סליחתך, הקורא! סליחתך אני מבקש, מפּני שיודע אני את נפשך, קורא עברי, ומשתתף אני בצערך. יודע אנכי, כי מעולם לא נתנו לך לעיין בשאלות פּשוטות, שאלות חול שאינן עומדות “ברומו של עולם”. יודע אנכי, ש“שאלות העם” היו מזון רוחך היחידי, בהן פּטמו אותך מנוער בספרות ובחיים, בהן כלכלו את נפשך הרעבה בלי הרף, ובכל שאלה ושאלה, פשוטה כשהיא לעצמה, השתדלו אלה הדואגים לחנוך נשמתך לגלות בה, אם גם בדחק גדול, איזה צד או איזו נקודה לכל הפּחות, שיש להם ערך עממי. בודאי היתה כונתם של מדריכיך רצויה: מדריכיך להועיל רצו לזכות אותך בלב רגש, נתון לצרכי העם, בנשמה צמאה, מסורה לשאיפותיו, ומפּני זה לא נתנו לך להתיאש מהצרכים והשאיפות האלה אף שעה אחת קלה ויבואו אליך תמיד בהמון שאלות משאלות שונות, שכל אחת מהנה כבדה כקורת בית הבד וחמורה כשאלת ההויה וההפסד. כל זה לא נכחד ממני, קורא עברי. לא נכחד ממני, כי כבר שבעת שאלות וכי רעב הנך לתשובות ופתרונים – ובכל זאת הנני בא להוסיף עוד שאלה אחת, בעוד שהנך מצטער בודאי על רבות מהראשונות.
אמנם לא מרוע לב, לא מרצוני לבלבל חלילה את מוחך עוד יותר, קורא עברי, הנני חפץ להכניס עוד שאלה אחת לספרותנו, כי אם מפּני שלפי דעתי שאלה חמורה היא באמת, ובפתרונה תלויים במדה ידועה גם פתרוני יתר השאלות שנשאלו והעומדות להשאל.
שאלתי היא “שאלת העם”.
אינני רוצה כעת לדון על דבר קיומו של עמנו, לפלפל בדבר הכחות הטמירין, שעל ידם נתקיים עמנו במשך גלותו הארוכה עד כה, או בדבר האמצעים הנחוצים לקיומו בעתיד. כל ההיסטוריה שלנו, – הנני מדבר על-דבר ההיסטוריה הידועה לנו, או יותר נכון, על-דבר ההיסטוריה, שחושבים אנו עליה, כי כבר חקרנוה למדי, – היא אך בת שלשת או ארבעת אלפי שנה, ולשאלה על-דבר קיומו של העם העברי יש היסטוריה לעצמה, גם כן בת אלפי שנים: חושב אני, כי בקיום השאלה נכללת כבר התשובה לשאלת הקיום.
אינני רוצה גם כן לטייל כעת בעולם המושגים הדקים ולנתח את המושג “עם” לנתחיו, לברר אם המושג הזה כולל בתוכו קבוץ גדול של אישים שיש להם דוקא עבר משותף אחד, שפה אחת, ארץ מולדת אחת וממשלה מיוחדה בהוה, או יכולים אנו לקרוא בשם עם גם לקבוץ של אישים כזה, שחסר לו אחד מן הסימנים האמורים. אַל לנו לשכוח, כי החיים אינם שוטפים במרוצתם לפי המושגים שבראנו לנו, כי אם המושגים נבראים לפי החיים. אַל לנו לשכוח, כי אנו בעצמנו נותנים סימנים למושגינו, ויש שמכניסים אנו לתוכם סימנים טפלים שאין להם כל ערך עיקרי, ואחר-כך באים אנחנו ורוצים למוד את ערכם של חזיונות החיים לפי מושגינו שבראנו לנו בשגיאות ושבושים. חוקרי תכונות העמים השונים מצאו, למשל, כפי שהורם הנסיון ההיסטורי, שלכל עם יש הכשרון לברוא לו שפה מיוחדת, שלכל עם יש שאיפה לרכוש לו מקום אחוזה מיוחד