אם גם משמיעים אנו לפעמים את תביעותינו בשפה רפה ובקול נמוך – אין לנו די אומץ לב להביע אותן בתור עם, שיש לו צרכים מרובים, הנובעים מתוך אופיו הלאומי המיוחד, ומסתפקים אנו תמיד במועט מן המועט. לנו חסרות הזכויות היותר אלמנטריות, שבלעדיהן אי אפשר לכל אדם להתקיים, והנה עינינו נשואות לקבלת הזכויות האלה, ואך עליהן מוסבות כל שיחותינו ותביעותינו, ושוכחים אנו, כי לא על הזכויות האלה לבדן יחיה עם שלם, החפץ לחיות לא רק באישיו. העם, הלאום – כך מטיפים לנו לקח חדש אחדים מסופרינו – הוא אך מושג מופשט. מה היא האידיאה הלאומית? הן מושגים כאלה, כמו מפלגה, מעמד, לאום, למרות ממשיותם המדומה, אינם אלא מושגים מופשטים. בפני עצמם אינם קימים, אינם חיים, אינם מרגישים, אבל חי וקים, מרגיש וחושב, שמח וסובל רק האיש, הנפרד. האיש הוא המרכז, יסודו של הכל. ובכן עלינו לדאוג רק בעד האיש, לברוא בעדו תנאי חיים כאלה, שיתנו לו את החופש הגמור להתפּתח לפי נטיות רוחו, ואושר הלאום יושג מאליו. אם תמלאנה תביעות כל האישים, יגיע ממילא כל העם למצב האושר. והלקח החדש הזה נשמע כעת, בשעה שהרוחות מתרגשות, בשעה שגם אנו נסחפים אחרי הזרם, בשעה שגם אנו חולמים ע“ד ישועה קרובה, שתוציאנו מן המצר, שאנחנו נתונים בו. והסופר הזה, שהבאנו את משפטו בדבר הלאומיות, איננו מהכופרים ברוח הלאומי, גם איננו מן המודים בו בזמן הזה ושוללים ממנו את זכות הקיום לעתיד לבוא. אדרבה, הוא מצדד בזכותו ומוצא, כי בלעדיו אי אפשר לכל עם להתקיים – אבל חושב הוא, כי מוטב לנו לעת כזאת לעזוב את ה”מפלצת המיטיפיזית “, שמצאה קן לה בכל מקצעות ספרותנו ומחשבותינו, ולעסוק אך בשאלת האיש, להפוך בו ולהפוך בו דכולא ביה, מפני שהוא המרכז, ואושר הלאום תלוי רק באשרם של אישיו הבודדים. ובסוף השקפתו מסיים הסופר הזה בעצמו בכי טוב ומוצא, כי העתים נשתנו, וכי כבר חדלו מהתיחס אל המושג “עם” “לאום” כאל מושגים שעבר עליהם זמנם, מפני שיותר ויותר מתברר הדבר שבהתעוררות ההכרה האנושית העצמית, ב”המלחמה בעד האישות" ובהתגלותה החפשית של נטיותיה וצרכיה צריכים אנו לפנות מקום הכי נכבד להכרה הלאומית. איך אפשר להתאים את האמור במשפט הזה עם המושג “מפלצת מיטיפיזית” – פתרון החידה הזאת אולי ידוע הוא לסופרו הנכבד של ה“וסחוד” – אנחנו מוצאים את הפתרון הזה רק בערבוב המושגים השורר במוחם של אחדים מסופרינו. וערבוב המושגים הזה אינו מושך אחריו רק טעויות הגיוניות ופסיכולוגיות עיוניות בלבד, כי אם מטשטש הוא את ההכרה בשעה שאנו דולים ממנה את תביעותינו הממשיות. עד אנה נהיה מוכרחים לחזור על האמתיות, שכבר אין מערער עליהן, שמושג הלאום אינו מחובר רק מסכום המושגים של האישים הבודדים, וכי יש בחיי כל עם ועם שורה שלמה של צרכים לאומיים ותביעות לאומיות, שבשום אופן אין אנו יכולים להוציא אותם מהצרכים והתביעות של האישים הבודדים כשהם לעצמם, ע"י ההיקש ההגיוני שאין בכלל אלא מה שיש בפרט. להיקש הזה אין כל יפוי כח גם בכל מה שנוגע לאיזו הרכבה כימית, ועוד יותר אין לו כל ערך בבואנו לשפוט על מחזות החיים הצבוריים והלאומיים.
