הולדת הלשון    🔗

בַּלֵּב שֶׁבַּלֵּב רָעֲדָה רְעִידָה:

כּוֹכָב מְנַצְנֵץ חֲשֵׁכַת עֲנָקִים

מִתְרוֹמֵם אֵיזֶה שֶׁכֶם מִתּוֹךְ הַשְּׂמִיכָה

שֶׁכִּסְּתָה בִּשְׁלֵמוּת לְלֹא שֶׁבֶר רָצוֹן

וַאֲוִיר מִשְׁתַּנֵּק אֶל הָרֵיק שֶׁנִּגְלָה

בְּפִהוּק – –

בֵּין כִּסּוּי לְכִסּוּי מְהַבְהֶבֶת הַתְּהוֹם

אוֹמֵר פִּתְאוֹם אָהההה

זוֹ אַתְּ שֶׁנִּפְרֶדֶת מִמֶּנִּי

זוֹ אַתְּ שֶׁאַחֶרֶת אֵינִי

זֶה דָּבָר שֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ

זוֹ אַתְּ שֶׁקּוֹרֵאת לִי בְּנִי

וְעוֹמֶדֶת לָךְ שָׁם כְּשֶׁבַּלֵּב

רָעֲדָה רְעִידַת מְעָרוֹת

נְטִיפִים סַכִּינִים בַּקִּירוֹת

וּמַיִם זוֹרְמִים שָׁם

כְּאִלּוּ הָיוּ שָׁם

תָּמִיד – –

מַחְלִיקִים מִן הַפֶּה אֶל הַחוּץ

וְקוֹרֵא לָךְ בְּשֵׁם

אַתְּ אַחֶרֶת נִפְרֶדֶת אֵינִי

וּבֵינֵךְ לְבֵינִי שֶׁעַכְשָׁו קַיָּמִים

נִפְעֶרֶת תְּהוֹם הַיָּמִים

שֶׁבָּהֶם מִתְפָּרֵד לוֹ דָּבָר מִדָּבָר

וּמֵאָז בְּכָל רֶגַע נוֹלֶדֶת לָשׁוֹן

בֵּין שָׁמַיִם בִּנְיַן כְּנַף צִפּוֹר עַל חַלּוֹן

בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ שָׁחֹר

יֵשׁ עַכְשָׁו חֶלְקִיקֵי חֶלְקִיקִים

הָעוֹלָם מִתְפָּרֵק לְתוֹכוֹ בְּעַצְמוֹ

בְּלִי שְׁלִיטָה מְהַבְהֵב בָּרַבִּים

מִדָּבָר מְאֻחָד שֶׁחָוִיתִי אֵין זְמַן

לִדְבָרִים נִקְרָאִים בְּלִבִּי

שֶׁבַּלֵּב רָעֲדָה רְעִידָה

עֲצוּמָה רְעִידַת הַשֵּׁמוֹת

זוֹהִי טְרָגֶדְיָה שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב

שֶׁבָּרְאָה בְּפָנַי עוֹלָמוֹת

כְּשֶׁקָּרָאתִי בִּשְׁמֵךְ הַהִיסְטוֹרְיָה הִתְחִילָה

הַחֲזָרָה הַנִּצְחִית נִגְמְרָה

לְעוֹלָם לֹא אֵדַע אֵיךְ נֶחֱוָה הָעוֹלָם

שֶׁלִּפְנֵי שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ אִמָּא

וְאֵין לִי בְּרֵרָה, אֵין לִי בְּרֵרָה

רַק לִקְרֹא לַדְּבָרִים בִּשְׁמָם

וְלָדַעַת – –

בַּלֵּב שֶׁבַּלֵּב נִשְׁמָרִים הַדְּבָרִים

בְּלִטּוּשׁ שֶׁל מֵימֵי הַתָּמִיד

וּשְׁמֵךְ יִשָּׁמֵר בִּנְטִיפֵי מְעָרוֹת

כְּשֶׁתְּהוֹם תִּפָּתַח לְהַשְׁמִיד

איש זקן הולך בזהירות על הֶקשרים. אסור לו למעוד, כי אם ימעד הוא עלול ליפול. הוא מתנדנד מהקשר רועד להקשר רועד: שמו, מספר השנה, מספר הבית בין הבתים. כל מה שמסוים. לפעמים בלילות הוא שוכב ורואה את האינסוף כמו רטיבות בתקרה מעליו ולא יכול לזוז מהפחד. נדמה שהוא מוכר, האינסוף, אבל הזקן מסרב להכיר בו. הוא נצמד אל גבולות ישותו בכוח שהולך ואוזל.

לילה אחד מאוחר הוא מתהפך במיטתו. הריח. יש כמה שקיות של דברים שאין בהם צורך. שאריות שהשאיר הרבה ימים כי לא רצה לצאת, אבל הריח של החידלון, של הרקב, עובר במסדרון ומרחף מסביב. אי אפשר עוד. הוא חושב אל תצא. טוב להיות אסוף בוודאות הקירות. אז מה אם ריח. מתהפך. אוי, הצחנה. קם בלבוש הלילה שלו והולך לאט אל השקיות. מרים. מתנדנד תחת המשקל. זו דרך קצרה ואף אדם לא צריך לחיות עם הריח הזה. הוא מפחד לצאת. חדר הוא חדר, ודלת עומדת בינו לבין החוץ, שומרת שיישאר מסוים. הוא היה מעדיף שלא לרדת אבל הצחנה. אי אפשר עם הצחנה. הזקן זוכר את שמו ואת מספר הבית. נדמה לו שהיה עוד דבר, אבל הוא לא מתמסר למחשבה. נתלה עליהם בזהירות. שמו ומספר הבית. הקשרים.

לאט הוא יורד במדרגות. כל מדרגה היא תהום. השקיות כבדות משאריות הימים הרבים שדחס בהן, והריח שלהן משכיח את הפחד. הוא גורר אותן אחריו. די עם הריח. די. המכל הגדול הירוק נמצא במרחק הליכה קצרה. כשהוא עומד בפתחו של חדר המדרגות הוא מוודא בדאגת פחד שהכול קשור היטב: הכביש למדרכה והמדרכה לחצר והחצר לחדר המדרגות וחדר המדרגות לחדר שהוא שלו ובו מיטה. קשור. קשור. הוא הולך מתנדנד בגלל הכובד ובגלל הריח. ארבעה ניסיונות לפתוח את המכל הירוק ובסוף הוא מצליח, וכשהמכסה נסגר האוויר נקי, והצחנה אינה. לרגע הוא מתענג ואז פונה לחזור אבל מכונה גדולה מגיעה במפתיע ועוצרת רגע לפני שתפגע. אורות מסמאים ונהמת מנוע וקול צועק. זה לא בסדר. לא בסדר. הוא מכסה על פניו ומדדה משם. כשהוא בעבר האחר, המכונה ממשיכה בשעטה ונעלמת. מהבהלה הוא עומד ולא בטוח למה. רוצה להיתלות שוב בשרשרת שמובילה אל מה ששלו, אבל כשמסתכל סביב הוא לא זוכר. חושך מעל ואורות מסביב, וזה מה שהוא יודע חושך ואור, לא את הצורות הגדולות שסוגרות את השמיים ולא את השמות השונים של הרעש. היה לו משהו, אבל כבר לא. יש ידיים. את זה הוא זוכר: ידיים, ומסתכל באי ודאות בגושי העור המעוותים והרועדים המכוסים במין בד. ידיים? היה נדמה שמשמעות המילה אחרת, לא ייתכן ששני אלו הרועדים, המתעוותים, הם המילה הזאת, ועכשיו גם בה הוא לא מצליח להיזכר. בוהה בשני שרוולי העור והבשר המידלדלים ותוהה מה שמם, ואם באמת ממנו הם באים, או גרורות של משהו אחר. הם כנראה בכל זאת שלו כי כשהוא הולך הם נגררים אחריו. היו דברים שתמיד זכר. מה היו? אה. הוא עדיין זוכר את שמו.

