(בנשף הסופרים בירושלים, סיון תר"ץ). 🔗
רבותי! ענין הנשף הערב ברור לכם לשם מה הוא, ובכל זאת לא ברור הוא, כי אילו היה ברור בהחלט, לא היינו מסובים יחד.
אתחיל בספור מעשה שאני הייתי נושאו. כשנסעתי לחופה שלי, הוברר, שהעגלה המלאה מחותנים שכחה את החתן, כלומר: אותי. אין זה דבר בדוי, כך היה באמת. ותארו לכם את מצבי בתור חתן, שהייתי צריך לרוץ ברגל אחרי העגלה עד שנזדמנה לי בדרך עגלה אחרת וישבתי בה ובעזרתה הדבקתי את עגלת המחותנים ונדחקתי בקושי לתוכה.
מקרה זה מזכיר גם את ענין הספרות העברית בכלל והארצישראלית בפרט, שהיא בבחינת “חתן שנשכח”. אני אחד מאלה, שמעולם לא חשב את האמן העברי, הסופר העברי, בבחינת חתן הפטור מכל המצוות. יש חושבים, שהאמן-הסופר-המשורר יוצא ידי חובתו ביצירה שלו, והוא למעלה מכל החובות וה“שלחן ערוך” והמצוות, הוא פטור מכל החובות הלאומיות, ורק “סתם” בן-אדם חייב בהן. אני מעולם לא נתתי זכות כזו ליוצר העברי. זכות אחת יש לו – לשמור על זכותו המגיעה לו כמו לכל בן-אדם. הוא אינו נטול זכויות.
איני יודע, וקשה לי להבין זאת עד היום: מפני מה הסופר העברי והספרות העברית וכל יוצרי התרבות העברית נעשו בבחינת קבצנים ואורחים לא-קרואים בחתונה? מתיירא אני להגיד את הסבה, אולם עובדה היא, שמיום שעלתה הציונות המדינית, נדחפה הספרות הצדה – מתחלה בעדינות, ואחר-כך לאט לאט נדחפה לא רק מן המרכז אלא גם מן ההיקף, עוד מעט ויהיה מקומה מחוץ לתחום.
ובאמת הלא רק דרך הספרות העברית הגענו לתחיה הציונית; לולא היא לא היינו מגיעים עד הלום. כל הספרות במשך מאה וחמשים שנה היתה הכשרה לתקופת התחיה שלנו. מי שאינו מבין זאת – סימן הוא שלא עמדו רגליו על הר סיני של הספרות העברית. ואפילו סופרי ההשכלה, שרואים אותם אי-לאומיים, הכשירונו והביאונו עד הלום. אבל דבר זה לא יכחיש שום איש, שמסמולנסקין ואילך היתה הלשון העברית היחידה, שזקקה את הלאום, והיא הביאתנו עד התחיה, מפני שהיא היתה המדריכה. ואם הציונות העברית והספרות שלה, בכל הלשונות ששמשו את התחיה שלנו, נעשו עכשיו לשמשיה של התנועה, – הרי המומנט הזה הוא הוא שהסיח את הדעת מקיום הספרות כבעלת ערך עצמי, ספרות הנושאת את האידיאלים הנצחיים, המשמשת כולה מבע לכל מחבואי הנפש של האומה. והתפקיד, שנמסר לה – לשמש תעמולה, הוא שהזיק למקומה בהכרת האומה. ודוקא כאן אנו מרגישים את העלבון בקיום ספרותנו המשמשת לתעמולה. חלק גדול מן הסופרים העבריים נתפרדו איש איש למפלגתו ומשמש אותה בעיקר כאיש תעמולה, הקשורה באמביציות ובנמוקים שונים שאין להם שחר, ולא תמיד הם נובעים מתוך מצפוני הנפש הלאומית ורוח האומה. וכך הם הולכים וניתקים מן הכוחות הצפונים, הנמצאים במעמקי נפש האומה. וממילא גם כבוד הסופר הולך ופוחת.
