ביום שאבא שלי ימות ייפתחו שערי שמיים, ושיירת מלאכים תרד בסנפלינג לאסוף את האיש הזך והאלים הזה. גייזרים יפרצו אל פני האדמה באיסלנד, וים המלח יפהק. נשים בדרך לעבודה יחושו מתיחה מטרידה בשריר העורף. ארבע אותיות יישמטו מכותרת המשנה של העיתון הנפוץ במדינה בעטיה של טעות הקלדה, והעורך הראשי יצא מכליו ויעליב את המגיהה. פרות אדומות מרמת הגולן יטפסו על גדרות המכלאה ויפסעו בעטינים כבדים אל שטח מרעה חדש. תקלה תשבית את המלושים במאפייה שמספקת לחם לעשרות סופרמרקטים בשפלה. מקטעי נסיעה של חצי שעה יתפוקקו לשעתיים ויותר, והתנועה לא תנוע בין מחלף ההלכה לרוקח. שבעה ילדים ילבשו שחורים ויגידו, “כמובן”.
ביום שאבא שלי ימות תשרה רוח נדיבה על הבריות, ועולם ינהג כמנהגו הטוב. השכנה חסרת הסבלנות תחייך אל התימהוני שמאכיל את חתולי הרחוב. אחר כך, בעלותה לאוטובוס, היא תשאיל את כרטיס הרב־קו שלה לנערה שהגיעה מחוץ לעיר והסתבכה בתפעול מכונת התשלום. “יום יפה היום, לא?” היא תוודא עם הנהג. אחרי שתי כוסות קפוצ’ינו בבית הקפה הקבוע שליד העבודה, תשאיר השכנה למלצרית טיפ שיגרום לה לפעור את פיה. אותה מלצרית תחייך לאורך המשמרת כי הבחור שהתגעגעה אליו, כתב סוף סוף. הציורים בקצף החלב יהיו שלמים ודשנים ויכללו מלבד לב גם כוכב, עלה ודובון. ביום שאבא שלי ימות, תנהג הבורסה בהתאם לתחזיות הכלכלנים, המגישה בתוכנית הבוקר תרגיש שהיא במקום הנכון לה, והרכב של חברה קדישא יגיע עוד לפני הבשורה. שבעה ילדים יישארו בכותנות לילה ויגידו, “מה”.
נולדתי בבאר שבע. הרבה סיפורים מתחילים ככה. אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן שנתיים וחצי. סיפורים מתחילים ככה. מה שקרה מאז ועד היום יגרום לכל מקלט טלוויזיה לחרחר ולשדר שלג. העובדות הן שאבי אינו צעיר עוד, ואינו בריא עוד, ואינו בחיי. כלומר, הוא בחיי מתוקף היותו חומר הגלם שממנו אני עשוי. עם זאת, אין בינינו קשר. עם זאת, יש בינינו קשר גורדי בלתי נסבל. אולי עדיף להיצמד לעובדות היבשות ולהימנע ממטאפורות: העובדות היבשות הן שאנחנו לא משוחחים זה עם זה.
אבי במרחק שיחת טלפון. הוא במרחק גלקטי. אני יודע שיום יבוא וימות, ולחור הפעור של נוכחות־נפקדותו לא תהיה אז רפואה. מהיום ההוא ואילך אני עלול לייסר את עצמי על שלא הרמתי טלפון ואמרתי, “בוא נדבר”. המניעים שלי אגואיסטיים כמובן, איני רוצה לחיות בייסורים. מטרת הטקסט הזה אפוא היא למפות את התרחישים האפשריים ליום מותו. להסב מבט אל חייו ולבחון האם הם מצדיקים שאשב ליד מיטתו באותו יום אחרון, ולמרות הכול אוחז בידו. אין לי מושג לאיזו החלטה תוביל אותי הכתיבה הזו. אפשר לדמות אותה לתוכנית ריאליטי עם שחקן אחד שהוא גם צוות ההפקה, הבמאי והשופטים שמחליטים מי יודח. ליתר דיוק, יש לפחות שני שחקנים בתוכנית הזאת, אבל רק אחד מהם משתתף בה מרצון. ניתן היה לנחש שיכריע את הכף לטובתו, אילו היה לו מושג מה היא טובתו.
בואו נתחיל.
ביום שאבא שלי ימות אני מדמיין אותו מתפרק לשתי ההברות האלה, “א”–“בא”. טריוויאליות כל כך, אינפנטיליות כמעט. הגאים ראשונים מסתמנים מעצמם ביומן האחות מ“טיפת חלב”. אני גורס את המילה “אבא” בין השיניים, ויש לה טעם של מרק ושל צל, חלב מקולקל ואקזוטיקה. אני חושב על ההברות “א”–“בא”, ראשונות להינתן, ראשונות להילקח.
פיקדון של שנתיים וחצי, ואחריהן לך תסגור את הרווח בין “א” ל־ב“ּ”.
עם ההברות האלה איבדתי את בתוליי לשפה. גיליתי את אופן הפקת הקול, חיתוך העיצורים, השמחה שמתעוררת באחרים למשמע קולי, הידיים שנשלחות, הדרך לבקש. לא ידעתי מה משמעות המילה “אבא”, לא ידעתי מה משמעות המילה “משמעות”, אבל אולי ידעתי את השמחה שהתעוררה אז במי שהתכנה לימים “אבא”. ידעתי את שמחתו בידיעה שאיננה תבונית, כמו שידעתי את רוך כרית ההנקה ואת חנק תעלת הלידה ואת חיתוך חבל הטבור. לא הייתי הראשון שלו. חמש בנות ובן אחד קראו לו כך לפניי, אבל הוא היה הראשון שלי. לנצח יהיה הדבר הראשון שהכתרתי בשם, שזיהיתי. אני יודע ששמח כשקראתי לו כי סיפרו לי כמה שמח כשנולדתי. עמד עם שפופרת הטלפון צמודה לאוזנו, מולו אחי וחמש אחיותיי, והצביע בהתרגשות על אחי. באופן אוטומטי הצטרפתי – גזירת גורל וביולוגיה – למחנה שלהם.
