בארץ־ישראל היה זה חזון נפרץ, ששם אחד נקרא על מקומות־ישוב שונים. יש שהשם מיוחס למקומות שונים ורק מתוך תוכן הכתוב אפשר להכיר את המקום, שאליו הוא מיוחס, ויש שעל השם העיקרי נוסף שם לוואי הבא להבדיל את המקום הנושא את השם הזה ממקום אחר, שגם הוא נקרא בשם זה. נקח לדוגמא את השם גלגל או הגלגל הנזכר פעמים רבות במקרא והמיוחס לששה מקומות שונים ביהודה ובאפרים, בעמק הירדן ובשרון. בשם גבע או הגבעה סתם נקראים חמשה מקומות ואחרים בתוספת שם לוואי, כגון גבע בנימין (ש“א, י”ג, ט"ז ועוד), גבעת בנימין (שופטים, כ, ד ועוד), גבעת שאול (ש“א י”ג, ט"ז ועוד); או: אבל בית מעכה (ש"ב כ, ט ועוד) או אבל מים (דהי“ב ט”ז, ד), אבל כרמים (שופטים י“א, ל”ג ועוד), אבל ערב (פסחים ע"ב, א), אבל הסמוכה לגדר בגלעד (קדמוניות י"ב, 3, 3 ועוד), אבל הסמוכה לצפורי (עירובין ח, ז), וכן אפשר ללכת ולמנות עוד מספר גדול של דוגמאות כאלה. הוא הדין גם בנוגע לשמות של מקומות הישוב של ימינו, אשר הערבים קיבלום מתושבי הארץ הקדומים וסיגלום לתכונות מבטאם או לשמות ערביים חדשים, טהורים. די להזכיר לדוגמא, כי השם מג’דל (מגדל הקדום) בצורותיו השונות (מג’דל, מג’ידל, מג’דלון) מצוי אצלם ארבע־עשרה פעם ובצירוף שם לוואי (מג’דל צָדִק, מג’דל א־שֶּׁמְס) עוד חמש פעמים, א־טּירה 9 פעמים, א־טַּיִּבֶּה 7 פעמים וכן הלאה. ההופעה הזאת היא מיוחדת במינה בארץ־ישראל ובמדה מועטה גם בארצות השכנות, מה שאינו רגיל כל כך בארצות אחרות.

גם רקם היה שם שכיח בארצנו. במקרא נזכר השם הזה אמנם רק פעם אחת כשם של עיר בנחלת בנימין¹, אבל פעמים אחדות הוא נזכר כשם אדם. רקם היה שמו של אחד מנשיאי או מלכי מדין, שנוצחו ע"י בני ישראל², של אחד מבני חברון³ ושל אחד מבני בניו של מכיר בן מנשה, אשר ישבו בעבר הירדן מזרחה⁴.

במשנה נזכרת עיר אחת בשם רקם שתי פעמים⁵.

התרגומים הארמיים, הסורי והערבי של ר' סעדיה גאון לתורה ולנביאים כותבים תמיד רְקָם או רֵיקָם במקום קדש⁶ במדבר צין⁷ או במדבר פארן⁸. וכל מקום שנזכר במקור השם קדש בתוספת השם ברנע כותבים התרגומים רקם גיאה או רקם גיעה⁹.

ברשימת תחומי עולי בבל נזכרים שני מקומות בשם רקם, האחד בגבול הצפוני־המזרחי¹⁰ והשני בגבול הדרומי¹¹.

ננסה איפוא לקבוע אחד אחד את מקומותיהם של הערים השונות, אשר נשאו את השם הזה.

