הקריאה בתורה בשמחת תורה

* פָּרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה היא פרשת השבוע האחרונה בספר דברים החותם את החומש והפרשה האחרונה בתורה כולה. היא מתחילה בפרק ל“ג, פסוק א' ומסתיימת בסוף הספר, פרק ל”ד, פסוק י"ב. פרשת וזאת הברכה היא הפרשה הקצרה ביותר במניין המילים והאותיות, אולם יש בה פסוקים רבי חשיבות, קובעי־גורלות, המבארים את הבחירה האלוהית בבן שבט לוי, המביא את דבר האל הבורא, היוצר והמחוקק, השופט והמעניש, אלוהי ההיסטוריה וההשגחה, אלוהי החירות והצדק החברתי, המצוות והדין הדתי, לידיעת בני עמו. איש אלוהים המנחיל לעמו תורה משמים בלשון הקודש ובורא עבורו אופק נצחי מקודש, המגשר בין העבר המשותף של שבעת הדורות הראשונים של משפחת אברהם בן תרח, לעתיד המשותף של ׳יחד שבטי ישראל׳ - תריסר צאצאי יעקב, והשבט מספר הסיפור, שבט לוי, הנבדל מהשבטים האחרים בכך שאין לו נחלה בארץ המובטחת ואין לו אחוזה בארץ האבות, שכן נאמר לו שאלוהים לבדו הוא אחוזתו ונחלתו.

משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, שייך לשבט העתיק אוהב הדעת, מקדש הקריאה והכתיבה, שהקדים להבין שרק הלשון הכתובה היא אלוהית ורק השפה היא נצחית ואין־סופית, יוצרת, בוראת, מעידה וזוכרת, שכן איננה נחלתו הבלעדית של אף אדם ואיננה שייכת לאיש, איננה מתכלה עם השימוש בה אלא מתעשרת ומצטברת, ממשיכה ונוצרת, מתעמקת ומתרחבת, שפה עתיקה מקודשת ומתחדשת, אשר איננה בבעלותו של אף אדם אלא מסורה תמיד בשווה לכל לומדיה וקוראיה, כותביה ואוהביה, מפרשיה ושומריה, יוצריה ונוטריה.

עוד יש בפרשה זו, החותמת את החומש, הצבת גבולות בין ההיסטוריה של העם הקודמת לכניסה לארץ המובטחת, כשהוא עם ללא ארץ, הנכנס לארץ ללא עם, שכן על פי התפישה הכוהנית העתיקה המפורטת בספר היובלים, בארץ יושבים שבעה עמים מבני כנען שלא נועדו לשבת בה, משום שכנען הוא בנו המקולל של חם בן נוח, שנועד לרשת את יבשת אפריקה, ארצם של בני חם, ולא את ארץ ישראל אשר ביבשת אסיה, נחלתם של בני שם המבורך. דיוקנם השלילי של כל בני כנען יושבי הארץ, שבני ישראל, מצאצאי שם המבורך, חייבים להתבדל ולהתרחק מהם, מתחיל בקללה שקילל נח את חם בנו החוטא ואת כנען נכדו שלא חטא:

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

המאבק עם הכנעני היושב בארץ מסופר, כידוע, בפרשות רבות בחומש.

עוד נמצא בפרשה שתי פרידות דרמטיות: הפרידה הראשונה היא פרידה מדור המדבר, הדור המיוסר, שבו נולד בחבלי לידה קשים, עם בן חורין מתוך כבלי העבדות, הדור שחוזרים ומתרים בו שלא ישוב מרצונו למצרים בית עבדים, תשוקה שככל הנראה לא חדלה מזיכרונם של אלה שנולדו על גדות הנילוס הגואה ואדמתו הפורייה המניבה, המשביעה והפורחת. הפרידה השנייה היא פרידה מאבי הנביאים, יוצר העם, יליד מצרים, אדם מרחיק ראות, עניו מכל אדם אשר על פני האדמה, היחיד מבני אנוש שזכה לכך שאלוהים דיבר בו פה אל פה, וגילה לו את סוד העולם הנברא בספר, בסְפר ובסיפור, במחזור, במספר, בספירה ובמניין, בשבועה ובברית, בעדות, במצווה ובחוק. משה היה האדם הראשון שהיה “מדוגל בחירות”, שכן ראה בסבלם של אחיו המשועבדים מנקודת התצפית של ארמון מלך מצרים שבו גדל כנסיך מאז שנמשה מהיאור, והפך לגואל עמו משעבוד לחירות. משה ‘איש האלוהים’, כבד הפה וכבד הלשון, הפך לכותב הראשון של החוק האלוהי המכיר את גורל עמו הסרבן קשה העורף, ונודע כסופר בן שבט לוי מרחיק הראות, בעל התודעה ההיסטורית, המתאר את גורל עמו כמצוי תמיד בין שני הקטבים של שעבוד וחירות, גלות וגאולה, הפרת ברית ושמירת ברית, נאמנות וכפירה, יציאה מן הארץ וכניסה לארץ, קללה וברכה, ייאוש ותקווה.

