הקדמה    🔗

הספר הקטן הזה, כפי שמודיע שמו, נכתב על תולדות חקירת ארץ ישראל בספרות העברית והכללית. עלינו להדגיש את הדבר הזה, בכדי למנוע את הקורא מהפתעה או מאי־הבנה. לא היה בדעתנו לתת במקום זה סקירה על המקורות של ידיעת ארץ ישראל בספרות; כלומר: לא התכוַונו כלל, לפָרט את הספרים, אשר בהם יש זכר לארצנו, או שמהם אפשר לשאוב ידיעות עליה הן בימי קדם, הן בתקופות המאוחרות, אלא כל תפקידנו היה, לסקור בסקירה קלה את תולדות החקירה, לכן רק אותם הספרים הוזכרו פה, אשר מכילים לפחות גרעין של חקירה, אף שלפעמים של חקירה, אשר בטעות יסודה. לעומת אלו לא הובאו בחשבון המון הספרים, אשר מוסרים לנו סתם ידיעות על ארצנו בעיקר מימי הביניים, ולכן לא הוזכרו למשל ספריהם של הנוסעים או הגיאוגראפים הערבים, או ספרי־המסע היהודים, או ספרי ההיסטוריה של הצלבנים, אף שמכולם נוכל ללמוד דבר על ארץ ישראל בימיהם; וכן לא דובר כאן בספרי שאלות ותשובות של חכמי התורה, שגם בהם נמצאות כמה ידיעות על מקומות הישוב. אבל אם יש, ושו"ת מדברות על ענין שבחקירת הארץ, קבענו להן מקום בסקירתנו. – אולי יבוא יום ואזכה לחבר ספר כזה גם על המקורות.

כפי תפקידה של “הספריה לידיעת ארץ־ישראל” מכווָנים הספרים המופיעים בה לַקהל הרחב. לכן אמרתי, שלא להכביד על הקורא על ידי המון הערות בשולי העמודים, אלא קבעתי מדור מיוחד להערות ולמראה מקומות וגם למסירת ידיעות ביבליוגראפיות בסוף הספר (ובאותיות רגילות), וגם שם לא הרחבתי את הדבור, כפי שאני מקווה, יותר מדאי. שם גם הוספתי מדי פעם בפעם על עצם דברי הספר קצת חקירות, שלא היה אפשר לשלבן לתוך ההרצאה גופה.

ציורי מפות ותמונות אחדות בוודאי תוסיפנה בעיני הקוראים חן לספר הקטן הזה. גם אותו השתדלה חברתנו בעזרת “מוסד ביאליק” להוציא לאור בכל היופי האפשרי, ועל זה יזכר לטוב שמו של מר משה גרדון, המטפל בספריתנו מטעם המוסד ההוא. מר ש. ייבין, עורך “הספריה”, קרא את כתב היד בעיון והעיר הערות מועילות מאד. יהודה הֶרשקוביץ עזר בקריאת גליונות ההגהה.

כולם יעמדו על הברכה!

ירושלים, כ“ג בסיון, תרצ”ז

(יום שנפטרה בו אמי מורתי ע"ה)

ש. קל.

הערות וספרות לתולדות חקירת ארץ ישראל בכלל

הראשון שסדר כעין ביבליוגראפיה ונתן סקירה כללית על תולדות חקירת ארץ ישראל היה Robinson. בכרך הראשון של חבורו הגדול, נמצאת רשימה כרונולוגית של החבורים על ארץ ישראל, הר סיני והסביבות השכנות להם (עמוד XXXIX-XVI). אחרי הקדמה קצרה על הסופרים העתיקים, נזכרים בסקירה ההיא:

א. רשימות כווּני־דרכים (Itineraria) וספרי־מסע משנת 333 עד 1837;

ב. ספרים לגיאוגראפיה של ארץ ישראל משנת 1590 עד 1835,

ג. שלשה ספרים על ירושלים.

סקירה דומה לזו סוּדרה גם על ידי Ritter בספרו Die Erdkunde XV 1 (Berlin 1850), מעמוד 23 עד 91:

א. סקירה על המקורות לידיעת ארץ ישראל מלפני ספה"נ;

ב. מקומות יהודיים (בעיקר התנ"ך ויוספוס);

ג. הספרות הנוצרית;

ד.–ז. ספרי־מסע משנת 333 עד 1797;

ח. ספרים ערבים ויהודים (עד ר' יהוסף שווארץ);

ט. נ וסעים מהמאה הי"ט עד רובינזון (בכלל);

י. רשימת ספרי מחברים מבני דורו של רִטֶּר; יא. על מפות ארץ ישראל.

Bihl, מחבר Geographie des alten Palästina (1896) (ספר מסכם ומדוייק) בכלל, שָׂם בראש ספרו פרק מיוחד (עמוד 8–1) שקרא לו: “תולדות חקירת א”י". אבל סקירה זו לא הצליחה כלל. בתוך השאר אומר המחבר (עמוד 1), שהידיעות המפוזרות בספרות התלמודית יכולות לתת רק עזר מעט לידיעת ארץ ישראל. וכבר כתב נגד הדיעה הזאת המלומד הפרוטסטנטי Furrer במאמר הבקורת על ספרו של

Buhl (Theologische Literaturzeitung 1898, Spalte 1).

בסקירתו של בּוּהל אין לחוקר ארץ ישראל היהודי הראשון, ר"א הפרחי, אף זכר! – (על Röhricht ע' להלן עמוד 144).

סקירה קצרה על תולדות חקירת ארץ ישראל מסר גם ב. מייזלר בספרו: תולדות המחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל (“ספריה לידיעת ארץ ישראל” ג/ד).

את הביבליאוגראפיה השלמה רושם P. Thomsen בספריו בשם Die Palästina-Literatur, המופיעים החל משנת 1911 והמכילים את רשימת כל הספרים והמאמרים שהופיעו באיזו שפה שהיא משנת 1895 ואילך. עד היום יצאו לאור ארבעה כרכים שלמים ומתוך הכרך החמישי, אשר יכיל את הספרות של השנים 1934–1925, נדפסו עד היום 464 עמודים ועליהם נרשמו לא פחות מ־6261 ספרים ומאמרים, שנכתבו משך עשר השנים האחרונות על ארץ ישראל בכל הספרות העולמית. בראש הכרך הראשון סידר המחבר גם את רשימת ה“ביבליאוגראפיות” שקדמו לשלו משנת 1867 עד 1904. כל מי שעוסק בידיעת ארץ ישראל, ובחקירתה עליו להשתמש בספרי Thomsen אלה, שנעשו מתוך מסירות מדעית שלֵמה/

על השתתפותם של יהודים בחקירת ארץ ישראל מימי הביניים ועד מלפני עשרות השנים האחרונות כתבו צונץ (Zunz, Gesammelte Schriften) ושטיינשניידר (בחלק הלועזי של “ירושלים” של לונץ, כרך ג‘-ד’), ובאחרונה לונץ במאמר מקיף: “ספרות ישראל במדע ארץ ישראל” (“ירושלים”, כרך י“א-י”ג). כמו אלה שקדמו לו, גם לונץ אינו מסתפק במסירת דברים על המחקרים בלבד, אלא רשם את רוב המאמרים והספרים, אשר בהם מדובר בארץ ישראל, וכן הזכיר את המפות, אשר נעשו בידי יהודים.

פרק ראשון: בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד¹

 

1. קדמות חקירת ארץ ישראל בכתבי הקדש    🔗

“חקירת ארץ ישראל” היא אחד המקצועות העתיקים ביותר בין מקצועות המדע לא בין בני עמנו בלבד, אלא אף בין אומות העולם. ארצנו הקטנה, בהיותה יושבת בין שלשת חלקי העולם העתיק (אסיה, אפריקה, אירופה), משכה אליה לא רק את תקיפי העולם, אשר באו הנה לכבוש אותה או לסלול להם דרך מעבר, כדי להגיע אל הממלכות הגדולות הגובלות בה מצד דרום וצפון, אלא שטבעה המיוחד ותולדות עם ישראל, שאין דוגמתן בשאר העמים, עוררו גם את תשומת לבם של טובי בני האדם שעסקו בעניני תרבות ומדע עוד בתקופה העתיקה. ואם באותו העולם כך, – מכל שכן בישראל עצמו; ואם בין אומות העולם מתחילה ההתענינות המדעית הזאת רק בתקופת אלכסנדר מוקדון, הרי מובן, שבני עמנו רצו לדעת דבר על מולדתם ועל ארצם עוד בימים קדמונים.

באמת נעוצה קדמות “חקירת ארץ ישראל” בכתבי הקדש עצמם, אף כי לא נוכל לומר, שהחקירה בידיעת מקומות הארץ כבר נעשתה אז דווקא לשם תפקיד מדעי. אבותינו בדברם על תולדות אברהם, יצחק ויעקב, על המקומות אשר עברו עליהם האבות או אשר בהם התישבו, לא הסתפקו רק בהזכרת השמות ההם, אלא גם השתדלו לקבעם, ומשום כך, לא רק מכיל ספר בראשית כמה שמות של מקומות, אלא מוסר גם את קביעתם. למשל קובע בראשית י“ב, ח' את מקום אהלו של אברהם ואת מקום המזבח אשר בנה שם בציון זה: “בית־אל מים והעי מקדם”; את מקום מגוריו בגרר, שהיא בארץ הנגב: “בין קדש ובין שור” (שם כ‘, א’); “באר לחי ראי הנה בין קדש ובין ברד” (שם ט“ז, י”ד). כן קבעו את מקום קבורת האבות והאמהות: “את מערת שדה המכפלה על פני ממרא היא חברון בארץ כנען” (שם כ“ג י”ט); את “מצבת קבורת רחל”: “בדרך אפרתה היא בית לחם” (שם ל“ה, י”ט–כ‘; מ"ח, ז’). וכן בשאר ספרים, למשל קברו של יוסף: “בשכם, בחלקת השדה אשר קנה ליעקב מאת בני חמור אבי שכם” (יהושע כ“ד, ל”ב); של יהושע: “בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש” (שם פסוק ל'). – בספרם על “מחֹלות בנות־שילו” ביום החג מסרו את סימני המקום:…”בשִׁלוֹ… אשר מצפונה לבית־אל, מזרחה השמש למסלה העולה מבית־אל שכמה ומנגב ללבונה" (שופטים כ“א, י”ט).

בדומה לזה קבעה התורה את מקום הברכה והקללה, הם הר גריזים והר עיבל: “הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היֹשֵׁב בערבה מול הגלגל” אצל אלוני מֹרֶה (דברים י"א, ל'). כאמור, הדברים האלה לא לשם חקירה מדעית נאמרו, – ובכל זאת אי־אפשר להכחיד, שבקביעות מעין שתי האחרונות יש להרגיש דבר מה מן הדיוק המדעי והגיאוגראפי. יש מן הדיקנות המדעית גם בקביעת גבולות הארץ “מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר” (שמות כ“ג, ל”א), ובפרט ב“פרשת הגבולות” – במדבר ל"ד (א’–י"ב), המונה את פרטי גבולות ארץ כנען, כלומר ארץ ישראל המערבית, סביב־סביב.

ולא זו בלבד, אלא בספור על מלחמת “ארבעה מלכים את החמשה” שבפרק י"ד בספר בראשית פוגשים אנו בנצניה של חקירה מדעית ממש. הרי שם נזכרות ערים ונקודות אחדות מימי “אברם העברי” בארץ גם בשמן המאוחר, שהיה נהוג בימי כותב הספר, וגם בשמן הקדמון: בלע – חיא צוער (המאוחרת); עמק השדים – הוא ים המלח; עין משפט – היא קדש; עמק שוה – הוא עמק המלך. אין ספק איפוא, שבידי כותב הספר נמצאו ידיעות קדומות על מקומות אחדים, ששמותיהם, ובמקצתם אף טבעם נשתנו במשך הדורות: באותו החלק של “עמק השדים”, אשר שם היתה המלחמה היו לפנים “בארות בארות חמר” (פסוק י'), אבל החלק ההוא כוסה מים, מי ים־המלח, בשעת הפיכת סדום ועמורה. אותה הפרשה יודעת לספר גם על תושביה הקדמונים של הארץ, בעיקר בעבר־הירדן מזרחה, על הרפאים בעשתרות קרנים, על הזוזים בְּהָם, על האמים בשוה קריתים, על “החורי בההרם שעיר עד איל פארן אשר על המדבר”, על “האמורי היושב בחצצון תמר” ². פה אין ענין של סיפורי מעשי האבות, אבל יש פה התעניינות מדעית בישובי הארץ שבימיהם ובעמי הקדם שישבו בה לפנים. התורה מדברת גם במקום אחר על העמים ההם, על ארצותם ועל השמות שקראו הם או אחרים להר חרמון בלשונם: שניר ושריון (דברים ב' י–י"ב; כ‘. ג’, ט').

אין בדעתנו לרשום פה את כל המקומות שבכתבי הקדש, אשר בהם נכללות ידיעות על ארץ ישראל, כי רבים הם (בראש כלם עומד, כידוע, ספר יהושע, שהוא “ערכה של ארץ ישראל”) ³וגם לא לכך נתכוונו, אלא לקבע, שעוד בכתבי הקדש: בתורה, בנביאים ובכתובים יש למצוא שרשי החקירה המדעית של ידיעת ארץ ישראל.

ספרים אלה, ובעיקר הספרים ההיסטוריים, השפיעו גם על יצירותיהם הספרותיות של הדורות המאוחרים מימי הבית השני. בין אלה יש להזכיר לשם תפקידנו פה את “ספר בית החשמונאים”⁴ (ספר המכבים הראשון), שגם הוא מודיע לא רק על המאורעות בכלל, אלא גם על מקומות נצחונותיהם של בני החשמונאים ומשלב בתוך סיפורי המעשים כמה דברים חשובים לתולדות המקום, בעיקר בדברו על עיר הקודש, ירושלים. ספר המכבים השני קובע גם מדי פעם את מרחקן של ערים אחדות בארץ מירושלים, עיר הבירה. ספר זה, לעומת ספר בית החשמונאים הארצישראלי, נכתב לכתחילה בלשון יוונית ובסביבה הליניסטית מחוץ־לארץ. באותן ההודעות על מרחקי נקודות אחדות מרגישים אנו כבר את השאיפה המדעית, אשר שלטה בחוגים תרבותיים של היונים, להכיר את הסביבה, אשר עליה מסופר, ביתר דיוק.

 

2. החוקרים היווניים הראשונים.    🔗

כי החוקרים הראשונים אשר שמו לב לתיאורָה של ארץ ישראל או של נקודות אחדות אשר בה, מבין היוונים יצאו. כך מזכיר יוסף בן מתתיהו הכהן (יוספוס פלביוס) את הקַטיוס איש אַבְּדֵירה⁵, אשר עלה לגדולה בחיי אלכסנדר מוקדון והיה קרוב לתלמי בן לגוס מלך מצרים וכתב ספר שלם על היהודים. מבלי להביא פה את הזכרונות ההיסטוריים אשר נמסרו בשמו על עם היהודים, נעתיק פה רק פרק קטן על ירושלים ועל בית המקדש:

ְ הנה ליהודים הרבה מצודות וכפרים בארצם, אולם רק עיר בצורה אחת, ומידתה מסביב עולה על חמשים ריס. ומספר יושביה שנים עשר ריבוא, והם קוראים לה ירושלים, ושם בטבור העיר נמצאת חומת אבנים, ארכה חמש ששיות ורחבה מאה אמה ולה שערים כפולים, ומבית לחומה נמצא מזבח רבוע שלא נבנה גזית, אלא אבני גויל מאבנים שלמות מחוברות. וזאת תבנית המזבח: אורך כל אחת מצלעותיו עשרים אמה וגבהו עשר אמות ולפני המזבח נמצא בנין גדול, ובו מזבח ומנורה, שניהם של זהב, ככרים משקלם, ועל ידם נמצאת אש תמיד שלא תכבה לילה ויום. ובבית לא תמצא כל תמונה וגם אין בו כל כלי קודש ולא מטעים כדמות עצי יער והדומים להם. יומם ולילה שוכנים בו הכהנים העוסקים בטהרות רבות ואין הם שותים יין במקדש לעולם.

עוד מספר הוא על איש ששמו חזקיה והוא “הכהן הגדול ליהודים” ובידו “ספרים אשר נכתבו בהם כל מקומות היהודים למושבותיהם וכל עניני מדינתם”, ומהם היה רגיל לקרא לפני בני עמו.

בודאי אין בדברים האלה דייקנות מרובה בנוגע לפרטים, אבל מן הראוי לקבוע, כי בימי אלכסנדר מוקדון כבר התחילו היוונים להתענין בידיעת ארצנו וגם העלו על ספר ממה שנודע להם עליה.

אחד הפילוסופים וההיסטוריונים של העולם העתיק היה פוסידוניוס מאפמיה שבסוריה (חי אחרי־כן ברודוס), שמת בשנת 110 לפני ספה"נ. הוא תיאר באחד מספריו את ים־המלח וסביבותיו:⁶

בסביבות מְצָדָה מראים (היושבים שם) רשמי אש על גבי הסלעים ובמערות; אדמת אפר, נטפי זפת, הנוטפים מתוך חגוי הסלעים, נחלים שמימיהם חמים וריחם רע, ופה ושם גם שרידי ישובים חרבים. על כן יש להאמין לסיפורי התושבים, שעמדו שם על תילן (לפנים) שלש עשרה ערים. מהעיר הראשית, סדום, נשארו עוד שרידים בהיקיף של ששים ריס. על ידי התפרצות של אש ועל ידי רעידת אדמה ועל ידי מעיינות המים, שבהם גפרית וזפת, פרץ הים קדימה: הסלעים אחזתם אש, הערים נבלעו מקצתן במים או יושביהן עזבו אותן.

סופר זה התענין איפוא בשאלת התהוות ים המלח, – שאלה גיאולוגית חשובה המעסיקה את חוקרי טבעה של ארץ ישראל עד היום. כמובן, אין כאן לפנינו חקירה על יסודות מדעיים, אלא מסירת ידיעות מסורתיות שקיבלן המחבר מפי אנשי הסביבה, ידיעות שיסודן אינו בדברי כתבי הקדש על מהפכת סדום ועמורה (הרי שם מדובר רק על חמש ערים ופה על שלש עשרה). ובכ"ז יתכן, שבעצם יש בדברים אלה מן המסורה האגדתית היהודית, כי דברי פוסידוניוס דומים לאגדת ר' אייבו, שהיה מן האמוראים; הוא אומר: “לא היה שם ים, אלא צורות היאור נתקבעו ונעשו ים”, והוא מביא ראיה לדבריו מספר איוב (כ"ח, י') “בצורות יאורים בקע”. שאיפה לחקירה וקבלת אגדות ומדרשים משמשות איפוא בערבוביה בדברי הסופר היווני ההוא.

