אחרי הגביר רבי זַנביל משוּלם, בניו, חתניו לוקחי בנותיו ושאר הנגידים, העומדים במזרחו של בית-הכנסת בגלונה, יבואו בשורה ראשונה, בתור אבות מרכּולת העיר וסחרה, “בעלי בתים” החשובים, והם ה“טוחנים הגדולים”.
“טוחנים גדולים” נקראים אלה האנשים בין שלושים וחמש ובין חמישים שנה בחייהם, שיש להם בטן רחבה מעט, זקן שעבר עליו מסרק וכובע של סַמט ביום השבת לראשם. דרכם לאסוף עשרים וחמש מידות חיטים, שהם קונים אותן ישר מן האיכרים חורשי האדמה, או מן “היהודים הקטנים”, כלומר, הסרסורים והממַצעים, וטוחנים אותן בריחים של מים, אשר לגביר דמתא. הקמח יוּשם בשקים, והשקים נטענים על עגלות, רתוּמות לסוּסים או לשוָרים, המובילים אותם לנפות רוסיה הדרומית. משם באים שוברות על כסף או גם מזוּמן ממש, אשר בהם קונים עוד פעם חיטים לטחינה. בהיכּפל הדבר הרבה פעמים בזה אחר זה, וכ“ה המידות, המידה היותר מעטה לטחינה, תהיינה למאות, הרי אותו האיש נחשב לטוחן גדול בעיר, כלומר, הוא כבר לוה כסף על חיטיו ועל קמחו אצל בעל-הריחים, והרי הוא נמנה על נגידי העיר ברב או במעט; דעתו בעניני הקהל נשמעת, כלומר, הוא עומד תמיד בדבר העיר על “צד” הגביר, וכשהוא שותה את החמין אצלו במוצאי-שבת הוא עושה זאת במין ידיעה עצמית ורגש של גאוה. טוחן גדול כזה עושה שידוכים נכבדים ונותן נדן כהוגן, - לוֹוה אחר-כך אצל הבנים אותו הנדן, כלומר, שׂם אותו במסחריו, לוֹוה ונותן, חותם שמו על שטרות סובבים והולכים מיד ליד; ואחרי שנות מספר של חיים כאלה, בהרחבה ובהרבה מצוֹק-הראש, תבוא פשיטת-הרגל, בראש וראשון לאותו הגביר בעצמו, שכבר הרויח אצל הטוחן כפלים מאלה, וחלק רב מזה גם לשאר אנשים. הרי מעט חילול-השם ואיזו בושה; הרי טענוֹת ו”דיני-תורה", תביעות, בוררים והשוָאות. – אחד מראשי הטוחנים ירד במעלה השנית של סוחרי העיר, כלומר, הוא נעשה לסוחר בתבואה… לא עליכם, קוֹראַי!
מקום סוחרי-תבואה סתם בבית-הכנסת הוא רק בספסל השני. אמנם גם הם עולים לתורה, אבל אינם נקראים עוד לששי ולמפטיר… את התבואה המה מאספים בכל ימי-השוק, ובוש לא יבושו לשאת מעתה גם שק מלא על כתפם; ואותה הם ממציאים לבעלי בתי-משרפות היי“ש. – ויחס הסוחר בתבואה לבעל מחזיק בית-משרפות היי”ש הוא שונה לגמרי מאותו היחס שבין הטוחן ובין בעל- הריחים. בעל-הריחים הוא לטוחניו כאב המשפחה; כשהוא פוגש מאלה בשוק או בבית-הכנסת ילך עמו מעט וידבר עמו… תחת שסוחר-תבואה הוא נכנע לבעל בית-משרפות היי"ש, עומד ואיננו יושב אצלו; וכשרוצה הוא כסף במוקדם על התבואה, ישיבהו התשובה הרגילה: “הֶרשיל, איני מאמין בך!”