בפרשה האחרונה נמצא את חתימת גורלו של הנביא, הסופר והמשורר, “המדוגל בחירות”, הרועה הנאמן, בן שבט לוי נטול הנחלה, המשרת בקודש ומופקד על ההוראה ועל הפולחן, מספר החומש ומחברו בשם האל הבורא, המצווה והמחוקק, המגלה והגואל.

פרשת וזאת הברכה, הפרשה החותמת את החומש, נקראת רק בשמחת תורה, וממהרים לדלג עליה כדי לשוב ולפתוח מחדש, שנה בשנה, בקריאת פרשת בראשית המופלאה.

בניגוד לכל שאר פרשות השבוע, שקוראים אותן רק בשבתות בסדר מחזורי קבוע, את פרשת ‘וזאת הברכה’ קוראים כאמור בחג שמחת תורה, שנקבע לציון סיום מחזור קריאת התורה על פי מנהג הקריאה הבבלי, שבו מסיימים את התורה כולה בכל שנה. העולה האחרון לקריאת הפרשה נקרא “חתן תורה”, ומיד אחריו קוראים לעולה נוסף, המתחיל לקרוא את פרשת בראשית, והוא נקרא “חתן בראשית”.

אביא כאן למטה את הטקסט המנוקד של הפרשה, לפניו אקדים משפטים מעטים ואוסיף הערות ספורות, אחרי כוכבית, על כמה מהפסוקים.

בפרשה זו נמצא יופי מרחיק ראות, תבונה מתבוננת עמוקה מני ים ועצב רב. העצב נובע מהפרידה מגיבור ספר דברים, משה בן עמרם בן קהת בן לוי, שלא היה אדם נבחר כמוהו בידי האל, לא לפניו ולא אחריו, כנביא רועה עמו וכסופר המנציח את סיפורו, ככותב דבר אלוהים וכמתפלל לכוח עליון, בכל הנוגע לייעוד של העניו בבני האדם, הסבלן וארך־אפיים ורב החסד שביניהם.

לא היה אדם כמוהו בכל הנוגע לקשר הישיר רב־ההשראה שבין אלוהים ואדם, בכל הנוגע להנהגת עם משועבד, המובל למסע הימלטות מעבדות לחירות בהשראה אלוהית, כנגד כל הסיכויים. גם לא היה אדם דומה לו בכל הנוגע לכתיבת ספר נצחי מקודש, מופלא בעומק חכמתו וביושרו, בעומק אנושיותו ותבונתו מרחיקת הראות, הכתוב בהשראה אלוהית, ברוחב דעת, עומק הבנה ורוחב אופקים, ספר המבקש דעת, אמת וצדק, שלום וברכה, תקווה, חוק, שוויון וחירות, בלשון הקודש, המצרף סיפור והיסטוריה, מיתוס ושירה, חוק ומשפט, צדק חברתי למשוללי החירות ולנטולי הנחלה ולחסרי בריאות הגוף, ומנסח חוקים חברתיים הנוגעים לזכויות העבדים, השפחות, היתומים והאלמנות, הנכים, העניים, הלוויים, הגרים, ולזכויות האדם, זכויות הצומח והחי וזכויות האדמה. ספר יחיד במינו שהשפיע על מיליארדי בני אדם בכל השפות במקור ובתרגום, ספר ששמו ספר הספרים, שכן קוראיו מהעת העתיקה ועד ימינו, ניהלו עמו דיאלוג הולך ונמשך מאין ספור כיוונים, דיאלוג שהנביע אין־ספור ספרים וסיפורים, ביאורים ושירים, מדרשים ואגדות, סופרים ומשוררים, אמנים וציירים, בעולם שנוצר בספר, מספר וסיפור, אשר שימש מקור השראה ותשתית אמונה לאין־ספור בני אדם מהאלף השני לפני הספירה ועד ימינו.