הקטע, שהובא למעלה, מצוטט בספרו של סטרבון, הוא הגיאוגראף המפורסם ביותר של התקופה העתיקה, שחי משנת 60 לפני ספה“נ ועד 20 לאחר ספה”נ וכתב חיבור גדול בשם “גיאוגראפיקה” בשבעה עשר ספרים. כתיבת ארץ ישראל כלולה בספר הט"ז (XVI), פרק ב', סימנים 25–46, ומתארת חלקים וערים שונים בארץ. סטרבון מדבר על ערי חוף־הים, ואחרי הזכירו את הפניקים קורא בשם את העיר Ptolemais, שלפנים נקראה עַכֵּי (היא עכו או עכה), אשר משם יצאו הפרסים בהפליגם בספינות למצרים. בין עכו ומגדל סְטרַטוֹן נמצא הר הכרמל וערים קטנות שהמחבר פורט את שמותיהם; אחר־כך משתרע יער גדול; ואחריו – העיר יפו. כאן הוא מזכיר את האגדות המתהלכות עליה ועל הסלעים אשר בנמלה. יפו היא גם נמלה של ירושלים, שהיא המיטרופולין של הארץ. קרוב ליפו עומדת עיר רבתי עם, היא Jamnia (יבנה). כמו־כן מזכיר הוא ערים שונות ביהודה: את גַדַרַה, – באמת יש לקרוא גַזַרַה, כלומר גֶזֶר – שהיהודים הכריחו את יושביה להתיהד; את אשדוד ואת אשקלון, ומביא גם את שמות הפילוסופים היווניים המפורסמים, שחיו בה. כן מזכיר הוא את אנשי התרבות היוונית שחיו בגדרה שבעבר הירדן. הוא קורא בשם את עזה, שהחריבה אלכסנדר ינאי, ואת רפיח, אשר שם היתה מלחמת תלמי באנטיוכוס הגדול. כאן הוא מעיר, שכל הסביבה מעזה דרומה אינה פוריה והיא מלאה חול. הערות חשובות הוא מעיר במקום אחר (XVI 2, 20) על “שני הטרכונים” שבסביבות דמשק.⁷

סיכום קצר זה מראה, שלפנינו גיאוגראף המשתדל לתת לקוראיו חומר ידיעות על אודות הארץ אשר הוא עוסק בה הן מבחינה טופוגראפית, הן מבחינה היסטורית, וכן גם בכתיבת טבע הארץ; אם כן, אין זה רק ספר כתיבת הארץ בלבד, אלא ספר מחקר כפי מושגי אותם הימים. אמנם חסרון גדול לספר זה, והוא, שמחברו לא לבד שלא ראה את ארצנו, אלא גם לא תמיד דייק בשימוש המקורות, אשר מהם שאב את ידיעותיו, לכן יצאו דבריו מסורסים כמה פעמים. כך הוא אומר, למשל, שהלבנון ומול הלבנון משתרעים למזרחה ולמערבה של דמשק (!), ושהירדן זורם בבקעה שבין שני רוכסי ההרים האלה. הוא החליף – כפי שראינו כבר – את גזר (גזרה בצורה היוונית) בגדר (גדרה ביוונית) ומיחס את אנשי העיר האחת לחברתה. מובן מאליו, שאינו מהסס מלמסור דברים שיטחיים או בלתי נכונים על תולדות ישראל מימי משה ועד תקופתו. באמת, במידה שאנו לומדים מהספר הזה ידיעות גיאוגראפיות והיסטוריות, בה במידה יש לראות, עד כמה היו הידיעות ההן מצומצמות ובלתי מדויקות אף בחוגי המלומדים בארצות המזרח והמערב בסוף תקופת בית שני.

 

3. חקירות חכמי ישראל בימי בית שני בעניני א"י. – יוסף בן מתתיה. – פליניוס הזקן.    🔗

חכמי ישראל שחיו בארצנו בימי בית שני עסקו בלי ספק גם הם בידיעת ארץ ישראל ובפרשם את כתבי הקודש, אשר בהם כל חיי רוחם, לא הניחו דבר גדול וקטון מלדרוש ומלחקור בו ומלהודיע לתלמידים גם על אודות המקומות הנזכרים במקרא, היכן הם ומה ידוע עליהם. אבל לצערנו הגדול לא נשאר מאותם הימים כל ספר פרשני בצורתו העיקרית, כפי שיצא מבית מדרשם של חכמי ישראל. ואף כי חלקים מרובים שבמדרשי התנאים – המכילתות, תורת כהנים (ספרא) וספרי – עיקרם מאותם הימים, מכל מקום, חלה עריכתם של המדרשים הפרשניים האלה בימים מאוחרים יותר. מדרשם של חכמים, שהיו בימי בית שני, לספר בראשית, אשר בו נכללים הרבה ענינים בידיעת ארצנו, לא הגיע לידינו אף בעריכה מאוחרת. בכל זאת אין ספק בדבר, שעסקו חז“ל עוד אז גם בשאלות הטופוגראפיות הקשורות בו כמו בשאר הספרים. ראיה לדבר, דבריו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיה אשר קבל את תורתו בהבנת כתבי הקודש בבית מדרשם של חכמי התורה בארץ ישראל. והיה היסטוריון זה מדבר בספר הראשון של ה”קדמוניות" (פרק ו') על שמות “שבעים אומות” (פרק י' שבס' בראשית) ומזכיר השוואות שונות אל אותם השמות העבריים הנכללים בגוף הפרשה. למשל אומר הוא, שבני גומר הם הגלטים, בני מגוג – הסקיתים בני תובל – העִבֵּרים, בני משק – הקפדוקים, ועוד מוסיף הוא, שהעיר (קיסריה) מזקה שבקפדוקיה נקראת כן על שם “משך”. ואשר לתרשיש מעיר הוא, שהעיר טרסוס שמה על שם איש זה, אבל החליפו את הת' בט'; העיר Kypros – ביוונית Kition – קבלה את שמה – כך הוא אומר – מכִתים; לחמת קוראים היוונים Epiphania; בשם ערקה נקראת עיר אחת בלבנון על שם ערקי שבין בני כנען, הנזכר בפרשתנו. – השוואות דומות לאלה נמצאות במדרש בראשית רבה, שהוא מדרש ארץ־ישראלי, וכמו־כן בתרגומי ארץ־ישראל לפרשתנו. אף שמדרש זה ותרגומים אלה הועלו על ספר רק מאות שנים אחדות אחרי חרבן בית שני, מכל־מקום יש לדעת, שכמה מדבריהם שייכים לתקופה עתיקה הרבה יותר, כי בעצם הם רק המאסף לכל הידיעות והדעות, שהיו רווחות בישראל במשך כל הדורות הקודמים. לכן מותר להניח בלי שום פיקפוק, שגם ידיעותיו של יוסף בן מתתיה נבעו מאותו המקור עצמו: ממה שלמד מאת חכמי ישראל או ממורי בתי הספר. ואם חכמי ישראל עסקו בהשוואת שמות עמים זרים ומקומותיהם, אך ורק מפני שהם נזכרים בכתבי הקודש, לא כל שכן ששמו לב לענינים כאלה התלויים בארץ ישראל גופה. דבר זה יוצא מפורש גם מספרי יוסף בן מתתיה, כי כמה פעמים הוא מעיר הערות חשובות על אודות מקומות שונים בארץ ישראל, המובאים בשמותיהם בהרצאתו ההיסטורית. למשל אומר הוא:

אבל השטים: עיר היא בסביבה עשירת תמרים (קדמ. ד‘, ח’, א') במרחק 60 ריס מהירדן (שם ה‘, א’, א'), בעבר הירדן מזרחה (מלחמות ב‘, י"ג, ב’).

אדורים: עיר באדום קרובה למרשה (קדמ. ח‘, י’, א').

גבעון: 40 ריס⁸ מירושלים (קדמ. ז‘, א’, ג‘; אבל במלחמות ב’, ט': 50 ריס).

יריחו: מירושלים 150 ריס, מהירדן 60 ריס.

נערה (או נערן): כפר קרוב ליריחו (קדמ' י“ז, י”ג א').

עיטם: עיר הרחוקה 50 ריס מירושלים על יד גני שלמה (קדמ' ח‘, ז’, ג').

רקם: באדום, נקראה לפנים בשם Arkeme והיום פֶּטרא (קדמ' ח‘, ד’, ז‘, א’).⁹

ההשוואות וההערות האלה – שאפשר היה להוסיף עליהן – הוכחה לדבר, שבזמן לימודיו של יוסף בן מתתיה עסקו בבית המדרש ובבית הספר שבארץ ישראל בקביעת המקומות הנזכרים בתנ"ך. כן עשו לא לבד מפני שרצו למסור את ידיעת כל מקום ומקום לתלמידים, אלא גם מסבה אחרת: הרי משך מאות השנים שעברו מימי חתימת אוסף כתבי הקודש נשתנו כמה שמות הנזכרים בהם, כמה שמות קבלו צורות ארמיות תחת השפעת השפה הזאת, שהיו לה מהלכים בארץ; גם שמות חדשים, ובעיקר יווניים, ניתנו למקומות אחדים; וגם ערים ומבצרים חדשים נוסדו במקום הערים העתיקות, ובודאי כדאי היה לבני הדור לדעת גם את השמות החדשים יחד עם הישנים¹⁰.

כבר רשמנו למעלה בענין זה את שמה של רקם–פטרא. עוד מזכיר יוסף בן מתתיה למשל את שומרון, ששמה נשתנה בימי הירודס להיות סֶבַּסְטֵי (מלחמ. א‘, כ"א, ב’). במקום השם אבל השיטים מזכיר הוא את הצורה היוונית של אותו השם Abile, וכמה פעמים נזכרת בכתביו במקום בית־שאן – Skythopolis. ¹¹

חוץ מהערות בודדות כאלה, כותב יוסף בן מתתיה כמה פעמים גם תיאורים טופוגראפיים או ארכיטקטוניים מפורטים. כן הוא מתאר בפרוטרוט את ירושלים על חומותיה וחלקיה (מלחמות ה‘, פרק ד’) ואת בית המקדש לכל בניניו וחצרותיו (שם, פרק ה'). התיאור הזה של בית המקדש מקביל (אבל גם מתנגד בהרבה פרטים) לדברי חכמי המשנה שבמסכת מידות (ותמיד), וכבר עמדו החוקרים על הדברים האלה. – בשביל ידיעת ארץ ישראל: גבולותיה, חלקיה, מדינותיה ועריה חשובות הכתיבות שנשתמרו בספר מלחמות היהודים ג‘, ג’, א’–ה' ליוסף בן מתתיה – על הגליל, עבר הירדן ארץ הכותים ויהודה. במלחמות ג‘, י’, ח' נמצא תיאור מיוחד של בקעת גניסר ובספר ד‘, ח’, ג' של סביבות יריחו.

רגילים להזכיר בין חוקרי א"י גם את שמו של Pilnius הרומאי¹², הוא פליניוס הזקן, שנלוה אל הצבא הרומאי במלחמתו הגדולה ביהודה בסוף ימי בית שני. נכון הדבר, שהסופר הזה הביא בספרו המפורסם “תולדות הטבע” (Historia Naturalis) כמה ענינים על ארץ ישראל, אבל אין בו חקירה מדעית ובקורתית על הארץ, מקומותיה ויושביה, אף שהיה יכול לבדוק את הדברים בעת שהותו בארצנו. כל הספר אינו מקורי כלל, אלא אוסף גדול של כל מיני ידיעות: גיבוב מעורבב בלי כל רוח בקורת. מכל מקום, מפני שכמה מהמקורות, אשר מהם שאב הסופר הזה, אבדו, יש ערך גם לאוסף כזה, וכדאי יהיה לסכם בקיצור את תוכן ידיעותיו על ארץ ישראל:

הוא מתחיל בכתיבת הארץ מן הדרום על יד אדום והערים Rhinocolura (בנחל מצרים) ורפיח. הוא מונה את ערי החוף מעזה ואילך צפונה. על יד קיסרי, שנוסדה בידי הירודס, רושם הוא שהיום היא “קולוניה” על שם הקיסר פלביוס וֶספיסינוס. קצת דברים הוא יודע על הכרמל ועל עיר אחת שעמדה שם לפנים ושמה Ecbatana (אחמתא – אם כן מיסוד הפרסים!). על האֶסֵּיִם הוא מספר בדברו בעין גדי שעל חוף ים המלח. על ארץ שומרון יש בידו ידיעות מצומצמות ומבולבלות. ממנו אנו למדים – ודבר זה ידוע גם מספרי יוסף בן מתתיה – שאת ניאפוליס קראו לפני הוָסדה בשם Mamortha (=מעברתא). חוץ מסֶבסטי קורא הוא בשם עוד עיר של שומרונים Gamala – בוודאי בטעות, כי אין עיר כזאת בארץ הכותים, ואולי יש לתקן את השם ולקרוא Gabaa = גבעה. בקטע אחר מדבר הוא על הירדן ועל הימים שהוא עובר בהם ועל ערים אחדות של יד ים כנרת (Hippos, Julias, טבריה, Tarichea, שהוא מציינה בטעות בדרום ים כנרת). בדברו בים המלח מזכיר הוא את הדברים הרגילים בספרים עתיקים, למשל, שאין דבר יכול לטבוע במימיו. בעבר הירדן נזכר בספרו המבצר מכוור ומקום מעיינות הרפואה קלִרוֹהי. – חשובה ביותר רשימת 11 הטופארכיות שביהודה, שנמצאת בדברי פליניוס, כי היא שונה במקצת מזו שנמסרה על ידי יוסף בן מתתיה. וכן נמצאת בספרו של פליניוס גם רשימת “עשר הערים” (decapolis) היווניות – או ביתר דיוק: הערים היווניות שבעבר הירדן, ששחררן פומפיוס מידי החשמונאים. – את הודעותיו המרובות על עניני חקלאות ותעשיה בארצות המערב והמזרח יש להשוות אל דברי חז"ל בהלכה, ובאגדה, דבר שעדיין לא נעשה בשלמות הדרושה.

 

4. דבריהם של חכמי המשנה (באגדה ובהלכה) על עניני א"י.¹³    🔗

מדברי חז“ל שבהלכה ובמדרשיהם, שנאמרו בקשר עם דברי התורה, נוכל לעמוד על טיב חקירתם את עניני ארץ ישראל. אם למשל מתאר יוסף בן מתתיה, באריכות גדולה את פוריותן של יריחו וסביבותיה, – הרי על אותו הענין עצמו יש ללמוד גם מדבריהם הקצרים של חכמי המשנה, המזכירים בהלכה את “פרדסות יריחו” (תוספתא ערכין ב‘, ח’) והמדברים על “דושנה של יריחו”. המושג הזה נזכר באגדה, וכדאי יהיה להביאה, כדי להראות, איך משלבים חז”ל את הענינים הארצישראליים בדברי מדרשיהם:

…בשעה שחילק יהושע את הארץ נטל חמש מאות אמה על חמש מאות אמה מדשנה של יריחו ואומר: יהיה זה למי שיבנה בית המקדש בתחומו. ר' שמעון אומר: דשנה של יריחו ניתן לבני קיני חותן משה שנאמר (שופטים א', ט"ז): “ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים” – אמרו: משתחלק ארץ ישראל, איזה שבט שיקבל עליו שיתן לי בית תומן עפר בתוך שלו, – הריני הולך לתוך ארצי ואוכל פירות מתוך שדי ושותה יין מתוך כרמי. וכן אתה מוצא שהניחו פירות ארץ ישראל, פירות מאכל ומשקה והלכו להם לעֲרָד למדבר…" (מדרש תנאים, 217).

“דשנה של יריחו” מוציא כל מיני פירות מאכל ומשקה; אדמת ערד, אשר שם התישבו בני קיני, מוציאה רק תבואות שדה וגפן, אבל בני קיני עוזבים, לדעת ר"ש, מרצונם הטוב את הסביבה הפוריה ביותר, מפני שהם רוצים למסרה למי שבית המקדש יבנה בתחומו, הוא שבט בנימין, ומפני שהם רוצים ללמוד תורה אצל יעבץ:

הרי הן מניחין כל א"י, בית פירות מאכל ומשקה והלכו להן לערד למדבר אצל יעבץ, הא כשם שהיה (חובָב אביהם) מחבב את התורה, כן בניו חיבבו אותה מאחריו (ספרי זוטא, 263).

רואים, איפוא, שאף שדברי חכמי המדרש בעצם רק לשם פירוש ודרשת דברי הכתובים נאמרו, מכל מקום הבינו הם להכניס לתוך דבריהם ענינים המאירים עינים על טבע ארץ ישראל והמוכיחים, עד כמה היו הם ודבריהם קשורים בארץ מולדתם. נביא עוד דוגמה אחת להארת הענין הזה גם כן על אודות נחלת שבט בנימין. נאמר בברכת יעקב “בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל” (בראשית מ“ט, כ”ז). את דברי הפסוק הזה פירשו חכמי המשנה: “זו ארצו שחוטפת; בבֹקר יאכל עד – זו יריחו שמוקדמת, ולערב יחלק שלל זו בית אל שמאוחרת” (תוספתא שביעית ז', י"ב); או בלשון אחרת קצת: הפסוק מדבר בארצו: מה הזאב הזה חוטף, כך היתה ארצו של בנימין חוטפת את פירותיה; “בבקר יאכל עד” – זו יריחו שהיתה מבכרת, “ולערב יחלק שלל” – זו בית אל שהיא מאפלת (בראשית רבה צ“ט [ק. בכת”י] סימן ג' בהוצאת טהעאדר–אלבעק, 1276).

מתוך דברי המדרש הזה יש גם ללמוד את שיטת הוראת הידיעות הארצי־ישראליות באותם הימים: אין מקצוע מיוחד של “ידיעת המולדת”, מפני שידיעה זו חלק של ידיעת התורה היא ויש ללמדה בקשר עם דברי התורה. כך למדה בלי ספק גם יוסף בן מתתיה בהיותו עוד בירושלים. אבל כסופר “יווני” נתן לאותן הידיעות עצמן צורה ספרותית אחרת, המתאימה יותר לחוג קוראיו הזרים ואשר בה כמעט אין זכר להתקשרותן בדברי המקראות.

