יש כוח שחור בין הכוכבים, מרחיק ומקרב, הוא קובע אותם במסילותיהם, והוא יגרוס אותם לאבק ביום מן הימים, הוא מכיר את הכוח הזה, הוא שוכן אצלו בעצמות כשהוא נושא את מבטו אל פניו הדרוכים של אביו. הוא יודע את התשובה לשאלה, והוא בן שמונה, אבל הוא לא יאמר, הוא יתבלבל בכוונה.
ואימו מזהירה, כשהיא עוברת שם במקרה, הלב שלך, שאול, אתה צריך להיזהר, אבל אביו אינו מקשיב, עברנו על זה מיליון פעם, הוא צועק, איך קורה שאתה לא יודע, אתה הולך ונהיה טיפש משבוע לשבוע. והוא סוגר בחבטה את קיצור שולחן ערוך, והוא מסכם, אתה בחיים לא תנצח בחידון הדינים, והוא אומר את המילה האחת, והוא צודק. הילד נכשל, הכישלון הראשון שלו, והוא שמח בו.
שנה לאחר מכן אביו יֵצא ולא יחזור, יוצא ולא חוזר, יצא ולא חזר, והזמן, הזמן, הוא כבר בן שלושים וחמש, ובלילות די שיפתח ספר ועפעפיו כבדים, צונחים, הוא משוטט ברחבי הבית, הטלוויזיה מחוץ לכוחותיו, בן כמה היה אביו כשהיה הוא בן שמונה, ומוצא אותו כפוף על שולחן חדר המגורים, חומש פתוח לפניו, או מתעורר מקול צעדיו במסדרון, מחדר השינה אל המטבח, מהמטבח אל חדר השינה. בגילו.
הוא הולך והופך אליו, אפוא. זה הבלתי נודע, עתיד שלא חרות יותר בשום פנים מעבר לבבואת פניו שלו. אבל כך נולד הרעיון שלו לספר, בשעת חצות, והיא, האישה שלצידה הוא שוכב מדי לילה, ואינו מכנה אהובתו, אומרת, אתה מתפרק, ואחר כך היא עוזבת, מדוע נשים עוזבות גברים, הן אמורות לשאת כל שיגיון חולף שלהם, כך נהגה אימו, וכך הוא מצפה, אבל היא לא חוזרת, והוא מתקשה להירדם, עם כל האלכוהול הזה בדם הוא מתקשה, ומתהלך, נודד, כמו השינה, בין שני החדרים בבית, ופתאום.
הוא גאה במיוחד בפסקת הפתיחה. המשתוקקים לחסד האלוהי, הוא כותב, נחלקים לשתי סיעות, חברי האחת נמלטים מהיעדר ההוכחות לקיומו, וחברי האחרת – משפע העדויות הסותרות אותו; הראשונים חומקים מן הייאוש, האחרונים – מן הטירוף. והעלילה: גבר חי בגפו, מתפרנס מהוראת כתיבה, שונא את תלמידיו, כולם כותבים על בדידות ועל אובדן, איזה שיעמום. ערב אחד הוא מתחכך בפשע, את המכונית החנה בחנייה של בניין לא לו, שרט מכונית אחרת כשנכנס, וכשנסע משם, התלבט אם להשאיר פרטים, אבל נמלט מהמקום. למחרת נודע לו שהגבר שאת מכוניתו שרט נרצח, בתגרה עם השכן, בתום כמה ימים של התבוססות ברחמים הוא שב אל זירת הפשע, להיווכח במו עיניו, השכן נעצר, הוא קורא בעיתונים, אבל מכחיש את האישום, הם רק התקוטטו. בצירוף מקרים מופלא, לא הגיוני, מתברר לו, רוצח סדרתי עומד מאחורי כל זה, והוא עוקב, רדוף אשמה, בעל כורחו, ומגלה מהר מאוד את התבנית – עשרת הרוגי מלכות, הרוצח מבקש לדחוק בקץ, להאיץ בגאולה עם שפיכות דמים. הגיבור שלו יחשוף, הוא מתכנן, את זהותו של הרוצח, אבל יסרב להאמין שזה מי שהוא.
ובכל זאת היא לא חוזרת, והתחקיר שהוא עורך מפתיע גם אותו, כדי לברור את המקומות שבהם יתרחשו הרציחות, אתרי הטקס, הזביחה, הוא שוקע לתוך הזיה מוזמנת, הוא נרגע, נושם עמוק, על הספה שבסלון הבית, מניח לתמונות לבוא ולמלא אותו, מעמדים, לא אירועים, קפואים, תקועים בתוך ראשו, עד שהוא יודע מה מהם, ונזכרים לו השעה והמקום.