העיר רקם בבנימין נזכרת בין המצה ובין ירפאל. קו הגבול בין יהודה ובין בנימין עבר בירושלם. המקומות הנזכרים היו איפוא מצפון לירושלם. עוד בימי הבית השני “מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח”¹². הרומאים עשו את המקום הזה הנמצא בדרך לירושלם וקרוב אליה למושבה צבאית, ומאז נקראה קולוניה. בשם זה היתה המצה או מוצא ידועה גם בזמן התלמוד¹³. השם הרומי נשתמר עד היום הזה בשם הכפר הערבי קלוניה (قلونية) הסמוך לכביש ירושלם־יפו במרחק 7 ק“מ מצפון־מערב לירושלם. זהו אחד המקרים היוצאים מן הכלל בתולדות הנומנקלטורה הטופוגרפית בא”י, כי הערבים בדרך כלל ביטלו את השמות ההיליניסטיים, הרומיים והביזנטיים וחזרו לשמות העבריים והארמיים. המתיישבים היהודים במקום הזה החזירו עטרה ליושנה וקראו למושבה העברית, שנוסדה סמוך לכפר הערבי בשם העתיק מוצא. בנין בית הספר של המושבה בנוי על הקומה התחתונה החזקה של המצודה הרומית ועל ידה נמצאים עוד שרידים מעטים של מגדל רומי. על יד המעין של המושבה עמדו עצי ערבה, שאת מורביותיהם העלו לחג הסוכות לירושלם. את ירפאל מזהים עם הכפר הערבי רָפָתּ (رافات), 3 ק“מ מדרום לרם־אללה, 10 ק”מ מצפון־צפון־מערב לירושלם¹⁴ רקם היתה אולי במקום החרבה אל־בֻּרְג' (البرج) במעלה ההר העולה למצפה (א־נַבִּי סַמְוִיל) בין בית אִכְּסָא ובין בית חנינא¹⁵. השרידים העתיקים שבחורבה זו מראים על מקום־ישוב עתיק מאד¹⁶. גם הוראת השם החדש (אל־ברג' = המצודה) מתאים לשם הישן, כי כל יתר המקומות, שאליהם קשור השם הזה, היו מקומות חזקים ובצורים לפי טבעם, כמו שנראה להלן.

במשנה גיטין א, א, שנינו: “המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר”. הלכה זו פוסקת איפוא, שדינו של גט הבא מן הרקם ומן החגר כדינו של גט הבא ממדינת הים, כלומר שהרקם והחגר הן מחוץ לגבולות ארץ־ישראל. במשנה השניה קובע ר' יהודה ביתר דיוק את גבולות הארץ ביחס לדיני גטין באמרו: “מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון”. כאן מצוינות שלש ערים כנקודות הגבול הקיצוניות בשלושה כיוונים, בצד מזרח, דרום וצפון. במערב מסמנת דרך חוף הים את גבול א"י, כי אשקלון בדרום ועכו בצפון היושבות שתיהן על חוף הים נמצאות כבר שתיהן מחוץ לגבול. העיר רקם במזרח היתה איפוא במצב טופוגרפי דומה לזה של אשקלון ועכו. גם היא נמצאה על יד הדרך המפרידה בין הארץ המיושבת ובין המדבר הגדול.

משנה אחרת¹⁷ באה במקצת לעזרתנו בחיפוש אחרי מקומה המדויק של רקם זו. אותו ר' יהודה, שהיה כנראה המומחה לידיעת הארץ בזמנו, מספר לנו, כי יושבי רקם גרים הם. יוספוס מספר, כי יוחנן הורקנוס כבש את מידבא ואת סמגה ואת הערים הסמוכות¹⁸ והכריח את יושבי הערים האלו לקבל את דת ישראל כדרכו תמיד עם יושבי הערים הנכנעות תחתיו¹⁹. מובן הדבר, שיחד עם הכיבוש היהודי בימי יוחנן הורקנוס ועוד יותר בימי אלכסנדר ינאי הלך הישוב היהודי והתרחב בעבר הירדן מזרחה והגיע עד גבול המדבר, שכן מאשרת גם המשנה, כי בזמן ההוא ישבו יהודים במידבא²⁰, ואם במידבא ישבו יהודים, הרי צריך להניח, שגם בכל הסביבה היה ישוב יהודי. את רקם אנו צריכים איפוא לבקש בגבול המדבר ולא רחוק ממידבא ומסמגה. על קיום מקום בשם זה בסביבות הערים הנזכרות מביאים הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים בקשר עם המסופר בפרק השמונה עשר של הקוראן ע"א “המערה וא־רקים” ידיעות מעניינות מאד העוזרות לנו לקבוע בדיוק את מקומה של רקם המזרחית.