ואחרי שנות מספר, ה' יודע איך בא הדבר, יחדל אצל אנשים הללו גם המסחר בתבואה, ומי שנחשב לפנים בין הטוחנים הוא עתה במדרגה השלישית במעמד אנשי העיר; הוא מתפלל מעתה אחורי הבימה. ובשוק הוא יהודי פשוט, בלי מעמד קיים כלל; הוא מעט סרסור, מעט שדכן, מעט בורר ועני לפרקים… בושה גדולה לאנשים כאלה להיות עניים מן המנין, והם “תופרים את הקרעים” האלה בכל מיני תחבולות. שפיכת-דמים ממש הוא לאנשים כאלה לקנות בשר, לחם, נופת בהקפה, או שלא לשלם שכר-לימוד. אדם כזה הוא יורד גמור, יורד…
ולפעמים עוד יחגור האיש שארית כוחו, יחל לנסוע לימי השוָקים, להרויח בזה את לחמו.
וכמה קשה היא הבאת לחם זה!
בטבע הנוסע ל“ימי השוָקים” להיות לבוש מלבוש עב ומנעלים עבים, ודרכו שלא לאכול כל אותו יום, אחרי שהאכילה היא הוצאה ודאית וההכנסה עודנה מוטלת בספק… הנה במוצאי-שבת עושים את ההכנות לנסיעה. – בבין-הערבּים, בתפילת ערבית, מתחילים לשכור בבית-המדרש גופו פינה בעגלה נוסעת ליום-השוק ממחרת. מחיר הנסיעה הוא עשרים פרוטות; והיה אם יתעקש בעל-העגלה ויחפוץ עשרים וחמש, אז אין שוכרים מקום כלל וסומכים על הנס, ללכת פרסה או שתים רגלי ולנסוע אחר-כך בעגלת איזה נכרי בחמש פרוטות. אחרי “ההבדלה” מתחילים ללכת משכן אל שכן ללוות איזה רו“כ ב”גמילות חסד“. האשה תתקן בינתים את השקים, או את הבגד העליון לנסיעה. הבוקר אור! העגלה נוסעת ובה יושבים צפופים יהודים עשרה או שנים-עשר. אמנם המהדרים מתעקשים ואינם חפצים לנסוע עם נשים יחד; אבל בשעת הדחק אין בודקים. ובבוא העגלה בתחתית ההר שבדרך או עומדת לפני גבעה הרי הנסיעה מסירת- נפש והעגלה מפרקת עצמות… בא גד! כבר הגיעו הנוסעים אל העיר שבה יום-השוק. מתחילים הם הבאים לרוץ ולהתנגש, לקנות או לסרסר לאחרים; והכל נעשה במין עוּמקא דלבּא, בכל כוח המחשבה והעיוּן, בחריפות המוח והמצאותיו, ובערב – הנה סופרים וּמונים ונמצא שהרויחוּ בסך-הכל חצי רו”כ במזומן. גם זו לטובה! פלוני הפסיד עוד את הוצאותיו, לשמעיה בן גדליה נגנב שק, טוֹביה-ראובן קיבל מכת-לחי מנפתלי על אשר נכנס לגבולו. סייעתא דשמַיא לבוא אחרי יום בו עמל ויגיעת-נפש בשלום הביתה. – העגלות הן טעונות כפלים או ארבעתים והנסיעה בחזרה היא אחר חצות-לילה…
במטוּתא מכם, הגידו נא לי מה רוצה השם יתברך מבריותיו? מדוע יוריד דוקא עתה, בשעה שנוסעים הביתה, גשמים ולא בעת אחרת?
רטובים ויגעים באים מן הדרך, המנעל נקרע, ציצית אחת נפסקה או נאבדה. זה מונה את המעוֹת והנה טעה בחשבון. האשה חיכתה לבעלה עד אחרי חצות-הליל ותישן כשהיא נשענת על השולחן. – תפוחי-האדמה שנתבשלו ושׂמוּ אותם בקערה, נתקררו… וכשתקיץ הישנה לבוֹא בעלה, תשפוך לפניו את לבה המר על כל אשר עבר עליה ביום. החנוָני לא רצה לתת עוד בהקפה, יוֹקלי הקטן הכה את רחל אחותו ויעש לה פצע במצחה, החלון נשבר ובא הגשם הביתה. אלהים שבשמים! הכוח יחדל, יחדל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.