בימים הוא יוצא למסעות, אל פאתי הארץ, ישראל הזאת, אין שום פראות במרחבים שלה, ואין גם סְפַר – שממה גדושה, התקהלות, או שאולי להפך, גופים דחוסים, דחוקים ומעורבים, וחור נבעֶה בהם, בלי התראה, מכאיב לחשוב איך יום הדין מבהיל כאן את כולם, למרות שמתרחש ללא הפסק, במין שלווה, היכן שמתח הפנים הכי שביר, היומיום, הבעות מוכניות, מחוות, לבוש, נופים, קמטים, עצרות, ואפילו תחת רגליך הוא נבקע, אבא שלך אומר את המילה האחת, העצומה, והיא נעוצה בחללי הגוף כולם, נטושה ומזמזמת. אבא שלך יוצא ולא חוזר, למשל.
הוא מתקשר לאימו מן הרכב, ברדיו שוב דיווחו על מתקפות קסאמים על יישובי הנגב הצפוני. הוא יודע, זה רק עניין של זמן עד שיתחילו לירות גם על העיר הפלישתית, העיר שלה, והפרשנים דנים במבצע צבאי, בפלישה לרצועת האויב הכבושה, מנהלים את המדינה, הזונות, וכך הוא גם אומר לאימו, אבל היא מתנגדת, אני לא מתכוונת לברוח מכאן, היא אומרת, כל הזיכרונות שלי כאן, כל החברות.
לא, הוא אומר בקול תקיף, תשמעי, את מוכרחה, את חייבת, והשיחה ניתקת, אזור בלי קליטה, וברוחו הוא רואה את העיר הפלישתית, את הבניינים המפויחים, הרחובות העשנים, וברחובות הזעקות, על רצועת האויב הכבושה הוא כלל לא חושב, אף פעם לא חושב על הצד השני, למי זה טוב, הוא מציין ביובש, לעצמו, ואת אימו הוא מדמה, מגיחה מבין החרבות, ועל פניה דם, התמונות שמורות עמו מגיל צעיר, מאז יצא אביו, אבל יהודי חובש כיפה, ומחמיר כל כך, ומדקדק עם האישה והבן, ומכוון שעון שבת לשעה מוקדמת, גם אם פירוש הדבר לשהות בחושך, אחרי שמונה, בחורף, הוא מסרב להאמין, והוא נכסף אפילו לשעות ההן, האפלות, כשפוקחים את העיניים, והלילה עוד מתעקש בקירות.
לעצמו הוא אומר, שכילד היה חכם מכדי להיות ילד, ועכשיו, כשהוא מבוגר, הוא חכם מכדי להיות מבוגר בלבד, ולא מודה שהוא מתגעגע, אבל למה, לא לדבר מה אחד מוצק, לא לרגעים שבהם למד שלא הוזמן למסיבה נוספת, לא לעלבון ההוא בכיתה י', עם הנערה שרימתה והשפילה, לא לזה, אולי רק לתחושה שהעולם עדיין בגדר האפשר, לא ממשות ניגפת, נגרעת.
כך אכן דמיין את המקום, הוא מציין בינו לבינו כשמגיע, ואת השעה, צוהריים מנומנמים במרכז מסחרי, הוא מביט בלוח מודעות, בטיח קלוף, באנשים כורעים תחת נטל שקיות שאין בהם דבר, להוציא אולי קמח, שמן, סוכר. בטבורו של המרכז נטוע גן קטן, כמה ספסלים, דקלים מיובאים, חול, דשא. הוא סובב אותו, ומתיישב, פותח את הפנקס, מתחיל לרשום, שמות תואר, שמות עצם, הוא משרטט כדי לזכור, מכאן יגיח הרוצח. מה ההריגה שישחזר. אולי בָּשַׁל המועד לאותה תמונה נאדרת – לשונו של המתורגמן הנגרסת בין מלתעותיו של כלב.
אחר כך הוא שומע צעקה, מין הברות סתומות, חסרות מובן, קהות, כאילו בקעו מבעד למטפחת. הוא מסתכל: שני ילדים קצרי קומה, זריזים, חדים כמו חיות, מתגרים בילד, דוחפים בכתפיו, והוא צועק, קריאה בלתי ברורה.
הוא מטה אוזן, אילֵמוֹס, הם מטיחים בו, נו, אילמוס, תגיד משהו, יא אוטיסט, מכים וצוחקים. הילד מנופף בזרועותיו, תקוף אימה.
איזו מהלומה חובטת בבטנו גם, הוא לא מפענח את פשרה, צריבה לאורך קנה הנשימה, כאילו נשם אש. הוא קם על הרגליים, ומתקרב במהירות. הילדים מבחינים בו תיכף, הילד המוכה שקוע ביללה. מה אתם עושים לו, הוא תובע. הילדים אומרים, לא עניינך, תעוף מפה.
הוא לא יודע כיצד לנהוג, הרי לא יוכל להכותם. מה אתם עושים, שוב הוא תובע, אבל ההיסוס, גם הוא מרגיש בו.