היה לי פעם פסיכולוג שאהבתי. לא אדבר עכשיו על נקודות הדמיון בין הפסיכולוג לבין אבי, כל עוד אשתוק לא איאלץ להאמין בקיומן. קל מדי לחשוב שאני מסתובב ביד עם שבלונת אב, ובוחן אִם קווי המתאר של זרים גמורים מתאימים לתוכה. ובכל אופן מה שלא מדובר מתנחשל אל הכתיבה. לפסיכולוג קראו ברוך, ברוך הוא וברוך שמו, והוא נטה למלמל מתחת לשפם תובנות שאחריהן לא יכולת לקום מהספה. כזה היה ברוך: מעין כיתת יורים עם שלווה סטואית של חתול. אני מוסיף תיאורים על ברוך בנפש חפצה, כדי שלא איאלץ לעסוק בנושא שלשמו התכנסנו.
(ביום שאבא שלי ימות אני שואל את עצמי: מי חתום על מודעת האבל? אחיו ואחיותיו בוודאי. גרושתו? כנראה תסתפק באבל שהסבו לה חייו. ילדיו, אבל רק אלו שעוד מדברים איתו? השכנים שדפקו על דלתו עד שהסתלקו, כי התאמץ כל כך להעמיד פנים שאין איש בבית? היה איש בבית. היה איש בבית?)
הפסיכולוג החתולי ברוך לא הוטרד מפרטים. אף פעם לא הייתי משוכנע שהוא זוכר את שמותיהם של האנשים בחיי. ליתר ביטחון נהגתי תמיד להוסיף מילות הסבר או להשחיל “סיפרתי לך עליו, זוכר?” והוא, כדרכם של חתולים, מעולם לא עשה מאמץ מיוחד להתחבב, לא העמיד פנים שהוא זוכר כשלא זכר. אבל היה סיפור אחד שמעולם לא שכח. סיפרתי אותו פעם אחת, ומאז היה הוא זה שהעלה אותו, לפחות בכל פגישה שלישית. אחרי הסתלקותו של אבי מבית ילדותי (האם היה איש?) הסתובבתי בין החדרים ובכיתי “איפה אבא?” וזה היה הרגע שבו נברא הגעגוע ונברא שברון הלב, בעיקר אני מתגעגע עכשיו אל היכולת לשאת ככה את שברון הלב, פשוט כמו מים, נִבכָּה בקול. הרי שנים אחרי, אילפתי את עצמי לשכוח את השאלה הזו, הסוררת. התלבטתי מה הוליד את מה: בסיסיוּת ההברות (א, בּא) את בסיסיוּת הדמות או להפך. שיחקתי בתרגילי מחשבה: נניח שהייתי נולד לאי בודד, פוקע כמו בועת סבון אל חולות זהב. האם הייתי מתגעגע אליו? יודע שנשללה ממני זכות? האם הייתי נזקק לבגדים, למוזיקה, לאהבה? האם הייתי חושד שיש בעולם טעמים נוספים מלבד טעמי הקוקוס והמנגו שעל האי?
אין בי תמונה של הילד הזה בן השנתיים וחצי, שיער בהיר וטיטול מדדה בין חדרים. זה זיכרון של אחרים שהוטען בי, הרי אני לא מעז לשאול את השאלה הזו אפילו בחלומות.
אחרי ששמע את הסיפור הזה, הבין ברוך הכול. הנה החור. הנה השבלונה שהתאמצתי להסתיר. השאלה הזאת לא מפסיקה להישאל, יקירי, ברוך הבטיח לי. וכשחיפשתי הסברים לכאבים לא ברורים, לכישלונות חוזרים ונשנים לסבול את עצמי, להיאהב על ידי אחרים, לברוך הייתה תשובה: אתה מתגעגע לאביך.
אינני יודע אם האבחנה הזו פתרה משהו. געגועים ושברם לא פותרים כאבים־לא־ברורים וכישלונות אחרים. אבל אין לי ספק בעניין נכונות האבחנה עצמה, אני מאמין בה כמו שאני מאמין שיש לי טחול, היא מהנהנת בתוכי עוד לפני שנשמעת שאלה. אני מתגעגע לאבא שלי. אינני יודע מה ההברות “א” ו“בא” אומרות. אני אומר אותן, וזה נשמע כמו שפה זרה, כמו להגיד גאשקאפאו, אבל אני יודע שהיה ילד ששאל ואף אחד לא ענה.
ביום שאבא שלי ימות תיענה השאלה. מעתה לא יהיה ספק יותר בדבר מקום הימצאו. פיו ולבו יהיו שווים ושותקים, רצונותיו יהיו ברורים, אחד יהיה אבינו שבשמיים ובארץ. תהיה כתובת, גוש, חלקה, הוא יהיה צמד הברות שהלכו בדרך כל בשר, מפורדות ממשמעות, מסמן שנפטר מהציפייה להצדיק את המסומן. וכשאגיע לשם, ואביט בו לא יתלקחו בינינו מריבות, לא יוטחו עלבונות, לא אצטרך לחפש אחריו כמו במפגשינו החיים: איפה אבא? לא ייתכן שאתה אבא. ככה לא מתנהגים אנשים מסוג אבא.
מתוך רומן בכתובים
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.