יש הרושם, כאילו כל יוצרי הספרות הם לא בתוך מרכז התחיה, אלא מן הצד, ואם תמצאו, שראשי המנהיגים שלנו אבד להם הקשר עם הספרות – אל תתמהו על זה. איני מדבר כאן על חסרון תקציב לתרבותנו. אולי טוב לספרות, שאינה סמוכה על שלחן התקציב, ואינה כעבד המשמש על מנת לקבל פרס. אבל הסח-הדעת זה מפחיד מאד. מלבד החנוך, שהוא מוכרח לתפוס מקום בבנין שלנו, – כי בלעדיו הכל יתפורר, – בקשו-נא וראו, אם תמצאו בכל מנהיגי עבודת הציונות והבנין דאגה אחת לכל צורות גלוייה של הספרות.
כבר נזדמן לי לדבר פעם על היחס מצד ההמון הציוני ללשון העברית כשלעצמה, שהיא תנאי הכרחי לקיומנו בארץ. ואתם יודעים את היחס מצד ההמון ומנהיגיו אל ועד הלשון. עד היום לא הגענו לידי הכרה, שדוקא כאן בארץ ישראל אי-אפשר לנו להתקיים בלי אקדמיה לשונית, כי לשון בלי אקדמיה אינה מספיקה. ללשון המתפתחת מאליה יש לצרף גם כונה של אנשים המתיחדים לשם זה. ודוקא לשוננו, שאינה לשון הרחוב אלא לשון הספר, זקוקה לאנשים שיקריבו את עצמם כל הימים לשם “חפוש בספר”. ואף על דעת איש לא עלה הדבר הזה, ואף איש לא הבין מה שהבינו המצריים, שיסדו אקדמיה לשונית המתקיימת על חשבון הממשלה.
יש לנו בארץ ישראל כשלש מאות סופרים ועתונאים. המרגישים אנו במציאות קיומם בארץ כקבוץ הממלא תפקיד בקיומנו בארץ? ידוע הדבר, שלספרים מקוריים אין מו“לים. ואם יש כבר מו”ל מרחם – אין קונים לספרים. מציפים את השוק בתרגומים. איני מתנגד להם. אבל אם הם מחניקים את המקור, אין תקוה לחנוך, כי החנוך צריך להתפרנס מן המקור העברי. מאין יקח המורה חומר לפרנס את נפש הילד, את רוחו, ולקשר אותו עם העבר שלנו, עם כל התוכן הרוחני ועם העתיד שלנו הנובע מן העבר? הגיעו בעצמכם: אילו היו הספרות הגרמנית והרוסית מלאות תרגומי-מופת ואין להם סופרים מקוריים משלהם! הרי ספרות כזו אינה ראויה לשם ספרות! ואם נמלא את ספרותנו בתרגומים ולא ב“מקור”, שהוא חוט השדרה של הספרות, הרי זה יהיה חלל ריק. אין מפרנסים אומה ב“טפל”, בתרגומים, כי הם לא ימלאו את מקום ה“עיקר”.
הספרות, שהיתה לנו בת-לוי בגולה, דוקא כאן נדחפה אל הדלת והמזוזה ונעשתה לשמשת המפלגות והתנועות כבעלת תעמולה. אבל היא נדחתה מן המרכז, ואין לה מקום בלב, ורואים אותה כאילו אינה. לפעמים אני שואל את עצמי: אולי זה אשמת הסופרים עצמם? אולי אינם יוצרים דברים חשובים, לפיכך אינם שופכים ממשלתם על הקהל שלנו, שישים לבו אליהם. אבל חושבני, שדעה כזו תהא מוטעית. ספרותנו בכל הדורות, ואפילו בימי התנ"ך, וכל שכן בימי התלמוד, היתה גם-כן בת-לוי לחיים פעוטים. עם ישראל היה מדרס לעמים גדולים פי כמה וכמה: הוא היה עם קטן שאין לו חלק ונחלה בפוליטיקה ואני בטוח, שדברי הנביאים בזמנם נראו אז כקטנים, כפעוטים, כי הם שיקפו את חיי הארץ והעם בזמנם. כל שכן שכך היה הדבר בימי הבית השני, שהחיים היו אז יותר נמוכים ושפלי קומה, וגם הספרות של אז היתה יותר נמוכה ושפלת קומה. ובכל זאת דוקא אחרי אלפי שנים הנה הדברים, שנראו אז כקטנים, נראים