ביום הראשון בשבוע יֵצא איש ישראל לעבודתו ולפעלו. עַם ה' צריך ללחם ולמחיה, והפרנסה היא ענין קשה אשר נתן אלהים לבני-אדם להיענות בו. ואכלת, וכל חתיכה בגרון מחניקה אותך, כי לא שילמת עוד לבעל-הקמח וּל“מחזיק החנות”; ולבשת בגדים על גופך ומנעלים תשים ברגליך, והחייט והסנדלר שניהם תובעים תשלוּמים… הלוָאות וּמעֵין הלואות נעשות והעסקים דחוקים, דחוקים מאד. איפה אפשר עוד להרויח ממון בזמן הזה? והחזיקו שבעה אנשים במסחר אחד; ובמקום שאך תדרוך בו כף רגלך לחפשׂ רוַח ולבקש מה, שוב הולכים שנַים בעקבותיך, והמה סופרים צעדיך… מה לעשות? העולם הוא רחב, ולכאורה הוא מלא, וצרכי החיים לא לכּל הם ניתנים. כל השגת פרוסה ביגיע-כפּים היא כבר ענין בר מלחמה; ובמלחמה עם הלחם דוקא אין מנצחים לרוב. כן היה וכן יהיה בעולם כל עוד יהיו יהודים על פני האדמה, ויושב בערבות לא יתן להם רוָחה, כי חטאוּ לו ועברוּ על מצווֹתיו…

כה הולך ועובר יום הראשון בשבוע בחיפוּש רוָחים ובהכנה למעשים, בחיפּוּש אחרי הלואות או “גמילות חסדים”. השערים עוד לא ננעלו, אדרבה, הלא המה זה עתה נפתחים. – מעט לחם לבן עוד נשאר מיום השבת. תפילת החול עם “שמונה-עשרה” שוב חדשה היא, הנקיוּת עוד שוררת בבתים, וגם ב“חדרים” אין הלימוד קשה עוד. יושבים להם המלמדים ומתחככים בראשיהם ואינם יודעים באיזו שוּרה של הסוּגיה סיימו בשבוּע הקודם והתלמידים מטים ראשם ומסתכלים בלי חשק בגמרות המונחות לפניהם, ורש"י מזה ותוספות מזה מבארים ומפלפלים עוד היום.

והנה יבוא יום שני בשבוע. מתנער הלימוד בחזקה בפרק “המפקיד” ובדיני ממונות ושבועה או לאידך- בטריפות עצמות ובענין גיד-הנשה, הכל בחריפוּת המוח ובשעבוד לנימוקי המהר“ם וּמהרש”א, העיוּן לא יחסר. ובחוץ-העולם כבר סוחר ומוכר, הכל מוכר וקונה, ממַצע, מציע, זה רודף את זה וזה מַרצה לזה. התנער דבר הקנין בעיר, התעוררו גם בעלי-המלאכה העצלים למלאכתם. אין חנות שלא תצפּה לקונים ממש ואין פּינה בשוק ובעיר שלא תסובּב מרוכלים, מסרסורים, משדכנים, ממלחכי-פנכּה. כל פּה מדבר, כל יד מתנועעת, כל אצבע עושה עיגולים-באויר, מלמדת ומורה ומטעימה לאחרים. הרוָחת-שקל היא ענין נכבד מאד, גם חצי שקל או רבע לא ימאס כלל, ואפילו בפרוטות יש תועלת. הכל מצטרף לדבר מה; כל דבר שנלקח מאחר ובא לכיסו של הלוקח הוא נחוץ ומועיל, וכל רמאוּת ופיתוּי בדברי-מסחר, אם ברב או במעט, מרחיב את הלב ומאמץ אותו.

לכם, עשירים או בני עשירים, השוכבים סרוחים על המרבדים ואוכלים פּת משוחה בחמאה, קלים החיים; אבל לאלה העובדים בזיעת-אפּים, ואינם יודעים גם מה יעשו ובאיזה אופן ירויחו לחם חוּקם, הרי זה דבר אחר לגמרי.

וביום השלישי לשבוע כל ענפי המסחר והעבודה בעיר כבר נתפסים ונמשכים מכל צד. כל אדם רוכב אכתפיה דחברו, מטפּס על ראשו או יושב בבני-מעיו ומוצץ דם מכּבדו. יד איש ברעהו ובלחם רעהו. אין דובר אמת! אין אֵמוּן גם במהשהו; וכי יָשבע אדם בחייו ובחיי בני ביתו ובניו, בזקנו ובכל הקדוש לו, הרי אין שום ספק שישקר ויכזב בּכּל. ואין כאן מרמה בכדי, כי אם דבר נעשה בשביל הפּרנסה, לשם הרוַח, לשם ממון נחוץ מאד באותה שעה ואינו מוַתר כלל… והנה בחדרים ובקלוֹיזים הפּלפּול עומד עתה במרום שׂיאוֹ, עיוּן נסחב לעיוּן ודבר נשוה לדבר. השׂכל יתעקם, המוח יתלהב והשקלא וטריא היא כל כך סבוכה ומסובכת, עד שהלומדים לא ימצאו בה שוב את ידיהם ואת רגליהם. מה שׁייך, התורה היא עמוקה, והתלמוד הוא “עמוק שבעמוק”, והמפרשים עוקרים הרים; והכל יֵעשה לשֵם הלימוד ולשם חידוּד השכל ולשם בילוּי הזמן, הבא והולך וזורם בלי הרף…

והנה מתחיל יום הרביעי למשמש ולבוא. ה“מוּצלחים” ובעלי-המזל כבר חטפו את חלקם ברוַח ממלכות השבוע, וה“בלתי-מוּצלחים” ובעלי מזל-רע המה הלא לא יוָשעו עוד אם גם יוסיפו לעבוד ולהתעמל. ביום הזה כבר ניכּרים בבני-אדם סימני עייפוּת והתרשלוּת. – נחלש הרעש בשוָקים ובחנוּיות ואפילו בחדרים. יודעים כבר כל התלמידים ה“טובים” את ה“שיעור” ישר והפוך; והבּוּרים- מה יועיל להם אם גם יוסיפו “לשבּר ראשם” בתלמוד. ביום הזה מבשלים ברוב בתי ישראל תפּוּחי-אדמה מטוגנים בשמן, בצלים מחותכים וממוּלחים נאכלים מלפניהם ואורז מתוק מלאחריהם. זהו כבר סימן שׂביעה ואיזו נחת-רוּח למרויחים; והבלתי-מרויחים, כלומר, אלה שעוד לא הרויחו פרנסת השבוע, גם הם צריכים לחיזוק הגוף והנפש. שינה ראויה לא ראו בין אלה ובין אלה כל ימות השבוע. הללו שוכבים על מיטותיהם ומכוּסים בשׂמיכה וחושבים וּמוֹנים שקל לשקל, מה שיש להם במזומנים ושעוד יכניסו בקרוב לפי שיעורם; והללו שוכבים ומונים סכוּם הממון החסר להם, ובודקים באופל הליל כל החורין והסדקין בכיסיהם. ענין הפרנסה מנסר ברקיע שלהם גם באשמורה שניה.

וכי קמת ביום החמישי בבוקר ופקחת את עיניך ורחצת את ידיך, חודרות מבעד החלונות הדאגות לצרכי השבת. דבר צרכי השבת וענין ההכנות לצרכי השבת תופסים עתה מקום בכל הבתים ובכל הנפשות. השבת היא לא יום עבודה ורוַח כלל, אדרבה, ה' ציוה לנוח בו ולשבות בו מכל מלאכה, והוא יום-הוצאה, הוצאה רבה. הרי צורך ללחם לבן והרי צורך בדגים ובבשר; הרי נחוץ יין לקידוּש; הרי דרושים מספּר כּך וכך ביצים, כּך וכך מיני קמחים, ואפילו פירות ומיץ תפּוחים מתוקים לעונג-שבת. לא יפּלא בעינינו כי ביום החמישי שוב תתנער העבודה והעמל לרוַח; וזו כבר לא התעמלות, התעמלות באמצעים ישרים ותכליתיים, כי אם מין חטיפה היא מיד ליד. ואם לא תתבייש מבני-אדם כבר תגזול ב“ראש כל חוצות”, תפּיל את חברך ברחובות-קריה ותקח ממנוּ את כספּו מצלחתו. מה שייך? בידו של זה מטבעות רבות מקשקשות ובידך אין מאומה עוד לצרכי השבת. ביום כזה אין עוד כל תירוּץ וכל אמתלה של “ה' ירחם”, אם לא היום-למחר. ביום הזה עליך כבר לקנות על כל פּנים מחצית מצרכי השבת; והנשים, אפילו הרחמניות והרכות שבהן, שאינן מְצֵרות לבעליהן, לא תדענה רחם היום.

וב“חדרים” כבר מסירים עתה את הגמרות הכבדות והרטובות מזיעה מעל השולחנות, ומסדרים עליהם את החוּמשים עם רש“י… דברי משה אל כל עדת בני ישראל, ואפילו דברי ה' אליו ואל אהרן, אינם קשים כדברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא; והנך מבין בספר החומש כל מלה, ולרוב אפילו בלי עזרת רש”י ובעל “שפתי-חכמים”. מה שייך? קושיות חמורות אין בתורה; ואם בפרשה זו נאמר כך ובפרשה זו נאמר כך, הלא אין מוקדם ומאוחר, והרי כלל ופרט וגזירה שוה. כה יושבים וקוראים בחומש במנוחת הלב, והרבנית באה בכל פעם, מתקרבת את השולחן למקום מושב בעלה ותובעת ממון לצרכי השבת בריש גלי. צרכי השבת עולים גם על דבר החוּמש, והרי זה כבר מין נישואין קטנים או אירוסין בבית. ובעיקר, היחס שבין הקדוש-ברוך-הוא וישראל הוא כיחס שבין חתן וכלה. אלהים קנה את עמו והוא קנוי לו, ויום השבת – הוא נתינת הטבעת. לא במשלים אדבּר, כי אם דבר אמת לאמיתו הוא.

ובלילה ההוא, בלילה שבין יום החמישי ליום הששי, שוב לא תראינה שינה גם הנשים. הללו מאַחרות עד אחרי חצות הלילה, להכין הקמח לעיסה ולראות פּעלי השׂאוֹר בעיסה, והללו חושבות איך לסדר ולעשות מלאכת מחר באופן שהכל יהיה מוכן ומתוקן. הדא איתמר בבתים שכבר יש להם די סיפוק “הוצאת השבת”, אבל בבתים הרבה עוד חסר הרבה ועלו הדאגות הכבדות על המיטות, וזוחלות על הגוּפים ועל הראשים ומנקרות כתולעים ממש… הדבר לא פשוט כלל! יום המחרת הוא ערב-שבת, ועדין אין בידך כל צרכי השבת. ממי תקח ממון? איפה תלוה את הנחוץ לך? ומה עוד תעבוט מכּליך אשר בבית?

האתאר את ערב השבת גוּפו? - יום הומה ומתגעש אצל כל זרע היהודים, בין אצל אנשי המזרח בין אצל אנשי המערב, בין בצפון בין בדרום; וכל מעשה טרדתו והטרדתו מהחל ועד כּלה כבר הוא כתוב בספרי-הזכרונות השיריים אשר לנו. ביום הזה אופים ומבשלים, מתקנים דגים ועופות, מוצצים צימוקים ומשחיזים סכינים, חותכים צפּרנים; טובלים בני-אדם באמבטאות חמות ומרתיחות את גוּפם העכור, ששבעה ימים רצוּפים לא ראה גם טיפת מים עליו,-והנה נוסף לזה טרדת נקיון הבתים, שפשוּף החלונות, רחיצת השולחנות, הספסלים, הטחת הכתלים והרצפות. פּשוּט, הכנה רבה אל ביאת מלך מלכי המלכים! והנה לכל אלה המלאכות צירוּף של קללות ותוכחות, בין אשה לבעלה, בין אם לבתה, בין כלה לחמוֹתה. גוער האב בבניו, שפּרקו עוֹל החדר מעליהם, ויחד עם זה אף עוֹל דרך-ארץ; גוערת האשה בבתה, שהעמידה את הקדרה או הכד על הקרקע ולא על הספסל. גם חתול הבית נגרש ממקום למקום. עוני ופיזוּר הנפש באדם ובחי. ואל תשכחו את העניים סתם, הסובבים עתה עוד על הפּתחים. ואל תשכחו את כל הדאגות הקשות של אלה הנמוּשות בחיים, שעוד בתוך המון ההכנות גוּפא צפוּיים הם אל הלוָאה של פרוּטות וגֵרות, או גם להרויחן, וּלנסים מן השמיים… נסים כאלה נקרים עוד גם אחרי הצהרים, ועוד שעה ושתים לפני נעילת שער החול. לפלוני לא היו נרות לשבת, כּלוּ כל הקצין וכל התקוות, ובכל זה דולקים נרות על השולחן עם חשכה.

וַיהי אור! אור במחנה היהודים ובניו של מקום. ערוכים השולחנות, לבוּשים משי או אֵטוּן כל הגוּפים. בקלוֹיזים ובבתי המדרשות כבר מאיר זיו השכינה. תפילה ורינה נשמעות, ורגשי סליחה והרמת-הרוח ממלאים את הכל. מי יקנא עוד בחברו? מי שומר עוד איבה לחברו? מי עוד גם חייב לחברו? וחגר כל איש עברי את מתניו באבנט, ועומד על יד עמודו וסידור בידו. והלא הסידור הוא ירושה לנו מאנשי כנסת הגדולה… שבת לה' ולעם בריתו! אנו זרע אברהם אוהבו, והוּא חסוּתו עלינו תמיד. האלהים קידש את היום השביעי לדור דור, ונמסו הצללים, סרו כל דאגות יום החול, ופרחה באויר כל מלחמת-הקיום של עם ישראל. יום קדוש ומנוחה! מנוחה ליהודים מעול הקשה של הפרנסה. ערוך השוּלחן לַכּל. אִכלוּ משמנַי ושתוּ ממתקי. אכלו ושתוּ וּבירכתם את יום הגאולה!

העיר מישור כשמה לא כן היא; אדרבה, משוּפעה היא ממעלה למטה; ובבואך משער העיר הנך מטפּס ויורד, מטפּס ויורד, עד בואך אל עצם העיר התחתונה-הישנה, שעל שפת נחל היא יושבת. בגשר רעוע נעבור את הנחל ההוא, ומשם מתחיל ישוב האיכרים עובדי-האדמה ורוֹעי בקר וצאן, ושם גם עולם אחר לגמרי מזה שבעיר היהודיה. שם, מחוץ לעיר, עובדים את אלהים בצלמים, בדגלים ובפעמונים והכוהנים לובשים לבושי שׂרד, תפוּרי חושן ואֵפוֹד וכל מעשה-צעצועים; ובעיר עצמה עובדים את אלהי יעקב, אֵל נוטר איבה לעשׂיו ולאדום ולכל אנשי הסטרא אחרא… מעבר לנחל- האדמה תתן פּריה, ושם תוציא בר וחיטה וכל שבעת המינים, חלב ודבש תמצא, ביצים וירקות, וכל מה שנפשו של אדם נהנית ממנו ביוֹמא דפגרא. הנחל גם יוציא דגים, והדגים שוב הם חלק הערלים ובני העכּו"ם, שיודעים לצוד אותם חמרים חמרים, ממש כשׂליו במדבר. בקצרה, כמעט מכל מעשה יום יום בימי בריאת העולם תמצא שם במחנה שלא מבני-ברית. ולמחנה של בני-ברית נשארה אך הדאגה- הדאגה ללחם ולכל פרי יגיעת הפרנסה. לפרנסה, לפרנסת היחיד, לא יועילו גם גשמי ברכה, גם פּתיחת ידו הרחבה של האלהים. אלפי אלפים ככרות תבואה מוּבלות בקרונות על מנת להביאן לאודיסה סחַר עמים, קריה יושבת על שפת הים השחור, וכאן יהודים מטיילים מבית-הכנסת לביתם, משם הולכים שוב לשוק ומהשוק שבים שוב לביתם, והכל בלי מעמד קיים, ואפילו בלי לחם… להיות אדם בעל-פּרנסה צריך להרויח, והרוַח לא דבר קל הוא, ולאו בכל יום ויום שעתו. חושב אתה להרויח פּעם, והנך עמל בדבר איזה ימים, או גם שבוּעות, ולבסוף, אחרי שנלאו כל עצמותיך מעבודת-פרך, קמת ולא אכלת, שבת הביתה ולא אכלת, לא לבד שלא הרוַחת, אלא עוד הפסדת, ממון שלך ושל אחרים…