וליסד שמה ממשלה בפני עצמו, שתנהג לפי נטיות רוחו הוא, ולפי הנסיון ההיסטורי הזה מקימים הם את סימני העם. ואחר-כך באים אנחנו ומוצאים לפנינו קבוץ גדול של אישים, שאחדות השפה חסרה להם במדה ידועה ושגם ממשלה מיוחדת אין להם, ובכל זאת נפרדים הם מאישי כל העמים האחרים, ובכל זאת מרגישים אנו, כי יש להם נטיות, סגולות ותכונות מיוחדות, וכי בכלל יש להם איזה חותם של אחדות מיוחד – והרי לפנינו חידה היסטורית: עם שחסרים לו סימני העם. אבל באמת אין פּה לפנינו כל חידה, אם אך לא נחליף את הכשרון לברוא שפה מיוחדת ואת השאיפה ליסד ממשלה מיוחדת בשפה והממשלה הממשיות, שהן כשהן לעצמן אינן בעיקרן סגולותיו של העם, כי אם תולדותיהן המוחשיות של סגולות נפשו ונטיותיה המיוחדות. הכשרון הזה והשאיפה הזאת מושכים אחריהם תולדות נראות לעין רק בזמן שהמצב הכללי או הסביבה מסייעים להם, עומדים הם מלדת בזמן שכחות רבים פּועלים כנגדם, ומתפּרצים הם בכח חדש בהריחם שעת הכושר. הכשרון והשאיפה המה העיקר ותולדותיהם המה אך מחזה שהזמן והמקום גורמים. אכן, לדאבוננו הננו רגילים להחליף את האבות ההיסטוריים בתולדותיהם, ומפני זה אי-אפשר למושגינו יצירי רוחנו שיהיו הולמים את חזיונות החיים, ומפני זה בוראים אנו לנו שאלות וחידות, בשעה שעלינו אך להעמיק מעט יותר לתוך החזיונות המקיפים אותנו, והשאלות והחידות תמחינה מאליהן, ככל יצירי הדמיון, פּרי הראיה המטושטשת, בהגיע אליהם קוי אור בהיר.
שאלתי היא “שאלת העם”, אבל במובן אחר לגמרי.
העם הוא דבר קים, ישותו נעלה אצלי מעל כל ספק, הנני מרגיש אותו בנשמתי, בנפשי, בלבי ובמחשבתי; הנני מרגיש, כי מלבד ה“אני” האישי שלי יש לי עוד “אני” שני, וזה ה“אני” השני מקשר אותי אל עמי. הנני קורא את דברי ימי עמי ואת כל אשר עבר עליו, הנני מסתכל בעבר שלו, ועונג רוחני ממלא את כל נפשי; הנני חולם בהקיץ על-דבר עתידותיו וכמו הנני נשא בעצמי אל העתיד הרחוק, מרחף בו וסוקר בסקירה אחת את כל הסביבה. והן יודע אנכי כי ה“עבר” כבר עבר ובטל מן העולם, כי העתיד עוד לא בא, וכי יבוא – לא יהיה עוד שלי, ואך מרחוק אשורנו בעולם הדמיון שיצרתי לי; יודע אנכי כי אני בעצמי לא אשתתף עוד בעתיד הבא, כמו שלא השתתפתי בעבר שעבר – ובכל זאת אין אני בן-חורין להסב את עיני מן העבר, אין בכחי לשחרר את עצמי מחלומות העתיד. ה“אני” השני, המקשר אותי אל עמי, כביר לימים הוא מה“אני” הראשון שלי. יותר מזה: ה“אני " השני שלי אינו רק מקשר אותי אל עמי, כי אם הוא בעצמו חלק קטן מה”אני" הכללי הגדול של העם, וימיו המה כימי העם ועומד הוא בבחינה ידועה מחוץ למקום והזמן, וה“אני” הזה משעבד לו את ה“אני” האישי שלי ומוליכו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת, אם לנבכי העבר, אם למרחקי העתיד.