עכשיו בעינינו ובעיני כל העולם כמאורעות גדולים, והאישים שהתהלכו אז בתוך החיים האלה נראים לנו כענקים, והחיים שמסביב להם – קולם הולך מראש העולם עד סוף העולם. עד היום הם כחדשים בעינינו. ואני חושב, שאין לנו להתענוו יותר מדי, כי אפילו הקבוץ שלנו עכשיו אינו יותר קטן מאשר הקבוץ בימי עזרא. אני מאמין בדבר, שעם התקופות ילכו ויגדלו המאורעות שלנו, והחיים שלנו יתפסו מקום גדול בהכרה האנושית, כי כך היא סגולתה של ארץ זו והעם השוכן בה, שהקטנות שבה הולכות ונעשות גדולות באחרית הימים. וחטא גדול נחטא לעצמנו ולעולם כולו, כחטא שחטאנו אז בימי ירמיהו – איני מקיש ומשוה – אם נתיחס לסופרינו וליצירותיהם במדע, בשירה, בפילוסופיה ובפובליציסטיקה (גם בתנ"ך יש פובליציסטיקה) – אם נתיחס כך בזלזול ליצירה שלנו ולא נתן לה את המקום הראוי לה על-פי העבר וההוה.
זכורני, שאחד העם ז“ל נתעורר מחמת המצב העלוב של הספרות ורצה לארגן את הסופרים, שיכירו אותם ויתחשבו בהם כמו בכוח פעיל בארץ-ישראל ושירגישו אותם כגורם משפיע, בכוח יצירתם עצמם, ולא כשמשים למפלגות. הוא היה אז כבר חולה ואמר בכוחותיו האחרונים: “אל נא תכבו את הנר ואת האש, כי אם תכבו את אש-הקודש יעזבו אתכם הצעירים, כי מה להם כאן בלי אש-הקודש”? סוף כל סוף אם אנו מחזיקים כאן מעמד, הרי זה בכח אותם הניצוצות שהודלקו ע”י הסופר העברי והספרות העברית, שהיתה האוצר היחידי שנשתמרה בה אש הקודש. אם אניתנו מתנועעת, הרי זה לא בכח המפרשים הנראים לעין, אלא בכח הרוח הנעלמת מן העין. חושבני, שתחת ערמות הכוחות המפלגתיים עדיין עוממת אש-קודש. ואם נהפוך את ספרותנו לגל של רומאנים ומתוך היסח דעת תלך ותכבה האש, לא תהיה לנו תקומה כאן. הסורוגטים, הבאים במקום יצירה אמתית, לא יצילונו.
אנו פונים איפוא לקהל העברי שיתכונן לדבר זה ויבוא לעזרת הסופר והיצירה העברית איני חושד בסופר העברי, שיעשה “ברוגז” ויהפוך עורף, אבל תהא לו רשות גדולה להתרעם ולהפוך פניו אל הקיר ולדרוש את עלבונו. כאן בארץ-ישראל הוא המקום היחידי לנשמת הסופר, והקהל העברי צריך להבין זאת וצריך לראות בסופר וביצירתו תנאי הכרחי לבנין ביתנו הלאומי. אין אני בא בתרעומת על ההנהלה הציונית המטופלת בדאגות, אבל על הקהל יש ויש לקבול. חרפה היא, שאין עדיין מקום לעתון לא מפלגתי. אם בגולה אין אפשרות קיום לעתון אי-מפלגתי, היכן היא האפשרות אם לא כאן? הנה נעשה עכשיו הנסיון לקשר את הסופר עם הקהל. ואנו מבקשים מאת הקהל, שיהיה שותף לנו; יזכור כל אחד מכם, שהסופר העברי הוא שהביאהו הנה, והוא צריך, איפוא,לתת לסופר העברי את היכולת ליצור כאן ולחיות כאן. אלה הזוכרים את ערך השפעתה של הספרות העברית לפני שלשים שנה בגלות, כובשים את פניהם בקרקע וחורקים שן. הרבה סופרים עזבו את המערכה, כי יחס כזה מצד הקהל עולב ומרגיז כאחד, ולא הכל יכולים להשלים אם זה. אני מקוה, שעל ידי התאמצות הסופר ביחד עם הקהל, תנתן האפשרות לסופר ליצור לו מקום כבוד הראוי לו בארצו, לפי כבודו בתוך עמו.
