בפעם הראשונה, בראותי את האיש, היה בין הקרואים, אשר באו לסעודת פדיון-הבן. בין שתי היריעות, על-יד החלון, עמד ויבט החוצה, ואני רואה רק את אחוריו: תמונה קטנה ודקה ושדרה עגולה וכפופה וכתפים צרות ודלות. אכן זרה ונפלאה מעט היתה התמונה המדולדלת הזאת בבלויי-סחבותיה פה, בין כל הדר-התפארת המלא את החדר ובין כל האנשים העליזים לבושי המכלולים.
ואני עומד לפני בעלת-הבית הצעירה, והיא מדברת בי. האבנים הגדולות, אשר בנזמי אזניה, מתּיזות ניצוצי-אש, העינים המאירות עם הברק היפה מטיפות רשפי-אש, השפתים הדולקות עם האֹדם החי מאזרות זיקי-אש, ורק בלֹבן פניה עוד נִכּרים אותות המדוים, אשר עברו עליה בשבועות האחרונים. האשה היפה שואלת ברב חסדה, על מה נעלמתי זה ימים רבים ולא נראיתי בבית הזה.
–העסקים הרבים, גבירתי, העסקים הרבים…
–ומה בדבר קרוּשִׁינְסְקָה-קַלּוֹטִי? הבאמת אומרת היא לעזוב את התיאטרון לנצח, אחרי אשר ירה הליטננט הצעיר את כדור-המות אל לבו?
אני לא הספקתי לענות. האיש, העומד בין היריעות לפני החלון, הסב ברגע הזה את פניו. אני חרדתי רגע אחד. פנים כעין הדונג הצהוב, לחיים שקערוּרוֹת ונופלות ושפתים צרות וכעין התכלת. אין ספק כי האיש רעב ימים רבים ללחם.
ובעלת-הבית מפטפטת ברוב נעימותיה ואומרת: מר לי, כי לא יכולתי להיות גם אני אתמול באולם הפילהרמוניה. הסימפוניה האיספלנולית של לאַלו; והסונטה על-פי קרייצר של בֵּיטהוֹבֶן ביד מנגן כמו הוּבֶּרמַן! מלבד אלה והנה גם האַריוֹזוֹ ג' –דוּר מתוך האוֹפֵּירָה „לוּאיזה ”בפי משוררת כמו פִירְסְטֶר-לוֹיטֶרֶר זאת! הלא אשה אמללה אני, אשר החובה גם על איש כמוך לנוד לה..
ואני כמעט לא אשמע דבר, עיני תלויה ודבקה אל האיש, אשר על יד החלון. לוח-לבו שקוע וצר מאד ומדת גופו כגוף ילד. מרגע לרגע יעבור רטט את יצורי גווֹ, והוא מתנודד. כפי הנראה תקצר רוחו בו מאד. ומדי אשר יקרבו רגעי סדר פדיון-הבן הלוך וקרב, כן יגדל קֹצר-רוחו הלוך וגדול.
והמשרתים, אשר בבית, נחפזים ורצים ונושאים ממתקים ומגדנות ופרי ויין בסלי כסף ומזרקות. על-יד החלון מצד היריעה משמאל עומד עציץ ירוק כהה ועץ דפנא פורח בו, והוא ירוק מאד ורענן. ועל-יד העציץ עומד האיש הדל, בעל הפנים הצהובים. האיש זקוף כלו ולא ינוד ולא ינוע אף מעט, ועיניו נטויות לארץ. ברגע הזה אני זוכר, כי לא נשא עוד האיש את עיניו מן הארץ אף רגע אחד.
ופתאום הפסיקו לי במחשבותי.
על טס כסף גדול הביאו את הילד הרך החדרה, והטס מסֻבּל בכלי-כסף ובכלי-זהב הרבה עם שרשרות-זהב ותכשיטי-פנינים.
האיש עזב את מקומו, אשר על-יד החלון, ויגש. בפניו לא נִכרה אף טפת דם אחת. כפי הנראה היה עתה נדהם כלו, ולא זכר איפה הוא. עתה נשא את עיניו ויבט כה וכה. צחוק כצחוק שוטה תעה על פניו.
