א.    🔗

לקראת סוף אוגוסט 1991 עברתי לגור בעיר ניו יורק. עוד מהארץ עלתה הצעה לשכור דירת חדר בגריניץ' וילג' דרך אח של חבר של חבר, שנסע לארצות הברית כדי לנסות להשתלב כמפיק בתעשיית הסרטים ההוליוודית. זוג חברים של הוריי, שהתגוררו בעיר זה שנים רבות, נשלחו לרחוב קורנליה 7 לבדוק את הבניין ואת השכונה. הם הודיעו שהבית אכן קרוב מאוד לאוניברסיטת ניו יורק, שאליה התקבלתי ללימודים, ואישרו שהרחוב נראה נעים ושהסביבה בטוחה.

הוריי, שבשנות השישים נסעו בעצמם ללמוד בניו יורק וגרו בה ארבע שנים, במהלכן גם נולדתי, טסו איתי כדי להדריך אותי בנבכי העיר, להקל על המעבר וגם להוסיף למטען שלי גיטרה אחת ושתי מזוודות בגדים עמוסות (אחת מהן הכילה גם ערמה קטנה של תקליטי ויניל). אחרי ששהו איתי בעיר כמה ימים וקנו לי פוטון וכמה מכשירי חשמל, עזבו וחזרו לתל אביב. הרגע שבו נפרדתי מהם לשלום ליד המלון שבו שהו במידטאון מנהטן, והם נכנסו למונית שהסיעה אותם לשדה התעופה, זכור לי כדרמטי ומסחרר. מעולם לפני כן או אחרי כן לא הרגשתי לבדי בעולם באופן כל כך קולוסלי.

הדירה ברחוב קורנליה 7 היתה אתר של התרסקות. לקח לי שישה חודשים להתאושש מהלם המעבר. אומנם נסיבות הנסיעה היו פריבילגיות לחלוטין, והגעתי לכרך הלא־מוכר עם נקודת אחיזה ברורה ועם מלגת מחייה מהאוניברסיטה. ובכל זאת הרגשתי כמי שנפלטה מאיזו שלדה הֶקשרית זהותית ועכשיו צונחת לה צניחה חופשית בתוך חלל ריק, זר וגדול. אני זוכרת לילות ארוכים שבהם צפיתי בתוכניות האירוח המאוחרות – Late עם זה, Later עם ההוא – שהציגו ברעש ונצנוצים את אושיות התרבות האמריקאיות, ותהיתי מה יכול להיות המקום שלי בתוך כל זה. העיר ניו יורק, כמו הספינה היקרה שראתה בזווית עינה נער נופל מהשמיים בשיר “המוזאון לאומנות” של ו"ה אודן, היתה עסוקה בענייניה והמשיכה בשוויון נפש בדרכה.

הלכתי לשיעורים ולחנות ספרים ולספרייה, ופרסמתי מודעות לחיפוש מוזיקאים להקים איתם להקה. אני זוכרת שבאחת הפעמים נפגשתי עם שני בחורים יהודים, אנדרו וברנרד, שהיו קודם בלהקה סמי־ידועה שהוציאה אלבום בלייבל מוכר, וחיפשו להקים הרכב חדש. היה נדמה שנקשר בינינו דיבור טוב, ושמשהו עומד לקרות. Talk to you later, אנדרו אמר לי בתום שיחת טלפון אחת, ואני, נואשת להתחיל סוף סוף את חיי האומנותיים החדשים, ישבתי ליד הטלפון בדירה בקורנליה 7 וחיכיתי שיחזור אליי ונקבע חזרה, עד שהבנתי ש־later באמריקאית זה לא אומר ‘עוד כמה דקות’, אלא ‘מתישהו’.

