב; יודעי לשוננו קראו אותו במקורו, כפי שנמצא בספריית בית העם, ושאינם יודעיה קראו אותו בתרגומו, אם בלשון הגרמנית מעשה גרשם שלום, אם בלשון הפולנית מעשה מאיר ביננשטוק, (מהדורת יידיש המורחבת שהוציאו בן־צבי ובן־גוריון לא הגיעה לידינו). עד כמה נאהבו עלינו השומרים, ניתן ללמוד מכך, כי כמה וכמה קיני “השומר הצעיר” היו קרויים על שמותיהם, ואמנם הקן שבעירנו נקרא על שמו של יצחק טורנר, וככל המשוער נבחר, מהיות הצעיר הזה, שנפל חלל על משמרתו, מצד־מה קרוב אלינו – השומרים רובם ככולם מבני רוסיה היו, והוא היה בן גלילותינו, יליד דרוהוביץ' שבמזרחה של גליציה, וכן היה כמונו, תלמיד גימנסיה פולנית, אלא שהניח תלמודו והלך לארצנו, וקירבה כפולה זו כאילו עודדתנו בחינת קרוב אליך הדבר לעשותו כמותו.

ב

אולם ככל שנתבררה יותר זיקת־השם שבין “השומר” הכא ו“השומר” התם, נתבקשה הידיעה, מתי ואיך נולדה, והתשובה המצויה היתה, כי משנת־פשטה יותר, כשנתיים לפני המלחמה, הידיעה על “השומר” בארצנו, נראה בחינת אידיאל לבני הנעורים, שהתלכדו באגודת הסקאוטינג, שעל איגודו ופיתוחו טרחו ד"ר הנריק סטרנר עליו השלום ואריה כרוך שיאריך ימים, ואילו התפשטות הידיעה באה בשל ביקורו של פישל וואשיץ בארצנו, והוא אמנם נראה מצולם בחבורת ראשוני “השומרים” בלבוב והצילום נדפס בכמה דוכתי – ראשונה ב־Jüdischer Nationalkalender שיצא בווינה בעריכת אוטו אבלס ולודויג (יום טוב) באַטו, ולימים בספרו של דר' ב. לובוצקי (קובץ מסמכים מתוך ארכיונו של דר' אפרים ואַשיץ). ראשונות זו של אפרים ואשיץ נשמרה לו והיתה חביבה עליו, ואף התגאה בה; והיה, בייחוד בחג הפסח, מבקר בקיבוץ “השומר הצעיר” בבית אלפא, ואף מטלטל, לכבוד המועד, חביונת יין, וביקוריו אלה לא פסקו גם בראשית ימי עמידתו בראש התנועה הרביזיוניסטית.

אבל אם ידענו, מתי נתעורר לייסודו של “השומר”, כלומר בשנת 1912, לא ידענו איך נתעורר, וביותר שארכיונו לא נשמרו בו כל רשימות על ביקורו זה בארצנו, וזכרונותיו בזה נכתבו עשרים שנה ושנה אחר־כך. אולם כקנה־אחיזה היא לנו העובדה, שמזכירה ר' בנימין, כי אפרים ואשיץ ביקר אז בארצנו יחד עם דר' גרשון ציפר. עניין ר' בנימין חשוב, משום שהוא שהיה עורכו של קובץ “יזכור” ומפיו עשוי היה האורח לשמוע, וככל הנכון אף שמע, על טיבם של השומרים; עניין דר' גרשון ציפר חשוב, כי הוא שביקש לדעת טיבו של “השומר”, והלך לשמוע על כך מפי איש לבוב, צבי ארם שהסב לימים שמו לארמון, והקדים לעלות לארצנו.

ג

ומעשה שיה כך היה – צבי ארם מחברי “פועלי ציון” בלבוב היה וקודם שידעתיו פנים ידעתיו מפי השמועה, שציוני־לבוב היו מזכירים אותו לטובה. היו שאמרו, כי הוא דגם לדמות צדדית המתוארת בנובילה המפורסמת של ג. שופמן “מאידך גיסא”, והמבקש לעמוד על כך, ילך אצל זכרונותיו של יוסף פאַלק במאמרו שבספר צבי ביקלס־שפיצר. סיפרו בו כמה וכמה דברים פיקאנטיים בעניין מלחמתו ביריבי הציונים, וכן, למשל, כי הוא שגילה כפילות־פניו של גרשם באדר, שכתב בידו אחת מאמר בשבח רשימת הציונים לבחירות ובידו אחרת מאמר בגנותה, מאמר ראשון בשמו ובעיתונם של הציונים ומאמר אחרון שלא בשמו ובעתונם של יריביהם. וכיצד גילה, נכנס בלילה דרך הארובה לבית־הדפוס ונטל את כתב־היד, והיא נסיבה שבאדר הוצרך לעזוב את גליציה ולילך לאמריקה. כשהכרתי את צבי ארמון מקרוב, שמעתי את הדבר כדיוקו, והממשות לא היתה רחוקה מאגדתה. ויתר על כן שמעתי מה שהיה, כמובן, בעיני חשוב יותר, והיא עניין ייסודו של “השומר” בלבוב. הוא, צבי ארמון, עבד בבן־שמן ודר במרתפה והנה פעם אחת אומרים לו חבריו הפועלים: צבי, איזה אורח נכבד שואל עליך. שאל: מהיכן לכם שהוא נכבד. אמרו לו: הוא חבוש קאַטילוק, כלומר, צילינדר. ואמנם, עד מהרה נגלה עליו דר' גרשון ציפר, שהיה אהוב על ציוני גליציה ובייחוד על צעיריה (בתו, הלנה, היתה מראשונות העלייה השלישית, עבדה בספרייה הלאומית בירושלים ואחר־כך במשרד־החוץ של מדינת ישראל), ולאחר ששמחו בזימונם והעלו זכרונות מימי העשייה בלבוב, התחיל דר' ציפר דוחק בו, שיספר לו על סתרי “השומר”. תחילה היסס צבי ואחר גילה לו מה שגילה, וככל שסיפר המספר, גדלה התלהבותו של השומע, ואמר (ולשון דיבורם פולנית): עתה בשובי אני מייסד אגודה כזאת אצלנו, ואפקיד את הדבר בידי וואַשיץ.

ד

עם סיפורו של צבי ארמון, שהואיל לספר לי ואף לחזור עליו בכתב, נשלמה חוליית־חיבור שחסרה בידיעתנו על ראשית “השומר” בגליציה. אמנם ידענו, כי בשוב גרשון ציפר מארצנו נדד על פני ערי גליציה וסיפר על רשמיו, ואני זכור הרצאתו בבית הקהילה בעירנו, – עודי רואה לפני האולם, שהיה מלא מפה לפה, והוא אפל, כדי להבליט את השקופיות על גבי הבד שנפרס, עודי כרואה ושומע תמונה ותיאור, תמונה ותיאור, עד שהמרצה הגיע לסופם של דבריו והראה כמין ריבוע לבן על גבי הבד הלבן, לאמור: וזה המגרש הנועד לגימנסיה העברית בירושלים, שמנהלה יהיה שלמה שילר, ובידכם להקימו. ובאמת, ההכנסות של כל ההרצאות האלו היו קודש לתכלית זאת, ובעצם היה מתנה, לפני כל הרצאה, סכום של כך וכך, ולא נח עד שמחשבתו נדרשה הלכה למעשה, הלא הוא מעשה הגימנסיה העומדת וקיימת, ובימינו ברחביה. אבל לא ידענו, כי מלבד המטרה הגלויה, בניין הגימנסיה, היתה לו גם מטרה נסתרת: ייסוד “השומר” בגליציה. כי אילו שמעתי על כך, בימי היותי ב“השומר הצעיר”, הייתי מפקפק, שכן בימים ההם היינו נתונים לרושם המחזה של צציליה קומרקר־סירקיס “הברית הרביעית” (נדפסה במקורה הפולני בכתב־העת Moriah ובתרגומו העברי של חיים טרטקובר ב“השלוח”), המתאר את כובש העבודה בגליל היורד לתל־אביב, כדי לשרוף את הגימנסיה שבה, ששני העניינים, כיבוש עבודה, ותלמוד גימנסיה, נראו לו כתרתי דסתרי, שכך נתפרשה לה למחברת שמועה קלושה שהגיעתה, שמועת “דת העבודה” כפי שר' בנימין הגדיר את רעיונו של א. ד. גורדון. ולא־כן סבר דר' גרשון ציפר, שסייע לשתי עשיות, שנראו לו משלימות זו את זו.

ה

ואף זאת: התגאינו בשם “השומר”, וביותר משנודע לנו עניינו, ולא הטרידתנו המחשבה, כי הם, השומרים בארצנו, עיקרם נטועים במפלגת “פועלי ציון” ואילו אנו, השומרים בגולה, נטינו יותר למפלגת “הפועל הצעיר” ורעיוניה, ובייחוד משהגיעונו קונטרסיו של א.ד. גורדון. ואולי לא מקרה הוא, כי גרשון ציפר הלך אצל חברי “פועלי ציון”, כשביקש לדעת ענייני “השומר”. על כל פנים זכותו של צבי ארמון בעינה עומדת, וצר לי שלא ראיתיו שנים הרבה, והוא ניצב לעיני כפי שהכרתיו לפני ארבעים שנה ושנה – פועל ותיק, לבוש אדרת צבא, כובע־חאקי כהה לראשו, לא בלבד עיניו אלא כל פניו מחייכות, והוא נאמן־לשוננו ומעריץ שירתה ומשורריה, וקרוב אליו ביותר אביגדור המאירי על שום חומו ולהטו, אינו נוטה להפליג אל שהיה, אך משנענה לבקשתם של שבאו אחריו, הוא מספר ומגלה תוך כדי סיפור את שלא ידענו.

[חשון תשכ"ט]

---

הברית הרביעית, על צציליה קומרגר

מאת

דב סדן

א

אולי תמצא עוד זעיר שם זעיר שם הזוכר שם צציליה קומרקר והוא נשמע לו כבת־קול עמומה של זכר רחוק ונשכח, אך רוב הקוראים ודאי שהם שומעים השם הזה לראשונה. שם אשה סופרת, שנועד לה גורל זר ומוזר – לחלום חלום, לראות שברו ולא להכירו. נערה, שגדלה כבנות־דורה בעירוב של טמיעה ולעז, בעיר הנפט בגליציה, דרוֹהוֹבּיץ, נלהבה לתנועת התחייה, לפי מיטב גילוייה כלפי יובל שנים, הטילה עצמה לתוך גלי ההתעוררות האלה במלוא אמונתה ולהטה, שנתנו עט בידה וכתבה כמה וכמה דברים בלשון גידולה, לשון הפולנים, מהם שפירסמה בשבעונם של בוגרי־הציונים “וודחוּד”, מהם שפירסמה בירחונם של צעירי הציונים “מוריה”, ועניינם סיפורים, רשימות, מאמרים (בייחוד על החינוך המקצועי של הנערות) וכדומה, ועד רומן ודרמה הגיעה. הרומן נדפס תחילה, בראשית המאה, הדרמה נדפסה לאחריו (1917). שניהם מרכזם המהפכה שהטילה הציונות בנפשו של דור הציונים הצעיר שלפני מלחמת העולם הראשונה. הרומן עניינו לבטי נערה בעיר מערי הגולה; הדרמה עניינה נפתולי נער בכפר מכפרי הגליל. שניהם רישומם ניכר היה בשעתם, בייחוד בחוגי הנוער, ואף עתה, ממרחק הימים, יש בהם כדי להתמיה – הרומן, שהוא וידוי, על שום שנתקפלו בו רמזי־בעיות שהימים הבאים בלבד ידעו פתרונם; הדרמה, שהיא ניחוש, על שום שנתקפל בהם עובר־בעיה, שגם ימינו אינם יודעים פתרונה. בין הרומן והדרמה ואחריהם כתבה הסופרת דברים אחרים ושונים – גם ב“אַרבּייטער צייטוּנג”, כלי מבטאם של הסוציאליטים בווינה, – אך נושאם רחוק והולך. תחילת ישיבתה בווינה, סופה בארצנו ובה לא נשמע קולה, וברדת האשה הסופרת צציליה קומרקר־סירקיס פה תל־אביב, במיטב שנותיה, אלי קבר לא נודע מותה, כאשר לא נודעו פה חייה ברבים, ואף לא נספדה כהלכה.

ב

שם הרומן: מוּנדאַנטקה. כך כינוי נערה שאומנותה כתבנית, אצל פרקליט. שם־משנה לו: מתוך רשימת־שוליים. המוטו: קבלו אותה או לא קבלו – כזאת היא האמת. הכל בגוף ראשון למן הפתיחה עד הסיום. “אני יושבת באולם גדול, רב־אור, ליד שולחן גבוב ניירות, העוברים, ערימות ערימות, דרך ידי. עוברים מיד ליד אלה צירי־אלם מבשרי־חרש של חיים הרותחים מרחוק ונעלמים בארון גדול ומרוּוח. רגיסטראטורה”. לפניה אותיות בודדות, מספרים, אבל בהם גלומים “הוויות לפני ערעורן, מעשי מרמה שפלים ומנוּולים, עוול, פטליות־הגורל, ניצול, ערמת־שועלים, חתחתי־רגע”. התלהבות עליזה לחוד, הרהורים לחוד. עוד לא שיגרה של מכונה העובדת תמיד ובשווה, עוד התעניינות. היא בורג לא חשוב אך חושב.

בת יחידה היא לחיט אמיד המעסיק רוב צוערים. היא אהבה את סיפורי האגדה שנשמעו פה, אהבה ואוהבת הוריה, אך אין היא יכולה שלא להודות, כי איזה ארס של טינה מחלחל ביניהם. חלומם עלייה סוציאלית לבתם־יחידתם הזקופה, הנאה, “העלמה”, חלומם לראותה גבוה־גבוה מעל מעמדם, שלא כבנות סביבתם, והיא ילדה עיקשת־מתעקשת. יכלה לקרוא, יכלה להבין, לא יכלה ללמוד. ובכן, לא גימנסיה ולא דוקטוראט, כפיצוי למוצאה. כי המוצא הוא עניין כבד בעיני סביבתה וסיומה של אהבתה הראשונה יוכיח. הה, מה היתה לה אהבה זו למן הפגישה בכפר, התעייה ביערות, דרך השיחות החרישיות, הרציניות והחלקות, עד הציפייה למכתביו – “דמי הלם בקצב פסיעות הדור, למן הרגע שידעתיו יוצא מבניין־הדואר. ניד הן או לאו של הישיש הישר היה משהו מכריע ביקום”. אולם האהוב צאצא רבנים הוא ואיך יביא בת חייט לביתו. “קודם לא ידע על כך, אחר זה לא חשב על כך, באחרונה הבין, נפחד מצעקה והפסיק”. תחילה כולה תאוות־מוות, אחר כך רגש ריקנות ומתוכו היא מעכלת וחוזרת ומעכלת לאין סוף את “חוויית הקטע שבו נסתיימה מרוצת חיי”. שממון, אך החיים רוצים לחיות. ובכן, האחר. והוא באמת אחר – עצב שצמח מעומק־מהותו. קריאה משותפת ופירושיו ארוכים ודהים ושיחותיו ארוכות ורציניות. ספק הוא בה, אם היא היתה קיימת בשבילו – בעצם, הוא היה מדבר וקורא כלנפשו והיא רק שומעת מחשבותיו הנאמרות בקול רם. וכשהלך ושלח מכתבים לא פתחתם מרוב כיסופים שנתעוררו בה לאהובה הראשון. החברות – הרבה מהן רואות במספריים של אביה תואר של גנות, אך היא עתים היא רואה עצמה קרבן אשמת אביה, עבודתו ואומנותו ובושה בו. ההרגשה היא של ישות בטלה – אהובה האחד היא מיותרת לו, אהובה האחר “היה עמדי, אולם מחוצה לי, לא אצלי”. הנערה הצעירה, היפה, רואה עצמה כלי מיותר, ומפלטה בעבודה על כפל־פניה – ככובשת מקום בעולם, כחוסמת שער התענוגות. ועבודתה, העושה אותה, בעצם, מכונת כתיבה, היא בעיני הוריה, פשיטת רגל, חרפה, קשה ממוות. חידה היא לה על שום מה היא נהנית מייסוריהם אלה, על שום מה היא מוסיפה עליהם באכזריות־שמדעת. למעשה, היא עקורה מעולמם ואינה שתולה בעולמה עתה – מה קשים עליה הממונים הנוהגים בה סלחנות לא משום עבודתה אלא משום מינה; מה קשות עליה חברותיה, ציבור־כתבניות צעירות ורעננות, לבושות ברוב יומרה ובאפס־טעם ומלהגות כל שעה פנויה על ה“הוא”. היחידה שהיא נמשכת לה ורוצה להיות אהובה עליה היא אותה כתבנית נמוכה, גדולה בשנים, שונאת גברים, סגורה וצוננת, ואשר רק בחדרה הקטן היא מגלה עצמה במנענעי הפסנתר. והרי רישום נגינתה: “פתאום, מתוך החלל החשוך לחלוטין הגיח, כמדומה, ענק בעיני מפלצת לוהטות ולשון־דמים להובה ומשורבבת. פחד אחזני, ננערתי בחפזה ובדהרה משתוללת החילותי לברוח ולבקש מחסה, וכבר הרגשתי על־ידי ידי־המפלצת המדביקות אותי, ודימיתי, כי במנוסתי קפצתי מבעד לחלון פתוח על מרצפת הרחוב. החלל הפתוח לא היה נוח לי, חשתי בו את תגבורת האויב, וחוש־האוריינטציה, שנתחדד מתוך האימה, דחפני לעבי־הבתים. בעוצר נשימה כמעט שפרחתי בלחות המעורפלה של סימטאות נידחות, אפלות, בררתי עצמי את העיקולים המסחררים, זריזה וגמישה כחתולה. חשתי דקירות סירוגיות אך חדות לאורך חוט השדרה, זיעה חמה כיסתני, הרגשתי בצעדי־המפלצת המתקרבת והולכת. לא ידעתי את עוצם־האסון האורב לי, ברחתי כעיוורת בהכרת־אימה כבירה כלילה. עברתי במרוצת־פרא ערבוב־סימטאות, ושוב מצאתי עצמי בשדה מנוקה ופתוח. לפני – אפס, לא עץ, לא מסתור להרף־עין. מרחוק נשקף מדרון הר גבוה. עד מהרה הגעתי אליו, עמדתי לרגליו ולא העזתי להביט סביבי. רגע… בידי, על ארבע התחלתי מעפילה מעלה־מעלה, פצעתי אצבעותי באבנים, דרדרים, שיחים. הזמן ניגר לאט־לאט, ארוך וממושך, זמן־זחילה לעומת ההכרח, הנורא עד זועה, של העפלה מהירה. באחרונה הגעתי לפיסגה. בליאות־לא־אנוש הקפתי את הכל. מזה המפלצת הזוחלת אלי, עודה רחוקה, אך אין מפלט ממנה, מזה קיר תלול וזקוף ותהום, שטף־נהר סוחף. העמדה הכבושה אינה מניחתני לזוז ממקומי, לא היה לפני המשך־דרך וגם כוחי אפס. הבטתי נכחי בעינים גדולות, נואלות מפחד ועייפות. עמדתי ללא־ניע. פתאום נשמעה לי המולה, משהו כנשיפת־קטר דחוסה, הבהבה על־ידי לשון־הדמים הלהובה של המפלצת. קפצתי למטה. את חלל האווירה נקבה צעקה ממושכה, מטורפת מאפס־אונים. נמלטתי ממנו ללא שוב. אפפני גל קר. אחרית־הכרתי נאחזה בשלהבת, אשר עודנה רועדת בי, שלהבת נצחון עלז, נצחון פלאים”.

חזיון אימים זה של הנערה שהתעלפה לנגינת חברתה, כאילו גילה לעצמה את עצמה. עיקר־חזיונה ודאי בעמידה בין המפלצת, אשר עודה רחוקה אך אין מפלט ממנה ובין הקיר התלול והזקוף על פני תהום. נערה, שחיתה עמידה כזאת בחזיונה, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, לא תהיה, לא תוכל להיות כחברתה האחת.

ג

היא לא תוכל להיות כחברותיה הרבות, שהאומנות היא להן עשייה מיכנית, כי אינה יכולה שלא לראות את הגורלות המפרפרים בטורי האותיות של הרגיסטראטורה. הנה נכנס יהודי אדמדם, כפוף, לידו נער ואחריהם יהודיה זקנה. בני כפר הם ושעתם בלועה. סיפורם: הם יושבים באכסניה מימי אבי זקן זקנם, “חזקה”. לא עושר אך פרנסה. התחילה תחרות האכרים, עקשנית ורבת־מזימה, נידלדל אך עוד היתה פת לשבעה ילדיו. עתה עם האנקיטה עבר רשיונו לידי בעלת־האחוזה, הרוזנת. היא נסעה לממוני־הרשות, כולם קרוביה וזכתה. עתה הוא וביתו על עברי פי פחת. “בעיניים האפלות החרבות יש כל מה שדמיונו אינו יודע עדיין”. מה שהוא מבקש הוא ריקורס, כלומר כתב־ערעור, “אבל כזה אשר יבכה תחתינו”. לכאורה לקוח בלקוחות והכתבנית תפקידה מועט ומצומצם, אבל באמת גורל עמה מתדפק על לבה. היא כבר רואה בדמיונה אותו יום־שלגים, כשהללו “טוענים על קרון־סולמות את מטלטליהם העלובים ומאחורי הקרון אלה השניים ושבעת הילדים”. ולא עוד “מכל עברים נמשכים קרונות אלו, מכל העברים יוצאות משפחות עניות, חסרות־עבודה, עופות נלאים, ללא כנף, ללא קן יתעו בעולם, בחוץ שלג־דצמבר עבות. הפוגרומים שלנו” (כלומר בצלו של פראנץ יוסף). “על שולחנות הפרקליטים נערמים תלי־ריקורסים ללא תשומת לב”.

היא אינה יכולה להיות כחברתה האחת שברחה מפני זוועת־חייה – האב רוצח, האם ברחה עם מאהבה והניחה אותה, את הבת, וגברים זרים התעללו בה – ברחה למוסיקה, ברחה לפרחים. דרכה אחר, גורלה מתנשא, מעל לגורלה ומעבר לו, ומתמזג בגורלם של ההם, המגורשים. “יהודייה, צליל נבוב, מהי יהודייה?”. והדין עם אהובה האחר, ששאלה אותו כשאלה הזאת, והוא כתב לה: התשובה תבוא מאליה. כי אמנם היא באה מאליה. ואיך באה – מפתיעה, מבריקה, קוסמת, בשבת שלהם עמד פליט רוסיה באסיפת פועלים, שנתכנסה באולם מסואב, ובשמעה קולו קול פעמון ודבריו על ספרות ישראל “לא ידעתי אם הוא דיבר או בי נצטלצלה הנפש”. כאותו אולם מסואב נראתה לה כל המציאות שלנו: “מלאים כוח ועוז וסבילים ואפתיים כלפי אמת החיים, כלפי המציאות, הנוראה עד לידי שגעון. אדישים תחת להיות נועזים בייאוש, גדולים בקרבן”. היא יודעת, על שום מה באתנו האדישות האיומה הזאת: “גורל חסרי־בית, פליטים חסרי־קרקע, הנרגעים להד פעמוני־ליצנים, המנגנים כמתקלסים: שיווי זכויות”. אך היא יודעת גם את תעודת המעטים, שהכירו את אמת־החיים, את המציאות הנוראה עד לידי שגעון: “ראיתי תכלית לפני, מטרת חיי: לזרוע אימה זו, הבנה זו”.

האמונה היא לא בעם שיתעורר, אלא בארצו שתעורר. היא תולה אמונה זו בנשר חירותנו: "בא אדם גדול ועשה פלא, אמר: מולדתכם, ילדי, תשוב ותקבלכם, תאמצכם ותאספכם, אם אך תרצו אין עליכם אלא לומר: הננו מסוגלים לתפקיד וראויים למלחמה. הוא העלה בקסמיו את השבעת־הפלא: ארץ ישראל. מחייכת עין־זקנים, מתרחב לב עלם, נמשכות ידי ילד: ארץ־ישראל – – הרצל אמר: “אם אך תרצו”.

חג בנפשה. הכל קורא בה: צריך לעורר, לעורר את הכלל. לא, אין היא יכולה להיות כחברותיה, אין היא יכולה להיות כחברתה. שוב אין היא היא בלבד.

ד

ושוב לצמד הניגודים הבנאלי: חזון ומציאות. מסיבה באגודת הנשים הציוניות – אכזבה. “אני חוזרת בודדה, עצובה, מרת נפש. ציפיתי לבת־שחוק, ללבביות, לפחות לעידוד. מצאתי צינה ונענוע־ראש”. והמסקנה? "אעבוד לא בשבילם, לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין. ועם זאת מכאיב.

לא בשביל אנשים אלא בשביל העניין – היא, בעצם, מליצה. למעשה, הכוונה לאנשים אחרים. והם נמצאים: בני־עוני, ילדים עובדים, שהטיפול בהם הוא, כרגיל, כלאחר־יד, בלא לב ובלא נפש. “לאסוף את כולם, מקצוות רחוקים ביותר, להלביש, להאכיל, לאפוף בלב. אני רוצה. שמש בנפשי”. האב מתרה בה: “לאה, השגיחי במעשיך, הביטי על האנקורים שהם שמחים וטובי־לב, משום שאינם יודעים, שאפשר שייטב להם יותר. אוי לכל הבז לשלו. תלמדי את הילדים להביט גבוה־גבוה והברואים שאינם־מנוסים והיהירים יתעו במשעולים, יאבדו ככבשים ביער ולא אחת תפול בלוע זאב”.

באמת לא כל האנקורים, בייחוד אם גדלו, מבקשים להמריא ביותר. הנה אלו חמש־עשרה הנערות שהאמינה כי תתלכדנה, כמה ניסתה לנטוע בהן את ההכרה, “כי לא אנו, אלא מה שנשאר אחרינו, מה שגרמנו לו אושר בחיים יש לו ערך”, והן השתעממו, שכל תוכן חייהן: בעל. ובאמת, לא כל האנקורים יכולים להמריא ביותר. כמה נסיוני חיים מרים רווּיים דברי ידידתה המספרת, כי בנערותה דבקה בסוציאליזם, אך הכירה כי לא כמעופם של אנקוריהם הוא שלנו – היא הכירה את החולשה המיוחדת של הפועל היהודי. ועתה שוב אינה יכולה להביט אלא מבעד לפריזמה של ענייננו, המראה את מציאותנו קטסטרופה: “עלינו לזרוע זועה למען נקצור הבנה”.

הכתובת עתה קרובה ביותר: הנערות העובדות בבית התפירה. והן מתלהבות, אך יש תהום. הסיסמה: ישועתנו בעבודה, נשמעת להן כלעג לרש. הן אומרות: “אין אנו יכולות לאהוב את העבודה, כי רע לנו בה. היא אינה מלבישתנו, אינה מאכילתנו, אך מענה וממיתה. בשלה אין אנו בני אדם אלא שוורים רתומים בעול”. פה בשלה ההכרה, כי חלום החירות במולדת ישולב בו בהכרח חלום־העבודה, שנשמרת בו הוויית־כבוד האדם. ואמנם, משם כבר נשמע צליל בשורת הקבוצה.

והמבוך מתעצם והולך – רחוב יש בעיר ונקרא על שמו של גיבור יהודי שנלחם לפולין. רחוב ברקו יוסלביץ' והוא רובע־הזוהמה. פה ברחוב הזה, נמדדים חזון ומציאות ושוב עולה אמת, שביטויה בנוסחה עזה, לפידארית: “אנו צריכים פלא או פורענות אלמנטארית אשר על חרבותיה נתחיל מבראשית”. ובינתיים העבודה בילדי־העוני, עבודת יום מפרכת ומתשת, בייחוד בסבך ניגודיה. צריך לזווג את הדאגה לזוג הנעליים לילדים העניים בבוא ימות השלגים והדאגה לתת בפיהם את שפת עברו ועתידו של העם, צריך לזווג את החובה ללמדם קרוא וכתוב והחובה לחבב עליהם תערוכת “בצלאל”, צריך לזווג קרוב ורחוק, מוקדם ומאוחר. פה ושם מעט עזרה – כעזרת עורכת עתונם של הילדים “השחר” החולמת על כתב־עת לאשה, אך הסביבה בכללה מרפה את הידיים, לועגת, מכשילה. אך אין היא יכולה להניח –לתמיהת הכל היא מסתלקת ממשרתה וכולה לעניין, בעניין, בחינת פה היא עומדת ואינה יכולה אלא כך. היא מתפרכה, נימוחה והולכת – שוטטה כקרן שמש ונשארה קור־עכביש אפור, והיא רואה עצמה תורן שבור מזכרת סער.

ועתה מתדפק לבה על פתח לבה – אהובה האחר חולה אנוש. היא נוסעת לסעדו בחליו, גם לאחר שהאב גזר: מה יאמרו הבריות, גם לאחר שהאם איימה: אני או הוא. ימים שהיא יושבת ליד חולה־השחפת מתפשט גבב־דיבות בעיר, מכתביה להורים חוזרים ללא תשובה, ואחרי מות הידיד, כשהיא שבה לעירה, אין בית אביה נפתח לפניה, אין בית העם, הוא בית הציונים, נפתח לפניה. מה עשתה עתה, מנודה מסביבתה כולה, לא נדע. ספק הוא בעינינו אם עשתה כחברתה, המנודה, שתחילת מפלטה מוסיקה וסופו התאבדות, השערה היא בידנו,כי דווקא הרגע הזה, שבו נתגלה לה נידויה, היה, כמסגרת גורלה, כפלא או כפורענות, ועשתה מה שמתחייב לנו, כי במבואות הסגורים בפניה סיומו של הרומן.