כן הדבר. העם הוא חבור אישים נפרדים רבים, שלכל אחד מהם יש “אני” שני, או כמו שקוראים אחדים לה“אני” השני הזה: נשמה יתירה, כלומר, יתירה על הנשמה הפּרטית. הנשמות היתירות האלה יונקות את לשדן ממקום אחד, בהיותן כולן אך חלקי הנשמה הכללית, שאנו קוראים לה נשמת העם. הנשמות היתירות האלה המה הקוים היוצאים מן המרכז והשבים להצטמצם בתוכו, בנקודת-השרפה שלו. אם כן יוצר לנו מזה, שלכל אישי העם צריך להיות מרכז אחד, הסופג בקרבו את כל שאיפותיהן של הנשמות השניות או היתירות של האישים הנפרדים; אם כן יוצא לנו מזה, שהשאיפות העממיות יוצאות ממקור אחד ושבות אל מקורן האחד, ובכן, צריכות הן להיות בהכרח מתאימות ומכוּוָנות כלפּי מטרה אחת.
פּה מתעוררת “שאלת העם” בעצם תקפה.
הנסיון ההיסטורי והנסיון היומי יורונו לדעת, כי מעולם לא שררה אחדות גמורה בין אישי העם, יהיה איזה עם שיהיה; כי כל עם ועם, מיד לכשנהיה לעם, נעשה אגודות אגודות, מפלגות מפלגות, וריב למפלגות והאגודות האלה, ריב לאשה ברעותה, לא רק במה שנוגע למלחמת החיים של האישים הנפרדים או של המפלגות, שגם לכל אחת מהנה יש לה מטרה פּרטית מיוחדת, כי אם גם במה שנוגע לחיי העם ועתידותיו. גם השאיפות העממיות שונות הנה בקרב בני עם אחד. מפלגות שונות כותבות על דגלן: “טובת העם” והולכות בדרכים שונות הרחוקות אזה מרעותה כרחוק מזרח ממערב. יש אנשים או מפלגות, מוכנים ומזומנים בכל שעה למכור את כבוד עמם, אָשרו והצלחתו, במחיר טובתם העצמית. ואם נניח, כי גם לאנשים או המפלגות האלה יש נשמה יתירה המקבלת את השפּעתה מנשמת העם, הן לא תקום הנשמה היתירה הזאת לאבד את עצמה לדעת. אישים כאלה, אומרים, פושעים המה, בוגדים בעמם, אבל יכול אני לבגוד רק בדבר העומד מחוץ לי, אבל בשום אופן איני יכול לבגוד בי בעצמי, בה“אני”, שאני מרגיש אותו בתוכי. אמת הדבר: יש אנשים המאבדים את עצמם לדעת, והמה בוגדים בה“אני” שלהם, אבל קודם שיאבדו את עצמם לדעת צריכים האנשים האלה – כן מחליטים בעלי תורת הנפש – מקודם לצאת מדעתם. עוד גם זאת: המאבדים את עצמם לדעת, או – כמו שאמרנו – שלא מדעת, אינם מצפּים לשכר והבוגדים בעמם מקבלים שכר, ככל בוגד הנס מן המערכה או עובר למחנה האויב.
הפסיכולוגים יסדו תורה חדשה: תורת הפּסיכולוגיה של ההמון ושל העמים. ההמון והעם – כן מחליטים רבים מהפּסיכולוגים – אם גם מצטרפים הם מחשבונם של האישים הפּרטים, אם גם כוללים הם בתוכם את מושג ה“סך הכל” של האישים הנפרדים, אף-על-פי-כן יש להם חוקים מיוחדים, שאיפות ונטיות מיוחדות, שאינם נובעים מסכום החוקים, השאיפות והנטיות של האישים הפּרטים. העם או ההמון הוא בריה בפני עצמה. “אין בכלל אלא מה שבפרט” הוא כלל גדול רק בחקירות מופשטות, אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, אבל הכלל הזה יהרס עד היסוד בבואנו להכניסו לתורת הפּסיכולוגיה של העמים. גם הרכבה כימית אינה משועבדת לכלל הנזכר. שני גופים בעלי סגולות ידועות מתחברים לגוף אחד שלישי, לגוף בפני עצמו, שאין בו אף אחת מסגולותיהם של הגופים שחובר מהם. ואם בהרכבה כימית כך, שסוף-סוף אינה אלא הרכבת יסודות חמריים, לא כל-שכן בהרכבה פּסיכולוגית, בשעה שאטומי הנפש הדקים מן הדקים באים לידי הרכבה.