אימתא דצבוּרא, אשר לא הסכין עמו, אמרתי בלבי –איש דל ורעב בין שכיות-חמדה כאלה…
והוא החל לגמגם: „מה בעית טפי? לתן בנך ”…
אחד מן העומדים הפסיק אותו פתאום: „בראשונה מתחיל האב: זה בני בכורי, ורק אחרי-כן אומר הכהן: מה בעית טפי ”. –פני האיש התאדמו מאד; ואולם רק רגע אחד, ואחרי-כן שבו וילבינו שבעתים מבראשונה.
כהן לא רגיל במלאכתו, אמרתי בלבי –באין ספק לא בכל יום יקרו אותו נסים כאלה…
ואבי-הילד החל: „זה בני, בכורי הוא, פטר רחם לאמו, והקדוש-ברוך-הוא ”…
הכהן השח את ראשו מאד. המלים „הקדוש-ברוך-הוא ”עִוְּתו את פניו.
ובהשלים אבי-הילד את דבריו, מהר האיש וידבר בחפזון, וכמעט לא הבין איש את דבריו: – „מה בעית טפי? –לתן בנך בכורך, שהוא פטר רחם לאמו, אם בעית לפדותו בעד חמש סלעים, כדמחויבת מדאורייתא? ”
–חפץ אני לפדות את בני, –קרא אבי הילד ברעש –והילך דמי פדיונו, כדמחויבתי מדאורייתא.
והאיש קבל חמשה רובלים בכסף ועוד מטבעות כסף קטנות. בנעימות ברך האב את ברכת „פדיון הבן ”וברכת „שהחיינו ”. –טפות זעה גדולות נראו על מצח הכהן.
ואחרי-כן הוליך את הכסף בידו על ראש הילד, ויגמגם, וקולו כמעט לא נשמע, ויאמר: „זה תחת זה, זה חלוף זה, זה מחול על זה ” –ויתר הדברים לא נשמעו.
אחרי-כן נתן את ידו על ראש הילד, ויברכהו: „ישימך אלהים כאפרים וכמנשה ”; ואולם ידו רעדה מאד. אז מהר ויקח את הכוס וישתּ בפעם אחת עד היסוד, ופתאום פנה לצאת.
אבות הילד פצרו בו לשבת גם הוא אל השלחן עם יתר הקרואים, אך הוא הניד בראשו ויצא.
האיש הזה העסיק את רוח דמיוני, ואני לא ידעתי מדוע. „איש עני הוא, אשר בא מעירו לגור פה רק מעט, –באר לי בעל הבית –והוא בן-תורה, היושב בבית-המדרש, אשר לנו פה בחצר-הבית, ולומד כל היום. בראשונה אמרתי לתת את „הפדיון ”למיודענו, למרקוס קפּלן; ואולם אתמול בערב נכנס אלי האיש הזה ויבקשני על הדבר. כהן עשיר וכהן עני, עני קודם. ואני הבטחתי לו ”.
וגם בלילה עוד הגיתי באיש הזה.
ועוד פעם אחת ראיתיו –מקץ שבועות אחדים. אנכי עברתי על פני בית-המדרש הקטן, אשר בחצר-הבית, וראיתי את האיש עומד על יד החלון מעוטף בטליתו. בעוד רגע וגם אני כבר הייתי בבית-המדרש, וכמעט לא ידעתי כי נכנסתי, היום היה יום שני לשבוע בבקר. בבית-המדרש היו אנשים רק מעטים, „מנין ”קטן מאד, ארבעה-עשר או חמשה-עשר איש.
מן החצר עולה קול שאון ורעש, קול נשים מוכרות וקול רוכלים צועקים ורועשים. שומע אני את הקריאה: „לוח ”במחיר אגורה! – „לוח ”במחיר אגורה! על פני הבִּצה, אשר בתוך החצר, טובלת קרן-אור, עלֹה וירֹד, ועל פני הקיר, אשר ממולי, רובץ עד החצי צל כבד, ועל פני החצי השני –אור. על-יד הבִּצה עומדת תרנגולת אסוּרה ברגלה האחת בחבל אל הקיר והיא תוקעת את חרטומה אל תוך המים הדלוחים וגומעת מלוא לוגמה ונושאת את ראשה לאחוריה וטורפת את עיניה ומגרגרת, ואחרי-כן היא תוקעת שנית את חרטומה אל תוך המים ועושה כמשפט הראשון.