ה

על כל פנים הדרמה, שכתבה אחרי שנתיים, היא מעבר למבואות אלה ומציאותם, היא במציאות אחרת, רחוקה. כאמור, לא בעיירת גולה, כי אם בכפר גליל. איך העזה לחולל את הדרמה שלה שמה, חידה היא ותהי לחידה. הרי לא יכלה לדעת הרבה את דמות־החיים בארצנו, כי לא היתה בה, לא ראתה אותה, הרי לא יכלה לשמוע הרבה על דמות־החיים בארצנו, כי לא ידעה את לשוננו. אמנם ברומן היא שומעת מפי טרובאדור־האידיאה: “היודעת אַת, מה פה הדבר הנורא ביותר? הכשרונות שלנו, אם גדולים ואם קטנים, יוצאים בלשון זרה. את נפשנו, כאבנו, אוצרנו, מפרנסים רק יחידים בודדים”, וכך אנו רואים אותה שם ברום־התפעלותה ללשון העברית, ואם משעשועי־שר־המקרים הוא כי המלה העברית היחידה שברומן היא משובשת, הרי מאכזריות־שר־המקרים היא, כי המחברת לשונה לא נחלצה לא עתה ולא עד אחרית ימיה, ואף בשבתה בארצנו, מכבלי־הנכר. וראה, קודם שפירסמה את הדרמה במקורה על דפי “מוריה”, שלחתה אל הקורא העברי והיא אמנם נתפרסמה, בתרגומו העברי של חיים טרטקובר, בימי המלחמה הקודמת, על דפי “השלוח”. וראה גם ראה, היא שלחתה, כפי שמביא מנחם גנסין בזיכרונותיו, לאגודת חובבי הבימה העברית בתל־אביב.

הדרמה, ששמה “הברית הרביעית”, מעלתנו חצר איכר בגליל העליון. עיקרו של הפרסונאז' איכר אשר בת ובן לו ומבקש לקיים משקו על עובדים עברים; עלם מילידי הגליל שאביו השומר נרצח ואמו מתה בקדחת, מאמין נלהב בגאולת הגליל והוא כמובן הגיבור שבמחזה; למפגע לו בן אחיו של האיכר, שבא מאמריקה, המבקש לשאת אשה לו את בת האיכר, (האוהבת כמובן את העלם הנפלא והיא אהובה עליו) ולהעמיד את המשק על יסודות עסקיים המחייבים עבודה זרה והוא כמובן האינטריגאנט שבמחזה; זקן, מורה הבנים, מאנשי היישוב הישן שאינו מבין גאולה בידי מפירי מצוות, אינו מאמין בקיום־המעשים אף כי הוא רואה את טהרת־העושים והוא, כמובן, מתנודד בין הגיבור ובין האינטריגאנט. עיקר הרקע והמצע: הכפר הנלבט בבדידותו הנוראה – העלם המאמין הלך לעיר החוף להביא פועלים מבין העולים החדשים ולא התנדב לפינה הרחוקה, הבודדת אלא אחד מהם, המתגלה נכדו של המורה הזקן. לא עובדים ולא עבודה – “על כל צעד וצעד חלודה, ורק חלודה, היא תקנן בחזה, תחוויר את הדם והאדם ירפה מיום ליום”. גם הקומץ הקטן מהסס וכניצב תמיד בפתח הבריחה. ורק קומץ־בן־קומץ עומד בנאמנותו: “וכי ירצו לעזבנו כולם, נסגור עליהם את הדרך בגופינו ועל חללינו יפסחו”. היא האווירה, שבה מטיל הזקן תוכחתו על גאולה שניתקה את הגשר לאלוהים ולמוסרת בריתו, ומטיח נבואתו הקודרת: “כל המעשים שנעשו פה – יתנדפו כעשן כליל”. והיא האווירה שבה העלם מנסה לבאר את הניתוק הזה: הוא אינו צריך “תריס של אותיות: שדות זרועים ושאינם־זרועים היו לי בית תפילה – – תפילתי זוהי נשימת חזי, כשהוא מתאחד עם געיית הבקר, עם ניצבת־הרגבים, עם ראשי ההרים”, היא האווירה שבה כמובנת מאליה הסברה, כי ערכי־הדורות היו ערכי גלות – שם שמרו כתבי־הקודש מפני הטמיעה, שם היו התפילין אות נאמן ליהדות, ואילו פה כל מלה, כל תנועה שלנו הן. וכשם הרומן ראה את הכוח המעורר לא בעם אלא בארצו, כך הדרמה רואה את הכוח המעורר לא בתורתו אלא באדמתו. יותר משהעם קרא אליה, יותר משתורתו קוראת אליה, היא עצמה קוראת לו. ולא עוד אלא אפילו העם אשר מת באדמה זו כוח משיכתו גדול משל העם החי בגלויות: “עצמות האנשים שישכבו באדמה זו, תקראנה את נכדיהם שיבואו אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת להם”.

האדמה קוראת, עצמות האבות קוראות, אולם העלם הפועל משמה ומשמם ניבא, כי “יבוא יום והכל ישובו הנה, ותמלא הארץ יהודים עובדים עד אפס מקום” והוא אוזר כל כוח אמונתו לקרב את היום, מלכד את הקומץ ונלחם “כמשוגע עם חולשת גופם, עם רפיון נשמותיהם הרצוצות”, והוא מעיר “בלבם את האמונה היחידה בכוחה של היד העובדת, שהיא רק היא עתידה לברוא שתות־הברזל של מדינת היהודים”, עומד למראה המציאות הנואשת ומיאשת ורואה את עמלו כגבב מלים.

ו

איזה דבר גדול, גדול מאד, עולה מן האדמה", והוא עולה בכוחה של האדמה, הנחשב לדור המעפילים גדול מכוחה של התורה, וככל שהכוח הזה כובש את ליבו של העלם העברי הצעיר, החדש, והוא מבקש לכבוש בכוחו את לב האחרים, הוא רואה את התורה, לא בלבד מיותרת, אלא גם מעכבת, מפריעה, אויבת. הגאולה ויריבתה הן לו כברירה: או אדמה או ספר. בנהמת בדידותו יצעק: “להסיר את כל המפריעים העומדים לנו לשטן על דרכנו אל האדמה. צריך שהאדמה, רק האדמה, תהיה קודש הקדשים, תהיה קודש הקדשים של הנשמה העברית”. להסיר את כל המפריעים – משמע לא בלבד את התורה ואת הספר בגלגולם הישן – רצועות התפלין של הזקן, אלא גם (ביתר דיוק: בייחוד) בגלגולם החדש. שעל כן תעצם שנאתו לאותו “ענק, המתנוסס בשכונה החדשה” היא תל־אביב, נראה לו, בהכרח־הגיונו, כאויב. “יודעת אַת, לאן תוליך הגימנסיה? לא למרחבי שדה, אלא אל הקתדרות של האוניברסיטאות השונות ואל הספרים ואל המסחר בדעת”. הוא יתוץ לרסיסים גם את בתי הספר הקטנים בכפרים – יגדלו הילדים “עמי ארצות” ירעו צאן ילכו אחרי המחרשה, “ואז יקום דור שזוף־פנים, דור של ענקים, שאינו יודע להגות דעות, אבל עוקר הרים ומציב גבולות לנחלים ולנהרות”. בהלך־מחשבתו, שהיא כמחשבת כפייה, פועלת הגיוניות מיוחדת – חפצו, כי “תהיה האדמה לעמנו למזבח כספרי קדשנו” ולמענה הוא “נכון לכל מעשה הרס – כדי לבנות”. יודע הוא, כי לא יחיה עם, בייחוד עם כישראל, בלא אלהים, בלא תורה, בלא ברית, בלא חידוש ברית עם אלהיו, אבל, – גוזרת ההגיוניות המיוחדת הזאת – חידוש־הברית תובע הפסקתה (“סכר מלאכותי”). ודאי לא ידע את סבבי הדיאלקטיקה של מצווה הבאה בעבירה (אולי חשבה הסופרת על הקריאה שנותן מיצקביץ', בפי קונראד ואלנרוד: עם אלהים אף כי למרות אלהים), אבל היא פועלת בו והוא פועל על פיה. היא הכופה אותו לעשות מעשהו – להטיל פצצה, ההורסת את בית הספר בכפר; היא הנותנת בפיו, בעמדו בתוך קהל הכפר הנרגש וגועש על ההרס ועל חילול השבת, את המשא שבו מעורבים דיבורים תמימים, שגורים ואמרות מבריקות מפתיעות.

פה ושם עולה לפנינו מתוך משא זה זכר הסיסמאות העזות, הלפידריות שברומן. כך, בייחוד, בהישמע מפיו האימרה: “באשר אין חסד ההכרה – שם שליט חוק הברזל של ההכרח”. בחינת אם לא ביד חזקה. אך עיקרו של המשא הוא באותה דיאלקטיקה המיוחדת, המגיעה בו לפעמים לבהירות מגובשת. “מפני מה – הוא שואל את הקהל – דווקא אנו, שאין אנו מסורים לספרים הקדושים, – – אנו, הבלתי מאמינים, מפני מה אנו באים לכאן, לא כדי לחיות על החלוקה מעמל־כפינו, לא כדי למות, אלא כדי לחיות, לא לשם מנוחה ושעשועים, אלא לשם עבודה – –”. והתשובה הנשמעת מתשובתו היא, כי אין כאן אלא הפרת־הברית עם אלהים לשם חידושה, לשם הברית הרביעית – אחרי ברית הקשת, ברית בין הבתרים וברית סיני. “הנה ימים באים ועם ישראל יכרות ברית עם אלהיו, את הברית הרביעית – עוד הפעם יעמוד לפני אלהיו בתור בעל ברית – מחדש יופיע השמש על פני ירושלים ויאיר את שבילי־הבאות האפלים”. ואין ברית בלא קרבן – בחירי אלהים חייבים להקריב את היקר לו ולהם, את התורה, להקריבה למענה. “פנו מקום למרחביה, למחשבה החפשית, לנשימה העמוקה”, או אז “תקום בקרבכם שירה על כוכבים, ינצחו הכוח, החיים, היופי, החירות השלימה, אז יהמו השדות ומתוך המייתם תעלה צעקת האמת החדשה, ההולכת ומתהווה”.

העלם רואה עצמו “אחרון הסותרים על האדמה הזאת”, וכאדוני הדיאלקטיקה ועבדה, והוא כורע, נופל, ובדברי־משאו נוגעת אחרית־הכרתו בראשית־שגעונו. אך בעצם ימי טירופו עודו אוזר כוחו לעמוד בלילות על המשמר ולהציל את הגורן מפני החמסנים, אולם לא הוא כי אם נכדו של הזקן הוא הזורע. הלא סיום המחזה הוא בדבריו: “מחר, נשכים, אחי, לעבודה. אמת הדבר?”

[תרצ"ד]

---

שלושה גלגולי שמות, על נתן קוסטא

מאת

דב סדן

א

כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד אפשר ותתעורר על איש רכוב על סוסו, פעם סמוך לישוב אחד ופעם סמוך לישוב אחר, ודרך־רכיבתו אינה לא כשל היוצא אל השדה לשם נופש־שעשוע ולא כשל היוצא אל השדה לשם חובת־עמל. רכיבה אחרת היא. והרוכב – דפוס־פרצופו כשל אחד מבני העלייה האחרונה. אתה תוהה ומבקש להבחין בדמותו ובמראהו מה היתה אומנותו שם, בכרכי־המערב, ומה אומנותו עתה פה ביישובי־חפר. ובראותך עובר אורח, תשאל: מי האיש, ויאמר לך: הוא הרופא שלנו; ואם תשאל עוד: מה שמו, ויאמר לך: דוקטור קוֹסטא שמו; ואם תוסיף ותשאל: מהיכן בא, ויאמר לך: יאָקאָ, כמדומה מהמבורג – והרהרת בלבך, כי אפשר והאיש, אשר ראיתו רכוב על סוסו, הוא צאצא למשפחה ממשפחת אנוסי פורטוגל, שנשתקעו בעיר־האלבה ולימים נתערבו בין אחינו האשכנזים, עד שלא נשתייר מספרדיותם אלא שמם בלבד. ואפשר שתפזום דרך הרהור: גבריאל דה קוסטא… אוריאל אקוסטא…

ב

כך האסוציאציה, ההרהור, השערה. אבל האמת היא: יסודו לא יאָקאָ, ולא האמבורג, גם לא פורטוגאל ואפילו לא קוסטא. אדרבה, השם הזה אינו שמו מראשיתו, אלא מאמצעו. הוא לא מורשת לו, אלא קניין לו. כנראה, לכבודו ולזכרו של אוריאל המנודה. כי לפני השם הזה היה לו שם אחר האומר לך הרבה, מתוך שהוא מעלה לפניך יריעה נשכחת מימי־ילדותך, מימי־נעוריך. הלא הוא השם – י. קירטון. אתה זוכרו משם, מעיירתך, מלפני המלחמה הקודמת, כשבאת, נער בכיתה קטנה של גימנסיה, לשיחות “פרחי ציון”, שדרכם היתה בסתר, ואף אחרי המלחמה, כשבאת לשיחות “השומר הצעיר”, שדרכו היתה בפומבי. כאן וכאן למדת את שלא לימדוך יום־יום על ספסל־הגימנסיה – למדת בעניין עמך, תולדותיו, ארצו. למדת פרקים בציונות, מובן לא בשפתך אתה, אלא בשפת־נכר – גרמנית, פולנית. ספריית־עזר היתה קבועה בדירת האגודה ובה ספרים יקרים, שלימודם הכרח ובראשם השלישיה המפוארת – רומא וירושלים, אבטואָמנציפאציה, מדינת היהודים. אך בה גם קונטרסים חביבים שלימודם צורך ובראשם מחברת־היסוד של שלמה שילר ומחברת־העזר של תלמידו, י. קירטון. בעצם, לא מחברת אחת, אלא צרור־קונטרסים, שעניינם אחד – תולדות הציונות; לשונם לשון לימודיך בגימנסיה – פולנית; שנת הוצאתם – 1905, והמו"ל – הנוער הציוני בלבוב, כלומר חבריך הגדולים.

ג

צרור־הקונטרסים, שלמדת מתוכו, היה ממועך מעט – מרוב קריאה בו, מרוב שימוש בו. סופו נעשה יקר־מציאות, ויכולת לראותו פה ושם בהעתקה שבכתב־יד. לכאורה עשוי רוב חיבה כזה להתמיה – הרי לא היה כאן יותר מקומפיליציה. אבל זכור, כי חלקך לא היה טוב כשל חבריך הצעירים בימינו. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, יש לפניהם ספרים הרבה, גדולים וקטנים. אך חלקך היה טוב משל חבריך הגדולים שלפניך. כי הם, בהיות רצונם ללמוד תולדות הציונות, צריכים היו לנוד על עלים בלים וללקט שבלים בודדות ושדופות, ואילו בשבילך, במיוחד בשבילך, חבר אגודה כאגודת “פרחי ציון”, נעשה בצרור־קונטרסים זה הנסיון הראשון לכתוב תולדות הציונות. ודאי זה לא ספר, כמו שאפשר לקרוא בימינו, – נאמר, תולדות הציונות של אדולף ביהם, – זהו רק גישוש, צירוף, התחלה, אבל איזה יש. והרי לפניו, לפני צרור־הקונטרסים הדקים האלה, לא היה כלום. אמנם, גם שם, באודיסה, הורגש באותם הימים צורך רב בספר כזה ונקבע פרס ונמצא זוכה בו, אבל אותו ספר – ספרו של ד"ר ספיר – נתחבר בימים כשמחבר־הקונטרסים שלפניך שוטט בין ספרים ועתונים להביא לפניך פרי חיפושיו.

ואתה שמחת על צרור־מחברותיו, שמחת בו ביותר. כי בסביבתך הקרובה והרחוקה נחשבה אהובתך, הציונות, אם לא כנעות־המרדות, הרי כבת השובבה שאין לה כתב־יחש. והנה למדת שיש לה, לבת־עינך היקרה, תולדות. למדת שהיתה לה ילדות – ממשה הס עד פינסקר; שהיו לה נעורים – מפינסקר עד בירנבוים ונוסיג; שיש לה שחרות – מהרצל ואילך. למדת שהיו לה תולדות לפני ילדותה, שהיתה עוּבּר, אמנם שעה ארוכה מדי – י"ח מאות שנים ונפלאת על אריכות זאת, בייחוד שהמחבר, נאמן בית רבו, שלמה שילר, לא היה נוח לראות את גילויי־המשיחים, לפרכוסיהם ולזעזועיהם, כגילויי־ישועה עצמית פעילה. אבל למדת, כי הילדוּת לא היתה ראשית התקופה הפעילה; למדת דבר, שהיום הוא מקובל, אך בימים ההם לא היה מקובל כל כך וגם בו היה המחבר נאמן בית רבו, שלמה שילר – למדת, כי תפיסת ההשכלה כאנתיטיזה של הציונות היא תפיסה שטחית, מרפרפת, שכן באמת היתה ההשכלה כהפגנה הלאומית הפעילה הראשונה שלנו, וממילא אינה ניגודה או חילופה של הציונות, אלא הקדמה לה.

וביותר שמחת לבוא במחיצתם של האישים הרבים־הרבים והיית מיצר, כי ההדפסה נפסקה באמצע הספר, באמצע המאמר, באמצע הפסוק. ניכר, חברינו הגדולים בלבוב לא היה סיפק בידם להמשיך, הוציאו י"א חוברות ולא יספו עוד. דומה כי אפילו היום, שכבר קראת ספרים רבים וחוברות רבות בעניינים אלה, באישים אלה, עודך מיצר, על שהמחברת ההיא נפסקה באמצע. כי אתה מחזיק טובה רבה לה – היא לימדתך להגביר אהבתך לעניינים אלה, לאישים אלה.

ד

ובכן, הרופא ד“ר קוסטא המקיים אומנותו ביישובי חפר הוא־הוא י. קירטון, מחבר “תולדות־הציונות”, שלמדת בימי נעוריך. אבל, כמו שהשם קוסטא קדם לו שם אחר – קירטון, כך השם קירטון קדם לו שם אחר – צ’אצ’קס. שם מצוי הוא בגלילות מדינתך בגולה, מדינת גליציה, שם בני משפחות נודעות. אחד מהם, והוא הגדול שבהם בימינו, הניח אותו וברר שם אחר תחתיו – הלא הוא ש”י עגנון. והיא ברירה יפה, מובנת. אחד מהם, והוא בעל צרור הקונטרסים, הניח גם הוא את שמו וברר אחר תחתיו. גם ברירתו יפה, אבל אינה מובנת. כי מה ראה להמיר שם, שיסודו ספק בלשוננו ספק בלשונם של הרותנים, בשם שיסודו ודאי אינו בלשוננו. אבל כבר רמזנו, כי זכרו וכיבוד זכרו של אותו מנודה וחוזר, חוזר ומנודה, היה כאן באמצע. ואולי יש פה צד שווה עלום בין הרב והתלמיד – מה שלמה בלאנקשטיין ברר לו שם אחר, וכפי שסברו בטעות, לזכר משורר־הגרמנים, וידענו אותו שלמה שילר, אף נתן צ’אצ’קס ברר לו שם אחר. וּודאי נקודה היא במסכת־העניינים המסורים ללב והמיתו.

ה

אולם משהגעת לשם־האיש ביסודו ותשאל מי הוא ומה דרכו, ראוי שתשיב בקצרה: הוא, נתן צ’אצ’קס, מבני־המחנה לא מתמול שלשום – אם תתחקה על רישומיו תמצאם זרועים על פני כברה של ארבעים שנה. יליד סטניסלב, שעבר ללבוב ותחילת פעולתו בנוער – נשיא “השחר”, מזכיר “צעירי־ציון”. דרכי־פעולתו – תעמולה, הסברה, איגוד. בסעיפי הפעולה הזאת ולשמה – חיבור ספרו הנזכר ופירסומו, חיבור מאמרים רבים ופירסומם. מעל דפי כתבי העת הציונים בלשון־הפולנים, “ווסחוּד”, “מוריה”, “השחר”. אתה, אמנם, כבר לא היית מקוראי “ווסחוד”, אבל את “מוריה” קראת וקראת. הרי חיכית בכמיהה לכל חוברת חדשה, כשם שקראת את כל החוברות הישנות, ואתה זוכר את עורכיה הרבים – למן נתן מלאט, שסופו המיר, פרידריק אשכנזי, שסופו לא טוב גם הוא, ליאון רוזנקראנץ, דרך איזידור שניידר, ליאון וקסלר, ז. פ. פינקלשטיין, קופל שוארץ עד וילהלם בארקלהאמר, וביניהם גם את נתן צ’אצ’קס. עיתים נתת לבך לדעת, היכן הם אלה; על קצתם ידעת ועל רובם לא ידעת. שאלת, למשל, לבעל “תולדות הציונות”, ומה ששמעת הוא, שנסע שנתיים לפני המלחמה לראות את ארצנו, מה שראית אלה גליונות עתונו המצויר, שהוציא עם הנריק פאַסט “יידישעס אינטערעסאַנטעס בּלאַטט”, מה שנודעת, כי עם המלחמה הלך לחזית. ואחר כך כאילו נעלם. עתה ידעת, כי אחרי המלחמה הלך לגרמניה, ישב בהמבורג ונעשה קוסטא – והוא שם רופא נודע ומסור וציוני נודע ומסור – ב“פועלי ציון” שהיה נשיאם, בהתאחדות האוסטיוּדן, בהסתדרות החלוצים.

ו

ועתה כי תשוטט לתומך בסביבי תל־מונד תוכל לראותו, וכדרכו אז כן דרכו עתה. לא מצביא, לא קצין, אלא חייל. חייל ותיק־צעיר. נאמן.

[ד' ניסן תש"א]

שער שני: מורים למעשה

מאת

דב סדן

---

מאמר א': בתוך עירו

מאת

דב סדן

א

החזקתי תודה כפולה למזמני המסיבה לכבודו של מורי וידידי מנדל זינגר במלאת לו יובל וחצי יובל עד מאה ועשרים; תודה אחת – על שיעדו לה למסיבה שני מוקדי-עריכה, אלו שתי ערי ישיבתו ופעולתו, הן ברודי וּוינה, באופן שהניחו פתח לדיבור מפורט על כך, ואף שיירו עיר ישיבתו ופעולתו עתה היא חיפה, שתהא טבורה של המסיבה הבאה עלינו לטובה, והיא לכבוד יובל גבורותיו. תודה אחרת – על שנקראתי למסיבה ונועדה לי בחלוקתה חלקתה הראשונה, היא חלקת עיר מולדתנו, ברודי. מובן, שאין בידי לפסוק, אם הנני הטוב שבמועמדים לכך, אבל דומה, כי מותר לי לדמות, כי איני הגרוע שבהם. ועל שום מה דומני כך, על שום שאני סובר, כי אך-על-פי שחוצצת בינינו מחיצת-ימים הגונה, שהיתה גדולה בייחוד בימי ילדותי – כשנכנסתי לבריתו של אברהם אבינו כבר למד הוא הלכות תפילין, וכשישבתי על ספסל של דרדקי לפני המלמד ר' אלי הודיק בעירנו כבר ישב הוא על ספסל של סימינאר לפני מנהלו אפרים רייס-כהן בירושלים, אך-על-פי-כן זכור האיש ושיחו מקדמת-ימי ומדי דברי בו הריני משיב את עצמי לאותם ימים רחוקים כדי לנהוג אותי ושומעי ולהביאם לרחוב מועט שבעירנו, שזקנים קראו לו די קליינע שיל-גאס, כלומר רחוב-זוטא דבית-הכנסת וצעירים מהם קראו לו דאָס באָד-געסל, כלומר סימטת בית המרחץ, ואף המגיסטראַט, שהלך אחרי הצעירים, קבע בו שלט: אוּליצאַ לאז’ייננה שפירושו כך, והטעם שהוליך אל בית-המרחץ הגדול. וזאת לזכור, כי כמעט כל עירנו כולה היתה לא בלבד עיר של יהודים אלא אף עיר יהודית, אבל אינה דומה כל חלקה אחרת בה כחלקה, שבה היה נטוע ועומד הרחוב הנזכר, שעד-כמה שלא אטריח את זכרוני, אני רואה בו, לכל המרובה, עגלת-גויים שנתעתה ביום השוק לקצר דרכה, אבל איני רואה גויים מהלכים בה, חוץ לשפחה או כובסת, וכמובן חוץ לסירדנקי, גוי של שבת, שדיבורו היה יידיש וידע תפילותיהם של ישראל, ובשעת הדחק היה משגיר מודה-אני בפי תינוקות. ובכן, רחוב זה חקוק בי מראשית ילדותי, שהייתי מצוי בו משלושה טעמים. טעם ראשון, בבית שבו ישבה משפחת אמי חורגתי, אוירבך, שהייתי בא אצלה, בייחוד בימים שבן שכנתם, מר פראנצוז, היה מבקר את אמו האלמנה והיה משעשע אותנו בחוטמו, שנראה בקו-המעבר בין עיקולו של שופר ובין חדקו של פיל, ואף במהתלותיו, שכן שחקן תיאטראות יהודיים נודדים היה, ואף שלח ידו לקינמאטוגראף, שהביא לעירנו סרט, “גאָשיכטה איזראלס”, דהיינו תולדות ישראל שמו, והוא בכור הסרטים הסבירים שראיתי בחיי ועד עתה ניצגים בדמיוני מלכי יהודה וישראל ונביאיהם וגדוליהם כפי שניתנו באותה הצגה. טעם שלאחריו – בבית מבתיו ישבה משפחת דודי זקני, שהיה גם מורי ורבי, ר' יעקלה ברגר, שידע לחתונתו, שהיתה סמוכה לבר-מצוה שלו, אלף דף גמרא בעל-פה, והוא בנה של המיילדת, מרת שרהלי, שרוב ההורים שבעיר שיילדתם ונחשבו לה כילדיה וביום הפורים היתה שולחת להם מנות ואנו היינו תמהים לראות את אבותינו ואמותינו, דודינו ודודותינו, אלה מגודלי זקן ואלו חובשות שביסים, והם שמחים במתנות מיילדתם כדרך שאנו, התינוקות, שמחים במתנות מיילדותינו, ובכללן ואפילו בראשן שתי נכדות של המיילדת הזקנה. טעם אחרון – פה, ברחוב, עמד בית מדרש הקצבים ובחצרו אף בית-המדרש של המלמדים, ושניהם היו קרובים ללבנו, בית-המדרש האחד על שום שהיה קבוע בו חדרו של מלמדי ר' אברהם מייזלש, שנקרא האדום-האדום, ושאימתו מוטלת על חלומותי עד-עתה; בית המדרש האחר שהיה יושב בו ר' שמעון סופר ואנו צופים בחלונו, כיצד הוא יושב כפוף, יריעת קלף פרושה לפניו והוא טובל וחוזר וטובל נוצתו בדיו עפצים ומצרף אות לאות תורה ותג לתג ולימים ספר שלם לפניו; הוא-הוא ר' שמעון שהיה עם גיסו, ר' מאנלה בר' יוסיליס בנו של ר' יוסיסלי בר' מאנליס, ממונים על קופת רבי מאיר בעל הנס שבעירנו והיו באים מפקידה לפקידה לביתנו, והופכים את הקופסה על פיה, עורמים את המטבעות גבוביות-גבוביות ומושכים את לבנו בסיפורי נפלאות מארץ הקודש.

ב

עד כמה הרחוב היה חביב עלי, ניתן להקיש מכך, כי גם בשבתות, כשהלכתי לבקר את הורי אמי הורתי, שישבו בביתם ברחוב הסמוך, הוא רחוב בית-הכנסת הגדול, לא הייתי מקצר את דרכי דרך השוק, אלא מאריכה דרך הרחוב הזה, אם כי המעבר בו לא היה קל לו לילד, מחמת אימתו של צמד בריות, שראו עצמם כשליטי הרחוב ורידיה – מרת זלדה המטורפת שהיתה יושבת על המרצפה, דחוקה אל החומה, משוקעה בהרהוריה ובמלמוליה, אך ננערת פתאום ברוב קללות וזורקת אבנים על כל סביביה; ומר מוגאלה, חבוש צילינדר, משוקע בהרהוריו ובמלמולו גם הוא, אך ננער פתאום ברוב חירופים על שמקלקלים לו את הבאר העומדת באותו רחוב ושהוא ראה את עצמו כבעליה, בעל מונופולין לה, ואמנם נקראה דרך היתול מאגאלעס ברינע, דהיינו בארו של מוגאלה. אבל גברתי על האימה הכפולה, שהייתי חומק ברחוב מצידם אחר של מושב מרת זלדה ומעמד מר מוגאלה, עד שדומה עלי, כי כל ימי ילדותי לא דרכה רגלי מצידם ושעל-כן צד הרחוב שמעבר זכור לי כמערכת-בתים שהיא קרובה ורחוקה כאחת, קרובה כמציאות ורחוקה כאגדה. ולא הפלגתי בתיאור הרחוב ופירוטו, אלא כדי לומר, כי בו, בסמוך לבאר, ניצב ביתו של ר' מודיל זינגר, שחנותו קבועה בחלקה הישנה של השוק, הקרויה פיצ’ינס, והוא איש צנוע ונכבד, משיירי המתנגדים שבעיר, אף גבאי בבית-מדרשם, הוא בית-המדרש על שם ר' זליג צלאלס, ברחוב שמאחורי בית התמחוי הנקרא פאלקסקעך, דהיינו מטבח-עם. ורק מודיל בנים לו, מהם שמלבושם מלבוש יראים, מהם שמלבושם מלבוש נאורים, והצד השווה שבהם, שהוריהם אינם נוהגים בהם כרוב ההורים שבעיר, השולחים את בניהם ובנותיהם לבית-הספר העממי של הקהילה, וכן לגימנסיה הגרמנית של הרשות, אלא נוהגים כמיעוט ההורים שבעיר, שאינם שולחים את בניהם אלא בנותיהם בלבד לבית-הספר העממי שליד הקהילה, באופן שבניהם עיקר תלמודם ש"ס ופוסקים, הנקנה להם בבית-המדרש, וטפלה לו לימודי-חול מפי מורים הבאים לביתם ללמדם. בדרך כלל היה המנהג הזה נקוט בידי חסידים שמסורתם צעירה, כדרך שהחסידות צעירה לפי הערך, ואילו כאן היתה נקוטה בידי אחד המתנגדים, שמסורתם ישנה, באופן שניתן לומר, כי דרכו של ר' מודיל היה בחפצו לקיים את נוסחה של עירנו מקדמותו וכקדמותו. וגם אם לא עלתה בידו, שכן בניו שהיכרתים מקרוב, מנדל שיאריך ימים ואחיו הצעירים יוסל וחנא, ד' יקום דמם, הבחינה הסטאטית של הדורות נתעצמה בקרבם עם הבחינה הדינאמית של הדור, הרי אין לומר, כי בחינה ראשונה, היא הבחינה הסטאטית, היא כולה נצוחה ובחינה אחרונה, היא הבחינה הדינאמית, היא כולה נוצחת. שבתי וראיתי, כי עקשנותם של הורים לקיים את בניהם בתחומה של תורה ומסורה על נוסחה הישן, היתה לטובת בניהם, גם אם פרקו את עולה, ולא בלבד משום המהתלה, אם אין תלמיד חכמים אפיקורסים מנין, שהרי בורים אינם מעמידים אפיקורסים אלא סתם עמי-ארצות; אלא משום שאווירת בתי-האולפנא החילוניים, בין בית-הספר היהודי של הקהילה, בין, אם בייחוד, הגימנסיה הגויית של הרשות, הטילו ערבוביה בנפשות התלמידים על דרך שריחקו אותם מחלל-ביתם, ואף משורש-עמם, והוצרכו רוב יגיעה לעמוד בפניהם, ורבים אמנם לא עמדו. ידעתי כן ידעתי, כי אלה שלא באו בשערי האולפנות האלו התקנאו בנו שבאנו בהם; אולם יכולני להעיד עלי את עצמי ואת חברי, כי אנו שבאנו בשעריהם, התקנאנו באלה שלא באו בהם, ואין צריך רוב עיונים, כדי להבין, כי דרך חינוך כחינוכם של בני ר' מודיל העמידתם בני בית יותר, ואינו חושש לומר: בני יהודים יותר, והיא שעמדה להם בדרכם החדשה, שנשכרה מדרכם הישנה הרבה.

