א    🔗

אלה שניסו וינסו לפתוח כלל־תולדתו יפתחוה — בסבו, אבי־אמו, החכם הסופר העברי ר' מרדכי פלוּנגיאן, בעל ”בן פורת” ו”אור בוקר” ו”כרם שלמה“, אשר ממנו מוליכה שלשלת ייחוס לר' מרדכי יפה בעל הלבושים, ולאחר שהם ‎פותחים כך הריהם אומרים: כסב כנכדו, ומביאים צרור, מועט או מרובה, של ראיות או כמו־ראיות לכך. אבל באמת היה הסב, החכם המסכן, בפרשת גידולו של הנכד פוזיציה נשכחת, לכל המוטב, פוזיציה מוסחת. אפשר האיר זכרו, עמום ורחוק, את שמועת־הילדות, אך הוא לא חצב את מציאותה. כי באמצע היתה האם שיל”ג שילם שכר־לימודה, אך היא לא ידעה לקרוא ספרי אביה, באמצע היה האב, שאומנותו אומנות־רוקח הביאתו לפינה נידחת, שאין בה יישוב של ישראל. אכן, וילנה שישב בה הסב היא ירושלים־דליטא, מה שאין כן וואֶפריקה, שגדל בה הנכד. מה והיכן היא, בעצם, װאֶפריקה זו? כפר נידח, אי־שם בצפונה של רוסיה. ספק, אם היו בה יהודים זולת המשפחה הקטנה, שכל עצמה האב — שמו מעיקרו רבינוביץ' וכרגיל בימים ההם ראה לשנותו ונשתקע שמו לאמיתו ונתקיים השם השאול בילינסון — והאם ושלושה ילדים, כלומר שתי ילדות וילד. מה שנחרת ביותר בזכר הילד מימי כפר אלה הוא בעיקר תמונה אחת הנוגעת עד הלב: האב מת ובאין בכפר שדה־קבר לישראל מטלטלו בנו, הילד הקטן, בעגלה ליישוּב של יהודים. יאַרוֹסלבל, עיר המחוז, שבה לומד הילד בגימנסיה, גם היא, כנודע, אינה עיר ואם בישראל — אם ניתן לבנות בה בית כנסת נעשה העניין פומבי ועד ה”וועלט” הגיע. ודאי, מוסקוָה רבתי, שבה הנער לומד באוניברסיטה, יש בה קהילת ישראל ועיקרה בעלי זכייה מיוחדה. אך ספק הוא, אם מי שדרך גידולו היתה כפי שהיתה, מצא בה יתד של חיבור לסבו הנשכח, המוּסח. נקל לשער, כי בחוג החברים — והם נלהבי־מהפכה, מאמיני־סוציאליזם, כמותם כמותו חברי "איסקרא” — היו בני אברהם יצחק ויעקב אבל הנקודה היהודית היתה בפלפּוּל, בדיאלקטיקה, אך לא בתודעה, בתכנית. כאלה היו, או דימוּ להיות, בנים לרוסיה־אמא ולה לבם ולמהפכתה הגיגם. רק מעבר לגבולה בבואו למכללות ללמוד רפואה, אם בפרייבּוּרג ואם בבאַזל, נגלה בתוך החוגים גם החוג של יהודים־מדעת. לשנים יזכירו, הוא ואחרים משמו, כי הרצאה של ז. רוּבּשוֹב היתה כהרעדה ראשונה של נימה רדוּמה, אם כי הוא עצמוֹ ייראה עוד ימים לא מועטים כנוגע־ואינו־נוגע, כנגוּע־ואינו־נגוּע. דומה, ההכרעה שלא־מדעת כבר נפלה, ההכרעה־מדעת לא באה עוד שעתה. מכס מאיר, שתיאר את אווירת הימים האלה, מספר על זיזה לשמע הרצאה על ח. נ. ביאליק: “כל הוויכוחים על התרבות העברית לא עשו בו רושם ניכר; אבל ניתוּח יצירותיו של המשורר העברי הזיז מה בלבו”.

ב    🔗

הסטודנט העני, שפרנסתו על תרגום ספרי רפוּאה מגרמנית לרוּסית, נעשה רופא ומלכתחילה נראה, כי אומנותו יפה לו והוא יפה לאומנותו — על כל פנים מבחנו כאסיסטנט בבית חולי שחפת, שגם הוא עצמו היה בכללם, בארוֹזה הוכיח. אולם גידוּלו הנראה אינו כל גידולו, כי לא פחות ממנו, ולימים מרוּבּה ממנו, הוא גידולו הנסתר, כי אומנותו אינה לו כל עולמו — ניצוצה של "איסקרא” פועל, ההתבוננות בחברה פועלת, תלמוּד־היסטוריה פועל, המחשבה הערה; הבוחנת, פועלת. ומה שנצבר בשקידה אם בעיון ואם בביקורת, מגיח כדמות אדם המבקש בתוך שבילי העולם את שבילו, והוא שביל אדם בעמו ושביל עמו במשפחת־האדם. באיטליה, שהוא משתקע בה, כבר נראה היהודי שבו והסוציאליסט שבו כחטיבה אחת והציונות אשר לה נרכשה נפשו הוא ויוצא לרכוש לה נפש הגולה הקטנה הזאת.

