לילך לחמן, עורכת, משוררת ומתרגמת למדה לתארים ראשון (1974) ושני (1978) בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. את עבודת הדוקטור שלה כתבה במחלקה לאנגלית ולפואטיקה באוניברסיטת ניו יורק (1988). מפרסמת מסות ורשימות ביקורת במוספים שונים לספרות, ובהם מוסף ״ספרים״ של ״הארץ״ ומוסף ״שבת״ של ״מקור ראשון״. לימדה ספרות במסגרות שונות, ובהן אוניברסיטת תל אביב ומכללת ״עלמא״. שיריה הראשונים נדפסו ב־1989, בגיליונו השמיני של כתב העת ״חדרים״ בעריכת הלית ישורון. נשואה לפסל ולצייר צבי לחמן.

שיריו של אבות ישורון העסיקו אותה הן כיוצרת הן כחוקרת. ב־2009 ראה אור מבחר השירים של ישורון ״מלבדאתה״ בעריכתה (עם הלית ישורון), וב־2011 פורסם קובץ נוסף בעריכתה ושמו ״איך נקרא אבות ישורון״ קובץ ראשון מסוגו הבוחן את ריבוי פניה של היצירה הישורונית. פירסמה ספר שירים יחיד, ״קָרָאת״ (כרמל, 1995), שנפתח במוטו מאת אבות ישורון (״הֱיֻ לִי/ פָּנִים אֶל/ פָּנִים לִי״), וכן ערכה ותירגמה מבחר משיריה וממכתביה של אמילי דיקנסון ושמו ״אולי הלב״ (2006).

במסה שצירפה למבחר תרגומי דיקנסון העידה כי פרקים לא מעטים ביצירתה של האחרונה ״הפכו נחוצים. באותו רגע היה נדמה לי כאילו אני עצמי כתבתי אותם בגלגול קודם״ (״אולי הלב״, 206). ואכן, דומה שעולמה השירי הוא מעין הכלאה בין שירת האינטימיות המוחלטת והבדידות הדיקנסונית הגמורה (ומעניין לציין כי מבחר זה הוקדש להלית ישורון) ובין הקול המדבר הישורוני, שעיסוקו בלשון מודע ולפרקים אובססיבי, ויש בו משום העמדה מתמדת של האני כמושא לחקירה עצמית. עולמה השירי מציג, כדבריה על דיקנסון, ״קול מרוסק־צלול״ (״שְׁתִיקָתֵךְ אֲנוּשָׁה תְּדַבֵּר מִפִּי״, קובעת הדוברת בשיר ״קָרָאת״, שהעניק לקובץ שיריה את שמו). קול זה משאיר את הקורא כמעין משקיף מן הצד על הוויית קיום קשה וסתומה. מוטיב השב ונשנה בשיריה הוא זה של לידה ולידה מחדש, כמו בשיר ״תמוז ב״ מתוך ״קָרָאת״: ״כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ/ עוֹמֵד עַצְמוֹ/ מִנֶּגֶד, שׁוּב לְהִוָּלֵד״. לא פעם נלווה לו מוטיב הכמיהה למים חיים, שיבקעו מן הסלע.

לילך לחמן בספריה הלאומית

נכתב על־ידי אורי הולנדר עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית