א.    🔗

כשחגגנו לו יומולדת שנה היה חם והלכנו לבריכה. הבריכה הייתה כחולה, ניצוצות של אור היו שפוכים בפזרנות לא מבוקרת: קשה היה להשאיר את העיניים פקוחות. האיש שלי שחה הלוך־חזור, ואני בהיתי בגב החזק שלו. גבר ששכב כמה כיסאות לידי הרים את עיניו מהספר והעיניים שלו היו חמות אליי, ונינוחות. היה לי נעים. ביום ההוא היה אור גדול, החלב היה מתוק, והחום היה בדיוק במידה. והיא הייתה יפה מאוד, היה לה שיער חיטה, והגוף שלה כולו היה באותו צבע, כאילו אלוהים החליט ללכת באותו היום על שפופרת אחת של דבש, ולצבוע רק בגוונים. בבגד הים הכחול שלה, עם העיניים הכתומות שהציצו מבעד לכובע, חשבתי לעצמי, תמונה יפה מזו לא אראה בחיי.

ישבנו שלושתנו על הכיסא, והסתכלנו על הבריכה כשהיא כעסה עליי, וזרקה את הפיתה עם השניצלים שטיגנתי בשש בבוקר בין ההנקות כי שמתי לה קטשופ שהיא לא רצתה. לא היו לה מילים ברורות לומר כשהיא כעסה, ותערובת צלילים ותנועות גוף הופיעו מולי לוהבות. צלילים מבולבלים הדהדו בינינו, ולא הבנתי דבר. רציתי לשמוע דבר מה דבוּר, פתאום חלמתי רהיטות, והשתוקקתי להבין. אך צליל לא הצטרף לצליל, מילה לא חברה למילה. משפטים לא נבנו עבורנו באותה שעה. בתיק ארוזים היו היטב המכשירים החדשים שהיא התחילה להתרגל אליהם, וכשלא יכולתי לענות לה, התחלתי גם אני לנופף בידיי ולהשמיע קולות קטועים. כשהיא לא שמעה אותי, גם אני הפסקתי לדבר. ביקשתי ללטף אותה, אבל היא ניערה את היד שלי בעצבנות. באותה העת השיער שלה הפך חיטה יותר ויותר, תנועות וצעקות נשמעו כמו מתוך חלום, לא הייתי בטוחה שהיא שלי, ולא הייתי בטוחה מה עליי לעשות. הגבר עם העיניים החמות הביט בי, ואני הבטתי בו ובה לסירוגין.

הפסקתי להיניק, והנחתי את התינוק שלי עם העיניים היפות בעגלה. הוא מחה בזעקות על הניתוק הפתאומי, ובי גאה גל של כעס. כעסתי על ניתוק השד. כעסתי על הבכי, וכעסתי על הקול. כמה כעסתי על הקול שלא נשמע. מספיק, אמרתי לה, וחילצתי את השניצלים מהפיתה הזרוקה, תסתדרי עם הקטשופ, זה לא כל־כך נורא, אלו שניצלים ממש טעימים. היא צעקה והתעצבנה, ובעטה בעגלה. די כבר, תפסתי את העגלה בשנייה האחרונה, די, וניסיתי לעטוף אותה בזרועותיי, אבל היא ניערה אותי ובעטה בי בשוק. המכה הזו כאבה לי נורא.

מה קורה כשמרביצים לנו, ולמה ברגע אחד אנחנו הופכים לילדים פצועים ותוקפניים, שוכחים כל תפקיד, כל מציאות, רק מגינים על גופנו בנהמות. ולמה הכאב נוהג להצטבר, להיאסף חודשים, להיערם, ובסוף להתפרץ כגל גדול. רציתי להתרחק באותו רגע, לנשום, לקחת כמה דקות, רציתי להגן על הגוף הקטן שלה מהגל שלי, רציתי לשמור על העור הזהוב והדק שלה מן הזלעפות, אבל הכאב לפת אותי. והרגשתי מאוד לבד. מתוך הבדידות העמוקה שנפלה עליי רציתי לשלוף את האיש שלי מהמים ולהגיד לו תדאג לנו כבר, מה יש לך, תפתור את הבעיות האלו, היית אמור לפתור לנו הכול. פעם העמדת אותי על ראש גבעה, כרעת ברך, ואמרת: אני אדאג לך להכול, איתי יהיה לך רק טוב, וכל דבר שיפריע אני אתקן, האמנתי לך והלכתי אליך, חשבתי שאתה חזק, והבטחת לתקן הכול, איך כל זה קרה, ואתה לא עושה כלום. רציתי לשלוף אותו מהמים ולצעוק עליו, איך אפשר ללכת לבריכה עם ילדה שצריכה מכשירים, היא לא שומעת, ואני עצובה.