ג    🔗

כבר היתה זאת לעולמים כי בן־גולה אחת יבוא ויעורר גולה אחרת — הרי פה, בגולה זו, קדמו לו בני גולת גליציה, ר' שמואל צבי מרגליות, ר' צבי פּרץ חיוֹת. והנה הוא בן גולת רוסיה וחבריו, בני איטליה, הרחיבו והעמיקו חרישם. הרי אַלפונסוֹ פּאצ’יפיצ’י, הרי דאנטה לאַטס, אשר עמהם עדר במערכה זו. ”הכל דיברו עליו — מעיד לפנינו עד ראייה ישראל רייכרט — כעל אדם נעלה שהוא בחינת יכין ובועז של הציונות באיטליה”. ”יהודי יליד וואפריקה, כפר נידח רחוק ברוסיה, מדריך את יהודי איטליה ביהדות וציונות!” פליאה היא, אך מישנה פליאה היא, כי מי שהיה תמול־שלשום תלמיד, הוא היום מורה. ביתר דיוק: מלמד תוך כדי לימודו. הריהם יושבים, הוא ולאַטס, ועושים לילות כימים — מתרגמים ספר אחר ספר לפרנס את דור היהודים, המבקש דרך לעמו וקניינו, לתת להם משען, קרש־קפיצה, עמודי־פיגום. ישן וחדש, הלכה ואגדה, עיון ומעשה. עבודת־שירות היא והיא נעשית ברוב יגיעה — והפרנסה לפעמים, במשך חדשים, תאנים ולחם ותה — אבל היא זכות וחובה של המשרת־בקודש. והשירות יש עמו שכר — הרי בני הנעורים הנאחזים בספרים אלה, מהם בולעים אותם. בייחוד נחשב מעשה התיווך לדברו של מ. בּוּבּר — חוּליה חדשה של נוער מצטרפת לקריאתו, הקריאה לקניין היהדות כממשות־הנפש המביאה, מתוך כוֹרח־הגיונה, לנפש־הממשות, המעשה. הרבה עושה ההעמקה בתולדות התחייה של איטליה, הרבה ממנה עושה ההעמקה באישיותו של מאציני ופועלו, שהוא בחינת אידיאל. הרבה עושה פגישה עם סירקין, הרבה ממנה עושה פגישה עם ויצמן. עתה הוא חייל—מה הוא עושה ומה אינו עושה. הוא הנפש הפועלת במרכז ציוני איטליה ומשרדה, מנהלם ומשמשם כאחת. כסאֶניה תיארה תקופתו זו לפרטיה — הרי האיש בחומרתו ורכותו כאחת, חוּמרת איש הברית, המיסדר, ורכות אוהב בני הנעוּרים הנמשכים לו, וביניהם אֶנצוֹ ועדה סאֶראֶני, חלוצי־החלוּצים של כנסת־ישראל הצעירה באיטליה — ואפשר שבני־נעוּרים אלה דקדקוּ ביותר בהגדרת־אָפיוֹ בכינוי־החיבה שכינו אותו: בובאֶריקו בּאֶנאֶפיקו, כלומר: רטנן טוב הלב.

ד    🔗

פתוח לזרמי־חיים ולתנועות־חברה, מעורב עם קברניטי־הסוציאליזם, כותב בכמה לשונות, הוא מתייחד יותר ויותר באכסניה היהודית, הציונית (עבודה שקוּדה ב"ישראל”), ועתה גם בלכתו לאכסניה כללית ילך אליה לספר על התנועה הציונית ורחשה. הכמיהה היא לחיים, שמתקיים בהם יגיע כפיך כי תאכל. הד מרחוק — חיי שפּינוֹזה והד מקרוב — מכתבי א. ד. גורדון והפגישה עם החלוצים העוברים דרך רומא מתמזגים כאחד. כמסקנה אחת הוא לימוד אומנות — מלאכת הכריכה. מסקנה חשובה ממנה לא תאחר לבוא. כי בינתיים נאדק והולך החיבּוּר עם ארץ־ישראל, ציבור פועליה; וההליכה אליה, החיים בה, הם החיוב הנעלה והפשוט, כלומר הטבעי, של ההתבוננות וההוראה. כבר דבריו נקראים שם — כתבות, מאמרים ב”קונטרס” וכבר נפגש עם ב. כצנלסון, תחילה בקרלסבּאַד ואחר ברומא — והנה הוא עצמו קם ובא שמה, כלומר הנה.

