א    🔗

האֶלעג לחפצי להרים צרור־עלים משלכת־הזכרונות, פירורי שיחות, להשלות עצמי במעט תנחוּמים? ידעתי עד מה נואָל חפצי, שאינו דומה עלה דבק באילנו לעלה שאינו דבק באילנו. אבל משעברה סערת־סתיו על גן החיים וכפור־הכליה מבהיק במשעולים, מה נשאר לנו זולת שרידי העלים, שצומקם עודו משמר חמדת אביבם? ורבים כן רבים העלים — כי רבו השיחות, בייחוד באותו חדר קטן שלו, שכשנזדמנו בו שניים מילאו כמעט כל חללו. ועם זאת איני מרים אלא עלים מעטים, מבלי לבור בהם, מן הבא ביד. הרי עיקר הוא לי הוא, שנטרד ואיננו, ואילו שיחה שותפיה שניים וממילא אתה מדבר בך עצמך, כלומר, במי שהוא כאן טפל לעיקר. ודווקא בשיחות אלו היתה צפויה יותרת הפגם הזה — כי הוא היה בשיחה יותר אוזן מאשר פה.

 

ב    🔗

חדרו, כאמור, קטן היה. תחילה על הגג בקרן רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד, אחר כך במעונות עובדים אשר ברחוב מזא”ה. לא היה בו רוב אור. לא די שהאור מידי שמים לא היה שופע מריבוי, באו הווילאות הכהים שחיפו על ארונות הספרים, ארון הבגדים, החלונים והשרוּ אפלולית־ערביים. אם אזכיר את שולחן הכתיבה שבאמצע החדר, שולחן קטן ליד הקיר, מיטה שבפינה ושני כסאות — הרי שמיציתי את כל מערכת־הרהיטים והכלים. ועם זאת לא יצדק האומר: תא־נזירים. כי לא היתה כאן בריחה לבדידות. מי שקרא דבריו ידע, שלא בלבד הקולות הגדולים במגרשות־הרבים הגיעו לחדרו, אלא גם איוושות־האנחה ושברי־הגמגום האובדים חדלי־הד בסימטה נידחה, בצריף בודד. הוא בחדרו הקטן היה יותר מעורב עם רוב בריות וגורלותיהם מתריסר עסקנים הטסים במופשט ממיטינג למיטינג. משל לתא הטלפונים שבבית הדואר שכל מה שהוא מופרש יותר ובדול יותר מהמולתם של קוני הבולים ושולחי הטלגרמות ושאר הקולות המקריים — הוא קולט בבירור יותר ובצלילות יותר את קולו של האדם הרחוק שאתה מבקש לשמעו.

הרבה ישבתי בחדרו, ימים רבים היה גם משכני בדירתם, שלו ושל משפחת יציב, שישבו בצוות שתים־עשרה שנים רצופות. כן, ימים שהייתי בטל מעבודה ומהכנסה הייתי מאוכלי־שולחנם. פירשתי כל אלה כדי להדגיש, כי מי שלא הכיר את האיש בחדרו הקטן, לא ראָה הליכותיו בביתו, לוח־השעות שלו, דרך עבודתו, ענייניו — הרי כשהוא דורש בדמותו הוא מקפחה ממילא. הנה רבו הדברים על עוזו, כשרונו, בינתו ברשות־הרבים ובפעולתו בה — אבל כמה לוקה הערכה זו, אם אינה יודעת על איש החמודות, סגולת־אדם בגילויה הצנוע מעבר לרשות הרבים ועניינה. אם אינה יודעת כי היה רב חסדים, שגמלם בסתר, כמעשים מובנים מאליהם, לרוב גם מבלי שהגמולים ידעו שידו בכך. אם אינה יודעת כי אחרי ארונו, בשורות הרחוקות, הלכו עשרות, מאות, שהיה להם בשעת מצוקה תומך ואף מציל. אם אינה יודעת כי הוא, העני בנכסים, הפרוליטארי, שהכנסתו היתה קטנה משל פקיד קטן בבנק קטן, הציל פרנסות של אנשי־בינונים שמטה ידם, עשה את האמוּנים אשר רחשו לו מוסדות ואישים משענת לחלץ תלמיד חכם, סופר, מחרפת רעב. אם אינה יודעת ריצותיו להציל פועל ממום, אם אינה רואה אותו כשהוא גוחן על מיודעו, ואומר בבת־שחוק מבוישת: יש לי אליך בקשה קטנה, הרי אתה אוכל ארוחות צהריים, אולי תאכל אותן בבית־אוכל פלוני ותעזור לי לקיים משפחה הגונה.

ואם ההערכה אינה יודעת אותם הדברים ושכמותם — כמעט שאינה יודעת כלום. גדול השירות ברשות הרבים וערכו נמוד לפי כשרונו ועצימותו, אך אמיתו נשקלת באיכות האדם העושה אותו וערובה לטיבו הוא מנהגו יום יום, בייחוד בשמירת המצוות הקטנות. ודאי מצרים אינה נטרדת במצוות הקטנות האלה וארץ הבחירה אינה נכבשת בהם ודלה היא יכולת הפרט העני להיטיב ולרפא — אך אם העומד על הבימה ודורש ביציאה מבית־העבדים אינו נוהג ברשותו שלו, כמי שכבר יצא ממצרים, ואינו עוזר ומרפא עד אחרית יכלתו, אפשר שדבריו הם דברים של כשרון, אך אינם דברים של נפש.

הוא הסתיר את נפשו זו כדרך שהסתיר גם עצמו, החביא קולו, ואך קולמוסו שירת את הציבור — אם דבריו העלו עומק הד של אמון, קיפוח הוא לדמותו להסביר את ההד הזה בבינתו, הגיונו, כשרונו בלבד. אילולא עמד מאחורי הדברים האיש האציל, שהיה ניעור עם בוקר ופותח את היום במה שהוא שוטף, על פי התור, את הרצפות ומרתיח קומקום של חמין וקורא דרך האשנב לאורח או לאורחים הישנים במרפסת: רבותי, יש כוס תה, יש גם עוגה — יושב לשולחן, סועד, משוחח מעט להיות כתחנת־תופס הקולטה רוב קולות מקרוב ומרחוק וכונסתו בנקודת הלב; אילולא עמד האיש הזה מאחורי דבריו לא היו כובשים הד עמוק לעצמם. קוראיו אפשר שהרגישו בכך אך לא ידעו על כך.