לא שלפתי אותו מהמים. ולא אמרתי. חשבתי לעצמי, כואב לו הרבה יותר, הוא אוהב כמו שאני לעולם לא אדע. ניסיתי לנשוך את השפתיים, ניסיתי לעצור, אבל הרגשתי איך כל התאים בגוף מתחממים לאט לאט, זוחלים בבת אחת אל הלב וחוסמים את העורקים. פתאום היה לי חם, כמה חם היה לי באותו רגע, הלב שלי דפק, והיה לי חם. המים מולי היו קרים, וצמאתי אליהם, היא צרחה, והוא בכה.

כשתפסתי אותה וקפצתי אל המים, השמיים עדיין היו כחולים ויפים. צללנו עמוק. השיער שלה הצהוב והחלק נמשך למעלה ובועות יצאו מפיה כמו מילים ריקות. שקענו יחד עוד ועוד, ופתאום חשבתי, למה לצאת, אולי נישאר כאן יחד על הקרקעית בשקט. הייתי צמאה, ורציתי לבלוע את המים עד תום, ולשקוע.

כשהוא שלף אותנו מהמים היא הייתה מבוהלת, והוא הסתכל עליי מבועת. רציתי להסביר, רציתי להגיד שלא הצלחתי לדבר איתה, רציתי להסביר שכאב, שהיה חם, שהייתי עייפה, שהיה קשה לצעוק כל הזמן, שהמים היו יפים, שרציתי לרגע לנוח על קרקעית הבריכה, אבל שתקתי. ידעתי שאי אפשר יהיה להבין כמה צמאה הייתי לרגע, וכמה רועשים היו העורבים. לא סיפרתי לו איך צעקתי לה במים כמה כואב לי, לא סיפרתי לו שצעקתי, מה יהיה, איך ילחשו לך לפני השינה כמה יפה את, לא סיפרתי לו שאני מפחדת נורא. שתקתי.

ב.    🔗

יום אחד היא תספר לי כמה רע היה עמוק במים? כמה אכזרית הייתי? שפתאום היא הבינה שלא רק שקשה לה, אלא שקשה גם לי, וכמה נצרב בה שעליה לשאת את הקושי שלי, כמה מונח על הכתפיים שלה? האם היא תספר לי גם על השפה שדגדגה את לשונה, על להיות צעד מאחורה, ולגשש, למצוא מובן?

לא פעם חשבתי שכל זה בגללי. שאלתי את עצמי אם כל הסיפורים קשורים זה לזה. האם הסיפורים תמיד קשורים זה לזה? האם הצורך העמוק שלי בתקשורת צרם לאלוהים, והוא רצה ללמד אותי לקח? האם הקשב המוגזם שדרשתי בתובענות מכל מי שהיה קרוב אלי גזר את דינה? אני שואלת את עצמי ברגעים הללו למה עליה לשלם על השיעור שהיה עליי ללמוד. ואיזה שיעור היה עליי ללמוד. ומה אם אכשל.