אבל גם חכמינו הבינו לתת תיאורים דומים לאלה שבדברי יוסף בן מתתיה במקום שלא באגדה הם מדברים, אלא בהלכה, אשר בה העיקר הקצור והדיוק בלשון. הנה דוגמה אחת: המשנה מדברת על שלש “ארצות” שביהודה, בעבר הירדן ובגליל, והן: ההר, השפלה והעמק (משנה שביעית ט‘, ב’). כפירוש לדברים אלה מוסיף רבן שמעון בן גמליאל (בתוספתא שביעית ז', י"א): “סימן להרים – מילין, סימן לעמקים – דקלים, סימן לנחלים – קנים, סימן לשפלה – שקמים”. אבל בהגיעו לנקודה זו, לא יוכל להתאפק מלמסור גם את ההוכחה מאחד מדברי המקרא: “ואף־על־פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרֹב” (מלכים א' י', כ"ז). – יוסף בן מתתיה מוסר במקום אחד בקווים כלליים את גבולות ארץ ישראל בימיו (ע' למעלה בפרק 3). לצרכי ספרו, שנכתב לשם היסטוריה, מספיק תיאור כללי זה. לא כן חכמי התורה: עליהם לקבע בקשר עם כמה הלכות שבחיי התורה את גבולות ארץ ישראל לכל פרטיהם, למען ידע כל איש, עד כאן תחומי הארץ, עד כאן יש לשמור את כל החוקים הנוגעים לתרומות ומעשרות, לשביעית ולטהרת הכהנים; לכן מן ההכרח הוא, שהם יקבעו עשרות של נקודות גבול בדרום ובמערב (אשר שם יש להוציא תחומי ערים הליניסטיות אחדות מתחומי הארץ), בצפון ובמזרח. באופן זה נתהוותה אותה הרשימה המפורסמת המכילה יותר מחמשים נקודות וששמה “תחומי ארץ ישראל”¹⁴ ושעריכתה הראשונה היתה, לפי כל הסימנים, עוד בימי הבית. אמנם נכון הדבר, שהרשימה ההיא לא לשם מחקר נערכה, אלא לשם צורך דתי־תורני, מכל מקום גם בה מתגלה שאיפה ורוח מדעית נכונה. – בדומה לה קבעו חכמי המשנה רשימה של “ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון” מפני ההלכות הקשורות בהן. ערים כאלה היו ידועות להם בגליל, בעבר הירדן וביהודה, ואחד מחכמי המשנה, הוא ר' ישמעאל בר' יוסי מעיר:

וכי אין לנו מוקפות חומה¹⁵ אלא אלו בלבד? – אלא כיוון שגלו ישראל לבבל, בטלה מהן מצות ערי חומה, וכשעלו מן הגולה מצאו אלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, וקדשום. ולא זה בלבד, אלא כל שתביא לך במסורת שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כל המצוה הזאת נוהגת בה.

אם כן, איפוא, יש פה שאיפה מדעית לדעת דבר ברור על אדות תולדות הארץ ויש “מסורת” על הענינים ההם, מהאבות, מאלה שקדמו לחז"ל; והמאוחרים השתמשו בה לשם קביעת הלכות בחיי התורה, שהם הם חיי עם ישראל בארצו.

 

5. זיהויים בדברי חז"ל לרשימות של מקומות בספר יהושע.¹⁶    🔗

יש, שחכמי המשנה מפרשים רשימות גיאוגראפיות שבספר יהושע אף בלי שום קשר עם עניינים שבהלכה או באגדה. כך נמסרו זיהויים חשובים ליהושע י“ג, כ”ז: בית הרם – בית רמתה; בית נמרה – בית נמרין; סכת – דרעלה; צפון – עמתו. אם בשני השמות הראשונים היה אפשר לחשוב, שצילצול השמות המאוחרים הוא שגילה את הזדהותם עם השמות העתיקים, הרי בשתי ההשוואות האחרונות אין יסוד זה קיים כלל; בלי שום ספק יש פה מסורת עתיקה שבאה לחז“ל מאת אבותיהם ועל פיה ידעו, כי העיר העתיקה סוכות חדלה מהתקיים בזמן מן הזמנים ובמקומה נבנתה עיר חדשה בשם דרעלה (היום: תל דיר־עַלַּה), וכי העיר שנקראה בימי קדם צפון עמדה במקום, אשר שם היתה קיימת בימיהם עיר המרחצאות עַמַּתּוֹ בערבת הירדן. – על פי זה נוכל לדון גם על אותם השרידים שנשארו בתוך דברי המשא ומתן התלמודי בקשר עם זהויים של שמות הערים שהובאו בפרק י”ט שבספר יהושע: א) ויהי גבולם מחלף – חלף; מאלון – אילין; בצעננים – אגנייא דקדש; ואדמי – דמין; הנקב – ציידתא; ויבנאל – כפר ימה; עד לקום – לוקים (פסוק ל"ג). ב) וקטת – קטונית; ונהלל – מהלול; ושמרון – סימוניה; ויראלה (כך) – חורייה; בית לחם – בית לחם צרייה (=של הצוריים) (פסוק ט"ו). ג) וערי מבצר: הצדים – כפר חיטייא; צר – דסמיכה ליה (הסמוכה לו); חמת – חמתה; רקת – טבריה; כנרת – גניסר (פסוק ל"ה).

בודאי לא נטעה, אם נאמר, שדברים אלה היו שגורים בפי חכמים ומלמדי תינוקות בבית הספר וכך לימדו הם את ספר יהושע, ואנו נוכל רק להצטער על שלא מסרו לנו מסדרי התלמוד הירושלמי עוד חומר בענינים אלה, שהם דוגמאות חשובות מאד מהחקירה הטופוגראפית התנ“כית. מובן מאליו, שאין בזה משום חסרון, אם הדברים יצאו מבית המדרש או מבית הספר לתינוקות של בית רבן, שהרי כמעט כל חקירה מדעית יוצאת אף היום מכתלי בית הספר (הגבוה) ומתוך ההוראה. עד כמה העסיקו חקירות כאלה הן את תלמידי בית הספר, הן את זקני הישיבות, ניכר מדבריו של ר' יוחנן, אחד מגדולי חכמי התלמוד (חי במאה השלישית אחר ספה"נ), המעיד על עצמו: “כשהייתי ילד אמרתי דבר ששאלתי לזקנים ונמצא כדעתי”. ומהו הדבר? חמת – זו טבריה, ולמה נקרא שמה חמת – על שום חמי טבריה; רקת – זו צפורי, – ולמה נקרא שמה צפורי – מפני שהיא גבהה כרקת הנהר (“כרקתא דנהרא”); כנרת – זו גינסר… מפני שפירותיה מתוקים כַצמח שנקרא כינַָּרָה”. כך אמר ר' יוחנן בילדותו, והזקנים הסכימו לו; אבל הוא עצמו עוד חקר ודרש בענין זה וכאשר נעשה חכם בא בימים מצא, שטעה בקביעת מקומה הקודם של טבריה, וקבע אותה מחדש בכיפרא, הוא כפר של טבריה, ושם קרא את המגלה ביום ט"ו לחדש אדר (כדין ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון) באמרו: “פה היא עיקר טבריה הקדומה”.

נזכיר־נא עוד דוגמה אחת מדברי חז"ל בקביעת מקומות עתיקים: התורה (דברים ד', מ"ג) וספר יהושע (כ‘, ז’–ח’) מוסרים לנו את רשימת ערי המקלט במזרח הארץ ובמערבה¹⁷, וכבר קבעה התוספתא (מכות ב‘, ב’), ששלש – שלש ערים אלה במזרח ובמערב “היו מכוונות… כשתי שורות שבכרם: חברון ביהודה כנגד בֶצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד ראמות בגלעד, קדש בגליל כנגד גולן בבשן”. אין שום ספק, שקובעי ההלכה הזאת התכוונו למקומות ידועים להם הן במערב הארץ והן במזרחה, אבל את שמותיהם המחודשים של אלה שבמזרח לא מסרו שם. באו המאוחרים מבין אמוראי ארץ ישראל והודיעו זאת: אשר לבצר היתה מחלוקת, אם זו היא בצרה שבחלקו הדרומי של החוורן (דעה זו אינה מתאימה לדברי התוספתא הנזכרת), או אם יש לחפשה בדרום עבר הירדן; אבל בנוגע לשאר ערי המקלט היתה הדעה המקובלת, שראמות בגלעד היא גרס (Gerasa), שנתפרסמה בעיקר בתקופת שילטונם המאוחר של הרומאים בארץ, ושגולן בבשן היא סלווקיה ממזרח לים כנרת. בזיהות הערים שבמערב לא הטילו כל ספק; אלא שמדרש מאוחר מציין כי שכם בהר אפרים היא נפולין (Neapolis), כלומר העיר הרומאית שנוסדה בידי וֶספסיינוס בקרבת שכם העתיקה (אבל זיהוי זה אינו מדויק ביותר).

כל הדברים האלה מראים בעליל, שנעשתה השתדלות אמיתית לחקור לדעת דברים ברורים על מצבם של המקומות הנזכרים בכתבי הקודש ובעיקר אלה המופיעים בדברי התורה ובספר יהושע. ואם קרה, שאחד מחכמי המשנה הרשה לעצמו לדרוש שם של מקום אחד על פי המידות שהאגדה נדרשת בהן באמרו למשל, שחַדְרַךְ (זכריה ט‘, א’)¹⁸ אינו שמו של מקום, אלא שמו של המשיח שהוא “חַד לאומות ורַך לישראל”, – הרי מיד קם נגדו חברו והוכיחו על פניו: “…על מה אתה מעוית עלינו את הכתובים! מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שאני מדמשק ויש שם מקום ונקרא חדרך”. חכם זה, שאמר את הדברים החריפים האלה, הביע על ידם את העיקר הגדול בחקירת מקומות המקרא, כי בטרם נביע איזו השערה רחוקה, יש לבדוק, אם נמצא אותו השם בסביבה המתאימה על פי דברי הפסוק עצמו, ובזה קדם מאות בשנים לכמה מחוקרי הטופוגראפיה של ארץ ישראל.

אמנם אין להכחיד, שלא תמיד הלכו כל חכמי המשנה והתלמוד בשיטה הנכונה הזאת, אלא גם “דרשו” שמות של מקומות. אבל גם זאת עשו לרוב במתינות מרובה ובעיקר במקום, שאותו השם מופיע רק פעם אחת בתורה. כן שומעים אנו מפי ר' ישמעאל: “חזרנו על כל המסעות ולא מצינו מקום, שנקרא שמו תפל ולבן” (דברים א' א'), ולכן מרשה הוא לעצמו, לקבל את דעתו של אחד החכמים, שדרש את השמות ההם “על שם המאורע”, כלומר שהשמות ניתנו לנקודות ההן רק לפי שעה על פי המעשים שנעשו שם.

המון ההערות המפוזרות בדברי חז"ל במדרשי הפסוקים ובעיקר בבראשית רבה ובתרגומי ארץ ישראל, יש בו כדי לסדר מעין מלון טופוגראפי לכתבי הקודש, ואף שהמלון לא יהיה עדיין שלם, אבל מכל מקום יַראה לנו את מאמציהם הנכונים של חכמינו גם במקצוע זה. – נוסף על הדוגמאות שהבאנו כאן בהמשך דברינו, נסדר פה עוד השוואות אחדות מתוך דבריהם: ¹⁹

אדם (העיר) וצרתן (יהושע ג', ט"ז): אמר רבי יוחנן – אדם קרייה (=עיר) וצרתן קרייה, שנים עשר מיל מזו לזו. כוונתו למקום שעל יד א־דָּמִיֶה (של היום) במזרח ערבת הירדן מצפון לים המלח, ולמקום בלתי ידוע היום ממול א־דּמיה בערבת הירדן מערבה.

ארץ טוב (שופטים י"א, ג') הוּשוותה אל סוסיתא (Hippos) וסביבותיה ממזרח לים כנרת; ואף שדרשו את השם גם על פי דרכי האגדה, מכל מקום יתכן, כי ההשוואה נכונה.

בֶּרֶד (בראשית ט“ז, י”ד) – היא חלוצה שבנגב הארץ – שם הידוע מספרים יווניים בתקופת שילטון ביזנץ בארץ, בצורת Elusa.

דן=לַיִשׁ, לֶשֶׁם (יהושע י“ט, ט”ז; שופטים י“ח, כ”ט) השוו אל פמיאס (Paneas) מפני קרבתה לעיר היוונית־הסורית הזאת על יד מעיינות הירדן.

חצרים (דברים ב', כ"ב), זיהו עם רפיח (רפיע) על גבול ארץ ישראל ומצרים.

את יעזר (במדבר ל"ב, א') שבעבר הירדן חשבו למצוא במכוור מדרום־מזרח לים־המלח.

לֶשַע (בראשית י', י"ט) נקבעה בקלרוהי (Kallirrhoe), מקום המרחצאות החמים שעל שפת ים המלח במזרחו.

מחנים (בראשית ל“ב, ג'; שם י”ז, כ"ד) מזכירים בשמה היווני די(סט)תמוס (Distathmos), מפני שכן קראוה הנכרים בימיהם; ולא בשם Parembolai, הנמצא בתרגום השבעים ואצל יוסף בן מתתיה, כי שם זה אינו אלא תרגום מלולי של השם מחנים (=שתי מחנות).

מעכה (דברים ג', י"ד) זיהוה עם שם יווני מאוחר אפיקייריס (Epikairos) בעבר הירדן, צפונה־מזרחה.

קֶדֶש שבגבול הנגב מופיעה בדבריהם, ובעיקר בתרגומים, בשם רקם (ע' למעלה בתת פרק 3).

שוה קריתים (בראשית י"ד, ה') הוּשוותה – כפי הנראה בצדק – אל נינוה או נָוֶה שבעבר הירדן מזרחה לים כנרת. הערתם: “תרתין נינוה אינון” (=שתי ערים יש בשם נינוה) פירושה, שבעיר הזאת נתחברו שתי ערים (שקדמו לה), ומכאן השם הזוגי: קיריתָיִם.

שוּר (בראשית כ‘, א’) תרגמו חגרא.

שׂעיר (בראשית ל"ב, ד') נתרגם גבלא הוא השם שנשאר עד היום הזה בדרום מזרחי של ים־המלח (א־גִ’בּאל).

כמו־כן ידעו חז“ל, או השתדלו לדעת ולקבוע גם את תחומי השבטים²⁰ – ענין לא קל על פי דברי ספר יהושע. ולא לבד באופן כללי הזכירו באגדותיהם את מקומות הנחלות, אלא גם בהלכה נתנו לדבר זה מקום: “בור שבין שני שבטים משַׁלְשֵׁל וממלא הימנו בשבת, ושבין שני תחומין אין ממלאין הימנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה עשרה טפחים” (תוספתא ביצה ד‘, ח’). “שני תחומים” הנזכרים בהלכה זו הם של שתי ערים, ומכיון שתחום העיר והבור שבו שייכים לאחת הערים, כלומר היא רשות היחיד של העיר ההיא, לכן אסור למלא ממנו מים בלי תקנה מיוחדת לשם זה. אבל הבור שבין שני שבטים שייך לכל ישראל, לכן אין עיכוב כזה חל עליו. אם חז”ל מזכירים את שני הענינים האלה בבת אחת, סימן הדבר, שאין זו שאלה עיונית, אלא מעשה שבחיי יום יום; כלומר, הם ידעו מפי מסורת עתיקה או מתוך עיונם בדברי הפסוקים, היכן עבר לפנים קו הגבול בין שני שבטים, אף שבימיהם לא היו הנחלות מובדדות זו מזו כלל וכלל.

 

6. חכמי הנוצרים הראשונים כחוקרי ארץ־ישראל. – האונומסטיקון וההשפעה היהודית הניכרת בו.²¹    🔗

העדה הנוצרית שנתהוותה בארץ־ישראל בסוף ימי בית שני והתפתחה בארץ במאות הראשונות שאחר החרבן, קבלה מאת היהדות לא רק את עיקרי דתה, אלא יחד עם אלה גם את המקור הראשי של אמונתה ותורתה: את כתבי הקודש. הכנסיה החדשה הקדישה מרץ רב להבנת ספרים אלה, וכוחות חשובים מבין “אבות הכנסיה”, אשר ישבו בארץ עסקו בהם. לעניננו יש להזכיר בעיקר את אוסיביוס (Eusebius) ואת הירונימוס (Hieronymus). הראשון חי בעיר קיסרי שעל חוף הים ומת שם בקירוב בשנת 339 אחר ספה“נ, והשני חי במחציתה השניה של המאה הרביעית ומת בשנת 420 בבית לחם שביהודה. אוסיביוס חבר ספר הנקרא בשם Onomastikon כלומר: רשימת שמות (המקומות) שבכתבי הקודש. הספר הנמצא כיום בידינו, הנהו בעצם הכרך הרביעי של עבודה מקיפה יותר, שכרכה הראשון דיבר על שמות העמים הנמצאים בתנ”ך; השני – הכיל תרשימה של ארץ־ישראל, שבו היו מסומנים גבולות השבטים; השלישי – היה מכיל את מפות ירושלים ובית המקדש בתוספת ביאורים; וברביעי נאספו שמות הערים והכפרים הבאים בכתבי הקודש, שנתבארו “באיזו ארץ הם ומה קוראים להם בני דורנו, אם בשמותם הקודמים או שינום לאחרים”.