אדרבה, לא מעטים שבאו למחיצתו, עמדו בה על רגל אחת, נפטרו בהודיית־חובה על כשרונו וברטינה על נפשו שאיננה. אם יש מעוולי־אמת הם מן הגדולים שבהם. כי היה האיש מכוּון כלפי פנים, נבוך בפגישותיו עם מי שלא הוּרגל בו, חושש מפגיעה בכבוד זולתו ומפגיעה באמת כאחת ומרוב מבוכה היה בעל כרחו נכנס לכלל־הגבה אובדת־עצות, שהזר פירשה כפגיעת־כפל. לא מעטים איפוא שחטאו לאמת, בפרשם מבוכתו של המכונס בתוך עצמו כמידה של קפדנוּת נוּקשה, כדרך שהבטתו הנוקבת, שהיתה כולה המיית לב נרגש, מוּם הפזילה שבה נתפרש כמזימה. הה, לוּ ראו אותו בחדרו, לוּ שמעוּ אותו בשיחת־רעים. לו… כן, לו…

 

ג    🔗

נושא שיחותינו? מובן שהשיחות לא יכלוּ לפסוֹח על האהבה המשותפת — על פרויד. הגישה לא היתה שווה; שחסידוּתי האדוּקה התנגשה בהסתייגותו הנמרצת בכמה מעיקרי התורה. כמעט שסירב לשתף עצמו בטיולים המרחיקים, שתורה זו עשתה לכמה מחוזות גדולים של החיים, המדע; הדת. אבל עיקר חשיבותו נראָה לו בה, שעזרה לו להיות הצנזור החמוּר של עצמו, להכיר בנפתולי היצר וחיפוים ולעשות את מידת הדין הנמתחת על מחבואי עצמו כפתח־הבנה של נפש זולתו, אם יחיד ואם ציבור. בשיחות אלו הייתי משעשעו בספורט החביב עלי — שעשועי הלשון כבבוּאָה הנאמנה ביותר של מנגנוני־הנפש. פעם אחת עוררתיו על חילופי האותיות הגורמים לו לחשד שיהא שוֹחד. העירותיו: ושמא באמת החשד הוא אויבו של השוחד, לפחות גדול־התריסים בפניו. אמר: בעצם כללת בפסוק זה את כל הפסיכואנליזה.

כשמסר לי לקריאה את מחזור השיעורים החדש של פרויד אמר: קורא הספר הזה יש לו סיפוק וצער כאחד. הסיפוק הוא במה שהתורה שהמחבר גילה אותה, תורת הגזירה, מתאמתת בו עצמו, לאמור שאמיתתה מתחזקת, הצער הוא במה שהתאמתוּת־התורה מוכיחה, שאין מיפלט מן הגזירה. ביקשתיו להרחיב דברו, הסתפק בהערה: תחילה אמרתי כי סימני־סאֶניליוּת הם, אך זוהי מלה. אנא, קרא בעיוּן את הפרק בעניין טיליפאַתיה. לכאורה זוהי השערה ובאמת זה מדהים. אדם הורס את עצמו, את עמלו.

אילו פעמים חזרנו לדבר בפרק זה, שהוא כמאמר מוסגר בספר. עניינו, כידוע, במה שפרויד נזדמנוּ לו באנליזות אלמנטים שאינם מסתברים אלא כמיני צרורות שהוטלו, שלא מדעת בעלים וכוונתם וצרכם, מן החוּץ. הביאוּר, כלומר, אפשרות־הביאור — טיליפאתיה. יחסו של פרויד לאפשרות זו? אין הוא נוטה עדיין לקבלה אך שוב אינו נוטה לדחותה. כשהגענו לדבר בניסוּח הזה, חייך: האיש מפקפק ודעתו מתנודדה לכאן ולכאן והריהו קרוב לשמונים שנה. והעיקר, שאינו מרגיש כי זימן גנב לביתו, גנב שהוא אמנם זעיר כזרת, אך הלא ידענו מתורתוֹ דווקא, כי הגנבים הקטנים האלה סכנתם היא הגדולה ביותר, בייחוּד כשהם באים כהשערה הנשמעת לכאן ולכאן. אולם, כנראה, גזירת־החוּקים שגילה לא חסה גם עליו.

הוא לא דן בעצם־ההשערה וערכה לאמיתה, אלא כאילו נדהם לראות כי חכם־נפש גדול, שכל ימיו למד ולימד, עד מה הקטנה היא מסתור ומפלט נוח לערמת הנפש. פקע כוח הבלישה שלו וזימן כביכול בעצמו את אויבו לביתו. והרי אחת ההלכות הגדולות שלמד מרבנו זה, היא חובת ההשגחה המקפדת על הקטנה. ואמנם עתים היה מספר, שהוא מתחבט בקטנה. שמע — שאל פעם אחת — כיצד, למשל, תבאר דבר כזה? מסרתי אתמול לדפוס מאמר של סופר. זה היה מאמר קל, נעים, מן הסוג החסר לרוב בעתונינו. בדרך הביתה נשכח ממני שם־הכותב וכל יגיעתי להעלותו על זכרי לא הועילה. רק למחרת, בבואי למערכת, נטלתי את כתב־היד וראיתי שמחברו אשר ביילין. כיצד שכחתי שם־משפחתו והוא שני שלישים משם משפחתי? ביקשתי ליפטר בהערה של בדיחוּת הדעת, דחק בי שאשיב כהלכה. השתמטתי: התשובה קשה לפי שאיני יודע את המצע הנפשי, או דרך סכימה יש כמה פתחים לביאוּר. ספק בכובד־ראש ספק בליצנות המשכתי: רצונך אתה יכול לאחוז בביאוּר של קנאה, רצונך אתה יכול לאחוז בביאור של נקמה על סירוס־השם. צחק: ואת אֶדיפּוּס שכחת? ראיתי שהשתמטותי לא עלתה בידי, אמרתי כבעל כרחי: רצונך אתה אוחז דרך בּיאוּר שנשכחה ממך האפשרות של הפרדת אם מבנה (בילינ+סון), אך כל אלוּ סכימוֹת והכל תלוּי במצע הנפשי העלוּם ממני. סיים: ואינך סבוּר שהשיכחה של רוב שמי הוא באי־אמון שהבעתי לעצמי? ומבלי לחכות לתשובתי: והרי אחד הפסידונימים שלי היה מ. בן. מהבעת פניו לא ניכר, שנחה דעתו.

בערב יובל השמונים של פרויד זירז: נעשה לו קצת כבוד, אנו חייבים בכך. הימים היו, כידוע, ימים מרים לנו. רציחות בדרכים, שריפות בכפרים, השתוללות יצרי שנאָה והרס. פקפקתי, אם בימים כאלה תהא הדעת נתונה לשמוח ליום־הגבורות של האדם הנעלה בחכמה. אך הוא עמד בזירוזו, כאילו ביקש להוכיחני: היא הנותנת. היה בו חפץ רב לשתף עצמו במאמר מקיף במחברת־היובל הזאת של מוּסף ”דבר”. אך היריות בדרכים, הלהבות המכלות עמלנו, נחשול המשטמה שאפפנו — כל אלה ריתקו אותו אל משמרתו, משמרת "דבר היום”, ולא קיים חפצו. אולם בדרך־שיחה פרש את המאמר בראשי־פרקיו. עיקרו במה שפרויד נראה לו כנביא, כמבשר התקופה האפלה, שאנו נתונים ועומדים בה. חזיתה של אירופה היתה פירכוסי תרבות, אך מסתריה מרתפים, שבהם נערם בכמות מבהילה חומר־השריפה לטבח־העולם. ואילו בא מי וגילה לעיני אירופה את מרתפיה — לא היו שליטי המדינות עוקרים לשונו? והנה פרויד עשה גדולה מזו — הוא גילה את המרתפים האיומים האלה בנפש האדם — מה פלא שקולו נבלע בהמולת־הלעג של מאשרי־העמים המתעים, בהמוּלת היהירות של הבעססערוויססער. והרי הוא ניבא את תגבורת האינסטינקטים האפלים וסכנתם. אם תתרגם את לשונו המתונה, המדעית, לשפת התוכחה, וראית אותו כקורע הפרגודים הדקים של הדימוקרטיה, הליבראליזם, כמבשר עלייתם של סטאלין, היטלר, מוסוליני, כמל פחה, של המוניזם האדום והשחור. דייך, שתקביל תמונת־הנפש, כפי שהיא מצטיירת לך מספריו לתמונת־הנפש כפי שהיא מצטיירת, למשל, בספריו או נאומיו של אוגוסט בּבּל על האופטימיזם המתוק והמגוחך שבהם, על התפיסה החלקה של נפש־היחיד והרבים, שהביאה בהכרח להתעלמות ממחבוא האויב שהסתתר לו בנוח מאחורי שומרי המבצר. לא במעט אשמה ההתעלמוּת הזאת, שהמבצר נתבקע עם מלחמת העולם ונתפורר כמאליו בעלות עליו הצ’ינגיסחאנים של דורנו.