שתי עובדות, שכמדומה לנו יכולות הן להפיץ איזה אור גם על המצב שאנחנו נמצאים בו, נביא פה לדוגמא. ידוע, כי אחרי שנתפרסמה “הכרזת זכויות האדם” אחרי המהפכה הגדולה בצרפת לא נחו ולא שקטו גם אז רבים מחברי “האספה הלאומית”, ששנאתם ליהודים היתה גדולה מאהבתם ל“האנושיות”, וישתדלו להוכיח בכל מיני סברות שבעולם, כי “זכויות האדם” המה לחוד וזכויות היהודים לחוד, וכי לא יהיה כל ניגוד פנימי אם לא ישנו אף במשהו מצב היהודים גם אחרי שנתפרסמו “זכויות האדם”. היהודים, שמספרם בצרפת ובאלזס לא הגיע יותר מלעשרות אלפים, היו מוכרחים לעמוד ממש על נפשם ולהוכיח, כי גם הם נכנסים בגדר בני אדם. ואמנם אחרי וכוחים רבים שארכו יותר משתי שנים רצופות, עלתה ביד סניגורי היהודים להכריע את הכף לצד זכות. אחד מן הסניגורים האלה היה חבר “האספה הלאומית”, קלירמון-טוניר. הוא היה מהנואמים הראשיים שעה שעמדה שאלת היהודים על הפרק, ובנאומו המצוין ביום כ“ג לחודש דצמבר שנת 1789 התמלטו מפיו גם דברים כאלה: “צריך להשיב את פני היהודים בתור לאום ריקם בכל אשר ישאלו. אבל ליהודים, בתור בני -אדם, נחוץ לתת כל הזכויות. נחוץ כי יהיו לאזרחים”. אם כן הבין כבר קלירמון-טוניר, ק”כ שנה קודם לתקופתנו אנו, כי יש הבדל גדול בין זכויות אזרחיות ובין זכויות לאומיות, וכי “זכויות האדם” אינן כוללות עוד בתוכן את זכויות הלאום. וקלירמון-טוניר לא היה כלל מצרי העין, אבל חשב בתומתו, כי “הנגשים והנרדפים” לא ילכו בעצמם בגדולות כמו אלה ולא יבקשו להם גם הנחות לאומיות. די להם ל“הנגשים והנרדפים” בזכויות אדם. מה שטענו אז הקטיגורים ידוע לכל. המה בכלל לא נבדלו בטענותיהם מהקטיגורים דהאידנא.