הריני לומר לכם את האמת, אף כי אני מתגדר במעשיות אינני נותן ערך גדול למעשיות במקצוע התרבות. וזו היא הצרה, שאין עסקינו מבינים זה. אמרתי פעם לוויצמן ולעוד מנהיגים, שאנו מחוסרי כשרון לעשות תעמולה, למרות המרץ המתבזבז לשם כך. אם חושבים, שתעמולה היא – דברים הנדפסים בפשטות: “ארץ-ישראל זקוקה ליהודים וטובה להם, ובכן תנו כסף!” – הרי זו טעות. נומברג ז"ל אמר לי בהיותו בארץ-ישראל: אני מתפלא על הציונים, על חוסר כשרונם לנהל תעמולה, “לספר דברים כהויתם”. חושבני, שהתעמולה הטובה ביותר היא – חוסר הכונה לתעמולה. יתר על כן: אם אפילו מסתירים כוונה זו, אבל מאחור מתכוונים לכך, הרי זה רע. תעמולה כזו, שאינה מדברת על כסף, ומסייעת לכסף – גם כן פסולה. (אני מבקשכם, שאל תחשדו גם בי, שמאחורי דברי הטחה אלה נגד דרכי תעמולה כאלה מסתתרת גם כן כוונת כסף), אין דרך-ארץ והרגשה של כבוד ליחס זה. אפילו אם יציעו עשרים כרים וכסתות על כוונה זו, ירגישו בה, כאותה בת מלכה שהרגישה בעדשה, שהיתה תחת הכר העשרים. לעם יש יראת הכבוד, אם הוא רואה יצירה לשמה.
למשל, אם היינו מרכזים עבודה לשמה, כגון אנציקלופדיה כללית, שיש בה מקום למאות ואלפי עובדים למשך שלשים שנה, שתקיף את כל עבודת הרוח – ויש מקום באנציקלופדיה ליצירת הרוח אף שיש בה מיכאניות קצת. עבודה כזו המעסיקה הרבה אנשי רוח והמקשרת הרבה עובדים מארצות שונות, אילו יצאה אל הפועל בשלימות, במובן החיצוני והפנימי, הרי זו היתה התעמולה הטובה ביותר בלי שיהיה בה רמז לתעמולה. עצם האנציקלופדיה, ביצוע דבר כזה והוצאתו לפועל, היה מביא לנו סימפאטיות אלף פעמים יותר מכל מיני תעמולה. אילו היינו מיסדים עתונים לא לשם תעמולה, אלא לשם עצמם, בכוונה טהורה לשם תועלת העם, והיו רואים את הקבוץ הזה הארצישראלי המוכיח את כשרונו במפעלים, היה דבר זה אלף מונים יותר גורם לרכישת סימפאטיה למפעלנו מעתונות תעמולה.
בענין בנין הארץ דבר זה מובן. סבורני, שמשק עברי הנעשה בלי השתתפות מצד מוסדות צבוריים, אלא על ידי אנשים בכוחות עצמם, מגדיל את כבודנו יותר מן הדברים המכוונים לעשות רושם. ואילו היו יוצאים מארץ-ישראל מפעלים כאלה הנעשים על ידי האוניברסיטה, גם על ידי אנשים שונים, היה דבר זה משפיע יותר מכל. משק טוב משפיע אמנם, אבל אי אפשר לשלחו לחוץ-לארץ. הספר שאפשר לשלחו מעבר לימים “תופס בגרגרתו” של האיש ההוא. חושבני, שדברי ספרות שנכתבו בכוונה לשם ארץ-ישראל ולשם מוסדות שונים, לחרפה הם לנו. הכשמשים תעשו את סופרינו? אני הייתי מרחיק סופרים כאלה. כל אחד מביא תועלת לעם אם יעשה לפי כוחו ויצירתו. התועלת היא אם הסופר הוא חפשי, ודבר זה מועיל יותר גם לעם ישראל וגם לסופר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.