אבל כמה רחובות מאותה דירה גם פגשתי לראשונה את דיוויד וניקולס. החורף הגיע בינתיים, והשלג שירד ברחובות שיווה לעיר מראה של שחקנית עמוקת־סבר בסרט שחור־לבן. אני זוכרת שבאתי לפגישה בדירה של ניקולס בסוודר קרדיגן וינטאז' חום בהיר בנוסח קורט קוביין שקניתי באיסט וילג', והקוּליות והדוקרנות והגראנג’יות והרכות היו בדיוק בול, ומייד נוצר עם השניים קשר קרוב של חברות ויצירה. זמן קצר אחר כך הקמנו ביחד את הלהקה Baby Tooth, שבה ניגנתי בכלי חדש, וכתבתי שירים בשפה חדשה. בסינגל הראשון שהקלטנו, Alien, שרתי את עצמי רכה, קרה וחשאית, מפריחה למרחק מעורפל מסרים מוצפנים של זרות: מרגלת בלי מקור, תמיד שייכת לאן שאני לא.

כשחברה מישראל באה כעבור כמה חודשים לבקֵר וישנה אצלי בדירה ברחוב קורנליה 7, נקלענו לשיחת לילה מאוחרת על הפוטון הפרוס. על השרפרף שלידו נח ספרון קטן של שיחות עם איגור סטרווינסקי, שדיוויד נתן לי אחרי שדיברנו על דמותו המופנמת של פטרושקה ועל הרפתקאותיו בעולם הצלילים הרומנטי והאפל של הקרנבל. מעל העטיפה הביט אלינו במבט כומֵס־מרחקים דיוקנו של המלחין, כפי שנרשם בעיפרון על ידי פיקסו ב־1917. החברה אמרה שלא היתה יכולה לעזוב את הדירה המפנקת שלה בתל אביב בשביל דירה סטודנטיאלית כזאת בבניין אנונימי, עם מסדרון ארוך שמוביל לחדר אחד, רצפת עץ כהה ומהוהה ומטבחון זעיר. ראיתי שהיא ממש מרחמת עליי, אבל לא הבנתי בשום אופן מה היא רוצה: אני כבר הפלגתי בינתיים יחד עם אודן בשבח הנפילה, שכמו השירה, הופכת את מה שאיננו לצורה של התרחשות.

* * *

ברגע שראיתי אותו ידעתי שהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לאהוב אותו. אבל הוא היה עצבני, עישן בשרשרת לאורך כל הפגישה, והתלונן על כאבי צינית חמורים.

לפני פגישתנו עצרתי לבקר את “חבצלות המים” של קלוד מונה במוזאון לאמנות מודרנית, כמו בכל פעם שהייתי בניו יורק: בדים כמעט מופשטים של צבע ואור צרופים. כמעט כמו מוזיקה. נזכרתי איך שיתוף הפעולה של דיאגילב ושלי עם מאטיס הכעיס את פיקסו. ‘מאטיס!’ הוא הפטיר בזלזול. ‘מה זה מאטיס? מרפסת שעציץ אדום גדול נופל עליה.’

נפגשנו בדירה של ויסטן אודן ברחוב קורנליה 7 בגריניץ' וילג'. שמעתי עליו לראשונה מאודן לפני שלוש שנים, פה בניו יורק. אודן איחר אז לפגישה שלנו והתנצל שהיה עליו לעזור לחלץ משורר אנגלי (כך אמר) מאיזה קושי שנקלע אליו. הוא סיפר לי על אודותיו. קראתי אותו אחרי זה, ובאוּרבּנה באותה שנה אשתי הלכה לשמוע אותו קורא משיריו. עכשיו הגיעה הצעה מאוניברסיטת בוסטון שנכתוב ביחד אופרה חדשה.

אודן פתח לי את הדלת: גדול, בלונדיני, כלב ציד סופר־אינטלקטואלי, אבל כלב ציד עדין ומלבב. ‘רק לפני כמה שעות חזרתי מנאפולי’, פתח מיד בשצף־קצף המוכר שלו. ‘הכול פה עדיין בערבוביה נוראית. הנסיעה היתה סיוט. הטיסה בוטלה והעבירו אותי לטיסה מקומית שעצרה בכל מקום והגיעה לניו יורק בארבע לפנות בבוקר. הארוחות היו בלתי אכילות. ולבסוף, בבית חיכתה לי כמובן ערמה ענקית של מכתבים מטופשים לענות עליהם – משימה שאני מתעב.’