יאמרו לנו: לא הרי צרפת כהרי המדינות האחרות, ולא הרי סופה של המאה הי“ח כהרי תחלתה של המאה הכ'. בצרפת לא היה כל מקום לשאלות לאומיות. “הממשלה הצרפתית” ו”העם הצרפתי" היו רק שמות נרדפים למושג אחד, מה שאין כן במדינות אחרות, מחוברות מלאומים שונים. מלבד זאת התפתחו השקפותינו במשך מאת השנים האחרונה, ובדברנו כעת על החירות האישית, על “זכויות האדם”, כוללים אנו בזה גם את החירות הלאומית, מפני שהעדרה הוא ליקויה של החירות האישית המלאה. כדי להראות, עד היכן באמת מגיעה התפתחות הכרתנו הלאומית נביא את העובדה השנית לדוגמא. לא נדבר באריכות ע“ד אומץ לבם של אחינו המערביים בנוגע לתביעותיהם הלאומיות. כבר נמנו וגמרו כי עשר ידות לנו המזרחיים עליהם בנידון זה. ובכל זאת נועזה בשנה העברה הקהלה העברית בברלין להשתדל לפני הממשלה, כי מהיום והלאה יהיה למוד השפה העבריה, כלומר למוד יסודותיה ההתחליים, חובה על כל בני הנעורים המבקרים את בתי הספר של הקהלה ללמודי דת אל, מפני – כך בססה הקהלה העברית את בקשתה, – שאי אפשר לאדם מישראל לדעת את מקור דתו מבלי להבין לתרגם לכה”פ פסוק כצורתו, בזמן שהשפה העברית היא גם שפת התפלה כמעט בכל הקהלות העבריות בגרמניה, מלבד הקהלות המתוקנות הקיצוניות, שצריכות הן להחשב אך כפרט היוצא מן הכלל. מה ענתה הממשלה על ההשתדלות הזאת, השיבה אותה ריקם או מלאה אותה – אחת היא לנו בענין הזה, כי לא על יחס הממשלה לתביעות אנו דנים כעת. אבל היודעים אתם מי יצא נגד תביעתה של הקהלה הברלינית, מי מצא לו לחובה להוכיח את באי כח הקהלה על פניהם ולהראותם את משוגתם? – נגד התביעה הזאת יצא במאמר קשה וחריף העתון “פאָרווערטס”, האורגן של הסוציאל-דימוקרטים, זה האורגן המגין על חופש המפלגה היותר מרובה באוכלוסין והמדבר תמיד בשם החירות המוחלטת, והעתון הזה יצא לערער על צדקת התביעה הזו, לא מפני שמתנגד הוא בכלל ללמודי הדת בבית הספר, – הן זה לא כבר התוכחו רבים מגדולי הסוציאל-דימוקרטים בדבר השאלה הזאת ונחלקו בדעותיהם, ונמצאו גם מצדדים בזכותם של הלמודים האלה, – אבל יצא הוא לערער, מפני שלפי דעתו אינו שוה איבוד הזמן והכחות בידיעת איזו שפה מתה. לוא נגעה השאלה בלמודה של השפה הרומית, כי אז אפשרהיה עוד להתוכח, אבל להגן על קיומה של שפה כזו, שאין לה כל ערך אליבא דכולא עלמא, – כך חושב בעל המאמר הנזכר – זהו אחד מן האבסורדים אין להם כל יסוד. יוכל היות, כי בעל המאמר בעצמו יהודי הוא ונהנה משווי הזכויות האזרחיות ומהחירות האישית ואינו מרגיש כלל באיזו צרכים לאומיים, שאנשים המרחפים בעולם האצילות בדו להם מלבם.
לא כל אישי האומה מרגישים במדה אחת את הצרכים הלאומיים, ומפני זה אסור לנו לערב את המושגים של החירות האישית ושל החופש הלאומי, ואך קלות דעת היא מאין כמוה לבוא בשעה שהיא הרת תמורות רבות ותוצאות נכבדות ולהציג את “המפלצת המיטיפיזית”, להריק את האידיאה הלאומית מתוכנה ע"י כרכורי מלים בעלמא, כי אינה אלא מושג מופשט, שאין לו כל ערך בעולם המציאות. כשהתחדדה השאלה הפולנית במדינת פוזנא, וכשפנו אחדים מהפולנים למנהלה הראשי של מפלגת הסוציאל-דימוקרטים, כי יחוה את דעתו בשאלה הזו, ענה בעתון “פאָרווערטס” הנזכר, כי הלאומיות היא האישיות של עם שלם, וכי החירות הלאומית היא החירות האישית של העם. כשנוגעים בלאום אחר שָאני.
ושאלות רבות לאומיות, שאינן נובעות מהחירות האישית עומדות כעת על הפרק, ופתרונן תלוי במדה ידועה רק בנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.