א    🔗

מתוך שידעתי, כי יש קרובים וטובים ממני, שהכירו את יצחק טבנקין מצדי צדדים, לא יכולתי שלא לתמוה על שנקראתי להיות במעריכיו בשעה נחשבה, כסביבי יום־אבל־השלושים לפטירתו, ברשות נרחבה, כשירותי השידור, כשם שלא יכולתי שלא לתמוה על עצמי, שנעניתי לכך. כי אם לתחום המגע שבעל־פה ספק, אם כל השיחות שבינינו, על פני מרחב של ארבעים וחמש שנה להיכרותנו, נסתכמו כדי שעה ומחצה, וגם קטעי־זמן אלו לא ידעתי לעשותם מונולוג שלו, ואיכפכא¹ מסתברא, הוא שהשכיל לנצח באותה סקרנות־הדדין. ואם לתחום המגע שבכתב, הרי כשם שבין המוענים של המכתבים שהגיעוהו מעברים, והם רבים־רבים, חסר שמי, כך בין המוענים של המכתבים שהגיעוני, ואף הם אינם מועטים, חסר שמו, וכל מה שהגיעני ממנו בכתב היא הקדשה על ספרו “לקח ששת הימים”, המאשרת את מיעוט המגע שבעל פה ושבכתב, עד כדי היעדרו כביכול, וכך לשונה: “לדב סדן בלי אומר ובלי דברים כאנשים אחים אנחנו בשליחות הגורלית של עמנו בדורנו – לחיות ולהחיות את העם ואת ארצנו האחת, השלמה היחידה־יחידה ברוחה, תרבותה, לשונה – חייה. יצחק טבנקין, אדר א' תש”ל 3.1970, עין חרוד–אפעל".

ההגדרה: בלי אומר ודברים, שבעל־ההקדשה הטריחה לענין חסרונו של המגע שבין שני אנשים אחים, היא, כידוע, חלקו האחד של פסוק במזמור ממזמורי תהילים, ומן הדין שתהא נתפסת בצמצומה, ושלא תגרור אחריה את חלקו האחר של הפסוק ההוא: מבלי נשמע קולם. שכן, קולם נשמע, כן נשמע. אמת, לא שמעתיו הרבה בעל־פה אך מה ששמעתי, ומתוך פליאה ותהייה שמעתי, בוועידה מוועידות ההסתדרות, בכינוסים בגבעת־השלושה ובגבעת־ברנר – נחרת בי. אולם קראתי כל מה שפירסם ברבים, וכסוד הגלוי הוא, כי פירסומיו אלה הם דברים שבעל־פה שסופם דברים־שבכתב, ובקראי אותם שמעתי קולו על מזגו, נעימתו ודגשיו. אף זכיתי, שהיה בכלל שומעי – בפעם הראשונה, לפני כיובל, בוועידת “החלוץ” בווינה, שבירכתיה משמה של ברית הנוער העברי, ובפעם האחרונה, לפני כשמיטה, בכינוס החברה ההיסטורית, שעניינה היתה בעיית קבוצות עילית וקבוצות מנהיגות. אף שבין שני הכינוסים האלו חצצו כשנות דור, הבחנתי בו, בשומעי, כאותה תגובה עצמה – כדרכו של האברך בווינה דרכו של הישיש בירושלים: דומה, עיניו, אף שגבותיהן כווּצות, הן המקשיבות, כשראשו מוטה מעט, וזיעיו, שנלווה להם לפעמים מנוד־כתף קל, מעידים על דרך שמיעתו, תנודת ההסכמה וההשגה, תכונת הביקורת. ידעתי, כי לא בי בלבד הוא נוהג כן, כי כמותו כידידו־יריבו, ב. כצנלסון, העמידו את קברניטותם על המשאלה, שמשורר הפולנים הגדירה בתורת rząd dusz כלומר: ממלכת הנפשות, וכל נפש ונפש נשקלה להם תחילה לגופה, קודם שנשקלה, אם היא לממלכתם או לצרותיה.

אך על מה שלמדתי עליו מפי שני הצינורות – דבריו ופעליו – נוספו כמה לימודים שנקנו לי מפי רבים מנאמניו, שהיו ידידי וחברי, ממש בחינת אחי וריעי, כדרך הלומד על־פי התלמידים על מורם, ביתר דיוק: כדרך הלומד על־פי החסידים על רבם.