אתם אינכם יודעים את הקושי ואת העמל שבמסחר, ולאידך – את הנפלאות שבמסחר. כי לפעמים לא יגעת הרבה ומצאת. הדבר טמוּן ממש, כמו בחיק הגורל; ואף על פי כן עליך לעבוד, לעבוד בזיעת אפּים, לעבוד בכל הגוּף ובכל אברי הגוּף, ואין צריך לומר, שעליך להתעמל במוחך ולהתעצם בכל פּעלי השׂכל… השׂכל, להיות בעל-שׂכל בעבודה ובמסחר, לאו מילתא זוּתרתא הוא. והלא כל העולם מלא מרמה, והלא אנשי כל העולם משקרים ומכזבים, והלא כל איש ואיש חפץ אך להוציא מה שהוא שיייך לאחרים ולהכניסו לרשותו. והלא אך גזלנים וגנבים המה כל אנשי המסחר והעבודה, ויוֹשר אין.- העבודה והמסחר המה מלחמת-תגרא ומלחמת-מגן גם יחד… עליך לנצח את האחרים, לרמות אותם ולהוציא מהם סכוּמים גדולים, ויחד עם זה – עליך להישמר באלפי שמירות שאתה המרמה לא תהיה גם מרוּמה ושכיסך גם הוא לא יתרוקן. על יד שכלך החריף והבקי בכל תנועות המסחר והתאים הנסתרים שבמסחר עובדים עוד אלפי שׂכלים כמו אלה, וגם כן בחריצוּת, גם כן בעיוּן עמוק. אין לפנינו קיבוּץ של זאבים וכבשים בשוק. כי אם זאב טורף עומד מול זאב טורף, אריה מול אריה ונחש זוחל על נחש… כאן אין לוחמים בכלי-זין ממיתים ואין שופכים דם נראה לעין, ובכל זה – נשפך דם רב. חיים שלמים נטרפים ואין מרחם. ברגשי רחמים, ואפילו במשהו מהרהורים כמו אלה, אי אפשר לחיות ולעסוק בעולם הזה. כה הנך עובד יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנה שנה; בזקנך עלה הלבן, שׂערוֹת ראשך ופיאותיך גם כן לבנות הנה, ובכל זאת עוד לא למדת אף מחצית מכל התחבוּלות והרמאוּת והשקר והכזב והסיבּוב במעגל-הקסם הנקראים מסחר. זה עולם על גבי עולם ועולם בתוך עולם, וחצי-עולם של העולם. איש לעברוֹ, איש לכיסו ורק בעד כיסו; ויש קשר בין כל ואפילוּ סדר. הכל משמש בערבוּביה, הכל מקרה הוּא ויש גם תכלית… וכי מתּ והנחת אחרי עמל ושפך-דם הרבה ירושה לבניך אחריך, תיכף יפּלוּ עליהם, על הבלתי-מלוּמדים בחיים ובמסחר, אנשים מזוּינים וימוֹצוּ מהם כל הדבש, ויקחו מהם את הכסף במזומן ושלא במזוּמן. ולאידך, כי נפלת חלל על שדה המלחמה ומתּ ונקברת בתכריכים שאינם שלך, תוכל להיות בטוח כי גם אלה, המלַוים אותך באנחות לבית-מועד לכל חי, גורלם יהיה כמוך. המסחר הוא הגיהינוֹם של ישראל בהאי עלמא; ודא עקא, כי באותו גיהינוֹם אף מרויחים, מרויחים ממון. וממון נחוץ ל“חיים” וּלגידוּל בנים וּלהעמדת דור שלם, שיהיה חי בגיהנום כמוך ונדון בחייו כמוך.

הדא תימר בּחלק מיושבי העיירה, שהם בבחינת מהלכים, כלומר: אנשים שחיים ושׂוֹחים כל ימיהם בים-המסחר. היום הם עולים וּלמחר הם יורדים, היום המה באים כמעט עד ככר לחם ולמחר קרה נס והרויחו מה שהרויחו. אין מנוחה ואין מרגוע, הולכים ונעים ועובדים ועמלים כל הימים, לרבות גם הלילות, וקמים בבוקר – שוּב לעבודה וליגיעה, וכה החיים חוזרים חלילה והכל כמכוֹנה מתנועעת תמיד בלי הרף וּבלי הפסק. אולם חלק מיושבי העיר, שהם בבחינת עומדים, חי באופן אחר לגמרי. העומדים האלה הם שבט אנשים שמכוֹנת התנועה שלהם נתבקעה פּעם בימי חייהם ועמדה מלכת… אמנם חיים הם באיזו מידה כבני-אדם, אוכלים כבני-אדם, פּרים ורבים כבני-אדם, משיחים ומתפּללים כבני-אדם. אך – לָעומדים נחשבים ולא לַנעים. הם אינם רצים לדבר-מסחר עוד, ואינם אָצים עוד. במה גם יעמלו ויעשו? במה יעסקו ויסחרו בחייהם? והנה אין תועלת עוד, אין פרי. אנשים כאלה אינם משכימים שוב בבוקר השכּם; השינה על המיטה עוד בעלות השמש היא תענוג להם וגם אין בה הפסד. בקלוֹיז הם משהים לשבת, ואינם ממהרים להבליע את התפילה, אם כי בעיקר לבם קר ואינם מתלהבים כלל בעבודת ה'. וגם על השולחן הם מאריכים לשבת ולסעוד. לאנשים כאלה יש שהוּת להשגיח על חינוּך בנים, לשים לב לבדקי-הבית ולכל הצרכים הפּעוּטים של ביתם. וכשהם יוצאים בצהרים לשוק, כדי לצאת ידי שמים ובריות, המה לא ישכחו לשים אבק הטבּק בצלחתם, לקחת את המקל בידם ולשׂים את המטפּחת אל צוארם. למה ימהרו לכת והם ישובו ריקם לביתם, כמו שהלכו ריקם…

ואם תאמרו: מאַין מין אנשים כאלה ימצאו לחם, הם וביתם? והלא גם להם קיבה וצרכים מפורשים בחיים, ללבוש ולאכול. אף אני אענה: האֵל הזן ומפרנס את כל העולם כוּלו לא יעזוב גם מין יצורים כאלה. פותחת אשתו של בעל כזה מין חנות קטנה למרכולת, או תופרת לבנים היא, או מטלאת שׂקים… יש לאנשים כאלה קרובים עשירים התומכים לפעמים בידם. וּבעיר יהוּדיה הלא אפשר להשתתף פּעם גם לענין “בוררות”; מזדמן גם דבר שדכנוּת הגוּנה. – יקרה הדבר כי פלוני ואלמוני מרחוב פלוני מוכר את ביתו שוב לאלמוני, ואדם “עומד” כזה הוא הסרסור ביניהם… לפעמים יקרה שכל קהילת העיר תדוּן את האציל בעל- האחוזה בעניני מסים ואַרנוּניוֹת, ואיש כזה, שבקי הוא בעניני דעלמא ופנוּי לנפשו תמיד, נוסע לעיר-המחוז, ואפילו לעיר-הפלך, לעסוק בדין עמו. רבי בא לעיר “לצוּד ציִד” ואדם כזה הוא לו לעינים, עשיר מעשירי העיר מת והלז מתווך בין היורשים ומתרצה לשני הצדדים… בקצרה, לנידחי-ישראל יש אמצעים להרויח, לפרקים אפילו בלי מסחר ובלי עבודה ויגיעה שלמה.

וּבבוֹאך לעיר והנך עוד גר בה ולא ידעת את שמות יושביה ומעשיהם ותהלוּכותיהם אחד אחד, כבר תדע להבדיל בסקירה ראשונה בין המהלכים והעומדים. הראשונים רצים ברחובות, עיניהם כמעט יוצאות מחוריהן והזקן לא מסורק; והאחרונים הולכים לאט כמו מטיילים, צועדים עקב בצד אגודל. ובכלל, כרסנים המה אנשים כאלו ואינם כחושים ובעלי פנים צנומים כהולכים והעושים. ובעיקר, גם חלקם עדיף בהאי עלמא: מנוחה להם ואי-יגיעה.

אם מדרך העולם שימי-נוֹער לאדם המה ימי-הכנה ללחם וימי לימוּד מעשה וחכמה המחַיה את בעליה, אצל בני יושבי גוֹרֵלָה, כבכל עיירות בית-ישראל מסביב לה, הדבר להיפך. עד השנה השמונה-עשרה בני “בעלי-הבתים” אינם חושבים כלל בדבר “ישוב העולם”. עוסקים הם בלימוד הגמרא שלא לתיאבון ולא בחפץ, רק משום עמא דבר; מעט פסוק ומעט כתיבה וחשבון ושיחות בטלות ממלאים כל ימי הנוער. ואם יודע אחד לכתוב כתובת על גבי מכתב בשפת הארץ או לסַפּר דבר שנאמר ב“גאזעטען”, הרי הוא כבר אדם “מוּשלם” בכל המעלות והמידות, וראוי להיות חתן בכל תפוצות ישראל לשם ולתפארת. מבן שמונה-עשרה ואילך הרי צעיר כגון זה כבר נכנס לחופה, ואחר-כך תתחיל הישיבה על שולחן חותנו, ישיבת קבע בת איזו שנים רצופות, מבלי עשות כל עבודה; הולכים אז במקל-תפארה לבית-המדרש, מבלים שם כמה שעות, מתרועעים עם רֵעים, ובתוך כך הנך אב לבנים שנים או שלושה. והכל, כמובן, על חשבון החותן, בלי שום רחמים על מאכיליו בחינם ובלי שום מחשבה שבלב… ובשעה שאבי האשה עובד קשה יומם ולילה במוחו, לוֹקח וחוזר ולוֹקח, לוֹוה וחוזר ולוֹוה, והוא משתמש בכל מיני תחבוּלות וּמתענה בעינויים נפשיים כדי לנהל את הבית מתוך הרחבה – יושב בן-אדם הלז בחדרו הפּנוי לו, מצחק את רעיתו, או חותך במספּרים צעצוּעי-נייר – משעמוּם ומחוסר מעשה… ובימים כאלה, שהנֵדה מוּשלש אצל “איש בטוח” בריבית מעטה והפרוּטות “לצרכי היום” נלקחות מאמתחת החותנת, מובן שאין כל חשבון לכסף. במקום שנותנים נדבה פרוטה נותן אברך חשוב כזה חמש פרוּטות; ובמקום חמש נותן עשר או גם עשרים או גם חצי רו"כ. בקצרה, אין ערך בעיניו של זה לממון האדם, לממון החותן…

והבגדים של האברך דוקא טובים הם, דוקא מגוהצים בכל יום. יש פנאי מרובה לבן-אדם כזה לסלסל בשׂערו, לקמט בפיאות ולמרט בכל פּעם את הזקן הצומח ולחשוב מחשבות איך למצוא חן ואיך להופיע בקלויז בתור רואה ונראה. ככה יהיה צעיר כזה לבן כ"ג שנה ויותר, והוא בריה אוכלת משל אחרים, חיה על חשבון אחרים ופרה ורבה לפי משפּטה. צאוּ ושאלו בריה כמו זו אם יש לה צורך נפשי לעמוד על עתידתה ולחשוב על מעמדה בחיים. צאו ושאלו לאדם כזה אם ירגיש גם מעט באחריוּת המוּטלת עליו, ואם הוא יודע אף מקצת שבּנה לו בית ושצריך להעמיד את ביתו על איזה יסודות. פּועלים בטלים! בני-אדם הולכים בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא בלי מעשה ובלי מטרה ודעת עד עשרים וחמש שנה…

והנה לפתע פתאם מתחילים החיים להראות את פניהם. ביום אחד יהיה הדבר. במוצאי יום-טוב, כאשר יכלו “ימי המן”, יקרא החותן את החתן לחדרו ויאמר לו: “שמעון! הגיעה השעה, שתשׂכּרו לכם חדר לדירה, הגיעה העת שתתחיל לעסוק באיזה מסחר”. ופני שמעון מתכרכמים… מה מדבּר החותן עתה עמדוֹ? הפני האדם הזה הם, שישב עמו כל אותן השנים על שולחן אחד? הנה צריך לשׂכור מעוֹן אצל אחרים, וכאן יש מעון, יש מיטה מוצעת ושולחן וכלים. לדור בחדר מיוחד בשכוּנה נצרכים כלים מיוחדים; צריך כסף לשלם “שכר דירה”, צריך כסף לנהל את הבית ולכל שאר ההוצאות, ובכלל, מה ענין עבודה וּמסחר לאדם שלא ניסה באלה? איך יפלס לו נתיב בחיים והוא לא ידע כלל מטיב כל קנין ומרכּולת. ואף על פי שהחותן בעצמו קונה שׂקים ומוכרם, סוחר ביערות או בעורות, “מחזיק” חנות בטבור העיר או לוֹ בית-אוסם, הרי זה דבר רחוק מנו…

ועל יד השאלה הזאת לצעיר דנן, במה לבחור בעולם ובאיזה עסק מפורש ישלח יד, הנה עוד שאלת הבית: איה ישׂכּור לו מעון? האם אצל ראובן, אצל יהודה, אצל לוי או אצל פינחס? נשיהם של ראובן ויהודה לא מכובדות הן בגוֹרלה, לוי הוא פטפטן ושקרן ושכנוּתוֹ לא טובה היא לאדם; ופינחס הוא איש לא אֵמוּן בו לכל הדעות, ורמה ירמה כל הקרב אליו. – ואפילו בבית-התפילה, שלכוּלי עלמא הרי זה רשותו של אֵל עלילות, שוכן מרומים, מַתחלת תנועה מעט, לרגל אותו הדיבוּר בין החותן ובין חתנו. לפני הפּתיחה של “אשרי יושבי ביתך” ואחרי “שמונה- עשרה” הנך רואה סרסורים בעלי זקן פרוע ובעלי זקן ממורט הולכים וסובבים את הצעיר הלז ומדבּרים עמו ומריבים עמו על אשר לא ישמע בקולם. כל אחד ואחד שבועתו על שפתיו, שרק הוא יודע את הדרך להצלחה נכונה, ואיש איש דוחף את רעהו וּמדבּר סרה ברעהו.

ה“פּועל הבטל” כבר יצא בינתים לרשות עצמו, ואם אין זו רשות קראו לזו כרמלית. אמנם בשבועות הראשונים נותנת החותנת, שלא מדעת בעלה, מהיוֹתרת שבבית לבית החדש. מתגלגלים ממקום ה“יניקה” אל המעון החדש תפוחי-אדמה, בצלים, מלח, נרות, לפעמים גם תרנגולת, שלא כלוּ לה עוד חדשיה, או מזמינים את ה“בנים” לשבת או ליום-טוב. “צער בעלי-חיים” הדבר לראות את האשה הצעירה, לא למדה לאפות וּלבשל, עומדת בפנים משוּלקים לפני התנור והכירים, והזיעה נוזלת הימנה באפס אונים. בא הבעל הצעיר מן השוק, או מן המקום הריק שקוראים לו שוק, ומדבּר את בת-זוגו, כאיש שכּהו חוּשיו פתאום. איך ישחה איש שאין לו סנפיר וקשקשת בים הגדול, אלה החיים? ריחים בצוארך, ממש אלה הריחים שדיברו עליהם החכמים, והנך קם בבוקר ממיטתך ואינם יודע אם בא היום או היום הלך.