על מספר הסיפור האלוהי וגיבור הסיפור האנושי, ראוי לומר את המשפט שר' מנחם מנדל מוויטבסק, בעל “פרי הארץ”, אמר על מייסד החסידות: ‘היה היה דבר השם ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם, אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו ואחריו לעפר מי יקום’.¹ ואת המשפט שאמר האינטלקטואל הבריטי, בארון נואל ענן, (,Noel Annan (2000–1916 על בן דורו, סיר ישעיהו ברלין (1997–1909) מגדולי הוגי הדעות הליברליים היהודים במאה העשרים: ‘להכיר אדם גדול משמעו לשנות את הערכתך ביחס לשאלה מה בן אנוש יכול לעשות או להיות’.²

משה, שהוגדר בפי האל “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (במדבר י"ב ג) ונודע כאיש אלוהים, כמי שהתקרב אל הערפל ונכנס אליו וזכה לראות ולשמוע, לקרוא ולכתוב, מה שאף אדם לפניו או אחריו לא זכה ולא יזכה, ונודע כמנהיג אשר גאל את עמו מעבדות לחירות והפך כנגד כל הסיכויים עם עבדים מיוסר, מפוחד ובורח, לעם בן חורין, במסע ארוך במדבר במשך ארבעים שנה, מסע אותו החל בגיל שמונים, כשהוא ישיש בא בימים, כבד פה וכבד לשון. משה סיפר סיפור בלתי נשכח וברא עולם שלם חסר תקדים, בספר מספר וסיפור, שבו אלוהים הוא הגיבור המרכזי, הדובר המרכזי, הבורא, כורת הברית, אלוהי ההיסטוריה והחוק, הברית, הספר והמספר, אלוהי העתיד הידוע מראש, ההבטחה והגאולה, אלוהי העם והקהילה, המשפחה והשבט, אלוהים המנסח את ההבחנה החותכת בין הטוב והרע, הברכה והקללה, הקדושה והטהרה, השעבוד והחירות, לעומת הטומאה, החמס ושרירות הלב, הקנאות והזעם, העריצות והעבדות, אלוהי הגלות והגאולה, היוצר עולם מונותאיסטי נשמע, מדבר, אך נסתר מן העין, כנגד מציאות פוליתאיסטית דומיננטית, דוממת, אך נראית, נכספת ומצודדת ביופייה הנראה לעין.

משה בן עמרם משבט לוי, יצר לשון סיפורית חדשה יש מאין, לשון הקודש, ויצר מיתוס (סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו), סיפר סיפור שחלק ממשתתפיו על־טבעיים, וכתב חיבור שאין דומה לו, המצרף היסטוריה וחוק, מוסר ושירה, ייעוד והגשמה, צדק חברתי ומצווה, דמיון ומציאות, עבר עתיק ימים, הווה מאתגר ועתיד מובטח, אשר הפך תשתית לזיכרון תרבותי בן אלפי שנים של כל העולם המונותאיסטי.

משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, שביעי לאברהם אבינו, נודע כנביא וגואל, כמנהיג וכמתפלל, כמשורר, כמספר ומחוקק, כנושא ונותן עם אלוהים על שכוך זעמו והגנת עמו, וכמי שידע לנסח את ההבדל הברור ביותר בין טוב לרע, בין ברכה לקללה, בין חירות לעבדות, בין אמת לשקר, בין שפע ושגשוג לבין חורבן ונשייה, בין חיים ומוות, בין חמס ושרירות לב וכליה, לבין צדק ויושר, המשכיות, רציפות ושגשוג, וכמי שידע להציב גבולות ולפרוץ גבולות, וכמי שהיטיב לשורר ולהפליא בחוכמתו ובתבונתו, וגם נודע כאדם הראשון והיחיד בעולם, אשר ספר שכתב על אל מופשט ועם עתיק, או ספר שבו הוא הגיבור המרכזי, או ספר המיוחס לו שבו הוא מנהיג את עמו מעבדות לחירות ומהמדבר לארץ המובטחת, הפך לתשתית לתרבות שלמה ששרדה מהעת העתיקה ועד ימינו.

כל ההיסטוריה היהודית, כל התרבות היהודית וכל העולם המונותאיסטי, מיוסדים על מאתיים העמודים של החומש, בכלל, ועל ארבעת ספרי החומש שמשה הוא גיבורם, בפרט. אולי זה הספר הראשון בעולם המחבר בצורה שאין דומה לה, בין ראשית ההיסטוריה הכתובה, שמקורה באל בורא ומחוקק ומציב גבולות בראשית עידן הכתב, שרק אתו מתחילה ההיסטוריה - כל דבר קודם להמצאת הכתב לפני כ־5785 שנה, הוא רק פרה־היסטוריה - ורק איתם, עם הלשון הכתובה הספר והכתב, עם הקריאה והכתיבה, העדות והתעודה, מתחיל העבר האנושי המתועד, הקשור ברוחב אופקים החורג מגבולות הזמן והמקום, וקשור בעדות, בלוח ובתעודה, במחזור, בברית ובזיכרון, ובין העתיד המובטח בארץ היעודה בברית כתובה, הארץ המובטחת לעם שנברא בראשיתו בחלום וחזון והתגלות, בשבועה, בעדות ובברית, במחזור שביעוני נשמע, משבית מקודש של ‘מועדי דרור’, ובמחזור רציף נראה של חסדי הבריאה הנקרא בשם ‘מרכבות השמים’, עם שנולד בייסורי העבדות ובכיסופי החירות, ונברא בחוק ובמצווה, תורה ומשפט, במחזור ומניין, בספר מספר וסיפור.