שלא להאריך בדברי הוכחה אסתפק בהארה קצרה של הבעיה, שלא נתבררה עדיין כראוי לה, ואעיר על קצת דוגמאות מסביבת הגידול הנזכרת: אילו הוריהם של אליעזר מאיר ליפשיץ, ש"י עגנון, מרדכי בן יחזקאל, אשר ברש, היו שולחים אותם לבית-ספר ולגימנסיום, ספק אם היו לנו מה שהיו. ולענייננו, ענין מנדל זינגר, הריני מסכם ואומר, כי צאצאי משפחה, ששמה מעיד עליה כי העמידה מקרבה חזנים או מסייעיהם (וכנראה, אין זינגר אלא קיצור של שולזינגר שנחלק לווהלזינגר ולווייזינגר) ונקראה אף משורר, כפי שהוא מצוי ברשימת הפּרנוּמרנטין מבני עירנו על כמה וכמה ספרים; מתייחסת על אצולתה המתנגדית ושייריה, מבקשת לקיים את נוסחה, ואף שהיא מקיימתו בחלקה בלבד, הרי אין הנוסח הישן נשבר מתוך התערבותם המיכנית של יסודות-חוץ אלא משתנה מתוך התערותם האורגאנית של יסודות-פנים.

ג

אין בידי להכריע, מה וכיצד היתה דרך ההתערות לתחנותיה, לכך נחוצה אבטוביוגפיה של הנדון, שהוא חייב בחיבורה; אבל דומני, כי יש בידי לשערה, ואפילו לא אסתמך אלא על התבוננותי. מעצם ילדותי היכרתי פנים את משפחת זינגר את האב והבנים מרחוק, שהרי, כאמור, לא עברתי לצד הרחוב שביתם נטוע בו, ואת הבת הגדולה, היא אחותם אלקה, מקרוב – עלמה גבוהה ועדינה, שהיתה כמעט ערב-ערב באה לבית אוירבך, קוראת בקול לואט דברי שיר, לרוב משל משוררי יידיש המודרניים, פעמים אף משיריה שלה עצמה, ובקול רם יותר את אגרות אחיה, מנדל אשר הלך לירושלים. כל עצמי לא הייתי בימים ההם אלא כבן שבע-שמונה, אבל זכורני, עד מה הרעישוני שתי התיבות: הלך לירושלים, וביותר: יושב בירושלים. ואם ישאל השואל, מה היה ללבי, לב ילד, שהתרעש לשמע בחור שהלך לירושלים ויושב בה, אהא חייב לספר רומן שהיה לו לילד בן עיר כעירנו שהתפארה במה שאבן מאבני בית-המקדש משוקעה בבית-הכנסת הגדול שלה, כשעיקר סעיפי הרומן הוא באותם שהניחו את עירנו, הקרויה בפי האחרונים, והם משכילים, אתונא דגליציה או וויימאר דגליציה, ובפי הראשונים, והם חסידים ואנשי מעשה, ירושלים דגליציה, ולא הלכו, כרוב יוצאיה, לאודיסה או דרזנא וכדומה, אלא הלכו לירושלים ממש, וכבר בימי ילדותי נחלקו לי כשלוש פלוגות קטנות. הפלגה האחת, כגון אבי זקנתי, ר' יוסי שו“ב לבית שפירא, שהלך אליה בן שמונים ושש וישב בה י”ג חדשים ונפטר בה ומנוחתו כבוד בהר הזיתים; והוא הדין בדודי זקני, ר' יעקב אורנשטיין, סופר סת"ם, שהלך אף הוא בן שמונים ומעלה, לירושלים אך השתקע בצפת ושם מנוחתו כבוד. הפלגה שלאחריה, – ר' פיני צימלס, שהיה סוחר אתרוגים, ודחה אתרוגי קפריסין מפני אתרוגי ארץ-ישראל, והיה בה חמשים פעמים, ובפעם החמשים עשו לו בעירנו שמחה גדולה וערכו סעודה רבתי; וכן ר' אייזיקל פּוֹפּר, שהיה הממונה על החלוקה והלך כמה פעמים להדלקה במירון ויש מצאצאיו בארצנו ואחד מהם הוא יליד עירנו, הרב ר' קלמן כהנא, איש קיבוץ חפץ חיים, מקברניטי פועלי אגודת ישראל.

ומעשה בנכדו אחר, חברנו ניסילי, בעודו ילד, שהתאווה אף הוא להיות באותה הדלקה ונשלח מבית הנתיבות רוכב על סוס ובידו דרכונו של הזקן וצירף בו שר-המחוז את שם הילד ועלה עם זקנו לארץ ישראל, וכשחזר לא שבענו משמוע מפיו, מתוך רגש של קנאה, מעשי מסעיו ונפלאותיהם. הפעם האחרונה – לא זקנים ההולכים לארצנו למות בה ולהיקלט בעפר קדשה, לא התרוגר הבא אליה שנה-שנה לשעה קטנה, לא נשיא-חלוקה ונכדו הבאים אליה לשעה קטנה ממנה, אלא איש צעיר ההולך לבנותה ולהחיותה, לאמור הולך לעשות מה שהציונים אומרים. וגדולים היו בעינינו, עיני הילדים, האחרונים מן הראשונים, שעלייתם לא גרעה מקדושתה של ארצנו, אשר אליה נמשכו הראשונים; ואדרבה, היא הוסיפה עליה, שחשנו איך-שהוא, כי גדולה מקדושה-שבחלום היא קדושה-שבממשות. יתירה מזו, עצם האפשרות, כי יקום נערה ונערה וילכו לארץ-ישראל, היתה כמשענת אמונה לנו, שכן אזכור, כי מקדמת ילדותנו ראינו את עצמנו עתידים לקיים כאחינו שם את ההכרזה של סיום ליל הסדר: בשנה הבאה בירושלים, גם את הכתוב בתהילים, שהיה רשום בכתב מעוגל מעל דיוקנו של הרצל, שהיינו תולים אותו בחלונות ביום פטירתו: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, גם אם השיר התם שהיה שגור בפינו: אינץ וועלמא שפרינגין איבא טולין אין בעריק אפנעמין אינדזא האילאק לאנט באם גילעימטן טעריק [=נקפוץ מעל בקעות ומעל הרים, וניטול אנו ארצנו הקדושה מידי התוגר המשותק]. ואכן, תורה גדולה, ואולי הגדולה שבתורות היא שלמדנו מאביב-ימינו מפי הצעירים האלה, כי ארץ-ישראל לא בשמים היא וממילא ירושלים לא בשמים היא – כזאת כן זאת קרובה אלינו, אלא שצריך לשכוח אימרה אחת: שב ואל תעשה, ולזכור אימרה אחרת: קום ולך.

ד

כן קם מנדל זינגר והניח את הבית שממול חדר-הרבי שלנו ואחותו קוראת לפנינו את מכתביו, שהם אחים למכתביו האחרים, שנדפסו ברשות-הרבים על דפי השבועון היהודי שיצא בעירנו, “העברי” שמו, כשם שהם אחים לדבריו שנדפסו לשנים בספרו “פון מיין היימלאנד” (מארץ-מולדתי), ואנו שומעים, כי הוא יושב על ספסל הסמינר בירושלים ומתקין עצמו להוראה; ואמנם בשובו, ביקש אבי מורי עליו השלום לבנות בכפר-מגורינו בית-ספר עברי, שהוא יהא משמש בו, ולא נתמזל לנו המזל, שלקח את עצמו לצד אחר, לצד מפלגתו, מפלגת “פועלי ציון”, וביותר לצד ענפה, “יוגענד” [“נעורים”]. וכן קם שלום קופפר והלך לארצנו והיה בכובשי העבודה וחליו השיבו ונשא אשה מבנות כפרנו ובכל יום שבת בצאתנו, בשעת קריאת התורה, לשדה הסמוכה, היינו מטים אוזן לענייני ארצנו ולא שבענו פליאה, כי אפשר שהאברך הזה, שאין כל חילוק בינו לבין שאר אברכים שכמותו, היה בארצנו לעבדה ולשמרה, ומילטנו את עצמנו לתוך השערה, כי בתוכו פנימה חבוי איש אחר, שאינו שכיח ואינו רגיל כל-כך, ופיו הפולט סיפורי-חמדה אלה, שסוד-פלאם הוא בפשטותם, ביום-יומיותם, הוא פי האיש האחר, החבוי שבקרבו. וכך קמה הנערה שרה-ברכה, נכדתה של הסוחרת הגדולה מרת מנדלכי, והלכה אחרי בחור-חמד חיים צימרמן וברסטצ’קה הסמוכה שמעבר לגבול, והיתה עמו בייסודה של קבוצת דגניה ובביצורה של מושבת יבנאל וכן קם יהושע אקר, בן בעל-האחוזה, (תומכו וחסידו של הרבי ר' דודילי מבית ריז’ין, והוא מתואר יפה-יפה בסיפורו של אשר ברש “יהודי מצרה נחלץ”) ועמו ארוסתו לינה בתו של סוחר-הביצים האמיד והמחבר העברי ר' משה דוד אנדרמן, ובנו בית בארצנו והוא אגרונום לפי אומנותו, מבוני החקלאות הצעירה. כן קם הצעיר חרי והלך לארצנו והיה בה מראשוני הסתתים. אלה וכאלה ודאי לא ידעו כי בלכתם היו כמופת בסתרי-לבם של ילדי החדר, אשר לבם צר מהכיל פליאה כזאת.

מובן, כי כשגדלנו נסתברה לנו הפליאה והבינונו את פשרה; ואודה, כי מדי פעם בפעם אני חוזר ומסבירה לעצמי לא בלבד מחמת סקרנות, שכל ענייני עירנו מעוררים בי, אל מחמת החזקת-טובה, שכן וודאי לי, כי המעשה אפילו לא גרם לימים לעלייתנו, הרי הקל עליה. ולא עוד אלא כשגדלנו ונסינו להבין את קודמינו מתוך שניסינו להבין את עצמנו, ראינו כי כמותם כמונו שלובים בשלשלת אחת רבת-חוליות, והם-הם החוליה שלפנינו. אם אומר למנות את כל החוליות, לא אספיק, ועל-כן ארמוז על רובם ואפרש אך קצתם. לדרך הרמז – ודאי שהרבה נתנה לנו עירנו עצמה, שכל שגדל בחללה היה כנושם ממילא אוויר של תולדותיה, תולדות עיר ואם בישראל, שהיתה נטועה במפלש הדרכים המחברים מזרח ומערב, ואין לך תנועה ותנועה בתולדות עמנו במשך כחמש מאות שנה, שרישומה הגדול לא היה ניכר בקרבה – בה פרחה הלמדנות, בה שיגשגה הקבלה, בה סערה השבתאות, בה ניצנצנ החסידות, ואף מייסדה, ר' ישראל בעל-שם ישב בה. אם לדורות האחרונים דיים שמותיהם של גדולי ההלכה, שהתעצמו עם המציאות החדשה, כמו ר' אפרים זלמן מרגליות, ור' שלמה קלוגר; ודיים שמותיהם של אבירי ההשכלה ר' נחמן קרוכמל, איציק ארטר ויהושע השיל שור; ואם להפליג לימינו, הרי בה נתבצרה הציונות ועדה בחירת שטאנד, ציר-הציונים ראשון בפרלמנט של גויים, כשם שחזקה בה הנאמנות ללשון העברית, ועדה ההצגה העברית הראשונה במלאות חמש שנים לפטירתו של סמולנסקין, בה התמידה החיבה ללשון יידיש, שההגנה עליה יצאה מפי ר' יעקב שמואל ביק, שצירף לה לימים הגנה על החסידות, וכל-זאת בתוך תוכה של ההשכלה, והדביקות בה נתגלתה בדורנו, בימי מיפקד האוכלוסיה, שעשרות עשרות הלכו לבית-הסור, וביניהם זקני הישיש, ר' אלכסנדר זיסקינד שפרבר, על שרשמו ברובריקה של לשון דיבורם את האמת ולא רצו לסור ממנה. אבל באלה בלבד לא היה סגי, שכן על הרובד ההיסטורי השופע ומשופע נוסף רובד אקטואלי סוער ומסעיר– היות העיר נקודת-ליכוד של גלי-ההגירה, גם בעלות נחשול פליטי רוסיה אחרי הסופות בנגב, גם בעלות נחשולים אחרי פרעות קישיניב, חיתה עירנו בגורלם את גורלו של עמנו, ואמנם השכיל מנדל זינגר עצמו להבליט את חשיבותו של המומנט הגדול הזה במאמרו החשוב שנדפס בקובץ העלייה השנייה בעריכתה של ברכה חבס.

ואם העיר כולה למדה לחיות את גורל אחיהם הנודדים כגורל עצמם, הצעירים המרגישים, בין בדור שלפנינו בין בדורנו, לא כל שכן. כשם שצעירי הדור שלפנינו היו ערים לוויכוח ההיסטורי, בתרמ“ב, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח “עם עולם”, לארצות-הברית, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח ביל”ו, לארץ-ישראל, כך היו צעירי דורנו ערים לוויכוח הפוליטי, מתרס“ד ואילך, בין רוב הפליטים שהלכו, נוסח מהגרים, לאמריקות, ובין מיעוטם שהלכו, נוסח עולים, לארצנו. והרי הוויכוחים התגלעו בתוך העיר ממש, אולם אם בוויכוחים הראשונים לא הצטרפו מבני עירנו לאנשי ביל”ו, הרי בוויכוחים האחרונים הצטרפו מבני עירנו לאנשי העלייה השנייה. ודאי שהצטרפותם זו מובנת על רקעה של העיר, שהציונות היכתה בה שורש, ונמשכו לה כמה חוגים, ואם כי היתה רחוקה מכיבושו של רוב מכריע בהם, שהרי יריביה רבו כן רבו – מזה החסידים לסוגיהם, וביותר הקנאים שבהם, חסידי בלזא וראש להם ר' סנדר לנדא ודודי זקני ר' שלום שפירא, ומזה הנאורים לסוגיהם, שפסחו בין אחרית-השכלה וראשית-טמיעה, וראש להם ראשי הקהל ושר המקורבים לרשות; וליד יריביה מתמול-שלשום היו גם יריבים מקרוב-באו, כגון אגודת “זגודה” (“אחדות”) ואגודת “פוסטאֶמפּ” (“קידמה”), שהצד השווה שבהם היא תמיכה במיעוט השליט, הם פולנים, שהשתררו על רוב האוכלוסיה, איכרי האוקראינים בכפרים וקהל היהודים בערים, וכן מפלת ז'.פּ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית היהודית), כמין מהדורה גליצאית מיוחדה של ה“בונד”.

ה

הדיפרנציאציה הזאת של יריבי הציונות בעירנו סייעה גם היא לדיפרנציאציה בתוך הציונות שבה, אם כי לא מעט מן הדחיפה לכך יצא מלפני ההשפעה שמעבר לגבול, שהיתה ניכרת כדמות פעולתם של המהגרים, שהשתקעו מי לשעה קטנה ומי לשעה גדולה יותר בעירנו. היו ציונים פוליטיים והיו ציונים קולטוריים, וסימנך שתי האיגרות, שקישטו את שני צידי קיר-התווך של העולם הגדול שבבית-העם, מרכזם של כל החיים הציוניים, מזה – איגרת הרצל, בעצם כתב-ידו, לציוני עירנו; מזה – איגרת אחד-העם, בעצם כתב-ידו, לעבריי עירנו, ובת-קולה של המחלוקת שבין הסוגים הגיעתני עוד בפולמסאות שנתגלעו בשבתות בבית-העם בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית המערבית שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. וחלוקה זו לא היתה היחידה, שכן היו ציונים סתמיים, ובראשם סוחרים נכבדים כגון נתן, אביו של חברנו אריה טרטקובר, פרץ המכונה פאול בהר"ב, יידל המכונה יוליוס פריווס; והיו בה פועלי-ציון, ועיקרם צעירים מרגישים, ומנדל זינגר בכללם ובראשם. כדרכה של תנועה צעירה וערה, נמשכו ונכבשו לה לתנועת פועלי-ציון אגודת תלמידי הגימנסיות לכיתו הנמוכות “פרחי ציון” ולכיתות הגבוהות “צעירי ציון” ואפילו אגודת הסטודנטים “התחיה”, אלא הניחה את הדגש במערכה האידיאולוגית ובמערכה הפוליטית הסמוכה לה ועליה, ושתי המערכות היו לה בגדר בירור וליבון ועדיין היתה רחוקה מגיבושה, קל וחומר מקפאונו של גיבושה, לא יפליאנו, כי רעיונותיה על חיפושיהם מצאו להם נתיבה אל לבם של טובי בני הנעורים. ודאי אין להתעלם מכך, שמעמדה של תנועה זו נתחזק משום שיכלה לסמוך על מוריה שהיו קרובים אליה – בימים ההם ישבו לסירוגין בגליציה גם בר בורוכוב, גם שלמה קפלנסקי, גם כתריאל הוא ליאון חזנוביץ, גם יצחק טבנקין, גם יעקב זרובבל. לאמור, ממש כל הדרגים של האידיאולוגיה הפועל-ציונית, ולא ייפלא כי תנועה זו נמשכו לה אישים שונים, מהם דרך ערכי מרובה על הקבע – כגון שלמה שילר, או תלמידו משה פרוסטיג, שמאמרו הגדול (בפולנית) “ההנחות האידיאולוגיות המוקדמות של פועלי-ציונות” ראוי לתשומת-דעת עד-עתה; אם דרך קבע מרובה על העראי – יצחק שיפר ומכס רוזנפלד. ולא אאריך בעניין זה, גזירה שמא אהא בחזקת מורה הלכה בפני רב, שהרי מי כמנדל זינגר, מחבר ספר-יסוד לתולדות התנועה הציונית-סוציאליסטית ראוי להורות במסכת זו.

ו

ולא הזכרתי כל אלה משום כך בלבד, שמנדל זינגר גדל מתוך ראשיתה של תנועת פועלי-ציון ולתוכה והיה מנושאי דגלה, אלא משום כך בייחוד, שהרים את אבוקת המרד כנגד תנועתו בתוכה. על אבוקת-מרד זו נודעתי תריסר שנים לאחר שהורמה וכבר סיפרתי את הדברים בארוכה במאמר מפורט שהקדשתיו ליובל החמישים למנדל זינגר (נדפס תחילה ב“הציוני הותיק” ובא בספרי “אבני זכרון” ואף בספרי עתה), ואביאם עתה בקיצורם: כשבאנו, בשלהי שנת 1918, אחרי צאת חיל-הרוסים, כמה וכמה צעירים בעירנו, לחדש את חייה הציוניים, היתה ראשית מלאכתנו לפתוח את בית-העם הסגור, לנער את שיכבת האבק, ויהי בסדרנו את הבית, מצאנו באחת המגירות את החותמות של כל מיני האגודות והמוסדות ובכללם חותמת “חלוצי ציון בברודי”, וכמה שלא חקרנו סביבנו, לא ידע איש להאיר את עינינו מה אגודה היתה זאת, ואך לימים נתחוור לנו, כי מעשה שהיה בימים שישב בעירנו יוסף אהרונוביץ‘, שבא אלינו מעבר לגבול, כמותו כשאר המורים העברים שבאו אחריו, אם רפאל סופרמן, אם מרדכי בלושטיין הוא דפנא, אם נפתלי זיגלבוים הוא תורן; אבל הוא בלבד מורה לעברית היה, אלא אף מחנך לציונות היה, ציונות כפשוטה וכאמיתה, לאמור שעיקרה אינו במה שאינו כלול בשמה, כגון פוליטיקה של הווה, הליכה לפרלמנט, כיבוש קהילה, אלא במה שכלול בשמה, דהיינו הליכה לציון לעבדה ולשמרה. הוא, יוסף אהרונוביץ’, שייסד אותה אגודה “חלוצי ציון”, שכל המעיין בתקנותיה רואה, כי אגודה זו הקדימה בתריסר שנים את תנועת “החלוץ”, ועמה נמנו צעירים וצעירות ורובם אף עלו בימי העלייה השנייה לארצנו. אף יוסף אהרונוביץ' קרוב היה אל “פועלי-ציון” ובבואו לארצנו נעשה ממנהיגי “הפועל הצעיר”, מראשי הוגיה ועורך עתונה. כל הבקי משהו בתולדות הימים ההם, יודע, כי שתי התנועות האלו נחלקו אז בנקודת-העלייה, שהראשונים ראו אותה כאחד העיקרים הרחוק קצת והאחרונים ראו אותה כעיקר-העיקרים הקרוב ביותר. והנה “פועלי-ציון” בעירנו מרדו על התפיסה הזאת של מפלגתם והם שפירסמו בעתונים “דער יידישער ארבייטער” (“הפועל היהודי”) כרוז הקורא לעלייה ולארגונה ועל כך ירדה עליהם ביקורת קטלנית של ליאון חזנוביץ', שהסתמך על מי שנחשב בן-סמך בענייני ארץ-ישראל, משום שישב בה, אבנר, הלא הוא יצחק בן-צבי. אבל מחברי הכרוז, שמרדו על הקו הרשמי של מפלגתם, לא טמנו ידם בצלחת והשיבו בבירור ובעוז רוח. ואוסיף כאן שני פרטים נחשבים על מה שפירסמתי במאמרי הנזכר. הפרט הראשון: הכרוז הזה הוא מתעודות הבגרות והאמיצות, וממילא מתעודות הכבוד, של תנועת פועלי-ציון; הפרט האחרון: מחברו של הכרוז היה מנדל זינגר, שמחמת צעירותו וצניעותו הניח לו לחברנו הישיש משה אוקין (מאנשי העלייה השנייה וחבר הקואופרטיב ברחובות, שנמנה עמו גם יוסף אהרונוביץ') שהוא יהא החותם.

אולם אחזיר את עצמי לימים, שבהם מצאנו את החותמת “חלוצי ציון” ולא ידענו מוצאה ופירושה, כדי להוסיף פלפלת של פיקנטיות – משנוסדה בעירנו הסתדרות “השומר הצעיר” על ידי חברינו אפרים טרטקובר ודוד כהנא, שניהם עתה חברי רמת-יוחנן, נוסדה על-ידה אף הסתדרות “חלוצי ציון” על-ידי חברנו הנריק אדלר, הוא חנן נשר הי"ד, מאלה ואלה עלו רבים וכן שלימים לארצנו.

ז

מנדל זינגר הניח בצעירותו את עירנו, אבל פעולתו היתה מורגשת בה, והוא אף חידשה, שככל שהיה מבקר, בייחוד בימי המועדות, בבית הוריו, היה ביקורו חג לנו ולא בלבד מבחינת לוח השנה אלא אף מבחינת לוח התנועה – כל הרצאה שלו נמשכנו לה, ועניין הרצאותיו כפול, תחומה של הציונות מזה ותחומה של הספרות מזה. עוד עתה זכור לי טעמם הטוב והרענן של דבריו, כי היה מבעלי אמונה, שלבו ופיו שווים, מכריז על עיקריו בכובד-ראש ובאומץ-לב, אינו חושש מסמכות ובני-סמך, שכן הסמכות היחידה לו הוא לו מצפונו, כפי שידענו עד-עתה. אודה, כי נמשכנו לדבריו לא משום אמיתם האובייקטיבית, אדרבה, היינו חלוקים עליו בין בשעה קטנה אחת, שאנו היינו מכלל האינדיווידואליסטים והוא מכלל הסוציאליסטים, בין בשעה קטנה אחרת, שאנו היינו אדוקים בהסתדרות הציונית והוא פיקפק באותה אדיקות, וכדומה. ואיני מונה במחלוקת עניין עברית ויידיש, שהרי לפנינו איש שהיה שונה גם מחסידי יידיש, שכל חסידותם באה להם משום בורותם בלשון העברית וספרותה, כשם שהיה שונה מחסידי עברית, שכל חסידותם באה להם כדי להשתמט מזיקתם ללשון-העם; הוא היה מעודו, כפי שהוא עד-עתה, בן-בית בזו ובזו, וכשם שהוכיח את הבור-דעברית שלא יתפאר במה שאין בו, וממילא למדנו ממנו את החובה ללשון-האומה ואת החיבה ללשון העם. הילכך נמשכנו לדבריו על שום אמיתם הסובייקטיבית, על שום אמונתו בה שמתוך אמונתו ומסירותו ליקר לו לימדנו אמונה ומסירות ליקר לנו. ובינינו לבין עצמנו: ההבדל בין יקר ויקר לא היה כהרי-הרים, אלא, לכל המופרז, כבקעה מיזערה, ולא יצאו ימים מרובים ואנו במחנה אחד ומאוחד, עומסים באותו בניין עצמו, כן נוסיף עד ראות עינינו בגאולה שלימה של העם מגלותו ושל האדם מרישעתו, ויקום מלוא-החלום אשר חלמנו בימי הזהב של ילדותנו ונעורינו.

[ז' שבט תשכ"ו]

---

זהרורי בקר, על יוסף אהרנוביץ

מאת

דב סדן

זהרורי בקר, על יוסף אהרנוביץ

מאת

דב סדן

---

מאמר א': ראשית כובש

מאת

דב סדן

א

במסורת הציונית הנאה, שהתפארה בה עיר־מולדתי, עיר ואם בישראל, ברודי, נשלב גם שמו וזכרו של יוסף אהרונוביץ'. דומה, דמותו ועשייתו היו מהלכות, ספק ממש ספק אגדה, על ראשית־חלומנו בשיבת־ציון. גדולים שבינינו היו מעלים וחוזרים ומעלים זכר־דברים ומעשים של איש, שנתגלגל מרוסיה, ישב בעיר ולימד בה שני דברים, שאף על פי שהיו כמובנים מאליהם, היו חידוש. הוא לימד את הצעירים לדבר בלשון־עמם הקדומה והמתנערת מקדמותה, הוא לימד את הצעירים שראשית־חכמה וראשית־מצווה היא הליכה ממש לארץ־ישראל ועבודה ממש בה. הוא הלך ועבד ואחריו הלכו גם קצת מבני העיר הצעירים. ולשנים, כשהיו מתקבלים בבית־העם שבעירנו גליוני “הפועל הצעיר” נשמע מתוכם כעין הד חם של איש, המדבר מעבר למחיצה שריחוקה הוא כקרוב מכל קרוב.

הרבה טישטשה והשכיחה מלחמת־העמים, שהחריבה את עיר־מולדתי. זכורני, לאחר שלום־בריסק, שבנו, נערים פליטים, לחדש בה את החיים הציונים. ימים אחדים טרחנו בבית־העם העזוב והשומם, שאבלו שביליו וקורי־עכביש נארגו בכל זוויותיו. קרענו את החלונות לרווחה להשיב על העובש מעט רוח־חוצות, פתחנו את הארונות, את השולחנות, ניערנו את שיכבות־האבק העבות מעל כרכי־הספרים והפינקסאות והנה באחת המגירות נמצא לנו צרור גדול של חותמות – הגופשנקאות של האגודות הציוניות הרבות. בכלל החותמות גם חותמת בשם “חלוצי־ציון”, שלא ידענו עניינה ומעשיה. חברינו הגדולים חיילים היו בשדות־קטל רחוקים, נכבדי־הציונים ישבו עדיין כפליטים בווינא ואנו, קטני־הדור, לא נודעו לנו פרטי־המסורת של חיי־הציונות שבעירנו. אמרנו, אפשר היתה אגודה כזאת ובת יומה היתה וכהופעתה עילומה. מעטים, שזכרו מה מהליכות האגודות, סברו ואמרו: דומה שכאן היתה ידו של ההוא, שהחרדים דקרו אותו בסיכות על שום ציונותו. הכוונה היתה ליסף אהרונוביץ'. לימים, כשנוסדה בעירנו אגודה, שתכניתה היתה כעין תכנית “החלוץ” ושרוב חבריה הם עתה בארץ ישראל וביקשה שם לעצמה, נטל מייסדה את החותמת הישנה “חלוצי ציון” ועשאה חותמת־אגודתו. בעל דמיון היה ובנאום־הפתיחה לייסוד האגודה סיפר בעניין שם אגודתו בלשון חלום חלמתי.

