כמעט כל מי שהסתובב באזור מרכז העיר הכיר את אוּ. אוּ נע על מסלול די קבוע שכלל את רחוב יפו, רחוב בן סירא, ורחוב הלל. מדי פעם ראו אותו ברחוב יואל משה סולומון, לפעמים טיפס דרך רחוב הסורג. מי שחיפש את אוּ בדרך כלל מצא אותו דרך ההשתנקות המתרוממת כאזעקה קצרצרה. אוּ.
היה לו שם, כנראה, לאוּ, אבל לא ידעו מהו. הוא לא דיבר, למעט אותו צליל מזהה שהיה לחלק בלתי נפרד ממי שהוא, אוּ.
אוּ היה קצר קומה, שפתיו עבות, משורבבות, עיניו צרות, זיפים תמידיים עיטרו את פניו. האוּ של אוּ הובע בדרך ייחודית: במקום לנשוף את ההברה, הוא שאף אותה, כמעט בלע. שיהוק מילולי שהיה בגדר תהייה, קצה חוט שקוף שרובו שקוע במצולות הדממה וקצהו מקוטע וגידם. כל מי ששמעו את אוּ עמדו בפני ניחוש חסר טעם – האם הוא מחלץ את הצליל באופן רצוני או שמא מדובר ברפלקס כלשהו. ואם אכן מדובר ברצון, לאן מכוונת ההברה הפתוחה, מעוגלת השפתיים.
זמניו של אוּ היו מגוונים. אפשר היה לראות אותו בשעות הבוקר המוקדמות אבל גם בשעות הליליות, בהן התחכך בעולם הסטודנטיאלי של מדעי הרוח, החברה והאמנות. אם בבוקר השתהה בהליכתו וגרר את הרגליים בדרכו למקום שנותר עלום, בלילה רוח אחרת פגשה בו. צעדיו המהירים, כמעט נמהרים, הגיעו אל פאתי רחוב בן סירא, שם ירד במדרחוב הקטן ועצר בדרך כלל בדיוואן. זיכרון עמום מספר שנהגו למזוג לו בירה שטעם השמרים בה היה חזק. זיכרון יחיד מגלגל את אוּ על רחבת הריקודים הקטנה של הדיוואן בלילה שבו היה מסמר הערב ורקד בקפיצות גמלוניות, חיוך שקוע משוך על פניו והוא כולו אוּ אוּ אוּ.
מי שביקשו לעקוב אחרי אוּ גילו שהדבר יכול להיות גם מעט קשה. לצד החזרה הכמעט כפייתית שלו על המסלול, היה מרחב נוסף שבו הסתמן כמעין צל חמקמק. כשרצה, היה כנראה קל תנועה וידע איך לנוע במהירות. כך נפתח המקטע שבו נע אל מעבר לרחובות של שולי־מרכז העיר. מעקב הדוק במיוחד ודאי היה מגלה את כתובת ביתו, אך דקדקנות שכזו היתה מיותרת: אוּ היה זמין לכל הדורשים את הימצאו על פניו המקומטים, קומתו, הצעדים החריגים והצליל הגבוה, המחובר אל שורשי הסרעפת. היה צריך פשוט לחכות, והוא היה מופיע, על פי רוב בבגדים דומים לאלה שלבש לאחרונה. לעיתים רחוקות בלבד הסיר את המעיל. לעיתים רחוקות יותר נפטר מהסוודר שמתחתיו.
האם הסתובב אוּ במקומות אחרים? שמא היתה מטרה במסלול הכמעט יומי? שאלות מיותרות שמבקשות סיבה מעוצבת, תכלית מסוימת למעשים יומיומיים בתכלית. מתחנה אחת לאחרת, עושה דרכו, והמבט שלו על סביבותיו ושל הסביבה שעליו מלווה אותו על כל צעד ושעל. התנועה העניקה טעם לקיומו, הנכיחה את הגוף הכולא. כשפלט את האוּ תוך כדי הליכה, היה גופו מתרומם מעט, לא מגיע לכדי ניתור כי אם מעביר את המשקל מהעקב אל כרית כף הרגל. לרגע נראה מעט גבוה יותר.
