מה הוא רוצה ממני, הילד הזה? מה עשיתי לו? אני לא מבין את זה, מה הוא, תינוק? הרי כשהיה תינוק, אחרי הברית, לילות שלמים הייתי מנענע את העריסה שלו, שר לו, מניח אותו על הכתף שלי, מסתובב איתו ברחבי הבית, רק שלא יבכה. והייתי מעיר אותה כדי שתיניק אותו, וכשסיימו, והיא הייתה חוזרת לישון, אני הייתי יושב ליד העריסה שלו עד שיירדם. אבל הוא לא נרדם, אלא נשאר ער ובכה. ואני לא ידעתי למה הוא בוכה. מה כואב לו. עושה הכול כדי שלא יעיר אותה, שניתן לה לישון. שבועיים שלמים נראו לי כיממה אחת ארוכה, ומילה של תלונה לא הייתה לי. היו רגעים שפחדתי, שחשבתי שאני עוד מעט נרדם תוך כדי הליכה, שאני כבר בקושי מרגיש אותו על הידיים. וגם אחר כך, כשהלכתי כבר לעבודה, נוהג הלוך ושוב ברחבי העיר, הייתי רואה אותו לנגד עיניי תמיד, מקווה שעכשיו הוא ישן. יונק וישן. וחשבתי שאולי הוא ער בלילה כי הוא ישן ביום, ולא הבנתי למה היא כל כך עייפה כשאני חוזר הביתה, ולמה הוא בוכה כל הזמן. ולקחתי יום חופש, כדי לראות אותו ישן, אבל גם ביום הוא לא ישן. הרופא אמר שהכול בסדר, שהוא לא רואה שום בעיה. שאולי קר לו או חם לו מדי, שאולי לא נוח לו במיטה, ואולי, ככה הוא אמר, הוא עדיין לא התרגל לעולם. הרי כאן, אצלנו, מחוץ לבטן של אימא הרבה פחות נוח. פחות שקט, פחות נעים. והלכנו הביתה, וסידרתי שלא יהיה חם מדי, ולא יהיה קר מדי, שהמיטה תהיה רכה, ושרתי לו וליטפתי אותו כמו המים שברחם, והוא לא הפסיק לבכות. ואני קינאתי בה על שהיא מיניקה אותו, ויש לה הרגעים האלה שהוא שקט, והיא מרגישה אותו שטוב לו, ואני לא מצליח לעשות שום דבר, ואני רואה שכשהוא יונק הוא כאילו מוצץ ממנה את כל הכוחות. ואני לא מבין איך זה יכול להיות. והשכנות מסביב, אפילו שהוא מעיר את כל הרחוב, אומרות כמו הרופא. הוא עוד לא מכיר אתכם, זה לוקח זמן. ואני לא מבין את זה, ואני עוד מעט בוכה כמוהו. ושאלתי אותה מה אומרים לה שם בטיפת חלב, והיא אמרה שהיא לא יודעת, זאת אומרת, היא לא הלכה, אין לה כוח ללכת. אז אני הלכתי, והאחות לא מבינה למה לא באנו עד עכשיו. “אתם לא יודעים שצריך להגיע כל שבוע?” והיא שמה אותו על המשקל, ואומרת, “מה קורה שם אצלכם? אתם לא נותנים לו לאכול?” “מה זאת אומרת לא נותנים לו לאכול? כל ארבע שעות, על השעון, היא מיניקה אותו.” “והוא יונק?” “כן, הוא יונק.” “ואיפה אשתך?” “היא בבית. אין לה כוח לבוא.” והאחות צועקת. “תביא אותה הנה. עכשיו. ואם אין לה כוח, תסחוב אותה על הכתפיים, אתה שומע? אתה לא תיקח אותו הביתה. הוא נשאר כאן עד שאשתך מגיעה הנה.” והיא לא נתנה לי לגעת בו, אפילו להתקרב אליו. והלכתי הביתה, והיא לא רצתה לבוא. ואני אמרתי לה את מה שהאחות אמרה, שאם היא לא באה, אני סוחב אותה על הכתפיים. והיא בכתה ואמרה שהיא מפחדת, היא לא יודעת מה קורה לה. ולא יודעת מה לעשות, היא לא יודעת להיות אימא, היא לא רוצה להיות אימא, ובסוף צעקתי ואמרתי לה, שאפילו שהוא קטן, כמעט כמו שהוא נולד, ככה האחות אמרה, את לא יכולה להחזיר אותו לבטן עד שהוא ייעלם, את אימא שלו. ובסוף היא באה איתי, בוכה כל הדרך. והכנסתי אותה לחדר, וגם הוא בכה, והאחות אמרה לי ממש ברוע לב, “אתה תצא עכשיו, שגם אתה לא תבכה לי כאן.” ואני התרגזתי, והאחות התרגזה, ואני לא הבנתי למה, מה כבר יכול להיות שם שלא ראיתי. ועמדתי בחוץ, מאחורי הדלת הסגורה. פחדתי. ואז שמעתי, תורידי. ושוב היה שקט. ואז היא צעקה, האחות. את לא מרגישה? והיא לא ענתה, והוא בכה. את לא רואה? שום דבר לא יוצא. אין לך חלב! את רואה? אפילו טיפה!"