מדדה באי ודאות, עובר בין מבנים גדולים, זהים להפליא. תמיד הוא הולך בזהירות על הֶקשרים אבל זאת ביצה של חוסר משמעות, הכול נפרם לאינסוף. הוא מתפלא: הייתה שרשרת נדמה לו, שהובילה אל משהו ששלו, דבר לְדָבָר לְדָבָר, אבל אין עוד דברים, לא שלו. לא האין! לא האין, לא!

לאט הוא נע, במין דשדוש. המסביב נמס לבליל, מתאחה, והוא מביט מבין קווי המתאר השבירים של שמו. קירות דקים בינו לבין הנהיות. קירות! קירות הם הֶקשר. בחדר שלו יש קירות. חדר שמסוים, ולכן ודאי ונמשך ממדרגות אל חוּצָה כלשהו. הוא עובר לאט בין מבנים זהים ולא יודע. כואב לו בחיבורים. אולי זה רק מבנה אחד והוא עובר בינו לבינו שוב ושוב. היה ריח נדמה לו, לכן יצא. מה היה דחוף להיפטר מהריח. מה זה ריח. הוא מכה בידו בקיר והכאב מזכיר לו שהוא חי. עולה וזה לא חדר המדרגות. אולי מעולם לא היה. אולי יש רק חדר מדרגות אחד שלא יודע להוביל לשום מקום שהוא לא הוא. נכנס ויוצא והולך ונכנס ויוצא, וזו אותה דלת, והכוחות אוזלים, האור נכבה שוב ושוב בזמן שהוא מטפס. המדרגות הן תהומות שאם ייפול בהן, לאן ייפול. הוא מתיישב ברעד. רק שמו מבדיל בינו לבין המדרגה, והוא חושב כמה טיפשי שאומרים להיפרד כשזה בדיוק להפך. אולי ישב. רק דקה. מה זה דקה בעצם, עוד שם לאינסוף, אולי, הוא לא בטוח. כשהוא כבר לא זוכר את שמו הוא נשען אל הקיר ברכות של תבוסה ומקשיב למה שפועם בתוכו, הופך את הזמן למסוים. כך בפשטות: מתפעם. לא מוטרד שמוכר לו. שוב הכול הולם לאט בבליל של רוך ודאי, ואין דאגה כי הוא לא זוכר מהי. עייף, מרגיש בקיר משיב לו אהבה ששכח, צל יציב, לב פועם מעל שלו, אהבה שהיה לה שם, אבל לדבר אין שם עוד. הוא מרים את ראשו לחלל האוויר ופותח את פיו במין גישוש עיוור, בראשיתי, בטוח לגמרי.

אלוהים קרא לו שליח. הוא בז לשכחה שלו, בוז אלוהי דק, ממילאי, רחימאי כמובן, יכול להיות באמת שבמקרה שלו הכולי היה קצת צר מדי. מחיר פעוט, סדק השכחה, למעשה עצמו, הסופי, המדויק. העיקר שאלוהים זוכר. כי מזה עשוי הזיכרון האלוהי, ממעשי אנשים, ושליח הוא, בחשבון אחרון, מי שנשלח, כי השפה האלוהית, כידוע, היא כלי העבודה היחיד של הבורא, ואם אלוהים אומר אלוהים יודע. נשלח משמע ויתר על חירות הרגליים, לא נשללה ממנו, לא, אלוהים לעולם אינו שולל, הוא מחכה שרצונו שלו יתעורר בקרב השליח התורן כאילו היה שלו ממש, מכאן שוויתר, והלך לאן שהובילו אותו, וכיאה למאמין, בלי לשאול, לא למה ולא איך, עשה ושמע. נשלח, רצח, שכח. אלוהים קרא לו שליח עד חצי הדרך, כי רק המעשה עומד, מרגע שנעשה, האיש נעזב, מצד אלוהים הוא יכול להמשיך לשוטט בעולם עוד שלושים, ארבעים שנה, לעשות מעשים אחרים, לא לעשות כלום, להינחם, להפוך לאפיקורוס, להכחיש אפילו את המעשה, היינו הך. אלוהים נתן לו את שמו, ומרגע שנשלמה השליחות, עבר השם לשליח הבא. ככה שהאיש פטור משמו, אלא שלא ידע שאלוהים קרא לו שליח, ועכשיו אינו יודע שהוא פטור מהשליח, ונופל לבור הגדול, בור המעשה שנשכח.