אל אצטח’רי כותב: ואולם א־רקים היא עיר בגבול גליל אל־בלקא והיא קטנה ובתיה וחומותיה חצובים כולם בסלע החי כאלו היו כלם מגוש אחד של אבן.

אל־מקדסי: וא־רקים עיר במרחק פרסה אחת (=3 מילים ערביים = 5.760 ק"מ) מעמאן בשפת המדבר. בה נמצאת מערה, לה שתי כניסות, אחת קטנה ואחת גדולה, ואומרים כי מי שנכנס דרך הגדולה אינו יכול לצאת דרך הקטנה אלא אם כן יש עמו מורה דרך.

אל־קזויני: הר א־רקים, והוא נזכר בקוראן הסובר, כי בעלי המערה וא־רקים היו מאותותינו המפליאות. אמרו כי א־רקים הוא שם הר אשר בתוכו המערה ואמרו גם שם הכפר, אשר היו אנשי המערה ממנו, ואמרו קצתם כי א־רקים היא באל־בלקא.

אבן אל־עתיר: נור א־דין הלך (מדמשק) לאל־כַּרַךּ והגיע אל א־רקים ובינה ובין אל־כרך שתי תחנות²¹.

אבו־ל־פידא: מקום מפורסם של סוריה הוא א־רקים, עיר קטנה בשכנותה של אל־בלקא, אשר בה כל הבתים חצובים בסלע ובנויים, אם אפשר לאמר כך, מאבן אחת²².

מיד לאחר תיאור המקום הזה מדבר אבו־ל־פידא על חשבון, אח"כ על צוער ועל מחוז שַׁרָתּ (שעיר) שבאדום.

גם יקות במלון הגיאוגרפי שלו מזכיר את א־רקים בקרבת עמאן. בו בזמן שכל הגיאוגרפים הערביים מזכירים את א־רקים בשפת המדבר בקרבת אל־בלקא, הוא החבל המשתרע בין הארנון ובין היבוק, ואחדים קובעים את מקומה לא רחוק מעמאן (רבת בני עמון), אולם אין אף אחד מהם יודע את פטרה בשם א־רקים. יקות אומר, כי סַלַע (سلع), בערבית נקיק, בקיע בסלע, היא מצודה בוָדִי מוסא²³, (وادى²⁴ موسى) הוא השם, שבו ידועה עיר הסלעים עד היום הזה אצל הערבים. גם שמס א־דין קורא את פטרה בשם ודי מוסא. הוא מזכיר מצודה בשם סלע במחוז אל־גִ’בָּל (גבל)²⁵, הוא המחוז הצפוני של אדום, בעוד שפטרה נמצאת במחוז א־שַָרָא, הוא המחוז התיכוני של ארץ זו. שני סופרים ערביים אחרים מזכירים את פטרה בשם אל־בַּדְרִיֶּה²⁶, (البدريّة) הוא הצורה הערבית של השם היוני.

מוסיל²⁷ מזהה את א־רקים עם החורבה א־רַקִיבּ (الرقيب) הנמצאת במרחק של ½5 ק״מ מדרום־מזרח לרבת בני עמון (עמאן). המרחק הזה מתאים בדיוק למרחק הנתון ע"י אל־מקדסי. החורבה א־רקיב ביחד עם חרבות אַבּוּ עַלַנְדָא (ابو علندا) הסמוכה מהוות שדה־חרבות רחב ידים²⁸.