כה מתחיל אצל אותו צעיר כעין חורף בחיים. גשמי-נדבה של החותן חדלו לטפטף, ועליו להרויח כל צרכי הבית מהחל ועד כלה. קרי: מהחל ועד כלה…

בשנה ראשונה להכנסה ולהוצאה עצמית מדרך הנדן להתמעט עד מחציתו. – השוּתפים מרמים… המַלוים אינם משלמים… כל דבר שחשבת עליו שיביא לך שכר גדול, מביא לך עוד הפסד. אסון בא אחרי אסון; ושמעון הוא בסכנה לאבּד כל ממונו ולהיות תלוי, הוא וטפלי ביה, באויר… וכיון שהחי – קוראים לו בלשוננו “בשר ודם”, ובו סוף כל סוף איזה דבר נוסף על הבשר והדם גרידא

• מרגיש זה, מרגיש הרת הדבר המרחף על ראשו – הוא מתאמץ בשארית כוחו לעמוד על רגליו ונפשו עושה את הקפיצה הראשונה מבן-אדם משוּעמם לחי ממש. לפתע הרוח הפנימי מתנער, צפרני הרגלים אוחזים בקרקע ועורקי הידים כמו מתעבים. יושבים הוא ואשתו אל השולחן ולועסים את פירורי ארוחת-הצהרים בלי חמדה; ברכת-המזון מן הפה כתוּתה ומשוּברה ואין במלים מתוֹם, ולפתע קם האדם הצעיר הזה מספסלו ורוחו נהפך בקרבו… בצעדים מהירים הוא יוצא החוצה, מבלי דבּר דבר לאם התינוקת. לא ישים ההולך עתה לבו לימין ולשמאל… יחזקאל, יונתן ונחמן, הפוגשים אותו, קוראים לו והוא לא יענה להם; ובעוד איזה רגעים הוא עומד מזוין בכל מיני הערמות שבשוק, ומי יוכל לו מעתה עוד? כארי לטרף מתנפל שמעון באיזו פראוּת על אחד מענפי המסחרים והעבודות. הוא, הנרדף זה שנה תמימה וּמעונה מכל נוֹכל ורמאי, יתהפך פתאום לרודף. לא ישמור עוד את דבריו, לא ירחם על אחרים ולא יחשוב עוד כלל על אודות אחרים. – יום יום, מעלות השחר עד בוא הלילה הוא עומד בשוק על משמרתו, אורב לכל אשר יבוא עמו במשא ומתן, ומתחיל למצוץ כעלוקה את כל החלשים בחיים. חודש חודש ושנה שנה הוא עובד ועושה, נוסע ונודד, מוכר וקונה, מרויח ומפסיד, עולה ויורד. מתאזר ולוחם בחזקה מלחמת-החיים; לא ינוח ולא יישן, לא ישׂים לב לבריאותו ולא ידאג לרוחו. הוא, האוהב ספר במקצת, לא יפתח במשך עשר שנים רצופות אף שער של ספר. הוא, האוהב בטלה, הנה הוא כשור לעבודה תמיד, יום השבת לאו שבת אצלו, חברת האדם לא נעימה לו. הוא אף אינו רודף אחרי עליות בבית-המדרש; אינו שׂם לבו למחלוקת בעיר או למלחמות כי תקרינה בארץ או גם למהפכת מדינה. – ואסתר’ל רעיתו, המעוּנגה מעט, היא, אשר לא ידעה בנעוריה גם שימוּש מטבע, היא עתה עזר כנגדו בעסקי החנות או בשאר עסקים, עזר ממש… וכשלוֹוה איש ואינוֹ משלם, היא, שהתביישה לדבּר בקול, כמעט תנקר את עיניו של הלוֹוה וּתעורר רעש בראש כל חוּצות. היא גם תספּור פרוטה לפרוטה וחושבת רו“כ לרו”כ. וכשמגיע ההון העצמי של אלה לאלף הראשון מתחילים לקמץ… וכשמגיע לאלף השני יקמצו עוד יותר… ואין רחמים בלב האנשים ההם. לעני לא יפרשו מלחמם, ענין “גמילות חסד” זר להם. וכשהגלגל חוזר, והחותן או האב, שהיה נותן שנים רבות וחוזר ונותן, צריך בעצמו להלואה, אז תת לא יוכלו לו. – עשר או חמש-עשרה שנה ימשכו “ימי כּינוס” הללו אצל המתעוררים האלה ללא שינה וללא אכילה לשׂוֹבע. הולכים בחוץ בבגדים שכמעט בושה היא ללובשם. הבריות מראים באצבע ותוהים עליהם, והם אינם משגיחים בזה… “תעמוד כל העיר גוֹרלה על ראשה”, יחָרב כל העולם או יבוא אלכסנדר מוּקדוֹן שני לכבוש את העולם; יופיע גם המשיח – שמעון אינו מחכה לגאולה, לוֹ אין זה עוד נוגע… הוא רק צריך לאסוף בידו ממון, שמפוזר ומפורד ונחלק למאה חלקים אצל בני-אדם שונים. יש לו צורך לחמשת אלפים רו"כ במזומנים ודוקא במזומנים; ודוקא חמשת אלפים כאלה, שמימינם ומשמאלם מסובכים בהם עוד איזה אלפים רפויים: הלוָאוֹת, פקדונות, שטרי-חוב, מיטלטלים וכו'. מה שייך? צריך לשמעון וביתו היסוד הראשי של בן-אדם בחיים!

אניתו של שמעון באה אל החוף. חמשת האלפים העיקריים וענפיהם וענפי ענפיהם המה כבר נשמעים לו, והוא אדונם… יסוד קיים הונח, והוא עומד על רגליו. מפּחד “דוחק בחיים” לא יירא עוד. הוא קם בבוקר יום אחד, הוא משפשף את עיניו והוא רואה פתאום כי הילדה הקטנה שלו, שעוד לפני זמן לא כביר היתה מנקרת באשפה ולא השגיחו בה כלום והיתה לבת עשר, לבת י“ב, הנה עתה בת ט”ו שנה, ובמהרה תגיע לפרקה… אם יבוא שדכן עתה ויחל להציע לפניו נכבדות בעדה לא יוכל לשחוק לו עוד בפניו… וּלשדך בת הנה צריך אתה מעט לשים לב לדעת אחרים ולמשפט אחרים על אודותיך. את הבית שבו ידוּר לא תיקן זה כמה, עד שבזיון הוא לקבל בו פני אורח. הנך הולך בחוץ מלובש בלבושים שלא לכבוד הם כלל לאיש במעמדך; ובכלל, מי יכבּדך בעיר? מי נשמע לך? כל הענינים שבגוֹרלה נחתכים לא על פיך, כאילו אתה אינך בן העיר הזאת כלל…

ולאט לאט יָחל שמעון לשנות דרכו; קורא הוא לעושה-בחומר, לנַגר, למזגג ומתקן את בקעי ביתו. הוא כבר בא ביחס גם את החייט ואת הסנדלר שבשכונתו. את הנערה עצמה יחל להלביש כדרך הנגידים; מתחיל לתת גם איזו נדבה… בעת התפילה שוהה שמעון מעט ושומע חדשות וּמילי דעלמא. - העולם נשתנה… מדבּרים על דבר פרעות ביהודים, על דבר גזירות, מדבּרים גם על דבר ארץ-ישראל, וארץ זו עוד ישנה עתה בעולם אחרי חתימת הגמרא והספרים העתיקים… הוא היה ישן איזו שנים רצופות ומתבייש מפני עצמו. מה שייך? כל אדם הוא בן-אדם, וצריך לדעת מה מהנעשה בעולם ומהנשמע בו… ואשתו, אסתר’ל, הלא כבר היא אמידה במקצת ומעט נגידה, ומדוע כל רעותיה במעמדה תתיחסנה אליה כאילו אינה שייכת להן? –

לא אאריך, לא עברו ימים ושמעון פשט את צורתו הקודמת והתרגל לצורה חדשה. הנה נפתח הכיס הסגור בשבעה מסגרים ומתחילים לקחת ממנו ולקחת… שמעון כבר אוכל כבן-אדם, מתלבש הוא וביתו כבני- אדם. הוא דר כבן-אדם ונותן לכל צרכי העיר כבן-אדם במעמדו. וגם מתחיל הוא להתערב עתה בעניני העיר; הוא מראה לכל כי שוב התעורר ואינו עוד ישן…

את בתו כבר שידך שמעון את בן נגיד אחד חשוּב ונתן אלף רו“כ נדה במזומנים ומתנות לחתן… לאחר שנתים ימים עשו את ה”חתונה" בהרחב ובפאר. שמעון לא לבד כי אינו רוצה להיות נופל מאחרים, הוא חפץ להיות עוד עולה על אחרים. יכירו וידעו בני העיר גוֹרלה את יכלתוֹ; ידע כל העולם כי יכול הוא להוציא אף כמאה רו"כ בפעם אחת, ואין זה אצלו כמו קריעת בשר מגוף החי…

ומידה כנגד מידה! לפני עשרים שנה היה שמעון פועל-בטל, אוכל על שולחן חותנו, והכל על חשבון חותנו. ועתה אוכל אצלו זה ימים רבים מין אברך חשוב כזה, גם הוא לא ידע לספּוֹר ולחשוב בכסף, גם הוא מעשהו בכל יום, בכל שבוע ובכל חודש, שנה אחרי שנה במידה אשר תדעו. אבל לאחריתו אל תדאגו: הוא יקיץ פעם מתרדמת בטלה זו, גם הוא – יקיץ לחיים!

אחרי הגביר רבי זַנביל משוּלם, בניו, חתניו לוקחי בנותיו ושאר הנגידים, העומדים במזרחו של בית-הכנסת בגלונה, יבואו בשורה ראשונה, בתור אבות מרכּולת העיר וסחרה, “בעלי בתים” החשובים, והם ה“טוחנים הגדולים”.

“טוחנים גדולים” נקראים אלה האנשים בין שלושים וחמש ובין חמישים שנה בחייהם, שיש להם בטן רחבה מעט, זקן שעבר עליו מסרק וכובע של סַמט ביום השבת לראשם. דרכם לאסוף עשרים וחמש מידות חיטים, שהם קונים אותן ישר מן האיכרים חורשי האדמה, או מן “היהודים הקטנים”, כלומר, הסרסורים והממַצעים, וטוחנים אותן בריחים של מים, אשר לגביר דמתא. הקמח יוּשם בשקים, והשקים נטענים על עגלות, רתוּמות לסוּסים או לשוָרים, המובילים אותם לנפות רוסיה הדרומית. משם באים שוברות על כסף או גם מזוּמן ממש, אשר בהם קונים עוד פעם חיטים לטחינה. בהיכּפל הדבר הרבה פעמים בזה אחר זה, וכ“ה המידות, המידה היותר מעטה לטחינה, תהיינה למאות, הרי אותו האיש נחשב לטוחן גדול בעיר, כלומר, הוא כבר לוה כסף על חיטיו ועל קמחו אצל בעל-הריחים, והרי הוא נמנה על נגידי העיר ברב או במעט; דעתו בעניני הקהל נשמעת, כלומר, הוא עומד תמיד בדבר העיר על “צד” הגביר, וכשהוא שותה את החמין אצלו במוצאי-שבת הוא עושה זאת במין ידיעה עצמית ורגש של גאוה. טוחן גדול כזה עושה שידוכים נכבדים ונותן נדן כהוגן, - לוֹוה אחר-כך אצל הבנים אותו הנדן, כלומר, שׂם אותו במסחריו, לוֹוה ונותן, חותם שמו על שטרות סובבים והולכים מיד ליד; ואחרי שנות מספר של חיים כאלה, בהרחבה ובהרבה מצוֹק-הראש, תבוא פשיטת-הרגל, בראש וראשון לאותו הגביר בעצמו, שכבר הרויח אצל הטוחן כפלים מאלה, וחלק רב מזה גם לשאר אנשים. הרי מעט חילול-השם ואיזו בושה; הרי טענוֹת ו”דיני-תורה", תביעות, בוררים והשוָאות. – אחד מראשי הטוחנים ירד במעלה השנית של סוחרי העיר, כלומר, הוא נעשה לסוחר בתבואה… לא עליכם, קוֹראַי!

מקום סוחרי-תבואה סתם בבית-הכנסת הוא רק בספסל השני. אמנם גם הם עולים לתורה, אבל אינם נקראים עוד לששי ולמפטיר… את התבואה המה מאספים בכל ימי-השוק, ובוש לא יבושו לשאת מעתה גם שק מלא על כתפם; ואותה הם ממציאים לבעלי בתי-משרפות היי“ש. – ויחס הסוחר בתבואה לבעל מחזיק בית-משרפות היי”ש הוא שונה לגמרי מאותו היחס שבין הטוחן ובין בעל- הריחים. בעל-הריחים הוא לטוחניו כאב המשפחה; כשהוא פוגש מאלה בשוק או בבית-הכנסת ילך עמו מעט וידבר עמו… תחת שסוחר-תבואה הוא נכנע לבעל בית-משרפות היי"ש, עומד ואיננו יושב אצלו; וכשרוצה הוא כסף במוקדם על התבואה, ישיבהו התשובה הרגילה: “הֶרשיל, איני מאמין בך!”

ואחרי שנות מספר, ה' יודע איך בא הדבר, יחדל אצל אנשים הללו גם המסחר בתבואה, ומי שנחשב לפנים בין הטוחנים הוא עתה במדרגה השלישית במעמד אנשי העיר; הוא מתפלל מעתה אחורי הבימה. ובשוק הוא יהודי פשוט, בלי מעמד קיים כלל; הוא מעט סרסור, מעט שדכן, מעט בורר ועני לפרקים… בושה גדולה לאנשים כאלה להיות עניים מן המנין, והם “תופרים את הקרעים” האלה בכל מיני תחבולות. שפיכת-דמים ממש הוא לאנשים כאלה לקנות בשר, לחם, נופת בהקפה, או שלא לשלם שכר-לימוד. אדם כזה הוא יורד גמור, יורד…

ולפעמים עוד יחגור האיש שארית כוחו, יחל לנסוע לימי השוָקים, להרויח בזה את לחמו.

וכמה קשה היא הבאת לחם זה!

בטבע הנוסע ל“ימי השוָקים” להיות לבוש מלבוש עב ומנעלים עבים, ודרכו שלא לאכול כל אותו יום, אחרי שהאכילה היא הוצאה ודאית וההכנסה עודנה מוטלת בספק… הנה במוצאי-שבת עושים את ההכנות לנסיעה. – בבין-הערבּים, בתפילת ערבית, מתחילים לשכור בבית-המדרש גופו פינה בעגלה נוסעת ליום-השוק ממחרת. מחיר הנסיעה הוא עשרים פרוטות; והיה אם יתעקש בעל-העגלה ויחפוץ עשרים וחמש, אז אין שוכרים מקום כלל וסומכים על הנס, ללכת פרסה או שתים רגלי ולנסוע אחר-כך בעגלת איזה נכרי בחמש פרוטות. אחרי “ההבדלה” מתחילים ללכת משכן אל שכן ללוות איזה רו“כ ב”גמילות חסד“. האשה תתקן בינתים את השקים, או את הבגד העליון לנסיעה. הבוקר אור! העגלה נוסעת ובה יושבים צפופים יהודים עשרה או שנים-עשר. אמנם המהדרים מתעקשים ואינם חפצים לנסוע עם נשים יחד; אבל בשעת הדחק אין בודקים. ובבוא העגלה בתחתית ההר שבדרך או עומדת לפני גבעה הרי הנסיעה מסירת- נפש והעגלה מפרקת עצמות… בא גד! כבר הגיעו הנוסעים אל העיר שבה יום-השוק. מתחילים הם הבאים לרוץ ולהתנגש, לקנות או לסרסר לאחרים; והכל נעשה במין עוּמקא דלבּא, בכל כוח המחשבה והעיוּן, בחריפות המוח והמצאותיו, ובערב – הנה סופרים וּמונים ונמצא שהרויחוּ בסך-הכל חצי רו”כ במזומן. גם זו לטובה! פלוני הפסיד עוד את הוצאותיו, לשמעיה בן גדליה נגנב שק, טוֹביה-ראובן קיבל מכת-לחי מנפתלי על אשר נכנס לגבולו. סייעתא דשמַיא לבוא אחרי יום בו עמל ויגיעת-נפש בשלום הביתה. – העגלות הן טעונות כפלים או ארבעתים והנסיעה בחזרה היא אחר חצות-לילה…

במטוּתא מכם, הגידו נא לי מה רוצה השם יתברך מבריותיו? מדוע יוריד דוקא עתה, בשעה שנוסעים הביתה, גשמים ולא בעת אחרת?

רטובים ויגעים באים מן הדרך, המנעל נקרע, ציצית אחת נפסקה או נאבדה. זה מונה את המעוֹת והנה טעה בחשבון. האשה חיכתה לבעלה עד אחרי חצות-הליל ותישן כשהיא נשענת על השולחן. – תפוחי-האדמה שנתבשלו ושׂמוּ אותם בקערה, נתקררו… וכשתקיץ הישנה לבוֹא בעלה, תשפוך לפניו את לבה המר על כל אשר עבר עליה ביום. החנוָני לא רצה לתת עוד בהקפה, יוֹקלי הקטן הכה את רחל אחותו ויעש לה פצע במצחה, החלון נשבר ובא הגשם הביתה. אלהים שבשמים! הכוח יחדל, יחדל…

שמעיה-נתן וראובן בן מנחם היו שני חסידים צעירים, ולא מן התורניים ויראים ממש, כי אם מן הנוסעים התמידיים אל הרבי והמבלים שמה, ב“חצר-המלך”, שבועות רבים וגם חדשים שלמים. הימים שעליהם אני מסַפּר לא כאלה שאנו חיים בהם היום. עתה עוֹל כבד על כל איש ואיש, באשר הוא שם, ואף על עוּלי-החיים; וגם מי שנוסע עוד לצדיק יעשה זה “בקיצור”, ולעתים רחוקות, כשיבוא בין המצרים במעמדו, ואין להימין ואין להשׂמאיל. – אבל אז היו נוסעים כולי עלמא אל הרביים, לשם נסיעה גופא… בבית ישבה האשה הצעירה, ואכלה היא וילדיה על שולחן ההורים ימים הרבה; ושם, בעיר של הרבי, היו מטיילים הבעלים ועוסקים בשיחות בטלות, בליחוּך פּנכּה וכיוצא באלה ולא חשבו כלל על אודות אלה שבבית. – ולא עוד, גם החותנים בעצמם, אנשים באים בימים ויודעים היטב טעם הממון והרוָחת הממון, עזבו לעתים את ביתם ועסקיהם, העמיסו הכל על שכם ה“אשת-חיל”, וילכו לזמן לא קצר לרעוֹת את נפשם בצל קדושים. העולם אז היה אחר מעתה!