נזכרתי בחילוקי הדעות שהיו לאודן עם ט"ס אליוט בזמן כתיבת האופרה שלנו, “דרכו של הולל”: אם נכון יותר מבחינה היסטורית להשתמש במילה ‘סחף’ או במילה ‘שטף’.

בעוברי במסדרון הכניסה הבלתי־נגמר נבהלתי קצת למראה הבבואה החרקית שנשקפה אליי מן המראה: פנים מוארכות עם זוג נוסף של משקפיים על המצח, הרגל שקיבלתי מרימסקי־קורסקוב.

הוא היה גבר נמוך משציפיתי על פי הדיוקנאות שלו, עם ישבן ובטן גדולים ובולטים. פניו ועורו היו בצבע ובנפיחות של מי ששותה יותר מדיי: אף בצורת פקעת אדומה ועיניים מזוגגות. הוא שתה איתי כוס ויסקי, שעזרה לו להרגיש יותר בנוח, אם כי הוא לא חדל לדאוג בקשר לאשתו.

‘אני חייב לחזור הביתה לוויילס,’ אמר, ‘או שיהיה מאוחר מדי.’ יותר מזה לא הסביר. הוא נראה כאדם שמתקשה להיות במנוחה.

‘אתה זוכר את הסרט הקצר שמייקל פאוול רצה שנעשה על סצנה מהאודיסאה?’ שאלתי.

‘דרמה אלגורית מבדרת קטנה,’ הוא ענה, קצת בביטול. ‘מה היה אמור להיות שם? שתיים־שלוש אריות וקצת שירה טהורה… בכל זאת, חבל שבסוף לא היה כסף.’

‘איפה היו המלאכים, אפילו אלה מהסוג של ברודווי?’ התלוננתי. ‘ומדוע ההזמנות, המענקים, המימונים והקרנות לא ניתנים אף פעם לדילן תומאסים של עולמנו?’

‘מלאכים הם אינטלקט טהור,’ התערב אודן עם אחת מהאמירות הסכולסטיות הקטנות שלו.

‘המלאכים אוהבים אור,’ רטן תומאס, ולא היה ברור אם הוא מסכים עם אודן או מתנגד לו.

‘אתם יודעים מה מלארמה ענה פעם למישהו שבירך אותו על שנשא נאום בהיר כל כך?’ שאלתי. ‘הוא אמר: “אם כך, אצטרך להוסיף קצת צללים”.’

‘תיזהר, דילן’, צחק אודן, ‘כמו שאתה רואה, איגור הוא טיפוס דיוניסי. הוא אוהב לעבוד בלילה.’

תומאס גיחך בשביעות רצון. ‘גם אני מאמין יותר בשטנים,’ אמר. ‘לחשוב זה להיכנס לארץ רבת־סכנות: קרה יותר מערבות הקוטב, עוינת ואפלה.’

אמרתי שאשמח לעבוד איתו על האופרה החדשה. ‘רציתי להלחין אופרה באנגלית מאז שהגעתי לארצות הברית. עכשיו יהיו לי שתיים.’

‘ומתי בעצם הגעת לכאן?’

‘בספטמבר 39’. לא התכוונתי כלל להשתקע באמריקה, רק למלא כמה מחויבויות של קונצרטים והרצאות. והנה עברו 14 שנים, ואני עדיין כאן.'

במקום תשובה הוא נופף באקסטרווגנטיות בכוס הוויסקי הריקה שלו, ולאחר שאודן מילא אותה שוב, לגם ברוחב־יד מהנוזל הענברי ואמר: ‘האופרה שלי תהיה על הגילוי המחודש של הפלנטה שלנו אחרי אסון גרעיני. תהיה בה יצירה־מחדש של השפה. רק שבשפה החדשה לא יהיו הפשטות; יהיו רק אנשים, אובייקטים ומילים.’