כל מה שנאמר עד כאן מחזק את דעתי, שרקם הנזכרת במשנה היתה במקום א־רקים של הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים והחורבה א־רקיב של היום²⁹. החורבה הזאת נמצאת על יד דרך הרומאים העתיקה, שהובילה מדמשק ומהערים הגדולות של פיריאה לבצרה באדום ולים אילת (מפרץ עקבה). היא נמצאת איפוא בקצה גבול הישוב ומעבר לדרך המפריד בין ארץ הישוב ובין המדבר. ממזרח לה מתחיל המדבר. לאורך דרך המלך ישנם שרידים חשובים של מצודות וברכות, אשר בנו הרומאים בשביל לגיונותיהם, ששמרו על הישוב התרבותי מפני התנפלויות שוכני המדבר. רקם היתה העיר, הרקם היה הגליל. גם החגר, הנזכר במשנה יחד עם הרקם, היה גליל בגבול המדבר. השם חגר דומה למלה הערבית حجر = אבן. הגליל הזה נקרא על שם מדבר האבנים, שבו הוא גובל. הרומאים קבלו את השם הזה מיושבי הארץ הקדמונים ויקראו גם הם לעבר הירדן מזרחה בשם Arabia Petraea.

עוד אסמכתא אחת למציאות הרקם והחגר במקום הנזכר אנו מוצאים במקור קדום מאד. ביהושע יג, ט ואילך נמנות כל הערים, אשר נפלו בגורלו של מטה בני ראובן ובהמשך הדברים כתוב שם בפסוק כא: “וכל ערי המישור וכל ממלכות סיחון מלך האמרי אשר מלך בחשבון אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ” (השוה גם במדבר ל"א, ח). מכאן יוצא, שחמשת נשיאי מדין הנזכרים היו “נסיכי סיחון” ב“ממלכות סיחון”, כלומר הם היו וַסַלים למלך האמורי האדיר ויושבי ארצו, הם היו ראשי שבטי המדיָנים הצפוניים, שישבו ממזרח לממלכה האמורית הדרומית והיו למס עובד לסיחון מלך חשבון³⁰. במלחמת משה עם סיחון השתתפו נשיאי מדין על צד האחרון וכשנכבשה הממלכה האדירה ע“י בני ישראל, נכנעו לפניהם גם השבטים המדיָניים, שעמדו תחת חסותה “ואת כל עריהם במושבותם ואת כל טירותם שרפו באש”³¹. בין הערים, שבנו להם המדיָנים הצפוניים בשפת המדבר, נקראו אחדות בלי”ס גם על שמות נשיאיהם כדוגמת ערי העברים הקדמונים³². העיר רקם, שנבנתה על ידיהם ונקראה על שם רקם נשיא מדין, היתה רחוקה רק 20 ק"מ מצפון־מזרח לחשבון והתקיימה עוד בזמן המשנה. עיר אחרת נקראה אולי על שם צור נשיא מדין והערבים הקדמונים, שירשו את מקומם של המדינים, קראו לה בשפתם حجر ובעברית כתבו את השם חגר.

