היא מתיישבת באוטו. חצי סיבוב. המנוע צוחק כצבוע. שיניים חדות, דוחות, נטפי ארוחה קודמת. לילה. גם האורות נדלקים, שופכים את עצמם על הכביש, קדימה, אל הלילה, שקט. לא מוזיקה. לא הצלילים האלה, יש לה רגישות מוגברת בימים האלה, בלילות האלה, הצלילים שורטים, ציפורני צִפחה. לא כולם, יש צלילים טובים שמטפסים בה, אוחזים־נאחזים, היא שומעת: לא לבד, לא לבד, לא תיפלי. אבל מספיק שאחרי שיר כזה נכנסת בשעטה איזו פרסומת לחצי חינם, עם כל המקהלה, עם הקריינים המעושים, חצי חינם אה אה אה חצי חינם, מהפתיתי־תים! עד מגבונים־נים! וכבר הכול נשמט בה בבהלה, בזוועה, אוחזת אך בקושי את הראש מלהתנגש בקיר. אז עדיף שלא יפתיעו אותה. עדיף שלא. תמונה עולה בה: הגולות של נדב, עיני ענבר חלוטות, זו לא תמונה, זו משאלה.

אז עדיף שקט. היא נוסעת. עכשיו תיסע. הדרך תיפתח, משהו חייב לזוז בה, פעם קראה שהסיבה לבחילה בנסיעות היא שהמוח לא מתעדכן במרחק שהגוף גומע, וזה מה שהסבירה למיכל באיזו נסיעה. מיכל הביטה בה הבטה ארוכה וקשה, ואז הקיאה על האוברול. כל הכיסא התלכלך, והפנים שלה נסחטו מיצים של דמעות. התלמים של מטה יהודה נצצו בחוץ, היה יום יפה מאוד לטיולים.

אם המוח לא מתעדכן, היא תעדכן אותו. עכשיו אנחנו נוסעים, עכשיו אני נוסעת. הגוף יושב בכיסא, יושב טוב טוב, אל תיפול לי, אתה שומע, אם תיפול מה יחזיק אותי, ותמונת הטייסים הסחופים, עם כל הביגוד שלהם, עם משקפי השמש על העיניים, המסוק שהתרסק על המים, הכיסאות לא נפתחו, גם היום ההוא היה יום יפה מאוד לטיולים. המים של עתלית, קרמיים, תכלת־עולמים, האופק קרוע מרוב שמש, והטייסים הסחופים, גם הם.

עכשיו אין שמש, ואין משקפי שמש. בקושי יש ירח, צר מאוד, כמו איזה אדון בתיאטרון, נוכח לו, לא נופל. לא מרחתי קרם אתמול, גם לא שלשום, בקושי התקלחתי. להתקלח היה קשה מאוד. להוריד את הבגדים היה קשה מאוד, כי אף אחד לא הסתכל, על העור החום הזה, הצמוק הזה, איך לא ייפול, העור הנופל בערב, עם השמש, העור הנקלף בצער, איש לא הסתכל.

הדרך נפתחה לה ונבלעה, הדרך רצה, קיפודים וחיות לילה רצו, עצים רצו־רצו, אל תמונת האחו שלהם, אל תמונת חדי הקרן שלהם, אל הקשת, לאן רצים כל העצים, והיא יושבת היטב בכיסא, נטועה, בעצם חבולה, קשורה, אזוקה, החגורה דוקרת לה את הצוואר, היא לא תזיז את החגורה, היא תנשום את אי הנוחות הזו, את הבד האפור הקשיח שנצמד כמו סכין, אושר גדול שוטף את נקיקיה התת קרקעיים, אלו שסמוכים למערכות הפריון והנשימה. רק לדמיין סכין אמיתית, קרה, נוגעת לה בעור החום, הצמוק, הנופל–אל תיפול, כמה רווחה. מים חיים, קרוב לרחם, קרוב לריאות, קרוב לכוס, קרוב לאף, סכין זה טוב, מחוץ לראש, מחוץ לטייסים הסחופים, אבל לא, זו רק חגורה.