ובכן, איך מסתיימת פרשת חייו של הנביא הישיש, הרועה כבד הפה וכבד הלשון, הגואל, המשורר העניו, שהחל את המסע הגדול בגיל שמונים והנהיג אותו עד גיל מאה ועשרים, הסופר והמחוקק, המספר הכותב והמתעד מרחיק הראות, שאין שני לו, המנהיג ואיש האלוהים המוגדר כ’מדוגל בחירות'? בברכה, בשירה ובתעלומה.

פרשת וזאת הברכה פותחת בפסוק:

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.

וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ

מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ] [דָּת] לָמוֹ.

* משה פותח בתולדות אלוהים שנגלה במדבר הצחיח, ארץ צייה וישימון, בסיני, מחוץ לתחומי הארץ הנושבת, בין רכסי הרים, בין סיני, פארן ושעיר, באור זורח, באש דת למו.

יתכן שהניב מרִבְבֹת קֹדֶשׁ צריך היה להיות מרכבות קודש.

אולי יש בספר תהילים סח, י“ח־י”ט רמז לפסוק זה בקריאה כזו, המציעה רכב אלוהים או מרכבות קודש, ומזכירה את סיני בזיקה לאדם שעלה למרום והביא מתנות, המדרש הציע שמדובר במשה שעלה הר סיני, למרום, ושב עם התורה הנקראת מתנה בין שמותיה הרבים:

רֶכֶב אֱלֹהִים, רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן; אֲדֹנָי בָם, סִינַי בַּקֹּדֶשׁ.

עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי – לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם;

*

אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

*

יתכן שפסוק זה לא נכתב בידי משה, שאינו נוהג אף פעם לדבר על עצמו בגוף שלישי. התורה נקשרת כאן במצוות שציווה משה, והיא מורשה משותפת לכל קהלת יעקב, כלומר לכל תריסר בני יעקב וצאצאיהם לאורך הדורות, המהווים את קהילת הזיכרון של עם ישראל לדורותיו.

*

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

*

הביטוי הנפלא יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, הוא הבסיס לאחריות ההדדית של כל שבטי ישראל מאז ומעולם, לערבות ההדדית ולגורל המשותף. אין מדובר כאן בחזקה של יחידים, של מעטים נבחרים יחידי סגולה, אלא במורשה משותפת לכל קהילת יעקב המהווה את יחד שבטי ישראל. כל שבט שונה מזולתו ויחיד לעצמו, אבל כולם בני יעקב, בן יצחק בן אברהם, היורשים את מורשת אבותיהם המשותפת, את קהילת הזיכרון של יחד שבטי ישראל.

מכאן ואילך מברך משה בן שבט לוי את השבטים שכולם בני יעקב ולאה, יעקב ורחל, יעקב ובלהה או יעקב וזלפה. כולם בנים לאב אחד ולאימהות שונות המצטרפים כאחד ל’יחד שבטי ישראל':

*

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.

*

ראובן בן לאה, בכור האחים, היה אמור לזכות בברכה ייחודית אולם בשל חטאו עם בלהה שפחת רחל, פילגש אביו יעקב, ובשל חלקו במכירת אחיו הקטן, יוסף בן רחל, הוא הודח מכל מעמד ייחודי בסיפור המקראי. אחיו השני על פי סדר ההולדה, שמעון, נמחה מסיפור השבטים.

* כאן אמורה הייתה לבוא ברכת שבט שמעון, אולם היא נעדרת. שמעון נעדר מהברכה, אולי בגלל חלקו של שמעון בפרשת רצח אנשי שכם, אולי בשל חטא ראש שבט שמעון, זמרי בן סלוא, עם כזבי בת צור, בפרשת פנחס, ובשל חלקו במכירת יוסף.

*

וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר

שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ

יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.