ב

ועניין החותמת נתפרש לי כתומו לפני כשנתיים. הרבה שמעתי קודם מפי בני עירי הגדולים בשנים ובידיעה והרבה ראוי היה לשמוע עתה מפיהם, בייחוד מפי ד"ר אליעזר מלס, שישב בינינו, שהיה כמין “נותן עבודה” של המורה מרוסיה. אך לא מעט אפשר גם לשמוע מתוך תעודות אחדות בארכיונו של מ. אוסישקין, השמורות באוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון ליד בית הספרים הלאומי בירושלים. מי שיבקש לעמוד על תולדות התנועה החלוצית כתנועה של איגוד מכוּון להכשרה ולעלייה לא יוכל שלא ליתן את דעתו גם על התעודות האלו. הוא יראה לפניו אחד הנסיונות, בפתח העלייה השנייה, לעורר תנועה, שלא זו בלבד שהיא רואה עיקר תפקידה בעצם העלייה והעבודה של בני הדור הצעיר, אלא היא קובעת דפוסים של איגוד להכשרה ברורה ומוגדרת בגוף וברוח. ההתעוררות באה עם פניית יוסף ויתקין לאוסישקין שעיקרה בתכנית החדשה בעבודת היישוב ודרך בניינו, עם מחברתו של אוסישקין “הפרוגרמה שלנו” – אך ראוי לראות בתעודות שלפנינו עד מה ידע יוסף אהרונוביץ' לעשות התעוררות זו מסד לנסיון, שקווי־תכניתו ופעולותיו הם לא בלבד כעין פתיחה לעלייה שנייה מכוּונת, אלא כמין נבואה קטנה לתנועת החלוצים שעם העלייה השלישית זה עתה.

הצעתו הנודעת של אוסישקין לטובי הצעירים שיקדישו שנים תמימות לעבודה ממש בארץ־ישראל הדיה רבים ושונים היו. בצרור התעודות הנזכר אפשר לקרוא מכתב של א. אהרונסון מזכרון יעקב, שמתוכו נשמעת נעימה של רוב־פקפוק: “את מחברתך קיבלתי וקראתי אותה בעניין רב. הלא תסלח לי אם אודה, כי בדברים אחדים אינני מסכים לדעותיך, התאמין בעצמך בהתמכרותם של הצעירים אשר אתה קורא להם לבוא ולעבוד שנתיים או שלוש בארצנו. ומי יתן להם אחרי כן Indemnité, שכר שבת ובושת?” (נכתב באחד במאי 1905). ונראה, כי שאלתו שאלה, לאמור – היא הטרידה רבים, בכללם גם הצעירים, שנלהבו לקריאה. הנה ישב באותם הימים בעיר מולדתי תלמיד צעיר במחלקת המשפטים וערך מכתב בגרמנית נמלצת לאוסישקין ומבין טוריו מצהירה בבירור השאלה ההיא. הכותב, א. שטרומוואסאר, כיום רופא בתל־אביב, מודיע על ההתלהבות הגדולה למקרא “הפרוגרמה שלנו” ובייחוד לאותה הצעה, שהיה בה ממתן־דפוס לאידיאליזמוס המשוטט בחלל־האוויר. אלא התלהבות לחוד וחישובים לחוד. ההולך לארץ־ישראל לכמה שנים מטיל הפסקה גדולה מדי בחייו בגולה ועלולה הפסקה זו לגרום לו תקלות מכריעות. חייב הוא לקיים תחילה שירותו בצבא, חייב הוא לבור לעצמו התעסקות, שיוכל להמשיך בה ללא הפרעה לאחר שיחזור, נמצא שתלמידי־מכללות חייבים לעלות: או לפני לימודיהם, או לדחות הלימודים לאחר שנות העבודה בארץ. חייבים הם בלימוד קודם של הלשון העברית, הערבית, כתיבת הארץ וקורותיה, תורת החקלאות. רצוי שילמדו גם תולדות ישראל, תולדות הציונות, תולדות הסוציאליזם, חוקי תורכיה. חשובים ביותר אימוני־הגוף בהתעמלות. המתנדבים העובדים לא יקבלו שכר עבודתם, אלא נותני העבודה ימסרו אותו בצורת מס־עבודה והקופה המשותפה של הפועלים תכלכל את הסכומות באופן שיישאר הנצרך לימים של חוסר־עבודה. מתנדב שיאמר כתום שלוש שנות חובתו להיאחז בארץ־ישראל – הקרן הקיימת קוצבת לו קרקע בקולוניה. מכתב זה אינו אלא כדוגמה להלך־הרוח בעירי. מתוכו נולדו מעשים, שהנפש הפועלת בהם היה יוסף אהרונוביץ'.

ג

והרי תעודה, בכתב ידו: “פרטיכל מישיבת “חלוצי ציון” בשני לחג השבועות התרס"ה. על הפרק עמדה שאלת הפרוגרמה. א) בהסכמת כל החברים החליטו לבלי לערוך את פרוגרמת אגודתנו בשלימותה, עד שלא נקבל תשובה מאת המוסדים, האגודות והאנשים הפרטים, שאליהם צריכים אנו לפנות במכתבים. ב) בנוגע לעבודת ההווה החליטו בהסכמת כל החברים לעסוק בלימודים האלו: א) השפה העברית, ב) השפה הערבית, ג) ידיעת הארץ, ד) תורת־האגרונומיה, ה) תורת־הסוציאליות, ו) תורת הכלכלה המדינית, ז) תורת שמירת־הבריאות. על יסוד ההחלטה הנ”ל הציע חברנו חיים טרטאקובר לחלק את מקצועות הלימודים בין חברינו, מקצוע או שניים לחבר, וכל אחד ישתדל להמציא לנו את המקורות, שמהם נשאב את ידיעותינו במקצוע שלו. ג) על פי החלטה הנ“ל נחלקו מקצועות הלימודים בין חברינו: ארונאוויטש (תורת הסוציאליות והחברה); בלבן (תורת שמירת הבריאות); בלשטיין (השפה העברית); החברה וישניצר (השפה הערבית); טרטאקובר (ידיעת הארץ); עקער (האגרונומיה). אחרי כן דנו על אודות התקבלות חברה חדשה, היא העלמה שטאם. כל החברים הכירו את העלמה שטאם למוכשרת לעבודתנו הן מפאת מצבה הגופני הן מפאת מצבה הרוחני ולכן נתקבלה בתור חברה בהסכם כל החברים. ד) אחרי כל אלה עורר חברנו ארונאוויטש שאלה: אם יכולים אנו לקבל לתוך אגודתנו אנשים צעירים המסכימים לדעותינו, למטרתנו הסופית, והיו האנשים הנ”ל למתחנכים ברוחנו וקיבלו על עצמם את כל חובות חברינו ההוֹויוֹת. ה) על השאלה הזו התוכחו ויחליטו לעיין בה עד הישיבה הבאה ואז יפתרו אותה".

דומה, כי גם בלשון יבשה זו של פרטיכל המהלך בכבדות ניכר מרוחה של הנפש הפועלת. כך, למשל, המתינות בעניין הפרוגרמה, ההסתפקות בחלקה המבורר, בלי בהילות אחרי השלימות הסמוכה ליד, בקשת הנקודה המוסכמת ושיקול ממושך בנקודה שאינה מוסכמת. הנקודה הזאת היתה, כניכר, מענייני־העקרונות ואותה ישיבה הבאה לא פתרתה, כפי הנשמע מתוך מכתב מצורף לפרטיכל וכך לשונו: “אדון נכבד, מבקשים אנחנו ממך, שתחווה גם אתה את דעתך לנו בנוגע להשאלה האחרונה, כי מהישיבה הנ”ל היו שלוש ישיבות והשאלה הזאת עוד לא נפתרה. אני המעורר את השאלה הזאת לוחם בעדה. כי לפי דעתי איננו יכולים לפטור את עצמנו מעבודת הוֹוה. ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת חלוצי ציון, יוסף ארונאָוויטש".

גם הוויכוח הזה הוא כעין פתיחה לוויכוחים רבים, שניעורו כלאחר דור, עם תנועות הנוער החלוציות, הרואות עיקרן בעליית חברים, אף־על־פי ששנים רבות ואולי גם עתה רוב החברים נשאר בגולה. הוא הוויכוח, מה תעשה התנועה לחברים ובחברים, שטעמים רבים ושונים מונעים אותם להיות בשורות־העולים. חברים אלו דילמה הם לתנועה – תקיימם במסגרתה הריהי כמזייפת את המטבע שלה, כלומר נעשית בית־ועד לסוג המחוייב בציווּיי־הגשמה של התנועה ולסוג שהוא פטור מכך; תפלטם ממסגרתה הרי כאילו ביזבזה את שטיפחה ברוב־מאמצים. בידוע, שתנועת הנוער הכריעה לצד הפסד־אנשים ולא לצד הפסד־טהרת־העיקר והגשמתו. אך באותה אגודה בברודי לפני ל"ב שנה ראינו את אהרונוביץ' ותפיסה אחרת בידו. נראה שראה אפשרות לכנס שני הסוגים במסגרת אחת, אף כי לרוב ראינו אותו אחר כך כעומד ומושבע על עמדה שיש בה מן המונוליטיות (למן תפיסה גורדוניסטית של “הפועל הצעיר” בארץ ועד לשימוש במשל של לא לנו ולכם לבנות בית לאלוהינו לעניין הרחבת הסוכנות). ואפשר היה הכרח באיחוד המסגרת, שפילוגה היה באפשר במרוצת ההתפתחות בלבד, הוא הפילוג שבחלוקת פונקציות של מפלגה ותנועת נוער על ידה או בסביביה.

ד

האגודה הזאת, אגודת החלוצים, היתה, כנראה, חוסה בצל אגודת תלמידים נרחבה יותר, שהיתה סניף לאגודות תלמידי בתי־הספר הגבוהים “התחיה”. היא שהיתה תחילה גושפנקה לה ואפשר נועדה גם להיות לה כאוצר־המילואים. על גבי נייר־הפירמה של האגודה הזו נכתב מכתב מפורט יותר בעניין תפקידה של אגודת החלוצים החדשה. בסיום המכתב ניתן האישור הזה: “מעידים אנחנו על חברי האגודה הזאת שהם כולה אנשים ישרים, בריאים בגופם ורוחם ומוכשרים הם באמת להיות מופת לעיני העם. בשם “תחיה” אגודת תלמידי בה”ס הג' בבראדי – ישראל טננבוים".

והרי עצם המכתב שהוא כבירור פרוגראמטי: "לאדון הנכבד העסקן הלאומי מר אוסישקין. – אחרי עיון רב והתבוננות יתירה בתנועתנו הלאומית, באנו אנחנו “חלוצי ציון” לידי הכרה, שרק בדברים בלבד עוד לא נוכל לצאת ידי חובתנו. נחוץ גם לעשות מה בפועל. ההמון איננו מסתפק רק בנאומים יפים. רוצה הוא גם לראות מעשים יפים. וכדי לרכוש את העם בעד תנועתנו הלאומית עלינו מוטלת החובה להראות שמוכשרים אנו לא רק לטפל בדברים יפים, כי אם גם להקריב את חיינו בעד עתידות עמנו. מאמינים אנחנו שעל הקונגרס הבא בטח יחליטו להחל תיכף בעבודת הקולוניזציה בפלשתינה, ולכן צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה שתהיה למופת לעיני העם, או כמו שאמר מר אחד־העם: מושבה שתהיה ביכלתה לחבב את הארץ על העם. זאת היא מטרתנו האחת, אשר אליה שואפים אנחנו ואשר בעדה נכונים אנחנו להקריב את חיינו – לוּ רק תדרוש מאתנו. – את שאיפתנו זאת הצענו לפני הוועד הפועל הווינאי וזהו תוכן התשובה שקיבלנו: “לעת עתה עומדת על הפרק העבודה בפנים הארץ להעסיק את הפועלים שישנם כבר והולכים בטל בלי עבודה, וכשתיגמר העבודה בפנים הארץ אז תהיו אתם בשורה הראשונה”. קראנו את חברינו לאסיפה ונדברנו על דבר התשובה שקיבלנו. היו בינינו אופטימיסטים, אשר האמינו שהתשובה הזאת נכונה היא ואין בה שום פנייה, והיו גם פסימיסטים אשר אמרו שהתשובה הזאת לא באה אלא לדחות אותנו בדברים של מה בכך. אחרי ויכוחים רבים באנו כולנו לידי ההחלטה שעלינו לעשות את שלנו, כלומר: להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית ויחד עם זה לכתוב לכל אלה אשר העבודה בפלשתינה חביבה עליהם ולבקש מאתם שיעזרונו להוציא את שאיפתנו אל הפועל. ומובטחני שאתה, אדוננו, אשר אנו מכבדים את דעותיך, תהיה אחד מאלה אשר ישימו לב לדברינו, ותנהלנו בעצתך. וכדי לתת לך מושג נכון מאגודתנו מה ומי הם השואפים, אציע בזה אחדות מתקונותינו: א) אגודתנו תקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים, ב) החובות אשר האגודה מטלת על חבריה הן: ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שתהיה באפשרות גם במעשה, ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת. לעת עתה אגודתנו קטנה בכמות, אבל גדולה באיכות. אחדים מחברינו גמרו את חוק לימודם בגימנזיום, אחדים הם פועלים מלומדים ושניים הם מנודדי רוסיה, שמצאו מעמד פה. – ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם אגודת “חלוצי ציון”, המחכה לתשובתך בכליון עיניים, יוסף אהרונוביץ' ".

ה

מכתב זה כתיבתו המעורטלה מסלסול וקישוטים, המבקשת את האמירה ביסוד־ההגיון האפור היא, כמדומני, כמין טיוטה למאמר הטיפוסי של בונה בימת “הפועל הצעיר”. כל שישווה דרך כתיבה זה לנוסח הבומבאסטי שהיה רגיל בימים ההם בחליפת־המכתבים הציונית, במאמריסטיקה הציונית, יעמוד ממילא מתוך הסגנון הפשוט הזה, שלא נטרדה ממנו יגיעת־המחשבה וכובד ביטויה, על הכותב ואָפיוֹ. הוא דרך הביטוי שהיה נשמע שלושים שנה מעל בימת הרבים – ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר מעלות הדרך ומורדותיו בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית־המוסר. הרי מכתבו, הרי הפרטיכל שלו מלפני ל"ב שנים בעיר־ספר בגליציה, כשהוא ראש־אגודה קטנה; הרי מאמר שכתב לפני ימים לא רבים או דברים שאמר לפני ימים לא רבים בתל־אביב, כשהוא מראשי־עם רב – והנעימה אחת. לא סולם־גוונים, לא הפתעות־ניתוח אלא המסילה האפורה של עצם־הרצינות הנאמנה לעצמה.

[י“ז ניסן תרצ”ז]

---

מאמר ב': אפיזודה וסביבה

מאת

דב סדן

אין בוקרה של תנועה וצהריה באים בלא זהרורים שלפני שחרית. זהרורים אלא יש שהם עזים וברורים ויש שהם קלושים וכהויים. על כל פנים נצנוצי־בשורה הם. מזלם יפה – קצותיהם מגיחים מבעד לעב־השיכחה; אין מזלם יפה – השיכחה בולעתם. כלל זה לא נמלטה ממנו גם תנועת החלוצים, שחגגה לפני כשנתיים שנת העשרים כתנועה מגובשה, כהסתדרות מסוימה ומכוונת. גם היא קדמו לה נסיונות ובני־נסיונות, כמיני גישושים, שניחשו את הבאות וביקשו לכוון עצמם להם במעשה. אולם רובם של כל הנסיונות האלה לא דים, שלא יצאו מכלל־התחלה שאין לה המשך, גם התחלתם נתכסתה אפר־השיכחה ורק קצתם נשמרה בת־קולם העמומה בעלים בלים. על אחד הנסיונות הקטנים האלה, הם הנסיונות למעשה: הכשרה מכוּונת לעלייה ובמסגרת איגוד מיוחדת לכך, אני מבקש לספר בזה. ככל הנצרך אשתדל להרצות עניינו של הנסיון הזה, שנעשה בעיר־מולדתי, ברודי, לפני ל"ב שנים, שלא כדרך הצמצום באותה אפיזודה בלבד. נושא מאמרי הוא, כפי שרמזתי, בשמו: אפיזודה וסביביה.

א

בשנת 1908 מתפרסתם בעתונם של פועלי ציון, היוצא לאור בלבוב, ידיעה ושמה: פועלים חלוצים. כך, בשם העברי הזה. זוהי ידיעה, כי בשם זה מתקיימת בברודי קבוצה, המשתדלת לשלוח פועלים לארץ־ישראל. הנהלת הקבוצה הזאת נתונה בידי משה אוקין, שחזר זה מקרוב מארץ ישראל. לפי הידיעה הזאת, עלה בידי הקבוצה בימי קיומה הקצרים לבוא בדברים עם הרבה אנשים בודדים בערי גליציה ולהשיב להם, בפירוט ובדיוק, לשאלותיהם, היא גם מוכנת עתה להודיע לכל דורש, על יסוד סטאטיסטיקה מפורטת, על תנאי העבודה והעובדים בארץ ישראל. עוד בראשית־החורף יעלו קצת חברים לארץ־ישראל, בין מבני העיר בין מבני ערי השדה. בקרוב יישלח גם קול קורא גדול. סיומה של הידיעה בכתובת ראש הקבוצה, שישיבתו באותה עיר, ברחוב בית הכנסת (“יידישער ארבייטער”, 4 לספטמבר 1908).

וראוי להעיר, כי באותה עיר כבר נעשה נסיון חלוצי־עברי שלוש שנים קודם לכך. הנפש הפועלת בכך היה יוסף אהרונוביץ', שישב שם בימים אלא בעיר זו וחולל בה תנועה עברית וחלוצית כאחת. הוא, שעתיד היה להיות אישיות מרכזית בציבור פועלי ארצנו, כאילו עשה פה ראשית־נסיונו. ימי פעולתו הם ימי פריחה יפה לאידיאה ולעבודה העברית והחלוצית. בעניין הפעולה העברית נשמרו קצת הדים גם בעתונות. כן, למשל, אנו קוראים בכתבה אחת: “אצלנו האידיאה הציונית, ובייחוד בין הנוער, מתפתחת מיום ליום לא בלבד מצד הכמות אלא גם מצד האיכות. הנוער שלנו תפס את תפקידו ועבודתו לשם האידיאה; אינו מקפח זמנו להתחכמות פוליטית מתמדת וסרת־טעם אולם לומד בחריצות יתירה את הלשון העברית וטורח ככל האפשר שיוכל ככל המוקדם להשתמש בה בדיבור יום יום”. וכן אנו שומעים, כי אם עד עתה הלימוד היה כדרך חובבות ורק שלוש פעמים בשבוע, הרי עתה הלימוד הזה שש פעמים בשבוע והוא נעשה "דרך שיטה וסדר בהנהלת מורה מומחה רוסי מר א. (אהרונוביץ') – – מספר הקורסים העברים עתה ששה – – וכן יש גם אילו קורסים פרטיים, כולם בהנהלת מורים רוסיים – לשם הקניית הלשון והשימוש הרהוט בה מסייעות הרבה השיחות העבריות, הנערכות שבת־שבת על ידי מר א., משהו כענין “שפה ברורה”, אולם בהיקף מועט יותר. הנוער חייב בהוקרה אמתית וכנה למה א. על עבודתו רבת־העמל ורבת־הפרי – – ". (“מוריה”, 1905, שנה ג‘, עמ’ 62). מתוך העיר הזאת יצאה אז תנועה עברית לכל רחבי גליציה, כי בה נתרכזו אז כמה וכמה כוחות־הוראה עבריים: “בין מאות הפליטים הרוסים הנמצאים בברודי ישנם גם כמה מורים עברים מוכשרים ביותר ללימוד עברית, לפי השיטה עברית בעברית, מורים עברים הבקיאים יפה יפה בספרות העברית החדשה, שהיו מסכימים להשתקע בכל עיר ועיר בגליציה, אילו הובטחה להם פרנסה כלשהי. אלו לרוב אנשים צעירים ונמרצים. אנו מקוים, כי החברים בערים, החסרות כוחות הוראה מומחים, לא יזניחו שעת הכושר הזאת” (שם, שם). ובעניין הפעולה החלוצית הרי ב־1905 יסד שם אהרונוביץ' אגודה שעניין החלוציות המאורגנת היה כלול בהבלטה יתירה גם בשמה וגם בתכניתה. כי שמה היה “חלוצי ציון” ותכניתה, כפי שמייסדה כתב אז למ. מ. אוסישקין “להכין את עצמנו לעבודתנו העתידית” ועיקר תקנותיה “לקבל בתור חברים רק אנשים מלומדים, בריאים בגופם ורוחם, ציוני ציון, יודעי שפת עבר, בני פחות משלושים שנה, פנויים” וכן “ללמוד את מלאכת עבודת האדמה מתוך קריאה בספרים ועד כמה שאפשר גם במעשה; ללמוד את השפה הערבית, להתרגל לדבר עברית ולהשתלם בידיעת השפה הזאת”.

חוט בולט של השפעה נמשך בין הנסיון הזה ובין האחר שנעשה לאחר שלוש שנים, וּודאי מיסד האגודה האחרת נשפע בזה מרוחו וכוחו של יוסף אהרונוביץ‘. הוא נמצא בעיר זו בשנת פעולתו של אהרונוביץ’ וכן אנו שומעים, כי בוועד אגודת פועלי ציון בעיר זו, שנבחר באפריל 1905, נמצאים טננבוים, אוקין, גב' בלבן (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5); כי באסיפה הכללית הראשונה של אגודת פועלי ציון שם נאם בהר"ב (הוא פרץ בהרב, מוותיקי־הציונים, עתה ברמת־גן) ונבחר כנשיא חבר אויארבך וסגן־נשיא אוקין (שם, גל. 6, 1 במאי); כי בוועידה של מפלגת פועלי ציון האוסטריים, שנתקיימה בקראקא, השתתף אוקין מברודי בוויכוח (שם, גל. 10, 1 ביולי); כי באסיפת־עם של צעירים בברודי דיברו קאנר, טרטקובר, אוקין וזיגלבוים (שם, גל. 18). לאמור, כי האיש חזר, לאחר שלוש שנים, לעיר פעולתו, שאהרונוביץ' הניח בה מסורת נאה. נראה, כי עם עלייתו של אהרונוביץ' חלה הפסקה בפעולה הערה של הנוער. מבחינה עברית אנו שומעים, כי “העבודה שלנו נפסקה קצת, כי ההנהלה של הגימנסיה חשבה את לימוד השפה העברית ותולדות ישראל כדבר של סכנה והתחילה מתחקה על כל צעדינו. יתר על כן המורה שלנו החבר ה. (י.) אהרונוביץ' הלך לארץ ישראל. עתה חזרנו והתלכדנו והתחלנו בעבודה רצינית. בהשתדלות החבר טרטקובר (הוא הסופר והעסקן ד"ר חיים טרטקובר).. מתקיימים קורסים חדשים בתולדות ישראל ובלשון העברית” (“מוריה”, 1906, שנה ד‘, עמ’ 63). והוא, כנראה, הדין מבחינה החלוצית – אין שומע על המשך הפעולה של “חלוצי ציון”. עתה שחזר אחד העולים מלפני שלוש שנים, שהיה, כנראה גם בארצנו במחיצתו של אהרונוביץ' – בתעודת היסוד של הצרכניה הראשונה שנוסדה ב־1906 ברחובות, אנו רואים בין החתומים את אהרונוביץ' ואת משה אוקין (ראה הפכסימיליה בידיעות הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה, חוב' ג־ד, תל־אביב, תרצ"ח, עמ' 62–63) – כאילו בא המשך־מסורת, שנתחדשה בוודאי גם מכוח המגע המחודש שבין הנוער בעיר ובין יוסף אהרונוביץ‘. המגע הזה בא עם בוא אהרונוביץ’ לגולה – לקונגרס הציוני בהאג ולוועידת “העבריה” שהיתה סמוכה לו. בעניין זה אנו קוראים בכתבה מברודי: "בשנה שעברה נוסד פה, בהשתדלות המורה נ. זיגלבוים חוג “עבריה”. נמכרו 50 שקל ונשלח ציר לוועידת “העבריה” בהאג באישיותו של החבר י. אהרונוביץ' מארץ ישראל – – " (“מוריה”, לבוב, 1908, שנה ו‘, עמ’ 63). וראוי להעיר, כי נתחדש גם מגע אישיי – י. אהרונוביץ' ראה, לאחר הקונגרס והוועידה, לבוא לשבוע ימים לברודי אל שולחיו.

אולם אם “פועלים חלוצים” ביקשו להמשיך את מסורת קודמיהם “חלוצי ציון”, הרי לא ביקשו להמשיך את קוום. המגמה של שתי האגודות ודאי שהיתה שווה, אבל היתד שבה תלתה כל אחת עשייתה היתה שונה – לא זו הבחינה הסוציולוגית ולא זו הבחינה הפסיכולוגית. האגודה הראשונה – הנושא שלה נתבקש מבין המשכילים הצעירים (“רק אנשים מלומדים”) ובלטה השתתפותם של כוחות אקדימאים. ופה נתבקש הנושא בין העובדים, אם צעירים ואם בשנות עמידה. אין בידי לקבוע, אם נתקיימה גם עתה הזרות שהיתה לפני שלוש שנים בין פועלי ציון שבעיר והאינטליגנציה הציונית הצעירה – “האקדימאים כאן אינם מבינים את תנועת פועלי ציון ועומדים מרחוק – – מעניין שהאקדימאים הברודיים לא יאה להם לבוא לפועלי ציון, כי שם פועלים בלבד” (“יידישער ארבייטער”, שנה ב', גל. 5). – אבל ברור, כי אם האגודה הראשונה היתה בה מגמה אידיאליסטית ואיכותית יותר, הרי האגודה האחרונה מגמתה ריאליסטית וכמותית יותר.

ב

בידיעה הראשונה של האגודה “פועלים חלוצים” נאמר, כי בקרוב יישלח קול קורא גדול. ואמנם, הוא לא איחר לבוא. ראוי היה להביא כולו, אך מקוצר המצע יובא עיקרו. ראשיתו כדרך בירור של הצ’ארטר. ולא בא הבירור, אלא כדי להבליט את הטענה שאין לך פרלמנט, שיהא בידו ליתן זכות לארץ למי שאינו יושב בה, שהרי מידת־הזכות כמידת־הישיבה ממש. מצד זה שיעור־כוחנו והשפעתנו מועט, כי לא יצאנו מכלל־התחלה של משק שלנו. אף מה שהוא שלנו, ספק אם תחול בו באמת הגדרה: שלנו. “האומנם המושבות השייכות ליהודים יהודיות הן”. ועיקר־הקריאה להניח ויכוחים ופולמוס ולבור דרך ההתעניינות בחיים, דרך האינפורמציה הנכונה בתנאים וביחסים הממשיים, כדרגות הכנה לעלייה, שהיא צרכה של ארצנו וצרכם של אנשי־הגולה, בעלי המלאכה העניים וסתם צעירים הצריכים הגירה. לשם כך ניתן תיאור קצר של תנאי המושבות, הפועל הערבי וכדומה. ומעל הקריאה מרחפים דברי־חשש: שמא נאחר את הרגע. “האומנם נוכל להחריש בשעה כבדה כזאת? לא! אנו, הציונים הצעירים, אין אנו יכולים להחריש, אנו חיים ברגע היסטורי למדי, משנוכל להחריש. כדי לתקן את השגיאות, שהראינו עליהן, וכדי להתקרב לתכליתנו הסופית, שפלשתינה תעבור ממש לידים יהודיות, התלקטנו ויסדנו אגודה "פועלים חלוצים" מברודי ומעיירות־הסביבה ובקרוב יסעו חברים הרבה לארץ ישראל”. יודעים כותבי הכרוז, כי בזה לא קיימו עוד את חובתם, שהיא רחבה יותר – ליכוד־ההמונים הנענים. אולם הם עושים את שבידם – אינפורמציה על מצבה התרבותי והכלכלי של ארץ ישראל, הכרת האלמנטים בגולה הצריכים הגירה, הגברת העבודה המעשית, שיעורים ללימוד השפה העברית, אוסף ספרים. החתימה: פועלים חלוצים. כקודם, בשם העברי, שהוא כסיסמה, כפרוגרמה. אף התאריך יירשם: ד' חשון, אתת"מ לחורבן. דווקא כך. הסיום גם עתה בכתובת, אולם הפעם לא דירתו הפרטית של ראש האגודה, אלא כתובת רשמית: פועלי ציון, בשביל או. [= אוקין], ברודי (שם, 6 בנובמבר 1908).

ניכר, עורך עיתונם של פועלי ציון מצא את היוזמה ואת העשייה של החבורה הזאת כשרות ונאות ועל כן פירסם גם את הידיעה וגם את הכרוז ולא שיער, כי חולל על עצמו סערה קטנה, כי לא יצא שבוע ימים ונדרש לפרסם מאמר, שכולו קטרוג ולעג על האגודה “פועלים חלוצים”, על המעשה והעושים כאחת. הפעם הכותב, לא כמחברי הידיעה והכרוז, מאנשי השורה הרגילה, פשוטי־החברים, אלא אחד מראשי המפלגה – כתריאל (הוא, כנודע, ליאון חזנוביץ'). תחילה הוא נטפל קצת לשם האגודה, אף שיאמר כי השם כשלעצמו אינו אומר כלום. חשובה יותר היא לו סברתו, כי קשה לפי החתימה לדעת, מי חיבר את הכרוז. וכאן אין הוא חושש להטיל רמז־חשד שלו, כי אין הוא בטוח, כי החתומים על הכרוז הם גם מחבריו. אין הוא מפרש, במי הוא חושד, אך ניכר, כי עניין זה גם הוא מגורמי קטרוגו – החשד, כי מאחורי הכרוז של פשוטי־חברים, עומד איזה נסתר. וכן הוא מתעורר בתרעומת על ההגדרה, שבעלי הכרוז מגדירים עצמם: אנו הציונים הצעירים. כינוי כזה הוא סתום לו ביותר. הוא צריך, כנראה, אדריסה מפורשת. הוא מעיר, שאין הוא יודע, אם הכוונה לפועלי ציון, הפועל הצעיר או סתם ציונים צעירים, והוא מסיים בלגלוג: “לכל המרובה אנו שומעים, שהמחברים הם צעירים, מה שאינו עשוי לשמש תמיד המלצה טובה”. ועתה באה הבדיקה לסמכותה של החבורה לעשות את שעשתה, שאלת: מי שמך. נראה, שמן המושכלות הראשונים הוא לנו, כי הסמכות היא מרשותה וחובתה של המפלגה ומוסדיה בלבד, ואם כך – הרי היתה ועידה רביעית ונפסקו בה החלטות ובכללן אין החלטה על ייסוד קבוצות חלוצים. אמת, ראש החבורה הזאת היה מצירי הוועידה ההיא והביא לפני הוועדה הארצישראלית שבה הצעות ברוח מעשיו עתה, אבל הצעותיו נדחו ונמצא, כי פגע עתה בכלל הגדול של חובת־המשמעת. אפילו הכוונות רצויות, המעשה אינו רצוי – האכזבה תפול על שכם המפלגה ועל חשבונה. הטיפוח של הגירה מלאכותית, כהגירה מלאכותית עצמה, יותר משהם מועילים הם מזיקים – עשרה עולים אינם מועילים כשם שמזיק אחד חוזר.

