שורות אלה, שכתב רולף האופס ותרגם דוד רוקח, הן שורות השנה שלי. עבורי יש בהן מן ההעזה המשוררית המרהיבה ביותר: ההתעלות כליל מתוך פסי מסילת רכבת הזמן. השיר פותח בתיאור ה“עבר” (החלום, תרגילי הרוך, רוח הקַיץ, אור הירח) ומתקדם ישירות אל הסיום (?) – כור ההיתוך של ההווה, שהוא אינו אלא דיבור בלשון עבר – על העתיד!

צמרמורת של עד־ראייה לנפתולי האדם הנאבק הזה, חולפת בגווי היהודי.

אני גם נהייתי שונה. אני עצמי נשתניתי. אני ההשתנוּת בעצמה.

צריך להיות עיוור כדי להלך בלב הערפל הזה ולדעת את הדרך. הרואה הוא ימעד. תשוקת הנפש לדעת את מבואיה ואת מוצאיה ואת שם ההר שעליו היא מטפסת – לא תמומש בזה העולם. רולף האופס פתח לי פתח, אשר עם כל התקרבות והתקרבות שלי אל מפתנו – הולך הוא ונסגר, הולך ונמוג.

מזמן מקננת בי הקנאה: למשוררים ה“גויים” הטובים באירופה או באשר הם, יש זמן. הרבה זמן. מנין יישוב הדעת הזה לעשות שירים כל כך הרבה וכל כך טובים? האם כבר נכבש העולם, סופית ובאמת, תחת ממשלת הפלאנטה אשר איננה יודעת את האלוהים (ואת המלה “גאולה”)? או שמא חרג אמנם בן־האדם פתאום מגבולות עצמו, ושכח את רגע ההווה המקפל בנצחיותו את החיים כולם?

כך או כך, תחת שמיִם לא־חדשים, ומעל ארץ החידה שהיא כולה מזבח מחולָל, מתנדנדת הווייתי ומחליפה את שמותיה עם חילוף עונות האדמה. בכנען כעת סוף עונת הזית. הפרי השחור, המר, מוערם בין קירות בתי הבד האפלוליים, הבנויים אבן חלקה וקרה.

פעם עוד דימיתי לשמוע את ההרים מגידים מקרבם איזה פשר. כיום שרופים יערות הרי־ארצי, ולמרגלותיהם משרפות הזבל מתמרות את עשנן הקיומי אל לב השמיִם.

כבר ינואר 89, ואני עוד בתחילת ההשתוממות. ככה זה, אופק אחד נשרף – מתהווה בה, בנפש, אופק 2; והים האחרון, או טבור המדבר, מתרחקים ממני עוד ת“ק פרסאות על ת”ק פרסאות של שירה.

שום קווים מחברים לא נמתחים לי בין כל הדברים. לא בין המשורר לבין השירה ולא בין הדתיים לבין האלוהים. משפחות האדמה נאחזות באדמה, ומשפחת השמים הזקנה והקנטרנית אוכלת פלסטיק ויורה פלסטיק ונאחזת באמריקה.

החילוניות איננה חילוניות, והדתיות איננה דתיות (רצוני לומר: החילוניות במובנה הטהור – החילוניות כבת דמות האדם הנאבק על חירותו ועל אמונתו – היא הנה בעצם הדתיות הגדולה). יותר מדי מהוּיוֹת אינן קשורות לכינוייהן. גורל גדול מרחף על הבריות. הבחירה החופשית, או “הטוב המוחלט”, הם בעליל קליפה של שום כלום: אנשים מדברים בשפה אחת, ודבריהם האמיתיים אחרים ואפלים. באצבעות כווּיות ובעט משקשק אני מניח את עצמי על גליונותיו של “חדרים” 8 וכותב את השורות הבאות: נוח לו למשורר שלא נברא. ועתה שנברא, שמח הוא אך מעט בבחרותו האוזלת, ועיקר חייו הולכים אל החור השחור שבשירה.

ושמי השמים המתהפכים, בדממה וללא הרף, להיות שחקים. ובן־התמותה המתפלל, הנידף כעלה ברוח המקפיאה, וטליתו עוטפת את בשרו הבוכה.

לבד איש כותב את חייו. לבד איש קורא בספר על קורות חיי אדם. עם גדול של משוררים נאנק ובורח מן הדבר שמגידה לו ארצו, ארצו אשר היא כאדם, מנמנמת ומתנבאה בדד. חוט אחד של שירה הולך בכנען, ועת התהפכות, ועת חשיפת העצם, היא העת הזאת.

*

מעורטל ממלים וממחשבה, יצאתי לשוטט בעיר. סגריר וערפל. רגלי מגששות את דרכן באפלת הלילה ובאוזני צלצולי פעמונים, ילל מואזין, ותהילות בן ישי הנושרות כיידיש תמימה ואומללה, מתוך בית קטן ומוגף־תריסים שעל פניו חלפתי בבלי־דעת.

רגלי מגששות את הדרך, ואני כעיוור מגשש בתוכי ללפות את עצמי.

מעבר לערפל הרוגע, בולם הזעזועים, רוחש לו יקום המלים. אך בתוך עוב הענן הזה, “רק אני ואנוכי” מתבל במלח דמעותי את שיקוי החורף, שהוא מנת חלקי בעידן הזה: תבל ומלואה של תפילות ושל שירים אופפת את הווייתי במוך של מציאות ושל יומיום. מי הכחיד את הד שאגת המשורר?! מי החניק את הגרונות ויצק בחזות הרחבים, החמים, את עופרת ה“נורמאליות”?!

הו, כאב הימים עזובי האלוהים… הו, כאב לבי המוטל על ערש השירה, קודח ומדמדם ומתפתה להינשא שוב מעל גלי המלים.