*

* יהודה בן לאה, ההופך לאח הבכור, זוכה בברכה מיוחדת שאלוהים ישמע את קולו ויעזור לו בהתגוננות מפני אויביו. יהודה הוא כידוע שבט המלוכה, השבט עמו מתחתנים בני לוי, והשבט חוצה הגבולות שצאצאיו קשורים בחטאי גילוי עריות מצד אחד, ובמשיח בן דויד העל־זמני הקשור בלידתו בגילוי עריות, מצד שני. משיח בן דויד הוא מצאצאי חטא יהודה ותמר, הוריהם של פרץ וזרח שנולדו מגילוי עריות אסור, מצד אביו, ומצד שושלת אמו, רות המואבייה, היא מצאצאי גילוי העריות ממנו נולדו מואב ועמון לבנותיו של לוט. המשיח העל־זמני, חוצה הגבולות על פי האגדה, חייב להיוולד משושלות גילוי עריות חוצה גבולות, כי מוצאו מ’זרע אחר'.

*

הברכה הבאה היא בעלת חשיבות ייחודית וארוכה מהברכות האחרות בשל מעמדו הייחודי של שבט לוי, שבטו של משה בן עמרם, נכדו של לוי מצד אמו, מספר הסיפור ונושא הסיפור, המחולק לכוהנים וללווים, שבט המוקדש כולו לעבודת הקודש. רק לשבט לוי נאמר: בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה

*

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ

אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו

וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה

מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.

* משה הוא בן שבט לוי מצד אביו ומצד אמו. אמו, יוכבד, היא בתו של לוי בן יעקב, ואביו, עמרם בן קהת, הוא נכדו של לוי, וברכתו לאחיו שונה מכל ברכה אחרת, שכן לוי הוא השבט היחיד המופקד על הנחלת הזיכרון המסופר בחומש ועל הוראת משפטי האל וחוקיו לכל העדה כולה, כשם שהוא השבט היחיד הנבחר לעבודת הקודש במשכן ובמקדש, עבודה הקשורה בשמירת גבולות טומאה וטהרה במרחב, ושמירת מחזורי הזמן הנצחיים, הנראים והנשמעים בחלל שסביבו נערכת עבודת הקודש. עבודת הפולחן או עבודת הקודש מורכבת מהעלאת מחזורי קרבנות, מחזורי קטורת ומחזורי שירה המבדילים בין קודש לחול (עולת התמיד הועלתה על המזבח דבר יום ביומו פעמיים ביום, בוקר וערב, ועולת השבת מדי שבעה ימים, בנוסף לעולת התמיד) ובין ימים רגילים (עולת התמיד בוקר וערב) לימי מועד משביתים המחולקים לשבעת מועדי ה' (עולת המוספים) ובין ימים רגילים לראשי חודשים (עולת החודש). לכל אחד מימי השנה, לכל אחת מ־52 שבתותיה, לכל אחד משבעת מועדיה בשבעת חודשי השנה הראשונים, ולכל אחד מתריסר ראשי חודשיה וימי ארבע תקופותיה, היו לא רק קרבנות מיוחדים אלא גם שירים מיוחדים ותהילים מיוחדים שהושרו בידי הכוהנים והלוויים בזיקה להעלאת מחזורי הקרבנות ומחזורי הקטורת, כמפורט בסיום מגילת תהלים שנמצאה במערה ה־11 בקומראן.

השירה, הנגינה ועבודת הקודש, הנשמעת בשירת הקודש, נשמרה לכוהנים וללוויים בלבד, כמו האחריות על כל פרטי חישוב מחזורי הקטורת וחישוב מחזורי הקרבנות ושמירת חשבונות מחזורי המשמרות, שערכו את הסינכרוניזציה בין מחזורי הזמן הרציף בעולת התמיד ועולת החודש, לבין מחזורי הזמן המשבית בעולת השבת ועולת המוספים, אלה ששמרו לבדם את משמרת הקודש של מחזורי הזמן הנשמעים, המשביתים, המקודשים, במחזוריות שביעונית נצחית מקודשת בברית, הנקראים ‘מועדי דרור’ ו’מקראי קודש', ואת התאמתם הסינכרונית עם המחזורים הנראים הרציפים והמבורכים במחזוריות רבעונית־תריסרית נצחית, המסורה בשווה לכל באי עולם, הנקראים ‘מרכבות השמים’.

ברכת משה קושרת את בני לוי באורים ובתומים, כלומר בעבודת המשכן, אך גם בזיכרון ההיסטורי הקשור בקנאות מתבדלת, נוקמת ותוקפנית, מציבה גבולות (הריגת בני שכם בעקבות אונס דינה) וקשורה במסה ומריבה. משה מזכיר בברכתו ללוי את קנאותו האל־אנושית חסרת הרתיעה, הכוללת התנכרות לקרוביו בשם האל, שבזכותה התברך בירושת ברית עולם של הכהונה ובזכות הבלעדית לברך ולקלל, לטהר ולטמא, ללמד ולהורות.