אחד המציקים גוחן, אוסף אבן בידו, לוחץ אותה בתוך אגרוף.
אני לא ילד, הוא אומר לעצמו, בכעס הוא אומר, הוא מגייס את כל היכולת לאיים, ולוטש בהם מבט, אלים, חשוך, כך הוא חושב.
המציק משליך עליו את האבן. היא פוגעת בידו השמוטה לצד הגוף, משפשפת. וואו, חברו קורא באי אמון, שניהם פורצים בצחוק פרוע.
הוא מזנק אל המציק ותופס בכתפו, לוחץ. הילד המיילל, זה שכונה אילמוס, משתתק אף הוא. הכיכר מיותמת, טעונה חשמל.
תעזוב, תעזוב, צווחים המציקים, מניאק אחד, בן זונה. והוא מרפה. הילדים נסים.
הילד האחר קרב אליו, מסתכל בו, בזכּות כזו, בהכרת טובה. הוא פותח את פיו. הוא אילם, לא אילם, חירש־אילם, בעל יכולת דיבור, שחירשותו מנעה ממנו, והזנחה, הוא מחליט. הילד תופס בידו, גורר, אל המרכז המסחרי, אל המכולת הפתוחה.
הצוהריים יגעים, הדקלים בחום מבריקים משמש, זוהר רך, גבישי שורה על המרכז, כשהוא מביט לאחור, לראות אם שבו הילדים.
אישה מעבר לדלפק, היא והחירש־אילם משוחחים בהברות קטועות, בתנועות ידיים. הזוהר מן החוץ עוד מסמא אותו. תודה, היא אומרת. ודמותה מתבהרת לו לאט. הוא לא יכול יותר לצאת בלי ששני הערסים הקטנים ייטפלו אליו, היא אומרת, ודיברתי עם ההורים שלהם, דברי לקיר, הנכד שלי שומע יותר טוב מהם. ברברים, כמו כל האנשים במדינה הזאת.
דמותה כבר בהירה, ואיזה הבהוב של תודעה, והוא יודע איך נראתה כשהייתה צעירה לימים, לפני עשרים ושבע שנה.
גם היא יודעת, או שנשימתה נעתקת סתם. היא בוחנת אותו, הוא חש את מבטה חוקר, בודק. הפרצוף שלך, אני מכירה אותך, היא אומרת, האף הזה, והעיניים, קשה לשכוח, זה לא הגיוני, אתה בטח קשור למשפחת אֶטֶדְגִי, התווים האלה…
באתי לפה במקרה, אני עושה תחקיר לספר, אני לא שייך.
היא גוחנת מעבר לדלפק. מדהים. יש לך קרובים בעיר הפלישתית? גרתי שם, ואני יכולה להישבע, בשכונה שלנו היה מישהו, קולה נשבר, שדומה…
לא, אמרתי לך, באתי לעשות תחקיר לספר.
אתה לא צריך להתעצבן. בסך הכול… הוא היה גבר כל כך נאה, שאול, אני זוכרת איך…
לא מעניין אותי לשמוע.
הילד מפליט את קריאתו האטומה. היא נהירה לו, המילה האחת, העצומה, המשוננת. אין לה הד. ציפור נבובה שמצלעותיה התקינו לה כלוב, בחללי הגוף כולם היא נעוצה ומזמזמת.
הילד מחווה בידיו, מנופף. אבל הוא ניצב משותק מול שניהם.
הילד מושך אותו בכנף החולצה, מורה החוצה. במאמץ הוא עוקב בעיניו. שני המציקים, ועוד אחד, מגודל, מכרכרים סביב הרכב שלו. הילד מושך שוב, בכוח. הוא נענה לדחיפוּת שלו.
חכה, האישה אומרת, חכה, אני חייבת לברר, אתה הבן שלו, נכון, אתה, עניין מוזר, יצא ולא חזר, נדמה לי שאני…
עד הרכב נוהג אותו הילד. הבריונים נפוצים כשהם קרבים, עומדים ומקללים ממרחק קללה.
הוא מכניס את המפתח למנעול הדלת, סיבוב, האזעקה כבתה. לשבריר שניה תוקף אותו ספק. הוא חושב, מה פשר המקריות הזאת, ופעם שלישית שהיא קורית בנסיעותיו, האם זה אות, עדות לפעולה שַׂגיאַה, עלינו לכרוע ברך, אם כן, להרכין ראש בהכנעה, אבל לשם הוא לא חוזר, לא עוד פעם, מול העיניים של אביו, עם הרמץ העתיק שמתלקח בתוכן, לא. והוא נכנס למכונית, ומתניע, והזמן, הזמן, הוא נוסע, הביתה? והארץ נפרשת לפניו, צפופה, מחניקה, אבל ריקה, חסרת צורה, כאילו זה הרגע אמרו לה להיות, והיא הייתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.