על עיקר־הקטרוג מתוספים גם קצת קטרוגי־צדדין – כן, למשל, על הביטוי: הנוער הציוני; על הסברה כי הוועדה הארצישראלית של המפלגה היא בברודי ולא בקראקא. אף לא נמנעה נימה של ליעוג ללימוד הלשון העברית, כי לא כלפני שלוש שנים עתה – אז כתב, למשל, בכלי־מבטאה של המפלגה (שיצא לאור, כפי שכתב עצמו, בזשארגאן־שפראכע) בן־שבתי כדברים אלה: “אנו, בעצם, רחוקים מלהיות חסידי ז’רגון נלהבים כמו, למשל, ד”ר בירנבוים. כמו כל הציונים גם אנו, פועלי ציון, האידיאל שלנו הוא: הלשון העברית בארץ ציון שלנו. רק ה“בונד”, שאין לו אידיאל לאומי משלו, אפשר שיהא לו כאידיאל נצח הגלות ושפת הגלות. עם כל זאת אנו חייבים לומר את האמת, כי לעת עתה קשה לו להמון יהודי ללמוד עברית כלשון זרה ועל כן אנו מוכרחים להשתמש בז’רגון המוליכנו ככל המוקדם למטרה" (ייד. ארב. שנה ב', גל. 3, 1905). ואילו עתה הימים ימי ועידת צ’רנוביץ בגולה וימי ה“אנפאנג” בארצנו.

ג

כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הערעורים האלה של כתריאל, אבל בימים ההם, ודאי שדבריו ירדו כמהלומה כבדה על נסיונם של בעלי הכרוז. כיום קשה לומר, שלא הם, פשוטי החברים, השכילו והרחיקו לראות. כי הנה ראה כתריאל לשפוך לעגו על שהכרוז פונה לכתובת הרחבה של הציונים הצעירים ולא לכתובת הצרה של המפלגה המסוימת, ואילו אנו יודעים כי הפנייה הזאת לליכוד החלוצי הכולל, מעבר לכתובת המצומצמה של מפלגה אחת והתשובה החיובית על הפנייה הזאת, היא שנעשתה יסוד־מוסד של תנועת־החלוצים והסתדרותה. כיום אנו גם יודעים, מה היה בסופה של תנועה זו, אילולא ראתה את הסמכות כרשותה שלה עצמה והיתה מחכה, עד שמוסדות המפלגות יסכימו עליה. אבל בימים ההם כשירדו על אותו כרוז דברי־תוכחה שנונים כל כך ויחסי־הכוחות לא היו שווים לחלוטין – חבר לא נודע ביותר מכאן ועסקן נודע מכאן – ודאי שפעולתם היתה כשל מקלחת־צוננין הגונה ביותר. כל־שכן שהתוכחה נסמכה על כוחה של המפלגה, ועידתה, החלטתה ומשמעתה. ויתירה מזו: כתריאל מצביע במאמרו על דעה מארץ ישראל, שהיא מוסכמת יותר מדעתם של בעלי־הכרוז. הוא שולח את הקורא למאמרו של אחד מראשי־המפלגה אבנר (הוא, כנודע, י. בן־צבי), שבו העריך את הכרוז לעלייה, מטעם “הפועל הצעיר” – ותירגומו נעשה בידי ק. י. סילמן, כפי שהעיד בעצמו לאחר שנים – ונדפס בעתונה של מפלגה זאת. כלל הערכתו של אבנר היא כי הכרוז הזה אינו אלא קלות־דעת. ונראה, כי לא בכדי מצביע כתריאל על ההערכה הזאת, בזה הוא כאילו בא להרמיזנו על חשד שבו, שהכרוז של “פועלים חלוצים” מחלחלת בו השפעת האווירה והרוח שהולידה את כרוז העלייה של “הפועל הצעיר”, ומותר אולי לשער, כי לכך מתכוונת, כנראה, גם העקיצה, שאפשר כי חותמי הכרוז בבורדי אינם מחבריו. נראה, כי ההצבעה על המאמר של אבנר היתה חשובה כנימוק מכריע ביותר, עד שעורך “יידישער ארבייטער”, העובד הנאמן ואיש־החמודות, א. ל. שוּסהיים, בבואו להשיב תשובתו לכתריאל, ראה עצמו בנקודה זו במצוקה גדולה.

ודאי, גם זה פרט מעניין, כי תשובתו היא דרך התנצלות. דבריו, כדרכו, בפשטות, בגילוי לב, אבל צל המבוכה מפזז עליהם. קודם כל אין הוא רואה את העניין טראגי כל כך, שהרי, בעצם, לא ביקש אלא להודיע דבר הנעשה. אמת, מאמרו של אבנר נדפס בעתונו, אבל מה יעשה, וימים שאותו מאמר נדפס, היה הוא, העורך, טרוד כל כך בענייניו הפרטיים, שלא קראו. הוא פירסם את הידיעה ואת הכרוז מתוך שידע את דרך־המסורת של המפלגה, אבל מכלל־הידיעה, כי המפלגה לא החליטה על ייסוד־אגודות כאלו, אין הוא שומע, שהיא אוסרתן, מחרימתן. אף הוא ממתנגדי ההגירה המלאכותית, אולם אינו רואה מגמתה באותו כרוז, שכל עיקרו בא להראות את ארץ ישראל כארץ הגירה טובה. והוא מוסיף בכעין אירוניה דקה: ודבר זה אינו נגד השקפת המפלגה (“יידישער ארבייטער”, 13 לנובמבר 1908).

ובאמת במאמרו של אבנר, שהעורך לא קראו מרוב טירדתו, היו דברים חריפים ביותר על כרוז העלייה של “הפועל הצעיר” באותה שנה. שמו “עבודתנו בפלשתינא” ועניינו סעיפי העבודה הזאת, אולם הכותב רואה להכריז על התגדרות ברורה: “הריני מוסר מודעה, שלא תהא טעות בדברי, שלא לערבב בשום פנים את התפקידים האלה עם העשיינות (במקור האידי: טוּעכץ) של “הפועל הצעיר”, שפנה בגליון הלפני־האחרון של כלי־מבטאו “לכל הציונים הצעירים” בגולה בפרוקלמציה חמה, שיעלו תיכף ומיד לארץ ישראל, כדי “לעבוד”. יודעים אנו יפה יפה, למי הם קוראים ומה עבודה מכוּונת כאן. אנו יודעים את ה”קונטינגנט" של ציונים צעירים בחוצה לארץ, עד כמה שהאלמנט הזה מסוגל באמת לעבודה פיסית בכלל ולעבודת־אדמה בפרט. יודעים אנו, מי הם קוראי עיתון עברי בחוץ לארץ. תחת “החשה” כזו טובה ויפה האפירה האלווסטון מיט“א. שם, לפחות, לא היו כרוזים פרובוקאטיביים של האלווסטון גופו. יהיה איך שיהיה, אני סבור, שצריך לסדר את הגירת הפועלים” (שם, 4 ליוני 1908).

ד

כיום, ממרחק הימים, ספק אם אנו יכולים לקרוא בלא חיוך את הקטרוגים האלה של אבנר וּודאי גם המקטרג יש בו מידת־הומור להיות כיום בכלל־המחייכים. אבל אז ודאי שקבלת הפנים הזועפת ובוטה שנסדרה לכרוז שיצא מיפו לא היו עשויים לסייע את הכרוז שיצא מברודי. והרי מאמרו של אבנר לא היה אלא כפרק בקבלת פנים זו, כי קשה מדרך הקטרוגים עליו היתה דרך השתיקה עליו. ועליה נתעורר אז בהרגשת כאב רבה י. ח. ברנר באחד ממאמריו שבו הוא כותב: “נוטל הנך את גליונות “העולם” האחרונים ורואה אתה בחוש, עד כמה אין רוח חיים פנימי בתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל – “פוליטיקה”. מדברים על כל מה שאתם חפצים, עושים פרופגנדה בשביל “העבריה” וכו' וכו' ועל העיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקווה לציונות, על העלייה של הפיונרים לארץ ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום. בפלשתינה יש כיום קבוצה קטנה של ציונים באמת… והקבוצה הזאת קוראת לאידיאליסטים צעירים בגלות לעלות אליה והנה אתה מוצא ב”העולם" רעיונות של חיים ע“ד התבוללות… אבל לא דבר ולא חצי דבר על קול הקורא הזה. מילא, סוקולוב בעצמו… ואולם עוזרו הראשי, שיש לו עסק גם עם עניינים אחרים והמדבר על הכול, גם על מה שלא היה צריך לדבר, הוא שותק על קול הקורא “עלו, אחים, בואו!” במה אפשר לבאר את זה”. (“הד הזמן”, 1908, גליון מס' 64).

דברים אלה של י. ח. ברנר נעתקו גם בבימה שפירסמה את כרוז העלייה בתוך מאמרו של נץ (הוא א. טוּרנקניץ) “על דבר לוד ועוד על דבר מה”, המקדים להם הערה, שבה הוא קובע כי ברנר “כגודל כשרונו כן גדולה תמימותו”, שכן אותו עוזר ראשי ב“העולם” לא עשה אלא כרוח ההנהגה הציונית הנוהגת צנזורה, אשר על פיה רשאי “העולם” וגם צריך להעתיק מלה במלה מ“ההשקפה”, למשל, את הידיעה המעניינת על דבר הז’וּרפיקס אצל ה' נ., שהגברת ז. הצטיינה שם בחינה והרהיבה עין בתלבושתה – אבל אינו צריך וגם אינו רשאי להדפיס את קול הקורא של “הפועל הצעיר”. מפני שהוא מרגיז את הקהל ממנוחת תרדמתו, בגלותו את אזניו, שפה עוד לא הכל כשורה, ולא הכל פורח, מפני שהוא קורא לציונים, שהם יילכו לאפות ה“גלוסקאות” ולתפור את ה“כלי מילת” בידיהם הם, מפני שהוא – שומו שמים! – מזהיר אותם, כי אם הם לא יכינו את “הסעודה” בעצמם ובעוד מועד, אז לא ייהנו ממנה עולמית… במלה אחת, מפני שהוא חשוד על “חיבת ציון” (“הפועל הצעיר”, ניסן־אייר תרס"ח).

אבל אם הכרוז זכה מכאן לקבלת פנים של קטרוג שעיקרו פרובוקציה ומכאן לקבלת פנים של שתיקה שעיקרה זלזול, הרי נמצא גם מי שלא קיטרג ולא שתק – אלו חבורות הנוער השונות, שנתעוררו לעלייה. ואמנם “הפועל הצעיר” מספר מדי פעם בפעם על הדי־קריאתו וכן אנו קוראים: “ראינו את המצב הנוכחי והבינונו כי אסור לנו לשתוק, יצאנו בקול קורא לכל הציונים בגולה – שיבואו לארצנו לעבוד את אדמתה. בזמן האחרון קיבלנו הרבה מכתבים מצעירים, שמוכנים לבוא לארצנו בכל זמן שנדרוש אותה. אך יען שקשה יהיה להם להתאקלם, אם יבואו הנה לסוף קיץ, יעצנו להם, כי יחכו עד אחרי הסוכות” (שם, שם). ובאמת, עוד בסוף קיץ נקרא: "לפי הידיעות שמקבלים אנו מרוסיה יש לחשוב שיבואו הרבה צעירים לאחר הסוכות. כדאי שחברינו הפועלים יכינו את עצמם לבוא לעזר החברים באינפורמציה וכו' " (שם, אלול תרס"ח, גל. 12).

ולא נטעה אם נאמר, כי הכרוז מברודי יש בו מבת־קולו של הכרוז מיפו, ואף נאמר, כי כתריאל לא טעה כלל, אם הניח מקום לשער, שיש פה צד של זיקה והשפעתה. כי אילו טרח היה רואה, שאם אין ראיה לדבר סימן לדבר: מחברי־הכרוז בברודי ראו לשלחו לא בלבד ל“יידישער ארבייטער” בלבוב אלא גם ל“הפועל הצעיר”. על כך אנו למדים מתוך ידיעה קטנה – במדור: במפלגה – שכך לשונה: “מברוד קיבלנו קול קורא מ”פועלים חלוצים“, אגודה שנוסדה לתכלית נסיעה לארץ ישראל בתור פועלים, סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה” (שם, כסלו תרס"ט, גל. 3. אגב, בטעות נדפס בעמוד ההוא: חשוון, והתיקון מצוין בשער הגליון). וכפי שנראה נתפרסם עניין הכרוז ב“הפועל הצעיר” קודם שנתפרסם ב“יידישער ארבייטער”, בין מתוך שהראשון נזדרז בזה והאחרון נחשל בזה ובין מטעם אחר.

ה

מחברי הכרוז, ששלחו את כרוזם גם ל“הפועל הצעיר” וגם ל“יידישער ארבייטער”, קראו ודאי גם את מאמרו של אבנר וגם את ההגבה עליו ב“הפועל הצעיר”. (עתון זה היו לו אז קוראים לא מעטים בגליציה ובאי־כוח ארבעה: מערכת ה“יידישער ארבייטער” בקראקא, בן דוד בלבוב, נפתלי זיגלבוים בברודי, אשר בוכבינדר בגלינא). ההגבה הזאת ניתנה במאמר של אבי־ברק המביא אותה פיסקה קשה ממאמרו של אבנר ואומר: “ויודע ה' אבנר היטב, עד כמה נחוצים בארץ ישראל פּיוֹנרים לרעיוננו ולרעיונו – ולהווי ידוע לה' אבנר כי “הפרובוקציה” של “הפועל הצעיר” עשתה פרי! ולא רק בין “הציונים הצעירים מן המין הידוע”, כמו שה' אבנר הואיל לכנות אותם בבוז, כי גם שערו בנפשכם – בין “פועלי ציון” ממש… מה לעשות? אין משפחה בלי בעלי מום וגם במשפחה זו ישנם, כפי הנראה, עקשנים – מכירים ורוצים למלאות את חובתם, בתור פועלים עברים, לפי דרכם הם” (שם, סיוון תרס"ח, גל. 9). ואפשר מאד, כי נעימת ההתגרות הנשמעת מתוך ההצבעה על ההתעוררות החלוצית בקרב “פועלי ציון”, מכוּונת לנסיונות, כגון נסיונה של החבורה, שפירסמה את הכרוז ההוא.

ואם נחזור למאמרו של כתריאל כנגד הכרוז מברודי נראה, כי הוא, כמעט בכל פרטיו, ויכוח טיפוסי, לפי דרך הימים ההם, כנגד “הפועל הצעיר”. בייחוד בולטת בו העקיצה כלפי ההגדרה: ציונים צעירים, החשובה כיתד, שנוח לתלות בה הערות־פולמוס. שכן “פועלי ציון” היו עושים גם את ההרכב הסוציאלי של “הפועל הצעיר” מטרה לחיציהם ומכריזים אותם אינטליגנטים (בשעת כושר צירפו גם: ובני איכרים), שנחשבו כפסול. לא מענייננו עתה להראות, כי הגאוה המעמדית הזאת לא היה לה יסוד וצידוק, לא מצד ההרכב הסוציולוגי של חברי מפלגת “פועלי ציון” ולא מצד חלקם של האלמנטים הפרוליטאריים ממש בעלייה השנייה ובעליות שלאחריה, אבל נעיר, כי חוגי “הפועל הצעיר” ראו עצמם בוויכוח זה מחוייבים בהגנה עצמית. והרי לפנינו מתבליני־הוויכוח הזה במאמרו של נץ “בניין וסתירה”, שנאמר בו: “על פי השתלשלות מאורעות מוזרה וקאפריזית, שני צירינו אל הקונגרס בהאג שניהם פועלים (אף על פי שאינטליגנטיותם אינה מוטלת בספק) ושני צירי “פועלי ציון” (שאחד מהם הוא ה' אבנר) שניהם לא פועלים” (הפועל הצעיר“, חשוון תרס”ח), או בגולה שהדין וחשבון של ועידת פועלי ציון הרביעית, אומר, כי בעצם לא יכלה מפלגה זו, כמפלגת פועלים, לעשות הרבה, מעירה העתונות “אף על פי שבאמת אין “פועלי ציון” באוסטריה לעת עתה מפלגת פועלים במובן הרגיל, כי אם יותר מפלגת משרתים בבתי מסחר ומתלמדים בבתי הספר”. (“העולם”, 1908, גל. 24).

גם הטענה של כתריאל בעניין ההיזק הצפוי מצד החוזרים הוא מענייני הוויכוח בימים ההם ביישוב ומחוצה לו, ונודע בזה מאמרו של מרדכי בן הלל הכהן “הפועלים הבטלים” שיוסף אהרונוביץ' יצא כנגדו בתשובת פולמוס חריפה – הוא קורא לו כתב פלסתר וסיכומו בפיסקה: “כן, אנחנו דואגים לא רק לאלה, שמצאו להם כבר עבודה ושצריך לבצר את עמדתם, אלא גם לאלה, שמפני סיבות שונות אינם מוצאים להם עבודה ומוכרחים לעזוב את הארץ, כי עם כל כוח צעיר שעוזב את הארץ הולך גם שארית תקוותנו” (הפועל הצעיר“, תשרי, תרס”ט). אך אין צריך לשכוח כי לפי התפיסה הרוֹוחת אז ב“פועלי ציון” עלולה היתה החזירה להיות כהכרח, אם נראה את התפיסה הזאת בדרך־ראייתו של ש. קפלנסקי בהרצאתו בוועידה הרביעית, שמתוכה הוא נראה לנו מכחיש במציאותם של תנאים לכיבוש עבודה ורואה את אפשרות העבודה לפועלים על דרך התיישבות על הקרקע לפי שיטת אופנהיימר. עם זאת כדבר המובן הוא, שאותה ועידה, שרוב ציריה צעירים, אף שדחתה את הצעותיו של בעל הכרוז “פועלים חלוצים”, קיבלה אותו בהתלהבות, וכן אנו שומעים, כי "כשנקרא מכתב הברכה מהחברים הארץישראליים, כשעלה על הבמה אחד החברים, שבא זה עתה מארץ ישראל – התפרצה תמיד תרועה נלהבה ומחיאת כפיים (“העולם” 1908 גל. 24).

ו

סוף סוף התעוררו גם צעירי גליציה – כך היתה, כאמור, ההגבה הקצרה של “הפועל הצעיר” על כרוז “פועלים חלוצים”, שלא שיחק לו מזל במפלגתם הם. ואמנם, אותה שנה היתה שנת התעוררות של הצעירים לכל אגפיהם – בחוגי הנוער תלמידי הגימנסיות מכאן ובחוגי הנוער חובשי בית המדרש מכאן (הכוונה בייחוד להסתדרות המיוחדת שלהם, “השחר” הקובעת פרשה מיוחדת לעצמה). עתה נסתפק בהערה, כי בעניין חלקה של גליציה בהתעוררות העלייה היו גם דברי פולמוס מעל דפי “הפועל הצעיר”. ר' מיכל תם (הוא מיכאל טיטלמן) פירסם שם פיליטון, הקלוט דברי היתול, בשם “שברים ותרועות” ועניינו לעג למתינות של ההנהגה הציונית והסתדרויותיה; להחלטות שאין עמהן מעשים; לפעיטות העשייה (“וכשהפלשתינה־אמט נוסע מיפו ל”כנרת" ומ“כנרת” לסילווסטר־אבענד"); לרושם שעושה הקריאה לצרור את הצרורות וללכת ממש לארץ ישראל וכדומה. בתוך המאמר הזה ראה הכותב לשלב דברים אלה: “ולא פעם התאוננו הני צנתרא דדהבא אשר בארצות המערב, כי קשה להם, קשה מאד כקריעת ים סוף ממש, לעבוד בצוותא חדא את ציוני רוסיה הפזיזים, ואלמלא היה עומד להם ריוח והצלה ממקום אחר כגון ציוני גליל סטניסלוי וכיוצא בהם, כי אז היינו – כדאמרי אנשי – רוגנים ומרננים שנים על שנים… ציוני גליל סטניסלוי… קוראים אתם הפרטיכל מהוועידה השנתית שלהם ב”העולם" וליבכם מתמלא שמחה על כל גדותיו, מרגישים אתם, או יותר נכון רואים אתם בעליל, שיש לכם עסק עם ציונים אמיתיים, מתונים ובעלי הכרה ברורה, המסורים לעבודה הציונית בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם, ציונים היושבים בלבוב, סטניסלוי, דרוהוביץ ועוד ערים היסטוריות שונות ורוכשים להם שם נכסים הרבה (אמנם על זה קובל ה“בעריכטשטאטער” מר זידמן מדרוהוביץ, אך מי ישמע לו? מובטחני, שהוא אחד מבני בניו של יהודי ארץ ישראל…) – מקבלים ודאי רזולוציה מעין זו: הוועידה מוצאת את התנועה הציונית לנחוצה, והיא מייעצת לחבריה להתעניין בה. – אותה הרוח שתקפה את ציוני גליל סטניסלוי, שימהרו מבוהלים ודחופים, בשעה שמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלותיהם בידיהם ויתאספו יחד צירי כ“ב חברות ציוניות והאחשדרפנים והפחות בכל, מכל, כל ויחליטו מה שהחליטו והעיר סטניסלוי צהלה ושמחה”. (“הפועל הצעיר”, תרס"ט, גל. 15).

דברי־היתול אלה עוררו את מאיר העניש בסטניסלב (שנודע אחר כך כעסקן מסור ופעיל בעיר זו, ערך בה ה“יוד”, עם המלחמה עבר לווינה ואף בה היה עורך עתונים באידיש ובגרמנית, עתה בארצנו) לתגובה, שבאה מחמת עיקומי העובדות שבמאמר הנזכר. הכותב אומר, כי רושם מאמר ההיתול הוא, כאילו ציוני גליציה הם יד ימינה של ההנהגה הציונית, אולם דעה כזאת שהיא “תמימה אפילו לגבי תם”, היא בהיפך האמת, שכן ציוני גליציה הם דווקא בכלל־האופוזיציה להנהגה, אלא שהיא עוברת עליהם לסדר־היום ואינה מצרפתם לשום ועדה. יתר על כן, העתונות הציונית בגליציה היא בראש מבקרי ההנהגה על שום מתינותה, אלא “שאין להעלים מן העין, שאי אפשר לנו לרכז את כל האנרגיה שלנו אך ורק לטובת העבודה הארצישראלית הבלתי־אמצעית”. אף שהוא, הכותב, אינו מחסידי הפוליטיקה הארצית “אינני יכול לבטל בשום אופן את ערך העבודה הקולטורית פה בגולה”. הוא מזכיר, כמה בתי ספר עבריים קיימים בגליציה, העולים בטיבם על בית הספר לבנות ביפו ואין מרעישים עליהם את העולם והוא מסיים: “וכל אלה הם מעשי ה”ציונים המתונים“, הציונים שבגליציה, שאין דרכם להכריז בקולי־קולות על כל עשייה ועשייה, כמו שאין מכריזים, למשל, שרוב החלוצים, שבאו בהעת האחרונה לארץ־ישראל על מנת להישאר ולעבוד שם, הם דווקא צעירי גליציה” (שם, תרס"ט, תמוז, גל. 18).

ז

ובאחרונה, לאחר הסיבוב, נחזור נא לחבורת “פועלים חלוצים” ונראה באפילוג כעין התנערות מעם המעשה, שגנותו ושטותו כביכול נדרשו ברבים. אפילוג זה היא הודעה של אגודת פועלי ציון בברודי, ב“ייד. פרבייטער”, בחתימת שני חברי הוועד (קורן, דיאמאנד), שכך לשונה: “אין לנו ולא כלום ולאגודת “פועלים חלוצים”. רק מאדיבות השאלנו להם את הכתובת”. הודעה קטנה וכמה התנצלות בה, כדברי נערים מבויישים, שנתפסו בקלקולם.

ולסיום הדברים נאמר: אותה חבורת “פועלים חלוצים”, לפני שלושים ושתיים שנה, אפשר כוחה ביכולת ובאחריות היה בפרופורציה הפוכה לגודל חפצה, לא זה האיש ולא זו התנופה; אפשר ואפילו נמצאו לה תנאי־סיוע נאותים לא היתה יוצאת משיפעת דיבורים העודפת על צומק־מעשים, אבל משראינו וסמוך לראשית פסיעתה, שאנו מגלים בה כיום, כתום שני דור, מן הניחוש הנכון, עלתה בגזירת משמעת המפלגה וראשיה, גדר־מעצורים מכאן וגדר מעצורים מכאן – הרי שנסיונם הוא כמעשה שנחנק באיבו.

[שבט־ניסן תש"א]

---

מאמר ג': עליו ועלינו

מאת

דב סדן

דברים בסדר חלוקת פרס אהרונוביץ'

א

ברשותכם אודכם על הכבוד שנחלק לנו משמה של הסתדרות העובדים, מוקד־הליכוד והעשייה של עם גדול ורב, ולשמו של יוסף אהרונוביץ‘, מאבותיה של תנועת הפועלים העברית וטובי אישיה; כשם שאודכם על תוספת הכבוד שנחלקה לי, להיות לפה לכל החבורה כולה. לא אעלים, כי תהיתי על שום־מה זכיתי לאותה תוספת, שהרי דרכו של עולם שבוחרים לכך או את הזקן שבחבורה או את הצעיר שבה; והרי יש בה זקנים ממני, כשם שיש בה צעירים ממני. ודרכה של תהייה שהיא גוררת אחריה את חברתה, ואמנם תהייתי על הכבוד האחרון, שלא נתפרש טעמו בנימוקי־הדיינים, נמשכה לה תהייתי על הכבוד הראשון, שנתפרש טעמו בנימוקיהם; ולא עוד, אלא תהייתי בעינה עומדת, גם לאחר ששמעתי את שאמרו בי בנימוקיהם, ובחסדכם אפרש בקיצור פרטי־תהייתי. ודאי, הכבוד שנחלק לאליעזר שוחט ולמשה אביגל כדין נחלק – ראשון הוא מחלוצי רעיון־העבודה ומגשימיו, מופת באופיו המוצק ובדרכו העקיבה, הוא עתה מאחרוני הראשונים, שהם בחינת הסלע שעליו נבנה הבית הזה, בית־העבודה, וחייו ועשייתו כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית אושיות־ראשית; אחרון הוא מבוני החינוך על יסודות רעיון־העבודה והגשמתו ברוח תפיסתו, שאישיותו משקפתה, והיא מזיגת הומניסמוס ועממיות, וחלקו במפעל הזה כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית נדבכי־המשך. וכן ודאי, כי הכבוד שנחלק לרבקה גורפיין וללוי בן־אמיתי כדין נחלק – שניהם מעורים, כל ימי היותם בארצנו, בחיי הקומונה העברית, הוא בדגניה ב’ והיא בעין־שמר, ונושאים בעולה של העזה והטהורה שבאוטופיות הדור, לקיים סוציאליסמוס־מרצון, ושגם בימינו ואולי בייחוד בימינו, כשהיא פרוצה לרוח אדישות או לאפישנסי מחוץ ולהתרופפות או לסכסכנות מבית, עודה השאור שבעיסה. יתר על כן, שניהם חן־מקומם על עטם, שערכים אינם מתיישנים להם בתמורת טעמים ואפנות, כשם שהכפר על שמיו ואדמתו אינם מתיישנים בתמורות עתים וזמנים, ונמצאים חייהם ועשייתם כאותו יסוד, שאם אתה שומטו, אין לו לבית טעם של סגולה. אבל הכבוד שנחלק לי, לא ידעתי על שום מה נחלק – עיקר עיסוקי, מחקרי ספרות ולשון, אפילו הייתי מתיימר לומר בהם, כי הם טוענים פרס, ספק הוא אם הדין נותן, שהפרס יהא משמו של הבית הזה ולשמו.

אמת, ימי נעורי היו שרויים בריתחת התנועה החלוצית וימי שחרותי היו נטועים ועומדים בטבור־הגשמתה, והרבה שיחדתי מכוח־עטי לבעיות הציבור, שהבית הזה משמשו, אבל הפובליציסטיקה שלי, שנהגתי בה עד־עתה מנהג אב חורג וסימנך שפסחתי עליה בבוא עת כנוס, נתקיימה בה בחינת אם תעזבנה יום יומיים תעזבך, ובנסותי לסקור שנותי אחרונות איני מוצא בי אלא נסיונות מעטים לשוב אליה, וראש להם התערבותי – בסוגיה אחת שנדרשה והוכרעה בבית הזה, וכמדומה אף באולם הזה; סוגיה, שנוח לה שלא נבראה משנבראה, אולם משנבראה אין לעמיד פנים כאילו לא נבראה, וההתרעה על הקלקלה שבה ועל סכנתה היא מצווה גדולה, שכן דרכה של סכנה כזאת, שהיא כאותה נמלה לבנה, שכבר מוטטה בתי־מידות גדולים מאלה. לא אטול עזות לעצמי לומר כי זכיתי על שום מלחמתי זאת, אבל אורה היתר לעצמי לומר, כי זכיתי על אף מלחמתי זאת, ובאווירה הדחוסה שלנו גם זו לטובה.