ועברו עוד כמה לילות שהוא בכה, כדי להתרגל לעולם, אליי, אליה. וגם אז, כשהיא השכיבה אותו הוא לא נרדם. ואז, לילה אחד, לקחתי אותו בזרועותיי, והלכתי איתו בבית. בהתחלה הוא בכה כמו קודם, כמו לפני שהתחיל לאכול מהבקבוק, ואחר כך הקול שלו נחלש, והוא רק השמיע מין קול כזה של המהום, של נמנום, עד שבסוף נרדם, והשכבתי אותו על המיטה, והרמתי את הסורגים, וחיכיתי עוד קצת לוודא שהוא נרדם. ואז נכנסתי למיטה, והיא ישנה, וגם אני נרדמתי, וישנו לילה שלם. וידעתי שהוא בסדר גמור עכשיו, וידעתי שהוא שלי, ששום דבר רע כבר לא יקרה לו. והרגשתי באמת, לגמרי לגמרי שאני אוהב אותו.

2.    🔗

מה הוא רוצה ממני, הילד הזה? מה עשיתי לו? אני לא מבין את זה, מה הוא, תינוק? הרי כשהוא היה תינוק עשיתי הכול. שיאכל, שיהיה לבוש כמו שצריך, שיהיה לו נעים, שירגיש כמה אני אוהב אותו. וגם אמרתי לה שזה חשוב להחזיק אותו ולחבק אותו, שירגיש שאוהבים אותו כל רגע ורגע. וחשוב לקחת אותו לטייל, שירגיש את השמש בפנים, ושישמע את הציפורים הצוחקות, ויראה את בלאקי שקשורה לאבן בחצר כי הילדות של השכנים מפחדות ממנה. שיראה שאין מה לפחד. שכולם יודעים שאם אתה לא מפחד ממנה, היא לא עושה שום דבר רע. להיפך, היא מכשכשת בזנב, ואם היינו נותנים לה, היא הייתה מלקקת לו את הפנים. ושמתי אותו על הדשא, אפילו שקצת דוקר ושקצת מדגדג, זה לא כואב, ולפעמים אפילו מצחיק, ונתתי לו להריח את הפרחים, אפילו פרחים שיש להם מעט מאוד ריח, אבל ידעתי שהוא יכול להריח אותם, שהוא יודע את השפה שלהם, כי הוא חייך, והוא צעק ועשה כל מיני קולות קטנים ומצחיקים, ואני ידעתי שהוא מדבר אליי, שהוא אומר לי דברים, וגם ידעתי שאני מבין אותו נכון. כי לכל מה שאמרתי לו, לא משנה אם אלה היו מילים, או שירים, הוא הקשיב. ברצינות. לפעמים עשה ‘כן’ עם הראש, וכשדגדגתי אותו הוא צחק ופשט את זרועותיו אליי, וכשהנחתי אותו על כתפי, הוא נאחז בי חזק חזק בידיים הקטנות שלו, כדי שלא להיפרד ממני, ואני ידעתי אז, ידעתי שהוא אוהב אותי.

3.    🔗

מה הוא רוצה ממני, הילד הזה? מה עשיתי לו? מה הוא, ילד קטן? הרי אני החזקתי לו את היד כשהוא קם ועמד, אני הייתי איתו בצעד הראשון שלו, ומחאתי לו כפיים, ואמרתי לו “כל הכבוד, עכשיו אתה ילד גדול,” ואמרתי לו את שמות כל הדברים, ואחר כך שאלתי אותו על כל דבר ודבר “מה זה?” והוא נתן לכל דבר שם משלו, בשפה שלו. והיא אמרה שזה רק נדמה לי, ושהוא לא באמת מדבר. אבל לא היה אכפת לי. הצבעתי על המנורה ושאלתי אותו “מה זה”, והוא אמר “חַמְשָל”, “ומה זה?” “לוֹן” “אֵששש,” עד שהדברים שלו לבשו בגד של שפה שכולם מבינים אותה. והיא אמרה, “עכשיו הוא באמת מדבר.”