בחטא העגל לוי התנכר לכל קרוביו והרג בהם אם חטאו (שמות לב, כ“ו־כ”ט), הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו [בָּנָיו] לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

הברית שבין שמים וארץ, המתחילה בשבת אות הברית בספר בראשית, ממשיכה בברית בין הבתרים ובברית סיני, ובברית כהונת עולם שניתנה לבני אהרון הלוויים, קשורה בחובה המיוחדת של שומרי הברית ונוטריה:

"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ".

שני דברים מצווה משה על שבט לוי, ורק עליו, להורות וללמד את התורה לכל בני ישראל, כלומר, לשמור ולנצור את התשתית המחזורית המקודשת של קהילת הזיכרון, הקושרת ב“אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, בין העבר, ההווה והעתיד של ‘קהלת יעקב יחד שבטי ישראל’. ברית זו הנשמרת בידי משמרת הקודש, נקראת מהתורה הכתובה בידי בני לוי במחזורים שביעוניים נצחיים משביתים של מועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור, משום שעליהם להנחיל את הזיכרון הקהילתי שבת בשבתו לכל העדה, ויום ביומו לכל ילדי ישראל ממין זכר, הלומדים מראשית ילדותם לקרוא בסיפור הקהילתי המקודש של קהילת הזיכרון.

מלבד שמירת הזיכרון הכתוב והנחלתו לעדה כולה במחזור הנצחי של מועדי ה' מקראי קודש, המורכב כולו מחלוקות שביעוניות, דהיינו שבת, שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה בין ניסן לתשרי, שמיטות ויובלים, בהם כולם שובתים ורק בני לוי עובדים, על בני לוי מוטל לעבוד את עבודת הקודש סביב המזבח במשכן ובמקדש, במחזור המשמרות, המופקד על שמירת מחזורי הזמן המשבית והזמן הרציף.

אלוהים מתבקש לברך את שבט לוי: בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה. כדי להשלים משימות אלה של שומרי משמרת הקודש ומחשבי מחזורי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים ביחס למחזור החודשים והשנים, הכוללות הוראה מתמדת, חישוב מועדי ה' מקראי קודש במחזוריות שביעונית, ושמירת מחזורי פולחן נצחיים בידי משמרת הקודש, במשכן ובמקדש, ועיסוק בכל חובות הלוויים הנוספות המפורטות בחומש, שבט לוי לא נחל נחלה בארץ ולא היה משועבד לעבודת האדמה, אלא היה חייב ללמד ולהורות כל השנה את כל ילדי העדה ממין זכר, מלבד שבועיים שלושה בשנה אשר בהם שרתו הלוויים הכוהנים במחזורי כ“ד משמרות הכוהנים במקדש לצד כ”ד משמרות הלוויים. על בני השבט מוטלות חובות רבות ומצוות רבות, שרק הם מבצעים וכל האחרים פטורים מהן. למעלה מארבע מאות מצוות, מכלל שש מאות ושלוש־עשרה המצוות, מוטלות על בני לוי לבדם ככוהנים וכלוויים.

* כאן מסתימות הברכות לבני לאה הראשונים, רק שבט יהודה ושבט לוי זכו לברכה ייחודית.

מכאן הברכות לילדיה של רחל.

לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן.

* בנימין, בנה הקטן של רחל, אשתו האהובה של יעקב, זכה למעמד מיוחד כידיד ה'.

בנם הבכור של יעקב ורחל זכה לברכה מיוחדת:

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ

מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.

וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.

וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם.

וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה

תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו

בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ

וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.

*

אין ספק שיוסף ובניו, אפרים ומנשה, זכו בברכה מיוחדת עתירת יופי והבטחת שפע, שגשוג, מתק ושובע בשדות ובעדרים מצד אחד, הטומנת איום בכוח מיוחד, מצד שני.

*

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ.

עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק

כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל.

*

שבט זבולון ושבט יששכר, בני לאה, הם השבטים שגרו לאורך חופי הים התיכון ופרנסתם ושגשוגם היו קשורים במיצוי האפשרויות הקשורות בים ובחוף החולי, ובאוצרות הטבע הגנוזים בהם הקשורים באמנות, בטוויה ובמסחר, החל בקונכיות הארגמן (תכלת שני וארגמן מקורם בקונכיות על חוף הים התיכון בסביבות צור וצידון), ובצדפים וכלה בדגים ובדיג, ובהזדמנויות הכלכליות והמסחריות שהיו טמונות בקשר בין נמלים שונים בים התיכון ובמסחר ימי בסירות, ספינות, אניות ורפסודות.