כי זאת עלינו לזכור: עט סופרים, הבא לשמש את בעיות הציבור, גם הוא יחול עליו הכלל הגדול: חייב אדם להידבק במידות קונו, ומה קונו נאמר בו: את אשר יאהב יוכיח, אף הוא כך. צאו וראו, כי לעניין אהבה נאמר: ואהבת לרעך כמוך, וריע פירושו כל אדם ואפילו שונאך ושנואך וסימנך: ושאלו איש מרעהו ואשה מרעותה; אבל לעניין תוכחה נאמר: הוכח תוכיח את עמיתך, ומלשונות עמית במקרא ניכר, שפירושו אדם קרוב ואפילו קרוב מכל קרוב, וסימנך: ולא תונה את עמיתך, ללמדך כי הריע מותר, בשעה מיוחדה ונדירה, להונותו, ואילו העמית אין להונותו בשום פנים; ומה לך אונאה כדרך ההתחטאות הממלטת את עצמה מזכות התוכחה וחובתה. והרי הכלל הגדול של הוכח תוכיח עמיתך היה מסד הפובליציסטיקה של תנועת הפועלים העברית, שיוסף אהרונוביץ', כעורכו של “הפועל הצעיר” היה אביה ומחוללה, וכמידת נאמנותו למסד הזה, תוכחת עצמנו לעצמנו, כולנו, והרביעייה היושבת לפניכם בכללם, תלמידיו או לפחות, תלמידי־תלמידיו.

ב

אמרתי: הרביעייה היושבת לפניכם, מתוך שאני משער, כי כל אחד ואחד נרקמה מסכת־רומן, אם ישירה אם עקיפה, בינו ובין יוסף אהרונוביץ‘. וברשותכם אומר מה במסכת הרומן, שאני יודעה יפה יפה, הוא הרומן שבין גדול וקטן, בינו וביני, ושאינו חסר כמדומה צד־מה של פיקנטיות. עיר מולדתי, ברודי עיר הלמדנות היתה והעמידה גדולים בה ומי לנו גדול כר’ אפריים זלמן מרגליות, אף עיר החסידות היתה – ומי לנו גדול כר' משה לייב מסאסוב; אף עיר השכלה היתה – ומי לנו גדול כר' נחמן קרוכמל; אבל בדור אחרון, כשהתנשבה בה רוח העבריות המחודשת, שאלה לה מורים מחוצה לה, ואתה מוצא בהם ילידי ווהלין ופודוליה, – ראשון, שאיני יודע שמו וידעתי חניכתו בלבד, מר קאלר, ואחריו מ. בלאושטיין, הוא דפנא; נפתלי זיגלבאום, הוא תורן; רפאל סופרמן, שאול פרלמוטר ומאיר וולטמן, אף הנחשב שבהם היה איש ברשאד יוסף אהרונוביץ‘, שחותמו נטבע על ציונותה של העיר, עבריותה וחלוציותה – בימי הוראתו בה יסד, בחג השבועות תרס“ה, אגודה, “חלוצי ציון” שמה, שכללה את כל היסודות של תנועת החלוץ”, שעתידה היתה לקום אחרי תריסר שנים; וכל הרוצה לדעת תולדות האגודה הזאת, יקראנה מעל ספרי עתה, בשני הפרקים הקודמים. פרי עשייתו זו היא חבורת העולים הראשונה מבני עירנו בימי העלייה השנייה – אתה מוצא בה את משה אוקין וי. חרי, יהושע אקר ולינה אנדרמן, ושלום קופפר, ומנדל זינגר וחיה ברכה צימרמן, וחבורה זו היא שעוררה את גלי העולים שלאחריה, שגם אני זכיתי להינשא עליהם. הקשרים שבין אבי ההתעוררות הזאת, יוסף אהרנוביץ’, ובין תלמידיו בעירנו התמידו אף אחרי עלייתו, ועדים לכך גם הפולמוס על האגודה הזאת בכלי מבטאם של פועלי ציון “דער יידישער ארבייטער” גם גליוני “הפועל הצעיר”, שעורכם שלחם לעירנו תמידים כסדרם. ואף זאת, כשמפלגת “הפועל הצעיר” ביקשה לשלוח אותו ציר לקונגרס הציונים וכל קופתה לא הספיקה כדי־כך, עמדו תלמידיו בעירנו, וראש להם חיים טרטקובר, ומכרו חמישים שקל והוסיפו על סכומם, כדי לעשות את אהרונוביץ' שלוּחם לוועידת “העברייה”, וכך יכול היה להיות שלוחם של פועלי ארצנו בקונגרס, וכאות תודה לתלמידיו ראה, בשובו לארצנו, לסור, לשבוע ימים, לעירנו וליתן דין וחשבון על שליחותו. ילד בן שש הייתי וממילא לא הייתי בשומעיו, אך הייתי ברואיו – עודי רואה אותו עומד באמצע חצרנו, חצרה של מרת מאלטשי, וצופה סביביו ואני תוהה ובוהה, ואילולא חשש שבי הייתי ממשש בגדיו, אף משום החשש שבי שאלתיו אם בא באמת מארץ ישראל, והרכין עצמו עלי וצבט לחיי לאמור: באמת הייתי ובאמת אהיה וגם אתה תהיה ובאמת. כי פני האיש ועמידתו נחקקו בי לכל ימי חיי – לא פליאה היא; מה שמעתי ומה לא שמעתי עליו בילדותי וכמה, דרך משל, כעסתי על אותה עלמה בת־עירנו שהוא אהבה והיא לא הלכה אחריו אלא אחרי בר־בי־רב מדופלם (ומשהו מזה גונב אל הסיפור “ערים אוהבות” של אשר ברש, גם הוא מורה בעירנו) וכמה כעסתי על דודי זקני ר' שלום שו“ב, ראש הקנאים שבעיר, שהצניח מדקרות לתוך בגדו של פוניה־ציוניסט, לבלבל עליו נאומו בבית־הכנסת. אבל כי הוא נחקק בו מראה הילד, ובבואי אליו ראשונה בארצנו, צמצם עיניו וזכר עניין החצר והשיח – חידה היא ותהי לחידה. הרבה יכולתי לספר על זימונינו ואסתפק במעשה מכלל המעשים שהיו – אבי מורי נהפך עליו הגלגל וביקש להסתייע בי ואני באותה שעה פרקתי מעלי עול פרנסה והלכתי לשאול עצת יוסף אהרונוביץ', שאלני אם יש לי סיכויי עבודה ששכרה בצידה, עניתיו לשון אפשר, דהיינו אפשר פלוני מו”ל יעסיקני במלאכת־תירגום; שאלני אם אוכל להביא שטרות מידו על סכום של כך וכך, והוא במושגי הימים ההם, בייחוד לגבי אדם בטל מעבודה ושכרה ונזהר ממתנת בשר ודם והלוואתם, סכום כמעט פאנטאסטי, ולאותות תמהוני העיר כי, בעצם שטרות אלה כחספא בעלמא והוא מוכן לצרף שוברם בצידם. אין צריך לומר כי אותו מו"ל, שלא הסתכן בכל מאומה, נתן לי את השטרות הנדרשים, והסכום נשלח מיד לאבי לרווחתו ולרווחתי. וכשהודיתי למיטיבי על כך, שהבנתי שעשאני לווה על דרך־שחוק ובאמת נטל את האחריות על עצמו ושאלתיו כיצד נהג כדרך שנהג, לימדני פרק בערובות ובבטחונות שרובם מדומים, וכשהוספתי והקשיתי, שאין בידי אפילו כדי ערובה מדומה, חייך כנגדי והקשה: וזה שלא תישן בלילות עד שלא תשלם לי, ועד הפרוטה האחרונה, אינו ולא־כלום בעיניך? למותר לומר, כי נבואתו קמה כתומה, אבל בשעה שיצאתי מלפניו הרהרתי: באנק ושטרות, קונטו ודיסקונטו, חישובים ומאזנים, ערובות ובטחונות, ועיקר הסמיכה הוא, ביסודו של דבר וסופו – היחיד ומצפונו.

ג

ולא אוכל לכחד תחת לשוני, כי ככל שאני מעלה לפני את הסברה המקובלת, כי האדם בשעת מיתתו חוזר ונפרש לפניו כל סרט־חייו, הריני מוצא אחיזה לה במה שאירעני בפטירתו של יוסף אהרונוביץ' – באותו יום, יומו של חול המועד, ננערתי מתוך הרגשת חפץ שכמותה כהרגשת כורח לכתוב על יוסף אהרונוביץ' ומתוך קוצר רוח מוזר ישבתי וקיימתי את חפצי וכרחי והנחתי דברי באמצעם, וירדתי לעיר, והנה שמעתי כי אהרונוביץ' נפטר לעולמו ואני לא שמעתי קודם על חליו. סיפרתי מה שארעני לזלמן רובשוב, הוא שזר, ושאלתיו, האם להשלים את דברי וזירזני לכך, ולמחרת קראו מלווי ארונו של הנפטר את דברי עליו. נמצא בהם שאיני פורש בשמו שלגלג עלי: ככה, נקרולוגים מוכנים במגירתך על פלוני ועל אלמוני וצופים למיתתם. דבריו הכאיבוני עד היסוד בי, אך לא עניתיו, אבל במר נפשי סיפרתי את שאירעני לש"י עגנון והוא בעינו החדה אף השכיל לנחש במדוקדק עד היכן כתבתי מתוך ודאות, כי האיש עודנו חי, ומהיכן כתבתי מתוך ידיעה, שאיננו עוד, או כלשונו: עד כאן שמחת נרו יאיר, מכאן ואילך תוגת זכרונו לברכה. בדברי ההם ניסיתי לעמוד על תכונת הסופר שבאהרונוביץ' שכתיבתו מעורטלה מסלסול וקישוטים, סגנונה פשוט, וניכרת בו יגיעת המחשבה וכובד ביטויה, הוא הביטוי העשוי ללא פאר, ברו עמום ותוכו גוש־הגיון הכוסח את שבילו בכבדות אך בביטחה ומאיר את מעלות הדרך ומורדותיה בפנס־החומרה, שנראתה לבעליה כתמצית המוסר. אוסיף ואומר כי דרכו אינה דרך הביטוי היחידה בפוביליציסטיקה שלנו, שיש גם דרך התקיפות או הריצוי גם דרך הפתוס או האירוניה וכל דרך ודרך אם היא מבטאה אמיתו של ההולך בה צדקתה עמה, אבל לא אחת אנו חשים, במבוכם של הימים, חסרונה של הנעימה הפוריטנית, הנזירית, שנעדרה מדפי הפובליציסטיקה שלנו, אם כי הדיה עודם מהמים בחיתוך־דיבורו של אחד קדיש לוז או אחר ישראל גורי, ללמדך כי גחלת המורשת ההיא לא כבתה עוד. גחלת זו, שלהבתה המוצנעת ניזונית מן ההכרה, כי תנועה בראשיתה אפשר וכמעט מוכרח, שאמיתה תהא גדולה מכוחה, אבל בהמשכה אוי לה אם כוחה גדול מאמיתה ואשריה אם כוחה כאמיתה ואמיתה ככוחה.

[ז' כסלו תשכ"ג]

---

איש אמונים, על חיים טרטקובר

מאת

דב סדן

א

בשוקה של עיר־מולדתי, ברודי, התנוסס, מעל פתח בית מסחר גדול, שלט רחב וראשו אותיות עבריות ובולטות: אחים טרטקובר. משפחה היא שישבה בעיר דורות – נ. מ. גלבר מצאה, לפי רישומה בפינקס, לפחות במשך מאתיים שנה, אך פירסומה בה בשני דורות אחרונים – בית, פירמה, שם־דבר. לא כרגיל בעיר הזאת, בכוח של ייחוס־אבות, כלי־קודש, טפסרים וגבאים, אלא בכוח יחוס־עצמו. אביהם של ששת האחים, ר' אריה צבי, איש־עם עמל. סאלף־מאיד־מאן, אופי. יתום קודם בר־מצווה הוא מטיל על עצמו פרנסת אחיו ואחיותיו ואינו נושא אשה עד שהוא רואה מעמדם מעמד. פרנסתו עסק־דגים – בריכת מים לו מעבר לגבול, בווהלין, בראשית השבוע הוא נוסע שמה להביא דגיו ובסופו הוא מוכרם באולם המיוחד שבשוק. כמותו כבני משפחתו, חסונים וחרוצים – גם אחיו, חוּץ לאחד שהיה חייט, גם גיסיו, שהיו קודם ז’נדארמים בכיבוש בוסניה הרצוגווינה, הם סוחרי דגים. והצד השווה שבהם אנשי־עמל, יהודים פשוטים וכשרים. תפילתם בבית־המדרש של בעל־עגלות, שאבות אבותיהם היו בבוניו, ועתה מתפלליו סוחרים זעירים ואומנים, ובייחוד בעלי־עגלה, יראי־שמים ואוהבי־תורה, מהם גם תלמידי־חכמים. בבית־המדרש ובבית־המשפחה סופג בן הזקונים, חיים, רוח עממיות, קדושה, חגיגיות, שפירנסה אותו והתגעגע עליה וניסה להחיותה כל ימיו. האב הולך בוקר וערב לבית התפילה, עובר לפעמים לפני התיבה, מענג את לב צעיר בניו בתפילתו ובהליכותיו, כי קולו – נועם, רגשו – אמת וארחו – שלימות. אחרי יובל שנים, כשהוא רושם את זכרונותיו, הוא מזכיר בריגשה את הבית בימי שבת ומועד (הוא כותב לתומו: “החיים האלה קיבלו לאחר זמן צורת הציונות”) ומשרטט דמות אביו ושבח אפיו (בימי הבחירות לפרלמנט, כשסוחרי העיר הנכבדים מוכרים קולותיהם לד“ר ביק, נותן סוחר־הדגים הפשוט קולו לסניגור הנודע הרב ד”ר בלוך) ואף יספר, כי לאחר פטירתו, כשהיה חולמו חי וקיים, לא ידע נפשו מרוב אושר.

האב עלה בחריצותו וישרו, ובחיי המשפחה חל מעבר משולש – מן הדירה עם הגן בעיבורה של העיר אל דירה בטבורה, מחנות דגים לחנות מכולת סיטונית, מבית המדרש של בעלי העגלה לבית המדרש של ר' שואל חריף, הנשוך בביתו של ר' גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט (שהיה קניין משפחת־אמי ונולדתי בו והייתי אחרון יורשיו) ממול בית הכנסת הגדול, אבל רוח המשפחה בעינה עומדת – האב והאם, יפים במראה ובקומה, נודעים באהבת־סדר, נקיון, הקפדה, מכלכלים ביתם כקדם. בית המסחר הרחיב מעגלו לא בלבד מחוצה לעיר אלא גם מחוצה למדינה, שוב אינו יכול להסתפק בלבלר שפנקסו עברית ויהודית והוא מושיב לבלר שפנקסו גרמנית. האב שנעשה מנהל בנק, לומד לחתום שמו בלועזית, אבל הבנים, המתחנכים על דרך המסורת, רובה קודש – החל בלימודי־חדר וכלה בלימוד קריאת התורה, וקצתה חול – החל בלימוד כתיבה נאה (“שורה־גריזלאך”) וכלה בלימוד הנהלת ספרים ולשון רוסית, אינם נשלחים לבית־הספר, פרט לבן־הזקונים. האב מבקש לראותו גם בגימנסיה הגרמנית שבעיר שהיתה סגורה בשבת, ועתה היא פתוחה. אמנם אין חובה לכתוב בשבת ואדרבה תכנית הלימודים מסודרת באופן שלא יהא צורך בכך. על כן נוהרים הנה תלמידים מערים קרובות ורחוקות. אבל אותה שנה באה צרה חדשה – חובת־המדים, ונמצאה ההליכה לבית־הספר בשבת בולטת ביותר. שעל כן היתה בזה מחלוקת (כשההורים ביקשו שהבנים לא יבינו ויכוחם היו מדברים בלשון שהללו לא נזקקו לה – פולנית) והכריע האב, בייחוד שסייע בידו בנו בכורו, נתן, אבטודידאקט ואיש פעלים, שהיה עד מהרה ראש הבית ופטרונו. כי בן־הזקונים הוא רק בן עשר במות עליו אמו, ובר־מצוה במות עליו אביו.

ב

ודאי, הגימנסיה כובשת כמחצית הימים, אבל עיקר החיים, ראש ההתעניינות הוא מחוצה לה. בערבים נמשך הנער לבית־המזיגה של משה אולסקר, בימת אחרוני זמרי העיר (בראדער זינגער), העומדים לפני שולחן מועט, בלא חיפוי ואיפור, ומשמיעים שירים, ובייחוד דוּאֶטים, ועצם־נעימתם נוגע עד הלב, הנוח להתרגש. וכן הוא נמשך להצגות היהודיות הנערכות בידי בנו של זלי שור (הנוער שבעיר, שראה דרכם של תיאטראות וינה, – כגון הקארל־תיאטר, שבא הנה להצגות־אושפיז – מכריחו לטייב משחקו ותכניתו), לא־כל־שכן שהוא נמשך לסופר או שחקן מפורסם הבא לעיר. כך זכור לו ביקורו של אברהם גולדפאדן, שהקאסינו היהודי סידר לו נשף קריאה, שעשתה רושם רב, בייחוד שיר על שבתיאל המלאך הממונה על האפייה לכבוד שבת. וכל יום שישי הוא קונה לו מעשה ביכלאך, שקונטרסו עולה צ"ל, והוא מתענג על סיפורי המעשיות על הצדיקים וגדולי התורה, ומענג בהם את אמו חורגתו. מקור של מעשיות הוא גם דודו ר' יעקב מאיר הוזנבנד, שהיה אמן הסיפור, והקטנים היו מבקשים קירבתו לשמוע סיפוריו.

ודאי, הגימנסיה, הישיבה בה היא במדים ובגילוי־ראש והלימוד בה בלשון־נכר, אבל בן־העם נאמן להווי של הבית, הרחוב, החיים מסביב. עולם המצוות נראה לו בכפל־בחינותיו – גם ברוח־השירה וגם בדרך־החומרה, גם בספירת היופי וגם בתחום־המשמעת. קשה לו לחכות שש שעות בין בשר וחלב, אבל הוא מחכה (שעונו בידו!), קשה לו שלא לרחוץ בנהר בשבת, אבל אינו רוחץ (“בצער רב משלתי ברוחי אבל משלתי”), קשים צום כיפור וצום החמישי וכדומה, אך הוא שומרם (“אבל האיסור גבר על התאווה”). אחרי שנים הרבה, כשניסה בעל־פה ובכתב (במאמר שהעלה הד רב, על עמודי “השילוח”) לעשות, בקרב הציונות החילונית, נפשות להווי המסורת, חגיה ומנהגיה, דיבר על הבחינה האחת, בחינת יופי, אבל מי שהכיר דרכו בחיים ידע, מה גדלה השפעת הבחינה האחרת, בחינת המשמעת.

ודאי, מורים בגימנסיה עושים פעולתם, אבל גדולה משלהם פעולתו של אותו דרשן צעיר, נלהב, ומלהיב שקירב את הנער ביותר ואמרותיו נתקעו בלבו (“השם שומע תפילתו של כל יהודי, אפילו אינו יודע אלא לפטפט, כאותה אם המבינה פיטפוטי ילדיה שאינם מובנים לשאר בני אדם”); גדולה פעולתם של סיפורי שמ"ר, בייחוד אלה שנושאם היסטורי, וגם בימים כששיפור טעמו הראה לו פגמיהם, היה בסניגורי הסופר העממי הזה ובימי זקנה שמח לשמוע כי קמו לו פרקליטים בחוקרי־הספרות; גדולה פעולתו של המנהג המיוחד בעיר – בחדשי החופש יוצאים תלמידי הגימנסיה היהודים לבית הקברות הישן, מתקנים המצבות, מחדשים הנוסחאות המחוקים, מחיים כמה וכמה אגדות, בייחוד על קידוש השם. אין בי ספק, כי פה קנה לעצמו את ההכרה שיצא אחרי שנים (במאמר אחר ב“השילוח”), להפיצה ברבים – שמירת נכסי האמנות המקורית והפולקלור שלנו, כשם שקרוב אצלי, כי פה נתעוררו אחרים – אם מ. וישניצר, אם נ. מ. גלבר – לחקר קורותינו. על כל פנים מבשרי חזיתי זאת.

גדול רישומו של חלל הכיתה המרוּוח בגימנסיה שעל יד סוללות העיר, גדול ממנו רישומו של חלל הכיתה הצר בחדרו של ר' יעקב שמואל גולדנטאל, שעל יד בית הכנסת הגדול. משפחת חכמים ובקיאים (שארו, ששמו כשמו, סופר עברי ומרצה ללשונות המזרח באוניברסיטת וינה) – ידע בחושו הפדגוגי המפליא לנטוע אהבה למקרא, לאגדה, לדקדוק, ותלמידיו – מהם צבי פרץ חיות – רחשו לו רוב תודה ונצרו זכרו באהבה. פה ניטעה אהבה ללשון העברית (נקנתה גם בשחוק הנודע: אב־בן), שהנער היה אבירה כל ימיו.

ג

אהבת הלשון, שהיא אמנם מקפלת בתוכה ממילא אהבת ציון המכוסה, קדמה לאהבת ציון הנגלית. לכאורה מובן הדבר בימים, שהבהבהו בעיר־ההשכלה אחרוני־האורים של אוהבי השרידה היחידה. אבל, העלם הזה לא היה לו נתיב אליהם – מי לך אישיות פופולארית בעיר כהשיל שור בעל “החלוץ”, המהלך בפיאה הנכרית לו, והוא כאגדה בחייו, והוא העלם, אינו זוכר כי ראהו וגם לשנים כשהראו לו תמונתו לא נזכר כי ראהו. אמנם, הוא ידע אילו חצאי־משכילים, חובשי צילינדרים, מהם שכבר קראו “נייע פרייע פרעסע”, מהם שנאמנו עוד ל“ווינער טאגבלאט” (אולי מפני שמייסדו, מוריץ שאֶפּס, הוא בן העיירה הקרובה בוסק, וצאצא השבתאים שבה), אבל ספק אם היה לו נתיב אליהם. לפני שנים לא רבות פעלו פה בפינת העברית תלמידי הגימנסיה – יהודה לייב לנדא, מיכל ברקוביץ וסייעה על ידם נערה, בריינדל גולד, והם הציגו אפילו מחזה עברי, אבל משהלכו כאילו נשתקע הכל. על כל פנים העלם אינו יודע עליהם ופעלם – הרי בימי חופש, בעיירה ווהלינית, נודעת לו בראשונה מציאותה של ספרות עברית חדשה, חיה, הוא רואה בראשונה את חוברות “השילוח” ובשובו ראשית מעשהו רכישת ספר עברי. לאחריו באים ספרים אחרים, עד שאין לך כל ספר עברי שיצא לאור שלא רכשו לעצמו, לחוגו – ולשנים ראינו אנו דור שלאחריו, את פרי הרכישה הזאת – ספריית בית העם הסדורה והערוכה, שלא חסר בה כל ספר עברי בספרות ההשכלית והחדשה, והוא מקור ידיעתנו ולימודנו.

גם באהבת ציון פילס לו נתיב משלו אליה – בימי הילדות בא לידו ספרו של לודויג אוגוסט פראנקל על ארץ־ישראל; המלמד קרא עמו “אהבת ציון” למאפו; רושם עז עשו קונטרסי “סיפורים” של הוצאת ברנדס בפראג ובקראו בהם שכח כל שמסביבו, מדי פעם בפעם באה לידו ה“אסטרייכישה וואָכנשריפט” של בלוך, וכדומה. נראה, כי כמותו היו גם תלמידים אחרים, מבקשים עצמם נתיב לעצמם – עד שהם מתלכדים – ביזמתם של אברהם רובינזון (שהיה אחר כך מזכירו של וולפסון) ומרדכי וישניצר (שהיה אחר כך מזכיר “עזרה” הברלינית ונודע בחיבוריו) – חוג קוראי עברית. הם באים (כמובן, בסתר, בבגדים ציביליים) באסיפות חברת “ציון” המחליפה נשיאיה (כמה היינו תמהים אחרי שנים לשמוע, כי הללו היו ציונים), עד שעומדים בראשה מי שציונותם מתקיימת, בכור האחים טרטקובר – נתן, מראשי הציונים בעיר, ציר־הקונגרס (אביו של אריה טרטקובר). אבל חברה זו שתחילתה בעלי בתים ואברכים יודעי עברית ומטפחיה – נאום עברי בחגיגות חובה – סופה מתלעזת. שעל כן החוג העברי בתלמידי הגימנסיה עושה בעצמו, לבדו, ופעולתו נאה – דרכו עברו כל התלמידים היהודים שבגימנסיה. במרכז – אחד העם. הציפיה לכל חוברת “השילוח” היא בקוצר רוח (“כבר הצבע הירוק של המעטפות היה מרפא את מחלותי”). והחוג מכפיל ומעתיק את מאמרי אחד העם להפיצם ברבים (“כשהייתי מקריא “חצי נחמה” בפני חברי היו עיני יורדות דמעות”). בעצם, עד אוגנדה אין הציונות הרוחנית והציונות הפוליטית יריבות אלא אחיות משלימות, שעל־כן אין כוכבו של אחד העם מכהה מזלו של הרצל – יש מקום בלב להניח שתי אהבות. והרי גם שמשה של לשון־הנצח אינו מכהה את ירחה של לשון־הזמן, והחוג מטפח את שיר־העם, מעלה מחזות גולדפאדן, מתענג על ה“יוד” בשל שלום עליכם.

הדביקות, שהעלם דבק בציונות הרוחנית, באה גם משום שהיא היתה מחייבת. לא די היה בה בדיקלאראציה – צריך ללמוד, לקרוא, לטפח. וראיה לכך הדביקות בציונות הפוליטית, ככל שהיתה מחייבת. התלהבות לדרשותיו של א. לובצקי, שהיה שר את דבריו בניגון ליטאי שובה לב ומעודד לפעולה לטובת הקולוניאלבאנק; ההתלהבות לפעולת הקרן הקיימת – לפני היות הקופסה היו נוטלים קופסאות כשל ר' מאיר בעל הנס וצובעים אותן כחול־לבן, בהושענא רבה היו מחזרים על הפתחים עם שאר הקבצנים, היו הולכים לחתונות, מעמידים קערה בערב־יום־כיפור – והעלם כמתאמן לפעולתו שתבוא לאחר שנים. וכך פעולה מתחרזת לפעולה, עד שהוא פושט מדי־שרד של גימנסיה ועומד בשערי־האוניברסיטה.

ד

כלל הוא לגומרי־גימנסיה בעירנו, שהוא פוסח על המכללה הקרובה בלבוב ומפליג למכללה הרחוקה בווינה, וגם האנטוזיאֶסט הצעיר שלנו מבקש להיאמן לכלל זה, באה מלכת־לבו, העברייה, ומעכבתו. פעולתו בעירו נתפשט פירסומה, ועברים בלבוב רותמים אותו לפעולה כזאת בעירם. הוא נענה להם ובמשך שנה מטפחת השלישייה – הוא, יוסף רייצס ואברהם זילברשיין – פעולה עברית עניפה בין הסטודנטים, תלמידים ותלמידות. והאווירה סביבה אווירה עברית ממש – פה המורה המסור, הנפלא יצחק שווארץ ואליעזר מאיר ליפשיץ חלוצי ההברה הספרדית; פה שלמה שילר, המקרב את העלם; פה אברהם קורקיס (“אדם פנינה למד ואווניק”); פה אגודת “שפה ברורה”, שהעלם נבחר נשיאה.

לאחר שנת העבודה לעברית באה – וינה. העלם מבקש ללמוד בסמינאר־לרבנים, להיות רב, ולא כל כך מרגש־דת, כמו מאמונה, כי בתורת רב ומטיף יוכל להגדיל לעשות לציונות ולעברית, אף סופו הולך למחלקת־המשפטים. החלום – להיות חבר האגודה, שחפפה עליה הפטרונות של פרץ סמולנסקין, אגודת “קדימה”; המגמה – להקליט בה רוח עברית; אבל המציאות – קהילה טמועה, שגם ציוניה טמועים, שהרי כל ההבדל שביניהם ובין המתבוללים הוא לא בחיים, שהם עיקר, אלא בסיסמה, שהיא טפלה לעיקר. לקריאת הרצל, שעודו בחיים, יש גל התעוררות לכבוש את הקהילה, המסרבת לרשום רך שנולד בשם עברי ויהודי, אך כשוך־הגל שוב אותה טמיעה, אותה ריקנות. לא נשאר אלא מפלט אחד – החוג. תחילתו קטן, בהקפה בורסא, אחר־כך בא חוג גדול יותר, “תיאודור הרצל”, ובו יוסף מייזל וארתור פרויד, ליאו גולדהאמר והמשורר הוגו צוקרמן; בו ארנסט מילר (אחר כך מורה בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, מתרגם שירי ביאליק ופרקי הזוהר) ואחרים. פה נעשית עבודה – טיפוח הידיעה של ספרותנו, על ארץ־ישראל.