ופתאום אני שומע קול קורא: „יעמוד –ר' אפרים בו ר' אליהו כהן! ” –והאיש הדל, אשר לפני החלון, איננו שומע, עד אשר יעוררוהו, ואז עולה הוא לתורה ומברך.
ופניו פנים שוקטים, אשר לא ינוד ולא ינוע בהם עורק. ועיניו אינן נעות גם הן. רק לחייו לבנות מאד מאין טִפּת דם, ועל לחיו האחת בוערת בהרת אדומה קטנה.
האיש הזה אֻמלל, אֻמלל מאד –את-הדבר הזה ידעתי.
ואני שומע שנית את קול החזן והוא שואל: „האין בזה איש לוי? ” –וגם אותי שאלו, אם אינני לוי. ואחרי-כן הוסיף החזן, והוא מנגן וקורא: „במקום לוי! ”
עתה, כפי הנראה, הרגיש האיש פתאום, כי כל זאת לו למשא גדול. בחפזון ובקול דממה דקה מאד ברך את ברכתו. אגלי-זעה גדולים השתפכו על פני מצחו.
לא אצא מזה, אמרתי בלבי, עד אם דברתי עם האיש.
ואחרי התפלה נגשתי אליו ואשאלהו דבר. לא אדע עוד את אשר שאלתי; ואולם האיש התחלחל מאד, ויִתַּר פסיעה קטנה לאחוריו. אחרי-כן פנה ממני פתאום וישב אל השלחן ויקח לו ספר וישח את ראשו ויחל ללמוד בקול.
ואני יצאתי.
פני האיש רחפו לנגד עיני כל היום.
ובשלישית, כאשר ראיתי אותו, והנה מחזה קטן ונפלא.
האיש עומד על סף הבית התחתון, אשר בחצר, רגלו האחת על המפתן ורגלו השנית על הקרקע על פני האדמה, ואשה אחת, ואחרי-כן עוד נשים אחרות מדברות אליו.
–פה בחדר השני מת ילד. עליך, ר' אפרים, לצאת מן הבית.
ור' אפרים איננו שומע דבר. עיניו גדולות ובולטות ואין בהן אות חיים וידיעה.
–המים כבר נשפכו. פה בחדר השני מת ילד. ר' אפרים! הלא כהן אתה? –
–כהן?? –אה –כן… כן… המים כבר נשפכו…
והוא עומד ואיננו נוטה ימין או שמאל.
–עליך לצאת, ר' אפרים! לצאת כרגע. פה בחדר השני מת ילד.
מת??
את הקול הזה לא אשכח על נקלה.
–ועליך לצאת, שנתה האשה הראשונה.
–כרגע אלך אל הרב… הנני הולך…
–לא אל הרב עליך ללכת, ורק לצאת, לצאת.
–הולך אני אל הרב… הולך אני אל הרב…
והוא עוזב את הבית והולך בחפזון. –אנכי הלכתי אחריו. כצבי אשר ירו בו המורים, כן רץ, ואני רק בכבדות יכולתי להשיגו.
בפנות הבית עומדים אנשים. הרב עומד –והוא עומד לפניו.
והרב איש שיבה, זקן מאד, וקומתו גבוהה. מי אשר ראה את פני האיש הזה, לא במהרה ישכחם: זה הזקן הלבן כשלג, אלה העינים הבּוֹרקות עוד בָּרָק, וזה הרֹך והחן והחנינה השפוּכים על פניו.
והאיש עומד לפני הרב ובקול צרוד הוא מדַבּר ואומר:
–אשמתי! בגדתי! גזלתי! מודה אני ומתודה לפניך, רבי! מודה ומתודה אני לפניך!
„מה לך בּני? ”
–לא אוכל להאריך עוד ולשאת. כבד לי מאד. בראשונה אמרתי: אין דבר, אעשה תשובה. אבל עתה… הנה בא גם המות. ילד מת. עם המות אין מצחקים…
והאיש החריש.