שמעיה וראובן היו חתנים אמידים וגם בני בעלי-בתים אמידים. את הנדה השלישוּ בריבית לא גדולה בידי איש אמיד אחד, ובעליהם גם לא ידעו את מספּרוֹ. לחמם ומימם היה בהרחב. חדרם מרוּוָח, מלבושיהם כהוגן וּבקלוֹיז נמנו על החבורה הראשונה. שמה היו עושים כשני שלישי היום, מקדימים לבוא ומאחרים לצאת ומתפללים לא בעומק; וחלק מן השנה היו מבלים, כאמור, אצל הרבי שלהם, אצל הרב מטַלְנָה. והוא איש נבון היה, אוהב שיחות ורעוּת, ומעולם לא הכביד על חסידיו. –

נשותיהם של אַברכים אלה, שם האחת פּסי ושם השנית ריבה או ריבה’לה, ושתיהן מעט יפות ותמוֹת ולא ידעו אחרת, כי אם לכבּד את בעליהן ולהיות שומעות להם. פּסי היתה אשת שמעיה וריבה’לה אשת ראובן, ואם לחָשך אדם לומר רק מקרה סתם הוא הדבר, ולוּ שׂיכּל שדכן אחר את מעשהוּ ברצון אחר, כי אז נשא ראובן את פּסי, וריבה’לה היתה נישאת לשמעיה, לא אוכל להתנגד לזה, אם גם אדע כי יש זיווּגים במרומים…

ובואו וראו: בשבת אחת אחרי שבועות חגגו בקָלוֹנה שתי החתונות של פסי וריבה, אברך ואברך נוֹספוּ על זאטוטי העיר; אבל שנה אחר שנה עברה לשניהם מבלי לזכּוֹת את בית חותנם בברית-מילה, ואפילו תימא בולד נקבה, שרק קוֹרין את שמה בשבת הראשונה להיוָלדה ושמחה יתירה לא איתא בזה.

וַתחלנה אמהות הכּלות להתלחש עם בנותיהן ולחקור אותן על יחסיהן לבעליהן. – התחיל העולם, בעבוֹר השנה השלישית ולא ילדו לרנן אחריהן, פן עקרות הן. מה שייך? צעיר מישראל יושב אצל חותנו ואשה לו בבית ובנים אין! עושים צדקה, משתמשים בכל מיני סגולות, נוסעים לרבי עתה במלאכוּת זו. הלא הוא אבי חסידיו ולא יזנח אותם זנוֹח.

ושערוּ בנפשכם את הרושם בעיר, בבוא השנה החמישית אחרי נישוּאיהן פקד ה' את שתיהן, את פּסי ואת ריבה ביחד, והרוּ ללדת. היתה חדותא דלבא וּשתיית יי"ש במסיבת החברים. ולא עוד אלא שקפץ שמעיה-נתן ונשבע, שאם תלד אשתו זכר וילדה אשת חברו נקבה, או להיפך, אשתו תלד נקבה ואשת חברו תלד זכר, והיו שניהם מאורשים מיום היוָלדם בקנין ובחצי קנס… נענה ראובן ואמר: “חפצך חפצי וּמאַווייך מאוַיי”. ויתקעו כפם איש לרעהו. השליכו את הצלוחית והכוסות לקרקע לקיום הברית.—

וכן היה. אשת שמעיה-נתן ילדה את הזכר בימי מלואה, ובת-זוגו, היא הכלה, יצאה לאויר העולם אחרי שלושה ימים בבית ראובן; וַתהי שמחה כפולה בשני הבתים. ביום השמיני, כאשר הכניסו את החתן בבריתו של איתן האזרחי, באה המיועדה הרכּה מונחה בכרה לראות במחזה; ונתנו גם בפיה הקטן מעט מכוס של ברכה… נקרא שמם בישראל: אברהם ושרה. גַדלו אותם לחופה ולמעשים טובים; ישמחו האבות ביוצאי חלציהם!

עברו ימי הילדוּת להורים והתחילו עניני החיים ומלחמת החיים… גם בימים ההם צריכים היו בני-ישראל לכסף והון וליסוּד ביתם במסחר הגון. ואהבת העושר וקיום הממון אז לא פחותים היו מאשר היום. בתחילה, כאשר התחילו להסיח דעתם מן הרוּחניוּת מעט, נקטו עוד את הכלל של “חציו לה' וחציו לכם”, ואחר-כך באו למעמד נפשי, שבו רוב המעשים והמחשבות שבמוח נדחפים אך לחיים ממש ולצרכים ממש בהאי עלמא… לאו מילתא זוטרתא הוא הדבר, לבנות בית ביהודה, להיות “בעל הצטרכות” הרבה ולהרויח כל הנחוץ לכל איש אמיד. שמעיה בודאי מרויח הרבה, הוא העשיר ורואה ברכה במעשי ידיו. אבל ראובן רעוֹ אינו מרויח כלל; הוא מפסיד את הנדה קמעא קמעא ומצבו יחל להתרועע. – הראשון הוּא בר-מזל והוא מוצלח בכּל, ולשני לא ישׂחק המזל ואינו מוצלח כלל. שאלוּ את המזל לפתרון מעשהו!

לא ארבה בדברים. שמעיה נעשה עשיר גדול, וראובן מחוּתנוֹ רחוק מאד מהיות עשיר. הנני אומר מחוּתנוֹ, והלא מהברית הקדומה ביניהם שמעתם כמוני; גם אברהם גם שרה נקראוּ תמיד בשם חתן וכלה, ועוד בהיותם כבני שלוש התביישו לשיח יחד… אמנם נסוּ להזכיר את דבר הברית בפני שמעיה ותבינו מיד כי זה לא ניחא ליה כלל. – לוּ היה ה“צד השני” באותה דרגה כמוהו, כי אז היה מוצא את הקישוּר לנכון, - אבל ראובן הוא בבחינת יורד, ואיך יתן את בנו לבתו של זה? הגידו בעצמכם, לוּ ידע בימי אַברכוּתוֹ את אשר יהיה עם רעהו, כי אז לא הקדים להתקשר עמו. האם אפשר היה כי יבוא אדם ויעיז להציע לו עתה מין נכבדות כאלה? - ולאידך, שאלוּ לראובן והוא טוען “מה דהוָה הוָה!” ברית-ארוסין אסור להפר, ואם מצבו עתה אינו בכי טוב, בתו מה חטאה? והן בחִנה ובטוּב לבה נאה לה להיות גם בת-עשירים וכל כתר הוֹלמה. כה בא פירוד-הדעות בין הקרובים ושמעיה גם הוא היה ירא להתיר ברית… לוּ ויתר ראובן רעהו על זה הדבר בעצמו ומחל לו בפיצוי ובכסף קנס, כי אז לקח עליו את הדבר, אבל ראובן אינו רוצה לוַתר ולמחול; ואשת שמעיה מתיראה מהתרת הקשר, לוּ גם יוַתר הצד השני. –

אברהם ושרה המה כבר בני שמונה-עשרה, הגיעו לעשרים, שניהם גדלוּ בטוֹב והיו אהובי-הוריהם. מצד הדין ומצד תכונתם לא היו כל כך רחוקים זה מזה, אדרבה, איזו קרבה היתה ביניהם. הלב לפעמים יעקל דרכו ולפעמים יישר דרכו. – והנה המצב של אבותיהם מפריד ביניהם… שמעיה היה אז כבר עשיר מופלג, וראובן – ראובן הוא איש עני. מה תאמרו למערכת החיים וּלסדריהם?!

כה היה הדבר הולך ונמשך, עד שגרם החטא. ומעשה שהיה כך היה. לא הרחק מהעיר ההיא, שבה גרו שני המחותנים, העולה והיורד, היה יער גדול, שבו עצים רעננים עומדים צפופים ודוחקים בענפיהם איש את רעהו. היער הזה היה שייך לאציל פולני, שמת בלא בנים, ועניני הירושה היו מסוּבּכים ברוב; על כן לא היה למפלת הגרזן, כדרך שאר היערות, שהולכים וגדלים דורות הרבה, וסופם איכּוּל בידי חרב המסחר. – ובעיקר, למה נבראו היערות בעולם, אם לא שיפילוּ בני-אדם את עציהם לבנין או להסקה? ולמה כל חיינו עלי אדמות, אם לא לשם משא-ומתן בעצים ובשאר דברים והרוָחת ממון על ידי אלה? אולם היער ההוא היה זה ימים רבים מפני הטעם האמור בבחינת “פועל-בטל”; גנבים וגזלנים, שזה דרכם ללַסטם עוברי-דרכים ולבקש חסוּת ביער מצל, לא היו שכיחים במחוז ההוא, וכה השתרע לפני שערי העיר, מבלי שידע איש למה הוא חי וגדל ומה יש צורך בו. –

דור הולך ודור בא, וקם דור חדש בישראל, דור שהתחיל לטייל בימי שבתות בגבולות העיר. ובבוא ימי הקיץ הגדול, והחמה יצאה ללהט עולם ויושביו, החלו זאטוטי ישראל לפלס להם נתיב ביער הלז; לא השגיחו על זה, אם דרסו את העשבים וספיחי האדמה בשבת ועברו על עבירוֹת שבתורה, אדרבה, נפשם שבעה רצון מצללי האילנות. לפעמים גם נפגשו שם נער ונערה, כי הן גם לבנות ישראל היה הטיול ביער לדבר נעים, אם אך הענפים העקומים לא קרעו את מלבושיהן. התחילו לדבּר בבתי-התפילה על הפרצה, שפרץ ה' בבית יעקב; ויראי-העיר חשבו גם מחשבות להחרים בחרם ממש את כל המטיילים ביער בימי שבתות. ואז קם נגדם שוֹע ואיש חסיד באמת, רבי שמואל לבית נחמן שמו, ויזהירם מעשות כדבר הזה בזמננו. “מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים” – אמר הוא לפני הקהל המתלהב – “והלוַאי שישמרו בנינו ובנותינו את הכתוּב בתורה ממש”…

וציירו לכם את אשר קרה ואָתא אחר זה. החתן אברהם והכלה שרה, אשר כבר ידעתם אותם בשמותיהם, נפגשו פעם ביער ביום שבת אחד אחרי הצהרים, ויתאַדם המיוּעד… ותתאדם המיוּעדת… בתחילה חשבו לברוח אחד מהשני, אבל יחד עם חפץ הבריחה התעורר בם גם איזה כוח-המושך. אברהם היה לבוש כבן עשיר, גם שרה לבושה מלבושים נקיים וּמראֶהָ נעים. למה יסוגו אחור והם הלא מיוּעדים המה משכבר הימים. כה עמדו זה על יד זה ולבם מפכה… צל האילנות כמו חופה על ראשיהם. לוּ החזיק אברהם בידה ויאמר: הרי אַת שלי… כי אז התאדמה עוד יותר.

והנה פּגישה מסותרה זו, אשר עין לא ראתה, נתפּרסמה בעיר. עוף השמים יגלה כל נעלם. ויהי רעש ו“חילול-השם”. מי ראה ושמע בבית-ישראל כי חתן ידבר בסתר את כלתו לפני יום מתן הכתובה וקיום מצוַת הקידוּשין! שמע אבי אברהם ויתעבר ויקרע את התנאים. וגם אבי שרה בוש מהיות רב עם רעהוּ על אודות זה בשער.

כה נפרדו הנצמדים זה מזה והדבוקים עוד מבטן אמם. –

לכאורה אך דבר פשוט קרה בקיטוֹב העיר: דוב-אליהו בן השמש מת באחד הימים.

דוב-אליהו היה בנו הבכור של זכריה השמש הזקן בקלוֹיז של חסידי לוטין, אשר בקיטוב העיר. וקיטוב חציה עיר וחציה כפר. ממוֹרדה ולמטה עד חוף הנהר היא מקום מושב לערלים ולכפריים עובדי האדמה הברוכה, ובמעלה תגוֹרנה משפחות בני-ישראל, אשר גָלו מארצם וישבו שם להתאחז ולעשות רצון בורא-עולם. ודוקא בעיר הקטנה הזאת היו בתי-מדרשיות הרבה; הנה דוקא בשבטי עובדי אֵל אחד כיתות הרבה ודרכים רבים לעבודת השם יתברך. מה שייך? יושב בשמים הוא אֵל רוכב בערבות, ובניו של מקום מבקשים להם בארץ רוב נתיבות…

אבל דוב-אליהו גיבור דנן לא ידע מה ממרומים. הוא רק ידע שהגשם יבוא ממעל, - וזאת היתה השגתו האחת המוּפשטת; הוא ידע שהעינים לפעמים נפתחות ולפעמים הן נסגרות; ידע שאוזן לאדם ופה לאדם; כי מטרת הרגלים ללכת והידים למשש בהן, הראשונות הן כרגלים לכסא ושולחן והשניות כצבת בידי הנפח. בקיטוב היה ידוע ל“שוטה העיר”; ודרכו היה להיות כל ימיו מין אַסקוֹפה נדרסת לכל. כל אדם בקיטוב היה משתמש בו לצרכיו, וכל נער פוחז היה מושך באזניו והיה משחק בו לתיאבון.

ודוב-אליהו לא שם לבו לאלה. הוא כמעט לא חשב כלום ודיבורו היה אך מעט, וגם זה עשה בלי חפץ. הוא הבין שבעיר צריכים איזה אנשים להיות חנוָנים, מוכרים גפרית ונופת ושאר כל צרכים; הבין שמעט אנשים המה חייטים, אחדים המה סנדלרים ואחדים אפילו נגרים הם. הוא הבין שבן-אדם יכסה את עצמו בימות- החורף בשמיכה עבה; אבל שוב לא הבין איך יקמץ אדם מעוֹתיו בשביל זה עוד בימות -הקיץ. – הוא השיג טיב הדלתות לבתים, גם טיב המעלות לעליות; אבל לא השיג מדוע יעשו לבתים גגות משופעים, ומדוע ארובות-העשן נשקפות למעלה?

בעצם היה רואה כל המחזות לפניו, אבל לא הבין קישוּר הדברים… הוא אוכל ושותה בצמצום ועובד תמיד כל הימים, וכל העתות בשנה שוות בעיניו. כי בעת כזו קור ובעת כזו חום, בעת כזו ירד הגשם ובעת כזו השמים נחושת, למה לו לשים לב לדברים כאלה? והרגלים שלו תמיד הן עמלות. לשבת במקום אחד בודאי טוב מללכת ולרוץ ברחובות. – והנה הוא קם והולך, קם והולך, אם אך שולחים אותו בשליחות מה, ואינו קובל על זה, גם אם לא יתנו לו כל שכר בלכתו. ומה זה מין הדבר שקוֹרין ממון? המטבעות מצלצלות בצלחת; וכאשר הן נלקחות וממוּשמשוֹת ביד הנה רק נחושת לא קלל הן. הנה תפוחי-אדמה ממולחים טובים יותר מכפתורים הללו, ודג מלוח הוא מאכל מלכים…

אביו היה איש שותה שיכור, בכלל אדם נבזה, ששפמו וזקנו נתאחדו זה בזה, עד כי כמעט פלא היה איך יכול לפתוח פיו; והוא הכה תמיד את אשתו – והיא בריה קטנה וצנומה היתה ואך עור של קלף לעצמותיה החלשות. לבשל ולאפות פטורה היא, כי לרוב הבית ריק באין מה. ואפילו ניקוי-הבית, שפיכת השופכין וגומר, הכל עושה בנה דוב-אליהו. ושאר הבנים, האחים והאחיות, הולכים יחפים ברחוב, כותנתם ולבושם קרועים ובלואים, וחיים המה כבהמות עניות, שאָפס להן מרעה. רק בימי ההכנות ליומי-דפגרא ובערבי-שבתות עוזרים היו מעט לאחיהם דוב-אליהו, שהוא היה אז המנצח על המלאכה בבית-הקודש.