עריכתו וסידורו של האונומנסטיקון כך הם: המחבר מביא את השמות שבמקרא עפ“י סדר האלפבית היוונית, אבל בכל אות ואות אינו מסדר את השמות שבאותה האות מתחלתם ועד סופם לפי סדרם הנ”ל, אלא מחלקתם לפי הספרים; למשל באות A הוא מביא: 1) מה שנמצא בספר בראשית; 2) בספר שמות; 3) בספרי במדבר ודברים; 4) בספר יהושע; 5) בספר שופטים; 6) בספר מלכים (אשר בו נכללים גם ספרי שמואל א' וב'), במחלקה אחרונה זו הוא מזכיר גם שמות אחדים הנמצאים בנביאים האחרונים; ולבסוף 7) מחלקת האֶוַנגליונים. ובשיטה זו הוא נוהג גם בשאר האותיות; אף שכפעם בפעם סר הוא במקצת מהסידור הזה. מתוך רשימת התוכן שלמעלה רואים אנו, שלא את כל ספרי התנ“ך עיבד המחבר, שהרי את הכתובים הזניח כמעט לגמרי ורק במקרה נמצא אצלו שם מספר דברי הימים, או מספר איוב. פעם אחת הוא מביא שם אחד מספר בית חשמונאים (א) מבלי להזכיר את הספר בשמו. עוד יש לדעת, שלא את כל השמות מביא הוא מהספר אשר שמו מתנוסס בראש הפרק, הוא מזכיר לפעמים אף מלים כאלה, שאינם כלל שמות של מקומות. דבר זה עשה על פי איזה תרגום יווני מַטעה או על פי איזה פירוש בלתי נכון שקבל מאחרים בעל־פה. לדבריו השתמש בתרגום השבעים, בתרגומו היווני של עקילס הגר ובתרגומו של סומכוס. – בימי המחבר היתה חשיבות מרובה אף לעצם אסיפת החומר הזה. לגבי דידנו עיקר חשיבותו של האונומסטיקון בהשוואת השמות התנ”כיים אל השמות, שהיו להם מהלכים בימי המחבר. מתוך השוואותיו מתברר, שכמה שמות נשתנו במשך אלפי או מאות השנים, מימי כתיבת ספרי התורה והנביאים, ומתוכן אנו מקבלים רשימה ארוכה של שמות מקומות חדשים בארץ ישראל במאה השלישית והרביעית אחר ספה“נ. אמנם אוסיביוס מעלה לעתים קרובות גם השוואות בלתי נכונות, אבל גם ע”י כך נודעים לנו מקומות בלתי ידועים ממקור אחר. לא פחות מ־157 “כפרים” (κῶμαι) נזכרים בספרו, 35 “כפרים גדולים” או “גדולים מאד”, 5 “ערים קטנות” (πολίχναι), 34 “ערים” וביניהן כאלה שהיו “מפורסמות” או אף “מיטרופולין” בימיו. כאלה הן: ירושלים – בימיו, בשמה המחודש הלטיני Aelia; בָּצרה (בעבר הירדן) וצור בחוף הים. עוד נזכרים אצלו סתם מקומות (55 במספר) שלא ציין את מהותם, וחורבות. מספרים אלה מוכיחים, שבימיו היתה ארץ ישראל מיושבת במידה גדולה, והרי אין ספק, שלא את כל מקומות הישוב מנה אוסיביוס, כי עליו היה להביא רק את אלה, שיכול היה להשוותם אל אחד מהמקומות הנזכרים בתנ"ך או שהיה יכול לציין על ידם (ע' להלן) את המקומות שנקראו בספרו.

בין המקומות מציין הוא כפעם בפעם את המקומות היהודיים בפירוש והם: עקרון, עניא (?) אשתמע, עין רימון, תלכא (?), כרמל, עין גדי, כולם ב“דרום” (כלומר בחלקה הדרומי של ארץ יהודה); אחר כך בגליל התחתון את דַבִּירא; בקרבת יריחו את נערת ובעבר הירדן את נָוֶה. גם רשימה זו בלתי שלמה היא. יש אמנם בין המקומות הנ“ל כאלה, שלא נזכרו בדברי חז”ל כלל, אבל לעומת זאת ידוע היטב, שהגליל כמעט כולו וחלק חשוב של עבר הירדן היו מיושבים יהודים באותם הימים, ומבין ישוביהם נזכר רק אחד־אחד בדברי אב הכנסיה הזה. מכאן, שמדברי אוסיביוס אי אפשר בשום אופן לקבל תמונה שלמה על מצב הישוב היהודי בארץ.

את הישובים הקטנים מציין האונומיסטיקן לרוב על פי קירבתם או יחסם אל העיר הגדולה הקרובה להם. באופן זה שומעים אנו על “תחומה” של עיר פלונית גדולה אשר בו נמצאים המקומות הקטנים הקרובים לה. כאלה הן: ירושלים, לוד, בית גוברין, אשקלון, שכם, שומרון, צפורי, פחל Pella (בעבר הירדן) ופטרא. אין ספק, שערים אלה היו באותם הימים ערי המרכז של פלכי האדמיניסטראציה הרומאית־הביזנטית, שסודרה מימי הקיסר ספטימיוס סיבירוס ואילך. – תושבים נוצרים מזכיר אוסיביוס רק בשלשה מקומות ב“דרום” ועוד נזכר אצלו כבר “אֶבְיוֹני” (כת נוצרית) בקרבת דמשק. אבל אין ספק, שבערים הגדולות, ובפרט בירושלים ובקיסרי, חיו ביחד עם התושבים הנכרים האליליים והיהודים (בקיסרי) גם נוצרים. – על הכותים יודע הוא מעט: הוא מזכיר רק מקום שומרוני (=כותי) אחד בבשן (!), ואילו בארץ הכותים אינו מזכיר אף ישוב אחד. מדברי התלמוד ידוע, שבתקופה ההיא ישבו כותים גם בקיסרי, ואפשר שמאלה קבל המחבר הערות אחדות בלתי נכונות בנוגע לשמות שבספר מלכים ב‘, י“ז, ל’–ל”א. – הנוצרים כבר התחילו באותם הימים לקבוע ולכבד “מקומות קדושים” ובנו כנסיות לא לבד במקומות הנזכרים באוונגליונים, אלא גם באלה הקשורים בתולדות ישראל, למשל בבית אל ובבית לחם (שם מצבת ישי ודוד!) אמנם את שתים עשרה האבנים שבגלגל, הרשומות בספרו, כבר הראו בימי ר’ חלפתא, אביו של ר' יוסי, כלומר בעשרות השנים הראשונות שאחר החרבן. במקומות אחדים הראו את קברי הנביאים – ולא תמיד על פי מסורת מדויקת. למשל מציין המחבר את קברו של עמוס באלתקה (אם כן החליפו את תקוע באלתקה!). את קבר רחל הראו – כנוצרים כיהודים – קרוב לבית לחם. את קבר יהושע גם כן על פי מסורת יהודית – בתמנה אשר בקרבת לוד, את קבר יוסף על יד שכם, ואת קברי המכבים במודיעים. את ביתו של איוב הראו בקרנים אשר בעבר הירדן.

מכיון שבארץ מושלים זרים, אין פלא שנמצאים בה משמרות חיל השלטון (frurion ביוונית). כאלה היו בירושלים, במעלה אדומים (בדרך ליריחו), בבאר שבע, בצוער (שמדרום לים המלח), בכרמל שב“דרום”, ברחובות שב“נגב”, בתמר, בתימן, בקרקריא שבמדבר; על יד הארנון ובמפעת שבעבר הירדן.

כמה פעמים מציין המחבר את המרחקים שבין העיר הגדולה ובין המקום הקטן על פי סימני “אבני הדרך” אשר הציבו הרומאים לאורך הדרכים החשובות²², שכן היו נוהגים לרשום על האבנים (לרוב עמודים ממש) לא לבד את מספר המילין (מנקודת־מוצא מיוחדת), אלא גם את שם המושל אשר בימיו נסללה הדרך. כמו כן סדרו רשימות מיוחדות של כיווני דרכים יחד עם ציון המרחקים, ואוסיביוס לקח את הפרטים האלה מתוך הרשימות, שהיו במשרדי השלטונות שבעיר מושבו, בקיסרי.

אנו מזכירים את אוסיביוס כ“מחבר” האונומסטיקון, אבל לנכון היה לדבר רק על האונומסטיקון, שנקרא על שם אוסיביוס, מפני שידים שונות עשו את העבודה הזאת בשבילו, ובתוך עוזריו היו גם יהודים, שלא לבד סדרו לו את החומר, אלא גם מסרו לו מסורות ופירושים יהודיים מקוריים. והרי לך דוגמא אחת בולטת ביותר מהאונומסטיקון עמוד 64, שורות 9–15 (בתרגום עברי):

עיבל (דברים י“א, כ”ט; א’–ח'): הר הוא בארץ המיועדת אשר צווה משה להקים שם מזבח. ואומרים, שעומדים על יד יריחו שני הרים אחד מול השני, וקרובים זה לזה, האחד גריזים והאחר עיבל. אמנם השומרונים, שמראים (הרים) אחרים כאלה, המתנשאים על יד שכם (ניאפוליס), טועים, מפני שאלה שהם מראים, עומדים רחוק אחד מהשני ואי אפשר להם לשמוע את הקוראים בקול משני הצדדים.²³

ועוד הפעם הוא מזכיר את הענין באותו העמוד, שורה 18–20:

גלגל (דברים י"א, ל')…זאת קרובה, כפי דברי התורה, אל ההרים גריזים ועיבל. וגַלְגַל (=גלגל) מקום היא (בקירבת) יריחו.

מֵאַיִן לאוסיביוס הדברים האלה על אודות מקומם של עיבל וגריזים בקרבת גלגל שעל יד יריחו? – ענין זה אנו לומדים מדברי חכמי המשנה בפירושיהם ומדרשיהם לדברים י"א, ל':

הלא המה בעבר הירדן – מעבר הירדן ואילך, דברי ר' יהודה:…בארץ הכנעני היושב בערבה – אלו הר גריזים והר עיבל שיושבין בהן כותיין; מול הגלגל – הסמוך לגלגל; אצל אלוני מורה – ולהלן הוא אומר (בראשית י"ב, ו') ויעבר אברהם בארץ עד שכם עד אלון מורה, מה אלון האמור להלן שכם, אף אלוני מורה האמור כאן שכם…; ר' אליעזר אומר: לא זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותיים, שנאמר: הלא המה בעבר הירדן – הסמוכין לעבר הירדן;…בארץ הכנעני – לא (היה) [היא] אלא בין החוים; היושב בערבה – לא (היה) [היא] אלא בין ההרים; מול הגלגל – אין אלו רואין את הגלגל.

ר' אליעזר (בן הורקנוס) חי עוד בימי הבית ועשרות שנים אחדות אחר חורבנו, אם כן קדם כמאתים וחמישים שנה לאויסיביוס, והנה את דעתו הוא קיבל אויסיביוס כנגד דעת הכותים, ואף שגם חכמי ישראל הסכימו לדעה, שגריזים ועיבל הם ההרים שיושבים בהם כותיים. דבריו של אב הכנסיה דומים מאד לדברי ר' אליעזר (רק זה האחרון אינו מזכיר את ההשגה, שאי אפשר לשמוע מעיבל וגריזים את קול הקוראים זה אל זה), – אין ספק, איפוא, שיהודים הם שמסרום לו, אף שאינו מזכיר את מקור הדברים.

לעומת זה כדאי יהיה להעיר על ענין אחד, שכפי הנראה, בעל המדרש קבל את דעתו של אויסיביוס, או של האונומסטיקון שנקרא על שמו:

מדים (=מדין). אחרי שקבע (124,8) שמדין נזכרת בבראשית כ"ה, ב' על שם אחד מבני אברהם וקטורה ושהעיר הזאת נמצאת בעבר הירדן, מוסיף הוא, שהתורה (במדבר כ“ה, א'; י”ז) מזכירה את בנות מואב בשם בנות מדין, ובסוף הוא אומר: “אבל יש גם עיר אחרת באותו השם בקרבת הארנון ועָר מואב (Areopolis) אשר רק את חורבותיה מראים היום” (שם, שורה 13–15).

ובמדרש תנחומא (לפרשת מטות סי' ג') אנו קוראים:

וישלח אותם משה… (במדבר ל"א, ו'), הקב"ה אמר לו למשה: “נקם נקמת בני ישראל” (שם, פסוק ב') אתה בעצמך, והוא משלח אחרים? על שנתגדל במדין, אמר: אינו דין שאני מיצר מי שעשה בי טובה; המשל אומר: באר ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. ויש אומרים: שאינה זו אותה מדין שנתגדל בה משה, שזו בצד מואב והיא חריבה עכשיו, – ולמה שלח את פנחס? – מי שהתחיל במצוה, גומרה וכו'.

אם התחלת המדרש וסופו הם בלי ספק יהודיים מקוריים, הרי אמצעיתו (“ויש אומרים” והל') דומה לדברי אוסיביוס לא רק בתוכנה, אלא אף בבטוייה, לכן אפשר מאד, שבעל המדרש ידע את הדברים על פי ספר זה. אבל גם אי־אפשר לומר בודאות גמורה, שאנשי האונומסטיקון לא מיהודים קבלו את הדיעה של “יש אומרים”.

__________________

ההשפעה היהודית מורגשת במידה גדולה הרבה יותר בתרגומו של האונומסטיקון, אשר נעשה בידי הירונימוס²⁴ לשפה הלטינית, מפני שאין זה תרגום מילולי, אלא עיבוד הספר היווני בלוית כמה וכמה הוספות. למשל מפרש הוא (7 שורה 11 והל') שקרית ארבע (כלומר חברון) נקראת כן על שם ארבעת הקבורים שם: אברהם, יצחק, יעקב ואדם הראשון. “פירוש” זה לקוח ממדרש חז"ל (שהובא בבראשית רבה נ"ח, ד'): “שנקברו שם ארבעה צדיקים: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב”.

דוגמה אחרת: עֵינַיִם (בראשית ל“ח, י”ד) “לפי עדות העבריים – כך כותב הירונימוס – אינו מקום, אלא פרשת דרכים”. מתוך הדברים איננו שומעים, מהיכן בא הפירוש “פרשת דרכים”. אבל בתרגום ארץ־הישראלי (שקוראים לו תרגום יונתן) כתוב: “פרשת ארחין דכל עינין מסתכלין תמן דעל שבלא תמנת”; השוה גם תרגום אונקלוס ששם כתוב: “פרשות עינין” – הרי ברור שפירושו, כפי שהוא עצמו מעיד עליו, לקוח ממסורת העברים, היהודים.

על בית אל הוא אומר שהיא נקראת לוז על שם עץ הלוז, ונקראה לפנים “בית אל”, אבל אחרי שהעמיד ירבעם בן נבט את עגל הזהב שם, נקראה “בית און” – כך חושבים העברים. אותם הדברים נמצאים בבראשית רבה ל“ט, ט”ו.

בענין הנגב מזכיר הוא (137, שורה 13), שהעברים קוראים אותו בשלשה שמות: נגב, תימן, דרום. לאמיתו של דבר נמצא בבראשית רבה נ"ב ד‘: שבעה שמות נקראו לו: דרום, נגב, תימן וכו’? – אבל הירונימוס נקט רק בשלשת הראשונים, שהם – לפי דעתו – עיקר.

שלם עיר מלכי צדק היא ירושלים (153 שורה 8–9). אותה הדעה נמצאת בצורה אחרת בבראשית רבה מ"ג, א': נקראת ירושלים צדק (כלומר עירו של מלכי צדק).

וגם במקום, שאינו מזכיר בפירוש את ה“עברים”, לקוחים הדברים מאגדותיהם. כך מוסיף הוא על דברי האונומסטיקון בערךΑκκαρον (עקרון: 23, שורה 11): יש מי שחושבים, שעקרון היא מגדל שרשן, שנקרא אחרי כן קיסרי. הדברים נשתמרו בתלמוד (מגלה ו' ע"א) בשם רבי אבהו, שמפרש את דברי צפניה ב‘, ד’,…“ועקרון תעקר” זו קיסרי בת אדום, כלומר שאת הפסוק הזה הוא מסיב על קיסרי (כי בלי ספק ידע ר' אבהו היטב, שעקרון עיר היא במקום אחר, והרי היתה היא עיר יהודית טהורה בימיו). אבל הירונימוס לא דייק בלשונו ואומר, שלפי דעות אחרות עקרון היא היא קיסרי.

מסורות וקביעות יהודיות נמצאות לא רק בתרגום האונומסטיקון, אלא גם בשאר ספרי הירונימוס, ובפרט בפירושיו המרובים והנרחבים לכתבי הקודש. כן קובע הוא, דרך למשל, שגת החפר – מקום מולדת יונה הנביא – נמצאת במרחק שני מילין מציפורי בדרך לטבריה. אותה ידיעה (אלא שמספר המילין הוא שלשה) נמצאת בדברי חז"ל (בראשית רבה צ“ח, י”א; ירושלמי סוכה פרק ה', דף נ“ה ע”א).

על החֹרי (בראשית י"ד, ו') אומר הוא, שישב בסביבות Eleutheropolis (=בית גוברין), אשר שם ישבו לפנים החורים. והנה דברי המדרש (בראשית רבה מ“א–מ”ב–י'): ואת החרי – אליותרופוליס.

בפירושו לספר יחזקאל מ“ז, ט”ז–כ' מציע הוא לא רק את פירוש גבולות ארץ ישראל על פי דברי הנביא, אלא הוא מַשווה את דבריו אל פרשת הגבולות שבס' במדבר ל"ד. והנה כל הפירוש ההוא הולך בשיטת הפירוש שנכלל בתרגומי התורה הארצישראליים (תרגום יונתן וירושלמי), ויש שרק על פי דברי הירונימוס נוכל להבין את כוונת דברי המתרגמים. למשל, מתרגם התרגום את שׁפם (במדבר ל“ד, י”א) אפמיאה. בא הירונימוס ואומר בפירוש, שהעברים מזכירים במקום שפם את Apamia, היא העיר אשר בסוריה. מכאן ברור, שאין לתקן אפמיאה–לאפמיס (Pamias–Panias), אלא יש להשאירה כמו שהיא לפנינו.

אפשר היה להוסיף עוד כמה וכמה דוגמאות, שתוכחנה עד כמה היתה ההשפעה היהודית גדולה ומכרעת בדברי הירונימוס גם במקצוע הזה של חקירת שמות המקומות שבכתבי הקודש, אבל הדוגמאות שהזכרנו, דַיָן גם הן. חשוב יותר לקבוע, מה חידש הירונימוס עצמו בחקירת ארץ ישראל. בענין זה כדאי יהיה להביא את הדברים שהביע בהקדמתו לפירוש ספר “דברי הימים”: “כמו שאת ההיסטוריה של היונים – כַך הוא אומר – מבינים ביותר אלה, שראו את אתוּנה, וכמו שמבינים ביותר את דברי המשורר וֶרגיליוס אלה, שראו את טרוֹיה, כך את כתבי הקודש יבין הבנה יותר בהירה מי שראה את ארץ יהודה בעיני עצמו והכיר את זכרונות הערים והמקומות העתיקים ואת שמותיהם, הן השמות העקריים, והן אלה שנשתנו. מפני כן, גם אנו דאגנו לכך, לקבל עלינו יחד עם מלומדים עברים את העבודה הזאת ולתאר את הארץ”.