אביו קרא לו בני. ודאי נתן לו שם ממש, שם שאנשים נותנים לבכוריהם, למשל נתן, או דוד, אבל בליבו, היכן ששמות הופכים עולמות, הוא קרא לו בני. עד לרגע האחרון. אבל אם לומר את האמת, רוב הזמן לא קרא לו בכלל. גם לא בליבו, כי לא התרחק ממנו די כדי שיצטרך להיקרא, ובדקות האחרונות ליבו יצא אליו ממש, התפקע מבית החזה, ואין טעם לשאול איך זה שלא היה רגע אחד שבו נסוג, שהפחד לא הזכיר לו את עצמו שבלעדיו, שלא נפרד ממנו חזרה אל הצורה שהייתה לו אי־אז לפני שנהיה בנו, פשוט לא היה רגע כזה, ולכן את רגעיו האחרונים ממש, את מעשה מותו, עשה במו עצמו, בלי פקפוק, בהתמסרות גמורה, ורק חשב, הלוואי שהייתי יכול לקחת איתי את כל מה שיבוא לו אחר־כך, הלוואי שהייתי הולך ממנו כולי ממש, אבל האשמה והפלצות כבר חמקו מבין התפרים המתרופפים בין האב לבנו, ומייד הזדחלו בזריזות והקימו נחלה.

אין לדעת אם אימו קראה לו ואיך. שבעה חודשים וחצי נשאה אותו, היתה בטוחה שהוא בת. אביו ניסה להתווכח, לשכך בהסברים הגיוניים, להציב מול חיוורונה ההולך וגובר את ביטחונו ההולך ומעמיק שבן זכר גדל אצלה שם, אבל היא הלכה ונגמרה. בינה לבינה, בימים הארוכים שזחלה על ארבע בין החדרים, מקרצפת ומטהרת ומתכסה כוויות של חומרי ניקוי, כשהבטן הקשה נדחקת בין חזהּ למרצפות, קראה לו בשמה שלה.

ואיזה שם נתנה לו קומתו, המטר שבעים וארבע שלו שמעולם לא התממשו למרחק יציב מן האדמה, בגלל הרכינה הקבועה של השכמות, או הכפיפה הקלה של הברכיים, או הזווית של הראש, היא קראה לו, אולי היחידה שקראה לו ממש, והרי קוראים למי שמתמהמה, מטר־שבעים־וארבעה, מטר־שבעים־וארבעה, וענו לה הפיקוסים בשדרה שמתחו לעברו אצבעות מזדקנות, וענו לה מפתנים תמהים, וכמעט ענה לה בנו הגבוה ממנו, חשב ששמע משהו, אבל אלה דברים שהדעת לא סובלת, ולכן רק משך בכתפיו.