הוא ממש פטפט, והיא התחילה לפטפט איתו כאילו הוא לפחות בן חמש. “אסור לשתות שוקו לפני ארוחת צוהריים.” “רוצה שוקו”, “אסור”," “שוקו”. ואז, “בוא נעשה הסכם, אתה תקבל שוקו, ולא תקבל ארוחת צוהריים.” כמובן, הוא רצה שוקו, והיא באמת לא נתנה לו ארוחת צוהריים. בתחילה הוא בכה, לא כי היה רעב, אלא כי ראה שהיא אוכלת, אבל אחר כך רצה ללכת בראש מושפל אל חדרו, אבל היא לא הרשתה לו ללכת. “אתה תשב כאן עד שאגמור לאכול.” כשחזרתי מהעבודה סיפרה לי בגאווה על ההסכם, ושהוא הבין שעכשיו כדאי לו לציית.

“איך את יכולה!?” רתחתי, “הוא בן שלוש וחצי.” אבל היא עמדה על כך שמתישהו צריך להתחיל לחנך אותו. ואני הרגשתי משונה. כאילו הכול הפוך. היא מאלפת אותו, אני מחבק אותו, הוא לא מניח לי ללכת לעבודה, וכשאני הולך אני שומע את הבכי שלו. ניסיתי ככל יכולתי לשכנע אותה שאי אפשר לעשות הסכמים עם ילד בן שלוש וחצי, אבל זה לא עזר.

חשבתי פעם להתחלף איתה. שהיא תחזור לעבודה, ואני אישאר בבית, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, היא הייתה שוב בהיריון. אני יודע שזה נשמע מוזר, שכאילו היא עשתה את ההיריון לבדה, כאילו שלא ידעתי. סתם לא נזהרתי. אהבתי אותה. השתוקקתי. היא נשארה בבית. זה לא שהיא אהבה להישאר בבית. היא שנאה להחליף לו חיתולים. היא הייתה מתעצבנת כשהוא בכה. היא אפילו לא ניסתה להבין למה הוא בוכה. מה מציק לו. כאילו הזמן ביניהם עצר לגמרי, מחכה עד שאחזור. ואני, כשהייתי בעבודה לא הייתי שקט. לפעמים הייתי חוזר הביתה מוקדם. לפעמים הייתי יוצא באמצע היום כדי לראות מה שלומו, לחבק אותו, לומר לו שהינה עוד מעט יבוא עוד אח קטן, או אולי אחות קטנה, ואז כבר לא יהיה לו קשה. וגם חשבתי שלא יפה לחשוב ככה, שברגע שייוולד, היא תנסה להושיב את התינוק על הסיר, שתעשה איתו הסכמים, ואולי הפעם יהיה לה חלב. אבל גם הדבר הזה היה מוקדם מדי בשבילו. היא התלוננה שהוא בועט בה, לא מה שיש לה בפנים, הילד שהוא כבר שלנו, והיא אומרת שהוא נעשה אלים, וכשסיפרתי למישהו בעבודה, הוא אמר שילדים קטנים מרגישים שיש לאימא משהו בבטן. כשאמרתי לה את זה היא צחקה. היא אמרה שאין דבר כזה. ילדים לא מבינים, צריך להגיד לו. לא אמרתי לה שכבר אמרתי לו, והיא לקחה אותו, הושיבה אותו מולה, והסבירה לו שעוד מעט יהיה לו אח קטן, או אחות קטנה, והוא יהיה הילד הגדול, והוא יצטרך לעזור לאימא ולאבא להשגיח עליו, שלא ייפול, שלא ייכנס לו משהו לעין, שלא ייגע בחשמל. כבר לא ניסיתי לומר לה שאין בזה טעם. שכעת להפך. צריך לחזק אותו שלא אוהבים אותו פחות. לחבק אותו, להראות לו מכוניות ופרחים ועצים וציפורים, ולשיר לו שירים, ולספר לו סיפורים לגילו. ולא עזר. ואחר כך? שוב אני לא אישן, שוב אסתובב איתו בלילה, אזמזם לו שירים בשקט כדי לא להעיר אותה ואותו.