 

ד    🔗

היו גם ויכוחים על ספרים, כשהדעות חלוקות. בייחוד אמורים הדברים בספרים בלטריסטיים. היה קורא שקוד ואולי מן היחידים בקרבנו שהיה באמת מדביק את ההתפתחות בתחום זה. אם ראיתי בעתונות הלועזית הודעה על סיפור של חשיבות — למדתי שלא להתפלא, כי אותה שעה היה כבר מונח על שולחנו. מובן, הרבה סייעה לו בקיאותו השלימה בחמש הלשונות העיקריות של אירופה. משהורגלתי לראות סופרים ועסקנים מן היושבים ראשונה ואין פרנסתם על ספרות העולם החיה והם מכרסמים מקרן שמוּרה, שגם היא אינה משופעת ביותר בעשירותה — היתה לי הערוּת הדרוּכה שלו כאחד האיים המעטים המוריקים בים־הקרישות. ולא עניין של הנאָה היה כאן אלא של לימוד. אילוּ פעמים חזר על מה ששמע בשם מאסאריק: רבים תמהים שאני שטוּף בקריאת רומנים, אין השוטים האלה יודעים, שאפילו כמדינאי אני לומד יותר מרומן אחד מאשר מעשר שיחות עם קורפוס דיפלומטים. ובהביאו דבר בשם אומרו לא שכח להוסיף: כמובן, מוטאטיס מוּטאַנדיס.

היה. למשל, ויכוח בעניין ”סרג’נט גרישה” לארנולד צוייג. הספר אז בפסגת פרסומו, בייחוד באנגליה. אך דבריו היו כדיסונאנס באותה סימפוניית התשבחוֹת. היה כולו תרעומת: דמותו של גרישה, כאדם הרוסי, כולה בדויה, עקמוּמית אחת. דרך תיאוּר זה הזכיר לו דרכם של סאחר־מאזוֹך ודומיו, שנטלו שם, לייזר או איציק, כרכו אותו בקפוֹטה ועטרוהו בפאות והרי אדם מישראל. הללו היו תמימים והסתפקו בשאבלונה של מלבוּש, ואילו עתה, כשמבקשים לתאר אדם רוסי, נוטלים שאבלובה של פסיכיקה ובניינה המדומה והרי אכסמפלאר קלאסי של הרוּססישע מענטאַליטעט. בקיצור: זיוּף. הגינותי על הספר — אם כותבו כיוון או לא כיוון למרכז האמת בתיאור דמות הרוסי או הגרמני לא נראה לי כעיקר. חשובה מכך נראתה לי הפרשה עצמה — אלפי־אדם נרצחים, נפצעים, עמלם נשחת, שדות חרבים, הכלייה חוגגת מלוא־תרועה ועל רקע־אימים זה בולט כמרכז־המרכזים עניין־גורלו של איזה שבוי־מלחמה שפגעה בו שגגת־בית־דין העולה זדון. בגורל יחיד זה כאילו מרוכז כל מצפונו של העולם והאדם, באופן שהגורל הזה כסמל לכל העיוות האיום שבמלחמה מכל העברים. הרבה שבחים ערמתי על הדונקישוטיות של ברטין הרואה עולם מלא בחורבנו והצלת־הנפש האחת נראית לו נעלה על כל, כאילו בה צידוקו האחרון של העולם המגולל באפר ובדמים. אולם כל הסניגוריה לא הועילה לי. עתה אמר כמעט בעצבנוּת: זיוּף.

היה המשך לדברים. לאחר שנים. הדיבור נסב על דונקישוטיות אחרת. י. נ. שטיינברג סיפר בזכרונותיו ב"צוּקוּנפט”, כי בהיותו קומיסאר למשפטים בממשלת המועצות נודע לו עניין שגגת בית דין, שאפשרות ביטולה היתה תלויה בשערה. אותה שעה היתה המדינה וממשלתה נתונות בצרות צרורות, רחבי־רוסיה כאנדרלמוסיה אחת, הדרכים משובשות, לסטים ומרצחים מתהוללים וכל המשטר הצעיר עלול לתמוּטה — וקומיסאר המשפטים רואה כאילו את תמצית התעודה המכרעת שלו ושל הממשלה בהצלת חייו של אדם אחד, שדיינים שוגגים עומדים להמיתו ולשם הצלתו הוא מוכן להטריד את מנגנונה של המדינה כולה, הצריכה עצמה הצלה. עתה ניסיתי להערים על איש שיחי והעמדתי עצמי מלגלג על הקומיסאר. הקפיד עלי, אמר: אין אנו נבחנים אלא במקרה הקונקרטי, במסירות האחרונה לפרט שהוא כקיצורו של כלל־עניינים, של עולם מלא. דונקישוטיות כזו היא מבחן־אמיתנו. ווֹלטיר — בחינתו היתה לא בספרי־המחשבה והשירה, אלא במלחמה האמיצה לנאשמים על לא עוול. רוב עיוותים נעשו אז בצרפת בידי דיינים ובתי דינים, מהם קשים יותר. אכזרים יותר, מטומטמים יותר — זכור שריפת נשים החשודות ‏בכישופים — אך הוא נאחז במקרה הקונקרטי ועשאו כף־הכרעה לעצמו.‎ העירותי: אם לירד לבקעה קטנה שלנו, בחינתך אינה בשירות ובמלחמה‎ ‏שאתה עושה בתחום הנרחב של הבעיות הכלליות, אלא במה שעשית עניינה‎ ‏של ההגנה על אותה משפחה עלובה כמרכז לעצמך (אותם הימים עסק‎ במשפחת עולים, שאיזו שטות של אחד המוסדות שלנו גרמה לה סכנת גירוש‎ ‏בגזירת השלטונות. העניין נעשה לו כשאלת חיים — כמה פעמים הלך לבקר‎ ‏בדירת המשפחה, פנה למוסדות, פירסם גם כמה מאמרים, עשאו עניין ל”דבר‎ ‏היום"). המיפנה המפתיע של השיחה גרם לו מעט מבוכה. היתה בו ביישנות, ‏שהיא אם־המבוכות. ענה: אולי כן. היטלתי שאלה: וברטין? נקמטה לחיו‎ ‏בזווית־העין, כדרכו כשאיזה דבר אינו מחוּור לו: איזה ברטין? הייתי כמנצח:‎ ‏נו, זה לבלר־הצבא שב”סרג’נט גרישה”. צחק מלוא פה, כלומר, הצחוק הגיח‎ ‏משפתיו החסומות: דוּ ביסט גוּט. אך למה צריך היה לבדות לו גרישה כזה‎?