בכלל, בימים כאלה הרגיש מין אדם זה מעין נשמה יתירה. הקלוֹיז מתרוקן אז מבני-אדם; ואפילו הבחורים הבטלים, המרננים בגמרות מארץ בבל הגדולה, אינם יושבים עתה על מושבם, ואיש איש הוא עתה בבית אבותיו או בבית-המרחץ; והוא, דוב-אליהו, מנקה את הרצפה ומעלה אבק. הוא שופך מים על קרקעית בית-האל, מתחיל להסיר את האבק ולהיטיב את המנורות. נפתחים כל החלונות להכניס מבחוץ אויר חי. וכשרוח חדש בא במסגרת אלהים, וכל “עמוד” כבר עומד בשורה, כל ספסל על מקומו, הוא קם ושם על שולחן קריאת-התורה מפּה חדשה, ובמנורות העמוד של “בעל-התפילה” הוא נועץ נרות חדשים. זוהי הכנה שבקדושה, ומה שעשו לפנים שיירת פרחי-הכהונה בחצר ה' בירושלים, עושה עתה דוב-אליהו בקיטוב אשר בארץ הגולה…

ואוי למי שמפריע כוהן-הדיוט דנן בשעת עבודת-הנקיון שלו. אוי למי שיזיד לצעוד על סף בית-התפילה בטרם נוגבה הרצפה ובטרם סר האבק כולו; אז יכול האדם הזה לשפוך לו הין מים בפניו. אין רחמים אז לפני בן השמש, ואין שינוי במעשיו. גם אם תפול בעירה בעיר או כי עלה יעלה נהר פתאום על גבולו וישטוף כל מלאכת אלהים באדם ובבהמה, לא יזוז ממקומו.

אבל בשאר ימות השנה גיבור דנן הוא אדם חלש מאד. בעת אמרו לו הלומדים בבית-המדרש: “דוב-אליהו, לך ופשוֹט עצמך על השולחן” – ציית לזה תיכף. ידיו ורגליו נסרחות מעל השולחן, פניו למטה והגוף הערוֹם למעלה. ואלה העומדים מסביב לו מפשילים את שולי בגדו הסרוח ומתחילים להכות על אחוריו בצחוק פרוע. והוא אינו צועק כלל, לא יניע באבריו. הוא שוכב כבול-עץ, עד שיכלו השחצנים את מלאכתם בו; ואז הוא קם ויורד ויושב על הספסל הארוך, העומד על יד תנור-החורף. את פני בן-אדם בצלם שדי בודאי לא הלבינו. דוב-אליהו יושב ומנמנם ורירו יוצא מפיו. הראיתם בר-נש מאוס כזה; והוא לא נברא מן האדמה ולא מן המים מָשָהוּ האֵל, כי אם מאיזה רקק בא. על כן גם ל“מנין” בציבור לא יצרפוהו אפילו בשעת הדחק, וברכתו לאו ברכה…

ולפי שבכלל פניו מכוערים מאד, שערותיו לא סרוקות והן בלי כל צבע וזקנו פרוע תמיד, מוחזק הוא בכל מלוא העיר קיטוב למין טומטום או אנדרוגינוס. אדם כזה אינו נושא אשה, ואפילו יתומה מוכת-אלהים לא תפול בחלקו. אולם על חתונות של אחרים ועל “שמחות” בעיר הוא מצוי; הלא הוא עובד ומשרת לכּל, הלא הוא מטלטל את השולחנות הגדולים מבתי-האל אל אולם האורחים העשוי עץ ומגרר את הספסלים הארוכים לישיבת בני-אדם בליל המחול והסעודה. איזו מלאכה צריכה בעיר לשם מצוה ולשם חדוה, ולא תיעשה על ידי הגוף המתנועע הזה, ולו, כאמור, אין מתן שכר כלל. – דוב-אליהו הוא קנינו של הציבור בקיטוב, עוד יותר מבכוֹר העיר, שעדיין לא נפסל ורועה הוא בבית-הקברות ומדלג על המצבות; והוא הוא שד הלילה, כאשר קרניו מנקשות במצבות עץ או אבן.

תתפלאו, קוֹראַי, אם אוֹמַר לכם, כי לדוב-אליהו היה סוף כל סוף איזה יחס למין הנשים. זאת אני יודע מהרחבת-הדעת שהיתה לו בעת ניקה עזרת-הנשים. רק קיר עשוי עץ מבדיל בין בית לבית. פה עומדים אנשים עטופים בטליותיהם ומתפללים לאלהי האבות, שמקשיב הוא לתפילותיהם ממש ועוֹנה להם על שיח-לחשם ממש, וּפה – מעבר מזה עומד החצי השני של מין האדם, מין הנשים. על ראשן פרוּשה מטפחת אדומה או לבנה, על שכמן שמלה, והסידור לפניהן, רק מחציתו הראשונה בלשון-התפילה, ומחציתו השניה היא כולה טייטש… אל תאמרו שתפילתן של אלה היא כמו של הגברים, ושהאלהים מתענין הרבה בנשים ובקטנים. דיין שאִמוֹת של אלה מצילות אבות של אלה מן החטא, והשאר – הלא יש בהן צורך בבית-הבישול ובהכנת הבית. אשרי למי שהוא שייך למשפחת הגברים, והריהו מבניו של שוכן-מעלה, ואוי לו למי שירד לעולם השפל אך בבחינת נקבה. ואשה, גם אם כשרה היא, מה היא יותר מאָמה לבעלה? אל תשאלו את אלהים לפרשת דרכיו; הוא חפץ בכך, ועל כן כל ימי העולם ינהג העולם בכך. הנני שב אל עצם סיפורי.

עזרות-הנשים בבתי-האל אשר בקיטוב היו מלאות נשים מתפללות אך בימי שבתות ובימים טובים, ולא מיבעי בימים הנוראים, שבהם יפקוד בורא הכל את יצורי מטה באין הבדל, וגם הדגים שבנהר, העופות שתחת השמים, כל הנשמה תישפט אז במרומים, ועל אחת כמה בן-האדם, אם איש או אשה. – הדא תימא בימים כאלה, אבל בימות-החול, בימי הגלוּת ממש והעבודה ללחם ממש, עמך ישראל מתפלל שלוש בכל יום, ודוקא בהקדמות הרבה לפני התפילות ובסיומים, דוקא בהבלעת מזמורי-תהלים בינתים ובתפילות מאוחרות על אלה שקבעו לנו חכמים, דוקא בכוָנה מעט ובהנחת טלית ותפילין; איש איש עושה ככל הכתוב בסידור, ובזה אין הבדל בין עשיר ורש, בין חסיד לאיש-מעשה. מצוַת אמירת “שמונה עשרה” וכל הסדרה שבשורת התפילות חלה על כל זרע היהודים, ואפילו קטן מחנכים אותו עד “הודוּ”, עד “קריאת שמע”. – הסו, בני –אדם, הסו! אלהים, שהיה קיים עוד לפני בראשית, בימי האפס וימי תוֹהוּ ובוֹהוּ, וסופו להיות גם כי יחרב העולם ושב הכל אל המים, הוא יושב בכל שלוש פעמים הללו על כסאו, משרתיו מימינוֹ, משרתיו משמאלוֹ, והוא יקשיב באזניו ממש איך מיחדים אותו בני קיטוב מטה, הם ואחיהם ושאר בית-ישראל בכל מקומות הגויים!

כי האשה מרת חיה, נקראה חיה “המתפללת”, תקום גם היא בקיטוב בבוקר, תבוא אל עזרת- הנשים הריקה וּתכוון להיות שם בעת התאסף העם מעבר מזה לתפילה בציבור, - בודאי זה דבר לא ריק הוא… חיה היתה אלמנה עניה, שלא הגיעה עוד לארבעים, והיא היתה טווה פוזמקאות ומתפרנסת במעט. ולה יצר-הרע להתפלל בכל יום בבי-כנישתא, והיא היתה נהנית מזה מאד. בנים לא היו לה, הוצאותיה לא היו רבות, ואף על פי שתמיד זלגו עיניה דמעות בשעה שהזכירה את שם בעלה יחיאל, בהיותה אצל שכנותיה, לבבה לא היה קשור בו כל כך בעת שחי עלי אדמות. היא היתה פוקדת מעט גם מעשי העיר, מדברת לשון-הרע ורכילות, והכל נעשה במסוה של יראת –שמים. בחדרה, שישבה בירכתי העיר, ובו הכלים עומדים על מעמדם, ורק הצמר והפשתן פרושים על השולחן, והיא טוֹוה וטוֹוה, התעוררו תמיד אצלה מיני געגועים. – הלב הוא לב ואפילו אם הוא טמון אחרי חזה קמוט מעט…

ודוב-אליהו החל להרגיש מה בשעה שגם בעזרת-הנשים שפתים של חיה דובבות היו בתפילה. במקום הריק, שבו פרוש חול על פני הקרקע ותקרה עוד אין, וירָאה הגג מפנימיותו,יושבת נפש בשמלת אשה והיא מרכינה ראשה, כי הביא לה דוב-אליהו לפעמים מעט מים בדוּד, למען תרחץ את הידים; חיה רוחצת את ידיה לפני התפילה ומנגבת אותן במטפחת. ודוב-אליהו לא ישאיר את המטפחת בעזרת הנשים תלויה על הקיר, עד שישחר תארה, כי אם יכבס וינקה אותה. הוא משגיח על נקיון עזרת הנשים, כמו בבית-התפילה העיקרי. הוא בא מדי פעם בפעם בעת תשב המתפללת אל הכותל, ובלבבו מתעורר מה. האדם הוא אדם בכל גוף ולבוש לרוחו.

ויהי אחד מן הימים באמצע הקיץ. השמש כבר היתה ללהט ותבער על פני האדמה, חיה באה ביום ההוא להתפלל, כשהיא מלובשה בגד ירוק, ומקבלת הנאה מעצמה, כי הסתכלה בבתי-ידיה ובכפתורים הקטנים. ודוב-אליהו עמד כל שעת תפילתה שפי ויסתכל בה בלי הרף… ויהי בפנותה ללכת נפגשה בו ותרחמהו. היא העבירה ידה על לחיוֹ וַתחלק אותה מעט, והוא הושיט את פניו ונגע בפיה, ולא געלה בו.

כאמור, הדבר היה באמצע הקיץ, השמש כבר היתה ללהט ותבער מבעד החלונות ומבעד הגג. ובית-האל ראה על ספּוׁ מגע אשה בבן-השַמש, וזה הלא היה אך לכאורה.

וַתהוֹם קיטוב בהיוָדע לה הדבר הזה, ויהי “חילוּל-השם” באמת. חיה חדלה לבוא להתפלל בימות-החול וירח ימים רצופים התביישה לצאת החוצה ודוב-אליהו נתפטר ממשמרתו. זאת הגידו לו הרבה פעמים מפורש והוא כמעט לא הבין את קישוּר הדברים. - -

ובשביל שקשה היה עליו רוב הבטלה ולא ידע איך לחיות הלאה בלי עבודה כלל, ונפשו, מין נפשו, חשקה במתפללת באמת, ועקבותיה לא נודעו עוד, לקח את האבנט הקרוע והפסול של אביו השיכור, עלה על גג בית-המדרש ויתלה את עצמו בו מפורש. ותעל רוחו, והוא אינו חי עוד וגם זה נעשה אך לכאורה.

הדבר היה בערב-שבת. גופו של בן-השמש עוד היה חם, ובשביל שהעת היתה קצרה לא עשו שהיות בטהרת הגוף, תחבוהו בתכריכים ומיהרו לשום אותו בבור, אשר חפרו בבית-המועד. הנה אך שמו אותו שם ויקם הנקבר ויתעורר, קפץ מהמערה וירץ בתכריכיו אלה לבית-המדרש. מיום שנוסדה הארץ לא נשמע עוד דבר כזה, כי יקום מת לתחיה ממש. יומו של משיח קרוב לבוא!

ובעוד ימים שבעה מת דוב-אליהו ממש. המים הקרים שבהם טיהרו אותו, הזיקו ללבו, והוא בלאו הכי כבר נשבר בקרבו. אמנם אז כבר החלו לכבדו בגלל מעשה תחיתו, ואחדים חשבוהו לנסתר, ויקברו אותו אנשי קיטוב לא בקברו הראשון, על יד הגדר, כי אם במיטב קברותיהם. ויציבו לאחרית שנה ציון לנפשו.

רק דא עקא, ביקשו וחיפשו באמתחת המת אחרי-כן, אולי הניח אחריו איזה כתבים סודיים, כדרכי כל נסתר אשר בעולם יתהלך ומניח ברכתו לבאים אחריו, ביקשו – ולא מצאו…

שמואל-יוסף היה נקרא קודם החטא, ובעיקר לא היה חוטא גמור מימיו. הוא היה נושא-מכתבים בישראל, בשעה שבית-הדואר עבד את מלאכתו רק בסירוגין, והכל בעבודת-עראי ולא קבע. גם הוא היה מקצת משמש בבית-תפילה לאוּמנים ולבעלי-מלאכה, הנקרא בשם “שומר לבוֹקר”. הוא היה מקצת אופה מצוֹת לימי הפסח, מקצת לץ ומקצת פועל-בטל, בא ויוצא בכל בתי העיר, יושב תמיד אצל הרב דמתא ונותן לו עצוֹת בצרכי המקום. בכל ריב וּמצה היה הוא המחרחר ריב, בכל סעודת-מצוה היה הוא הקורא ומזמין את הקרוּאים, משמח את החתן ואת הכלה בעת נישואין, מדבר ניבּוּל-פה עם השפחות והאֲמהות, ובכלל ביישן לא היה שמואל-יוסף מימיו – זאת אוּכל להעיד עליו.

בימי החורף, בעת קריאת הצעירים לצבא, היה טרוד ורץ מהפקידים להאבות. כי גנבו באחד מבתי קיטוב, מי חיפש וחקר אחרי הגנב? – שמואל-יוסף; וכשבעל-בית הגון מת ופשט את הרגל, מי תיווך בין הנוֹשים ובין היורשים אם לא הוא? שמואל-יוסף לא היה אדם בן מעמד מיוחד. ולכאורה מי שהוא בבחינת שמש הלא אינו מחבורת בעלי-הבתים. אבל נפש בת הרבה גונים כמו זו של שמואל-יוסף לא ידעה מעצוֹר, ובפניה אין נעילת שערים בחברה. וכשמגיעים ימי חג המצוֹת, והוא אופה אותן העוגות הדקות שאכלו אבותינו במהרם לעזוב את מצרים, ושאנו אוכלים עד היום לזכרון, אופה מצוֹת לנגידים ולבעלי-בתים, גונב מן הקמח ומן העיסה ומן המצוֹת גופן ושׂם בכליו, והוא מודה על זה בפרהסיה ומתלוצץ על מעשהו, הלא אין בזה עוון לכל הדעות. מי מתרגם לגוי הקונה את החמץ של בני העיר מלשון העברים ללשונו, כי כל החמצות והקמחים של קיטוֹב ובנותיה נמכרים לו, לנכרי, לצמיתות בשכר חצי רבבה שקל, ושהכל קם לו, והרי הוא ברשותו לעשות בהם כאדם בשלו, והכל שריר וקיים, אם לא שמואל-יוסף? ומי זה חוזר וקונה אצל אותו הערל, בצאת החג, כל קניה רבתי זו בשכר עשר פרוטות וכוס של יי“ש במזומנים, אם לא הוא, אף הוא? איש כי יקנא באשתו והתגלע הריב ביניהם וקם וכתב לה ספר כריתות, כאשר כתוב בתורת אלהים, מי זה יוסיף עצים על המדורה ויקום ויסית את שני הצדדים לעמוד בשלהם ולא להשלים, אם לא שמואל-יוסף דילן? ומי יקום וישלים בין אחים, כי יריבו ריב משפּחה או בדיני-ירושה, אם לא הוא? אל תבקשו אצל שמואל-יוסף תכונה שלמה, איזו דעה ברורה בחיים, אף איזו נטיה, הוא שותה מכוסך, בין בימות-הגשמים בין בימות-החמה, והוא יושב ואוכל כל שולחנך, גם אם לא תקרא אותו מפורש. מה שייך? אשה פלונית בת פלונית טיגנה היום קמח בגבינה וחמאה, ו”הטעם" הוא טעם גן-עדן ממש – ואת שמואל-יוסף לא תקרא? לפלוני ברחה העז מביתו וַתלך לראות בשדות הגויים ונשבתה – והוא ה“חכם מחוּכּם” לא יפדה אותה? הנה התפרצו “הכּאוֹת” בין היהודים בעיר בימי החגים, מי זה ישלים אחר-כך בין המריבים, אם לא שמואל-יוסף? פרצה שריפה גדולה בעיר, באו דינים ומשפּטים בערכאוֹת עם בעלי-הקרקעות ותובעי המסים והאַרנוניוֹת, בכּל בכּל ידי שמואל-יוסף מתערבות. והוא בודאי עושה הכל, לא לשם עצמו ולא לשם אחרים, כי אם לשם עשיה גופא. מה שייך? בן-אדם כזה, עם גוף כברזל-עשת, עם רגלים ממהרות ועם ידים חזקות כמטילים, הוא ישב על מקומו וינוח? –

שמואל-יוסף כבר הגיע למעלה מארבעים שנה. מעין שׂיבה בזקנו הקצר, על צוארו מטפחת אדומה נכרית, לא תסור ממנו כל הימים, ועל מכנסיו אבנט ירוק מהודק היטב לבשרו, עד כי קשה לו לשאוף רוח. ובאבנט זה עצור כוחו… בעקבי מנעליו מסמרים, וכשהוא דורך על גבי קרקע אז תדע גם הארץ כי הוא דורך עליה…

גם הוא היה, כשנולד, תינוק ומוטל בעריסה ויונק משדי אמו, ועתה הנה הוא אדם חזק מאד. איך תעצרו בו ואיך תאמרו לו: שמואל-יוסף אָחינו, עד כאן ותוּ לא!