אך המיפנה בחיי העלם בא, בבואו לימי־החופש לעיר־מולדתו, ונקרא להיפגש עם אברך, פליט־רוסיה, והפגישה עמו בגן־העיר היתה ראשית פעולה ברוכה. הפליט, יוסף אהרונוביץ‘, נעשה עמוד־תווך – בהוראה, בחינוך, בהדרכה. איש “פועלי־ציון” היה באותו פרק ודרש לקיים את הציונות למעשה – לשם כך יסד את האגודה “חלוצי־ציון”, מגרעיני ראשית של איגוד להכשרה ולעלייה. אין צריך לומר, כי העלם הוא בנלהבי האגודה, שחבריה קצתם עולים בממש – יוסף אהרונוביץ’ עצמו, המורה משה בלושטיין (הוא המשורר מ. דפנא), יהושע אֶקר, לינה אנדרמן, י. חרי, משה אוקין ולימים מנדל זינגר – וקצתם מבקשים לעלות. מעתה נקשרו קשרים בין העלם ובין חברו ומדריכו שנעשה כנודע, מראשי “הפועל הצעיר” ועורך עתונו. הוא שולח לו, לחברו תלמידו, את עתונו. תחילה בהקטוגראפים ואחר־כך בדפוס, וכן הוא שולח לו מכתבים מפורטים, המתפרסמים אחר־כך, מהם בכתב העת של קורקיס, ועושים רושם. דומה, תחת “השילוח” בא עתה בלב־העלם “הפועל הצעיר” (“כמעט שלא יכולתי לתאר לי את חיי הרוחניים בלי האורגן הזה”). בכל חום־לבו הוא מטיל עצמו במערכה הגדולה של בחירות לפרלמנט האוסטרי, כשהמוני־היהודים בעירנו, והציונים בראשם, נלחמו בשרתנות הכפולה, של צדיקי־החסידים מכאן ושל משכילי־הטמיעה מכאן, כשם שנלחמו בנכלי־הביורוקרטיה, ונשאו קנסות, רדיפות, היזקות, אך כבשו מקום בפרלמנט לקברניטם האהוב והמסור, נקי־הכפיים ובר־הלבב, א. שטאנד. כמרקחה היתה העיר, כהתעוררות גדולה ואחת, וטבורה של ההתעוררות, בית האחים טרטקובר – בכורם, נתן, הוא מוח הפעולה וצעירם, חיים (המכונה בעיר בשמות חיבה: מוניו או חאחא) הוא לבה. אך לבו של הלב כבר היה ממושכן – להקטוגראפים של “הפועל הצעיר”, לארץ־החמדה, למפעל־חלוציה, ולא יצאו ימים מרובים, והוא ואחיו־בכורו הולכים אליה, לראות את הבונים והשבועות שהוא עשה בה, נתחמם בו לב המאמין הנרגש.

ה

דומה, כי שמעו הגיע לרשות רבים גדולה יותר עם פירסומו מעל דפי “השילוח” – הלא הם מאמריו “מנהגינו הדתיים” (תרס“ט־תר”ע), “פליטת עבר” (תרע"ב), וכן אמר לי ב. כצנלסון, כי למקראם נרשם שם־מחברם בליבו לטובה. נראה משום שמאמרים אלה עסקו בשאלות שהטרידו לשנים את ציבור הפועלים הצעיר, ובייחוד את הקיבוצים והמושבים. צומת השאלות היא מסכת מלוא החיים, שחותמם חותם של יהדות, לא כמערכה מופשטת, אידיאולוגית, אלא כמסכת מוחשית של הוויה על אורחותיה ומנהגותיה. ההנחה שבידו היתה כי עמנו חי בגולה, עד בוא שיווי הזכויות, חיים לאומיים נורמאליים בתנאים שאינם נורמליים, ואילו מאז שיווי הזכויות נתערערו החיים האלה ונתרוקנה מלאותם, ואין פיצוי ותשלום בתכנית כשל אחד־העם, המסתפק בהצעת חברות מוסריות, ואין בה כדי להקיף את החיים כולם, שאי אפשר להם בלא דפוסים של מסורת. ואם האדם המגודל לא די לו בהפשטה, הילד לא כל שכן. אף התכניות של הצעת חגים לאומיים שיבואו תחת החגים הדתיים אין בה ממש, לפי שלא יהיה בהם לא כאותו היופי ולא כאותו הפיוט שבשבתות ושבמועדים במזלה של האמונה ומסורתה. והוא מודה בפירוש: “אני לכשלעצמי נותן בלי מלחמה פנימית את היתרון לחג הבית הישן מחמת הפיוט שבו ומפאת הרושם שיעשה על הילדים”. כדוגמה לחיבוטי הדור, הדוגל בלאומיות היהודית המודרנית, הביא מעשה בשטאנד, שסיפר לו על חפצו העז לעשות את חג־הפסח בביתו של יהודי פשוט בעיר נידחת בגליציה או ברוסיה, אלא שהוא חשש, שמא אותו יהודי לא יחוג, בשל האורח, את החג כהלכתו ובתום לבו. ואילו תכניתו שלו עצמו אינה אלא שימוש בדרושו של אחד העם במעשה החבית ויינה, על דרך קיומם של מסורת המנהגים מתוך הפשטת הדת שהם משמשים אותה. “הרי אפשר להשאיר אפילו קליפה זו עד כמה שהיא יפה ואף־על־פי־כן להפשיט הדתיות ממנה”. קשה לומר, כי הוא חשב את מחשבתו עד תומה, ולימים אף הוא עצמו עמד על הפרצים שבקונצפציה שלו. אבל נראה כי בינתיים חלה בו תמורה, שכן בימי חיבור מאמרו ראה עצמו, כהכרזתו הברורה, לא־דתי, ולא ידע עדיין, עד מה כל חיותה של לאומיותו ניזונית מן הרפלכסים של חוויותיו מהיותו תמים עם הווייתם של יהודים יראי־השם, כרוב יהודי עירו, ואילו בימים רחוקים מימי מאמריו, אלא ימים שישב ישיבת־קבע בארצנו היה בו כדי קונוורסיה, שלא היה בה כוח להיות קונוורסיה ממש. ועוד זאת, הקורא במאמריו רואה אותו חוזר על מילה אחת, אם כשם עצם: יופי, אם כתואר: יפה, וניכר רישומם של “אוסט אונד וועסט”, “בצלאל”, האמנות היהודית המודרנית, והישלה את עצמו, כי מה שיפה לה לאמנות יפה להם לחיים, כשם שהישלה את עצמו שאפשר להתפרנס לאורך ימים על קליפה שניטל תוכה שצמחה ממנו וסביביו, כביכול אפשר להתפרנס על ריבית שאזלה קרנה. אבל דבריו בשעתם היה בהם משום מידת־עוז, שהרי חבריו נשתכרו כל־כך ממליצות הלאומיות המודרנית, שאפילו לא ראו אפשרותה של עצם־השאלה.

כדי לבין רקע חיבוטיו אלה עלינו להסיט עצמנו לפרקי חייו הקודמים. קודם כל ראוי להבליט, כי נשפע ביותר מתורת אחד העם. אף הודה, כי כל ימיו האמין במציאות הבורא ואחד העם הוא שהזיזו לזמן־מה מאמונתו. עד היכן הגיעה חיבתו לאחד העם שהיה מכפיל מאמריו ומפיצם בין חבריו. וכן דין לזכור, כי עוד בנעוריו ביקש לעלות לארץ־ישראל, אולם יוסף רייצס הביאו ללבוב והיה בה מורה לעברית בין חוגי תלמידי־הגימנסיות. הנפש החיה בתנועה העברית הזאת היה גיסו של רייצס, הוא הסופר והפדגוג הנודע ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, שהלך לימים לארץ־ישראל ונעשה מעמודי התווך של החינוך. כחידוש בחבורה זו היה עניין ההברה הספרדית, שבאה בהשפעת הדיבור בארץ ישראל, וסירבו לה בגלילות רבים, מאוקריינה עד ליטא, וכאן בלבוב נקלטה וממנה נתפשטה על פני גליציה, בעיקר במאמציו של המורה המצוין יצחק שווארץ. המורים המתנדבים, שנמנה עמהם, מלבד טרטקובר ורייצס, גם אברהם זילברשיין, הרחיבו את הוראתם גם על חוגים לפי הטף. מתוך התנועה הזאת נולדה גם אגודת “שפה ברורה” וטרטקובר היה כמה זמן נשיאה ופעלו בה שלמה שילר, יעקב קורקיס ואחרים. אך התנועה העברית לא הגיעה כדי ייסודו של כלי־מבטא לתלמידי הגימנסיה, ועל כן נוסד בידי האסקלר כלי־מבטא פולני Moriah, אך גם הוא עשה לעברית. עד־כמה עניין העברית היה חביב עליו על טרטקובר אנו למדים, כי בספרו של אברהם קורקיס הוא שהגדירו, כאמור, כאיש מאנשי ל"ו, וכדי להוסיף שבח על שבחו הוא מוסיף, כי נוהג היה יום יום, לפני לכתו למשרד (הוא היה מזכיר לשכת המסחר בלבוב) לקרוא פרק קריאה עברי בפני בני משפחתו.

ואם ישיבתו בלבוב סייעה הרבה לחיזוקו של טרטקובר בדרכו, באה ישיבתו בווינה והוסיפה עליה. כאן נמצאו לו כמה עיסוקים, שעזר לו לזיגמונד וורנר וסייע בעבודת הסניף לסטאטיסטיקה יהודית מייסודו של רופין. עזר בהוצאת שירי ביאליק בתרגומו של ארנסט מילר, אך לא היה בכל אלה לחלצו מהרגשת הריקנות שמסביב, שגברה בייחוד משנשארו הציונים כמעורטלים, בהילקח אדונם מעליהם. ועל יום מותו של הרצל יספר, כי כל אותו יום בכה וקרא: מלך היהודים מת.

ו

ולא הזכרנו פרקי חיים קודמים אלה, אלא כדי להבליט מה תמורה הטיל בו זימונו עם יוסף אהרונוביץ' וקשרו עם “הפועל הצעיר”. בתקופה ההיא חלה גם נסיעתו לארץ־ישראל (תרס"ח). הנסיעה היתה דרך אודיסה ושמח להזדמן עם מנדלי, אוסישקין, לוינסקי, רב צעיר, קלוזנר, ברכיהו ובייחוד עם ביאליק. אגב, כשמוע ביאליק כי האורח הוא בן גליציה שאל דרך ליצה: ומה שלום פסיל בלבן המדפיסה בלמברג. מנסיעתו באנייה זכור לו שיר נאה שהיה מיישן בו את בנו, שקראו תיאודור על שם המנהיג הנערץ. ברשמי נסיעתו היה מתאר את יפו שממנה מיהר לרחובות להתראות עם יוסף אהרונוביץ‘, שהיה פועל פרדס, וישב בדירה שהיתה כמעט ערומה לחלוטין. וכך תיאר חתונה ברחובות, שהופיעו בה פתאום משה סמילנסקי ויוסף אהרונוביץ’, ורקדו עם הרוקדים עד שנפלו עייפים על הרצפה. מה שהפליאו, היא קרבת הנפש שהראו לו – הנה נפצע פועל בבית חרושת ומת בפצעיו ונקרא הוא, האורח, להספידו (“זמן רב – הוא כותב – מוכרח היה לעבור, עד שיכולתי לרכוש לי מחדש את שיווי משקלי הנפשי”); הנה היתה אזכרה להרצל ונקרא גם הוא לנאום כאחד עם סמילנסקי ומרדכי בן הלל הכהן. נרשמו בלבו בייחוד הפגישות עם א. ד. גורדון (הוא ביקר אותו ב“שומירה” שלו) ועם יצחק וילקנסקי (דיבר בגנותה של ביקורת בריינין על יל"ג), עם יעקב רבינוביץ, אף הכיר את ש“י עגנון. שמח להזדמן עם מכריו מכבר, כגון בן עירו יהושע אקר, או חבריו מוינה, ארנסט מילר, וא. רוזנשטיין וחברו מלבוב יעקב טהון, שהציגו בפני רופין, שבא זה מקרוב ומזוודותיו היו עוד ארוזות. בבואו לירושלים חזר ותמה כי נקרא להיות בנואמים בחגיגת חג השבועות שבבית־העם. “מאוד השתוממתי על כך – הוא כותב – שהסופר והעסקן ברזילי מזמין אותי, הצעיר, להרצאה ובפרט לנאום חגיגי”. ולא עוד אלא ח. א. זוטא ביקש ממני, האורח, שיגיד את כל האמת. “אחרי שמעי את הדברים האלה יוצאים מפי חלוץ ההוראה בארץ ישראל – הוא כותב – נמלא לבי בושה, ותפילה אחת קיננה אז בלבי, שתיפתח האדמה ותבלע אותי חי. אני הצעיר בן כ”ה שבא מחו”ל כאורח, שלא סבל בשביל ארץ־ישראל, צריך להגיד את האמת לבני ירושלים". וביותר התרגש בראותו בין הקהל את אליעזר בן־יהודה “ובכן – הוא כותב – להם צריך אנוכי להגיד מוסר”. ומה בכל זאת אמר – דיבר בשבחו של היישוב הישן שהניח את היסוד ליישוב החדש.

גדול היה גם רישום טיולו בעמק שעשאו בדילז’נס, וכן רישום פגישתו עם מניה שוחט, וביותר נרשם מדרך חינוכו של וילקומיץ בראש־פינה. “התבוננתי – יכתוב – בהערצה רבה, איך הקצה לכל תלמיד ערוגה בגן ובאיזו מסירות קדושה הקדיש את עצמו לעבודתו החלוצית”.

ז

נסיעה זו בארץ־ישראל היתה לו כמעיין משובב נפש וזכרונותיה עלו וחזרו ועלו בלבו. בשובו לווינה ביקש תחילה תלמוד שחיבורו לקרקע ולמד שנה לימודי־הטבע (תורת הצמחים), ואך חזר למקצוע הנודע של האינטליגנציה הציונית – משפטים, ונעשה מזכיר בית־הדין בווינה ופעל באגודת האקדמאים העברית “קדימה” (ביחד עם רוזנשטיין וקורנגרין) והיה גם ראשון נשיאיה. חזר לגליציה – שנת עבודתו הרשמית עברה עליו בסטניסלב וסופו עבר לדרוהוביץ' ונעשה בה פרקליט. בחייו פה אנו עומדים על רקע מאמריו הנזכרים: “לאט לאט – יכתוב – נתעורר בלבי הצורך לשלב לתוך חיי המנהגים הדתיים־הלאומיים, מפני שנוכחתי, שחיינו עניים ועלובים הם מחוסר שמירת השבת והימים הטובים”. הוא ניסה להרצות על כך ב“התחיה” וקמו עליו עוררים, בייחוד יוסף רייצס, שראה בטרחתו לשוב למנהגות דבר של מלאכותיות. “הרגשתי את עצמי – כותב טרטקובר – בודד ועזוב, כמעט כמשוגע”. אך לא הרפה מדרכו ובדירתם, שלו ושל רעייתו הינדה (אילה) לבית בלבן, שקבעו אותה בבית אלמנתו של גנראל, הדליקו נרות שבת ונהגו לפי המסורת.

בשבתו בדרוהוביץ' הכיר, כנזכר, את הסופרת צציליה קומרקר־סירקיס, וביותר נרשם מדמותו על אלעזר רוקח שיצא מלפניו קסם מיוחד. בתארו את מותו הוא מבליט את הפרט כי מת כשהוא מיושב על כיסא, והוא הספידו. מבין האורחים שנקראו כמרצים לדרוהוביץ' הוא מזכיר את פרנץ אופנהיימר, ורנר סומבארט והוברט אאוהאגן, וחד במיוחד הוא תיאור דיוקנו של נתן בירנבוים, שהיה מבקרו תמיד בבואו לווינה ואף בירנבוים שמר לו אמונים עד אחריתו, וסימנך שהזמין אותו להיות במשתתפי ה“רוף” שהוציא בימי גלותו בהולנד. ואילו דבריו על מוריס רוזנפלד, שסבב בערי גליציה ובירנבוים מציגו בנאומו בפני הקהל, הם קשים כגידים. “אך – הוא מספר פליאתו – בירנבוים יוכל להרצות על האיש האנכיי, הגס הזה”, ולא עוד אלא בבוא טרטקובר לדבר בבנקט לכבודם של האורחים, הרי יותר משדיבר על רוזנפלד דיבר על בירנבוים, ורוזנפלד נפרע ממנו, בדברו בתשובתו על הלשון העברית כלשון “אשר יצר”.

ואחרי דרוהוביץ' באה תקופת וינה ואחריה תקופת ארץ־ישראל והאיש רואה יותר מכפי שסביביו משערים, וצניעותו עמדה לו להיות ולחיות בטהרתו, כאשר ראינוהו כל הימים. נראה כי שרשו, שורש יהודים ישרים ופשוטים, שורש משפחתו עמד לו בכך, כשם שעמד גם לשאר בניה – מהם הידועים יותר, כאריה טרטקובר רב המעשים, מהם שראוי שיהיו ידועים יותר, כאפרים טרטקובר, איש רמת־יוחנן, וכן רבים אחרים.

[י“ב אייר תש”ד – ב' כסלו תשל"א]

---

אבוקת מרד, על מנדל זינגר

מאת

דב סדן

אבוקת מרד, על מנדל זינגר

מאת

דב סדן

---

מאמר ב': בין שתי ערים

מאת

דב סדן

א

שמחתי באומרים לי, כי ידידיו של מורי אלופי ומיוּדעי, מנדל זינגר, אשר בתל-אביב, התעוררו לחוג את יובלו השמונים, כשם שידידיו אשר בחיפה, התעוררו, לפני חמש שנים, לחוג את יובלו השבעים וחמש, וכמשפט הראשונים משפט האחרונים, שקראוני להיות בדוברי מסיבת ההוקרה והחיבה. לכאורה, לאחר שכבר העיזותי לומר את אשר עם לבי והגותי בחיפה, ואף פירסמתי דברי ברבים, לא תצוּייר בי חולשת-הדעת, ואין הדבר כן. כי, אמנם, דעתי חלשה עלי, ולא מחמת חשש החזרה על דברי עצמי, שכן הרבה צדדים לפנינו, ומה שהחסיר דיבור ראשון אפשר שישלים דיבור אחרון, וחייב אדם לידבק במידת קונו, ומה כביכול נאמר בו: כי עוד לאלוה מלים, אף בשר ודם כך.

חולשת דעתי באה לי מחמת שענינה של מסיבתנו עתה סובב על שני צירים, אלו שתי הערים, עיר ימי ילדותי, פינת-יקרת-לא-יקרת, קהילת ברודי, שהיתה שרויה בעניה ומרודיה, ועיר ימי עמידתו, קרית מלך רב, אשר גם בחדלה מהיות גברת ממלכה, היא וינה המעטירה. אבל חולשת דעתי היתה עד-ארגיעה – ראשית, במריבת שתי הקהילות על האיש וסביביו, כביכול זו אומרת רובו ככולו שלי וזו אומרת כולו כרובו שלי, יד הקהילה הקטנה על העליונה, כי אפילו היה מניח אותה ילד או נער, קל וחומר שהניח אותה עלם או אברך, הרי בה, בעיר הורתו, נטבע אפיו, שכן נלוש בעיסתה ונמתח בעריסתה, וכן עמד והוא עומד ויעמוד לאורך ימים בייחודו ושיעור קומתו. אחרית, גם בשבתו באותה מטרופולין, הרי ישב, בעצם, לא בה גופה, אלא בכעין קולוניה שלה, היא מושבת ציוניה, ורובם ככולם הורתם וגידולם בקהילות כקהילת הורתו וגידולו, שכן יהדותה של קהילת וינה הגדולה לא התפרנסה מעצמה, וספק אם ילידיה היו עומדים בה, אילולא גלי באיה מקרוב ומרחוק; תחילה בני קהילות מהרין והגר, ולימים בני גליציה וובוקובינה, וגל פליטי המלחמה הגדול.

ב

מה היה חלקם של בני ברודי ברחשה של קהילת וינה, למדתי בימי ישיבתי המעטים בה, בדרכי לארצנו – הלכתי לבקר את ראש רבניה, כדי להודותו על העזרה שעזר להם לפליטי עירנו, שהיתה עיר הולדתו וגידולו גם הוא, בהשגת הזכות של ישיבת קבע, ולפרוס בשלומו הטוב משמו של שארו, שכרך לפריסתו שלום משאלה משונה, ביותר, והשביעני להגידה, ועד-עתה אני תמה על עצמי, שהיתה בי עזוּת לקיים שבועתו, אלא שעזוּתי נסתייעה בבת שחוקו של אותו אדם גדול, ר' צבי פּרץ חיות, ההתלקחות האחרונה של אצילות יהודית על כסא הרבנות שבלב אירופה. וכלום הרבנות הראשית בלבד היתה כבוּשה בידו של גן-עירנו –ומה היה בלכתי אל קרן-היסוד, כלום לא מצאתי מכהן בה את גידולה של עירנו, ד"ר נתן מיכאל גלבר. באתי אצלו להודותו על שהזמינני לקונגרס הציונים, שהוא עמד בראש הכנתו, ולהסביר לו, על שום מה דחיתי את ההצעה להיות בו ציר, אבל עיקרה של השיחה נתגלגל על עירנו, שהוא עסק בכתיבת תולדותיה, וכבר פירסם כמה וכמה פרקים עליה ולא הניח קשרה אליה, וסופו, בשבתו כבר בארצנו, כתב מלוא תולדותיה לפי מקורות רבים ונאמנים, וכשבירך על המוגמר, אמרתי לו: ירושלים נאה לה ובה כתיבה על כל מיני ירושלים שבגלויות, וירושלים-דגליציה, היא עיר-מולדתנו, ובכללן. וחובה לי שאזכיר, כי אם גם אני חזרתי, מדי פעם בפעם, כמיעוט כוחי, לחקר קורות עירנו, מידו היתה לי זאת, – איש אמיד וחסוּך בנים היה בעירנו וראה את כתלי בית הכנסת הגדול בכהיונם, שלא בא עליהם טיח, ציווה ממונו לטייחם, ולא ידע אותו תם, כי מנהג קדמונים הוא שלא לטוּח את כתלי בית הכנסת הגדול, שכל עוד שריד מחמדינו, כתלו של בית-המקדש, באבלו עומד, אף כתלי בתו באבלם עומדים. ובתו כיצד, שאמרו עליו על בית הכנסת הגדול בעירנו, שמשוקעת בה אבן אחת מאבני-בית-המקדש, שגולי-ירושלים טלטלוה, בדרכי נדודיהם, עד בואם לעירנו. מה עשו, אפוא, בממונו של אותו אדם, שכוונתו היתה לטובה – חבורה של צעירים מרגישים, מתלמידי הגימנסיה שבעירנו, נתלכדה, ובראשה נתן מיכאל גלבר, והיו שנה-שנה, בימי-הפגרה, עולים לבית הקברות הישן וצובעים בצבעי שמן את האותיות שבנוסחי המצבות, והיו כאותיות חדשות, נהירות וצהירות, ומדובבות את שכללו בהם דורות קודמים. בשתיים נתקנאתי בהם בבני החבורה ההיא, שאינם קטנים כמותי ואפשר לצרפם לאותה מצוה, ושאינם כהנים כמותי ומוּתר לצרפם לאותה מצוה. ואפשר שאף קנאה כפולה זו עוררתני לעמוד על קורותי של עירנו בדרכים אחרות.

ולא סיפרתי כל אלה אלא כדי להבליט, כי דרכם של בני עירנו, שהכרתם היהודית נקנתה להם בחינת דע את עצמך, כלומר, גידולך ומוצאך, ולמדנו את סוד האהבה של עמנו מן הקרוב אל הרחוק, באופן שעיגול יחוסנו הצר התרחב לנו מאליו כדי מעגל-מוצאנו הרחב, עד שראינו את עצמנו נטועים ועומדים בלב תולדתו של העם, כמורשת והתעודה, כנחלה והציווּי.

ג

אך נמשיך במה שפתחנו, בשיטוטנו בוינה, לאמור: ומה היה בבואי ללשכת הקרן הקיימת, כלום לא מצאתי מכהן בראשה ד“ר חיים טרטקובר, שנקרא בעירנו כינוי של חיבה: חאַ-חאַ, שאם היה בה ציוני תם, הן במובן תמים הן במובן שלם, הוא-הוא, וכבר ניסיתי לשרטט דיוקנו, ואם היתה בעירנו משפחת ציונים – היא-היא, ואזכיר את אחיו הגדול, נתן, ציר בכמה קונגרסים ציוניים, ואף הוא בפליטי עירנו בוינה ובה קבורתו, ואת בנו, ד”ר אריה טרטקובר, שהיה גם הוא בוינה, מראשוני קן “השומר הצעיר” בה ומראשוני עוליו ולימים פדגוג וחוקר ועסקן עד עצם היום הזה, וכן אחיהם של נתן וחיים, הוא דוד, שישב בחיפה ובה מנוחתו, ובנו אפרים, מפורצי העליה השלישית, איש רמת יוחנן. וודאי לא מקרה הוא כי בנו של חיים נקרא תיאודור, כאשר נקראו בניהם של טובי ציונים שנולדו בסביבי פטירתו של נשר גאולתנו אשר פרש מוטות בוינה.

ואם תרשוני עימות-מה בין משפחת גלבר ובין משפחת טרטקובר וראינו כוחה של הציונות לכבוש מזה את צאצאיהם של מיוחסים, שהרי יחוסה של המשפחה האחת עד ר' חיים כהן רפפורט מגעת, ומזה צאצאיהם של עמך, שהרי יחוסה של המשפחה האחרת עד עגלוני-הדיליז’אַניסם ליריד ליפסיא מגעת, וכן נתכנסו אלה ואלה כאנשים אחים בתנועת-עם עזה ונאמנה אחת.

ולא אֶפסח גם על מעשה משעשע – לפי שרשיון עלייתי הועבר לוינה, הוצרכתי ליכנס אצל המשרד הארצישראלי בה, ובסוּרי שמה מצאתי מכהן בראשו את ד“ר בלאוּאֶר, ואף הוא מבני עירנו ומחמת ריווח-הגילים שבינינו אנכי הכרתיו והוא לא הכירני, וכשהושטתי לו את תעודת העליה שלי מלבוב והטיל בה הצצה, עשאָה קרעים קרעים וגער בי: אין יוצאים מוינה אלא בהסכמתה של וינה ובתעודה של וינה ובחותמתה של וינה. לפי מידת הרוגזה שגרפתני, עלול הייתי לברך עליו ברכת הנותן לשכוי וינה, אבל לפי מידת הנימוס שמיתנתני הטיתי אזני להבין אמרי וינה, שעל פיהם נפסל ההכשר של רופא המשרד בלבוב, ד”ר ביקלס, ונדרש הכשר של רופא המשרד בוינה, ד"ר קלאבר, והלכתי אצלו והוא בדקני לכאן ולכאן ופסל כשרוּתי לעליה, אלא שהניח לי פתח בהערה: שמא אני כשר למקצוע של הוראה, וכנראה רוח של נבואה היתה בו, כי בימים ההם לא הייתי לא מורה ולא בן מורה.

ד

עתה, שראינו כמה כהונות נחשבות היו כבושות בה בוינה היהודית והציונית בידיהם של בני עירנו, אקיים בחינת אחרון אחרון חביב – והוא משרד “פועלי ציון”, שהנפש החיה שלה היה מנדל זינגר, וזימוני עמו קדם לזימוּני עם אלה שהזכרתים, מי לאהבה ולחנינה, ולמי לחיבה ולשנינה. ולא במשרדו פגשתיו, אלא בבית הנתיבות פגשתיו – הוא בא כמותי ללוות חבורה של עולים, מהם שחזרו, לאחר ביקור מועט בגולה, ובכללם ארוסתי, מהם שעלו בראשונה, בכללם אחיו הצעיר, יוסל, וכן ראש “השומר הצעיר” בברית המועצות, לאסיה (אליעזר) גלילי, וכמה וכמה מחברותי וחברי. ידעתי, כי מנדל זינגר היה מעורב בעשייות הרבה – והרי במסיבתנו עתה שמענו כזה וכזאת מפי ידידינו השופט לאם ומר צבי קרמר – אבל ככל שאני נזכר ישיבתו שם, איני רואהו במשרדים, במערכת, באסיפה, אלא בבית הנתיבות ההומה עולים לארצנו ועיניו שמחות ורואות. אפשר שלא היו שמחות יותר מששמחו איני שאר המלווים, אך ודאי היו רואות יותר משראו עיני שאר המלווים – הלא עיניו כבר ראו את הארץ, כאשר התגלתה לו בימי עלומיו, שהניח בימים ההם, ימי העליה השניה, את עירנו והלך לירושלים. והראה, כמותו כמעטים בבני העיר, מופת של ציונות ממש, ששורת הגיונה לאמיתה היא העליה.

הלכך אזכיר את חבורת העולם ההיא – משה אוקון, שמחמת רוך שנותיהם של בני החבורה היה לו קל להיות הזקן שבה; יהושע אָקר וארוסתו לינה אנדרמן, חיה ברכה ליברמן וארוסה חיים צימרמן, איש ברסטצקו, שלום קופפר, ואחרון אחרון שהוא לנו ראשון ראשון, מנדל זינגר, שנלוה לו נער, דוידסון שמו, ילד ממש, שסופו צייר מפורסם. אנו, שעלינו שנים אחריהם, לא שכחנו ולא נשכח עלילתם זו – לכאורה היה זה מעשה פשוט וישר, הרי הציונות פירושה שיבה לארצנו, וממילא חייבים הציונים בעליה, אבל כבר אמר קהלת: אלהים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים.

וזאת לזכור, כי החבורה, שמנדל זינגר היה בה, לא זו בלבד שעמדה על שורת ההגיון הפשוטה והישרה הזאת, אלא אף העמידה את סביבתה עליה. ידועים הקולות הקוראים לארצנו, כרוזו של ויתקין, כרוזו של “הפועל הצעיר” שנתפרסם בעילום שם כותבו, והוא אליהו מונצ’יק ותרגמו קדיש יהודה סילמן, ודין שיהא ידוע כמוהם הכרוז, שיצא בעירנו ונדפס ב“דער יידישער ארבייטער” וב“הפועל הצעיר” וב“המצפה”, והוא נחתם בידי משה אוקון, אבל נתחבר בידי מנדל זינגר, והוא היה כפירצה במדיניותה של מפלגת “פועלי ציון”, שצרכה של העליה נדחה להם לקברניטיה על דרך פירוש פשטני של Bedingungeb הקודמים ל-Dinge. והכרוז ההוא העלה פולמוס בשעתו למעשה העליה נוסדה בעירנו, ביזמתו של יוסף אהרונוביץ, שישב בה כמורה ומדריך, אגודה “חלוצי ציון” שמה, והיא חבורת החלוצים הראשונה בעולם, שהיתה מאורגנת לפי תכנית ברורה של הכשרה ועליה, וקדמה כעשור ומעלה לייסוד “החלוץ” בידי טרומפלדור – ולימים נמצאה חותמתה ולא ידענו מה פירושה, ונטלה אגודת צעירים שהתלכדה, בימי שלטונה של הריפובליקה האוקראינית בעירנו, ונקראה כך, ורובם עלו לימים, בפתח העליה השלישית ולאחריה, לארצנו.