אתמול נועם ישב איתה, ובכה. העיניים שלו היו מצומצמות מאוד, עכורות, בוציות. נכון, מת להם ילד. אבל זה היה לפני שלוש שנים. והוא אפילו לא היה ילד. חי חצי שנה ומת. היום שהוא מת – זה באמת היה יום כביר לטיולים! שירה פותחת את הפה, והצחוק מתגלגל כמו יויו מתוך שיניה אל רצפת המכונית. זה היה יום שבת. ובכל ערוצי הרדיו, בין פרסומת אחת לחצי חינם לבין פרסומת שנייה לאופטיקה הלפרין, לא הפסיקו הקריינים לדווח על התפוסה המלאה באתרים של רשות שמורות הטבע והגנים. הסחנה נסגר למטיילים, גם פארק אפק, ומטיילים התבקשו להפסיק להגיע לגן לאומי בן־שמן ולגן לאומי קיסריה. מהימים האלה שהטבע נדבק לגוף ומזמין אותו, זז מימינו ומשמאלו, עושה את הגוף אור, עושה את העור לוהב, כזה יום. כל השבוע ההוא ירד גשם, טפטף וקירר, אפים נזלו, גרונות כחכחו, זקנים התכרבלו מתחת שמיכות דקות. ואז באה השבת, והשמש יצאה, עם טוסיק נהדר, ברזילאי, עיכסה בכל השמיים, דפקה הופעה, איזה טוסיק! אי אפשר היה לעמוד מנגד. יום כביר, באמת כביר.

לאן היא נוסעת עכשיו. נועם אמר שהוא חייב לעזוב. שהיא מקפלת אותו קטן־קטן, שהעצב שלה מפיל אותו, הוא חבוט, קטן־קטן, על הרצפה, ואין לו אוויר, גם לה אין, הוא יודע, אבל יש להם שני ילדים, והם צריכים שהוא ינשום. שלפחות אחד מהם ינשום. אז להסתכל עליה מתקלחת, מתפשטת, נכנסת למים, פותחת את המים, מקרצפת בסבון את מה שבחוץ, חזק, צובטת גם, רואה את הפטמות מאדימות, מצחצחת שיניים עשר דקות כמעט, זה הוא לא רצה. היא ביקשה, בפירוש ביקשה. אמרה שהיא רוצה שהוא יסתכל עליה מתקלחת. ככה הוא יבין משהו עליה, זה מה שאמרה, מה רצתה ממנו, למה שהוא יבין משהו מהטקס הזה, לצחצח שיניים עשר דקות, לצבוט את הפטמות, מים רותחים, אדים רעילים, קורבן אדם.

הוא לא הסכים. אמר שזה בדיוק מה שהוא צריך להישמר ממנו. היא רוצה להקריב גם אותו, הכי היא רוצה להקריב אותו, אפילו יותר משדחוף לה להקריב את עצמה. להקריב? צרחה, כי ידעה שאיש לא יבין אותה ככה. באיזה סרט אתה חי?

ההיריון עם אדם היה קשה מנשוא. לא מתוכנן. עם בחילות מצחינות שמגיעות מקרקעית הגהינום. זה מתחיל כמו רוח רעה, רוח מזרחית גרגרית, משהו שמחזיק את הסכנה ובשל כך, למרות עצימותו הנמוכה, הוא בלתי נסבל: הסכנה. הבית של דורותי. טוטו הכלב. טייסים קרועים על המים, הם נקרעו איכשהו, המפגש עם המים קרע להם את הגוף לשניים. היא היתה בין הראשונים שהגיעו לסקר את האירוע, האופק נצנץ, זה כבר אמרנו, והטייסים היו פרומים: אחד נתלשה לו כף היד, והשני נקרע בחיבור בין הירך והאשכים.

מתחיל כמו רוח רעה אבל שקטה, בחילה צורמנית, עוד אפשר לדבר, עוד אפשר להגיד למיכל לעשות שיעורים, לרוץ בחוץ עם נדב, אז עוד רצה איתו, באלוהים, רצה ממש. ואז נבלעת הרוח, נפרצת, וזה קורה: שמן מנועים מלא בעפר מידרדר בתעלות, והיא רצה אל השירותים, והעפר יוצא ממנה, לא מעוכל, ולמראה המראה הזה מתנחשל גל חדש של בחילה, וכך שלוש או ארבע פעמים, פעם אחת נדב עמד לידה וצחק. פשוט צחק. היא לא האמינה. בטח ממבוכה, מבהלה, ניסה נועם לתרץ בערב, אבל היא ידעה שלא. זה מצחיק לראות אדם בשִׁפלותו הגמורה, בהתפשטותו המוחלטת מנכסיו, מכנסיו מופשלים, עכוזו צואֶה, מצחיק, חצי חינם אה־אה־אה. וחוץ מזה שילדים הם בריות מאוסות, הנה תראו את הילד הזה, אדם, הגיע לה לגוף בלי הזמנה, שקשק את חייה כמו שמנערים שמפניה, נפלט, מת, והשאיר אותה מנוקבת. האיברים שלהם נקרעו, אבל משקפי הטייסים נשארו על עיניהם.