אם העיקרון, שהביע הירונימוס בתחלת דבריו לא נמצא בבהירות כזאת בדברי חז“ל, – הרי סוף דבריו מוכיח, שבעצם, היהודים היו לו למורי דרך בטיוליו בארץ, מפני שהם הם, שהיו בקיאים בארץ ובמקומותיה. כך מזכיר הוא בפירוש את מורה הדרך שלו בגליל (בקשר עם אלקוש, שהראו לו – כפי הנראה – בקרבת כפר נחום), וגם בקשר עם איּלוֹן שביהודה מוסיף הוא על דברי האונומסטיקון הבלתי־נכונים: באמת, העברים מעידים, שאילון מקום הוא בקרבת Nicopolis (אמעוס) במִיל השני, כאשר הולכים לירושלים. גם כאן מתברר, כאשר כבר נתברר לנו במקרים שונים, שאף היהודים, וכמובן בעיקר תלמידי חכמים, עברו ותיירו את הארץ באותם הימים בכוונה תחילה להכיר את המקומות הקשורים בסיפורי כתבי הקודש, ובעיקר אותם המקומות שנעשו שם נסים לישראל. עצם העובדה, שבבראשית רבה ובמקצת גם במדרשים אחרים ובתרגומים נשארו עשרות השוָּואות לשמות מקומות תנכיים, מוכחת, שמקצוע זה של ידיעת המקומות היה חשוב בעיני חכמי הישיבות ומורי העם והיה חלק של התורה שבעל־פה. בעיקר למדו את הדברים האלה, כפי שכבר הודגש למעלה (§3), בבית הספר ובבית המדרש, אבל רוב הדברים שהיו בידי חז”ל בעניני ארץ ישראל לא נכנסו לתוך האוסף הגדול, התלמוד והמדרש. הדברים היו מסורים לַמַקְרִים ולמתורגמנים, כלומר ללימוד ולשינון בעל־פה, ולכן אבדו ברובם מתוך הקהל ורק בחלקם נשארו בתלמוד, במדרש, בתרגומים ובדברי הירונימוס, ואולי גם בדברי ר' סעדיה גאון שעליהם נדבר להלן (בפרק שני).

 

7. הנוסעים הראשונים, חקירותיהם וידיעותיהם על ארץ ישראל.    🔗

מורי דרך ותיירים שאותם הזכרנו למעלה, מעלים על זכרוננו גם את הנוסעים שבאו לארצנו ודבריהם וסיפוריהם על מה שראו שם נשארו בידינו. כמובן אין כוונתנו רק לנוסעים כאלה, שקשרו בנסיעתם לארץ הקדושה מעין תפקיד מדעי, להכיר את המקומות הנזכרים בסיפורי כתבי הקודש ולחקור את טבעם. רוב הנוסעים ואף אלה שהתענינו במקומות העתיקים ההם, בקרו בלי ספק רק את המקומות, אשר הראו להם מורי הדרך, ואחת מרשימותיהם של אלה נשארה בברייתא אחת בידינו. יוכל להיות, שאחדות מהנקודות שנזכרו באותה הרשימה היו ידועות על פי מסורת קדומה, אבל חשיבות מחקרית אין ליחס גם לאותה הרשימה ולבקורים שנעשו במקומות ההם, אשר שם “נעשו נסים לישראל”. כעין חקירה נשקפת מאותה ההודעה שנמסרה על ביקורם של חכמים אחדים שעמדו על אותן שנים עשרה האבנים, בגלגל אשר העלו בני ישראל מתוך הירדן, והם שיערו את משקלן. לבני הארץ היו המקומות ההיסטוריים – לפחות החשובים והנפלאים שביניהם – ידועים, ולא סיפרו עליהם במיוחד. אבל עם התהוות הנצרות, שנתפשטה גם בכמה ארצות רחוקות, התחילו בני הדת החדשה להתעניין בארץ הקדושה גם להם, והשתוקקו לראות את המקום אשר שם “הֻגד ונעשה האוונגליון” – כפי דברי אפיסקופוס אחד, שחי באמצע המאה השניה. פרסביטר אחד מסמירנה, שבא במאה השלישית לארץ ישראל, ספּר ממה שראה שם בנאומו שנאם לפני השופט, אשר הושיבו על ספסל הנאשמים בגלל אמונתו באלהים. בנאומו זה מראה הוא על המקומות אשר בהם העניש ה' את האשמים אשר עשו מעשים נגד רצונו, וכך הוא אומר: “אני נסעתי בכל ארץ יהודה, גם עברתי את הירדן וראיתי שם את סדום ואת עמורה ואת ים המלח, ראיתי את העשן העולה ממקום סדום ואת מי הים אשר אין טובע בו וראיתי את הקרקע שאינו מצמיח עשב”. הוא בקר במקומות אלה, כדי להִוָּכַח בכנותם של סיפורי התורה על אודות מהפכת סדום ועמורה, כלומר, הוא מקשר את החקירה בחיזוק אמונתו בדברי התורה. הוא מדגיש בדבריו, שהוא “ראה בעיניו” את המקומות ההם. אחרים מבין הנוסעים הנוצרים משתמשים בפעל “הראה”: “הָרְאָה לִי” או “מָרְאֶה מקום” פלוני – כמובן על ידי מורי הדרך. בבטויים דומים לאלה משתמשים גם חכמי התלמוד בהודעותיהם על מקומות א“י: “אני ראיתי…” – ולעומת זה אומר מורה הדרך לאיש שהתלווה אליו: “בא ואני אראה לך” את המקום. בעיקר מוצאים אנו את שני הבטויים האלה בפיו של אחד מחכמי התלמוד, שירד לעתים קרובות מארץ ישראל לבבל וספר שם על הדברים שראה בארץ, הוא רבה בר בר חנה בעל סיפורי הגוזמאות. אבל למרות גוזמאותיו המרובות אין ספק, שיש בסיפוריו גם גרעין של עובדות ואף של מחקר מדעי. כך הוא מודיע כעל דבר שראה הוא בעיניו על בית הישימות (מצפון לים המלח בעבר הירדן) וששטח המקום שלש פרסאות על שלש פרסאות. באותה הסביבה ראה את הצמח הנפלא הקיקיון של יונה, אשר עליו הוא מודיע: אני בעינַי ראיתיו, והוא דומה לצלָף והוא גדל בין בצעי המים ועל פתחי החנויות מדלים אותו ומגרעיניו עושים שמן טוב ובענפיו נחים כל חולי ארץ ישראל. הגוזמה שבדבר רק בזה, שאומר, שכל חולי א”י נחים בצל הצמח ההוא, אבל הגדרת הצמח Ricinus communis על ידי רבה בר בר חנה מדויקת עד מאד ושמשה בימינו לזיהוי הצמח הנזכר. – במשנה שבת י“ד, ג' ידובר על “מי דקלים”, שהיו מי רפואה. רבה בר בר חנה קובע גם את טיבם של המים האלה: שני דקלים יש בא”י ועולה מעיין מביניהם – ואותם קוראים “מי דקלים”. כוונתו למי רפואה, שנובעים ממעיין אחד ממזרח לים המלח. – בפעם אחרת מספר הוא על טיבם של “פירות גיניסר” שהם טעימים וקלים מאד. – הוא מכיר גם את מקומה של “ירושלים הקדומה”, ואת קרן “העופל” אשר שם, וכן את כפר לודים (הנזכרת במשנת גטין א‘, א’) על יד העיר לוד. אין שום ספק, שכל הידיעות האלה באו לו מתוך נסיעותיו בארץ, ויש רק להצטער על זה, שלא כל מה שראה סיפר, או שלא כל מה שסיפר הנוסע החשוב הזה, נשאר לזכרון בתלמוד.

רבה בר בר חנה שייך לאותם החכמים, שכִּנו אותם בשם “נחותי”, כלומר “היורדים”, שירדו מא“י לבבל ומסרו שם יחד עם דברי חכמי ישיבות א”י בהלכה ובאגדה גם כמה דברים על הארץ עצמה. אחד מאלה, רב דימי, ספּר בבבל על אודות טיבו של ים המלח במלים דומות מאד לדברי הנוסע הנוצרי, שהוזכר למעלה: מעולם לא טבע איש בים של סדום. בפעם אחרת מספר הוא גוזמאות על פוריותן של גפני ארץ ישראל (בעיקר של ארץ יהודה): אין לך כל גפן וגפן בא“י שאין צריך עיר אחת (!) לבצור אותה. וגם על מנהגי העם שבארץ ישראל יכול הוא להודיע לבני בבל; שכן שרים בא”י לפני הכלה: “לא כחל ולא שרק ולא פירכוס – ויעלת חן”!

שרידים מעטים הם שנשארו באופן זה בידינו מדברי הנוסעים היהודים בספרות התלמודית, אבל שרידים אלה מראים לא לבד את אהבת הנוסעים האלה לארץ ישראל, אלא גם את התעניינותם המדעית בה ובמנהגי יושביה.

אחד מספרי המסע הקדומים ביותר הוא “ספר המסע מבורדיגַלה”²⁵, היא בורדו שבצרפת (Itinerarium Burdigalense) מהמאה הרביעית. בוודאי יש חשיבות לספר מסע קצר זה מבחינת ידיעת תחנות הדרכים מצידון דרומה על חוף הים וכן התחנות שבאמצע הארץ; גם יש ללמוד ממנו הרבה על אודות האגדות שהיו מתהלכות בעם בדבר כמה מקומות עתיקים, – אבל נטיה לחקירה אינה מורגשת בו אפילו לא באותה המידה, שהרגשנו בדברי בעלי האגדה שבתלמוד. אף בתושבי הארץ אין בעל הספר מתעניין ביותר, את השומרונים מזכיר הוא רק כלאחר־יד בדברו על הר גריזים, ועל היהודים הוא מספר רק בדברו על הר הבית בירושלים: “יש שם אבן נקובה – כך הוא אומר – אשר עד שם באים היהודים פעם בשנה ומושחים אותה ומקוננים בגניחה וקורעים את בגדיהם וכך הם שבים משם”. יש בספר המסע הזה חומר לחקירה כמו שיש בכל ספר וספר עתיק, מבלי שנוכל לאמר עליו – ועל כמה ספרים כמותו – שיש בהם דבר מה מן החקירה.

פרק שני: תקופת ימי הבינים²⁶

 

1. ענינים בחקירת א"י בספרי מפרשי המקרא, התלמוד והפוסקים.    🔗

על פי תכנית הספר הקטן הזה, אין לנו לדבר בכל הספרים שנכתבו על ארץ ישראל או שבהם נזכרו היא או תושביה, אלא אך ורק באלה שנכתבו לשם חקירתה או באלה הכוללים בתוכם חומר, המעיד על שאיפת מחבריהם להבין דבר מתוך המקורות העתיקים על פי ידיעת הארץ. מתוך הגדרה זו יש להבין, שאנו פוסעים פסיעה גסה מתקופת התלמוד ועד אמצע ימי הבינים. התקופה שאחרי חתימת התלמוד (מסוף המאה החמישית בקרוב) לא הצטיינה בחבור ספרים, וככל אשר נדע כיום, לא נכתב בה אף ספר אחד בידיעת ארצנו. עם היתה התעניינות־מה בידיעת הארץ או במקורות העתיקים, המדברים עליה, בעיקר בספר יהושע, הסתפקו קדמונינו באותם הימים – כפי הנראה – במה שקבלו מהדורות שקדמו להם. אבל ברור, שבישיבות גאוני בבל וגאוני ארץ ישראל הושם לב בשעת לימודי המקורות התלמודיים גם לענינים הארצישראליים שבהם. – ספר פרשני־תלמודי אחד, שיצא מישיבות הגאונים, הוא “פירוש הגאונים למסכת טהרות”²⁷, ובו אנו מוצאים קטעים חשובים המעידים על הכוון הזה. למשל, ל“יין השרוני” הנזכר במשנה (נדה ב‘, ז’) מעיר אותו המפרש, שלא נודע בשמו: “בשביל שירושלים בנויה בהרים וכשתרד ממנה אל המישור מן עמואס (=אמעוס) ורמלה ולוד וחברותיה שמם שרון”. פירוש זה נכון מאד ומי שכתבו, חי בלי ספק בארץ וידע אותה. מתי נכתבו הדברים ההם? – מתוך הזכרתה של רמלה אנו לומדים, שהדברים נכתבו לא לפני שנת 717 אחר ספה“נ, כי בשנה זו נגמר בנינה של רמלה בידי אחד ממלכי בית־אמיה. מכל מקום יתכן, שעיקרו של הפירוש עתיק יותר, וזאת אפשר ללמוד מספר ה”ערוך" (ערך “שרון”), אשר בו מובא אותו הקטע דווקא בהשמטת השם רמלה ובלשון אחרת קצת:…וכשתרד ממנה אל המישור כגון לוד וחברותיה, שמן שרון. ובכן יוכל להיות, שאת הגדרתו של “השרון” מסרו בבית המדרש שבארץ ישראל כבר בימי קדם, ומחבר הספר הנזכר הוסיף על עיקרי הדברים על פי מצב הענינים שבזמנו. ובאמת קוראים אנו בדברי הירונימוס הגדרה דומה לזו, – הגדרה שבוודאי קבל הוא מפי מוריו היהודים: “שרון נקרא כל חבל הארץ אשר בקרבת יפו ולוד, אשר בו משתרעים שדות רחבים ופוריים”. אבל הזכרתה של אמעוס בנוסח של “פירוש הגאונים” תוכל לנבוע גם כן ממסורה עתיקה, אשר הגדירה לא את השרון, אלא את “השפלה”, – הגדרה שגם היא נמצאת בדברי הירונימוס, המזכיר את לוד ואת ניקופוליס (היא אמעוס) השייכות לשפלה.

אותו הפירוש מזכיר עוד שמות מקומות אחדים בארץ ישראל, למשל (כפי נוסח “הערוך”) אף “מקום ידוע בא”י" בשם שרון; אבל חשוב לנו יותר, מה שהוא מוסר (בקשר עם דברי משניות שונות) על אודות מנהגי הארץ. במשנה (נגעים י"א, ז') נזכרו ה“פסיפסין”, ואת המלה הזאת הוא מפרש: אבנים קטנות כחותם שעל הטבעת ורוצפין בהן חצרותיהן בארץ ישראל. גם זו הערה נכונה מאד, כפי שנודע היום בעקב התגליות המרובות של רצפות פסיפסים (מוסאיקה) הן בבנינים צבוריים (למשל בתי כנסיות) והן בבתים פרטיים מהתקופה הביזנטית. – עוד מודיע הפירוש ההוא על המנהג “שבתחלה מי שנתחייב מלקות היו אוסרין אותו על ספסל ומלקין אותו, וכך יעשו בארץ ישראל עד עכשיו” – מבלי להודיע אימתי הוא “עכשיו” זה. – גם זאת יודע המחבר, שבגליל קראו את הפרח “איריס” בשם “ארוסא”. – בדבר “כתב אשורי” (ידים ד‘, ה’) הוא כותב: “…זה שבידינו עתה זה הוא אשורי ושביד כותים ושכתוב על שקלי ישראל הוא רעץ”, – הערה ארכיאולוגית חשובה המעידה על ידיעתו את הכותים ועל בדיקת מטבעות עתיקים גם יחד, (נראה, שגם הרמב"ן למד ממנו את הדבר הזה). אפשר, שלא מנסיונות עצמו ידע המחבר את הדברים האלה בנוגע לארץ ישראל, אלא שאבם מפירושים ארצישראליים למשניות; אבל השערה זו תאשר ביתר שאת את הנחתנו, שבישיבות ארץ ישראל שמו לב גם לידיעות הענינים הארצישראליים שבמקורות התלמודיים, ובוודאי גם לאותם הענינים שבספר יהושע ובשאר כתבי הקדש. – דבר זה נוכל ללמוד גם מתוך הערות אחדות בפירושי רב סעדיה גאון לכתבי הקודש. הוא נולד במצרים, אשר עמדה בקשר תמידי עם ישיבות ארץ ישראל וחי בתחלת המאה העשירית זמן מה גם בארץ; אם כן יכול היה לשאב מהמסורת החיה בארץ בענינים אלה. מפירושו יודעים אנו למשל, שבארץ ישראל זיהו את “נחל מצרים” (במדבר ל"ד, ה') עם ואדי־אל־עריש. על מסורה עתיקה זו כבר העיד אב־הכנסיה הירונימוס²⁸, וזמן רב לפניו התרגום היווני של השבעים לישעיה כ“ז, י”ב. רב סעדיה גאון החזיק במסורת הזאת, לעומת הדעה האחרת שהובעה גם בתרגום הארצישראלי (“תרגום יונתן”) וגם על ידי “עברים” אחרים, שנחל מצרים הוא הנילוס, ודוקא הזרוע הקיצונית המערבית (!) של הנילוס. – עשתרות קרנים (בראשית י"ד ה') היא לפי דעתו של רב סעדיה גאון אל־צַנַמֵין (מצפון לנָוֶה) בעבר הירדן. גם פירוש זה מסורתי הוא אף שיסודו בדרוש: עשתרות קרנים = צלם בעל קרנַיִם = אל־צַנַמֵין, כלומר שני הצלמים, שלהם קרנים (הם צלמי האלילה אִיסִיס, שאותה כבדו הנכרים בתקופה העתיקה באותו המקום).

הערות בודדות כאלה על אודות מקומות ארץ ישראל אפשר למצא גם אצל מפרשי התנ“ך והתלמוד, שחיו אחרי רב סעדיה גאון, ואף בספריהם של אלה, שישבו בחוצה לארץ, אבל השתדלו להבין את דברי כתבי הקודש בנוגע לארץ ישראל, ובעיקר בענין גבולותיה, על פי סברתם. כאלה נמצאות למשל בדברי המפרשים הגדולים רש"י ורשב"ם (מצרפת) (במאה הי“א–הי”ב) ובכתבי הרמב"ן (מספרד) במאה הי”ג. כל השתדלותו של רש"י היתה מכוונת להבין את דברי התורה והתלמוד מתוך הענינים עצמם, שהרי אין ספק בדבר, שלא היו לפניו מפות או תרשימי הגלילות או הדרכים, ולכן יש גם, שטעה בפרטים ובעיקר אם נוסח המקור התלמודי שלפניו לא היה נכון. בכל זאת נמצא, שהשקפותיו על מקומות ארץ ישראל, שנבעו מתוך עיונו במקורות, בכללן נכונות הן. למשל, קובע הוא בקשר עם הסוגיה התלמודית (גטין ז', ע"ב) “כשמהלך מעכו לכזיב, דהיינו מדרום לצפון, הוי ימינו למזרחית הדרך,…עכו בצפון ריבועה דארץ ישראל היא, אלא שרצועה קצרה יוצאת עוד מעכו לצד צפון והיא מארץ ישראל”. בדומה לזה הוא מפרש את היחס שבין הערים בית אל, שילה, לבונה: “שילה מצפון לבית אל ובמזרחה של מסילה ובדרומה של לבונה” (שם), וגם משתדל להאיר את עיני התלמידים על ידי ציורים פשוטים המצורפים לפירושו.