ה

אך נחזור לאותו כרוז ולפולמוס סביבו – קברניטי “פועלי ציון” אמרו בו דבר קטיגוריה, אנשי החבורה אמרו בו דבר סניגוריה. אנשי החבורה – כתיב, מנדל זינגר – קרי, והרי כל עצמו היה כבן-י"ח שנים. ידענו עוזו לעמוד על דעתו, דעת ציוני וסוציאליסט, וכמשפטו בנעוריו משפטו כל ימיו וביותר נדרשה מדת עוז רבה בוינה הסוציאליסטית. ולא כל-כך בשל הסוציאליזם שלה, ביחוד כדמות האוסטרומארכסיזם, אלא בשל הסוציאליסטים שלה, כדמות האוסטרומארכסיסטים, וראשיהם מזרע יעקב. הללו כמה מיני הבנה היו להם, הבנה לעם-מוצאם לא היתה להם. כבר קודמיהם לקו בכך, והכוונה היא לא בלבד לפרידריך אדלר, שכבר גדל בגויותו, שאף אביו, ויקטור כבר היה שרוי בה, אלא ביחוד לאוטו באואֶר ולמכס אדלר, שהתקשו להבין לייחודו של עמנו, ראשון קשיותו בעינה עמדה, ואחרון קשיותו התרככה הרבה, ואפילו הרהר הרהורי עליה לארצנו, וככל הנכון בידי ברל לוקר להעיד על כך, ולפי מחברתו על כך לא בלבד שינוי רחש היה כאן, אלא אף שינוי מחשבה היה כאן, אבל הנעימה השליטה היתה כשל עתיני הסוציאלדמוקרטיה, וביותר כשעורכיה היו ממוצא ישראל – אם אושפּיץ, שאחד מבני משפחת אבותיו ישב בעירנו, והוא מראשי משכיליה, מורו ורבו של אלפרד לנדא, אבי חכמת-יידיש המודרנית, אם יוליוס בראונטאל, צאצא עירנו ובן משפחת כורכי ספרים בה, שזכרה נטשטש לו ואך הבהובים נשתיירו הימנו, ובימי זקנתו נפקחו עיניו, כפי שלמדנו בימי ביקורו בארצנו.

לא, לא קל היה לעמוד בחזית הזאת, וביותר שהשפעתם של האוסטרומארכיסטים, גם בקרב הציונים הסוציאליסטים, לא היתה קטנה (היא הגיעה גם אלינו ורישומו של מכס אדלר רישום – אליעזר הכהן תירגם ספרו “אנשי המחר” ואני תרגמתי רוב ספרו “מורי דרך”) וזכורני כמה מהומה הטילו רעיונותיהם בין חברינו, חברי “החלוץ”, בוינה, ובאזני שמעתי בועידתם, שנתכנסה בימי ישיבתי המעטים שם.

ו

ולא היתה לו למנדל זינגר העמידה היחידה בפני התנועה הסוציאליסטית מתוך עמידה בתוכה, ותעודתה נתחדדה, ביחוד כשנולדה כמין ברית בין נכרים-מבית ומתנכרים מבית, וא-ציונות ואנטי-ציונות חברו יחדו, והיו כמחסום לכניסת המפלגה הציונית-סוציאליסטית לאינטרנציונאל ונדרשו רוב שקידה ומסירות לגיוס האהדה לנו ולמפעלנו. אך לא אעלים את דעתי, כי העוז, שעמד לו לנער במלחמתו בקרב מפלגתו שלו עצמו, לענין העליה הנדרש הלכה למעשה, גדול מכל אלה, שכן כל מיני העוז, שגילה לימים, יונקים הימנו. והעוז הזה אפשר שהתפרנס גם מתכונת מורשתו, מורשת מתנגדים, ונסתייע מאוירת סביביו, אוירת ההגירה, אך עיקר כוחו באופיו שלו עצמו.

לא שלא היו לו מורים, אבל צא וראה כמה היו כרוכים להם ולא עשאום מופת לעצמם, והוא עשאם כן ויצא בעקביהם. וכדי לקיים בחינת אמור לי מי מופתיך ואומר לך מי אתה, שאין אדם נמשך למופתו אלא מתוך שיתוף נפש ורוח, נמנה שלושה, ששניים מהם הוא עצמו תיאר לנו דיוקנותיהם – יוסף אהרונוביץ, איש האחריות המוסרית, שכרך הלכה ומעשה, והשפעתו על הצעירים המרגישים, ועיקרם חבורת העולם, השפעה מכרעת, ואם מנדל זינגר לא נמשך למפלגתו “הפועל הצעיר” ונאמן ל“פועלי ציון”, הרי היה קרוב אליו ברוחו, רוח הרצינות הגדולה והמתגשמת; יוסף חיים ברנר, שלכד נפשו של דור הצעירים באמיתו על מלוא סתירותיה, והזימונים שבינו לבין העלם הצעיר באו על תיאורם, והם מכלל התעודות החשובות על משורר-ההתלבטות, שסתירתו בנין ומכאובו מרפא. והשלישי לזימון יריעתו קרובה להיות פרוסה לפנינו –היא מגילת שלמה קפלנסקי, הציוני והסוציאליסט בטהרתם, מורה הלכות לצמד ערכין זה ומאיר הליכותיהם. מתוך שאני אדוק מכבר לסברה, כי אמנם גדול ויפה כוחו המפתיע של העילוי, בר ברוכוב, אך יפה ממנו כוחו המתון של המתמיד שלמה קפלנסקי, הריני מחזיק לו למנדל זינגר תודה על יגיע-רוחו עתה, ונקוה לברך על כרכי ספרו ככל הקרוב ואם יתעורר ויחיה לנו דמותם של כמה רשונים שנשתכחו, כגון מכס רוזנפלד, והיתה תודתנו שלימה.

[ד' טבת תשל"א]

א

נהר-הסאן שחצה את מדינת-הכתר האוסטרית, הקרויה בשם הבדוי גליציה, ושהיה כקו-פילוג בין מזרחה שעיקר אוכלוסייתו העיד על קריעתו מעל אוקריינה ובין מערבה שעיקר אוכלוסיתו העיד על קריעתו מעל פולין, היה גם כקו-הפרד בין יהודיה. המתבונן מקרוב אינו יכול להתעלם משוני סמוי יותר, בייחוד במנטליות, אך גם המתבונן מרחוק נבלט לפניו שוני גלוי יותר, בייחוד בהתפתחות. ודאי, אותו תסביך זרמים ונפתולים חילחל את המסגרת כולה, אך לא חילחלה במידה שווה ובאופן שווה. ההבדל הזה ניכר למי שיבחן דרכם של זרמי-יסוד ראשונים, החסידות וההשכלה ומתחמתם, משני עברי הסאן. מזרחו נראה כחזית של ביצורים עזים של ההשכלה כנגד ביצורים עזים של החסידות והמלחמה במערכה רצופה ופתוחה, ואילו מערבו נראה כשדה-כיבוש של החסידות שננעצו בו כיסי-פלישה של ההשכלה והמלחמה במערכה פסוקה ופארטיזנית. התפיסה המצויה של מסע-ההשכלה מברלין דרך פראג וּוינה למזרחה של אירופה היתה מחייבת מעבר, שהתחילתו קראקא וטרנא ורישא והמשכו לבוב וברודי וטרנופול, אך באמת המסע לא היה כקו-הרכבת אלא כמעט כהיפוכו, באופן שניתן לומר כי ההשכלה במערבה של גליציה היתה כבת-קול ממזרחה.

ההבדל הזה ניכר גם למי שיבחן דרכם של זרמי-יסוד אחרונים, הטמיעה והלאומיות, ומלחמתם משני עברי הסאן. ממזרחו של הנהר היו היהודים נתונים בין הסדן של רוב אוקראינים נשלטים ובין הפטיש של מיעוט פולנים שליטים והמתיחות הזאת היתה תוספת-סיוע להקדים את בישולו של גיבוש התודעה הלאומית ותכניתה המדינית, הוא גורם שחסר ממציאותם של היהודים ממערבו של הנהר, ושעל-כן נראה גם זה היחס כבין קול והדו.

ב

התפתחות זו שמתוכה נראות תנועת ההשכלה והלאומיות במערב גליציה כביכול כשלוחות מזרחה, היא גם שגרמה ייחודם של המרכזים המעטים והבודדים אשר לזרמים האלה, ולחישול אָפיים של נושאיהם. תכונות אלו בולטות ביותר במרכז-המרכזים, שבו הזרמים האלו נתלכדו בחינת אם ויורשתה. הכוונה לטרנוב, שחישול האופי הזה נתגבש בה כדי דפוס ונוסח, ניכרים בדרכם של בני-השפעתה. בתוך האיפרכיה הגדולה של החסידות, שנשענה על בתי שושלות, – ליז’נסק ורופשיץ שנוספה עליהם ולימים צאנז – ננעץ פה, בטארנוב, קנה של המתנגדות, שנציגיו הקיצוניים הם מכאן טיפוס כשל ר' שבח אלמוגין, שהתחילתו מגיד של מתנגדים וסופו מסייע לחוג משכילי טרנופול (בנו הוא החכם ר' שמחה פינסקר ונכדו הוא בעל האוטואמנציפציה) ומכאן טיפוס של רבי של מתנגדים. על רובד המתנגדות נוסף רובד ההשכלה ונציגיה שונים, למן הטיפוס הרציני כשל נפתלי קלר בעל “הביכורים” עד הטיפוס המשעשע כשל מרדכי ויסמן-חיות, ובינותם מי שהרצינות והשעשוע נתמזגו בסגולת-כשרונו כחטיבת חמדה של הומור –מרדכי דויד בראנדשטטר, ושלשתם, כחבריהם, עמידתם כבר בתחומה של ראשית ההתנערות הלאומית, ומחיצתם המשותפת, מחיצת “השחר” ועורכו סמולנסקין, תוכיח. ועל רובד ההשכלה נוסף רובד הלאומיות ונציגיה שונים, וכבר בולט בהם חלקם של בני-לעז, בין אלה שהניחו תלמודם בבית-המדרש וקנו השכלתם בסתר –לייבוש רפאל’ס, הוא ליאון קלנר, מראשוני המצטרפים להרצל, בין אלה ששוב לא ידעו את בית-המדרש ותלמודו או ידעוהו בקצה המזלג ועברו בגלוי בשערי הגימנסיה בעירם ובבואם לעיר-המכללה, בייחוד בווינה, נאחזו במעגלה של התנועה הלאומית הצעירה, בייחוד אגודת “קדימה” והביאו בשורתם לחבריה שבעירם. משלושת הנציגים של השיכבה הזאת, שדיוקנם ניבט בנו מתמונת הכנסיה הבזילאית, אברהם זאלץ, אדוארד שוואגר וזיגמונט ברומברג-ביטקובסקי, נודע הראשון כנפש הפועלת של תנועת “אהבת ציון”, שניסתה גם במעשה של התיישבות – מושבת-מחניים האומללה –ולוחם על זכותה בפני הרצל, והאחרון שהיה גם ממנהלי מחניים נודע כמשורר, עורך, פדגוג.

טארנוב ו“אהבת ציון” נעשו בתולדות הציונות בגליציה כשמות נרדפים. והנה טארנוב זו על רבדיה ו“אהבת ציון” הם-הם שהיו כמוקד-ההשפעה על סביביה, ובייחוד על המחוזות הקרובים לה, כנקודת-הליכוד של כל הניצוצות שנתלבו בעיירות אשר במערבה של גליציה וכל חזיון נחשב לא יבואר בלעדי ספירת ההשפעה הזאת ומרכזה.

ו“אהבת ציון” היתה גם סמל ליחסים בין האינטליגנציה והעם – הפרקליט, שבא מהשכלת-לעז, היה נשיאה של אגודה, אשר חבריה היו משכילים ואדוקים, ומייסדה של מושבה שבוניה חרדים, ושוני-היסודות העלה גם הכרח-התנגשות גם הכרח מזיגה. והדרך הזאת על ניגודיה קיימה עצמה בכמה גלגולים – הרי הקבוצה של מאיר ביננשטוק וזאב (וילהלם) ברקלהאמר ויצחק שיפר, שאפילו אתה בודק לשונות כתיבתם ועניינם אתה רואה, בייחוד בראשון ובאחרון, גם דבקות בלשון-הנכר, גם שיבה ללשון העם, בייחוד לשון-דיבורו.

ג

הרי לפניך, בקווים כוללים, דרכה של טארנוב שהשפעתה היתה על סביביה ובייחוד על עיר כדמביץ, שהיתה מבחינה זו כפרבר שלה. ובבואך לדבר על בני דמביץ ושכמותה, וראש להם יצחק לופבן, שהיתה בהם יד ההשפעה הזאת ודרכה, ראוי לך לזכור את שחוק הניגודים וההשלמה הזה שבין האינטליגנציה והעם, שאם תרצה תוכל גם לפרשה כניגוד בין בני אינטליגנציה-מקרוב-באה, חניכי גימנסיות ומכללו, ובני אינטליגנציה-מבית, חניכי חדרים ובתי-מדרש. כי הניגוד שנתגלה ב“אהבת ציון” בין הראשונים שהבינו את שיבת ציון למעשה ועודדוה אך לא היו בין העולים ובין האחרונים שדרשו הלכה למעשה ונכשלו גם בשל הניגוד הזה, נתגלה לימים אף בתנועה הקטנה אך חשובה “השחר” שהגדרתה היתה: הסתדרות הבחורים התלמודיים או: חובשי בית המדרש. היתה זו תנועת נוער שקמה מקרב האינטליגנציה המקורית, בחורי בית המדרש, שחשו בהולם-השעה ועל-כן הקדימו את בני-גילם, בחורי-הגימנסיות. שהרי ודאי לא מקרה הוא, כי לא חברי האגודות הגדולות של הסטודנטים הציונים אלא חברי האגודה הקטנה הזאת, העמידו מתוכם את חוברת-העולים, חוליית-החיבור לעלייה השנייה. בחוברת “השחר” פרטי-כל מהקונפרנציה השנייה של האגודה הזאת שיצאה בהוצאת “נייע פאָלקסצייטונג” ברישא בעריכת מזכירה נפתלי זיגל (דראהביטש, תרס"ח) אנו קוראים: “בלי רעש ובלי המולה נהיה דבר גדול. התאספו הבחורים מכל קצות גליציה בפינה קטנה (האסיפה נתקיימה ברישא ב' חול המועד פסח תרס"ח) כדי להתייעץ על דבר מצבם וצרכיהם ולברוא להם אורגניזציה. אות הוא, כי לא פרסום יחפצו הבחורים – כמו שמאשימים אותם אחדים – אך עבודה ממשית, לא פרזות כי אם פעולות. מי פילל לפני שנים אחדות כי יבוא יום, ויתאספו בחורי בית-המדרש והקלאוזים לאסיפה לדבר על-דבר עניינים כלליים? מי האמין כי אלה הנרדפים, אלה “החשוכים” יתעורר פתאום לחיים ולעבודה?” מדברי מייסדה של התנועה, משה ויזנפלד, ניכרת תגבורת ההכרה העצמית: “וגם ערך הבחורים התנשא והתרומם הרבה על-ידי תנועת “השחר”. לפנים חשב לו כל נבער מדעת לכבוד ולבזות את בחורי בית המדרש ולהתל בהם והיתה לו זאת לתהלה, והיום לכל הפחות מביטים על הבחורים כעל אנשים מועילים, כעל בנים טובים לאומה הישראלית. וגם אנחנו מצדנו התחלנו להסתכל יותר אל מצבנו, אל תעודתנו בחיים ואל חובתנו לעם היהודי. וככל מה שהננו מתבוננים יותר ויותר אל תכונת הבחורים, ככל מה שהננו מתעמקים בשאלת עמנו, הננו באים לידי הכרה, כי רק הבחורים הם הם היהודים היותר טובים, הלאומיים היותר מצויינים, וכי רק המה הנם היותר מוכשרים מכל חלקי האומה הישראלית להיות נושאי דגל התחייה והתנועה הציונית וכי רק הם-הנם האלמנט היותר בריא והיותר רענן ביהדות”. האם לא נשמע מתוך הדברים האלה כמין צלילה של תנועת הנוער אשר קמה לשנים ברחוב היהודים בגליציה, והכרתה העצמית מצאה אישורה בהגדרתו של מ. בּוּבּר, כי הנער הוא שאַנסת-האושר הנצחית של האנושות. ואם ביקורת-ימינו רואה בהכרה זו יוהרה, הרי דעתה נסתרת, במקום שההכרה העצמית הזאת יותר משהיא באה כתביעת-זכות היא באה כמילוי-חובה. וכך היתה דרכה של תנועת הנוער שלנו, בין בדיוקנה המוקדם והאינטואיטיבי יותר – העלייה השניייה, ובין בדיוקנה המאוחר והתודעתי יותר – העלייה השלישית ואילך. והחבורה הקטנה הזאת, “השחר”, כשם שהיתה כבלי-משים חוליית-חיבור לדור שלפניהם, אלה אנשי “אהבת ציון” בני עיירות מערב גליציה, שנחלצו לעלות לארצנו ולהאחז בה, כך היתה כבלי משים חולית-חיבור לדור שלאחריהם, זרם הנוער מעיירות מזרח גליציה ומערבה, בייחוד בני “השומר הצעיר” שנישאו על גלי העלייה השלישית. ואכן, העלייה השלישית הזאת מבשריה היו חבורות קטנות, כחבורת “חלוצי ציון” שקמה בברודי ביזמת יוסך אהרונוביץ', וחבורת אנשי “השחר” וכן יחידים שנחלצו ובאו לארצנו. והרי קו מציין הוא לחבורת “השחר” ורצינותה, אם ימים לא רבים אחרי שנשמעה הכרזַה זו של הכרה עצמית, נראים חבריה בארצנו – הרי איש דמביץ, יצחק לופבן, שנעשה מראשי הפובליציסטים של תנועת העבודה ועורכו של “הפועל הצעיר”, הרי איש יסלא, בריש מלר, שנודע בשם דב קמחי כסופר, מורה, עורך (אגב באסיפה ההיא הוא פותח דבריו: “בתחילה אתנצל על שאני מדבר זרגונית”); הרי אנשי טארנוב יהושע ויחזקאל ברנדשטטר ואריה ליכטינגר הנודעים כחקלאים ועסקני-ציבור. הרי איש דמביץ, צבי ווֹלף נאמן הקרקע והשמירה העברית ואחרים. וגם לימים, בעליות הבאות, נראים פני בחורי “השחר”, שהפליגו בינתים כקודמיהם למחנות אחרים, ועיקרם במחנה-העבודה, הרי איש דמביץ דניאל לייבל, סופר, עסקן, עורך וחוקר; הרי איש-מוזציסקה נפתלי זיגל, מורה ומו"ל, מחבר ספרי לימוד; איש-בלזא יוסף פאלק, משורר ובעל מסות, אברהם כהנא (אבר"ך), סופר ופולקלוריסטן ואחרים. אך עיקר עניינינו עתה הוא הציון, כי חבורת “השחר” העמידה מחלוצי העלייה השנייה.

ד

אם נחזור מעט לאסיפה ההיא נשמע כמה דברים של עניין. מכאן על אהדה – אברהם זאלץ “עובד במחננו” הקהילה תומכת: “גם המתבוללים הסכימו לתת לנו באמרם: אלה הם צעירי העתיד”. מכאן על איבה – “הסתדרות הבחורים היא אורגניזציה אי-נורמלית, הבחורים עובדים את עבודתם בסתר, שלא יטילו עליהם חשד האבות, חשד בלי הבתים וכן הלאה”. מכאן יחסי קירבה עם הסטודנטים – הנוער האקדימי הציוני בטארנוב רשם את “השחר” שם בספר-הזהב; מכאן יחסי ריחוק מהם – “איננו רוצים למסור בידי הסטודנטים את הנהגת העבודה, איננו חפצים לסמוך עליהם”. הפרוגרמה נגדרת בתורת התאחדות הבחורים התלמודיים לתכלית השתלמות על יסוד הפרוגרמה הבזילאית ומטרותיה הרמת מצבם בחומר וברוח וחינוכם ברוח לאומי ואירופי; זיקתם להסתדרות הציונית היא זיקה ישרה לוועד הפועל הציוני בקלן, שפתה עברית, כשפת-עזר יידיש. המלחמה להגדרה העצמית ולעצמאות היא נמרצת – מעניין כי הסירוב לתלות בהסתדרות הציונית הארצית בא מתוך ביקורת הטיפוס המבולל של העסקן הציוני המצוי: “כבר ראינו איזה נואמים (הדיסטריקט) שולח למקומות חסידים, רובם אנשים מגוחכים, שיותר שהם עלולים לעשות תעמולה בעד הציונות, הם מוכשרים לבזות אותה – – אין אנו יכולים למסור עצמנו לאנשים הכותבים אלינו בשפה שאין אנו מבינים אותה”. אבל הוויכוחים כבר מראים בקיעים, בייחוד בנקודת-המגע עם “פועלי ציון”, (ואמנם סופם של חברים הרבה שנבלעו בתוכם), והמשתלשל ממנה בעניין יידיש (ההצעה להוציא את “השחר” גם ביידיש נדחית לא בלבד מטעם של עיקר אלא גם מתוך העובדה, שכל החברים מבינים עברית; היתה גם הצעה לבקש שיתוף עם “רביבים” של י.ח. ברנר ונדחתה. אגב, ברנר כתב רשימת-ביקורת על כתב-העת “השחר”).

כללו של דבר: לפנינו תנועת נוער יהודית-מקורית לפי הרכב חבריה – תלמידי בית המדרש, שהציונות והלשון העברית היא להם כהנחה טבעית מובנת מאליה, והם שואפים לתרבות עברית הקלוטה רוח כללית, ומגינים על ייחודם מתוך ביקורת הטיפוס המצוי של הציוני, וגם הציוני הצעיר בכלל זה, שלא חש בסתירה שבין סיסמתו הלאומית ומציאותו הלועזית. היתה זו מסקנה של הרצינות היצוקה בעצם התנועה.

ה

הרי המסגרת והמצע לראשית גידולו של יצחק לופבן, שהיה מראשי הנפשות הפועלות בחבורה זו. ממרחק-הימים אפשר ונתמה, כי באסיפה ההיא נמסרה ההרצאה על העתונות לבריש מלר, הוא דב קמחי, ואילו ההרצאה על התעמולה נמסרה ליצחק לופבן. אך אנו שהיינו רגילים לראות סופר ועורך נעלם מעמנו, כי היה בו כוח-ארגון, וראוי כי נשמע עתה את הרצאתו הקטנה כפי שהובאה בפרטי-כל ההוא ( עמ' 14–15) והמעידה על אומרה כי ידע להביא סדר ובהירות במטרה ואמצעיה:

"חברים נכבדים! תנאי הכרחי לכל הסתדרות היא תעמולה טובה ומסודרה. על-ידי התעמולה יתפשט הרעיון וירכוש לו מעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרה כלל. לא היה (היו) לנו נואמים ואורגניזטורים מוכשרים שידעו בכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו ועל-כן לא התפשט רעיוננו כדבעי. אבל לא זה הוא עיקר החסרון. הרע הוא, כי גם שם (במקום) אשר נעשתה תעמולה למען “השחר” נעשה בלי מטרה ראשית, בלי שיטה ובלי סדר, ותחת להועיל הזיקה הרבה. החברים אשר עמלו בין הבחורים לא ידעו להתהלך עמהם, איך לדבר אתם ועל-ידי-זה גרמו הפסד מרובה להסתדרותנו, כי הוסיפו הבחורים להתרחק מאתנו ולהתנגד לשאיפותינו.

מן הנחוץ הוא, כדי להנהיג את התעמולה כראוי, למען שתוכל להביא את התועלת המקוּוה, לייסד לשכה – תעמולית שתעודתה תהיה:

1.  לעבד שיטה ופרוגרמה בשביל התעמולה.

2.  לייסד על יד החבורות סניפים להלשכה שיודיעו להלשכה המרכזית מן הכוחות המוכשרים להגיטרציה.

ועל-ידי-זה תתפשט עבודתנו על פי סדר ושיטה"?

בתוך הפרטי-כל אנו שומעים כי הנשיא, משה ויזנפלד מציע למסוד לו ללופבן “לעבד את הפרוגרמה התעמולית וישלחנה במכתבים חוזרים לכל ועדי הגלילות” והצעתו מתקבלת. וכן אנו שומעים כי בין הערים שנקבעו בהן ועדי גלילות נמצאת גם דמביץ ובראש הוועדה יצחק לופבן, והוא ודאי קיים את העבודה שהוטלה עליו אך לא התמיד בה ימים הרבה, שנשמע לדברי משה ויזנפלד, שנעל את האסיפה בדברים תמים אלה:

" – – עלינו לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו. הנכם יודעים, אחים יקרים, כי היישוב בארץ-ישראל מתפתח ויש היום היכולת לכל יהודי להתיישב שם, לא רק לשם האידיאה בלבד, אלא גם לשם הרוויח כסף, למען עשות עסקים טובים. החובה מוטלת אפוא עלינו לנסוע לפלשתינה כי היא מטרתנו האחרונה, זה הוא המקום הנועד בשבילנו. הלא תדעו כמה בחורים התגוללו עד עתה בחוצות וינא וברלין ויבקשו למו מטרה בחיים. הגיעה העת שכל אותם הבחורים יסעו לארצנו. עשו חברים את דרככם לארצנו! התאמצו לייסד שיירה של חלוצים שיסעו שמה, שיעבדו בארץ אבותינו, כל אחד במקצוע שהוא בקי בו.

אנחנו הבחורים באהבתנו הגדולה לארץ אבותינו נוכל לפעול הרבה לתחיית ארצנו. התעוררו, אפוא, לעבודה ולמעשה! ובטרם ניפרד אסיים בברכה הישנה: לשנה הבאה בירושלים (מחיאות כפיים סוערות)".

דברי נעילה אלה שיצאו מלב נכון, לב נשיא האגודה ההיא – הוא עצמו לא זכה לבוא לארצנו אך נאמן לה עד אחריתו המרה, בייחוד כראש הקרן הקיימת – נכנסו ללב נכון, והקריאה הזאת –יצחק לופבן היה מראשוני הנענים לה. ואמנם אותו חבר יונגרווירט היה פוזיציה חשובה בדרך חייו. ולא יצאו ימים הרבה וקולו של לופבן נשמע בין הנוער בגליציה במכתב גלוי שעשה רושם. ומעשה שהיה כך היה: אחרי שנה, בהיות לופבן כבר בירושלים נתגלגלו לידו גליונות הירחון הפולני של הנוער הציוני בגליציה “מוריה” ובאחד הגליונות מצא כתבה מעיר מולדתו דמביץ והוא החליט להגיב עליה בפנייה גלויה: “אל אחיותי בגולה” (“מוריה”, לבוב, שנה שביעית, גל' 8–5, ספטמבר 1909, עמ' 179–178).

ו

המכתב עצמו נתחבר ודאי בעברית, שכן מערכת מוריה מפרסמתו בהערה, כי היא נותנת אותו בתרגום פולני. ואנו בבקשנו להביא עתה את המכתב ההוא, שכבר ניכרים בו סימני סגנונו שידענו אותו לימים, אין בידנו אלא לעשות תרגום של תרגום. הוא פותח דברי בהערה כי קרא את הכתבה ההיא ברוב עניין

* * *

"שכן הנני, רחמנא ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת, וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע, אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כשם שאני הרגשתי בקראי את הכתבה הזאת, שיש לה יותר אופי של נקרולוג. – ‘קל להזכיר’ – אזכרת מתים! – משהו שלא היה קיים מעולם. עודני זוכר, אחיות יקרות! עודי מזכיר לי לפעמים את הגולה, החלומות וההזיות, המתפקעות כבועות סבון!… לא כתב אשמה אני מביא כנגדכן, אולם חפצי להגיד את האמת.

בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כן אינה נושאת פרי. גוף בלי נשמה אין לו > חיים! ואם אפילו נמצא לפעמים אחד, שנהג רצינות בתפקידו, הרי החריב את עצמו בגופו וברוחו ובגלל היותו אחד, והאחרים, כביכול, תומכיו ועוזריו, דווקא אלה “בעלי המדים” פעלו לפי נימוקים אנוכיים או העמידו פנים של עשיינות שקודה ועל-הרוב היו כאלה, שלא היתה להם השגה כלשהי מה פירושו של יהודי.

ולשווא אתן מצטערות, אחיות אהובות! עם ישראל לא הפסיד בהם כלום, וכן ארץ-ישראל אינה צריכה לחלוצים כאלה, כי הללו עשויים רק לגרור את הגלות הנה.

פסימיסטים נעשו בעלי-ההזיה האלה. לא ייפלא הדבר, הלא כן עתה האפנה, קורים את ניטשה ונעשים “אריסטוקראט רוחני” ומביטים מגבוה על זה… “משחק הילדים”. “המפלגה כובלת אותי” – אמר לי אחד מהם, עוד בטרם הסירו את כובע-התלמיד עם האות גימ"ל. היה זה בחורף בערב, שוטטתי עמו אנה ואנה, הבטתי בתמהון בעיניו, הכרתי מה ריח נוסף מזה…

‘יקברו המתים את מתיהם’.

ואתן עם הקוצץ הקט שלהן, אילו רציתן לעבוד ברצינות, יכולתן לעשות יותר, מאשר בהמון בן-מיליונים של ‘כובעי סטודנטים’ כאלה."

פסלות העשיינות המדומה והחשבת המעשה האמיתי; ביקורת ההשתמטות וחשיפת כיסוייה וגילוי חיפוייה; העמדת הכל על הקומץ הנאמן שכוחו גדול ומכריע משל ההמון האינרטי – עד מה ניכרת מתוך הדברים האלה הפגישה בין חניך “השחר” ובין העלייה השנייה, עד מה ניכרת עצם תנועת “השחר” כחולית העלייה הזאת.

[י' באלול תש"ח]

שער שלישי: שלושה מיטיבי לכת

מאת

דב סדן

---

דרך עוצב, על ב. כצנלסון

מאת

דב סדן

דרך עוצב, על ב. כצנלסון

מאת

דב סדן

שער רביעי: בבית "דבר" וסביביו

מאת

דב סדן

שער חמישי: דודים ורעים

מאת

דב סדן