אפשר היה לחשוב את אוּ כגלגול של זמנים אחרים, שבהם היה שוטה הכפר בשלהי ימי הביניים. אדם המשחק בכללים שנס ליחם מבלי לדעת שהוא מהווה את חוליית המעבר בין עולמות. איש שגילו נע בין חמישים וחמש לשישים, שההברה היחידה אותה הוא מסוגל לחלץ מבין שפתיו הבשרניות היא התגלמות הדבר הבסיסי המכונן את עולמנו באשר הוא. אדם שהאישונים שדרכם הוא מתבונן בעולם נותרים בגדר פליאה מתמדת, עמוקה מני־ים.
לעיתים רחוקות בלבד אפשר היה לזהות אצל אוּ חריגה. הפסיעות היו נפרדות זו מזו, העיניים היו נפקחות, השפתיים נפשקות, והוא כולו תינוק שגילה עולם תלוי על בלימה. רגעים שנעו בין חסד לשמד, שבהם כל העולם התנקז אל תנועה עזה על פני מים סוערים. באותם זמנים אפשר היה לזהות כאב עמוק או לדמיין שזהו כאב עמוק, העוטף את כלל הווייתו ומציף אותו בלא חציצות ומסכים. אוּ היה פולט את האוּ באותה העוצמה, באותה הצורה, ורק צללית שנלוותה לרעד הקולי אישרה כי מדובר במשב מסוג אחר, שכמו נכרה ממקור נפרד, קדום.
לצד החיבה העזה שזכה לה מצד הסטודנטים והסטודנטיות שפקדו את האזור, היו גם כאלה שראו באוּ מטרד מהלך. דיברו על סירחון וכביסות, ועם אלה על תנועה חשודה בסמטאות האחוריות של מרכז העיר, מצפון לרחוב יפו. שמועה אכזרית במיוחד חישבה כי אוּ הוא תככן מתוחכם המשתמש באוּ ככלי להשגת מטרות זדוניות: כסף חינם, אוכל חינם, בירה חינם, והכול תוך ניצול קר ואכזרי של תושבי ירושלים התמימים. שמועה אחרת סיפרה כיצד עמד על המדרכה בצומת האיקסים וצעק על הקהל העובר ושב עד שהשתתק לפתע. שבועות לא נראה עד שצץ שוב עם חיוך פשוט על פניו.
החידה שענתה לכינוי אוּ המשיכה להתגלגל על השפתיים. הוא היה מהדמויות היציבות שמלוות חיים עירוניים, כמו הקשיש שצעד עם משקולות קטנות בידיים, האישה שחיה בדירה קטנה וצנועה ברחוב שילה וממנה ניהלה מפעל צדקה עצום, המשוגעת עם החליפה הזוהרת שהסתובבה בשוק והאיש הגבוה בעל תסמונת X שביר שהבהיל את הילדים שהביטו בו. סימן דרך לזמן הסובב, סובב ושב על סביבותיו. באחד הלילות עלה הרעיון להריץ אותו לראשות העיר. הוא יעשה עבודה לא פחות טובה מאולמרט, אולי יותר. סביר שהיה נענה לכך בשמחה.
זה היה כנראה באזור פורים. בין ענני האלכוהול למסיבות הרחוב הראשונות בנחלאות. משהו חדש עמד באוויר, תחושה שהנה מתחיל עידן של גאות שיחזיר את העיר למקום הראוי לה. ריקודים על רקע רחוב גזר, ליד ניסים בכר, מלאוּת של שמחה, נשיקות של שפתיים שלא הכירו אלה את אלה רק כמה דקות קודם לכן. בירה זולה, פושרת, עראק איילות במחיר מופקע. ליד הסטייקיות עמדו מי שהשתכרו, מחכים למנת צ’יפס. גילֵי עשרים עד שלושים וחמש היו בשיאם בלילה ההוא, שבו נראה אוּ בפעם האחרונה למשך כחודשיים.
משאלה חלפו, הגיע אוּ כהרגלו אל רחוב יפו. צעדיו היו רגילים, אבל לחייו היו חלקות למשעי. שפתיו עטו בוהק מוזר, והעיניים חסומות במשקפי שמש זולים. הוא נכנס אל השירותים בקומה התחתונה של מרכז אשדר. כשיצא משם נראה שהוקל לו. קיימת גם גרסה ועל פיה האירוע לא היה ולא נברא, ושהטענה על כך שנכנס לבניין משוללת יסוד. כך או כך, באותה התקופה הוא שב לצעידותיו ולקול המלווה אותו כמעין מלאך שומר, כסימן מוסכם.