בן בתו של רש"י הרשב"ם בפירושו לתחלת ספר דברים קובע כמה נקודות וכמה בטויים שבתורה בקשר עם ארץ ישראל באופן נכון:

“…לפי פשוטו כל הנזכרים בפסוק זה (דברים א‘, א’) מקומות הן, כמו שמצינו שרגילים הפסוקים לתת סימן בתוך סימן אל מקומות שהוא רוצה לפרש, היכן… וכל שכן שצריך לפרש, היכן נאמרו המצוות… אף כאן עושה סימן בתוך סימן, וכן הוא אומר וחוזר ושונה דבר זה כשבא לפרש את המצוות (דברים ד', מ“ה–מ”ו)… בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי, וכן בפרשה זו לפנינו כתוב בעבר הירדן בארץ מואב… ובאיזה עבר הירדן? – במדבר, באותו עבר הירדן שהוא לצד המדבר, שהיו בו בני ישראל מ' שנה, שהוא קרוי עבר הירדן ליושבים בארץ ישראל, ולא בעבר הירדן שהוא לצד ירושלים, שגם הוא קרוי עבר הירדן להולכי מדבר, שהיו בו ישראל”.

עד כאן כל הדברים מתאימים להבנת דברי התורה, אבל כשמגיע הרשב“ם לדברים הטעונים ידיעת הארץ עצמה, או לפחות ידיעת מפת ארץ ישראל, – הרי הוא נתקל באי־ידיעת הדברים הממשיים ומזהה את ים המלח עם ים סוף, מפני ששניהם נזכרים בפסוקים בצד מזרח א”י!

הרמב"ן חי, כידוע, בסוף ימיו (אחרי שנת 1263) בארץ ישראל, ולכן נודע ערך מיוחד לחקירותיו בדברי התורה. כדאי להביא פה את דבריו בענין קביעת מקומה של מצבת קבורת רחל:

“כברת ארץ (בראשית ל“ה, ט”ז)… הנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי, כי הכ”ף לדמיון ואיננה שרשית ומוצא המלה 'היו לברות למו' (איכה ד‘, י’)…ענין אכילה מועטת בבוקר, ופירושה: שיעור מהלך ארץ מן הבוקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך. זה כתבתי תחלה. ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לאל הטוב ומיטיב, ראיתי בעיני, שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל, והנה הוכחש הפירוש הזה… אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש“י… והוא שם למידה הקטנה שימדדו הולכי ארחות, כמו למיל היום… וכן ראיתי, שאין קבורה ברָמָה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות והרמה אשר בהר אפרים רחוק ממנה יותר משני ימים, על כן אני אומר, שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיה ל“א, י”ד) מליצה כדרך משל לאמר, כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחק ברמה, שהיא בראש ההר לבנה בנימין, כי איננו שם והיא חרבה מהם. לא נאמר בכתוב “ברמה רחל מבכה על בניה”, אבל אמר, כי שם נשמע הקול… וראיתי ליונתן בן עוזיאל, שהוא מרגיש בזה ואמר “קל ברום עלמא אשתמע” ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל”.

הדברים מראים, שאף במקום שהפשטן הגדול הזה חשב למצוא את פירוש דברי התורה כפשטם, לבסוף הוא נכנע למסורת־הקברים שהיתה נפוצה בארץ, ושהוא מוצאה לנכונה בלי פקפוק. – כך מזכיר הוא בפירושו (לבראשית ל“ד, י”ב):

…והקרוב [בעיני] דברי האומר: נטלה שמעון את [דינה] וקברה בארץ כנען… וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבאל עם קבר נתאי הארבאלי.

חשובים יותר דבריו על תיאור צורת השקל²⁹, שראה בעכו ומצא שם בידי זקני הארץ: “מטבע כסף מפותח פתוחי חותם מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, בשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים…”.

הרמב"ם (שחי כידוע לפני ימי הרמב“ן, במאה הי”ב), הוא גדל הפוסקים בהלכה, מוכרח גם הוא לדבר מדי פעם בפעם על ענינים ארצישראליים שבמקורות העתיקים הן בפירוש המשניות שלו, הן בהלכותיו (ב“משנה תורה”) והן בתשובותיו. כדאי להזכיר את דבריו הנכונים מאד בפירושו למשנת מעשרות ג‘, ז’, אשר שם נזכרת “סוכת גניסר”, והוא מפרשה:…“מקום בארץ הצבי יש בו גינות רבות, מדובר בו נכבדות ונפלאות, ועושים בו אהלים לדירה כל זמן אסיפת הפירות, וזה המקום הוא שקראו התורה כנרת”. נדמה, שהוא בעיניו לא ראה את המקום, אף שחי זמן מה בארץ ישראל, אלא כותב עליו מה שלמד ממקורות אחרים (“מדובר בו” – במקורות התלמודיים), כשם שגם את הזיהוי עם כנרת ידע מהתלמוד.

בהלכותיו מדבר הוא פעם אחת על חלוקת ארץ ישראל לשלש ארצות בקשר עם דיני השנה השביעית (“הלכות שמיטה ויובל” ז‘, ט’), ושם הביע דעה לא מיוסדת בדבר “עבר הירדן” הנזכר במשנה שביעית ט‘, ב’: “עבר הירדן כולו: שפלת לוד והר שפלת לוד”, וכבר עמד על הענין הזה בעל כפתור ופרח (ע' להלן §2) ומצא, שהדברים אינם מתאימים למקורות העתיקים. גם דברי הרמב"ם באחת מתשובותיו בענין גבולות הארץ “כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב” (שביעית ו‘, א’) אינם מדויקים ביותר, למשל באמרו, כי אֲמָנָה הנזכרת בשיר השירים היא הנזכרת במשנה אמינס, והיא הנזכרת בברייתא סמנוס, והיא הר בניאס.

אבל בוודאי נכון מה שהוא אומר “והנחל הנזכר במשנה הוא נחל מצרים בלי ספק” (וזה נגד הדעה המרחיבה יותר מדי את גבולות הארץ לצד דרום עד הנילוס, ע' למעלה). עוד כדאי להעיר על דבר אחד שברמב“ם, שהוא מציין את “ים ארץ ישראל” בשם “ים המלח”, וכן הוא אומר בנוגע לחלזון, “שהוא מצוי בים המלח”, וכן הוא כותב, שהוא עלה בספינה בים המלח, ושהספינות אשר ילכו בהן מארץ ישראל לאלכסנדריה של מצרים הן הספינות הגדולות שהן יכנסו בתוך ים המלח. לפנינו פה טרמינולוגיה מיוחדת לו לקריאת ים התיכון; ולעומתו מכנה הרמב”ם במקום אחר סוג אחר של ים בשם “ים המתוק”, באשר אותו הוא משווה אל הנהרות בענין אמירת ברכה עליהם. כוונתו בודאי לאגם כמו ים כנרת וכדומה.

על כל פנים רואים, שלמרות גדולתו של הרמב"ם בכל מקצעות התורה, החכמות והמדעים שבימיו, אין חקירת ארץ ישראל שייכת למקצועות, אשר בהם הצטיין. התקופה עצמה, אשר בה חי, לא היתה מצטיינת בכללה בחקירות כאלה.

אחד מאנשי ירושלים, שחי במאה הי“ג, היה ר' תנחום ירושלמי³⁰, אשר חבר מלון מיוחד בשם “ספר המספיק” (בערבית) ל”משנה תורה" של הרמב“ם. בדרך פירושיו מובאים בערכי המלון כמה ענינים ארצי־ישראליים, הכוללים גם שמות של מקומות (לוד, לֶשֶם־דן=פמיאס, זיף, אשקלון), גם בירורים לדברים שונים במקורות של ההלכה. כן מדבר הוא בשמות של צמחים וכלים ומוסר הערות נכונות על המטבעות בכתב עברי עתיק. גם הוא אומר בענין זה ש”כתב עברי" שבמקורותינו העתיקים, הוא הכתב אשר בו משתמשים השומרונים; איזו מטבע של כסף או נחושת שנמצאת “מזמן ישראל” מראה כתובת בכתב עברי עתיק. המחבר הזה כתב גם פירושים לתנ“ך, כן לס' יהושע ושופטים ומשתדל מדי פעם בפעם לזהות שמות מקומות הנזכרים בספרים ההם, אבל לא תמיד מצליח בזה. כך אומר הוא למשל, שהר צלמון (שופטים ט' מ"ח) הוא ג’בל אל־תלג', כלומר החרמון. לעומת זה כדאי לשים לב לזיהוי, שהוא הציע בדבר “מי מֵרום”³¹ (יהושע י"א ה') שהוא מעיין מירון (אם כן לא ים של סובכי, כלומר ים חולה, כפי שחושבים לרוב). – הערה מעניינת נמצאת בפירושו ליהושע ט”ו מ"ז באמרו: שמות הערים הנזכרים פה, הם או שמות ישראליים, או שמות שניתנו למקומות אלה עוד מלפני כבוש הארץ, ואולי משתייכים הם ללשון אחרת ותרגמום ללשון העברית, או שהם שמות בלשון אחת, הקרובה לעברית, כמו שאנו רואים כהיום, שהלשונות עברית, ערבית וארמית קרובות זו לזו.

הצלבנים, שחיו כמאתים שנה בארץ, והנוסעים היהודים, שהגיעו באותם הימים לארץ ישראל, לא הוסיפו על ידיעת הארץ דבר; ונהפוך הוא, כי עוד שבשו הנוצרים כמה דברים נכונים, שהיה אפשר ללמוד אותם מתוך כתבי אוסיביוס והירונימוס. הם לא השוו כלל את המקורות העתיקים אל המציאות, אלא ערכו את זיהויים ככל העולה על רוחם, וכדאי להראות על טעויות גסות כאלה. כך למשל חשבו, שחיק הים של עכו־חיפה הוא ים כנרת, ועל ידי כך “העבירוּ” שמה את כפר נחום. את רמת שמואל (הָרָמָה) חפשו מצד אחד ברמלה ומצד שני “העבירוה” למקום הידוע עד היום מצפון לירושלים, לנבי סמויל (אותו המקום נזכר גם בכתבי הרמב"ם בשם “מקום אדוננו שמואל”). ואף רבי בנימין מטודילא (שהיה בא“י בסוף המאה הי”ב) כתב שֶמָעוֹן הנזכרת בקורות דוד בנוסו מפני שאול (ש“א, כ”ה, ב') נמצאת על יד הר הכרמל, מכיון, שֶׁמָעוֹן היתה מקומו של נבל “הכרמלי”, ולא חש לדבר, שכל אותו הספור מקומו בלי ספק בארץ יהודה, אשר גם בה נמצא מקום בשם כרמל. אצלו יש למצא גם את הזיהוי המענין והמוטעה לגמרי, שאַיָּלוֹן הוא וַול דְלוּנא, כלומר “עמק הירח”, מקום הנס, שעליו מסופר ביהושע י'; אבל כוונתו לא לאילון האמיתית בקרבת אמעוס, אלא לְאֶ־לֻּבַּאן בדרך שכם־ירושלים, מפני שהצלבנים הסבו את השם הזה על שמה של ה“לבנה”, וכך השוו: אילון = מקום נס הירח (=הלבנה) = א־לבאן. הלא רואים אנו, שחסרה לבני אותה התקופה ההתעמקות במקורות וחסרה גם ידיעת המסורת הארצישראלית, הניכרת במקצת במקורות התלמוד והמדרש ובעיקר באונומסטיקון של אבות הכנסיה³².

 

2. ר' אשתורי הפרחי וספרו כפתור ופרח³³.    🔗

והנה בא בפתע פתאום בחצי הראשון של המאה הארבע־עשרה איש אחד מצרפת והאיר עיני ישראל בתורתו במקצוע המוזנח הזה. האיש הזה ר' אשתורי הפרחי הוא, או כמו שהוא מכנה את עצמו בתחלת ספרו הגדול “כפתור ופרח”: “העבד העברי איש תורי ברבי משה הפרחי”. הוא היה יליד צרפת הדרומית. בימי נעוריו – בשנת 1306 לסה"נ – התחולללו שם רדיפות ועל כן הוכרח לעזוב את ארץ מולדתו ביחד עם הרבה יהודים. וכך הוא כותב בענין זה: “מבית הספר הוציאוני, כתנתי הפשיטוני, כלי גולה הלבישוני, בעצם למודי גרשוני, מבית אבי ומארץ מולדתי ערום יצאתי, שולל הלכתי, נער הייתי, מגוי אל גוי וממלכה אל עם לא־ידעתי לשונו נודחתי, מנוח לא מצאתי”. לאחר נדודים רבים הגיע לארץ ישראל “ארץ הצבי, ארצו הקדושה (של ה') לישב בצלו, שם שָׂם לי לחם חוק”. הוא נתישב בבית שאן, בנחלת שבט מנשה, והוא מתארה במלים אלו: “יושבת על מים רבים מי מנוחות, ארץ חמדה מבורכה ושבעת שמחות, כגן השם תוציא צמחה ולגן עדן פתחה” (עירובין י“ט סוף ע”א). – אמנם בראשונה היה בירושלים ואולי גם בעיר אחרת, אבל – כפי דבריו – “דירת הכרכים לשבת בצער עזבתי, עם שיושביהם בחסידותם עוונותיהם ממעטים ידעתי, ידעתי”.

בימים ההם היה בבית שאן ישוב יהודי קטן ודל מאד. וכך הוא כותב: “על בית שאן להודיע לבני האדם שהיא ארץ ישראל… אינו צריך לבשר, אלא לסוסים וגמלים; אבל מה אעשה? – הנה היום נמצאים פה עמנו אנשים מקרוב באו, מוחזקים ביודעים, מניאים לב נשים ועמי ארץ לשבת שם ואומרים להם, שאינה א”י במוחלט אלא חוץ לארץ“. אנשים אלה סמכו את דעתם זו על דברי התלמוד הידועים (חולין ו', ע"ב) ש”רבי התיר בית שאן“, כלומר פטרה מתרומות ומעשרות, או כפי פירושו של רבינו תם, שמביא מחברנו: פטרה רק מדמאי. על־כל־פנים עלה ביד אלו ה”מוחזקים ביודעים" למנוע הרבה מישראל לשבת שם. אמנם דעת ר' אשתורי היתה אחרת. הוא חשב לשבת דווקא במקום זה, וללכת משם לדרכו לחקור את הארץ (ע' כפתור ופרח כ' סוף ע"ב).

הנה אלה הם דבריו בענין תפקיד חקירתו:

“…אגלה הנעלם בדור הזה לשאינו יודע מא”י, מגבולי השבטים ועיירותיה כיד השם הטובה עלי… לתועלת שנדע מדי עברנו עליהם: כאן נעשה נס ופלא ונודה לאל עליהם. ואזכיר המקום בלשון קודש ובערבי, שעם זה יודו, שאי־אפשר (שלא תהיה ההשוואה נכונה) ממעט שנוי בקצתם. וזה החפוש חביב אצלי מחפוש מקומות הכוכבים ברקיע, ואף על פי שהענין היום דומה לו, וזה, שהכל יודעים שיש ברקיע י“ב מזלות… וגם יש שבעה כוכבי לכת… ואותם הכוכבים עוברים עלינו תמיד ומעטים הם המכירים אותם; כן, גם כן, העיירות ידועות בא”י ובני אדם עוברים ושבים, עולים ויורדים ולא ידעו דבר מזה. על־כן באתי אני הדל, השפל לספר לאחי ועמי, מה שמצאתי בזה המבוקש. ואין זה מיתרון השגתי על השגת מי שאינו מדבר בזה, אלא מיתרון חקירתי על חקירתו ותנועתי על תנועתו. הן הייתי כשתי שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים, לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל את הארץ, ברוך־העוזר. (כפתור ופרח מ“ו ע”א וע"ב).

בחקירתו זו רואה הוא כעין עבודת ה', וכמו שיש לו מושג נעלה מאד על ישיבת א"י, וכבר בהקדמת ספרו הוא כותב: “(ה') הוא יודע היות כוונתנו להתקדש בקדושת אדמת ישראל לעלות שם באימה”; או כמו שאומר במקום אחר: “מכאן, שמי שבא ונכנס לישב בארץ הקדושה, שיכנס בקדושת דמים ובקדושת גוף, שיהיה טהר ידים, נקי כפים ובעל נפש” (סוף פרק מ"ב).

ספרו הגדול נכתב בעיקר על ענין הלכות א“י, כלומר על המצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, שמיטה ויובל וכאלה. אבל אותנו מענינים פה רק אותם הפרקים העוסקים בשאלות חקירת א”י במובן המצומצם: הלא הן בפרט החקירות הטופוגראפיות והארכיאולוגיות.

נראה על מה הטבעו אדני חקירות ר' אשתורי פרחי.

שני מעיינות מפכים את מימיהם לצורך חקירותיו של בעל כפתור ופרח: האחד הוא ידיעת התנ"ך והתלמוד והשני ידיעת הארץ כמו שהיא לפנינו. בספרו, ובפרט בפרק האחד עשר, שהוא קוראו בשם “פרק העיירות” (כו“פ ק”ו ע"ב), מדבר הוא על מאה ושמונים שמות מקומות עתיקים (מהם 130 נזכרים בתנ"ך והשאר בתלמוד) ומשווה אותם אל שמות ואל מקומות שבזמנו. זיהוייו מיוסדים לרוב על השוואת השמות העתיקים אל החדשים, והוא היה הראשון שחרץ את משפטו, “כי רוב מקומות המקרא נודעים” מפני ש“שמות העיירות והנהרות הכתובים בכתבי הקדש, שבכתב ושבעל פה, מעט הוא מה שנשתנה שמם בין הישמעאלים, גם רוב המדובר שבלשונם הוא לשון התלמוד ירושלמי ובבלי (ר"ל שהערבית הווּלגרית קרובה יותר לארמית מלעברית); הארץ לעולם עומדת ובשמותיה ברוב והשנוי בשמות מעט הוא”. הוא השתדל ללמוד את הערבית, ומצא לנכון, שיש הבדל בין הערבית של שוכני המדבר – הבדואים – ובין לשון אלה שיושבים בערים “הבייתים”; בפרט הוא מזכיר שהבדואים עושים מכף וקוף – גימל.

