

אנו יכולים לומר, ודברינו יישמעו כהד, ששירתה של וולך עניינה במין ובשגעון. ‘מין’ ו’שגעון' הן מלים טעונות; מלים המתקשות לשאת על גבן את מטען משמעותן. מתקשות עד כדי כך, שהן – ברגע של זעם שאינו מאחר לבוא – מטלטלות את גבן ומשליכות מעליו את משאן. ובהקשרה של שירת וולך שתי המלים הללו אכן טעונות די והותר, עד זרא: כל אחת מהן, לעצמה ובשיתוף עם רעותה, טעונה החמצה מגושמת מיוחדת־לה של שירת וולך; כל אחת מהן מפתה לנוסח מובחן של קריאה שגויה בשירתה.
נדמה שזוהי וכחנות לשמה, גזמנית ולא־עניינית: וולך כתבה ופרסמה את רוב שיריה לפני חמש־עשרה ועשרים ועשרים־וחמש שנה; וולך מתה לפני שלוש שנים; וכל הזמן הזה כמעט ולא נכתב על שירתה דבר. השתיקה הכתובה הזאת אינה גורל מיוחד לשירתה של וולך; זה גורלה של מיטב השירה העברית בעשרות השנים האחרונות. על כן נדמה כי לטענותי בדבר נוסחים מובחנים של קריאה בשירת וולך אין יסוד. ואכן אין להם יסוד: נוסחים מובחנים כאלה לא היו ולא נבראו, והריהם בגדר משל ולא עוד. (ובכל זאת ניתן למצוא את הנוסחים הללו, או לפחות רמזים להם ומשלים שלהם, בדפוס הגרפומאניה הנפוץ שסימנו העיקרי הוא חיקוי שירתה של וולך).
א 🔗
על שגעון לא אדבר, וכל ענייני במין1. שיר של וולך, שזה, כך נדמה, עניינו – הוא השיר “שני גנים” המופיע בעמ' 120 של “שירה” (שימו לב: יש ב“שירה” שני שירים שזה שמם):
וּלְגַן אֶחָד כָּל הַפֵּרוֹת צְהֻבִּים וּבְשֵׁלִים וְכֻלּוֹ עָגֹל
וּלְגַן אֶחָד כָּל עֲשָׂבִים וְעֵצִים דַּקִּים
וּכְשֶׁגַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ גַּן דַּק מַרְגִּישׁ עָגֹל
וּכְשֶׁגַּן דַּק מַרְגִּישׁ גַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ דַּק
וְגַן עָגֹל צָרִיךְ גַּן דַּק
וְגַן דַּק צָרִיךְ גַּן עָגֹל
וּבְגַן עָגֹל מִכָּל פְּרִי עוֹלִים וְיוֹרְדִים הַצִּנּוֹרוֹת
וּבְגַן דַּק סִמְלֵי הַכִּוּוּנִים
וּבַצִּנּוֹרוֹת בָּאִים קוֹלוֹת הַפְּרִי הַבָּשֵׁל
וּבַגָּן הַדַּק אֵין קוֹל
וְהַגָּן הֶעָגֹל צָרִיךְ אֶת הַדְּמָמָה
וְהַגָּן הַדַּק נִכְסָף לַקּוֹל
וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן עָגֹל אֶת גַּן דַּק
מִתְפַּשֵּׁט הַקּוֹל לְדָפְנוֹת הַפְּרִי וְלֹא עוֹלֶה בַּצִּנּוֹרוֹת
וְחַי גַּן עָגֹל אֶת חַיֵּי צוּרוֹתָיו
וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן דַּק אֶת גַּן עָגֹל
מַכִּים סְמָלָיו הַנְּכוֹנִים בַּפֵּרוֹת הַנְּכוֹנִים וּמְנַגְּנִים
כָּךְ מְנַגֵּן הַגָּן הַדַּק בִּדְמָמָה בִּדְמָמָה.