אחרי שלושה או ארבעה סיבובים של הקאה, מתחילים מיצי הקיבה לעלות. אז באמת מתחילה החגיגה. ירוק ומר, מטפס, וכל דופנות הגוף נרעדות, נזלת יוצאת לה מהאף, דברים יוצאים גם מהעיניים, מים כאלה מלוחים, או מרים, מרים נורא. היו לה התקפים כאלה על בסיס כמעט יומי.

נועם היה מלאך. עשה מה שאפשר. רצתה להרוג אותו, הוא עיבר אותה, טינף אותה בזרע המלוכלך שלו, בכלל לא רצתה, לא רצתה, וכל פעם שעלתה לה המחשבה ההיא כמעט התפוקקה מרוב אשמה, היא רצתה שזה ייפול, היא לא רצתה עוד אחד, רצתה שזה ייפול בטעות, לא בכוונה, יגאל אותה, והנה, הוא נפל. באיחור־מה אומנם, אחרי שנקשרה אליו בעבותות של אהבה, אחרי שראתה בהשתקפותו הזעירה את עצמה לנצח־נצחים, אחרי שנולד, יפה להדהים, קטן, פגון, פגון שלה, כמה היא רוצה לראות שוב, עוד פעם אחת, את האף הזערורי הזה, קילו שש מאות, צנרת, קופסה קטנה, כשנצמד לה לשד הרגישה שהיא אלוהים, או יותר אפילו, זערורי כל כך, ידיה הכחילו מרוב זהירות, לא לפגוע.

היא עישנה ושתתה, ניסתה להפיל אותו. והוא הראה לה מה זה. נקמת החנונים המתוקים ביותר בעולם שקבורים באדמה בקבר בגודל של פאזל.

לא באמת הרגת אותו, זה לא קשור אלייך, בהתחלה זה היה בלחישות, השיחות עם נועם, בלטיפות, אחר כך בצעקות, ופעם אחת אפילו במכות. הוא נתן לה סטירה. סטירה אמיתית, ביד פתוחה, איזה חמוד, חשב שיעיר אותה, יש לו שיער שחור, עבה, גס, שנמצא עכשיו במיטת ילדותו בבית של אמא שלו.

חיה בסרט, מטורפת. אז עישנת כמה ג’וינטים ושתית כמה דרינקים והתפללת כמה תפילות. מה נראה לך, את האישה היחידה בעולם ששתתה בהיריון? אבל התפללתי שהוא ימות, איזו מין אישה אני, איזו מין אימא. תעצרי, תעצרי, רמזור אדום. צומת שוקת. למה לעצור, הירח צוחק עלי, תראה אותו, יש לו מונוקל! ושיניים רקובות. באשה עולה מהן, אקיא עוד מאה פעם בשבילך, תינוק, סליחה.

לא הסכימה לסקר את הטייסים הקרועים, היפים, על המים. בנימין השתגע. צרח שיפטר אותה, אמר שנמאס כבר להכיל אותה עם כל השטויות שלה, רק בשביל אבא שלה הוא עדיין מחזיק אותה, שתיקח כמה עדויות ותתפור כתבה או שהיא יכולה לקחת את הדברים שלה ולעוף הביתה. אז עפה הביתה. לא לפני שצילמה. צילמה הרבה תמונות. אפילו שבנימין שלח איתה גם צלם, והיא היתה זו שצריכה להוליד את המילים, אבל המילים היו גדולות מדי ולא יצאו. אז היא צילמה, כדי שלא ייחשב לה למעלה שהתעלמה מכזה דבר, ציפורי אדם שנשברו לשניים. יש דבר כזה, ראתה בעיניים. שולי הצלם נגנב ממנה, הוא עם המצלמה שלו, והיא במקום שתראיין ותעמיד איזו כתבה, עומדת ומצלמת בסמאטרפון. ובגלל שהצנזורה לא הרשתה לצלם את הטייסים, או את המסוק, היא עמדה וצילמה את הים.