‏לאחרונה היו חילופי דברים על חזיונו של ריכרד בר הופמאן ”דוד צעיר". ‏אמר: קראתי בקושי, אף על פי שאני מודה, כי זה היה עולמי. עתה נשמעים‎ ‏לי הדברים כקליפות דברים, כהדים רחוקים, שאין בהם ממש, כדיקלום.‎ תעודת גורל היסטורי — טוב, אבל לשם מה ההשתעשעות הזאת? ערערתי על דינו הקשה ונגעתי בבעיה המברחת את העלילה — בעיית הנאמנות. נתקע לעניין אחר — היה לפניו כתב יד. חשבתי שהשיחה נפסקה. אך פתאום הרים ראשו ואמר: גם נאמנות אינה מלה רעה, אך הנה היה האיש בינינו. אמת, בא בימים שאין בהם רוב נחת, ימים של רציחות, שריפות. ישב בינינו ימים לא רבים והלך. תאמר זקן האיש, והרי גם צעירים ממנו באו, ישבו עמנו מעט, והלכו. שלום אש, ז. שניאור. אתה לא נעלבת? הרי אתה מדבר על נאמנוּת. בעצם ימי פורענות כאלה הולכים?

והוא היה רשאי לשאול שאלה זו, הוא הנאמן. אפשר כי אותה שעה שדיבר עמי בזה לא היה בו שוב ספק, להיכן מפליג לבו. רק לפני ימים מעטים שמעתי בפירוט, עד מה דחקו בו בני ביתו להניח עטו. הוא לא הניחו ואת שטר־נאמנותו חתם בשבר־לבו, שהוא כטבעת־הסיום לעדת־הקדושים שנפלה על משמר חיינו בחדשי־אימים ומסה אלה.

 

ה    🔗

לא ידעתי וגם עתה איני יודע להכריע, אם היתה זו לו חולשה או גבורה — הוא לא השיח מלוא־מריו. אך בין אם רפיון הוא ובין אם כוח הוא, כאן וכאן לא נעדר קו הגודל. לא המתיק לעצמו את הריווח, את ריווח־הפצע, שבין מריו הגועש ושיחו הכלוא. לא התיר כמלוא־הסיט מכאב־המתיחות. היה עניו מדי שאוכל להמשיל עליו את האגדה על המלך שהיתה לו מתת־פלאים לעם ולענת־דווי לנפשו. לא היתה בידו מתת־פלאים לשעשע את העם, אם גם בהשקותו אותו מי־מרה הניח לעצמו את המישרה המרה מכל מר. אמר: איני חושב שראוי לומר את כל האמת, רק מי שיכול לשאת בה חייב לדעת אותה. כדרך משל הזכיר רופא שיש חולים שאינו רשאי לגלות להם כל האמת על חלים. לפי שדברו נשמע ברשות־הרבים ובשם־הרבים ראה עצמו מחוייב ברוב חומרה ואם ברו נראה כמזיגה גמישה של אופיציוז ואופוזיציוז, הרי תוכו היה מתיחות פנימית רבת־ייסורים.

זכורני שיחות על בימת־יחיד. שעה קצרה ביקש גם לבנות בימה כזאת. שאל לפשר־כשלונם של נסיונות כאלה אצלנו — הכוונה ל”לב חדש”,”סדן", “מחר”. לא הסתפק בביאור, כי על הבימות האלה עמדו אנשים שיותר משחשובה להם האמירה: כך אני אומר, חשובה להם האמירה: כך אני אומר; כשם שלא הסתפק בתוספת־ביאור, כי הללו הכשילתם המניאֶרה הפסיבדו־נבוּאית, שסופה טירופי־דרווישים או פתיטיקה מסוגננת. דימה למצוא כשלונם בעצם מהותה של בימת יחיד. ראיתי חובה לעצמי להגן על אהבה ראשונה שלי — ה”פאַקל” של קארל קראוּס. אמנם, בוני בימות היחיד אצלנו היתה להם ה”פאַקל” כפרוטוטיפוס, אך אין לתלות כשלונם של תלמידים ברבם. הזכרתי ההפסד הנראה לי במה שהאחד, שהוא תלמיד ראוי לרבו, אברהם שבדרון, לא בנה לו בימת קבע שלו והוא נע ונד בכל האכסניות. דברי ההגנה שלי לא נתקבלו על דעתו, אדרבה, בביקורתו הטריד כל חומר־דינו. לדבריו, אין לשער גודל־הסכנה הצפויה לעומד על בימה; שהיא שלו בלבד. ועיקרה של הסכנה במה שעמידת קבע כזו מגלגלת את מרירות־ההכרח של עמידת הבודד באמיתו כדי היפוכה — ההנאה להיות הצדיק האחד מעוררת כאילו לשמוח לריבוי החטאים והחוטאים, שכל מה שהם מתרבים צדקתו מתגברת. גלגול־הרגשה זה מתעצם כל מה שקריאת־הבודד היא כקול על אזניים ערלות. באפס־הד — והד אין משמעו אנהענגערשאפט של אוהדים ספרותיים — העשויה לחדש כוחו של הבודד ההוא נעשה המוכיח הלוהט כמחטט באשפת־פשעים וזעמו והזהרתו מתנוונים לחיפושי־חטאים קטנים.

שלא כצפוי בא כעין המשך לדברים אלה עם שיחת־עראי על פסיבדונימים (באילו מאמרים נשמעו אז דברי התרסה על השימוש בפסיבדונימים. היה גם מי שניפח את העניין כמין השקפת עולם וראה את גילוי הפסיבדונימים כפיסגת־העוז האזרחי). והוא, כידוע, עיקר־כתיבתו היה בקיצורי־שמו והעלמו. שאַל בשחוק: אתה יודע כולם? התחלתי לפורטם ובכללם הזכרתי גם את החתימה אפורי. אם לא אטעה חתם בה רשימה אחת בלבד. שאלתי לפירושו של שם ההעלם הזה. הראה באצבע על שערותיו, שהיו כעין האפר. שאל: וכיצד פירשת אתה? עניתי: לא פירוש אלא אסוציאציה — פעלדגראוּ. כלומר, צבע־האפרורית של בגדי־החיילים, המסייע להם שייבלעו בנוף הסביבה ולא ייראו לאויב. הוספתי: בעצם אין האסוציאציה הזאת חביבה עלי. לא די שהמדים מבליעים את ייחוּדם של לובשיו, בא הצבע הזה ומטשטש אותו עד תום. זקף בי עיניו וכיוון, דרך שאלה אילמת, את אצבעו כלפי עצמו. כלומר, שהוא שואלני, אם ביקשתי להרמיזו על עצמו, ומבלי להכריחני שאשיב לו, אמר: אף־על־פי־כן זה צבע נחמד, לצערי לא הצלחתי בו בשלימות. איני חייל אפור (משיחות אחרות הבנתי שכיוון לנסיונו בגבעת־השלושה), אהיה קצין אפור. נאחזתי בעדינות מסופקת בדבריו, המשכתי את המשל ודיברתי על קצין שכוח־ביקורתו אינו מעלים מעיניו קלקולי־הלכות ומעשים שבידי הגנראליסימוס הממונה עליו ושבידי המוני החיילים הכפופים לו, ובהתנגשות שבין ביקורתו ומשמעתו גוברת המשמעת. וכאן באו טיראדות שלי על הקושי של דיבור בשם פירמה ופסיעה אחת — והרי שוב פולמוס על בימת־יחיד. עתה אחז דרך לעג גלוי, היה בבירורו מחום־התקפה.