בסיפוריו של יוספוס על מסעי בני ישראל יש מקום לטעות ע“ד מקומה הנכון של העיר רקם. הוא מספר: כשהגיעו בני ישראל למקום, שהערבים חושבים אותו לבירתם ואשר שמָה היה לפנים Aϱχη והיום היא נקראת פטרה, עלה אהרן על רכס הרים המקיף את העיר, כי משה הגיד לו שהוא הולך למות³³. בדברו על מלחמת ישראל במלכי מדין אומר יוספוס, כי על שמו של המלך הערבי רקם נקראה בירת ערב, אשר היונים קראו לה פטרה, בשם Aϱεχέμa³⁴. ברור הדבר, כי ליוספוס עצמו לא היתה מחוורת די צרכה הטופוגרפיה של הארצות שבגבולות א”י, או שהמקור, שממנו שאב, לא היה די ברור. אלמלי זאת לא היה מקשר שני מאורעות הרחוקים זה מזה בזמן ובמקום מרחק רב למקום אחד, לזו העיר הידועה לנו היום בשם פטרה. כי אחרי אשר אדום מאן לתת את בני ישראל לעבור בארצו נסע העם מקדש להר ההר אשר על גבול ארץ אדום³⁵. כאן היתה מלחמתם עם מלך ערד אשר בנגב ארץ כנען ואחרי המלחמה הזאת נסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ויבאו אל “עיי העברים במדבר אשר על פני מואב ממזרח השמש”³⁶. הר ההר היה אפוא על הגבול המערבי של ארץ אדום ולא, כדברי יוספוס, על יד פטרה הנמצאת בתוך ארץ אדום וקרוב יותר לגבולה המזרחי. מלחמת ישראל במדין היתה פעולתו האחרונה של משה לפני האספו אל עמיו³⁷ אחרי נצחונו המוחלט על סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן³⁸, כשמחנה ישראל היה בשטים בערבות מואב מעבר לירדן ירחו³⁹ והעם עמד הכן לעבור את הירדן. התורה מבדילה יפה בין מדין ובין אדום. לאחר שבני ישראל עברו את נחל ארנון וכבשו את שתי ממלכות האמורי לא שבו עוד בדרך הארוכה והקשה כדי להלחם באדום, שמקודם סבבו את ארצו, מפני העם הכבד והיד חזקה שהיו לו⁴⁰. המלחמה האחרונה היתה עם השבטים המדיָניים הצפוניים שחסו בצל מלך חשבון. יתכן שהיונים קראו גם לעיר הסלעים רקם = א־רקים = א = רקיב הקרובה לרבת בני עמון, שהיתה דומה בכל לעיר הסלעים שבאדום, בשם פטרה, אבל היא לא היתה בירת ערב. יוספוס טעה והחליף את עיר זו בפטרה שבאדום, כמו שקראו הצלבנים לאחר אלף שנים מתוך אי־ידיעה את קיר מואב בשם פטרה⁴¹. אבסיוס והירונימוס בסמכם על יוספוס זיהו את רקם עם פטרה⁴² ובעקבותיהם הלכו שולטנס ואחרים. רובינסון מתנגד בהחלט לזיהוי המוטעה הזה⁴³, אעפ"י שגם הוא אינו יודע עדיין את מקומה המדויק של א־רקים של הגיאוגרפים הערביים. החוקרים היהודים התנכרו להערותיהם הנכונות של רובינסון וריטר והמשיכו לזהות את רקם עם פטרה. ניבויאר⁴⁴ והילדסהיימר ⁴⁵ מחפשים במקום זה את רקם דחגרא וש. קליין קובע בזמן האחרון⁴⁶ בפטרה את רקם גיאה. להלן אראה, שאת שני המקומות האלה אי אפשר לבקש בבירת אדום לפנים.