את הארץ “רגל”, כפי ששמענו, במשך שבע שנים. אמנם מתוך הספר מתברר, שאת עבר־הירדן הדרומי, כלומר ארץ עמון ומואב ואדום לא בקר, אלא שאב את ידיעותיו בנוגע לאלה מספורי אנשי דורו, על־כן זיהוייו בסביבות ההן אינם מבוססים כל צרכם.

מהאמור עד כאן יש לראות, שר' אשתורי הפרחי לא היה סתם נוסע, “תייר”, המקבל כל מה שמוסרים לו, אלא שחיו בו רוח החקירה ורוח הבקורת. מעניין לראות, איך הוא מתחשב במסורת הקברות של זמנו. הלא ידוע, איך ציינו באותו הזמן את קברו של כל צדיק וחכם שנקבר בארץ. אמנם הוא אינו מקבל את המסורות האלו מבלי משים, כי אם מביאן בלווית הערה, שבה ניכרת ספקנותו בדברים כאלה. כך למשל כותב הוא בנוגע לקברו של ר' כהנא בטבריה: עוד היום תמצא אותה מערה… מיוחסת לר' כהנא. או אצל צפורי הוא כותב: “היום קברו של ר' יהודה הנשיא רמוז במערה”… ר"ל שרק רמז יש לדבר ואין לו ראיה (כי הרי לפי התלמוד כתובות ק“ג ע”ב נקבר רבי בבית שערים).

ולא זו בלבד, אלא שהיתה לו לר' אשתורי הפרחי נטיה גם לבקורת ספרותית: בדיקת הנוסחות אשר לפניו בשאלת המקומות. הוא השתמש בנוסחת המשנה ב“ספרים מדויקים”, ב“ספר מוגה מאד”. אמנם כפעם בפעם כתבי־היד מוליכים אותו שולל, כי לפי האמת לא כל כתב־יד עתיק הוא גם טוב; ומפני כך נמצאים בספרו גם זיהויים בלתי־נכונים, המיוסדים על גירסה שאינה בדוקה. אך בדרך כלל נוכל לחוות דעה, שהרוב המכריע שבזיהוייו ישמש לנו יסוד נאמן עוד היום בחקירת הטופוגראפיה של א"י, והנה פה דוגמאות אחדות בענין זה:

ר' אשתורי הפרחי קבע בראשונה את מקומה של העיר אושא, שהיתה, כידוע, מקום בית־הדין מזמנו של רבן גמליאל ואילך: היא בקרבת חיפה, כיום הושא, כפי קביעתו הוא.

כן מצא הוא לנכון את אשתאול סמוך לצרעה ומעיד עליה, שלא נשתנה שמה. אמנם היום קוראים לה הערבים א־שוע, אבל לפי עדות יושבי הסביבה, היה עיקר השם א־שועל או אשתואל, כמו שמצא עוד מחברנו בזמנו.

כמה נתלבטו ונתווכחו החוקרים עוד במאה התשע־עשרה על אודות מקומה של בית־תר (ביתר), מקום מבצר בר־כוכבא, עד שבא אחד וכתב ספר מיוחד על ענין זה והוציא מתוך פלפולו, שבית־תר לא היתה ולא נבראה, כי אם היתה מחנה רומאית עתיקה ושמה Catra vetera וזו היא “ביתר” כלומר “veter”, ואלו היה המחבר ההוא רואה את ספרו של ר' אשתורי הפרחי, היה מוצא ש“למערב־דרום ירושלים כשלש שעות היא בתיר”. ידוע שהשרידים העתיקים הנמצאים שם וגם כתובת אחת רומית הוכיחו את אמיתת הזיהוי הזה.

בכל הספרים החדשים אנו קוראים, שאת עיר החשמונאים מודעים גילה בראשונה המלומד הצרפתי Clermont Ganneau; אבל באמת כבר ידע ר' אשתורי הפרחי היטב את המקום: “כחצי יום מירושלים, ובערבית מידעה”.

ר' אשתורי הפרחי מבין לתת גם תיאור גיאוגראפי יפה. כך אנו מוצאים למשל את תיאור זה של חמתן שבבקעת הירמוך: “למטה (מגדר) סמוך אל (המעינות) החמים (חמתן) וקוראין לה אל־חמי… והיא עשויה כעין אכסדרה עגולה, כלומר אותה בקעה, כאלפים אמה, פתוחה למערב, והירמוך נכנס לתוכה לדרומה – מן המזרח, בא מן הגולן בין ההרים; והבקעה היא לצפון גדר תחת החומה, ובריכות החמים הם לצפון הבקעה, וכמטחוי קשת למערב נפגשים עם הירמוך, יורדים אל הירדן לכמו שעה”.

בימיו הוא היו עוד מקומות בארץ ישראל, שהיום אין זכר למו. כן מציין ר' אשתורי הפרחי את מקומה של פקיעין, ששם ישב ר' יהושע בן חנניה, “בין לוד ליבנה”: “לוד ויבנה כשתי שעות ופקיעין ביניהן”. היום אנו מוצאים שם את המושבה היהודית רחובות, ואפשר מאד שר' אשתורי מצא שם עוד את המקום העתיק בשם פקיעין.

*

ציינו מספר מספיק של זיהויי שמות מקומות. נפנה נא עתה אל שאר עניני החקירה שבספר כפתור ופרח ובפרט אל הענינים הארכיאולוגיים. בזה יענין אותנו מה שהוא כותב על ירושלים ועל שרידיה: “היום דרכי ציון אבלות ומסלות ירושלים שוממות ולא ניכרו גדריהן בבירור”. כי העיר “נחרבה כמה פעמים וחוזרים ובונים על ההרים, ולזה תמצא כיפות ישנות תחת הבתים והם קרקע הבתים החדשים”. – “מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכותלים, העומדים האלה, הם כותלים מחומת הר הבית. – עוד היום ניכר שער שושן למזרח והוא סגור אבני גזית… וכן ניכרים שני שערי חולדה לדרום וכן נִיכר שער הקיפוניס למערב. שער הצפון הטדי אינו ניכר, שאותו צד נחרב. ולצפון הפתח הסגור אשר במזרח, שאמרנו עליו שהוא שער שושן, יש בכותלו שני שערים גבוהים מאד בכיפות מחוץ ודלתותיהם ברזל, והם סגורים לעולם וקוראים להם ההמון שערי רחמים, והישמעאלים הורגלו בזה וקוראים להם באב אל רחמא”.

הרי אנו רואים, איך שם ר' אשתורי הפרחי לב אל השרידים העתיקים שבירושלים ובפרט בהר הבית. אבל הוא יודע לדבר גם על שאר שרידים עתיקים שבארץ. בבית שאן מצא הוא שריד של בית־כנסת: “עוד היום הזה פה עמנו חורבה (של בית כנסת) ובה שלשה היכלות נגד ירושלים”. במלים קצרות אלו נתן ר' אשתורי הפרחי תיאור שלם של מבנה בית כנסת עתיק, שכמותו נמצאים עוד כמה בגליל ובעבר הירדן. בתי כנסיות אלו נבנו על פי שיטת בניה כזה: באמצע בית הכנסת היו שתי שורות של עמודים שחלקו את הבנין לשלשה חלקים. לשלשה חלקים אלה היו מתאימים “היכלות” – כלומר מקומות משוקעים בכותל, ובאמצעי הכניסו את ארון הקודש. – בשעת החפירות האמיריקאיות נתגלו שרידים אחדים של בית כנסת בבית שאן, אמנם היום אנו מוצאים שם רק שרידי רצפת הפסיפס. – ר' אשתורי הפרחי מצא עוד במקום אחד שריד של בית הכנסת – בחקוקה, שתי שעות ממערב־דרום לצפת, כיום יקוק. “ושם ראינו בית הכנסת ברצפה – ישן נושן”. אמנם היום אין עוד זכר לבנין זה שם.

את חוקר תולדות ישוב ארץ ישראל מענין לדעת, איפה מצא ר' אשתורי הפרחי יהודים בארץ ישראל. על ירושלים ובית שאן דברנו כבר. גם בטבריה היה ישוב יהודי, כמו־כן בצפת: “ומפני היות שם (בצפת) קהל גדול, ישמרם האל, הואלתי להודיע מאיזה שבט היא”, אבל על הקהל עצמו אינו מודיע פרטים. עוד פחות הוא מה שהוא מודיע על יושבי ירושלים, הם הצטיינו, כמו ששמענו, בחסידותם. מספר הוא על “עליה לרגל” לירושלים, מיושבי סין־טרבלוס, חמת, דמשק, צובא־חלב, מצרים־קאהרה ואסכנדריה־אלכסנדריה, נוהגים לעלות שמה בחגים ובמועדים מפני עגמת נפש. בדברו על “יום טוב שני של גליות” מזכיר הוא קהלות, שבהן נוהג רק יום טוב אחד וגם כאלה, ששם חוגגים שני ימים, ועל ידי זה אנו שומעים על אי אלו מקומות של ישוב יהודי. “ואני – כך הוא כותב – בבואי אל הארץ הקדושה בחסד עליון, שמעתי כי בגוש חלב וירושלים היו קוראים המגלה י”ד וט“ו”. בלוד עשו רק יום אחד וגת – כלומר רמלה – שהיא רק אלף וחמש מאות אמה לה, עושה שני ימים. פה אנו שומעים, שגם בלוד היה קהל יהודי בימיו (כדאי היה לבדוק פעם את סביבות רמלה ולוד, אולי ימצאו שם שרידים עתיקים יהודים).

כל הערים האלה אמנם ידועות לנו גם ממקורות אחרים. אבל הפתעה היא לשמוע מפי ר' אשתורי הפרחי, שגם בעבר־הירדן היו בזמנו קהלות יהודיות: “עיירות שהן היום בארץ כבוש אדון הנביאים אדוננו משה ע”ה" – כלומר בעבר הירדן – “כגון סלכה ואדרעי וכיוצא בהן ובהן היום קהלות”. כן מודיע המחבר: “קרוב לעגלון יש עיר ושמה חברם – כנראה כוונתו אל אמרווה לדרום ודי שללא – ועושים (שם) שני ימים (של יום טוב) ובעגלון עצמה אינם עושים אלא יום טוב אחד”.

חשוב הוא הפרק הששה עשר לחוקר המטבעות והמשקלים. ר' אשתורי הפרחי היה הראשון לאחר ר' אלעזר הקליר (בפיוטו הידוע לשבת שקלים), שאסף וסדר את הידיעות בנוגע לאלה מתוך המקרא והתלמוד והשווה את המטבעות העתיקות אל אותן שבזמנו – הן לאלה שבארץ ישראל והן לאלה שהיו ידועות לו מחוץ לארץ “מצד המערב הצפוני פרובינציה וצרפת”. הנה פה דוגמה אחת, איך הוא מתאר מטבע אחת: “יש עמנו היום מטבע במשקל והוא לבן ושמו דרהם נוקרא, צורתו עגולה, קטרו כחצי אצבע בגודל וכן זה המטבע יוצא בעמון ומואב. סיחון ועוג, בסוריא וארץ מצרים בשוה”. – הרבה חומר חשוב לידיעת מטבעות ימי הביניים טמון עוד בפרק הנזכר. כמו כן נמצא אצלו פרק אחד (פרק נ"ח) על שמות הצמחים בקשר עם הלכות כלאים, והוא נותן גם את פירושם ותרגומם הערבי של שמות הצמחים. ממקום אחר, ששם ידובר על הלכות כלאי בגדים וציצית, יש ללמוד על מלבושי היהודים בגולה ובארץ ישראל; למשל כותב הוא: “המצנפת שעל ראשינו בזאת הארץ… (מצנפת) ארץ כנען, ארץ מצרים שמקפלין כולה בסבוב כעטרה ולא יראה ממנה זוית, תהיה פטורה (מציצית)” (כו“פ קכ”ו ע"ב).

כן עומד לפנינו ר' אשתורי הפרחי בתור חוקר ארץ ישראל וקדמוניותיה. אבל אותנו יעניין להכיר גם את אישיותו, או יותר נכון להכירו בתור תלמיד־חכם, כי כל אישיותו של חוקר זה מתבלטת מתוך מושגיו על תלמיד־חכם האמיתי.

לשמחתנו יש בספרו פרק שלם, הוא פרק מ“ד, שבו הוא נותן כרקטריסטיקה שלמה של תלמידי חכמים ובתאור זה אנו יכולים להכיר את תמונתו הוא ואת האידיאל הגדול שהוא מציג לנגד עיניו בדברו בתלמיד־חכם. הוא היה רופא ומצא די־מחיתו בחכמת הרפואה, כי מותר לרופא לקחת מעט שכר בעד עמלו. הוא יודע היטב “שבקיאות זאת החכמה היא בידיעת ספרי הגויים שהם אתנו היום, כספר אבוקריט וגלינוס וזולתם. ואף על פי שיש עמנו הרבה מעניני הרפואה בחכמת התלמוד…, אבל מיוחד להם ז”ל בזה אינו נמצא אתנו והוצרכנו לאותם הספרים, מפני שהם מסדרים אותה חכמה תחלה בנתוח אברי האדם ומתכונתם ובמזגיהם והסבות והמקרים והחליים וההוראות והרפואות – הכל בסדר נכון – מהם תצא חכמה מפוארה (זו)…, אבל חכמים לחוד ורופאים לחוד”. למרות ההערצה הזאת לחכמת הרפואה, יודע הוא שעיקר הידיעה בשביל תלמידי חכמים היא התורה: “החכם הנזכר בתורה ובתלמוד הוא הבקי בתורה ובהלכותיה, בדרכיה ונתיבותיה וכל ידיעה זולת זו היא פרפרת”. “סוף דבר: התורה עיקר, שהיא רפואת הנפש והגוף”. ב“גדר החכם” הוא כותב כך: “האדם אינו נקרא תלמיד חכם אלא עם ידיעה גדולה ומפורסמת ומי שאינו חכם ועושה עצמו חכם, נוטל שם בלא מעשה, שלא עשה כלום והוא כמאמר האומר: המתחכם בלא חכמה, כחמור הריחיים סובב סובב ואינו זז ממקומו”. עיקר דרישתו לגבי תלמיד חכמים הוא שיהיה בקי גדול בתורה, ובאמת אנו משתוממים על רוחב ידיעותיו ובקיאותו הנפלאה בכל חדרי התורה, ובנוגע להשקפתו על מוסריותו של תלמיד־חכם, הלא שמענו כבר את דבריו: “מי שבא ונכנס לישב בארץ הקדושה… יהיה טהר ידים, נקי כפים ובעל נפש”, וראוי לתשומת־לב מיוחדה, שכל המושגים האלה באו לו מתוך עסקו בתורה, ושהיא יכולה ליצור אישיות נעלה כזו בתוך סביבה זרה מלאה שנאה וקנאת הדת.

היה אפשר לקוות, כי ספר גדול ובעל ערך רב כספרו של ר' אשתורי הפרחי, יהיה עלול להשפיע במידה גדולה על ידיעת ארץ ישראל וחקירתה בדורות הבאים. ואולם אם גם נדפס הספר בשנת ש“ט (בוויניציה), על פי כתב יד של ר' יצחק שולל (שהיה נגיד יהודי מצרים וחי אחרי כן בירושלים), לא נתפרסם כראוי; ומכל שכן, שבעודו בכתב־יד (כפי הנראה היחידי) לא רבים ידעו עליו. כך אירע, למשל, שבעל פירוש המשניות, הר' עובדיה מברטנורה, שחי גם כן בארץ ישראל עשרות שנים אחדות לפני גירוש ספרד, כתב פירושים דחוקים בפירוש המשנה שביעית, ו, א בדבר היחס שבין עכו וכזיב, בעוד שבספר כפתור ופרח היה יכול למצוא את הנכון; וכבר העיר על זה הפרשן הגדול של המשנה, ר' יום טוב ליפמן הֶלֶר, בעל “תוספות יום טוב”, שהביא את דברי ר' אשתורי הפרחי ואומר: “נמצא שדברי הרב… אינם אלא באומד הדעת ולא כוונו אל האמת כפי המציאות. – ואף שהיו אחדים מגדולי הרבנים והחוקרים היהודים גם במאות שעברו, שקראו בספרו של ר' אשתורי הפרחי, אבל לא היה זה ספר עממי כלל, ועוד הרב יעקב אֶמְדֶן (יעב"ץ) כותב, שלא ראה אותו “וראה פניו לא פלל” עד שבמקרה קנה אותו בשבילו מי שהוא, וכן מעיד עליו ר' משה מנדלסון: “והחבור יקר מאד, לא ראיתי, כי אם בבית הספר של מורי הגאון אב”ד בקהלתנו (ברלין)”. רק אחרי שאחד ממיסדי “חכמת ישראל”, צונץ, שָׂם את לבו אל הספר הזה וכתב עליו בהוצאה האנגלית של ר' בנימין מטודילא (לונדון 1840) מאמר מפורט (שהופיע אח"כ גם באוסף מאמריו בגרמנית), התחילו להתענין בו, ובעיקר חוקרים נוצרים. כך מצא רובינזון, שברכה טמונה בספר הזה והוא גם מביא פעמים אחדות את דבריו ואת זהוייו הנכונים. אחר זמן מה הדפיס צבי הירש אֵדֶלמן (איש חן־טוב) את הספר מחדש (ברלין תרי"א, 1852) והוסיף עליו הקדמה ומראה־מקומות. גם איש ירושלים, ר' א.מ. לונץ, הוציא הוצאה חדשה (עי' להלן פרק ד' §3) של הספר בצורה נוחה יותר ובכמה הערות מועילות, ומאז ואילך מעיינים תלמידי חכמים מדי פעם בפעם בספר הזה, אבל עדיין לא זכה להוצאה מדעית נכונה, כי עד היום טרם בדקו כהוגן את דבריו, שצריכים למוד והבנה בהרבה מקומות. גם יש להבדיל בין הדברים הנכונים ובין הדברים המדומים שבספר, ואין אנו מפחיתים את ערכו, אם נקבע, שלא פעם אחת טעה המחבר בזיהוייו או בהשערותיו, ובעיקר על יסוד גירסאות בלתי נכונות שנזדמנו לו בספרים עתיקים. למרות הלקויים האלה, ר' אשתורי הפרחי הוא החוקר הראשון של ארץ ישראל לא רק בין חכמי ישראל, אלא אף בין חכמי אומות העולם לאחר ימי חז”ל והאונומסטיקון, ומאות שנים עברו גם אחר זמנו עד שקמו גואלים אמיתיים למדע הזה.