הוא הבטיח להימנע מהתייפייפויות פואטיות: ‘לא יהיו שום מטאפורות מורכבות. אני אחטיף לכולן זבנג בראש.’

‘אבל איך תחבר את חומרי הבניין של השפה?’ הקשה אודן. ‘הרי שירה היא לא סתם נשורת. השירה גורמת ללא־כלום לקרות.’

תומאס התעקש: ‘כשאתה שורף את הגשרים שלך, איזו מדורה נהדרת נוצרת!’

‘אפשר גם לפרק אותם ולהרכיב מהקורות הישנות בניינים חדשים,’ העיר אודן בעדינות.

סיפרתי להם על הפעילות העכשווית של אדגר וארז, שמסתובב בניו יורק עם מכשיר הקלטה ומקליט את הצלילים של העיר. ‘אני רואה בפעילות הזאת ערך רב לא רק כתיעוד, אלא כחומר אמנותי. יש ברעש של וארז אצילות ומקוריות. החשיבה שלו מאוד מודרנית. אצלי, אני חייב להודות, החשיבה המוזיקלית תמיד מתרכזת סביב הבס. הבס עדיין מתפקד כשורש ההרמוני בשבילי.’

‘מה זה מודרניזם?’ התפרץ פתאום תומאס. ‘פטפוט מוצפן.’

‘אתה מזכיר לי את שנברג,’ חייכתי. ‘הוא נהג לומר: “המוזיקה שלי לא מודרנית, היא פשוט מנוגנת גרוע”. אבל בעיניי, מודרני פירושו להט חדש, רגש חדש. הוא “רומנטי”, כמובן, והוא סובל, כי הוא לא מסוגל לקבל את העולם כפי שהוא.’

הוספתי שלדעתי, התקופה העכשווית של חקירה ומהפכה מוזיקלית, שבאה בעקבות השבר הגדול של המלחמה, התחילה דווקא בגילוי המחודש של יצירות המופת מ־1912, ושל המוזיקה של וברן באופן כללי. ‘וברן,’ הסברתי, ‘גילה מרחק חדש בין האובייקט המוזיקלי לביננו, ולפיכך, מידוד חדש של הזמן המוזיקלי.’

תומאס הרהר רגע בדבריי, ואחר שאל: ‘האם יש אלמנט מוזיקלי שעדיין פתוח לחקירה ולפיתוח רדיקליים?’

‘כן,’ השבתי, ‘גובה הצליל. אני מוכן אפילו להסתכן ולהתנבא שהכוונון החלופי והמרווחים המיקרו־טונליים יהיו ההבדל העיקרי בין המוזיקה של העתיד למוזיקה של ימינו.’

נראה היה שהתחזית שלי מוצאת חן בעיניו. הוא עצם את עיניו ואמר: ‘אני תמיד אומר שמשורר טוב חייב להשאיר בשיר חורים ומרווחים. רק אז, משהו שהוא לא השיר יוכל להתגנב, לזחול, להבזיק או לחדור ברעם פנימה.’

אודן אמר שלזה בדיוק התכוון כשדיבר על בניינים חדשים: אותנטיות זה דבר חשוב, אבל מקוריות זה לא משהו שצריך להטריד משורר. גם מלאכת המחשבת המיומנת ביותר וההישענות הקשובה ביותר על העבר תמיד משאירות פתח לניסיוניוּת. הוא התחיל לשרבט משהו, ותוך כדי שרבוט הסביר את כללי יצירת הססטינה: ‘בואו נראה עכשיו…’, מלמל, ‘אה, אה, אה… בואו נראה… אה… אה…’ ותוך כמה שניות, כמעט במהירות הדיבור, כבר הייתה בידו דוגמה.

‘אתה המשורר הכי מיומן מכולנו,’ הכריז תומאס, ומיהר להרים לכבודו כוסית.

‘תודה, יקירי,’ חייך אודן. הוא ראה בכתיבת שירה משחק, אם כי כזה שמשחקים בתוך מעגל קסמים.

בחוץ התחיל לרדת גשם, ומבעד לשני החלונות הגדולים שבחזית הדירה הבליחו פנסי הרחוב, שנראו כמו כתמים מטושטשים באור הדמדומים.