ב    🔗

ולהסברו של אותו דיוק אומר, כי איני זוכר, מי הטיל בראשונה לתוך ניסויי ההגדרה של ראשי הקברניטים של תנועת־הפועלים העברית, את התואר: רבם של חסידים, ואפילו אדמור“ם, אבל שמעתיו בסמוך לבואי מפי ב. כצנלסון, ולא בלבד לענין מאיר יערי אלא בעיקר לענין יצחק טבנקין. אף אזכור את הסיטואציה, שבה חידד במיוחד את טעם שימושו זה – הימים סמוכים לפילוגה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל וכמה וכמה מטובי צעיריה, מהם שהם עתה מראשי־המדינה ושהיו כרוכים אחרי שניהם, הרי בהתקרב ההכרעה נראה בעליל, אחרי מי ילכו. ואם להעמיד את אבן־הבוחן על ערמומיתה, השאלה הגלויה של איש־שיחי היתה: במה כוחו גדול. ואילו, לדידי, השאלה הסמויה שמאחוריה או מתחתיה היתה: במה כוחו של האדמו”ר האחד גדול מכוחו של האדמו“ר האחר, ואם לא חידדתיה כדי ניסוח: במה כוחו של האדמו”ר בעין־חרוד גדול מכוחו של האדמו“ר מרחוב מזא”ה, הרי זה משום שידעתי, כי עד כמה שכוחה של עין־חרוד לא יהא יפה מכוחו של רחוב מזא"ה, הלא עיקר הבחינה היא בהבחן האישים, ולא לפי ההבדל של מרכז עשייתם, ואף לא לפי ההבדל של שיעור קומתם, אלא לפי ההבדל של מהות אוֹפיים, שקבע את הבדל האופי של דרך הנהגתם, והיא פרשה שראוי לשבר עליה כמה קולמסאות.

אבל בשעה שנשאלה אותה שאלה, כבר היה שימושו של המטבע פשוט ברבים, ולא עוד אלא עצם שימושו בהוויה חילונית לא היה חידוש – הרי כבר ניתן ליצחק לייבוש פרץ, ושמעתי מפי אחד מחשובי החבורה שלו, הוא יצחק גרינבוים, כיצד היו בני החבורה מסובבים את הסופר מזמרים: אוּנדזער רבּניוּ, כשם ששמעתי את הסברו לכך, בכלל הסבר על חידת האמונה באדמו“ר ופתרונה. והסברו, כמשפטו, עירוב יסודות, זוטה של פשטנות ורומה של פשטות: עם כתיקונו היושב על אדמתו והוא אדונים לה מסתייע, לשם קיוּמו והגנתו, בקנינו וכוחו, בימי שלום בכלי־שלום – כלכלה של ממש, בימי מלחמה בכלי־מלחמה – הגנה של ממש; עם שאינו יושב על אדמתו, והוא כעבד עליה, ומתוך שהוא גולה ומטולטל, הוא עבד לאדמות־גולה שונות, כלכלתו אינה כלכלה של ממש, אלא כלכלה של אויר, והגנתו אינה הגנה של ממש אלא הגנה של נסים, והילכך גדולה אמונתו בנסים, שהיא נשקו, ובעושי נסים, שהם בדורות האחרונים הרביים. ומשיצא רוב העם משיטת־האמונה החליפה בשכמותה – כשם שנאחז שלשום בעושי נסים שבאמונה, כך נאחז אתמול בעושי נסים שברוח. אם להיעזר בהסבר זה, הרי ברור ההבדל בין האדמו”ר נוסח י. ל. פרץ לבין האדמו“ר נוסח יצחק טבנקין – נוסח ראשון הוא מעשה חוזה, המבקש להשלים חסרונו של הממש בכוח עודפו של חזון, נוסח אחרון הוא מעשה חוזה, המוליך בכוח עודפו של חזון, לבנינו של הממש; בלשון אחר: ראשון דרכו דרך הפיצוי שסופו השליה, אחרון דרכו דרך התקנה, שסופה ממשוּת. הצד השווה הוא בסוד המנהיגות, שכמותה כמנהיגותם של האדמור”ים, כוחם למשוך אחריהם חסידים, כשהכוונה אינה לצאצאי שושלות, המקודשים מבטן, אלא לאנשי־צמח, העולים בעצמם ומולכים מעצמם, ואין להם תשלום וחליפה.