ועם כל זאת היתה בי משום־מה ודאות, כי בימתו סופה ליקבע ברשות הרבים כבימתו שלו בלבד ושבה יבוא מלוא־גילויו. לגביו, שהיה רחוק מבלטנות ובולמוס־התנבאות בתכלית הריחוק, כשם שהיה רחוק מהתפנקות עצמית בעונג הצידקות העצמית — נראו כל החששות הכרוכות, לדעתו, בבימת היחיד כבטלות, לעומת זה הבטיחה, לעניוּת דעתי, עמידתו ברשותו שלו בלבד רוב ברכה ויתרונות. אך אפשר, שהוא עצמו, שלא התעלם עד כמה חסם את עצמו ועד כמה גדר שיעור־גילויה של אמיתו בקבלו עליו עול שליחות הציבור, ראה בהתרת־המתיחות הזאת, שהיתה לו מקור סבל, התרת־חובה.

הזכרתי כי בבירורו בעניין בימת־יחיד היה מחום התקפה. וראויים הדברים להדגשה, שכן למדתי ממנו שהתקפה כזאת יותר משהיא מכוּונת כלפי יריבו היא מכוּונת כלפי עצמו. פעמים הרבה והקורא קרא מאמרים שלו וראה הרצאתם המלוכדת, העניינית, ולא ידע, כי הוא קורא פרק בביוגרפיה של הכותב. פעם אחת שאלני: על שום מה אתה נוהג בדברי הפולמוס שלך לעסוק במידה יתירה ב”אגודת ישראל” ובכלל בענייני־דת ואנשי דת? עניתי מה שעניתי. אמר: למה תרמה אותי? הגד את האמת, אם אין זו הצעפה לוויכוח עם עצמך? לא יכולתי להכחיש, אך שאלתי: מנין לך? הראה על ספרו “בימי מבוכה”, אמר: אתה רואה את שם הספר ואתה יודע מה כתוב בו, אבל באמת יותר משיש בו ממלחמה ב”ברית שלום” וכדומה יש בו ממלחמת מחברו במחברו. ועד כמה נאמן בזה לעצמו הבנתי מדבריו ימים לא רבים לפני מותו. חזר על מה שאמר אז כמה פעמים: עתה אנו עומדים במהדורה מוגדלת של מאורעות תרפ”ט ותוצאותיהם, לפי שעה אנו בסיומה של המערכה הראשונה – מאורעות־הדמים בשיעור מוגדל, אחריה תבוא המערכה השנייה — ועדת־שאוּ בשיעור מוגדל, אחריה — המערכה השלישית — ”ברית שלום” ורביזיוניזם בשיעור מוגדל. הוספתי: גם ”בימי מבוכה" בשיעור מוגדל, תצטרך לשוב ולעסוק ב”ברית־שלום”. צחק: מלאכה קשה, בייחוד שעתה שוב אינם קיימים בשבילי כאפשרות. הדגש היה, כמובן, במלה: בשבילי. ושוב עמדתי על הצד הזה שבו. כשאמר על פרויד: הגודל המרהיב שבשנים־עשר כרכיו הוא, שהם, בעצם, אינם אלא האבטוביוגראפיה שלו ודווקא המאמרים והמחקרים, שאין בהם לכאורה כלום מן הביוגראפי, הם יותר אבטוביוגרפיה מן המחברת הנקראת בשם המפורש הזה.

והדברים צריכים הטעמה. כי הירבה האיש לכתוב ותחומי־כתיבתו רבים היו, ומי שראה שפע זה וידע עד מה נושא הכתיבה ודיונה כרוך בגלגל־הימים, אפשר לומר: בגלגל־הכרוניקה, יכול היה להיפתות להגדרה: מלאכה. ידעתי חכמים־בעיניהם שאמרו בקריצת־מזימה: עט נובע… בא סופו והטיל אור־יקרות על תחילתו ואמצעיתו. הרי סופו — שש מאות מאמריו במדור־השער, ש”הזמין” אותן מידו שר־האיבה והפורענות שביקש לטבענו בנחשולו — שש מאות מאמרים אלה מורגשת בהם בעליל אחדות־ההולם של הלב המוּרתח והשבור ומצוקת־כולנו; מורגש בהם המתח הגבוה של הלב שאין לאחריו אלא אותו ליל־ייסורים של חיים מתפלצים בבית־החולים בפתח־תקוה. לא בכדי נמצא כמדובק לשולחנו הקטון הסמוך למיטתו, שיר של ש.שלום, שנדפס ימים מעטים לפני מותו ושבו מצא, כנראה, הד לנפשו:

שְׁעַת הַכּשֶׁר עַכְשָׁו. לִבִּי כַּמֵיתָר הַמָתוּחַ,

אִם יִרְעֵד וְרָעַד עִמָדוֹ עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ עַד הַיְסוֹד.

הָבָה אַכֶּה בוֹ, אֵפוא, וְאִם יִתְפַּקַע עֲנֵה־לִי

הַכְּאֵב הַשׁוֹתֵק מִנְבָכִים! עֲנוּנוּ, חַיַי, עֲנוּ!

 

ו    🔗

ולעניין העברית שלו. היה אומר: העברית העלוּבה שלי. ואמירה זו, ההכרה שהביאתו לאמירה זו, היתה לו תוספת עיכוב על רוב עיכוביו. לא הייתי מנחמו, שנוח לו שאין לו העודף של מורשת־לשון, שהיא בחינת אוצר שמור לרעת בעליו. איני מאמין בכך — אם האוצר שמוּר לרעה, לא בו הקולר תלוי, אלא בבעליו. ומובטחני, שאילו היה הוא שליט גמור במכמני־הלשון, היה זה אוצר שמור לטובתו. איני שומע רוסית, אך סומך אני על קוראי דבריו. שכתבם בלשון זו, שידעה להפליא, כי כל הסגולות, שהיו בדרך כתיבתו ‏העברית ונעזרו כביכול ממיעוט־האוצר, מצויות גם בהם בתוספת־נופך, שזהרו‎ רב. הוא עצמו נשא לבו ללימוד — לעשות את חופשותיו קודש להעמקת‎ ‏ידיעותיו בעברית. הנה קטע ממכתבו לפני ארבע שנים: ”לצערי הרב לא יצא‎ ‏לי עניין העברית כשם שרציתי. ימי החופש שלי ביזבזתי בנסיעות בארץ‎ ‏(ובחוץ לארץ, אם נסכים, שעבר הירדן אמנם לא שלנו), לשבועיים התגלגלתי‎ ‏למוצא, אחר־כך קיצרתי את זמן־חופשתי בשבועיים, כך כל התכנית‎ ‏נהרסה ——". שעה זו לא באה, כי מנת־יומו היתה גדושה ודחוסה עבודה‎ ‏ואת חופשותיו היה מקצר, ממש דרך שיטה. ממילא הצטמצם על מה שקנה‎ ‏לו בלשון מתוך עבודתו, קריאתו הרבה, כתיבתו הרבה, שמיעתו הרבה; דיבורו‎ המוּעט. כשדיברנו פעם אחת בעניין זה אמר: אבותינו הזקנים נסעו בעגלות ואנו ברכבת ובי אתה מוצא את ההיפך. עמד והוציא ספרו של אביו־זקנו, ר' מרדכי פלונגיאן, והראָה לי את התפילה שבסופו הכתובה בחמדת־לשון.