זה קרה בשבוע שעבר. ובערב נעם אמר שבנימין התקשר אליו, אמר שהוא מבין שהיא בדיכאון, ובאמת הרבה זמן הוא סחב את הכאב שלה ואת הרפיסות (ממש, רק בנימין יגיד כאב ורפיסות), אבל גם הוא צריך לתת דין וחשבון לממונים עליו. שתטפל בעצמה, שתיקח כדורים, וכשתתאפס הדלת שלו פתוחה בפניה. אבל לא ככה. לא ככה, אלה מילים של בנימין, איזה איש שמן, מבפנים ומבחוץ, פלאפל זורם לו בכרס ובזרועות, זאת רפיסות, חביבי, הזרועות המגעילות שלך, תפוחות ומידלדלות. אף פעם לא אמר שום מילה לא במקום, אבל מספיקות העיניים העכבריות שלו שמתרוצצות בארובותיהן, למה היא משקרת. הוא איש טוב, איש בסדר גמור. חבר של אבא שלה עוד מהצבא המחורבן. ולמרות זאת, איש בסדר גמור, הכול היא צובעת בקיא בגלל המחשבות האיומות שלה. הינה אפילו הירח מאונן מולה, וזה בסך הכול ירח. קצת חיוור אולי, קצת צר באמת, אבל לא יותר מזה. זה הכול היא. ובאמת, איך אפשר לבקר תינוק ששוכב בקבר בגודל של פאזל? לא, לא הקבר פאזל, התינוק שלה, הפגון, הוא הפאזל, האף, האף הזה, חלק מהפאזל, ויש עוד חלקים כמובן, האצבעות, את האצבעות קשה מאוד להרכיב כי החלקים דומים מדי, הקבר יותר גדול, נכון. הקבר בגודל של ערמת פאזלים בטויז אר אס.

מה זה אומר להכין כתבה? זה לסחוב מילים מאחרים. זה מה שהוא רצה ממנה, הגנב, שתיקח מילים של אחרים ותשים בתוך הפה שלה, שהוא הפה שלו, כי לכתוב הגידים של הטייס בעל העיניים האפורות התפתלו כנחשים זוהרים על המים, זה לא מתאים. יותר מתאים לכתוב: חקירה מאומצת מתנהלת בטייסת לבדיקת נסיבות האירוע. באמת שהיא ראתה את הגידים, צלופחים כאלה, ראתה שהירך נקרעה סמוך לאשכים, ואז אמרה לשולי, תראה מה זה, הטייסים נקרעו לשניים. שולי הסתכל עליה, והיא הבינה שהמצב שלה לא טוב, כי הטייסים לא היו קרועים. האימהות שלהם כן, חתוכות לגמרי, כמו פילגש בגבעה, אבל הטייסים לא, למה שייקרעו לעזאזל, הם טבעו. הכיסאות לא נפתחו, תקלה טכנית, מנוע אחד עלה באש, הם פגעו במים. איזה גידים בראש שלך, כסופים, רצים. המצב שלה לא טוב.

היא כבר הגיעה לשדה בוקר. יש בייביסטר עם הילדים, גאיה הנחמדה, גאיה עם פצעי הבגרות הנחמדים שלה, אנושית כל כך, גאיה שלנו. נעם נמצא אצל אמא שלו, אם היה יודע שהזמינה את גאיה ונסעה אל הלילה, היה רץ כאחוז אמוק לשמור על האפרוחים שלו. מקרקר איתם בצוותא עד אור הבוקר. כמה אוהב אותם. זה מקסים. יום נפלא לטיולים.

הוא העדיף שהיא זו שתעבור לאנשהו, כדי שהוא יישאר עם הילדים, אבל היא לא הסכימה, נעמדה על הרגליים, נעצה אותן חזק ברצפה ונשבעה שתעשה לעצמה משהו אם יסלק אותה מהם. האמת שבכלל לא רצתה אותם באופן מיוחד, ילדים, זה נחמד והכול, אבל הם די נודניקים. אבל הוא לא הסכים לראות אותה מתקלחת, לא הסכים לראות אותה נגמרת, אוזלת כמו נר, אז היא לא תיתן לו להצליח איתה ככה. שיגר את הזרעונים החרוצים שלו, עיבר אותה, חנק אותה, כבל אותה לאדמה.

רק תסתכל עליי מתקלחת, מה ביקשתי. שירה, די, די עם זה, מה יש לי לראות אותך מתקלחת, אני לא מכיר את הגוף שלך? לא, אתה לא מכיר. ראית פעם גוף מכה על חטא? בוא תראה, זה מראה יפה מאוד, יותר יפה מהמראה שלי מקיאה בשירותים, זוכר כמה הייתי מקיאה עם אדם? הגוף שלי שנא אותו מהרגע הראשון, והנפש שלי עוד יותר.