–דַבּר. „אדברה וירוח לי ”, אומר הכתוב.
והאיש דִבּר.
–לו הבינות איך זה נתגלגל הדָבר… לפעמים עושה אדם דבר, ובכל-זאת לא הוא העושה… האחר אשר בנו, עושה… וחמשה ילדים לי ואשה… ואני יושב בבית-המדרש ולומד, לומד כל היום וגם בלילה. והאשה והילדים רעבים. רבונו של עולם! לוּ הבינות את כל זאת. שלשה ימים לא היה לחם בבית. בחנות לא הוסיפו עוד לתת. ושני ילדים חולים. טיפוּס הוא מחלה לא-טובה מאד…
הרב הביט את הפנים הצהובים ואת השפתים הדקות. עיניו היו רטובות מעט.
„ואז בא הנסיון, הוסיף האיש –חמשה רובלים כסף… אמרו לי, כי פדיון-הבן בבית השכן… ידעתי, כי עבֵרה גדולה היא, ואולם היו רגעים, אשר לא ידעתי… ושני הילדים חולים ומחכים לרפואה והאשה מחכה ללחם… ואני התאמצתי והתנגדתי –אבל באחרונה לא התאמצתי ולא התנגדתי… אדרבא, ידעתי כי עושה אנכי מצוה… בערב נכנסתי אל השכן ואתחנן אליו… נדמה לי, כי עושה אנכי מצוה… רבונו של עולם, כל הלילה אחרי-כן לא ישנתי, והמוח, אשר בי, הכה בי כמו פטיש חזק… „ישראל ”אני ולא כהן… והפטיש מכה ואומר גם-כן: ישראל ולא כהן, ישראל ולא כהן! –ומאז ועד עתה לא חדל. פעמים הרבה כבר חפצתי לבוא. ואולם לא יכולתי… אבל עתה הנה בא המות… המות הוא דבר נורא…
נשאתי את עיני בלי-משים. הרב איננו שומע עוד את הדברים; הרב איננו עוד את אשר היה לפני רגע. כל רֹך וכל עדן חלפו מעל פניו.
ופתאום עזב את מקומו, והוא מתהלך בחזקה אחת הֵנה ואחת הֵנה. בכל החדר דממה גדולה. עמוד-אור יורד מתוך החלון ורובץ מחציתו על פני האיש, מי שהיה כהן, ומחציתו על פני קרקע הבית.
והרב, בלכתו אנה ואנה, מדַבּר, והוא כמדַבּר אל לבו.
–עבֵרה חמורה… נתן תקלה לפני איש מישראל ויביאהו לעבור בעשה… נמצא שלא פדה… בוַדאי ובוַדאי עבֵרה חמורה…
והוא מתיצֵב לפני החלון ופניו החוצה, והוא מחריש רגעים אחדים ומעמיק במחשבותיו.
מטולטלת מורה-השעות, אשר על הקיר, מתנודדת בקול, אחת הֵנה ואחת הֵנה. על פני הארגז האדום משתקשק זבוב בכנפיו והומה.
והרב, בעודו עומד ופניו החוצה, מדַבּר כמדַבּר אל לבּו –: ואין אדם נתפס על צערו, צער פרנסה… הכתוב אומר: על פת לחם יפשע גבר…
ובכל החדר דממה גדולה.
ופתאום הפנה הרב את ראשו.
–עליך להתענות… להתענות שני וחמישי…
האיש, כפי הנראה, לא היה רוחו נוחה בדבר. התענית לא היתה חדשה לו. הן התענה בחייו לא רק ביום השני וביום החמישי, כי-אם עוד בימים אחרים ורבים.
–עליך להיות נלקה… מלקות ארבעים חסר אחת…
האיש, כפי הנראה, לא היתה רוחו נוחה גם בזה. הן אלף פעמים ככה כבר הכה אותו לבו בקרבו.
–עליך לצאת בגולה…
האיש שאף רוח. כפי הנראה, התגוללה אבן-מעמסה גדולה מעל לבו.
–ואת אשתך תשלח אלי היום, הוסיף הרב –הקהל ידאג לה.
והאיש יצא.
אנכי לא הוספתי עוד לראות את פני האיש הזה עד עולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.