גן עגול הוא אשה וגן דק הוא גבר? קולות הפרי הבשל הם אשה ודממה היא גבר? פֵּרות וצינורות הם אשה וסמלי כּווּנים הם גבר? אולי להפך, וכך או כך בדוחק רב. אולי, אם נקרא את השיר בריכוז רב יותר, ומתוך כוונה נחושה יותר של הכוח המדמה, נזכה לראות כאן משהו הדומה לאשה וגבר, או לשתי נשים, או לשני גברים, ופחות מכל נראה אשה או גבר; ככל שנתאמץ לראות כאן שני אנשים, כך נרחק מן השיר ומצמד גניו. נוכל לומר שמתואר בשיר הזה משהו הדומה למין. דומה במידה כזאת, שקסמו גלום במידה שבה הוא שונה מן המין המוּכר לנו, מגוון ורב־פנים ככל שהוא. זהו – הבה נניח – המין האחר, הסקס האחר, ששיר אחר של וולך, ידוע ומוּשר, רומז עליו ומייחל לו:
רוֹמְזִים לָנוּ שֶׁיֵּשׁ סֶכְּס אַחֵר.
טוֹב שֶׁמִּישֶׁהוּ יוֹדֵעַ עַל זֶה.
אִם יֵשׁ סֶכְּס אַחֵר הֲ
בִיאוּהוֹ לְכָאן וְנֵדָעֵהוּ נְ
דַּבֵּר גְּלוּיוֹת, יֵשׁ אוֹ אֵין.
שֶׁכְּבָר אֲנַחְנוּ עֲיֵפִימֹאד מִ
נָּשֵׁינוּ וִידִידוֹתֵינוּ הַבְּתוּלוֹת וְכָל
הַזְּמַן מַרְאִים לָנוּ בִּתְמוּנוֹת שֶׁ
בֶּאֱמֶת יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֵר וְגַם אֲ
נַחְנוּ מַרְגִּישִׁים שֶׁזֶּה לֹא סְתָם.
וְאִם יֵשׁ סֶכְּס אַחֵר בְּעוֹלָם
אַחֵר נָשִׁים חֲדָשׁוֹת וְיוֹדְעוֹת לָ
מָּה לֹא יָבִיאוּ לְכָאן כַּמָּה לְ
לַמֵּד אֶת נָשֵׁינוּ הַיְגֵעוֹת וְאוּ
לַי יִפְתְּחוּ גַּם אֶת הַגְּבוּלוֹת כְּ
שֶׁאֲנַחְנוּ עֲיֵפִים וְנֶחנָקִימֹאד.
(עמ' 79)
נחוץ דיון גלוי בשאלה אם יש סקס אחר, ונחוצה תשובה נחרצת לשאלה הזאת: כן או לא. אין די בתמונות או בשמועות או בהרגשה שזה לא סתם. אלה רק מעוררים תשוקה שאין לה נחת, תאווה שאין לה דעת, ואינם מוליכים אותה אל תכליתה או מלמדים אותה כיצד להגיע לשם. יש להביא את הסקס האחר לכאן ולהציגו עכשיו, לדון בו בפה מלא ובכוונה אמיצה, לדעת אותו כפי שהוא ובממש. אך מהי דמותו של הסקס האחר והיכן הוא מצוי? כיצד נגיע אליו ובאיזו דרך? השיר, מסתבר, לוכד אותנו בתוכו, ואינו מותיר מקום להפרדה מחוכמת מדי בין רשויות: שאלותיו של השיר הן שאלותינו.
ב 🔗
המלה ‘מין’, ואף המלה ‘סקס’, אינן נוחות לשימוש: מה שהן מכוונות אליו ראוי למלה רב־הברתית, ושתי אלו עשויות הברה אחת החומקת מן הפה אף טרם נהגתה (יתרונה של ‘סקס’ הוא שילוש עיצורים עקשניים ומתנגשים אשר בה, ולועזיותה המעקמת את השורה, כנגד צמד עיצורים עדינים וחמקניים מדי, ופורמאליות יתרה, אשר ב’מין'). וולך, אם כן, ממירה את המין החפוז והחד־הברתי בביטוי התלת־הברתי ‘סקס אחר’. וכעת, במרווחים אשר בין שלוש ההברות הללו, שהות בידינו להיגמל ממין “ממשי”, מן הפעילות המוזרה, טבעית ואינה טבעית, שהיא תמיד רצינית מדי ובה־במידה נחווית כבדרך־אגב, אינה ניתנת לביטוי ומוּעדת לשִׁכחה; ולפנות אל הסקס האחר, אל הפטפוט המדייק במלים ואל השעשוע. וכאשר נִפנה, באמת ובתמים ובכוונה אמיצה, אל הדיון הגלוי בסקס האחר – כי אז, כמאמרו של השיר, אך בשינוי רגש ונעימה – תגיע שעתן של הנשים החדשות והיודעות, אז ייפתחו הגבולות, ולא נהיה עוד עייפים ונחנקימאד.