ושערו בנפשכם: באחד מן הימים, הימים היו אחרי שבת-בראשית, ימי סגריר וזעם הסתיו, גשמים רטובים וקרים יורדים מן השמים בלי הרף, יורדים וחודרים לכל בית נטוי, לכל מבוא ולכל פרוזדור. ימים נזעמים באים לכל זרע היהודים והרי הם צריכים עצים להסקה, הרי צריכים בגדים חמים והרי דרושות נעלים שלמות להני ספיחים ההולכים אל החדר ולגדולים העובדים קשה במרחבי השוק; ובקיעים כלכליים באים בכל הרחובות ובתי-ישראל הצרים. הלא בקיטוב הרבה משפחות עניות חיות “מן האויר” בימות-הקיץ ובאות בדחק ובמיצר בימות-החורף. לבעלי חלי הריאה בודאי מוֹעדים כאלה לא נכונים, ואיה היד המלאה להיטיב לכל אלה?

באחד מן הימים האלה, כאשר הגיעה אליו, אל שמואל-יוסף, זעקת אשה אלמנה ואֵם לילדים חמישה מרעב ומקוֹר, נהפך לבו עליו ויהי לבעל-תשובה, לבעל תשובה ממש. חדל מאז להתלוצץ, חדל להתלוצץ לגמרי. וַיחל לסובב בשוָקים וברחובות ושק על כתפו, לאסוף בכל בית ובית מכל אשר יתנו לו, אם בעצים, אם במיני מאכל. בבוקר השכים למלאכתו זו, מלאכת פּרנסת-עניים, ובערב שכב על מיטתו בבגדיו לנוח מעט ולקום עוד פעם לתפקידו. ולא לבד למילי-דעלמא שׂם עיניו, כי אם גם למילי-דשמיא. מהימים האלה ואילך החל לסובב בערבי שבתות עם חשכה ולזרז את כל החנוָנים, כי יסגרו את חנויותיהם ולא יחללו את היום הקדוש הממשמש ובא. כי התלחשו אנשים בקלוֹיז, בעת התפילה, ואם גם מכוּבּדים היו בני-מכובדים, סר תיכף אליהם להוכיחם על פניהם. הוא שם לבו לכל עוול ולכל חטא שקרה בעיר, בין חטא לשמים או לבריות. חדל שמואל-יוסף לקבל שכר בעד השׁירוּת אשר עשה, וַיצו לאשתו כי תסגור את הצלחות אשר בבגדיו, לא תדבק אליו אף גרה.

וכשהגיעו ימי הקיץ החל לטבול את בשרו בכל יום כירא-שמים ממש. חלקת שפתו אבדה ורוח הלצון כמו מת בקרבו. הוא גם נעשה לקובר-מתים בחינם. נתפס איש חסיד בעוון למלכות ויגזרו עליו לשבת בבית-אסורים ירחים שלושה, ויקם הוא וישב במקומו ויקבל את דינו של אחר עליו…

כה חי שמואל-יוסף עוד עשרים שנה רצוּפות בתשובה ובמירוק-העוון ובמעשים טובים. וימת וַתעל רוחו המזדככת למרומים!

שערוריה רבה נעשתה בעיר רדיה. הנגיד משה-אברהם בן אשר-שלמה, מחזיק הריחים בעיר וגם בית בית-מירוֹץ הסוסים לפקידים, הכה את אפרים-ראובן לבית נחמן, והמכה היתה מכה פשוטה ביד, ביד הימנית של המכה על הלחי השמאלית של המוכה. והדבר היה לעין כּל בבית-התפילה של ציבור ולעין הציבור כולו! משה-אברהם הוא נגיד ותקיף, מדבּר בקול רם ומטיל אימה על העומדים מסביבו; ואפרים-ראובן לא היה תקיף ולא היה נגיד כלל, אבל איש כהן הוא ודמו רותח, ואינו יכול לראות אי-יושר, בין באנשים היושבים על ספסלי המזרח בין באנשים היושבים במקומות הנמוכים. הנגיד אוהב לפקד ולצוות, לפקד גם על הגבאי, ואפילו על הרב והשוּ“בים. מה שייך? מי ימרה את רצונו ומי יאמר דבר נגדו? והכוהן עונה ומשיב על הן הן ממש ועל לאו לאו ממש, בין בעניני מסחר בין בעניני הקהילה, ואפילו בעניני תורה ומלחמות. וּכשלָחם עַם הרוּסים את עַם התוּגרים ויהי המצור על פּלֵיבנָה, עמד הוא ליד חיל הקיסר, שעליו אנו מברכים בכל ימי-שבתות במאמר “הנותן תשועה”. הישמעאלים אפילו עכּו”ם אינם… לאידך, נטה הנגיד ומתי- סודו לצד התורכים: אנשי מוחמד אינם גוזרים גזירות רעות כל כך על ישראל, כבעלי הדת היוָנית. כה התפרץ ריב פליבנה גם בבית-התפילה ליהודי רדיה; על צד בעלי “חצי-לבנה” עמד, כאמור, עשיר העיר, ועמו גם היראים והשלמים ומקצת מהמון העם; ועל צד “נושאי הצלב” עמדה הכהונה, בעלי-המלאכה ואף הקצבים. ויהי ריב ופולמוס מדיני בכל בית ובית ובכל רחוב. הפסיקו בתפילה ודנו וחשבו תמיד למי וָמי יהיה הנצחון? ויהי כאשר העיז אפרים-ראובן לקלל את התורכים בשם ה' ולבקש העוז והנצחון לרוּסים, קפץ עליו משה-אברהם הנגיד בחמתו ויכהו על לחייו ויעליב את בית ה'; ומכה זו לא היתה רצויה גם לאוהבי הנגיד עצמם. מה שייך? כל המרים ידו על רעהו נקרא רשע. והכאת איש יהודי, ועוד איש כוהן, ועוד בבית שבני-אדם מתפללים, זה בודאי דבר מכוער, ולא היה כזה בין אנשים מכובדים למן היום שנוסדה רדיה על פני האדמה!

ותרעש כל העיר לדבר ההכאה, חדלו כל עסקים ודברים ודנו והתפלפלו שוב אך באותו מאורע; והכל מחליט ואומר כי הנגיד התקיף ענוש יעָנש ונשא את עוונו.

והנעלב אמר בחמתו להצית את בית איש ריבו עליו; בניו וגואליו אמרו לחתוך זנבות סוסיו של משה-אברהם ולעשותם לקלון ולשמצה; וכת אחת אמרה להחרים חרם את המכה, שיבּדל מכלל ישראל שלושים יום עדי יבקש סליחה מהמוכה. והמכה בעצמו נפל לבו עליו; הוא כבר ביקש לקנוס עצמו במתת הגונה לטובת בית-התפילה או לבית- המרחץ. אנשים רצים ממנו להכוהן ולבני משפּחתו להרגיע את רוחם; והם באחת: נקום ינקמו את החרפה מהגביר וישימו אותו ואת ביתו לתל עולם.

ולאפרים-ראובן מוֹדע, כתבן מעט בשפת הארץ, והוא בא בהצעה מוחלטה, להגיש את הדבר בערכאוֹת, ונשבע ואמר כי הנגיד ישוּלח לארץ גזירה לחמש שנים וכל נחלתו תפול לנכסי המלך בעוון בגידתו. ולאידך, אמר הכוהן לעצמו: כל המוֹסר דינו לערכאוֹת שלהם גם כן נקרא רשע, וחס ליהודי לעשות ככה. ויהי כעבור שבוע ימים, והוא כבר נלאה לשמוע כל העצות והתחבולות, איך ובמה יענוש את מעליבוֹ, השכים בבוקר ונפל דבר לתוך פיו: דין-תורה! הוא יגיש עצוּמותיו עם הנגיד לפני הרב דמתא וידון הלז ביניהם; אך לא בפשרה, בביצוּע ידין, אך על פי הדין גוּפא יביע אמרוֹ, על פי דיני התורה גופא יקוֹב הפּסק את ההר!

כה התגלגלו דברי הריב והמצה מרחובות קריה, מבתי-התפילה ומפינות השוק והחנויות לבית הרב של רדיה, רבי גדליה בקי בתורה ובפוסקים ויודע כי התוקע לחברו נותן לו סלע – או גם מנה לדברי תנא אחד, ואין הלכה כמותו. בסלעים דמאז לא בקיאים אנו היום היטב, והריהם בערך שקלי מדינה, והרי לכל היותר רו“כים מעטים קנס במזומנים. – והנגיד בעצמו כבר אמר לקנוס את עצמו בחמישים רו”כ וכמעט במאה, אם אך ישקוט הריב.

ורבי גדליה הוא גם כן איש ישר, אך גם בעל לב רך מעט. מצד הדין הן אסור לו לרמז לאחד מן ה“צדדים” שטוב בעדו פשרה מדין-תורה גופא; ומצד היושר, הרי זה כמעט בגדר לפני עיור לא תתן מכשול. הלז רוצה לתת כופר גמור, ולדינא מקבל המוכה רק סלע. וכל זה היה לפנים בארץ-ישראל או בבבל, בחוץ - לארץ לא דנים היום לכאורה דיני קנסות כלל…

וַיכּר הכוהן בפני הרב שרוחו אינה נוחה בדין-תורה, וחשדוֹ בלבו שנושא הוא בזה את פני העשיר, וצעק בקול גדול, ויך בידו על השולחן ויקרא לאמור: “דין-תורה! דין-תורה אמיתי תדונו בינינו! - לא אחפוץ בפשרה: אך התורה תגזור בינינו ויקוּם!” והרב מתחכך בראשו, לוקח מאוצר ספריו ספר גדול אחרי ספר, אולי ימצא מבוא להגדיל את הקנס ואינו יכול. –

ובית הרב מלא אנשים מכל מיני התושבים. כל מי שאך לו פנאי מיד רץ שמה לשמוע אחרית ה“דין- תורה”, שירעיש זה כמה את כל מלוֹא העיר. עומדים צפופים נגידים על-יד בעלי-בתים, חייטים על יד סרסורים, שוּ“ב ל”דקות" יושב מזה ושו“ב ל”גסות" יושב מזה. המולה! מסתכלים נערים מבעד החלונות והשמש מגרש אותם בכל פעם. הרבנית דבוֹסי עומדת על הפתח, מטפחת הראש יורדת על מצחה, ומדברת בלחש את העומדים קרוב לה. שני ה“צדדים” עומדים על יד השולחן. גם הנגיד עומד משום “לא תשא”. עני הרב וסערת נפשו באותה שעה תשערו!

והרב, כי כלתה הרעה ואין מנוס, מסר נפשו לאלהי התורה, ויתן את פאת מטפחתו לשני הצדדים ל“קבלת קנין”, ואחר-כך פתח את פיו ויפסוק את הדין, את הדין המפורש במשנה… ולא האמינו האנשים לשמע אזנם, כי כך וכך דבר הפסק, ופני הכוהן חפו. רגע עמד בכעס עצור, ואחר-כך חטף את ה“שולחן ערוך” מיד הרב וישליכהו בשתי ידיו על השולחן. ויחזיקו בו מכיריו כי יראו פן גם ירים ידו על הפוסק בעצמו, והובילוהו החוצה. החלו הכיתות לצאת אחת אחת. בּוֹשה העיר לשמוע, איך דין-תורה יקל גם במקום שהנענש מחמיר על עצמו. אך מי ידין עם הכתוב והנאמר; והרב הלא בודאי יודע את דברי התורה. – רק אחת גזרו על עצמם אנשי העיר בחשאי, שמהיום והלאה, כי ילכו לדון אצל הרב, יבכּרוּ תמיד את הפשרה ודברי משקל השׂכל על העיון בסעיפים. וַתהי זאת לחוקה ברדיה – פשרה ולא דין-תורה!

ואת המעשה הזה אשר אספר לכם היום בעיני לא ראיתי, רק באזני שמעתי מפי איש נאמן, עוסק במלאכתו גם הוא. ואם בכל זאת לא נכון הוא, לא עלי תפול אשמת הבדוּי; ואמנם פליאה היא מעט.

איש היה בעיר טְבוּלָה ושמו ישעיה-אריה, והיה סוחר וגם עשיר, אבל מאותו המין שנקרא אצל הסוחרים: נחבא אל הכלים… הוא יצא פעם בפעם ממקומו; עשה ועבד ושב לביתו לאיזה ימים ואחר-כך שוב נסע, פעם למרחקים, פעם לעיר קרובה. ובעיקר לא ידע שום אדם במה הוא עוסק ובמה יסחר. בבית-התפילה ישב ביום השבת ויעש את מלאכתו בסידוּר בלי שום כוָנים ונענועי הגוף, לא הקדים לבוא ולא איחר לצאת למען התערב בעניני שיחה; ואם אחד שאלוֹ דבר ענה הן הן או לאו לאו, ולא נעץ ראשו בענין. צדקה היה נותן במידה; לעשות “גמילוּת חסד” לא מיאן. בכלל אי אפשר להגיד עליו שום דבר רע; אבל הזרוּת שבמעמדו העסיקה את הבריות וישיחו בו רבים. צאו ולמדו, אדם קונה לו בית-חומה בשוק, דר כעשיר וחי כעשיר ונוסע כעשיר, ואין איש יודע מאין ירויח את כל הכסף ומה היא תכלית נסיעותיו הנה והנה. –

אמרו עליו איזה אנשים כי מרגל הוא, כי הוא עוסק בגניבת המס מסחורות באות מחוץ-לארץ ועוברות גבול הארץ. אין דיבּה שלא הוציאו עליו ואין חשד שלא חשדו אותו בו. והוא, ישעיה-אריה, אינו פונה ימין ושמאל ולא יטה אזנו למה שמדברים עליו; הוא רק עושה את שלו ושׂם לבו למה שלפניו. גר הוא באותה העיר, ולוֹ גם אין רֵעים, אין אנשים באים אליו לשתות חמין או לשאר דברים. עם הרב דמתא אינו בא בשום קישוּר, רק שולח לו שלוש פעמים בשנה את “דמי הרגל” כחוק, וגם עם השוּ“בים אין לו כל עסק. – הוא גם אינו דורש שיבואו אליו בליל שלפני ערב יום-הכיפורים, לשחוט בביתו את תרנגולי ה”כפרות", והוא שוֹלחם אל ביתם ביד האָמה או השפחה. הוא אינו בכלל עשיר מתיהר ואינו רודף אחרי עליות ואחרי כבוד מדומה; את אשר צריך לנדב לצרכי הקהילה הוא נותן, ובעניני גבאוּת וגזברוּת, לא יתערב…

ויהי היום ותחל השמועה להתפשט בעיר כי ישעיה-אריה סוחר בשטרות מזוּיפים ושמפיצם בעיירות רחוקות, וזוהי סיבת עשרו ונסיעותיו התכופות. מי המציא בדיה זו? ועל לב מי עלה הרעיון הזה בראשונה? לא נדע. אך כיון שנזרק הדבר מפי אדם אחד, שוב חזר עליו שני, שלישי, ורביעי, עד כי היה זה כבר מאוּמת, בדוק ומנוסה בטבוּלה כי בזייפן של ממון-המדינה עסקינן. והתחילו לבדוק אחריו, אחרי ישעיה-אריה, בשבע עינים. בדקו את כל שטר שהוציא מידו, ואת כל כסף שהיה משלם ונותן אמנם לא מצאו כלום, לא מצאו כל הבדל בין שטרותיו לשטרות אחרים. אבל ביקשו וחשבו כי רק בערמוּמיוּת הוא עושה את הדבר, לשמש במקומו בשטרות אמיתיים ושלא במקומו במזויפים. הלא כן דרך המזייפים, להיות זהירים במעשיהם ומתונים בתחבולותיהם.

והשמועה הלכה, הלכה והתפּשטה, עד כי הגיעה לאזני הרשּׁוּת של המחוז. באותה העת התרבתה גם הפצת שטרות מזויפים בכל הככר ההיא, והרי פעולה ופועל וקישוּר דברים… בקצרה, נגמר הדבר לעשות בדיקה פתאומית בבית ישעיה-אריה וּלחפּשׂ שמה אחרי המַטמוֹניוֹת האלה. לשלושה פקידים נמסר דבר הבדיקה, לבוא לטבולה חרש; ובואם לעיר היה ביום קדוש לעברים – ביום-כיפורים שחל להיות בשבת.