וראשית דרכו — לחבורת ”מעבר" בפתח־תקוה. היא הנקוּדה הנקראת עתה גבעת השלושה. ”סדר יומו בקיבוץ — מעיד יעקב פּרוּז’נסקי [לימים: אחוה]—שהיה קם ראשון עם נקישת הפעמון. כראשון היה תמיד מקבל את סל האוכל בשביל חבריו בקבוצת העבודה שלו. חזר מן העבודה, מזדרז להתרחץ, אוכל ארוחת הערב, לוקח את התנ”ך המיסיונרי בתרגום רוסי — — והולך למושבה לפועל אחר, מורו לעברית. חוזר במאוחר מן הלימודים ושוכב לישון. היה נוכח באסיפות הפלוגה, מקשיב לכל המדובר, מבלי להשתתף בויכוח”. תמונה אחרונה היתה אחר כך כתמונת־קבע — באסיפות גדולות,כינוסים, ועידות, הוא יושב שומע ואינו משמיע, כמי שאין כוחו בפיו אלא בעטו.

ה    🔗

מה היה כוחו בעטו נתגלה משנקרא, עם ייסודו של ”דבר”, לבוא למערכתו. הוא נקרא להיות אחד עובדיו ונעשה העובד, — בהיקף, באינטנסיביות, בריבוי־הפנים. תחילה כמהסס ועיקר היסוסו במה שלא ידע לכתוב בלשוננו, וצריך סיועו של מתרגם. אך משקפץ את הקפיצה נתחסן דיבורו. לדקדוק תיאורו של אָפיוֹ: הבטיח, כי מקץ שנה לעבודתו יביא מאמרו הראשון כתוב עברית בעצם ידו, וכך הווה, ומעתה כתב אך עברית וכוחו בה גדל, עד שסיפק את רוב צרכו — ובימי מסה ומריבה את מלוא צרכו — בביטוי, והוא מהחזיונות המרהיבים של כוח־השיבה למקור. מה עשה ב”דבר” — מעידים הכרכים הגדולים של תריסר שנות כתיבתו. מה מרובים הדרכים — הגבה והסברה, ביקורת ותוכחה, פולמוס וציון, מסה ומכתב, מה מרובים ענייני הבירור, נושאי הבירור, נקודות הוויכוח, בלא גוזמה ניתן לומר, כי לא היתה בעיה, הופעה, מאורע, שהוא בנותן־עניין לחיים, למלחמה, למחשבה שלנו, שלא ניתנה עליו דעתו ברבים. אלפי מאמרים, רשימות, סקירות, שרטוטים, הערות, המקופלים בתריסר כרכים גדולים אלה הם עדים לעמידתו על המשמר יום יום, שעה שעה, במידה נדירה של כוח־ערות וכוח־ריכוז. יושב בחדר מועט וחי חיי־צמצום, כינס כל עצמו בפעולה המתמדת הזאת ונאמן לה להפליא — ודומה כי כל שנצבר בו בידיעה, בהגות, ברגש, מצא פה אפיקו.

בימי נעוריו ברוסיה כתב מכתב לאחותו: ”אני יודע כי ברגע זה אני יושב בחדר מזוהם וחשוך; אני יודע שלא אכלתי ארוחת צהרים ולא אוכל גם מחר ומחרתיים; אני יודע כי היקרים לי רחוקים ממני ושאני עסוק בהכנות ואני אך מתכונן". אכן הוא היה עסוק בהכנות והיה אך מתכונן — הוא התכונן בוואֶפריקה, ביארוסלאבל ובמוסקווה, בפרייבורג ובבאזל, בגינואָה וברומא ובא מוכן לחבורת ”המעבר” ויצא ממנה להיות צופה ומדריך לחברת המעבר הגדולה, מעבר־המעברים בתולדות ישראל. בימי שחרותו באיטליה הגה הגיונו על ברית הנאמנים, נאמני הנאמנים. אמר, כי חייב לקום כוח, שמתפקידו הוא לחנך את עם־ישראל "וצריך שמתוך המיעוט הציוני ייבדל מיעוט חדש — ובכללו הגדולים בכוח־ההתמדה, קבלת־העול, המסירות. המיעוט־לפנים־מיעוט הזה חייב להיות חלוץ עם ישראל”. והוא, על גודל כוחו בהתמדה, קבלת־העול והמסירות, היה חלוץ כזה.

ו    🔗

אלה שניסו וינסו לסיים תולדת־חייו יסיימוה במה שפתחוה — בסבו, אבי־אמו, החכם והסופר העברי ר' מרדכי פּלוּנגיאַן, אשר ממנו מוליכה שלשלת־ייחוס לר' מרדכי יפה בעל הלבושים; ואשר הנכד מצא ביגיעת נפש ורוח שביל אליו ויעשנו דרך רחבה, דרך לעבור גאולים. מקללת ישראל וגורלו הוא שאפשר שהשביל הזה ייסתם כאשר ידענו מתולדות נכדים רבים וגם מתולדת בן־נכדתו של החכם הזה — נטמע בעם אחר, מגודל במשטר של אפילה שסופו כרת ברית עם עמלק, ונספה במלחמה־לא־לנו. מברכת ישראל וגורלו הוא שאפשר שהשביל הזה ייפתח כאשר ידענו מתולדות הנכד, האיש משה בן אהרן הכהן, אשר הלך לפני עשר שנים, בן ארבעים ושבע, לעולמו, בתוך עמו ובתוך ארצו. על המצפה הרם של מלחמתם, בלב מערכת ישראל.

[ו' כסלו תש”ז]