לוא יהי כדבריהם. לוא יהיה העם דבר בפני עצמו, העומד ברשות עצמו, חי ומתנהג על-פּי חוקיו המיוחדים ואינו תלוי בדעתם של אישיו הפרטיים – אבל סוף-סוף אין מלך בלי עם ואין עם בלי אישים, ובכן צריך להיות שורר בהכרח איזה יחס בין האישים ובין העם, והיחס הזה צריך להיות בהכרח חיובי ובשום אופן אינו יכול להיות שלילי. יש אפשרות לברוא “יש” מיש אחר, אבל אי-אפשר לברוא יש מאין, והשלילי הוא עוד פחות מאָין.
הייתי יכול להביא דוגמאות רבות מדברי ימי העמים, להראות עד כמה מסובכת היא “שאלת העם”, כלומר, עד כמה קשה לנו למצוא בכל עם את חלקו העממי האמתי, אבל אסתפּק כעת רק בדוגמאות אחדות.
למשל:
העם האנגלי, המושל היותר גדול בים וביבשה, קרא מלחמה על עם הבוּרים, והוא עם קטן מועט באוכלוסין, יושב לבטח על אדמתו ואוכל את לחמו לשבע בזעת אפּיו. מראשית התלקח המלחמה ועד סופה נלחם העם האנגלי באכזריות נוראה, ובשאיפתו להשבית את הבורים מגוי ולהרוס את ממשלתם עד היסוד, הוציא לטבח את מבחר בניו הוא, ועשרות אלפים מהמה ירדו למלחמה לבלי שוב עוד לראות ארץ מולדתם. זהו מזונו של הנשק בשעה שגוי גדול הולך למרחבי ארץ לרשת משכנות בחרבו ובקשתו. העם האנגלי התהולל והשתגע מדי הקשיבה אזנו על דבר איזה נצחון קל במחנה גבוריו, תקע והריע והוסיף להוציא את בניו להורג. רבים החליטו אז כי העם האנגלי הוכה בסנורים, כי רוח עועים נכנס בו, וכי אך בעורונו המוסרי הוא עושה מעשים אשר לא יעשו על פּי היושר גם בשעת מלחמה. אבל הכי באמת ירד כה פלאים העם האנגלי, והכי לא שמענו מתוך המהומה הכללית אלפי קולות של אנגלים גמורים שמחו בכל תוקף ועוז נגד אליל האכזריות? והכי לא התקבצו אנגלים גמורים לרבבות לדבר משפטים את הממשלה ולדרוש כי תשיב חרבה אל נדנה?
בצרפת קרה אותו מעשה שהרעיש זה לא כבר את כל העולם. חבר אנשים נושאי משרות גבוהות במשטר הצבא פשעו וחטאו, איש איש כפי שהשיגה ידו, וכדי להוליך שולל את ההמון הגדול, בחרו הפעם להשתמש בשנאתו של אותו ההמון להיהודים, הבאה לו בירושה מדור לדור, והשעיר לעזאזל היה הקפּיטן דרייפוס היהודי. שרים גדולים, הגבוהים משכמם ומעלה מכל העם, כחשו, נשבעו לשוא, הקימו עדי שקר ויעותו משפּט במזיד, וכל זה עשו רק כדי לכסות על האמת, שלא יכלה להיות להם נעימה. העם הצרפתי כולו נמצא במשך שנים אחדות תחת השפעתו של משפּט דרייפוס, והקריאה “מות ליהודים” צלצלה בכל רחבי המדינה, אבל הכי באמת ירד כה פלאים העם הצרפתי, והכי לא קמו גואלי הדם לדרייפוס וגואלי האמת לעמם מתוך בני העם הצרפתי עצמם? והכי לא שמענו מתוך עצם המהומה העממית הזאת את הקריאה הגדולה: “הנני מאשים!”?