חרדת החג בטבולה. כל העם למקטן ועד גדול, מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער, נתכנשׂו בבתי התפילה; יושבים צפופים ומתפללים לאל הרחמן מתוך המחזורים הישנים. פיוט יצטרף לפיוט, וידוּי לוידוּי ואמירה לאמירה. הש"ץ מזמר והקהל עונה, הכל במשטר וסדר בנוסח הדורות. עייפות בכּל, עייפות באויר, עייפות בנרות, הדולקים ושופכים את שעוָתם לכאן ולכאן. אין לשאוף רוח עוד; והעשב הפרוש על קרקע הבתים נרמס ונסבך בפוזמקאות. בני-אדם תולים על פי הרגל ודוחק גם יחד את עיניהם למרום; ושם חותמים וחותמים כל הספרים וכל המזלות וגורל השנה הבאה לאיש איש כפעלו וכמעשהו – אף נפש אחת בארץ לא תחסר. מה רבה העבודה שם!

ובעוד שהעם יושבים על ספסליהם לפני בית-דין של מעלה, באו שליחי בית-דין של מטה מטעם המלך לבדוק בכיסי ישעיה-אריה אחרי שטרות. לביתו כבר חדרו, פתחו את כל הארגזים ואת הארונות – ביקשו ולא מצאו - ואמרו, אולי שמורים שטרות אצל המפיץ עצמו. וישעיה-אריה עומד על מקומו במזרח בית-התפילה בפינה, טליתו על ראשו ופניו לקיר ולא יפנה ימין ושמאל. אימת-מות נפלה על כל המתפללים, בנשאם עיניהם וראו את גזברי המלך עומדים בקהל, וכמעט לא יעלו לנוּע ממקומם מרוב פחד. וישעיה-אריה גוּפו, בגשת הפקידים אליו ובשימם ידיהם על שכמו, ויצווהו לפתוח את צלחתו, התרגש מאד וימאן לשמוע בקולם. ויאחז בשתי ידיו בשולי הטלית ולא הניחם לנגוע בו… וככל אשר התאמצו לחפּש בבגדיו רקע ברגליו ודחפם בכל כוחו מעליו ויתגעש כמשוגע. אין לך אוֹת גדול מזה כי אמנם צרור שטרות אצלו…

סוף דבר היה כי גברו שלושת הפקידים על האחד, השליכו אותו על הקרקע, האחד ישב על ראשו והשני על רגליו והשלישי פתח את בגדו ויושט ידו לצלחתו. והנה אמנם דבר טמון בה – אך לא צרור יבש, כי אם שמן מעט. שמעו והשתוממו! הרעבתן הזה, שלא יכול לעצור ברוחו לבלי לאכול ביום-הכיפורים, שם בחשאי בכיסו חתיכה מ“כפרה” צלוּיה; ובכל עת שעמד אל הקיר וטליתו על ראשו נעץ שיניו ביותרת זו – ואכל.

מיום היוָסד הארץ לא היה כדבר הזה בעיר יהודית ואצל אנשים ישראלים, כי ימרו את פי ה' אתו בביתו. – חילוּל-השם נורא! הרעש בבית-התפילה ובושת הנעלב תשערו בעצמכם. ולולי פקידי המלך, שהיו שם, כי אז “שבר העם את עצמותיו” של ישעיה-אריה ולא השאירו בגופו מתוֹם.

את אחריתו של החוטא הזה בטבולה, שעזב אותה עוד במוצאי-החג ולא שב אליה לעולם, לא אדע.— -

ביתו של יהודה-נחמן, שהיה מזקני החסידים לכת בְּרַסלַב, היה ארוך מאוד ושני אגפים מימנו ומשמאלו. באחד גר בנו הבכור יעקב-יצחק, ובשני גר בנו הצעיר אלחנן-דוב.

יהודה-נחמן היה איש חשוב בין אנשי הכיתה האמורה. הוא היה מתפלל ולומד כל ימיו, ולא מש מעבודת הבורא לפי דרכו. אולם יעקב-יצחק בנו לא היה ירא-אלהים כל כך; הוא לא למד את התורה באמת ובתמים ולא התפלל בכָונה כלל, אם כי הוא האריך לשבת בטליתו בבית-המדרש ורץ ממקום למקום לשיח וּלהתוַכּח. ואמנם אלחנן-דוב אחיו הצעיר היה לומד הרבה והיה הוגה בספרים, אבל שוב לא בספרי תורה שבעל-פה או בספרי הפוסקים ועניני מוסר וחסידות, כי אם בספרי דקדוק ומליצה; ואפילו את קלמן שולמן כבר ידע וקרא בספריו ואמר עליו כי הוא המליץ היותר נפלא אחרי ישעיהו הנביא. כל זה אמר בחשאי ולא בגלוי, כי לא אהב לריב את היראים. אדרבה, שמר את מצותם ועשה את פקודתם. אולם רק בעניני דקדוק ומליצה מרד בה'… הלא התורה אינה מצרפת עניני מחשבה למעשה…

ליעקב-יצחק הבכור היתה אשה גיבּנת, מכוערה בת מכוערה, ולאלחנן-דוב גם כן אשה לא יפה כלל, ואפילו בימי-שבתות אין המטפחת שעל ראשה נקיה כלל. בכלל, נקיוּת מרובה לא תמצאו בשני האגפים, הן מצד ימין והן מצד שמאל, ובגב הבית, מקום מושב הזקן, אלמן מאשתו זה כמה שנים, שם רובץ האבק מפסח לפסח; וברוך אדיר ישראל, שציוה לנקות אז את החדרים במטאטא ממש ולהעביר מעל הדפנות את החָמץ הנוּקשה…

יעקב-יצחק מתקוטט תמיד באחיו אלחנן-דוב, וגם נשותיהם מתקוטטות זו בזו. מצד ימין נולדו ארבעה ילדים זכרים ונקבות; ומצד שמאל נולדו זכר אחד ונקבות שתים. ויהיו שבעת הילדים, בשחקם יחד או בריבם יחד, כעדר לא נקי מתגולל בדומן שלפני הבית, וקולם צורם אזנים.

לימים מתה אשתו של יעקב-יצחק ונעשה אלמן כאביו. אז החל ללמוד תורה לשמה, סילסל בשערו מעט והחל לרדוף את המשכילים בעירו וגם את אחיו. ותתקנא אשת אלחנן-דוב בגיסתה ותלך גם היא לעולם האמת, כי התקררה ומחלת-השיעול תקפתה וַתיחנק. ונעשה גם אלחנן-דוב לאלמן פשוט ויבין את מליצת המליץ “כי אור השמש חדל”, והאור לא האיר לו מימיו…

את חיי שתי המשפּחות הללו מימין ומשמאל, הצוררות אשה לרעוּתה כל הימים, ומהלך הדברים, איך התגלגלו, אחרי ששוב נשים שתים אחרות באו לרשת את מקום המתות מעבר מזה ומעבר מזה, שוב לא אספר. –

אביהם היה זקן וידוע-חולי, מקובל ושתקן ויושב בחדרו כל הימים כנזוף, בעניני הבית לא יתערב, וכמעט נחשב כמת; ואמם מילדת חרוצה, רק לעתים רחוקות לנה בביתה, ויצאה לבתי בעלי-הבתים האמידים לקבל את היצורים החדשים על האָבנים בזכר ובנקבה, וה' היה עמה ולא באו מכשולים רבים במעשיה.

הבכור וגדול האחים שמו יונה-חיים, והוא איש חרוץ וחוקר, יודע חשבון ותוכן. אמרו עליו כי לא היה ספר בישראל שלא קראוֹ ולא עמד על תכנו, והוא לא היה אדם מוסרי כלל. הוא לא למד להשכיל ולהאיר את רוחו, כי אם לדעת ולראות איך כל מחשבה ותורה בנויה ביסוֹדה על קורי-עכביש… שכלו היה תופס כל עיוּן במהרה, ובנקל הרס כל בנין, התיר כל קשר. בעיר קטנה זו, שכל לומדיה, חסידיה ורוכליה אך אנשים בינונים המה, מבלי איזה יתרון בנפשם, היה באמת ענק ברוחו; גם את הרב דמתא וגם את המשכילים המעטים דמתא ביטל כעפרא דארעא; אבל בתכוּנתו היה נופל מהם. הוא היה בעל לאשה טובת-לב ואב לבנים שלושה, אבל אינו מסור לביתו וריננו אבתריה… אם הבטיח לאדם דבר לא קיים מוצא שפתו; אם לָוה כסף לא שילם בנפש חפצה. ובכלל היה איש לא אֵמוּן בו. – לעבודה ולמעשה לא היה לו כל חשק ואת הצמצום לא ידע. הוא שתה הרבה גם בימות החול; וכשהיה קרוא אל איזו “שמחה” היה מתנהג כגרגרן, היה זולל וסובא, ואחר-כך התקוטט את יתר הקרואים וירק בפניהם, אם הזידו לעמוד על דעתם נגדו. יחיד היה בעיר, אחד ומיוחד, ונקטה נפשו להתרועע עם אלה אשר לא יבינו “שיחות-חולין” שלו, ובכל זה הוא נצרך להם. – הוא ידע את התלמוד ומפרשיו, ולא התלהב ממנו; היה גם מדקדק מעט ויודע בתנ"כ, ולא היה מליץ כלל, וגם הכתיבה קשה עליו. הוא היה מלמד בבתי נגידים, סוחר, פּקיד, משוּלח והולך-בטל. בבית-המדרש היה שׂח תמיד, בימי צום לא עינה את נפשו ברב והיה “קל” במצוות מאד… הוא גם היה חושב ומונה במספרים ושיעורים. את בניו יִסר קשה אם לא צייתו לו; אבל לעתים גם היה “סוגר את עיניו” ולא מחה בהם מאומה. בעיר מושבו סיפּרו נפלאות על שכלו וידיעותיו, ואף על פי כן שום איש לא כיבדהו. כה חי ימים הרבה, מבלי השתלם ומבלי שנות צורתו במה. פעם אחת חלה מאד ואמר מפורש כי אינו מאמין בתחית המתים… ואפילו אם יש שכר ועונש אינו מתירא מזה כלל. פעם ביקרהו שכן אחד ומצאהו יושב על ספר “ברית חדשה”… אדם משונה היה ופורץ גדר, בזה הודו כולי עלמא; טוב כי לא רבים כמותו וישוב העולם יכול להתקיים.

אחיו השני יהונתן שמו. הוא היה גבה-קומה ודק-בשר; זקנו קצר וחד, ומתון הוא בדברו. גם הוא קרא הרבה, אבל לא בענינים קשים וכבדים, כי אם – שמעו והשתוממו – בסיפורים ובמעשיות יהודיות… הוא איש ואינו אשה, והוא בקי עם כל זה בספרות סיפורית זו ויודע כל הקונטרסים וכל השיחות הקלות הללו בעל-פה. אומרים כי גם הוא בעצמו כותב “מעשיות” או רוצה לכתוב כגון דא. הוא לא היה משכיל לכאורה, כי לא קרא בספרי מליצה, לא היה לומד תנ“כ ולא היה תורני כלל. הוא לא היה גם סוחר וסרסור. לכאורה לא היה לו מקום כלל בנתיבות עירו, ובכל זה הוא חי, חי ויודע לשיח בדברים קלים להבין. אחיו העיוּני לא כיבדהו, וגם הוא לא כיבד ברב את אָחיו. שני עולמות! עולם של ספרים כבדים, רבּי-השכל, ועולם של סיפורי מעשיות קלות, תכנם חיי נער כי יאהב נערה, או להפך, ועמדו אחר זה מעצורים על דרכם… מהרש”א קשה ו“אבן עזרא” עיוּני אין בדברים כאלה. – –

והיה יהונתן נשוא לאשה אחת, ושמה בֵּילה. והיא היתה באמת יפת-תואר ויפת-מראה, לחנה אין ערוֹך; והיא לא ראתה אצלו חיים טובים כלל, כי הן בעלה לא הרויח כמעט מאומה. ושום איש לא ידע איך יכלכלו את ביתם. פלאי-פלאים, ההשגחה גם כאן תמצא לה מקום!

האח השלישי, שמו היה בּריל, והוא היה איש לא ידע ספר כלל, אבל איש צעקן ונמהר. הוא היה עוסק בדברים שונים בבת-אחת. הוא מכר וקנה, וכמעט לא ידע אם מרויח הוא או מפסיד. הוא היה דוקא שומר את המצווֹת והחוקים, וביום השבת, כשהחליף את מלבושיו המגואלים באחרים, התרומם רוחו. גם הוא נשוא היה, אבל לאשה מכוערה, והוא לא שם לבו לזה. מה שייך? כל הנשים שוות, אם אך אופות הן ומבשלות ומנקות את הבית.

וציירו לכם, האח הרביעי, גדליה, והוא הצעיר, היה איש פרא. הוא לא קרא ולא שנה וגם לא עשה עבודה כלל. כפועל-בטל רץ כל היום בחוצות וברחובות, אָרח את חברים רעים. ולפעמים גם גנב מעט, כלומר, לקח צרור תפוחים מאיזו עגלה טעונה ויאכלם בפני בעליו. ואם זה הוכיח אותו שׂחק והושיט לו לשונו. – כי לא שמע בקול אֶחיו ואמו, אין אני צריך לומר; כי לא קיבל עליו כל עול, תדעו מעצמכם.

כה חיו ארבעת האחים האלה, השונים ומשונים באָרחם ורבעם, מה משונים! והם מרחם אחד יצאו ואב אחד יצרם.

בן אשה אלמנה היה אהרן, בחור חסון כאלון ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם. הוא היה לומד תלמוד ופוסקים אצל הרב דמתא, והיה גדול מהרב פי שנים במידתו וגם בתורתו. שכלו חריף, גם בעל חשבון הוא ויודע היטב חכמת-התשבורת, אבל בלבו אין מַעין חי, חמדוֹת ורגשות-נפש לא ידע כלל. התפילה היתה לו ענין יבש, דבר בלי שכל, והחיים בעצמם הנם מין ריקנות רבה, שאין למלאם אלא בשיחות בטלות או בלימודי הפלפול וההוראה. זה אומר כך וזה אומר כך ואחר אומר דבר אחר לגמרי… לזה שיטתו ולזה שיטתו, ולזה מין דרך שונה משניהם. יש צדדים נוטים לזה ויש צדדים לזה; אפשר לחייב וּלזכּוֹת דבר כאחד, לטמא ולטהר, להחריב ולבנות, ואותו הסיבוב והעיקוּם, הביאורים והסיבובים וכל כגון דא, המה כבר ענינים נותנים לאדם מה ומעסיקים את מוחו. – מקרה הוא שדבר זה הוא טוב ושזה הוא רע, שזה כשר וזה טריפה, וזה פיגול וזה ירצה. הקדוש-ברוך-הוא רוצה שיהיו יהודים כשרים בעולם, ושתהיה להם גמרא, ושיהיו להם שולחן ערוך ודינים, ואפילו סעיפים וליקוטי דינים, ואנו הלא אנו הלומדים והעוסקים באלה… תאמר שיש לקיים המצווֹת ולשמור את הדינים ושלא למלא רצונו של היצר-הרע, אבל דבר זה כבר טפל הוא ואינו עיקר, והא ראָיה, אם גם תשמע אל עצת היצר-הרע ועברת על איזה דין, תוכל עוד לעיין בנושא הענין בטור ובפוסקים, ותוכל עוד לדון עליו…

באות להרב נשים לשאול שאלות שונות בדיני מאכלות וטהרות ולפעמים גם צעירות הן וגם יפות. החטא באשת-איש בודאי זה עוון חמוּר, ואפילוּ הרהוּר אסרוּ חכמים. מה שייך? מדוע לא יאסרו כל נטיה שבאדם? הלא חכמים היו, הלא ישבו מסביב לריש מתיבתא כחצי גורן עגולה, דנו ואסרו, ופסקו הלכה, לפעמים כדעת הרבים, ולפעמים כדעת היחיד, אך בסתם. מכל זה נתחברה הגמרא; והיא נמסרה למשה בסיני, בעת למד הכל מפי הגבורה. משה לא היה פוסק סתם, כי אם איש אלהים; אבל הוא כבר ידע אז את אמרות הש“ך ואת דברי ה”כּרֵתי וּפלֵתי" ואת ה“נוֹדע ביהודה”, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש…

כה היה אהרן לבן עשרים ושלוש שנה. בבוקר השכים, רחץ את ידיו, הלך לבית הרב, לקח את הגמרא או את הפוסק או את המפרש וישב אל השולחן ולמד בשפה רפה, נשך את צפרניו או חתך בסכינו בשולחן. וכשהתחיל הרב לומר דברי לשון-הרע על השו"בים או על החזן דמתא, או אפילו על נגיד פלוני ופלוני, היה אהרן נהנה מעט מזה, לפי מידתו. לפני הצהרים הלך לקלוֹיז “לחטוף את התפילה”, לשיח ולדבר עם בחורים אחרים, להתלוצץ או לשבת בשעמום. אחר-כך הלך לבית אמו, שטותה פוזמקאות והתפרנסה בדוחק גדול, ואכל אצלה מה שהכינה בעבורו בעמל; ולא חשב מעולם איך איש גיבור-כוח כמוהו מתפרנס מידי זאת האשה החלשה…

בצהרים שוב הלך לבית הרב, לעשות מלאכתו שם בספרים, ואז כבר באו לפני הרב “דין-תורות”, עסקי-עיר. אהרן נפנה גם לשיחות בטלות עם סוחרים סתם או שדכנים… כה תבוא עת תפילת-מנחה; ואחריה תפילת-מעריב, שתי תפילות זו בצד זו, “שמונה-עשרה” אחת תכופה ל“שמונה עשרה” שניה. אחרי היריקה ב“עלינו” ישוב לבית אמו, יאכל פת קיבּר במלח או גם עם חתיכת דג מלוּח, ואחר-כך שינה ארוכה, שינה בלי טעם ואף בלי חזון. מה יחלום איש כזה והן מוחו הוא כארץ מישור, בלי אילנות, ואף בלי כל עשב ובלי כל צמח.