ג 🔗
אך הסקס האחר, כנגד כוונתנו לקבוע אותו בתחום המיוחד לו, תחומה של ההזיה, אינו חדל להיוולד מחדש, ולהוליד מחדש, להכפיל ולשלש את אחֵרותו. וככל שהוא מרבה את אחרותו, כך הוא מרבה את ממשותו. לא משום שמין הזוי, בניגוד (נניח) למין מן העולם הזה, אינו יודע שובע. הוא יודע שובע, או אינו יודע אותו, כמידתו. גנים אינם יותר או פחות נימפו־מאניאקים מבני אדם. אחרותו היא מתמדת מכיוון שאין בידינו לקבוע היכן בדיוק שורה המין “הממשי”, המנוגד לו, היכן הוא הסקס הזהה לעצמו, הסקס שאינו אחר:
רוֹמְזִים לָנוּ שֶׁיֵּשׁ סֶכְּס אַחֵר,
טוֹב שֶׁמִּישֶׁהוּ יוֹדֵעַ עַל זֶה.
ונניח שזוהי תלונה כנגד ממשות מאכזבת: מתי היא מושמעת, כלומר: כנגד מה היא מושמעת? האם היא מושמעת כנגד הזיה, כנגד הזיה באוננות או כנגד הזיה בלא אוננות, כנגד איזו הזיה ואיזו אוננות? או שמא היא מושמעת כנגד משגל־של־ממש, משגל שלם־לכאורה או נסוג־לכאורה, משגל עם אהוב או עם מי שאינו אהוב, אהוב או אינו אהוב באיזו מידה? – כנגד משגל בדרך זו או כנגד משגל בדרך אחרת? – לא כך ולא אחרת? – כך או אחרת, מובטח לנו כי המחווה הזאת – מחוות ההבטחה בדבר קיומו של סקס אחר בעולם אחר – נובעת מתוכן ומכוונות כנגדן של נסיבות מסוימות וניתנות להיקבע, משום שרק המסוים והנקבע עשוי להיחשב מין ממשי וזהה לעצמו; ורק המין הממשי, שהיה כבר ונשכח, עשוי לגלות את טבעו של הסקס האחר, שטרם היה ומסרב להישכח. אך מהו המין הממשי אשר ביסוד כל הטרוניות הללו ואשר כנגדו נרקמות כל ההזיות הללו? צריך פעם, אבל אחת ולתמיד, להחליט:
אֵיךְ לִפְתֹּחַ שָׁטִיחַ
צָרִיךְ פַּעַם לְהַחְלִיט אֵיךְ לִפְתֹּחַ שָׁטִיחַ
קָשֶׁה מְאֹד, לִמְשֹׁךְ בַּאֲנִיצִים בִּמְקוֹמָם שֶׁגּוּפוֹ יִתְגַּלְגֵּל בִּמְקוֹמוֹ
אוֹ לִמְשֹׁךְ בַּאֲנִיצִים בִּמְקוֹמָם שֶׁגּוּפוֹ יִתְגַּלְגֵּל לְאָחוֹר
אוֹ לְגַלְגֵּל אֶת גּוּפוֹ מִלְּפָנִים לִמְקוֹמוֹ
אוֹ לֵילֵךְ לְאָחוֹר וּלְגַלְגֵּל אֶת גּוּפוֹ שָׁטִיחַ אֵלֶיךָ
וְלִרְאוֹת אֶת צוּרַת שָׁטִיחַ מִתְרַבֶּה וּלְהִתָּקֵל מֵאָחוֹר אוּלַי.