*

גד ואשר הם בני זלפה, שפחתה של לאה, ודן ונפתלי הם בני בלהה, שפחתה של רחל.

וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.

וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.

וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן.

*

וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.

וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר

יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ.

בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ.

*

* הברכה לשבטים, בני האימהות ובני השפחות, מסתימת בברכת האל הנצחי הכול יכול ורב הכוח ובברכת הגנתו רבת העוצמה על ישראל עמו:

אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים.

מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם

וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.

וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב

אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל.

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ

וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ

וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

*

מכאן ואילך מתוארת פרידת משה מהעולם בגיל 120 שנה, כשהוא מתבקש לעלות לפסגת הר נבו ממנה יראה את הארץ שאלוהים נשבע לאבותיו לפני שבעה דורות, הארץ הטובה אשר אליה לא יגיע. המדובר ברצף שבעת הדורות שספר בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים מספרים את סיפורם, רצף שראשיתו באברהם בן תרח ואחריתו במשה בן עמרם, שסיפורם הוא התשתית המיתולוגית־היסטורית של העם היהודי ושל השפה העברית, של ההיסטוריה היהודית ושל הספר העברי הראשון המייסד את העולם המונותאיסטי, המושתת על ספר, מספר וסיפור, ומיוסד על החוק המקראי, התורה, המצווה, ההבטחה והברכה, החזון והברית.

ראוי לזכור שכל ההיסטוריה היהודית מתחילה בהיסטוריה מיתית המשלבת בתבונה ברית אלוהית רבת עוצמה וכשל אנושי רב ייסורים, חוזר ונשנה, של משפחה נודדת אחת לאורך שבעה דורות רצופים, שבניה ובנותיה נודדים בין אור כשדים וחרן שבארם, בין בית אל, חברון ובאר שבע, מצרים, ארץ גושן, הפירמידות, ים סוף, סיני וערבות מואב, ערב הכניסה לארץ: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. כל הברית המקראית מיוסדת על שבועת השביעיות הנצחית. השביעי בדורות האדם נלקח לשמים כדי ללמוד לקרוא, לכתוב, להעיד, לזכור ולחשב (חנוך בן ירד) את לוח השבתות, השמיטות והיובלים. מורשתו של בעל הספרייה הראשונה מונחלת לאברהם והוא מנחילה לבנו ולנכדו ואלה מנחילים אותה לבניהם ונכדיהם וניניהם. משה מלמד את עמו את ברית השביעיות המשביתות והמקודשות של מועדי דרור וברית עולם, כשהעם נגאל מעבדות לחירות כשהוא נותן לו לוח (שמות י"ב ב) ומלמד את שבועת השבתות ‘מקראי קודש מועדי דרור’, את שבועת שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים בשנה, בהם צומחים שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, המבשילים כולם בין ניסן, החודש הראשון, לתשרי, החודש השביעי. ומלמד את שבועת השמיטות והיובלים המשביתים את הארץ במחזוריות שביעונית נצחית מקודשת של ויתור על ריבונות אנושית מדי שבע שנים (שמיטה) ומדי שבע שביעיות שנים (יובל) כדי להבטיח דרור, חירות, חופש ושוויון, צדק, ברכה ושלום (ויקרא פרקים כ“ג, כ”ה, כ"ו).

*

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן.

וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.

וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

*

רחל המשוררת, רחל בלובשטיין, היטיבה לשורר רגע דרמטי זה:

מנגד

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

*

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר

וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

*

* המסורת היהודית המקראית איננה מאמינה בקברים מקודשים, בקברי צדיקים או בפולחן המוות של הקדושים. היא מקדשת את החיים שראשיתם סמויה מן העין, כשאדם זוכה ברוח אלוהים חיים, היא מקדשת את ההפשטה הסמויה מן העין, ‘ורוח אלוהים מרחפת על פני המים’, והיא מקדשת רק את הנשמע והנעלם והבלתי מוגבל, ולא את הנראה והמוחש המוגבל בגבול ומגע, החסר רוח חיים.

* משה זכה לאריכות ימים מופלאה כזו שמותנית בעצמאות, בצלילות הדעת ובבריאות הגוף:

וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

*

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

*

* אנו למדים כאן ובכמה מקומות קודמים בחומש, כמו בסיפור המבול, או באבל על אהרון (במדבר כ, כ"ט), שהחודש המקראי מונה 30 יום. הוא איננו תלוי במאורות אלא אך ורק בחישוב ומספר קבוע וידוע מראש.