השאלה לאן נעלם לא הטרידה את הדעת יתר על המידה. עניינים אחרים השתלטו על סדר היום. שעות האור התארכו ואיתם החורף התעמעם עד שנפרד מעל העיר. הלילות נותרו קרירים והעניקו לאוּ סיבה להמשיך להסתובב עם המעיל הכבד. ימי גשם אחרונים ואובך שהגיע בעקבותיהם. האביב עמד בפתח.
והיה היום ההוא, היום שבו מראה פניו של אוּ שוּנה כתוצאה ממפגש. הפרטים לא ברורים כל צרכם, על אף שכן ברור מה עשה באזור, התחום שניתן לכנותו בשם פאתי העיר העתיקה. נותרה שאלת הכיוון – האם יצא מביתו והלך לכיוון רחוב יפו, או שמא צעד בכיוון ההפוך. לא ניתן לברר זאת כמובן, לפחות לא עם אוּ. הוא היה עם המעיל הרגיל והמראה הפשוט, הבגדים הכמעט קבועים, הנעליים השחוקות.
הסיפור המקובל הוא שאוּ לא שמע את הקריאה. אוּ צעד על הכבש הצמוד לשער יפו. אולי חשב לעצמו מחשבות ברורות, אולי חלם בהקיץ, ואולי דווקא נענה כששמע את הקול, ומדובר בסיפור שהוא שקר. על כל מקרה, בדיעבד טענו שני שוטרי משמר הגבול שהתעלם מקריאתם אליו. הם החלו לרוץ אחרי אוּ שצעק אוּ. כשהגבירו את המהירות רץ אף הוא יותר מהר. לפני שחצה את הכביש הצר שחצץ בין שער יפו לאזור בריכת הסולטן, תפסו אותו.
עד שהאיש האחר הגיע אליהם, היה כבר מאוחר. ראשו של אוּ ושפתיו היו מכוסים בדם. דם זלג מאפו. דם בגוון כהה, כמעט סגול. אוּ אמר אוּ. ושוב אוּ. ושוב. אוּ אוּ אוּ אוּ אוּ אוּ אוּ. בין לבין ניסה לנשום. אוּ אוּ אוּ אוּ. דמעות עמדו בעיניו. מה אתם עושים, צעק האיש. מה אתה רוצה, קראנו לו לעצור, והוא התחיל לברוח. אתם לא רואים שהוא לא מדבר. אוּ עמד ליד האיש, חוזר על האוּ אוּ אוּ אוּ אוּ אוּ. הוא חשוד, ואם אתה לא רוצה שנעצור גם אותך כדאי שתתחפף מכאן מהר, שמעת? שמאלני מסריח. אוהב ערבים אתה, הא?
האיש העז לעמוד לרגע אחד נוסף לצד השלושה. אוּ גרר רגל. באזור הברך הופיע כתם של דם. כשהרים את כפות ידיו לעבר האיש, הוא ראה שהעור שהיה עליהן השתפשף. יאללה, זוז מפה.
האיש הלך משם. אוּ קרא לו. אוּ. האיש לא הסתובב. המשיך לצעוד. חצה את הכביש ונכנס בשער של מתחם חוצות היוצר. שני השוטרים עלו חזרה לכיוון שער יפו. אוּ המוכה ניצב על עומדו. אמר אוּ. צעק אוּ. לחש אוּ. הפנה ראש כלפי מעלה. אוּ. אוּ. אוּ.
מאז, אוּ לא צעד במסלול הקבוע. קולו הנחתך באבחה לא נשמע כשהוא מלווה את צעדיו הקופצניים. קומתו הקצרה, קרחתו ושפתיו המשורבבות לא ליוו את חיי היומיום של מי שהלכו במרכז העיר. רק מדי פעם עולה זיכרו בקרב מי שהכירו אותו עוד לפני היום ההוא. ואז קול קטן נשמע, זוכר את אוּ?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.