בארון־הספרים שלו עמדו ספרי סבו ”בן פוֹרת”, “שבט אלוה”, ”אור בוקר” “כרם שלמה” והביוגראפיה שלו ”שפת אמת” הכתובה בידי נ. נאטהאנזאָן. בביוגראפיה זו מונחת פיתקה, הכתובה בידו, רוסית, והוא תרגום קטע מדבריו של נ. סוקולוב על זקנו החכם. כשנתפרסמה לפני כשנתיים מונוגראפיה קטנה על סבו בידי פסח קפלן, אמר: תן לי אותה למשמרת. הספרים האלה היו לו כעין לגיטימאציה, כי איננו ספיח. ודאי עוד יימצאו שיחקרו בפירוט על דרכי־החיבור הנעלמים בין האב הזקן ונכדו, ועתה לא אביא אלא פיסקה קטנה מ”כרם שלמה”, שהיא כהגדרה נפלאה לדרך כתיבתו של הנכד מצד הפשטות ומצד ההתאמה בין הגה ודיבור: ”והנה שתי ידות לדרכי שמתי לפני — — וזה הפשט, כי כל דבריו יהיו על פי דקדוק הלשון וחוקי השפה ובלי לחץ ודחק. וגם אחרי כי המשל והנמשל הוא כשמלה ובגד לעור גבר — — כי אם השמלה היא כמידת הלובשה, והבגד יעטה את כל בשרו, אות היא כי שמלתו לעורו, ובגדו לבשרו. אמנם אם תסרח השמלה על הארץ בעת אשר ילבשנה, או אם ייצר הבגד לאבריו, אז יראו הכל כי לא שמלתו היא — —". והרי הנכד — בגדי־ביטוי שהלביש על בשר הגיגיו ועורם היו הדוקים להפליא וצר, צר מאד, שהוצרך להתייגע בארג וכלי־תפירה דלים מדי.

שאילו נמצאה לו הפסקת־בינתיים בין עמל־לעמל לקיים חפצו ש”יצא לו עניין העברית כפי שרצה”, לא זו בלבד שביטויו היה נשכר, לא זו בלבד שנפשו מעוטת־הנחת היתה מתנאה לאור תענוג אמיתי, אלא שהיה גם נפטר מביטול מיותר, מיותר לחלוטין, שהיה בו לגבי מי ששפתו אתו והיא משמשתו יותר מכפי שיש בו. בביטול זה עיוות את עצמו הרבה, שכח את החובה לשקול כיבושו בלשון לפי איכות המאמצים וכמות המסירות. שכח מה שזכר בשיחה אחת על אנשי העליה השניה שסיימה, בערך, כך: טוב, ריבוי של אֶכסטראוורסיביות, רוב דיבורים ומעט מעשים, עליבות. אפשר להוסיף כהנה וכהנה. בית האבן היפה, הנוח, המוּצק שנבנה אתמול בכפר מכפרינו ושהעולה ימצא אותו מחר מוּכן ומזומן, הוא טוב מכל הבחינות מאותו המתבן באום־ג’וֹני, אבל יש גם איכות בעולם, יש בחינת המסירות, בחינת המסיבות, המסירות בזמן ובמקום.

כן, יש גם איכות בעולם. המזבח וקרבנותיו נקבעו להם פרשיות גדולות בתורה. יש עולה ומנחה וזבח שלמים ותודה וחטאת וסמי קטורת ויש פסוק־סיום על ריח השמנים הטורד ועולה כלפי מעלה: אשה ריח ניחוח לד'. ועם זאת אמר המשורר: זבחי אלהים — — לב נשבר.

 

ז    🔗

נוגעת עד הלב היתה הסתלקותו ממדורו ”דבר היום” בימים שלא ראה עצמו מוסמך להיות ממעריכי מאורעותיהם. ראיתיו בכך בפטירתם של ביאליק, הרב קוק, סוקולוב, עם הבאת עצמות פינסקר. היה ככונס את עטו בענוה, כממילא. העבודה, שמעתי מפיו הערכות על רוב אישי־הדור מגדולי־עמנו, והיו בדבריו גם בקיאות גם מיצוי. על כל פנים לא הצדיקו את עניווּתוֹ הנפרזת. לא הצדיקו בעניין זה כבעניינים אחרים. דומה, שאם לא ראה עצמו כזר אשר לא יקרב אל הקודש, הרי ראה עצמו כגר שכל תורתו ויראתו לא יעמדו לו לזכות בכהונה גדולה. ויש בזה כמה וידויים שלו. אין הם כתובים דרך וידוי ממש, אלא מקופלים בדברים על בעיות ועניינים, שהשיפוט בהם הוא כולל, אובייקטיבי. כי כוחו או חולשתו היו בהצנעה גמורה של עצמו, בהבלעה של עצמו בהרצאה עניינית. מי שיטרח בביוגראפיה שלו, יהא נתבע לבקש את הדיה, כשהם גלוּמים ללא־היכר במאמרים שנושאיהם כלליים. לא רבים אולי הקוראים שהרגישו, למשל, כי מאמרו על ”ארבעים יום של מוּסה דאג” אשר לורפל הוא וידוי מזעזע שלו עצמו, אף שנשמר מכל רמז מבורר לכך. הקרובים נדהמו אז למקרא הדברים. איש־ארמנים נעלה; שגדל רחוק מעמו האומלל ושב אליו בכל חפצו ועוצם־מסירותו, אפשר היה לו שיעמוד בראש מלחמת עמו הנואשת לשארית חירותו, אולם גם במותו, בפיסגת־גבורתו, אין הרגשת הנכר נטרדת הימנו, אין המחיצה שבינו ועמו נעקרת לחלוטין.