האם אינם נחשבים האנגלים שהתנגדו למלחמת הבורים והצרפתים שגילו את העול במשפּט דרייפוס לבחירי בני עמם, האם אנשים כאלה אינם עטרה לעמם?
בבואנו לדבר על-דבר ערכו של איזה גאון הננו מעריכים אותו לפי יצירי רוחו המובחרים. המשורר הגאון מחבר גם שירים בינונים או גם פּחותי-ערך, ולא על כל יצירי הצייר הגאוני מרחפת גדלותו. אולי צריכים אנו גם כן בבואנו לשפּוט על-דבר רוחו של איזה עם, להתבונן אל בחירי אישיו, לוא יהיו גם המעטים? אולי מצטרף העם אך מהאישים בעלי הנשמה היתירה? אין רצוני לאמר בזה, כי רק אנשים העומדים בשורה גבוהה חוננו בנשמה כזאת. יש שאנו מוצאים את הנשמה היתירה הזאת גם במבואות האפלים, והיא מתגלגלת תחת שואה. יש אנשים בינונים או גם נמוכים מבינונים לפי כשרונותיהם ומדרגת השכלתם, ובכל זאת עומדים הם במדרגה גבוהה בבחינת “בנים נאמנים” לעמם. ה“אני” העממי שלהם גובר על יצרם, על ה“אני” האישי שלהם, והם נכונים בכל עת לותר על הנאת עצמם ובלבד שיוכלו להיות לעזר לעמם ברב או במעט; ויש אנשים בשדרות העליונות, בעלי דעת, בעלי כשרון ובעלי נכסים, ולא השליטם אלהים להקריב משלהם בעד עמם אפילו פחות משוה פרוטה. המחזה הזה מצוי הוא כל-כך, עד שאחשוב למותר להאריך בדברים אודותיו. אם כן, באמרי כי אולי צריכים אנו להעריך את רוח העם אך על-פי בחירי אישיו – הנני מתכוון רק לבחירי האישים במובן העממי.
פעם אחת ישבנו במסבת רעים וספרנו כל אותו הלילה של פּסח ביציאת מצרים. אחד המסובים חוה את דעתו, כי רואה הוא את גודל הנס לא בעשר המכות, לא בקריעת ים-סוף ואף לא באכילת המן, כי אם… באחדותו של העם. עם של עבדים קם כאיש אחד חברים ומנתק מעליו בפעם אחת את כבלי הברזל – אך זהו מחזה היסטורי שאין דוגמתו.
צדקת רעי. גם האחדות הגמורה נעלה היא בלי ספק מכל הנסים והנפלאות, לוא… לוא אך היה הנס הזה בפועל.
“וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, מלמד שרק אחד מחמשה עלו… רבי אבין אומר: אחד מחמשים…”
צדקת, רבי אבין, פּסיכולוג גדול היית!
“ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל לבבל וישובו לירושלים ויהודה איש לעירו… כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים”.
תודתנו לך, רבנו עזרא. דייקן היית ולא הפרזת על המדה!
ובכל-זאת מספרת לנו ההיסטוריה, כי עם ישראל יצא מעבדות מצרים.
ובכל-זאת מספרת לנו ההיסטוריה כי עם ישראל יצר מעבדות בבל.
והעם הזה שיצא ממצרים ומבבל בנה לו את בית הבחירה ונתן לנו את התורה. והעם הזה הוא העם שנשמות רבות מרגישות עוד כעת שהן שורש מנשמתו הגדולה והעתיקה.
ובכל זאת – בטוח אני, – תספּר ההיסטוריה העתידה לדור, כי בסופה של המאה התשע עשרה למספּרם ובראשיתה לחורבן התעורר עם ישראל לתחיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.