כן, בהתחלה שוב לא ישנתי בלילה, אבל מהר מאוד, אחרי אולי שבועיים, זה נהיה משהו אחר. היה לה חלב, היא החזיקה אותה בזרועותיה, שרה לה שירים בגרמנית וידעה מה עובר עליה בכל שנייה. ואנחנו נשארנו שנינו, כמו שהיא קראה לנו, “שני הגברים”. “עכשיו,” היא אמרה “הכוחות שווים. שני גברים ושתי גברות.” חשבתי על זה, האם באמת הכוחות שווים? אני לא הרגשתי ככה. פתאום נהיה לה יותר כוח ממה שהיה לה עד עכשיו. כאילו הילדה שלטה בה, והיא שלטה בנו, בו ובי.

כל ערב הייתי רוחץ אותו, מלביש לו פיג’מה, משכיב אותו במיטה, מספר לו סיפורים שהייתי ממציא מהראש. סיפורים שלא יפחידו אותו יותר מדי, שלא יצחיקו יותר מדי. סיפורים שיעשו לו נעים. ואז, כשנרדם, הייתי מסתכל בו, לראות שהוא ישן, שהוא חולם חלומות טובים, שהוא לא מקנא יותר מדי באחותו, שהאהבה שלי מספיקה לו.

בה, בקטנה היא טיפלה. היא לא נתנה לי לטפל בה, כמעט לא הרשתה לי לגעת בה. היא אמרה שזה לא טוב שאבא ייגע בבת. זה לא בריא. ואני לא התווכחתי איתה. לא חיתלתי, לא רחצתי ולא התערבתי בהסכמים שהיא עשתה איתה. לא נגעתי.

4.    🔗

מה הוא רוצה ממני, הילד הזה? מה עשיתי לו? מה הוא, ילד קטן? מה, לא לקחתי אותו לגן? לא הייתי מסתכל מבחוץ אל תוך הגן לראות מה קורה לו, איך הוא מרגיש? גם אם נפל, וגם אם התקוטט עם ילד אחר הייתי בהיכון, לרגע שאהיה חייב להתערב. ידעתי שהוא צריך להילחם על חייו. כמוני. גם אני בגילו הייתי צריך למצוא את הדרך לחיות בעולם שנזרקתי אליו. אצלי ההורים מתו, הייתי אצל הסבתא, עם דודים ודודות ועם הילדים שלהם. בלי הנחות. בלי רחמים. בהתחלה הייתי צורח. הייתי בוכה. ואז הייתי חוטף על זה, על שאני צורח. ואחרי שזה לא עזר הייתי מרביץ בידיים הקטנות שלי, וגם על זה הייתי חוטף. ולאט לאט למדתי לשתוק את כל המילים שרציתי להגיד. למדתי להסתתר. להיות שקוף. בתוך הלול, בשיחים שבגינה, מאחורי הגדר, איפה שאפשר. למזלי הם לא חיפשו אותי. וכשהייתי רעב מאוד הייתי בא בשקט הביתה, מטפס על כיסא וחוטף משהו לאכול. לפעמים תפסו אותי והייתי חוטף. “מה אתה גונב כאן אוכל. כולם רעבים ורק הוא, הגראף פוטוצקי, מרשה לעצמו לאכול.” ולפעמים הייתי שקט מאוד עד שלא היו רואים אותי, אוכל ומוצא לי פינה לישון. לפחות היו מחליפים את הבגדים מדי פעם, לא בגלל שהיה אכפת למישהו. בגלל השכנים. הם אמרו לסבתא שהילד מטונף. והיא, מהבושה, קודם החטיפה לי, ואחר כך החליפה לי בגדים.