בשולי המאמר הזה: לא אחת נתגלגלה השיחה על הגֵר לאחרונה, כמדומה,עם ויכוח מעל עמודי ”ההד” ו”העולם” לעניין תעמולת גיור בין הגויים. חייך ובחיוכו מעט לגלוג. כשם שהבין את הגר־מקרוב התקשה להבין את הגר־מרחוק. כששמע מה השאלה הראשונה, שנשאל הבא להתגייר, כלומר, מה לך להתגייר והלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וכפופה ושפלה מכל האומות, ניענע בראשו כאומר: יפה דרשו. גם כששמע על גדולתם של בעלי תשובה, שעמידתם במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, ניענע בראשו כאומר: יפה דרשו. גם איזה מחזה נזכר, שעניינו דוּכס שנתגייר והוא האחד הנושא בגיאות את גורל ישראל ועינוייו, ואילו שאר העדה שפופים וכפופים ואף שוטמים את שיעור־קומתו. האסוציאציה הקרובה היתה הפרשה הקטנה והנפלאה שבחומש על הנער מילדי־העברים אשר גדל בבית־פרעה ויצא אל אֶחיו לראות בסבלותם והם אינם שומעים לו בדברו על הגאולה, כי אכפו עליהם קוצר־רוח והעבודה הקשה. נגדרה אותה פרשה כפרוטיפוס של הגואל, שהוא מתגלגל לנכר, כדי שקומתוֹ תזדקף, שהרגשת־החירות שבו תתחסן, שיוכל בשובו אל אחיו להרגיש־כמו את עוצם־עבדותם ולהרגישם על כורח־הגאולה. הוסיף והעיר: אפשר זו דיאלקטיקה מיוחדה ולאורה עשויה שתשתנה הערכת־התבוללות. ושוב הדגשה: המדובר הוא על הגר מקרוב, כלומר על השב, ולא על הבא מעם זר. הדגשה זו היתה חשובה בעיניו ודומה עלי, כי ניכר בה רישום של מלחמה פנימית. סיפר עד מה נפגע מרוב הרמזים שבספרו של ז’בוטינסקי על כי שמשון דם־הכפתורים שבו הוא פשר עילאוּתוֹ לאהבת־החופש. סיים: העם המספר על עצמו שנטל לו גואלים ושליטים משל זולתו — וראה האגדה על הוואריאגים והרוּריקים — הוא, אמנם, גלוי־לב, אך לא כתב בזה לעצמו תעודת עשירות יתירה. שילבתי שאלה: אם הבא מן הנכר אל עמו להיות ראש לוחמי חירותו אינו נפטר לעולם מהרגשת הנבר שבו, ואפילו הוא שב לפני אין הוא שב לפנים — כיצד נפרנס את הוודאות שבסיפור־המקרא, שאותו נער מילדי־העברים שגדל בבית־פרעה לא זו בלבד שנתן את החירות לעמו אלא נתן להם את תורתו. החריש, אך לא נענה לי. אדרבה, שאל: ועצב נבו? נחבא קולי.

ואודה: לא אחת נפתיתי לראותו כגר־מקרוב. לא במעט חיזק הוא עצמו את הראיה הזאת. כשהוחל ב”דבר” פירסום־דברים, שהמשכיהם רבים ורצופים, היתה תכנית ליתן כמה פרקים מתולדותינו. כנושא סמוך נקבע עניין הקאנטוניסטים. אילו פעמים חזר לדבר בזה. דומני, שלא היתה זו הצעתו, אך משהועלתה, ביקש לראותה מקוּימת. הפליאני בדבריו — הקאנטוניסטים היו לו כסמל כולל וממצה. דווקא משום שזוהי טמיעה, שדרכה לא מורכבת, טמיעה־שבאונס גסה ואכזרית, יש בה כדי להבליט את הטראגידיה של שקיעה בנכר. גבורת הנערים הקטנים, שנישבו בעל־כורחם, כמה היא מביישת את הדורות שהתפרקו מעצמיותם מרצונם. תוך־כדי־כך השיג על עצמו: ושמא הדיבור על רצונם הוא מדומה, שהפועל בהשליה שוב אינו בן־חורין. העיר: הרי אנחנו יודעים, עד כמה האדם נמשך להשליה (האימרה: הרי אנחנו יודעים — היתה חוזרת הרבה בשיחות ורמזה לבית המדרש נודע בפסיכולוגיה ותורת־היצרים). אדרבה, קשים כלי־האונס העדינים מכלי־האונס הגסים, אלא שהאלימות הגסה היא הכפייה בריינקוּלטוּר (מוּנחים בגרמנית היו אזרחי־קבע בשיחות, פעמים גרר המונח גם פסוק שלם בלועזית), ואף־על־פי־כן מביישים הנערים החטופים את שנמשכו לטמיעה, מביישים אותם ומצילים את כבוד־העם. מדיבור לדיבור סיפרתי לו מעשה, וראיתי שאינו יודע להסתיר התרגשותו. כדרכו הרהר מעט, כשראשו כפוף ועיניו אינן מכוּונות לדובר, ואמר מלה אחת, ספק לי ספק לעצמו: התרשמתי. והמעשה הוא מעשה בגר, שישב בעיר־־מולדתי — קאַצאַפּ שבא, בן ארבעים ומעלה, לעירי, עיר־הספר, השתטח לפני בית־־הכנסת הגדול והתחנן בעלגי־לשון: דוּ מאַך מיר מילה. ומשגוייר התפרנס בדוחק מיגיע־כפיו והטיל על עצמו כמה וכמה מצווֹת — עם ערב אפשר היה לראותו חסון וגבוה, פיאותיו שנראו כמדובקות מתנפנפות, והוא נושא מים לבתי־הכנסת והקלויזין, או עומד בימות־שלגים בחצרותיהם ובוקע עצים לתנוריהם ובערבי שבתות הוא מקיש על החנויות, ששעת שבת הגיעה. והנה עמד יום איום לעיר ויושביה — בבוקרו של אחד מימי אבגוּסט בא חיל־זרים, החריב כמה וכמה רחובות, הרג כמה יהודים. כל ישראל שבעיר היו ספוּנים, יראים ומפוחדים, במחבואי־מרתפים ולא העזו לצאת להציל פצוע, נחרב, לסעוד אומלל, לאסוף יתום תועה. האחד ששוטט, חסון וגבוה, עוזר ומציל ברחובות עיר, היה — הגר. האומנם לא בייש קהילה שלימה?

מסופקני, אם הייתי שומע את המלה: התרשמתי, אילולא תוספת פרט שנראה מכריע והוא סיפורו של הגר, כי לפני שנתגייר היה פוקדו בחלומותיו ז’יד ואמר לו, שהוא אביו זקנו — והשאר ממש כמסופר באגדות־עם וגם בדברי־סופרים. לימים שבתי ברפרוף לסיפור זה ועתה נתעכב שומעי ושאל: על שום מה אתה מדגיש שפיאותיו נראו כמדובקות? הבנתי לכוונת־השאלה והייתי קצת במבוכה. ניסיתי בתשובה שלא כלבבי ובלבד להשתמט מנקודה רגישה זו. אך הוא כאילו תפסני וחזר ואמר: הן נראו כמדובקות. אף הוא ביקש לצדד לעניין אחר, שאל, אם יש הרבה אגדות על גדולים וקטנים שנישבו לנכר ואביהם־זקנם פוקדם בחלומם ומלמדם דרך תשובה. אמרתי מה שהעלה זכרוני. מובן, שהזכרתי את המוטיב כדרך־גלגולו בסיפורו התם והנחמד של פייארברג, שהיה ידוע לו. הוספתי מה שנאמר, כמרומה בשם ר' יעקב עֶמדין, שאם נטול לו לתינוק ונגדלו פרוּש ובדוּל מכל אדם ומקולו ולא ישמע כל שפה ולשון — סופו שיתחיל מאליו לדבר בלשון הקודש. שמע גם הוספה זו, נתן בי עיניים של סתרי־לגלוג, עם כל זאת אמר: עם משונה אך נפלא. העניין הרב שגילה במוטיב זה אפשר נסתתרה מאחורי שאלה לעצמו, לדרכו, אפשר נעם לו לשמוע, שלא דרך־מקרה בלבד זכה הוא שניטלטל לנכר למה שלא זכו רבים כמותו, שאבדו לעמנו ולמאמצי גאולתו.