ואחרי הדיבורים האלה את רוצה שאני אסתכל עלייך מתקלחת? נמאס לי ממך, שירה. את מתישה אותי. ורונית אמרה שלא הגעת אליה השבוע. סיפרת לה על הקטע הדיסוציאטיבי עם הטייסים?

או הו, דיסוציאטיבי. שלום דוקטור.

שירה, תיכנסי להתקלח, אני מחכה לך בסלון.

במקלחת הזאת צבטה את הפטמות עד שיגעון. דמיינה שאלו כפתורי רדיו שצריך לכוון. אם לא תצליח לכוון – היא תהיה נדונה לשמוע את הפרסומת של חצי חינם עד הנצח. אפילו כשתתאחד עם אדם זה יהיה לצלילי חצי חינם. המחשבה הזו הכאיבה לה באמת, לפעמים היא מצליחה להתאכזר לעצמה בצורות יצירתיות לאין שיעור. לדמיין את הנשיקה הקטנה על האף שלו, אגל רוק מושלם על אפו הקטנטנן והמלאכי, לצלילי הקריין הזה, חצי חינם, היא תרצח אותם, תשבור לכולם את הידיים והרגליים, או לעצמה, תשבור את הפטמות.

כשיצאה, נפוחה, אמר שהוא עוזב. לא הצלחתי לכוון טוב, חשבה. הייתי צריכה להמשיך ולסובב.

הוא אמר שלא ינתק אותה מהבית והילדים, אבל הוא חייב לנתק את עצמו ממנה. הוא יגיע כל בוקר לארגן אותם למסגרות, ייקח אותם אחרי הצוהרים, יבשל וינקה, אבל לא יישן בבית. יישן אצל אמא שלו. הוא צריך אותה רחוק ממנו, צריך את הברכיים שלה לא בתוך הלסת שלו, לא בתוך הבטן, את הברכיים שלה שתקפל בתוך עצמה.

שירה עצרה בתחנת דלק. אמרה לגאיה שתחזור עד 23:00. עד 23:00 היא כבר לא תספיק לחזור. נעם התקשר כבר עשר פעמים אולי. מה יש בתחנת דלק. מה תיקח, מה תיקח, מה צעיף, מה כובע, מה מעיל, במה תכסה, צינורות, אולי לא היו גידים מה שראתה שם על המים, אלא צינורות. הפה שלו, כשנצמד לה לשד, משי, משי, איך יכלה לרצוח אותו?

קנתה פסק זמן. היא תאכל ותיהנה. קילפה את העטיפה המרשרשת. נגסה. מתוק. לא טעים, לא טעים לה, לא נבלע לה, איפה נעם, איך תכפר. היא נכנסה למכונית. שוב לילה וירח מאונן. כלום לא עובר. הנה תן, הנה תן קטן, היא תדרוס אותו, היא האיצה ודרסה אותו. זה קרה? זה קרה עכשיו? או שאני מדמיינת? שירה עצרה את הרכב בשוליים. זה קרה. פרווה מרוחה. דם. רגליים מרוסקות.

היא פתחה את הפה והקיאה את השוקולד. הינה, באמת רצחתי. עכשיו אף אחד לא יוכל להגיד שאני מגזימה, שאני לוקחת על עצמי יותר מדי, שיש לי שיגעון גדלות, שכמה ג’וינטים לא עושים שום דבר, הנה, רצחתי תן תינוק. וזה דוחה ונעים מאוד.

שירה השאירה את הרכב מהבהב והתבוננה ארוכות בכביש. הירח הסתכל עליה, כבר לא גבר סוטה בתיאטרון, אלא שופט גדול ואכזר. פטיש הצדק. את רצחת את התינוק שלך כי לא רצית אותו ולא אהבת אותו. וזה עבר אליו בשליה. רק כשנולד אהבת אותו, ומה זה שווה. רק כשראית שהוא לא מאיים, שהוא קטן־קטן, רק אז אהבת אותו. זה לא הג’וינטים, זה הלב הרקוב שלך.

שירה פסעה בזהירות. התן היה שרוע קרוב מאוד לשול. בגודל של חתול גדול. אוזניים שמוטות, משולשים הפוכים. צידו הימני שרוע על הכביש. האגן מוגבה מעט. היא פגעה ברגליים שלו עם המכונית, וזה הספיק.

אוויר קר נשב דרך הצלעות שלה. הריאות שלה מפולשות, פתוחות לרוח, כמו בצילום רנטגן. גם הוא היה מפולש, התן. והדם שלו זרם ברוך על הכביש, כמו שיר ערש.