ג.    🔗

כמה חודשים לפני־כן, כשהעיניים השחורות יצאו מן הבטן והסתכלו עליי ביניקה, יפות כמו שניחשתי, הושיבו אותנו בחדר צדדי מול גרפים אדומים כחולים עם הרבה חיצים ומספרים ואמרו בקול צלול, שום דבר לא יהיה בסדר, מכאן זה רק הולך להידרדר, הרמתי את העיניים אל ילדת שיער החיטה שלי, הרי ידעתי כל הזמן שהיא לא מקשיבה לי, אבל חשבתי שהיא לא רוצה, והאשמתי את הקול שלי שנשא איתו כאבים מיותר מדי גלגולים. עכשיו הסתכלתי עליה בכאב: כמה זמן לא ידעתי שהיא רוצה. כמה זמן היא מנסה ולא מצליחה, וכמה זמן היא הייתה לבד. הסתכלתי עליה וחשבתי על כל המילים שאמרנו לה, על כל הדיבורים, הסיפורים, הנאומים, הצעקות. כבר שלוש שנים, ומכל זה הגיע אלייך רק הד עמום? היית לבד כל הזמן הזה? ומה חשבת עלינו? מה חשבת על תנועות הידיים שלנו המתנופפות? היינו כמו סרט ללא קול עבורך, וללא כתוביות? יצאנו מהחדר הצדדי, ועוד לפני שהספקתי להגיד מילה, הוא ראה. הוא ראה כמה שאני כועסת עליו. שביטל את כל דאגותיי, שהבטיח שהכול יהיה מושלם, ושעכשיו הכול נשבר. הוא ראה שכמעט צעקתי, בסך הכול ביקשתי שיהיה לנו טוב. גם ככה קשה מאז שהפסקתי לעבוד, ואנחנו בקושי סוגרים את החודש, ועכשיו כל הצרות הללו. הוא הוריד את העיניים ממני, ואמר, בבקשה, עכשיו גם לי כואב, ואני לא יכול להחזיק הכול. לא הצלחתי לרחם עליו, נדמה לי שבאותו הרגע חשבתי באמת ובתמים שעליי ללכת, חשבתי באמת ובתמים שמגיע לו שאלך, את הצ’ק שהוא הבטיח הוא לא יוכל לפרוע.

ד.    🔗

שנה לפני כן לא ידעתי דבר. כשאני חושבת על כך, אני נזכרת כמה ידעתי שמשהו לא לגמרי בסדר, אבל גם כמה שהייתי לבד. הוא היה סבלן מאוד, כמו שתמיד הוא יהיה, ולא קל לשבור אותו, לגרום לו לראות הכול. ואני הייתי איתה, ולבד. כשהיא לא דיברה עדיין, והצלילים יצאו לה מהפה מגושמים וכבדים, כמו מישהו מבקש לאחוז בגרונה ולעצור ממנה להגיע אלינו, נזכרתי בשבת רעה אחת בבית ההוא (לפעמים בתים רועדים בצעקות רמות, ולפעמים המכות הכי חזקות מותכות בפני אהובינו). כשחזרתי לצבא ביום ראשון, וכשהעמידו אותנו ב“ח”, ועשו סבב סוף שבוע, לא רציתי להגיד דבר. לא רציתי לספר כמה דמעות נשפכו, כמה דם הוקז, וכמה כאב צבט בלבבנו. שתקתי, סימנתי עם הידיים שאני צרודה, וגזרתי על עצמי שבוע של שקט. כשהצלילים העצורים שלה פצעו אותי, נזכרתי בשקט ההוא: איך צלילים התאספו על לשוני, איך מילים שקטות הפכו יפות מיום ליום, בפי.

כשהיא לא דיברה עדיין, וכשנזכרתי באותו שבוע דומם, החזקתי את ידו של אהובי, ושאלתי למה, מה מכאיב בבית שלנו, במה חטאנו, ולמה היא לא אומרת לנו דבר. הסתכלתי בצלילים הכלואים שבפיה, וניסיתי לקרוא להם, שיבואו אליי, לחשתי: אני רוצה לשמוע הכול. באותה העת ידעתי כבר שגדל בי תינוק עם עיניים שחורות, שישברו הרבה לבבות, אור היה זורח לי מהבטן, הייתי מאושרת, ובמיטה לחשתי לאהובי מילים מלטפות. אבל פחד התגנב, לוחש במרירות: מה יהיה אם לא נוכל לשוחח זה עם זה, מה יהיה על הבית שלנו. התבוננתי בבטן הגדולה שלי, ופחדתי, שמא אנחנו מביאים צאצאים לבית שרוצים לשתוק בו.