(עמ' 106)
צריך פעם להחליט, כלומר: צריך מתישהו להחליט, אך לא עכשיו ולא לעולם לא; ואם אכן איננו יכולים לקבוע, לא עכשיו ולא לעולם לא, את מקומו של המין הממשי – סימן טוב שאין לנו צורך לקבוע את מקומו, שמקומו כבר נקבע, שאנו רשאים לקבוע את מקומו ככל שתחזק ידנו. בינתיים אנו מכושפים לשטיח: לריבוי של אפשרויות המובחנות זו מזו ללא טעם או תכלית נראים לעין.
ד 🔗
ניפרד מן הדיון המסוכסך בדבר מקומו הראוי של המין הממשי החומק מן העין, ונשוב אל המחוזות הוַדאיים יותר, הצבעוניים והצורניים, המדייקים במלים ומפתים במלים, של הסקס האחר: ככל ששירת וולך עניינה בסקס אחר, כך אין עניינה במין. תמיד היא שרויה במה שקודם למין או במה שמעבר לו, במה שטרם היה למין או במה שהשכיל לדלג מעליו. ולעתים קרובות לפני מין ואחרי מין גם יחד, כמו הילד המוזר מ“אבי ואמי יצאו לציד” (עמ' 86): מזכרת מיותרת ושכוחה מבילויי שדות הציד של אבא ואמא, לכוד ללא תקנה במרווח שבין מין שהיה־כבר לבין מין שטרם־היה:
אָבִי וְאִמִּי יָצְאוּ לְצַיִד
וַאֲנִי לְבַד.
אָבִי וְאִמִּי בִּשְׂדוֹת צַיִד נִפְלָאִים
וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה.
– – –
כָּל הֶעָבָר שֶׁל אָבִי וְאִמִּי
לֹא נֶחְשָׁב בְּעֵינֵיהֶם כְּשֶׁהֵם צָדִים
וְגַם אֲנִי מֻפְקָד כְּמוֹ מַזְכֶּרֶת
שֶׁתָּמִיד תִּהְיֶה יָפָה מִמֶּנָּה.
אכן, ילד או ילדה מוזרים מאוד: מוקפים שדות ציד נפלאים ומפוארים אשר בהם מקורם ובהם תכליתם היחידה, אך אלה אינם שלהם ואינם יכולים להיות שלהם. הריהם גן עדן, שדבר אינו יכול להיחשב כנגדו ודבר אינו יכול לחדור לתוכו, רצינות נועלת אותו והגיונו מופלא וחתום; וככל שזרותו של הגן מוכברת ופארו מוגבה, ככל ששוכניו שוקעים עמוק יותר בתהום רצינותו של עונג עצום עיניים – הריהו מתרחק והולך ונעלם מן העין: כמוהו כהווה, כאשר עבר ועתיד נשכחים, ורגע אחד מתגדל לאינסוף ומקיף נצח.
ה 🔗
אך לא ברגע הזה ממש, כי אם רגע אחד לפניו או רגע אחד אחריו – כלומר: רגע אחרי שהנצח נמתח מעבר לגבולו, אך רגע לפני שהוא פוקע וממהר להיסמך לרגעים שקדמו לו ולאלה שיבואו בעקבותיו – שם מקומו של הסקס האחר: כי שם העיניים עדיין עצומות, ובכל זאת הריהן קרועות לרווחה ורואות את הכל ללא סייג, וגבול החזיון שהן חוזות ואוחזות בו אינו אלא גבולן:
הַגָּבִישׁ הַיָּפֶה נִטְחַן עַד דַּק
וְאֶת הָאֲבָקָה נָתְנוּ בַּמַּיִם
וְאֶת הַמַּיִם בַּקֹּדֶשׁ שָׁתִיתִי,
וְנִמְסְכוּ בְּקִרְבִּי כָּאַהֲבָה הַיָּפָה
וַתִּפְשֹׁט צוּרָתָן בְּתוֹכִי לְמַלְאָךְ
וְעֵינָיו לִי פְּנִימִיּוֹת וַאֲחַפֶּה עָלָיו,
וּבְיָדוֹ כָּל כֵּלִים טוֹבִים לְאַהַב
וְדִיַּקְתִּי לָאַהֲבָה בִּימֵי מַהוּתוֹ
תְּנוּעָה כִּידוּעָה כִּידוּעָה שֶׁהָיְתָה,
וְהַתְּשׁוּקָה, וְהַתַּאֲוָה, וְהַבָּשָׂר,
להֵנָּה שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן אֲחִידוּת
למַלְאָכִי הַקְּלָסִי תְּפוֹרֵרְנָה כְּנָפָיו
גְּבִישׁוּתוֹ הַמָּותָנִית מִתְפּוֹגֶגֶת בָּהֵנָּה
לְבַל אֶמְצָא יוֹתֵר הִלְכוֹתַי.