*

* עם מות משה, במלאת ימי האבל, חודש בן שלושים יום, ההנהגה עוברת ליהושע בן נון משבט בני יוסף, המחונן במעלה נפלאה: מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, התכונה הנחוצה ביותר למנהיג, והמקרא מלמד אותנו במפורש שאין ירושה שושלתית של בני שבט לוי בכל הנוגע להנהגת העם, מה שאין כן הכהונה הגדולה העוברת בירושה שושלתית מאב לבן. מי שהאל בוחר בו או הנביא או המנהיג בוחר בו מכלל שבטי ישראל, בשל המעלה שהוא מצטיין בה, וסומך ידו עליו, הוא הממשיך.

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.

לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

*

אסיים בקטע חסידי נפלא על ראשיתו של משה הגואל, בן החורין האמיתי, שחי כל חייו כהתגלמות הענווה, החכמה, הצניעות, הפשטות והחירות, הקריאה והכתיבה, ההנחלה וההוראה, האחריות והמסירות לקהילה כולה, קטע שכתב ר' יעקב ליינער בן מרדכי יוסף מאיזביצא, בספרו “בית יעקב”, שמות, לובלין תרס“ד, יד ע”ב:

“ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו. כי מים הם משוללים כל גוון ורומזים לרצון פשוט וזה מורה שמשה רבינו לא היה לו שום רצון וחשק רק לאור השם יתברך ולא היה לו שום נגיעה משום דבר רק כל כוונתו היה לטובת כלל ישראל […] משה לא היה לו שום כונה ונגיעה לעצמו רק ה' אלוהינו ה' אחד, זה היה מפורש אצלו בכל רגע ולכן היה משה רבינו עליו השלום הבן חורין האמיתי שאם לא היה בן חורין אמיתי לא היה נבחר מכל ישראל לגואל […] והוא גאל כל ישראל לפי שהיה מדוגל בחירות!”

*

ההפטרה של פרשת ‘וזאת הברכה’ שבה מסתיימת התורה במחזור הקריאה השנתי, היא פרק א של ספר יהושע, הבאה ללמד על רציפות העולם המקראי המותנה בשמירת הכתוב בתורה ככל שרק אפשר, במימוש הבריתות וההבטחות האלוהיות ובהמשך ההנהגה הנבחרת בידי אלוהים:

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר. ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ג כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם. ה לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. ו חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ח לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.

י וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר. יא עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ. יב וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. יג זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה לֵאמֹר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. יד נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם. טו עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. טז וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. יז כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה. יח כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ.

דמותו של משה בן עמרם כגואל ומשחרר היתה מקור השראה למנהיגים גדולים שרצו להפוך את גורל עמם: ד"ר מרטין לותר קינג הבן (‏15 בינואר 1929–4 באפריל 1968) היה כומר בפטיסטי אפרו־אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של שחורים בארצות הברית, הוגה דעות מרכזי של התנועה לזכויות האזרח, וזוכה פרס נובל לשלום - ראה את עצמו בדמות משה וכך אמר בנאומו האחרון בטרם נקטעו חייו בידי בן עוולה.

ב־3 באפריל 1968 נשא קינג את נאום ‘הייתי על פסגת ההר’ בכנסיית מסון טמפל של הקהילה הפנטקוסטית האפרו־אמריקאית. בנאום שבראייה לאחור נראה נבואי הוא אמר:

“אני לא יודע מה יקרה עכשיו, ימים קשים עומדים לבוא. אבל לי זה לא משנה, אני הייתי על ראש ההר, ולא אכפת לי. כמו כל אחד אני רוצה לחיות חיים ארוכים, לאריכות ימים יש ערך. אבל אני לא מודאג בעניין זה עכשיו, אני רק רוצה לעשות את רצון האלוהים והוא זה שהביא אותי להר ואפשר לי לעלות אל ראש ההר. ואני הבטתי משם, ואני ראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אזכה להגיע לשם אתכם, אבל אני רוצה שתדעו הערב שאנחנו כעם נגיע לארץ המובטחת. לכן אני מאושר הערב, אני לא מודאג משום דבר, אני לא פוחד משום אדם, עיניי חזו בתפארת בואו של האל”.

ב־4 באפריל 1968 נורה הכומר הבפטיסטי, ד"ר מרטין לותר קינג, שעורר את עמו לחירות, אולם חזון השחרור שהבטיח לבני גזעו המשועבד, בהשראת משה רבנו, משחרר העבדים, התגשם במאה העשרים ואחת.