ברשימת תחומי א“י של עולי בבל נזכרים שני מקומות בשם רקם, האחד בגבול הצפוני־המזרחי והשני בגבול הדרומי. בנוסח של ספרי דברים פי' נ”א רשומים בדפוסים שלנו לפי הסדר קנת, רקם תחגרא (= דחגרא) וטרכונא דנימרא (בכת"י טרכונא דזימרא⁴⁷) דבתחום בוצרא; בנוסח התוספתא שביעית ד‘, י"א: וקנת ורכה וטרכתא דמתחת לבצרת ובירושלמי שביעית ד’, א' (ל“ו ע”ג) כתוב: וקנת ורפיח דחגרא ודרך הגדולה ההולכת למדבר. קנת היא אל־קַנַוָתְּ (القنوات) בצפון־מערב הרי חורן, נימרא היא נָמִיר אל הַוָא (نامر الهوا) היושבת במעלה הר געש כבוי, 7 ק“מ מדרום־מזרח לשיח' מסכיָן בחורן, 13 ק״מ מדרום־מערב לבוצרא (بصر الحريرى). המחוז של נימרא נקרא גם הוא טרכונא על שם מקומו המרכזי והוא נחשב על תחום בוצרא או בצרה. את רקם צריך איפוא לבקש בין קנת = אל־קַנַוָתְּ ובין נימרא = נמר אל־הַוָא. שם הלוואי דחגרא בא לציין, כי רקם זו נמצאת סמוך לחבל טרכונא, שהנהו כלו צחיח סלע. זֵיצֶן עבר בדרכו מאל־מזיריב בבשן לבצרה שלרגלי הרי חורן על פני שני הכפרים ההרוסים רַחַ’ם וכַּרַךּ וראה בתים חצובים בסלע. א. פון ריכטר, שגם הוא עבר בדרך זו, ראה את הכפר רח’ם, שאת שמו הוא גורס רקם⁴⁸. השם רח’ם (رخم) בח' חזקה יתאים לגירסא רכה של התוספתא. הכפר הזה, שהוא היום מיושב, נמצא במרחק של 13 ק”מ מדרום לטרכונא של בוצרא, 20 ק“מ מדרום־מערב לקנת⁴⁹. הגבול הצפוני־המזרחי נמשך באופן כזה בקו שבור מקנת = אל קַנַוָתְּ דרומה מערבה לרקם (רכה) = רח’ם ומשם צפונה מערבה לנימרא = נָמִיר אל־הַוָא. את הגירסא המשובשת של התוספתא וטרכתא דמתחת לבצרת אפשר לתקן: וטרכונא דמתחת לבצרה, כלומר הטרכון של נימרא שהוא מתחת, ז”א מדרום לבצרה (בוצרא). בנוסח הירושלמי נחלף השם רקם דחגרא ברפיח דחגרא, שם ידוע בזמן ההוא. שם הלוואי דחגרא הטעה את עורך הרשימה. חגרא עומד בתרגומים הארמיים במקום שור⁵⁰, רפיח היא העיר הדרומית־המערבית של א"י בדרך למדבר שור. הדרך הגדולה ההולכת למדבר היא דרך השיירות, שבעקבותיה נבנתה מסלת הברזל החג’זית. על אם דרך זו או סמוך לה יושבת נימרא. תחום נוה ותחום סוסיתא, שעיירותיהם היו מיושבות מיהודים, נמצאים ממערב לדרך הגדולה, הנמשכת מדרום לחורן בין הארץ המיושבת ובין המדבר ומשמשת גבול טבעי.

בגבול הדרומי הסדר ברשימה הוא כדלקמן: בספרי ובילקוט – עליה זירזא ורקם גיאה וגיבנייא (= וגינייא) דאשקלון; בתוספתא – ועמון ומואב ורקם גאה ונגנייאה (=וגנייה) דאשקלון, ובירושלמי – ויגר שהדותא ורקם דגועה (=דגיעה) וגניא דאשקלון.