חיוכו קרא לו פנחס. כשהבן היה קטן נהג לקרוא לו הרבה, וגם ענה לו תמיד, פנחס, קודם ענו הגבות, יחד עם הפִּי, התרוממו בקלות, כאילו משא המצח כלום, והמצח התקמר גלים־גלים שהבן תמיד נענה להם בחיוך תינוקות מתמסר, ואז נשלחה הלשון לפנים, נצמדת לחיך העליון, משתהה שם, ושפתיו היו נפערות קצת, שהנון, ארוכה ופעמונית, תהיה לה שהות לשלוח אדוות הולכות מתרחבות סביב־סביב, ואז כל הפרצוף חוגג, חס, צוחק, חאאאס, ובימים אחרים היה מתמלט פנחס סודי, מלא געגועים, למשל בלילות, במיטה הרחבה, כשפניו אל גבה המקומר, וראשה חפון בקן השחור של שערה הסתור, פנחס, מתי תחזרי אלינו משם, זה בן, רק בן, את שומעת, בלי קול היה פנחס אומר את כל זה, ובמקרים האלה היה מצחו שוצף אל אופק השיער וחוזר ומתפוגג על חוף העיניים, והגבות כמו אצות שנתלשו ממעמקים, היו צפות מבולבלות עד שנופלות על עיניו ומכסות אותן.

דווקא עכשיו    🔗

הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה תּוֹקְפִים אוֹתִי.

רָץ בַּחֹשֶׁךְ, כְּאֵב רְפָאִים דּוֹקֵר

מְקוֹם הַטּוֹטָפוֹת. דַּוְקָא עַכְשָׁו

אֲנִי שׁוּב מַבְטִיחַ הַבְטָחוֹת:

שְׂפָתַי מְמַלְמְלוֹת תְּפִלּוֹת,

תְּהִלּוֹת, תִּקְוָה נוֹשָׁנָה לְתִקּוּן הַמִּדּוֹת

וְהָרַגְלַיִם טוֹפְפוֹת בֵּין אַלּוֹנִים וְאֵלוֹת.

עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה כָּבֵד הַלַּיְלָה. יָרֵחַ נִגְרָע

אֶל תֹּם חָדְשׁוֹ, אֲנִי מִתְנַשֵּׁף לְעֶבְרוֹ, נֶעֱצָר

לְיַד הַמִּנְזָר וְשַׁי צַבָּרִי שָׁר בָּאָזְנִיּוֹת שֶׁלִּי

אָבוֹת יְשֻׁרוּן: צְלָבִים בַּצִּפָּרְנַיִם.

תֻּפִּים בָּאָזְנַיִם הוֹלְמִים בִּמְקוֹם

תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, דַּוְקָא עַכְשָׁו

לִקְרַאת חֲצוֹת אֲנִי מִתְאָוֶה לְהַנִּיחַ

בַּחֹשֶׁךְ, לִכְרֹךְ רְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת,

אֲסוּרוֹת. נָזִיר בִּדְמוּת שׁוֹתָא רוּסְתָוֶלִי

מַבִּיט בִּי נוֹזֵף מֵחֲרַךְ חַלּוֹן, אוֹר יָחִיד

בּוֹעֵר הַלַּיְלָה בֵּין אַבְנֵי מִנְזַר הַמַּצְלֵבָה.

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לָרוּץ וְשַׁי מַמְשִׁיךְ לָשִׁיר

וִיחִיאֵל אַלְתֶּר פֶּרְלְמוּטֶר צוֹעֵק דַּרְכֵּנוּ:

דָּפַקְתָּ בִּי מַסְמְרִים

עִם הָעוֹלָם

קוּם בּוֹא

אֵלִי אֵלִי.

אֵלִי אֵלִי אֲנִי צוֹעֵק חָזָק

מֵפֵר שִׂמְחַת נְעָרִים יְשׁוּבִים עַל סַפְסָל,

עֵשֶׂב עָשֵׁן עוֹבֵר בֵּין יְדֵיהֶם,

מַשְׁלִימִים בְּלַעַג:

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם.

דַּוְקָא עַכְשָׁו כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם

אֲנִי כּוֹשֵׁל, נוֹפֵל אֶל הַשְּׁבִיל הַמְרֻצָּף.

הָאָזְנִיּוֹת נִכְרָכוֹת סְבִיב רֹאשִׁי.

הֵם מַבִּיטִים בִּי, מִתְלַבְּטִים

הַאִם לָבוֹא לְעֶזְרִי. אֲנִי פֹּה

אֵלִי אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתָּנִי

דַּוְקָא עַכְשָׁו.