אז אני דואג לו, ואני נותן לו לאכול, רוחץ אותו. אבל להילחם הוא צריך לבד. אפילו בפעם שראיתי ילד אחד מרביץ לו, ושמחתי שהוא מחזיר, ואפילו שהזבל הקטן שרט אותו ממש קרוב לעין, לא נכנסתי. להפך, הלכתי משם, לפני שמישהו יראה. שהגננת תדאג לו עכשיו, תשים לו פלסטר, שתגער בילד ששרט אותו, ותגיד את כל המילים היפות שלימדו אותה להגיד לילדים. לה אין ילדים. גם בחור אין לה. היא גרה ברחוב שלנו, ואף אחד לא מגיע אליה. ואני שואל את עצמי לפעמים, איך היא יכולה לדעת מה לעשות. הרי יש דברים שאי אפשר ללמוד בסמינר. ואז אני אומר לעצמי שאת הדברים החשובים למדתי בעצמי, והוא, חלק מהדברים הוא לומד ממני ומאימא שלו, כשיש לה כוח להתעסק איתו, וחלק מילדים אחרים, מאנשים אחרים. עכשיו, כשאני חושב על זה, הדבר הכי מדאיג בעסק הזה זה אנחנו. אני והיא. אני לא יודע מה קורה שם כשאני לא בבית. פעם, כשהוא היה יותר קטן, ממש תינוק, באתי מוקדם והיא ישנה. והוא שכב במיטה בשקט, ואני ניגשתי אליו, וראיתי איך הוא מסתכל בי בעיניים הצרות שלו, כאילו בודק מי אני, האם מותר לו לבכות או לצחוק. ואני מרים אותו, והוא אוחז לי בצוואר.

ובהתחלה הוא מייבב קצת, ואחר כך הוא צוחק קצת, ושוב בוכה, ואני מזמזם לו, ומדבר איתו בשקט, כדי שלא להעיר אותה. ואז היא עומדת פתאום בדלת וכועסת. “מה אתה עושה?” היא שואלת, “עזבת את העבודה?” “לא,” אני ישר מתנצל ומגמגם שהיום כולם יצאו מוקדם, כי היה צריך לסדר משהו שכולם היו צריכים לצאת. “אתה לא מבין,” היא אומרת, “הוא צריך ללמוד להיות בשקט גם כשלא ניגשים אליו. ככה לומדים.” ואני רוצה לומר שלא חייבים ללמוד כל כך מוקדם, אבל היא לא מוכנה לשמוע. “גם אני בנאדם, אני חייבת לנוח. ולמען האמת, גם הוא.” ואני לא מתווכח איתה, היא בכל זאת למדה משהו, על חינוך, ומה טוב לילד, ואיך מתנהגים אליו ואיך הוא צריך להתנהג. אני חושב שילד זה לא כלב, אבל היא אומרת שאפילו שאני מתחיל ללמד אותו מילים הוא עוד לא מבין דברים. ואז, כשהוא גדל קצת והבין, היא ישר התחילה לעשות איתו הסכמים, ואני שואל את עצמי, אם היא למדה כל כך יפה, איך היא לא מבינה מה זה ילד? מה, היא לא הייתה ילדה? ואם היא הייתה באה ומסתכלת דרך החלון והייתה רואה את הילד ששורט אותו, מה היא הייתה עושה? היא הייתה הולכת לילד ומסבירה לו שאסור? הייתה הולכת לגננת ומסבירה לה שהיא צריכה להפריד ביניהם? אבל היא ממילא לא תבוא לגן. עד עכשיו היא הייתה אומרת שהיא משתגעת בבית, והיא חייבת לצאת לעבודה, וכמה שהייתי מסביר לה שאין לנו כסף, שמטפלת עולה יותר ממה שהיא מרוויחה, לה לא היה אכפת. היא הייתה מוכנה לאכול פחות, ללכת לעבודה ברגל, בלי קולנוע בלי קונצרטים, רק שלא תצטרך לשבת בבית. ואני כל הזמן חשבתי שאם הייתי יכול לקבל את חופש הלידה הזה, לא הייתי עוזב אותו לרגע. הייתי ישן לידו, הייתי אוכל לידו. אבל זאת היא. לפעמים אני לא מבין למה היא בכלל רצתה אותו. כאילו מהיום הראשון היא הייתה עייפה ממנו. אולי בגלל זה לא היה לה חלב? אולי בגלל זה היא עייפה כל הזמן. אני מפחד לשאול כמה זמן זה ייקח. היא אף פעם לא תשמח בו?

5.    🔗

אני לא מבין אותו את הילד הזה. עכשיו, כשהוא בן שש־עשרה, פתאום יש לו שפה משלו. הוא מדבר בה במהירות, בקושי פותח את הפה, פתאום הוא צועק עליי, טורק לי את הדלת בפרצוף, ואני מסתכל בו, והוא לא רואה את כל מה שאמרתי לו עם או בלי מילים. ואיתה, איתה הוא מדבר. מדבר ממש. הם מדברים על דברים שלמדו, והם צוחקים יחד, יש להם שפה שלהם, שאני לא מכיר, שאני לא מבין. הם נראים כאילו יש ביניהם הסכם. ברית.

מתוך רומן בכתובים