המלים עליה זירזא הבאות ברשימה של ספרי אחרי נימרא הן משובשות ובלתי מובנות. בכ“י לונדון כתוב במקומן מוליא זרואי, בכ”י רומי מליה זירואי ובילקוט כ“י אוכספורד מלייא זירואי⁵¹. קליין גורס מליח(ה ד)זרואי ומשער, שהיה מקום בשם מליח על יד זרואי = Zoroa בשפתה הדרומית־המערבית של טרכונא⁵². אולם היתכן, שבסוף הרשימה שב העורך לצפון הקיצוני, לטרכונא, ומשם עשה קפיצה פתאומית לדרום הקיצוני, לרקם גיאה? לכן דומני שלא אטעה, אם אומר שהעורך התכוון בשם הזה למקום בדרום הארץ. עליה, מליה, מוליא, מלייא צריך לקרוא עם קליין מליחה, שהוראתה היא ברכת מלח או שדה מלח. זירזא, זירואי, זרואי, צריך לתקן זואורא, זוארה⁵³ היא צוער, בתרגומים הארמיים זוער⁵⁴ או זעיר⁵⁵, אצל הסופרים היוניים Zwoϱa, Zwaϱa, Zoaϱa⁵⁶. מימי אלכסנדר ינאי נכללה צוער בממלכת יהודה⁵⁷. ישוב יהודי היה בצוער בזמן המשנה⁵⁸. בתקופת התלמוד היו אוכלים את תמריה בארץ־ישראל⁵⁹. בימי ממשלת הביזנטים היו יהודי הנגב באים לצוער להתפלל ושוקיה הביאו להם ריוח⁶⁰. שרידי העיר צוער נמצאים בחרבה א־צָּפִיה (الصافية) ¹/₂ ק”מ מדרום־מערב לסיל אל־קְרָחִי, הוא נחל זרד שבגבול הדרומי של מואב. סמוך לצוער נמצא העמק א־סַּבְּחָ’ה (السبخة) השטוף מלח. זוהי המליחה של צוער, מליחת זוארה, בגבול הדרומי־המזרחי של ארץ־ישראל. גם לפי החלוקה המדינית של גלילות מדינת תורכיה היתה הסבח’ה בגבול הדרומי של ארץ עבר הירדן מזרחה. קביעת מקומה של זירזא או זירואי במקום צוער מתאימה בדיוק לפי הסדר בנוסח התוספתא, כי נחל זרד היה בגבול הדרומי של מואב ותיכף לאחר מואב באה צוער כנקודת־גבול. גם נוסח הירושלמי אינו מפריע את הסדר, אעפ"י שיגר שהדותא = גלעד היא רחוקה לצד צפון, אבל ברשימה אין בינה ובין הנקודה הדרומית שום מקום אחר.

כבר בררתי למעלה, שהזיהוי של רקם עם פטרה = וָדִי מוסא הוא מוטעה בהחלט, ולכן גם לא נכון הוא לזהות את פטרה עם רקם דחגרא או עם רקם גיאה. אין לנו שום הוכחה, שפטרה היתה בזמן מן הזמנים בתחום א“י ושהיה בה ישוב יהודי. לעומת זאת ברור הוא, שרקם בגבול נגב הוא השם המאוחר לקדש ורקם גיאה או גיעה לקדש ברנע⁶¹. העיר הזאת היתה כבר בזמן חלוקת הארץ ע”י יהושע בקצה גבול יהודה לצד אדום⁶². את קדש מזהים עם עין קדיס, 28 ק"מ מדרום לאל־עַוְגָ’ה. השם גיעה נשתמר עד היום הזה בשם הנחל וָדִי גַ’עִין (وادى جعين) העובר על פני עין קדיס ונכנס לתוך וָדִי קדיס⁶³.

מהדברים שנאמרו יוצא, ששלשת המקומות הנזכרים בסוף רשימת תחומי עולי בבל היו כלם בגבול הדרומי של ארץ־ישראל: מליחת צוער בדרום־מזרח, רקם גיעה באמצע, וגני אשקלון בדרום־מערב.

בסוף המאמר יורשה לי להביע השערה בנוגע למקורו של השם רקם לעיר הדרומית וכמו"כ לעיר הצפונית־המזרחית של ארץ־ישראל. בין הערים, שהיו “מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום” נמנית גם העיר שמע⁶⁴, בין ערי יהודה בשפלה העיר תפוח⁶⁵. במגלת היוחסין של בני יהודה מוצאים אנו, כי בני חברון היו קרח ותפוח ורקם ושמע⁶⁶. חברון ובניו תפוח ושמע היו אבות לערים, כמו שהיו רבים אחרים⁶⁷. לא נתרחק איפוא מן המציאות, אם נניח, שגם רקם בן חברון נתן לעיר העתיקה קדש, שאולי בנה אותה מחדש, את שמו. היא נקראה מימי הבית השני בשם רקם וכדי להבדילה מעיר אחרת בשם זה נקראה רקם גיעה. אם ההשערה הזאת מתקבלת על הדעת, הרי נוכל להסיק ממנה, כי גם העיר רקם, שהיתה בתוך גבולות חצי השבט מנשה שמעבר לירדן מזרחה, נקראה על שם נכדו של מכיר בן מנשה⁶⁸.