(עמ' 68)
עיני המלאך הן פנימיות, כלומר: מהופכות בחוריהן. ככל שהן רואות את המלאך הריהן מכילות אותו ומחפות עליו, מגוננות עליו מפני השרירותי והמשתנה, הבלתי־מדויק והבלתי־ידוע. הגביש נטחן עד דק והיה לאבקה, האבקה נמסכה במים והיתה לשיקוי־קודש, השיקוי פשט צורה ולבש צורה של מלאך: גביש ואבקה ושיקוי ומלאך – כמו ארבעה מצבי צבירה של יסוד אחד וזהה־לעצמו, “מצבי צבירה” משום שהם מובחנים בחדות חותכת אלה מאלה. אך לרווחתו של מוסר־ההשכל סופה של ההזיה אינו מאחר לבוא, כאשר התשוקה והתאווה והבשר שבים ומתגלים במקום הצפוי ביותר, בלבה של ההזיה הרווחת ביותר: מאחור ובמפתיע ובחוזק יד – אך בדיוק כאשר הם מתבקשים וללא שהייה. התשוקה והתאווה והבשר: מסודרות בשורה, שלוש מלים נרדפות ובכל זאת נפרדות ונאמנות כל אחת רק לעצמה, ובדרך פלא גם מובניהן ניתקים וטורחים להיבדל זה מזה; כאילו היו שלושה חפצים מוּארי מִתאר ניצבים על שולחן או שלוש דמויות טבועות באגרטל – מפוגגים, אמנם, את גבישותו המותנית של המלאך ומפוררים את כנפיו – אך רק משום שהם גבישיים ומילוליים ומדויקים כמותו; והריהם חותם המאשר ומבטיח את ממשותו. כמו רגע המוות ליופיו של המת הנהדר (עמ' 101), כמו מפלצת האיילה לאיילה (עמ' 119), כמו תשוקה להזיה והזיה לתשוקה: המין הממשי והסקס האחר מתגלים תמיד בקו הגבול אשר תוחם ביניהם – חוצה בכל מקום, נמתח ומתהפך, מתפצל ושב ומתפצל – אך בכל מקום דמותו חדה וברורה כאילו הוא אחד ואין כמותו.
והתדמית הזאת – כאילו הגבול הוא אחד ואין כמותו, כאילו השבר אחד ושלם ומכיל את עצמו – היא יסודה של ממשות בלתי נסבלת אשר טורחת להתגלות כמעט בכל שירי “שני גנים”: יסודו של כאב שאין ממנו נסיגה ואין לו חנינה, חורג מעצמו כדי לתחום את עצמו ולחתום את עצמו. וכאן, סביב התדמית הזאת וסביב הכאב הנורא אשר נוסד בה, מתפשטות טענותי ממשמעותן ומפקירות את תוקפן, דעתי מסתלקת ואינה ראויה להיחשב עוד: עליה לחדול, להיעלם, ולהיחשב מחדש.
-
המאמר עוסק בשירים שקובצו בספרה השני של וולך, “שני גנים” (הוצאת דגה, תשכ״ט), וקוּבצו שוב בספרה השלישי ״שירה״ (סימן קריאה, תשל״ו) – בשערים ״שירי אי (2)״ ו״שני גנים“. מראי המקום מכוּונים ל״שירה”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.