מיהי – דֵייזִי, הָאָח אמילי, הדוֹד אמילי – המסֵכות שבחרה לעצמה – או פשוט דיקינסון – המונה ליזה של השירה? מדרכה האינטימית ומהביוגראפיות הרבות שנכתבו עליה נדמה שנתוודענו לסוד חייה: ילדה ביישנית, אשה בלבן, מלאך ההתמסרות, או אולי המטורפת מעליית הגג. אך קולה מרוסק וצלול מתריס באנונימיות מרגיזה: “אני אף־אחד, מי אתה?” דיקינסון נולדה באמהרסט, מאסצ’וסטס (1830) ומתה באותו מקום (1886), לאחר שחָיתה חיים ללא התרחשות חיצונית. משפחתה מראשוני המתיישבים הפוריטנים באזור. אביה, כפי שתיארה אותו, קאלוויניסט מושבע: “לבו טהור ונורא”. דיקינסון מקבלת חינוך קלאסי באקדמיה של אמהרסט, ועוזבת את הסמינר לנשים מתוך אי־הזדהות דתית. היא חווה את עיקר חייה בכתיבה תוך התנזרות מהעולם החיצון. בגיל 31, שולחת לחוות דעתו של תומס היגינסון¹, אם שיריה “נושמים”. לאחר שנענית בעידוד מסויג, היא מחליטה לא לפרסם; ספק מתנצלת על כתיבתה “חסרת הרסן”, אינה יכולה שלא להישאר נאמנה לעצמה: “…לא היה שליט בחיי, ואינני יכולה למשול בעצמי, וכשאני מנסה להשליט סדר, כוחי הקטן מתפוצץ ומשאיר אותי עירום וחרוך.” ה“מורה”, ה“כַּוון” וה“שליט” – כמו מכוּתביה האחרים – הופך דמות בתיאטרון שלה. אולי התהילה זרה לה, ובכל זאת היא פונה לנצח – או לקוראיה העתידיים – מאחורי גבם של נמעניה הממשיים. מוותרת על העולם שגינוניו היו מביכים את כלבה, אך משכתבת אותו בקודים אחרים. היא “דרה באפשרי, בית מואר יותר מפרוזה”, ומשם מתכתבת עם העולם בכל דרך: פתקים חטופים, צרורות פרחים מגינתה ומשלוחי עוגות וריבות מעשה ידיה; מכתבים לידידים שמעולם לא פגשה – העוגן המפוקפק שלה בחיי הספרות של התקופה; ומאות השירים שנמצאו לאחר מותה, תפורים וצרורים בפנקסים קטנים. בעזבונה נמצאו 1775 שירים, 1049 מכתבים, וכן פרגמנטים וטיוטות במצבים שונים. דרך עבודתה אִפשרה לה לחבר אימפרוביזציה ישירה עם בנייה קפדנית, ואין קו ברור המפריד בין השירים לפרוזה. דיקינסון נהגה לשלב שירים או חלקי שירים בתוך מכתביה; ולעומת זאת עיבּדה קטעי פרוזה לתוך השירים. האִלתור היה בשבילה ביטוי חיוני לדראמה של היומיום: “המצוינים משחקים אותה כשהקהל מתפזר והקופות ננעלות.” הפתקאות ששרבטה עליהן מלים ושורות, שצצו במוחה בזמן אפיית פודינג או כשטיילה עם כלבה, הונחו ב“קופסת התעתועים” שלה, ורק יותר מאוחר (לעתים רק אחרי חודשים או שנים) שובצו בשיר או במכתב, ליד שולחן הכתיבה.

המכתבים כמו השירה הם חלק בלתי־נפרד מחייה: “זה מכתבי אל העולם אף פעם לא כתב אלי.” וגם לאחר מותה לא נתקבלו מיד. היגינסון, שנעתר בהיסוס־מה לסייע לידידת משפחה בהוצאה לאור, נתן הסכמתו רק למבחר מצומצם ועמעם את ייחוד השירים על־ידי כותרות קונוונציונאליות ושינויים בפיסוק ובתחביר. רק בשנות ה־50 של המאה שלנו, כשהשירים והמכתבים נערכו מחדש על־ידי ג’ונסון והופיעו כמות שנכתבו, זכו לתהודה הולמת. דיקינסון, שהציגה עצמה כ“עכבר”, “אנקור קטן” ו“הכי פחותה בבית”, נגלתה כ“רובה טעון” בשיחתה עם אלוהים והעולם. שירתה ממחיזה את הדראמה של הנפש, שכל רגע בה הוא “כתב חיים או כתב מוות”. בנסיונה לתעד את התודעה הקולטת את עצמה ואת העולם, היא מסתכנת בפיצוץ ה“אני” ומוליכה את הלשון לנקודות השבירה שלה. אולם עָצמתה המופלאה מתגלה ביכולתה ללכת מעבר לנקודות המעורפלות של כאב ואָבדן, ולהחזיר לנו את רגעי שברונה של הנפש דרך האנונימיות של המזמור הדתי.

התרגומים המובאים כאן הם נסיון למצוא את המקבילה העברית לקולה של דיקינסון. כיוון שאיכותם המיוחדת של השירים נשענת על המתח בין דפוסים קבועים של בית, מקצב וחרוז, השאולים מן השירה העממית (הבלדה, המזמור הדתי ושירי חדר הילדים) לבין תכתיבים של דיבור חי, כמו גם על ריבוד לשוני (ארכאיזמים, אטימולוגיות לטיניות, ניבים מקומיים וניצול התכונות האידיומאטיות של הלשון) – תרגומם לעברית הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.