‘אם הנוף של יורקשייר הוא הנוף היחיד שאני מתגעגע אליו,’ אמר אודן בקול מהורהר, ‘זה בעיקר בגלל שהוא מתמוסס במים.’

‘וויילס, ארץ אבותיי,’ דקלם תומאס ונופף בדרמטיות בכוסו. ‘אבותיי יכולים לשמור אותה לעצמם.’

צחקתי ואמרתי שגם אני תוהה איזה חותם נותר בי עדיין מנעוריי הרוסיים. ‘יש מישהו איפשהו בברזיל שעדיין שולח לי באופן קבוע מכתבים רשומים ומתחנן לחתימה של המורה שלי, רימסקי־קורסקוב. אין לי חתימה כזאת. בבית־ספר בסנט פטרסבורג הדבר היחיד שאהבתי היה לנסוע בחורף הביתה דרך נבסקי פרוספקט במזחלת, כשהרשת מגינה עליי מפני השלג המלוכלך שניתז מפרסותיו של הסוס.’

‘אולי נאכל משהו?’ הציע פתאום תומאס ופיהק.

‘מה השעה?’ שאל אודן. ‘אני רעב אם השעון אומר שהגיע הזמן לאכול.’ הוא היה אדם מדוד שאהב לפעול על פי ההיגיון, אם כי היו לו גם כל מיני אמונות טפלות משונות.

החלטנו לרדת לאכול ארוחת ערב בצ’אמליז, הפאב החביב על אודן ברחוב בדפורד הסמוך.

‘החיים תמיד מציעים לך הזדמנות שנייה,’ אמר תומאס, לגם לגימת ויסקי אחרונה והניח את הכוס הריקה על לזבז האח. ‘קוראים לה מחר.’

הוא הסכים לבוא לבקר אותי בהוליווד ברגע שיוכל. עם חזרתי לשם בניתי חדר בשבילו, הרחבה שיצאה מחדר האוכל שלנו, מאחר שאין לנו חדר אורחים.

ביוני הוא כתב לי מבית הסירה שלו בוויילס:

זה הזכיר לי את האביב הרוסי האלים, שכמו התחיל בתוך שעה אחת ונדמָה כאילו כדור הארץ כולו מתבקע. לקראת סוף ספטמבר הגיע מכתב נוסף:

היד שלי בסדר עכשיו, והיא חלשה לא פחות מהאחרת. אני אמור להגיע שוב לניו יורק באמצע אוקטובר כדי לבצע כמה הקראות שירה באוניברסיטאות ובמרכז לשירה, ולהופיע בשתיים־שלוש הצגות של מחזה קטן שכתבתי.

אחת הבעיות המרכזיות שלי היא, כמובן, כסף. אין לי כסף משלי, ונראה שרוב המעט שאני מרוויח יוצא על בתי־ספר בשביל הילדים שלי, שמתעקשים לגדול כל הזמן. הוצאות הנסיעה שלי לניו יורק ישולמו על ידי המארגנים, אבל משם לקליפורניה אצטרך לשלם על הנסיעות שלי בעצמי ממה שארוויח מההקראות האלה. אולי אוכל לבצע עוד הקראות, או הקאות, בקליפורניה כדי לעזור לשלם על ההוצאות.

הכסף יימצא איכשהו. אתפלל לעורבים שיטילו קצת במדבר. הדבר העיקרי, אני יודע, הוא שאגיע אליך מוקדם ככל האפשר, כדי שנוכל להתחיל – טוב, כדי שנוכל להתחיל, מה שלא יתברר שזה יהיה בסוף.'

כתבתי לו ב־15 באוקטובר לניו יורק ושאלתי על תוכניות ההגעה שלו להוליווד. ציפיתי למברק ממנו שיודיע על שעת נחיתת האווירון. ב־9 בנובמבר המברק הגיע. היה כתוב שבו שהוא מת. לא יכולתי אלא לבכות.

 

ת.    🔗