כששרתי לה שירים היא הייתה נאחזת בי, מסתכלת בכל מאודה, נועצת את מבטיה בפי, נואשת לחקות. הייתי רואה את המאמץ שלה, העיניים המתרוצצות שמחפשות רמזים, הריכוז העצום המלווה בהבעת בלבול, הייתי מסתכלת עליה בחזרה ורושמת את המרחק בינינו, אנחנו כל־כך קרובות, ותמיד גם יש מסך, תמיד גם לא איתי לגמרי, תמיד גם במרחב אחר, ולא נגישה אליי. אני כל־כך רוצה אותה, ויש בינינו ערפל, משהו ממסך, ואני לא יודעת בדיוק מה. כאילו היא גוזרת עליי געגוע תמידי. כאילו אלוהים גוזר עליי געגוע תמידי. “אד אאינו אאיאון, אק אואנו אאאום” היא הייתה חוזרת אחריי, אחרי שעיניה התרכזו בפי כששרתי לה. כאילו במיוחד כדי להכאיב לי היא הייתה שרה כך, ורצה בבית, ידיה כנפי אווירון פרוסות, שמחה, לא חסה עליי, לא משתדלת בהברות, דורכת על היבלות שלי. כשבכיתי לקלינאית היא אמרה, זה בסדר, היא עוד קטנה, הרבה ילדים עוד לא מדברים בשלב הזה. בשעת סיפור בספרייה, הייתי רואה על פניה כמה היא לא מבינה, רואה בזווית עיניי את האב היפה יושב עם שני בניו השחומים עם הכיפה הגדולה, מאזינים בהתלהבות, מבינים הכול וצוחקים מכל הבדיחות במקומות הנכונים, בזמן שהייתי יושבת ליד האוזן שלה ומספרת כל דבר ששמעתי בקול רם, וברור, מנסה שלא לרעוד.

באותם ימים לא יכולתי לעבוד עוד. הבטן שלי הייתה כבדה, ורגליי רעדו. גם את הלימודים הפסקתי, ונצמדתי אליה כאילו גזרתי על עצמי לתאר לה הכול, כאילו אם לא אפסיק לדבר לא נשמע את השקט, כאילו שאם לא אפסיק לדבר היא תספוג ותספוג, ויום אחד הכול יצא. הוא היה עובד כפול, חוזר מאוחר ועייף, ומדבר איתה כאילו לא קורה דבר. הוא היה מאושר וגאה, מלטף את שיערה היפה ומבטל את דאגותיי בתנועת יד. כמה בטוח הוא היה באותם הימים, כשאני נשכתי את שפתיי בלי הפסקה, מלטפת את בטני ומתפללת.

ה.    🔗

כשחזרנו הביתה מהבריכה הוא סידר את התיקים במקום, ואני נשכבתי על השטיח והסתכלתי בתקרה. היא שיחקה לידי, בנתה בלגו, גבוה, ושרה בקול שקט “אד אאינו אאיאון, אק אואנו אאאום”. שכבתי על השטיח החום ורציתי להתמזג בו ולהיעלם, רציתי להיבלע בו, להפוך להיות דומם. רציתי לבקש ממנה שתפסיק לשיר, רציתי לבקש ממנה שתצליח כבר, ושלא תכאיב לי כל כך. רציתי לצעוק, אבל שתקתי. חשבתי: למרות הכול האוויר רגוע ונעים, והאור של שעות הצוהריים מכה בה בזווית והופך את הדבש לזהב. כאילו לא קרה דבר היום. הדבש זהב, והאור אור, כמו תמיד.

הושטתי ידיים לעברה, וחשבתי, אני צריכה לבקש סליחה, אבל איך. איך להצטער. איך מבקשים סליחה מילדה קטנה כל כך. ומה להגיד, שהשמש סִנוורה אותי? שהיה חם? שכאב כבר כמה חודשים? החזקתי את היד שלה והרגשתי כמה היא קטנה, וכמה נעימה. חשבתי שאין לי זמן, ושאולי פעם אחת כדאי לי להשלים מהר עם מה שיש, ועם מה שאין. חשבתי שכמו בכל דבר בחיים, עדיף היה להביט כמו שצריך בדברים, ולהשלים איתם. להגיד תודה על מה שיש, ולדעת: זה מה שאין. היה עדיף להביט בה ולדעת – היא שומעת בכל כך הרבה דרכים אחרות, אבל בזו הרגילה היא לא תשמע, ושאולי היא תביא אותנו למחוזות שלא ידענו. היה עדיף. אבל כמו כל דבר בחיים, הגבתי בכל המלחמות האפשריות ועם כל האגרופים. עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי, לא, הפעם זה יהיה אחרת. זה בסדר שזה ייקח קצת זמן, אבל לא הרבה מדי. שתינו היינו רגועות, ולפתע נזכרתי בספר ההוא שקראתי לפני שבוע, על התקשורת של העצים. נזכרתי, הריחות שהם מעבירים כשהם במצוקה, השורשים שמתקשרים בעזרת פולסים חשמליים. ניסיתי לחשוב אם אני והיא, אולי נוכל להחזיק ידיים, ולהרגיש. אולי אוכל להעביר לה סוכר כמו השורשים הללו, בלי לומר. אולי כל המילים יזרמו בינינו שקטות ונעימות, ואולי אולי בלי להגיד אני ארגיש אותה, וגם היא. אולי אני יכולה להמתין קצת בלי לדעת, עד שהיא תתחזק ותגדל, עד שתמצא דרך להפוך את האור לסוכר בעצמה. ואולי לא תמיד נהיה חייבות לדבר. אולי לא חייבים לדבר כל כך הרבה. חשבתי פתאום שרוב האנשים שאהבתי לא דיברו הרבה. שלא פעם מי שחשבתי אותו לחכם היה מי שלא דיבר. נזכרתי באיש ההוא שאהבתי, שהיה חושב הרבה, אבל אף פעם לא אומר לי דבר, והייתי צריכה לנחש, וחשבתי, אולי זה בסדר. הרי כמה פעמים בחיים למדתי שהדיבור יכול להיות טעות, כמה פעמים ראיתי אותו מצמיח דרדרים, כמה פעמים ראיתי דיבור דוקר.