ג    🔗

וחובה היא לי שאגלה, כי אמרתי כל אלה כמי שלא חיפש לו ולא מצא לו לא רב ולא רבי, אף נזהר שלא להיות חסיד של זולתו, ויותר מזה נזהר שלא להיות חסיד שוטה של עצמו, ושעל־כן לא התנשא על מי שהיה חילופו. והיא הנסיבה שטרחתי לעמוד על סודם – מבלי שיכולתי לבוא בסודם – של חסידים ורביהם, בגילגולם החילוני והמודרני. ואעז להציע מה שהעליתי לענין השאלה: יצחק טבנקין – במה היה כוחו גדול. ועיקר תשובתי: אם לכריזמה, ודאי היו בחלל־האויר שלנו גדולים כמותו, אך ספק אם היו גדולים ממנו – יונק ומיניק מתחומו של חזון, נמשכו לו רבים, בין מתוך שהיו משורש נשמתו וממילא ביקשו לידבק בה, ורבים אחרים, שלא היו משורש־נשמתו ואף לא ביקשו לידבק בה, נפלאו לאחדותה של האישיות, דברה ועלילתה. אלה, ולא אעלים כי נמניתי עמהם, קשתה עליהם האוירה האפוקליפטית, שהילך סביבו, ופעמים נשמעו להם דברי המשא המיוחד שלו כחטיבה של אֶזוטריוּת, ביחוד מחמת דגשיו האֶמוציונליים, אבל לא יכלו שלא להפליא את כוחו ללכד חזון ומעשה הכרוך בו כמעט מניה־וביה, ואפשר שאותו מניה־וביה היה מלח־ייחודו, יסוד־כוחו. והוא דבר שנעדר מקברניטיה האחרים של תנועת הפועלים העברית, שמסגרתם הכוללת היתה עודפת על מצע עשייתם המיוחד, והיא חציצה שארבה לה סכנה יתירה של מרחק גדל והולך בין ההפשט לבין המוחש.

יצחק טבנקין מבית מיבצרו, שהרחיבו הרחב אחר הרחב, הקיבוץ, יצא למלוך – פלוגה נוספת לחברתה, עד קום והיות הקיבוץ הפתוח והגדול; קן “החלוץ” נוסף לחברו, חיל־מילואים לקיבוץ, והיא מלוכה הכוללת עבודה, חינוך, שמירה, הגנה, עולם מלא. ההרגשה של מלוכה בתוך מלוכה, שקיטרגו עליהם המקטרגים, היה בה צד גדול של אמת, בין כפי שהיא באה על ביטויה בפולמוסו של ב. כצנלסון בתחומה של הסתדרות העובדים, בין כפי שבאה על ביטוי במלחמתו של ד. בן־גוריון בתחומה של ראשית המדינה, אבל גם הפולמוס גם המלחמה לא יכלו להתעלם מגופה של עובדה, כי יריבם הוא שעשה, במזיגה מופלאה אף מוזרה, של חזון ועשיה, את החיִל הזה, ודומה אף ההיסטוריון, ששוב לא יהיה לפניו כל משוא פנים לכאן ולכאן, יעמוד על כוחו המכריע של מפעל האיש, שעיקרו ביצירת מיעוט איכותי שלא ראה את עצמו מיוחס, לא־כל־שכן בחינת אני ואפסי עוד, וביקש הרחבת עצמו כדי מכסימום של כמות, אם לא של כוללות גמורה, והכל מתוך מראֶה, שיותר משהוא בא להיראות, הוא בא להיעשות.

ד    🔗

ולסיום דברינו נגע בקצה־הקולמוס בשאלה, אם רוח־מפעלו, לא־כל־שכן תגבורתה תעמוד בלעדיו; והיא שאלה חמורה, המחריפה ביותר גם מתוך שההוויה של היישוב והמדינה אינה מסייעה את מוקד־מפעלו, גם מתוך עָצמתה של אישיותו הכריזמטית שאין לה תמורה, וביחוד מתוך שעיקרי תורתו והשפעתם צמודים גם לגבול מוקד־מפעלו, גם לגבול רישום אישיותו, שצמחה מתוך זמנה ונצמחה לתוך זמנה; ושאֵרו וזכרו באותה האמת הגדולה האומרת, כי העושה לזמנו, או לתחום מתחומי־זמנו, עשה לכל הזמנים.

[חשון תשל"ב]