וחייבני לומר, כי תמונת הגר בעיר מולדתי חזרה אלי כשראיתי את בן־שיחי היקר בחדר־המתים הקטון שבחצר בית־החולים בפתח־תקוה. עמדנו כולנו, שעבדנו שנים במחיצתו, ודומה היה עלי שהוא ביישנו בחדשי־המהומות. ודאי לא היינו נחבאים במרתפים, אחד אחד עסק באומנותו והוא דווקא שזירזנו לקיים את כל המדורים והמחלקות כלפני מאורעות־הדמים, לפי שעיקר־תפקידנו לקיים את חיי הישוב למסלוליו ולא להירתע מפני זוועות־המתנכלים לשתק את מחזור דמנו — אולם שעה שהיינו נתונים איש איש למדורו המסוים, היה כובד המלחמה בשער הפרוז לחזית על שכמו בלבד. הרחוב בוער ובו משוטט הגר האחד גבוה וחסון, כולו תיגרה וכולו מגן.

 

ח    🔗

אך משהזכרתי את הסתלקותו הענוותנית מ”דבר היום” בנושאים מסוימים ראוי להעיר, כי פעם אחת כמעט שיצא מגדרו. היה זה לאחר פטירתו של ביאליק. סיפרתי לו רוגזי: משנתפרסמה השמועה המרה מווינה ובאתי למערכת, שהיתה אותה שעה כרוב בתים בישראל, כבית אוננים, מצאתי ארבעה גראפומאנים נוֹאָלים, שהביאו כבר חרוזי־הספד שבישלו בחטיפה. אמר: למה תרגז, לכזבם? עניתי: הן. אמר: האמינה לי שהללו אינם מסוכנים, הם משקרים בלי כשרון, מחר־מחרתיים יבואו המשקרים בכשרון, ומפניהם צריך להיזהר כמפני אש. ההלוויה השביעתו ממרורים. היה בשורות הראשונות. סיפר: תאר לעצמך, שהיתה שם השמנת שלנו. מובן, שלא ראו חובה לשתוק. דיברו. ועל מה דיברו? על חלוקת השורות. הם ראו עצמם מקופחים לפי כבודם, מעמדם. אחד, סופר מפורסם, לא פסקה קובלנתו: על פי איזה סולם־מעלות והגיון ניתנה לו שורה פלונית. סיפר הדברים ברוב צער על חילול הכבוד, על יראת־הרוממות שאיננה. למחרת, כמדומה, נתפרסמה ב”דבר" רשימה בשם ”עדת ביאליק”. נתעוררה עליה דעת רבים. לא ידעתי מחברה, כלומר, לא ידעתי שהוא מחברה, כי חתם באות שלא כמנהגו ודומני שלא חתם כך אלא תחת הרשימה הזאת בלבד. עיקר־הרשימה היה בהבלטה, כי ודאי לא חסרה הרגשת־אבל בהמונים הרבים שנהרו אחרי המיטה, אבל פיסגת־האבל היתה בשעה שההמונים נסתלקו וליד הקבר עמדה חבורה שלא היתה רבת־מניין, אך היא הראויה להיחשב ולהיקרא בשם עדת ביאליק. בה היו גם אנשים הרחוקים יום יום מרחק רב, הנלחמים זה בזה, הרואים זה את זה כאויבים ועתה איחדתם הדמעה הנאמנה האחת. בשיחה השגתי הרבה על דבריו. בייחוד נתעוררתי על שלא השמיענו, אם ניסה לברר מה היה קו־האיחוד של חברי העדה והרי ביאליק הוא עולם גדול ורב־פנים וכל אחד יכול לבור לעצמו פן אחד, ואפשר עדה בלא קו איחוד? אפשר תהא דבק בביאליק וה”בריכה” תאמר לך עולם ומלואו ולא כן שירי הנחמה והזעם. גם מעגל־האהבה לישראל כמאחד־העדה לא יצדק, שכיצד נוציא מכלל יצירתו של ביאליק מה שהוא לפני־היות־ישראל באדם ישראלי, באדם בכלל, את השיתין, שחשיפתם הוא אולי עוצם־גדולתו. הקשיב לדברי בנחת והשיבני בנחת, קצתו כמבויש וקצהו כחומל עלי, ואלה בערך דבריו: כזאת היתה הרגשתי ליד הקבר — האומנם חטאתי בתתי לה ביטוי, גם לאחר שראיתי שהניתוח מעמיד אותה כראיית משאלה שלא תתקיים. הריני אומר בצער: שלא תתקיים. כי אלה שעמדו ליד הקבר הם הטוב שבנו בנפש, בכשרון, במעשה, סגל־העם. רבים מהם אהובים עלי, גם אם אני מצוּוה להילחם בהם. והנה באה שעה, בעצם רגע קטון, שנכחדו מחיצות־הניגוד והאיבה, כי גבר עליהם הצער על היקר לכולנו שניטל מכולנו, אותו רגע חשבתי, שאילו היו בנו תמיד השמחה והצער על היקר לכולנו — אפשר שהיינו, אם לא עוקרים, הרי מקטינים את הרי האיבה והניגוד שבינינו. טענתי כנגדו: שמא אויבך בכה על הקבר בקול גדול, כדרך שאתה בכית חרש על המיתה בכלל, על האבדן בכלל, על האויב המשותף שלכם, של כולנו — המוות, שאימתו נראית בייחוד בפגוֹע קרדומו ביקר רב, אולם באמת איבתו אחת ליקר ולזולל, למפואר ולנתעב. השיבני: בעצם אינך אלא מאשר דברי, אלא שלא רציתי לצאת ממסגרת־המאורע. בסיום דבריו הוסיף: וסוף סוף לא במקרה בחרתי לי אות חתימה, שלא כרגיל. לאור החוויה היה הרגע הזה כנצח. ועתה בנעימה של שחוק מתוך עצבוּת: לצערי לא כן לאור ההגיון, שאין לפניו אלא המציאות.

והנה באמת לאור המציאות הוודאית כמציאות המוות ראינו, שאותו רגע כשראה עצמו בעדת ביאליק היה לו כנצח. לא גדולה כברת הקרקע ליד קברו של ביאליק, אך מה שנגנז בה הוא באמת עדה נעלה אשר תיקר לדורי־דורות. ולא מקרה הוא כי גם מי שראה עצמו גר, שלא העז ליכנס לפני ולפנים וברוב־העלם סיפר על הרגע הקטון, כשראה עצמו בעדה ביאליק — תל קברו מתנוסס ממול מנוחתו כבוד. ושעה שנשמעו דברי הספר על קברו לא יכולתי שלא להרהר במה שקראתי אותו בוקר על ילדותו — הכוונה לאותה התמונה המרעישה את הנפש כשהוא, נער כבן שלוש־עשרה, מטלטל בקרה את גופת אביו המת לבקש לה פינת מנוחה בקבר ישראל רחוק. הה, מה רבה ונאדרה הדרך הגדולה מכפר הצפון שיצא מתוכו הבן הקטן לבקש קבר לאביו והוא מיטלטל שעות ארוכות ביישובים שאין בהם נפש מישראל עד קבר הבן בעיר ואם בישראל, פטר־עתידות, וממול לגדול משוררי האומה.

[ד' טבת תרצ”ז]