בלילה, אחרי שהם ישנו שניהם, הרגשתי איך הבית שותק בכאב גדול, ואיך אחרי הסערות הבית לא בטוח עוד שמותר לו להיות בית, והשקט כואב בעצמות. החושך היה סמיך, והצללים שטפו את הסלון עם כל מכונית שעברה. כשנכנסתי למיטה והתחפרתי תחת זרועותיו, הרגשתי כמה האשמה מכאיבה לי, וכמה קשה לי לאהוב אותו כשכואב לי בגללם. כשהוא לא אמר דבר, וכשליטפתי את הפנים שלו והרגשתי כמה הן רטובות, הבנתי, זו הפעם הראשונה שהוא לא מרגיע אותי, הוא מבוהל ממש. רציתי להגיד לו שאני מצטערת שהבהלתי אותו ככה, ושאני צריכה קצת זמן, אבל לא יצא לי קול מהפה. ליטפתי אותו בשקט, עצמתי עיניים והתפללתי חזק. ביקשתי שאלמד מהר, שאמצא כוח, שהיא תשמע מה שצריך, ולא תחסר את מה שלא. ביקשתי שתצמח בה חוכמה מיוחדת, והעזתי פנים ולחשתי, שתביא לנו גאולה, שנלמד ממנה הרבה. ובעיקר עצמתי את העיניים ולחשתי: בבקשה, שלא יהיה לנו קשה מדי, רק כמה שצריך. שסביב מה שלא לא יצמחו קוצים, אלא מקום.

ו.    🔗

בבוקר יצאתי עם שניהם לגינה של הבניין. הייתה שמש קרה של בוקר, והם שיחקו באדמה שהייתה עדיין צוננת. הסתכלתי על שניהם, מתלכלכים מהר מדי, שמחים. שניהם לא דיברו במידה שווה, מפטפטים הברות ללא פשר, משחקים במקביל אבל בנפרד. נשכבתי על האדמה החשופה והסתכלתי על השמיים. הייתה רוח חזקה, כאילו לא היה חם אתמול, כאילו לא היינו באמצעו של הקיץ. שוב הייתי לבד, וחשבתי, הכאבתי לכולם יותר מדי, ועכשיו עליי לשתוק כמה שנים. אחרי יום כזה עליי לשתוק כמה שנים. כשנגעתי באדמה הקרה, וכשהאדמה נדחסה לי בין הציפורניים, פתאום הבנתי שאולי אהיה לבד תמיד, שיש דברים שאדם לא יכול לספר אפילו לאהובי נפשו. שיש דברים שאדם אסור לו לספר אפילו לעצמו, שטעיתי כשחשבתי שאוכל להסביר, ושהיה עדיף שלא אפקח לו את העיניים, שלא ידע כמה קשה. כשהבנתי פתאום שעליי לשמור עליהם מפניי, היה לי קר מאוד, קפצתי, ניערתי את בגדיי, ואמרתי להם, בואו, ניכנס, יש רוח חזקה, מהר, צעקתי, בואו, ורצתי לאסוף את הכביסה מהחבלים.