תאמרו: מה צורך באדם כזה בעולמה של קיטוֹב העיר? תטעו, אהרון הוא בריה הגונה בקהילה, והוא אחד מאבריה. אהרן שייך לקיטוֹב בשביל שישנוֹ בה, בשביל שהכל יודעים שאהרן למד בבית הרב; ובשביל שמנהג הוא שבבית הרב ילמד תמיד איזה בחור. איך שיהיה – אהרן הוא אהרן, חריף ובקי ובעל שׂכל וראוי להיות רב.

אל תוציאו לעז על אהרן!

גם להאיש הזה עלי לעשות זכרון, והוא היה מורה בני-הנעורים לתורה ולתעודה ויפתח להם לב…

ולא משכיל היה האיש הזה ולא בן משכיל. מארץ הגאון, המתנגד הגדול, בא, מקום טומאת העמים לגבי החסידים, ובתלמוד לא היה בקי, ומתנגד להכעיס גם כן לא היה; אדרבה, איש מתון וחושב מעט היה, איש לא ממהר בלכתו, מדבּר לאט ומונה כל מלה בשיחותיו, ויודע להטיל כבוד על אחרים. הלא לכאורה מלמד היה, מלמד לאיזה בני בעלי-בתים הגונים תנ"כ עם “מצודות”; אבל כבר באותו דבר, שלימד את התורה הכתובה, ולא את המסורה, ושידע לקרוא בספרי הנביאים ובספרו של המחוקק בניקוד וּבטעמים ולבטא את הפסוקים כצורתם, לא התיחס כבר לגזע הלומדים הרגילים, וגם לא היה שייך להם כלל. בביתו היתה שוררת איזו נקיות; ואשתו היחידה בּבית – בנים לא הביאו אתם – השגיחה ברב על הסדר והמשטר. על כל שולחן היתה פרושה מפה, כל כסא עטוף לבנים, וילאות מכסים את החלונות וקדירות של נחושת קלל עומדות על תנור החורף. חיבה יתירה היתה לאנשים האלה לבני-הנעורים, וידברו אתם רכות ויאמרו לטעת בקרבם רגשי נוֹעם.

המורה הליטאי הזה היה לפנים – לפי אשר אמרו הבריות – איש סוחר וגונב את מכס הגבול, וַיוֹרוּ המוֹרים אחריו, וּכפשׂע היה בינו ובין המות. ואז ביקשה והתחננה לפניו רעיתו שיחדל מעבודה מסוכנה זו; והוא שמע בקולה, ויעזוב מלאכת המסחר ויחל לעסוק במלאכת-שמים. הוא כבר ידע את הרד"ק וספר מכלוֹל ישן היה עוסק בו כל ימיו; ואם גם לא היה מתלהב מדברי החוזים, אבל הוא היה מכבד אותם מאד, והיה אוהב יותר לשון-נבואה מלשון-תורה. –

ואל תחשבו כי לא צררו אותו בעיר קיטוב ושלא דיברוּ בו ובמלאכתו, מלאכת לימוד הפסוק. – החסידים ואנשי-מעשה לא אבו גם להסתכל בפניו, ויאמרו כי “צלם” חרוּת במוֹח כל בן-וילנה ואגפיה. לבעלי-המלאכה והמון העם היה האיש מוזר – ידעו כי יודע זה בתורה, אבל אינו תלמיד-חכם רגיל…

אמנם האנשים האלה, שמעמדם נכון בחיים, וכבר דאגו מעט לחינוך הבנים, החזיקו בידו וישלחו לחדרו את בניהם, למרות הרינוּן וגם הקיטרוּג של נשותיהם, כי תאמרנה בנות-חוה לבעליהן: אם כבר משלם אתה שכר לימוד הגון, למד את הבן תורה הגונה של גמרא ותוספות, ולא אך מיני מתיקה של נ“ך וכדומה… ולאידך, עשה לימוד הפסוק על הנערים רושם אחר מלימוד התלמוד. תלמידי התלמוד ונושאי-כליו מורידים את ראשיהם לשחות בו ומתרגלים להטות את הראש כלפי מטה, ותלמידי התנ”ך הולכים בקומה זקופה! הם גם משגיחים על מלבושיהם יותר מחבריהם בני-התלמוד. וכה התפלגו נערי העיר לשני שבטים, לשבט חניכי-התלמוּד ולשבט חניכי-התנ“ך, ונתקנאו בני-התלמוד בבני-התנ”ך, כי ידעו אלה להתכבד על הבריות וּלהיחשב לאנשים מנומסים, שיודעים כבר מעט בתהלוּכות העולם. ובני היראים האמיתים, שנאסר להם מאביהם גם לדרוך על מפתן בית הליטאי, התגעגעו אחרי אויר הבית הנקי הזה, ויראו בו אור נמנע מהם.– –

חמש שנים רצופות ישב המלמד המוזר הזה בעיר החסידה, ויזרע נטעי השפה ועיוּן בשכל ישר בלב בני-הנעורים. תלמידיו אהבו אותו כאָב וכיבדוהו מאד; והיו באים אליו ביום השבת בצהרים לבקרו, שאז כל חדרי בית-ישראל סגורים הם ומסוגרים. זה היה יחס אחר מזה שבין שאר תלמידים למורם; ואפילו מתנגדיו, שעברו על ביתו וראו מבעד החלונות את אורחיו הצעירים, לא יכלו לומר שזה רע מוחלט.

אבל הנה ביום אחד יצא הקול פתאום בעיר, שזה המורה הזר הוא משומד ומסית.

ויהי רעש גדול בעיר, ולא ידע איש מהם מי הוציא את השמועה; ויהי כאשר עלתה חמת ההמון על המסית והמדיח, וכולם כבר האמינו באמונה שלמה שאמנם כן הדבר, ואמרו להתנפל עליו בביתו ולעשות בו שפטים – מצאו את הקן של הליטאי ריק…

בלילה שלפניו לקח המורה את רעיתו אתו ויברח. לא נודעו עקבותיו עד היום הזה!

(במסע מסילת-הברזל שבין שתי ערים גדולות במחלקה השלישית. יום סגריר בין-ערבּים. עששית המחלקה מאירה בתוך עשן הקיטור. יהודים יושבים זה בצד זה על הספסלים ומדבּרים. אנכי יושב בפינה סמוך אל החלון, שני סוחרים מתיעצים בעניני מסחר-יער. לעומתי יושב איש זקן כשהוא ישן ורגליו תלויות וסרוחות על גבי קרקע. נער כבן ארבע-עשרה, דל-פנים ובעל עינים חרוצות, עומד אצלי ומסלסל בפיאה אחת, בלי הרף. ציציות טליתו הקטן מלוכלכות וסרוחות על מכנסיו, ובהן אני מכיר חוט של תכלת.)

אני: מאין אתה נוסע, עלם?

הוא: אני בורח.

אני: מפני מי אתה בורח?

הוא: אחרי שנעשיתי בר-מצוה מסרני אבי לעבוד אצל סוחר. עשיתי אצלו שני ירחים וברחתי.

אני: מדוע ברחת מנו?

הוא: נפשי חשקה בתורה.

אני: ולפני זה מה עשית?

הוא: למדתי כל הימים גמרא, פוסקים וספרי-יראים. אבי שונא את הרבנוּת ואומר לי: אהב את המלאכה; גם אנכי איני חפץ להשתמש בתגא; לבי נתון אל התורה לשמה.

אני: ומה מגמתך לעשות בבא?

הוא: איני חושב מאומה על עתידותי ואשים באֵל מבטחי.

אני: ובכל זאת, הלא עליך לחשוב לאחריתך.

הוא: אין לי צורך לחשוב. אלמד תורה.

אני: ומה תתן לאלהים בתורתך?

הוא: (כמשתומם): כבודו שואל מה אתן לאלהים? האֵל ציוה אותנו לעסוק בתורה.–

אני: ומה כתוב בתורה?

הוא: אדוני הלא אינו “עם הארץ” ולמה זה ישאל אותי?

אני: ומאין תדע כי איני עם-הארץ?

הוא: זאת אני רואה בפני כבודו.

אני: מה אתה רואה?

הוא: אני רואה שהאדון הוא מהאשכנזים האפיקורסים.

אני: מה זה אפיקורס?

הוא: זאת יודע כבודו בעצמו.

אני: והנך יודע מה זה אפיקורס?

הוא: בודאי אדע. אפיקורס הוא זה שכופר בתורה, אינו שומר את המצווֹת ולועג לדברי-חכמים.

אני: ולמה עושה האפיקורס כדבר הזה? האם מרוֹע-לב?

הוא: כל זה עושה “יצר –הרע” בו, הוא השטן, הוא המסית…

אני: ומי ברא את “יצר-הרע”?

הוא (חושב מעט): האלהים ברא אותו, כדי לנסות בו את בני-האדם.–

אני:ולמה זה ינסה אותם?

הוא: כדי להרבות להם שכר אם לא ישמעו בקולו, ולענשם – אם יטו אחריו.

אני: נקרא כתוב: ולפני עיור לאד תתן מכשול…

הוא: אמנם כן, במשפטים…

אני: ואם אדם אינו תקיף בדעתו להתגבּר על היצר, נמצא הקדוש-ברוך-הוא מכשילוֹ…

הוא: איני חפץ להשיב לאדוני.

אני: מדוע?

הוא: לכל האפיקורסים ישנן ראָיות ושאלות מן המקרא ומן התלמוד.

אני: אם תשיבני, שמא תחזירני למוּטב.

הוא: כל באיה לא ישובון…

אני: מי אמר את המקרא הזה?

הוא: שלמה המלך.

אני: וקודם שלמה לא נאמר עוד המקרא הזה?

הוא: היה כתוב בתורה.

אני: ולמה אמרוֹ שלמה?

הוא: אדוני חפץ להביאני בין המצרים, הלא התורה ניתנה על ידי משה, והיא קדמה אלפים שנה לבריאת העולם.

אני: מאין תדע זאת?

הוא: כך כתוב ברש"י.

אני: מי היה רש"י?

הוא: מצחק אדוני.

אני: ולמה אצחק בך?

הוא: כן דרך האפיקורסים לצחק.

אני: מאין תדע את דרך האפיקורסים?

הוא: כשבן-אדם לומד תורה הוא יודע הכל.

אני: בעיניך אתה איש יודע! האין בזה גאוה?

הוא: לתלמיד-חכם הוּתרה מהגאוה שמינית שבשמינית.

אני: גם זו גיאוּת.

הוא: אוֹרייתא דקא מרתחא בי.

אני: איני יודע מה זה אוֹרייתא.

הוא: בגמרא קוראים לתורה “אורייתא”.

אני: ולמה ישַׁנו את הכתוב ולא יכנו את התורה “תורה”,

הוא: התלמוד כתוב בלשון-תרגום.

אני: ולמה צריכה לשון-הקודש לתרגום?

הוא: גם תרגום לשון-הקודש הוא.

אני: ולמה לנו שתי לשונות קדושות?

הוא: הלא ישנן תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם.

אני: גם על התפילין אני שואל זאת, למה לנו שתים?

הוא: מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

אני: ואם כן, התורה היא כשתי תורות.

הוא: הלא גם החכמים חולקים, הלל ושמאי, והכל ניתן מרועה אחד.

אני: אם ניתן הכל מרועה אחד, למה זה חולקים?

הוא: לולא היו המחלקות לא היו לנו פלפולי דאוֹרייתא.

אני: ולמה לנו הפלפול?

הוא: עונג-תורה הוא זה.

אני: והתענוג, כלום דבר טוב הוא?

הוא: עונג רוחני מוּתר.

אני: שמע מינה, דאיכּא עונג גשמי.

הוא: בודאי איכּא, וזה מעשה היצר-הרע.

אני: מה הוא לפי דעתך עונג גשמי?

הוא: לנסוע בסוסים טובים, במרכבה טובה, לשבת בארמון יפה ולשתות יין, וכן שאר תענוגות בני-אדם.

אני: הלא גם ה“רבי” יושב בארמון טוב ונוסע בסוסים דוהרים.

הוא: אבל ה“רבי” אינו שותה יין ואינו מתענג.

אני: ולמה לו הארמון הטוב והסוסים הטובים?

הוא: כדי לתקן את העולם.

אני: ומי קילקל את העולם?

הוא: היצר-הרע…

אני: הקדוש-ברוך-הוא יצר את העלם וברא את היצר-הרע לקלקלו ושלח את ה“רבי” לתקנו, – לא יברא את המקלקל ולא יהיה צריך לברוא את המתקן.

הוא: אילמלא יצר-הרע, כי אז היה כל העולם כולו צדיקים, ואי אפשר היה לבני-אדם להיות רשעים, וזה אינו שוה לעולם.

אני: ומדוע אין זה שוה לעולם?

הוא: אמשול לכבודו משל: אדם עובר את הים ואדם עובר את היבשה. מי גדול ממי – הלא זה שעבר את הים.

אני: גם זוהי שאלה בעיני, למה ברא הקדוש-ברוך-הוא את הים והיבשה, ולא עשה הכל אחד?

הוא: הלא אז לא היו לנו מים.

אני: ולמה לנו המים?

הוא: להסיר מבני –האדם את הצמאון.

אני: אם כן לא היה לו להקדוש-ברוך-הוא לברוא את הצמאון.

הוא: ואז הלא לא היתה בתורה הברכה “שהכל נהיה בדברו.”

אני: ומה בכך?

הוא: מה בכך, אומר האדון, והלא אז היתה התורה חסרה מצוה אחת.

אני: ואם כן, גם קוֹרח אנוס היה לפלוֹג על משה, כדי שלא תהיה חסרה פרשת קורח בתורה. ולמה זה נענש?

הוא: שאלה זו כבר ידועה בשם “ידיעה ובחירה”.

אני: מאין זה תדע אותה?

הוא: מה“מורה”.

אני: וכבר עיינת בה“מורה”?

הוא: קראתי זה בספר אחד בשם “המורה”.

אני: ומה דעתך בשאלת “הידיעה והבחירה”?

הוא: אין דרכי לשאול, רק להאמין אחפוץ.

אני: ומה תעשה אם לבך ישאל בקרבך.

הוא: אז אצוהו להאמין.

אני: אתה מצוה את לבך – שמע מינה, שאתה הנך עצם לחוּד ושלבך הוא שוב דבר אחר.

הוא: בודאי, אני דבר אחד ולבי דבר אחד.

אני: מי אתה חוץ מלבך?

הוא: מהוּתי.

אני: ידיך? רגליך? פיך? האם לא אלה חלק ממהוּתך?

הוא: לא, מהוּתי היא אך נפשי.

אני: והלב אינו הנפש?

הוא: אינם כן, הלב ישאר בגוף המת והנפש עולה למעלה.

אני: ומי זה אומר שהנפש עולה למעלה?

הוא: עומדת היא לדין.

אני: ובחיים אין אדם נדון?

הוא: אמנם כן, בראש-השנה, ביום-הכיפורים; אדם נדון גם בכל יום.

אני: ולמה ידונו עוד את הנפש אחר המות?

הוא: כבר נלאיתי משאלות כבודו.

אני: עוד הפעם: ואולי תחזירני בדבריך למוּטב?

הוא: לוּ היה אדוני איש כשר, כי אז לא היה שואל הרבה…

אני: אתן לך מתנה בעד תשובתך.

הוא: אין לי צורך בכסף.

אני: תוכל לתת אותו צדקה לעניים.

הוא: עוד יש לי שהוּת לתת צדקה.

אני: (חפץ להשיב, המסע בא לתחנת-פרשת-דרכים ועמד. הנער מיהר לצאת וקרא לי: “בעולם-הבא לא יהיה אדוני פיקח כל כך”. העם קם ונדחק לצאת, פעמון התחנה השמיע צלצול. הערבוביה גדולה.)