בשמו ובספרו המכובד של ר' אשתורי הפרחי מסתיימת בתולדות חקירת א"י שבספרות העברית תקופת ימי הביניים, שבדרך כלל איננה עשירה בספרים ובמחברים המדברים על אודות ארץ ישראל.

פרק שלישי: ראשית התקופה החדשה.

 

1. שאלות בחקירות ארץ ישראל בדברי חכמי ההלכה.    🔗

ר' אשתורי הפרחי הביע בשעתו בבהירות הדרושה את העיקרון המדעי היסודי, שאין להבין את דברי המקורות העתיקים על ארץ ישראל בלי ידיעת הארץ גופה. אבל עלינו לדעת, ודבר זה לא יקטין מערכו המדעי של האיש, שבעצם כבר קדמו לו אחדים מחכמי התורה, ולא הרמב"ן לבד השתדל להבין דברים ידועים על פי המצב שבארץ (אף שדבר זה לא עלה בידו; עיין למעלה עמוד 47), אלא גם אחד מחכמי המאה השלש עשרה, הוא ר' ישעיה די טראני (הזקן)³⁴, כתב לאיש מן האנשים, שצייר לעצמו בדמיונו, שעכו היא בצד מזרחה של ארץ ישראל, כדברים האלה:

“אילו ראית את ארץ ישראל כמו שראיתי אני, לא היית אומר דברים כאלה, כי הים הוא גבול מערבה של ארץ ישראל, ועכו יושבת על שפת הים לצד צפון ואשקלון על שפת הים לצד דרום, ובין אשקלון לעכו הוא כמהלך שני ימים, ואני נסעתי מעכו והלכתי ממערב למזרח והילכתי כל ארץ הגליל שהוא לצד צפונה של ארץ ישראל וסובבתי מזרחה של ארץ ישראל על שפת הירדן וסובבתי גם דרומה של ארץ ישראל ובאתי ולנתי באשקלון והילכתי מאשקלון לעכו על שפת הים”.

באמת, בלי עזרת מפות לא היתה דרך אחרת לדעת את הארץ, אלא “הליכות” כאלו לכל רוחות הארץ ורכישת ידיעת גבולות הארץ מתוך נסיון עצמי. ובזה נתעלו, כמובן, אלה שישבו בארץ על אלה שהיו רחוקים ממנה וטעו בפירוש דבריהם של חכמי המשנה והתלמוד. כך קרה הדבר עוד במאה השש עשרה, כאשר שאל אחד מאנשי הדור את הרב רדב“ז (רבי דוד בן זמרא) בענין דברי רש”י לפרשת הגבולות (במדבר ל"ד, ג'). הנשאל כותב בתוך שאר דבריו:

“הרב מזרחי (הוא שכתב פירוש על דברי רש"י וגם צייר תרשים גבולות הארץ) חשב, כי נחל מצרים הוא הנילוס… ואין לתפוס עליו, לפי שהוא צייר מה שלא ראה. וכבר ראיתי אחד מגדולי הדור שהיה במצרים ואומר, שהוא דר בארץ ישראל, כיון דמצרים מצד נילוס לצד ארץ ישראל… ובלי ספק שהוא טעות מפורסם, שהרי נילוס סמוך למצרים… אלא האמת הברור, כי נחל מצרים הוא הנקרא היום ואדי אל עריש, ואני עברתי בו והוא מלא על כל גדותיו, ושוב עברתי בו והוא יבש, אין בו מים כלל, ונקרא ‘נחל’ כמו ‘נחל איתן’ (דברים כ"א, ד'), והוא מבדיל בין גבול מצרים לגבול ארץ ישראל, וכן אומרים עד היום הגוים, כי עד שם הוא גבול מצרים ומשם ואילך הוא ‘בלד אל שאמה’, וממצרים ועד הנחל הנזכר יש מהלך ח' ימים ומשם עד עזה יש מהלך שני ימים… וכן כתב בהדיא בעל כפתור ופרח שואד אל עריש הוא נחל מצרים, המפסיק בין גבול מצרים לגבול ארץ ישראל ולמפורסמות אין צריך ראיה”.³⁵

כותב הדברים היה אחד מגדולי הפוסקים, ובמשפטים האלה נקט בשיטה הנכונה גם בחקירת ארץ ישראל העתיקה לפי מקורותינו הקדומים, אבל כבעל הלכה לא מצא לנכון להתעמק באופן מיוחד בחקירות אלה; ולכן, למרות הכרת העיקרון היסודי שהביע גם הוא, שאין לפרש את דברי הקדמונים בלי ידיעה מבוססת על מראה עינים, לא הוסיף הרבה לידיעה ממשית של הארץ.

השאלה והתשובה הזאת נבעו מתוך לימוד התורה. בדומה לה נתעוררה באותם הימים שאלת ידיעת גבולות ארץ ישראל לצד צפון – לצד סוריה –, מפני שהעולים הראשונים מימי גירוש ספרד ואילך התישבו בצפת וכמה מהם עסקו בחקלאות ובנטיעת כרמים, ושאלת תרומות ומעשרות ושאלת שנת השמיטה העסיקה אותם מהצד המעשי שבהן: “האם דין השנה השביעית נוהג בקרקעות שגם מנהר קאסימיאה לצד צידון”; האם הנהר ההוא המפסיק בין ארץ ישראל ובין סוריה, אשר שם דין שביעית אינו נוהג בכל חומרותיה של מצות התורה. הדרך השיטתית היתה צריכה להיות, לבדוק אותה הרשימה המפורסמת שחכמי תקופת המשנה הכניסו לתוך מקורותינו העתיקים בדבר “תחומי ארץ ישראל” (עיין למעלה, עמוד 17) ולקבוע, האם הנהר הנזכר עוד נכלל בגבולות הארץ, אם לא, אבל הנשאל (אחד מחכמי צפת) יוצא מנקודת־ראות אחרת כדי לפתור את השאלה (על כל פנים לקולה) מבחינת ההלכה. מכל מקום רואים אנו, שהחיים היומיומיים הם המעוררים את ההתעניינות בחקירת הארץ. דבר זה ניכר גם בשאלה דתית אחרת, והיא: היש מקומות בארץ ישראל – כמובן לא באמצעה, אלא בגבולותיה – אשר מצד ההלכה אינם שייכים לארץ גופה ובהם נוהג דין של שני ימים טובים “של גליות”? – גם שאלה זו לא היתה חדשה לגמרי בימי חכמי צפת שבמאה השש עשרה, כי כבר התעניינו בדבר זה בימי גאוני ארץ ישראל, ובפרט גילה ר' אשתורי הפרחי, שיש קהלות במזרח עבר הירדן, אשר באחת מהן “אין עושים יום טוב אלא יום אחד” (עגלון) “ויש באותה הארץ, קרוב לה עיר ושמה חברם… ועושים שני ימים”. והנה בתקופת צפת שָׁבָה ונתעוררה השאלה הזאת: אחד מחכמי הדור סבר, שעבר הירדן כולו ארץ ישראל הוא; אבל החכם הצפתי חושב, שיו"ט שני נוהג אפילו בארץ ישראל במקומות, שלא היה בהם ישוב יהודי בימי התנאים; ואשר לעגלון חושב הוא, שלא בצדק עושים היושבים שם רק יום אחד של יום טוב, ואף אלה המביאים ראיה משמו של בית הקברות אשר שם – “מקבראת של יהודים” – אינם צודקים, שהרי אין ראיה, שאותו בית הקברות באמת עתיק ימים הוא, ואולי רק מקרוב קראו לו בשם זה, ונמצא מקום זה בספק, ויש לחוג שם שני ימים כרוב העולם. אבל בנוגע לערים כמו אושא ושפרעם (הידועות מהמקורות העתיקים מימי התנאים, שהם ערים מיושבות יהודים) בודאי אין שום ספק; ובנוגע לצפת, אף שהיא אינה נזכרת במקורות מימי חכמי המשנה, יש בידינו מסורת עתיקה, דור אחר דור, שנהגו רק יום אחד של יום טוב – “בודאי שידעו בבירור מזמן הראשון, שהיו דרים שם ישראלים”.

כך השפיעו החיים הדתיים על חקירות טופוגראפיות והיסטוריות כאלו, שנודעת להן חשיבות לידיעת תולדות הישוב. אבל הדברים נשארו תופעות בודדות בספרותנו, אף על פי שדווקא אותם הימים, שבהם התחיל הישוב היהודי להתרבות בארץ ובעיקר בגליל, היו מוכשרים להמריץ אחדים מחכמי התורה להיות לחוקרי הארץ וללכת בדרכי מיסד המקצוע הזה, הוא ר' אשתורי הפרחי. אבל הדבר לא נעשה, ולא רק בין היהודים אלא גם בין אומות העולם, שעסקו בשיטה משוכללת יותר בשאלות קדמוניות התנ"ך, עוד לא הופיע אז האיש, שהיה מקבל עליו את התפקיד הזה בכל הקיפו, לכל הפחות בעזרת האמצעים, שאותם הימים המציאו לחוקר קדמוניות.

 

2. הדריאנוס רֶלַנְדְ. ³⁶    🔗

כידוע נכתבו כמה וכמה ספרי מסעות מהמאה החמש עשרה ואילך, וכן נמצאו מחברים שהשתדלו לתאר את ארץ ישראל העתיקה על פי דברי ספרי הקדמונים והנוסעים הראשונים, ואף מפות וציורים ספחו הם אל תיאורם הגיאוגרפי, – אבל אי אפשר בשום אופן ליחס לספרים ההם ערך מדעי־מחקרי. הראשון שלחבורו יש ערך כזה היה המזרחן המפורסם הדריאנוס רֶלַנְדְ

(Hadrianus Reland) בספרו המונומנטלי Palaestina ex monumentis veteribus illustrata (“תיאור ארץ ישראל על יסוד התעודות העתיקות”), שהופיע בפעם הראשונה בשנת 1714 באוטרכט שבהולנדיה. על ספר זה כתב מיסד המחקר הארצישראלי החדש, רובינזון, בשנת 1841, “שהוא עודנו הספר הקלסי היסודי על ארץ ישראל עד ימי הצלבנים”, ואנו יכולים להוסיף, שבמובן מה נשאר הוא הספר הקלסי למרות התפתחות המדע הזה ולמרות השיטות המחודשות, עד היום הזה. במה גדולתו של רלנד ובמה מצטיין ספרו? – נשמע נא את דברי עצמו בהקדמת הספר:

“אין כל תקוה, שנוכל לקבוע את מקומן של כל ערי ארץ ישראל ועיירותיה, כמו שהייתה בימי קדם. את אפיק הנהרות ומהלך הנחלים ועוד מקומות אחדים, שנשארו עד היום, אפשר היה לקבוע גם כיום, אילו חקר איש בעזרת מכשירים מתאימים במקום גופו. אבל מי לא ידע, שאין אפשרות לחקירת מקומות אלה הן מפני תושבי הארץ המוחמדיים, הן מפאת הערבים־הבידואים הגזלנים, העושים את הדרכים בלתי בטוחות, עד כי כל המנסה לעשות אחת מאלה, את חייו הוא מסכן. אבל אם גם נאמר, שסכנה זאת אינה בנמצא, בהכרח נשאל את עצמנו, כמה ערים חרבו, כדי כך, שגם החוקר המעמיק ביותר לא יוכל להשיג כל ידיעה על אודות מקומן! אם תוציא את ירושלים, בית לחם, חברון, עזה, אשקלון, שכם, נצרת, פטולמאיס (עכו), צור וצידון – ואולי עוד מספר מקומות – היכן הם שרידי שאר הערים ועקבותיהן? לחנם ישתמשו במכשירי האצטרולבים והקוודרנטים האסטרונומיים המדויקים ביותר, כדי לבקש את מקומן של הערים, אשר גם זכר לא נשאר להן היום. אם כן, איפוא, אין לך דרך אחרת, אלא לפנות אל הקדמונים, אשר מפיהם אפשר לשאוב הרבה יותר ידיעות מאשר מספרי המסעות ומתיאורי כל המחברים החדשים גם יחד – ובפרט באותם המקרים, שבהם נקבעו המרחקים על פי ציוני הדרך של הממשלה הרומאית. לפי ספרי יוסיפוס, אוסיביוס והירונימוס בלבד נוכל לקבוע מקומות כאלה, שרובם נכחדו היום לגמרי אבל בזמניהם עדיין היו קיימים. באופן כזה, כמעט שאין לדרוש עזרה מתאימה יותר”.

לא חוסר המדעיות הביא את רלנד לידי התייאשות מקביעת מקומם של השמות העתיקים בארץ ישראל הקדומה, אלא הריקנות שבספרי הנוסעים שקדמו לו. את הספר העברי, שהיה יכול להצילו מהיאוש הזה, את ספר “כפתור ופרח” לא הכיר לא הוא בלבד, אלא גם כמה תלמידי חכמים יהודים מבני דורו לא הכירוהו; ומכיוון שלא ראה כל תקווה להפיק תועלת מספרי הנוסעים, שכל אחד מהם מספר, מה ששמע מכמרי המינזרים שבארץ על אדות “המקומות הקדושים”, או מה שהעתיק מתוך ספריהם של אלה שקדמו לו, הרי באמת לא נותרה לו לחוקר מטיפוסו של רלנד, שכל אוצרות ספרי הקדמונים היו פתוחים לפניו, כל ברירה אחרת אלא לפנות אל אלה, שבכתביהם יש למצוא ידיעות על הארץ, על מקומותיה, על דרכיה ועל מימיה מן המקורות הראשונים. ויותר ממה שהבטיח, עשה. כי לא רק את ספרי יוסף בן מתתיהו, אוסיביוס והירונימוס בלבד ניצל רלנד, ולא רק למרחקי המקומות זה מזה לפי סימון הדרכים באבני־מיל של קסרי רומא בלבד שם לב, ולא רק את דבריהם של אלה, שקבעו את הנקודות עפ"י סימנים אסטרונומיים רשם, אלא חפש ומצא ידיעות גם בספרות העברית העתיקה, הן בכתבי הקודש, והן בספרות התלמודית והרבנית. אמנם, מבחינה זו האחרונה אין דבריו שלמים בתכלית, – ובכל זאת יש להשתומם על ידיעותיו המרובות של מלומד נוצרי גם במקצוע קשה זה. הוא היה למשל אחד המלומדים הראשונים שהזכיר את הברייתא של “תחומי ארץ ישראל”, אף כי לא השתדל – וגם לא היתה האפשרות בידו – לפרשה. על יד המקורות התלמודיים מופיעים אצלו גם תעודות הכנסיה הנוצרית העתיקה: רשימות האפיסקופטים בפרוטוקולי מועצות־הכנסיה, הקונקילים וכדומה. אם יש בידו ידיעה על אדות כתובת עתיקה או על מטבע עתיק או על אפיגרמה שיצאה מעטו של סופר יווני או רומאי, גם את אלה אינו מזניח. בקצור: לפנינו אוצר בלום של תעודות, שאובות מהמקורות הראשונים. אך עבודן עודנו פגום, כי רק לעתים רחוקות משתדל הוא לחשוף את תוכן ההודעות העתיקות, ולרוב מסתפק במסירתן ובתרגומן מיוונית, מעברית ומערבית ללטינית, שפת המדע של ימיו, שבה נכתב גם ספרו.

עצם החיבור מכיל בהוצאה הראשונה 1066 עמודים ומתחלק לשלשה “ספרים”. הספר הראשון מכיל שני עניינים גדולים: הראשון: הגיאוגרפיה הכללית של הארץ בימי קדם; בה ידובר על שמות הארץ בכל הספרות העתיקה, על חלקיה ועל חלוקתה ועל יושביה מימי התורה ועד סוף ימי שלטונם של הרומאים והביזנטים. הענין השני: הגיאוגרפיה הטבעית (פיסיקלית) של ארץ ישראל על יסוד התעודות העתיקות: מימיה, נהרותיה ומעינותיה, הרריה וגיאיותיה, עמקיה ומדברותיה; ואף על היערות הוא מדבר. את הפרק האחרון שבספר הראשון מקדיש הוא לשאלת פוריותה של ארץ ישראל ומדבר על תוצרת הארץ על פי התעודות העתיקות, ומדגיש הוא, שאין להשוות את המצב שבימיו אל העובדות שבימי קדם; והרי הסופרים הקדמונים מעידים על אלה. הספר הראשון מכיל כ־400 עמודים.

הספר השני מוקדש לדרכי הארץ ובעיקר למרחקי המקומות על פי הספרות העתיקה, ובעיקר על פי ה“איטנרריים” הרומאים והיווניים. בפרק מיוחד מדבר הוא על חשיבותם של מקורותיו העיקריים, על הספרים הגיאוגראפיים של אוסיביוס והירונימוס ועל יחס המקור היווני של האונומסטיקון לתרגומו הלטיני. הספר השני עולה בכמות רק כדי חציו של הספר הראשון.

לעומתו כולל הספר השלישי 500 עמודים ויותר, והוא ספר “הערים והמקומות”. אחרי הקדמה קצרה על שמות מיני המקומות (הכרכים, הערים, הפרזים והכפרים), מסדר הוא את החומר העצום שבידו על פי סדר האלפבית הלטינית, מתחיל בשם Abdon וגומר בשם Zoara; מכניס לכל ערך וערך את ההודעות העתיקות, לרוב מלה במלה ובציון המקור המדויק, ולא פעם מוסיף הוא גם מעצמו הערות חשובות לקביעת המקום. למשל נמצא אצלו ערך Usha, היא אושא, שעליה אין הודעות במקורות לא־תלמודיים. והנה תוכן הערך בקצרה: עיר הסנהדרין אחרי חרבן ירושלים; מקומה לא ידוע, אבל נראה שהיא בגליל, מה שיש ללמוד מההודעה שבשיר השירים רבה (ב' ה'), שמכנסי הכינוס הגדול שם “שלחו אצל זקני הגליל”; וכן נזכר המקום – שהיה כפי תעודות תלמודיות “עיר” – מפאת תעשית המחצלאות שבו יחד עם טבריה. (לעומת זו לא יוכל להודיע על בית שערים דבר, אלא ששם התישבה הסנהדרין הגדולה אחרי החרבן).

לא נגזים כלל, אם נאמר, שאין לך ספר עד היום הזה, שבו נמצא החומר הספרותי העתיק, לא־העברי, על כל ארץ ישראל במידה כל כך רחבה כמו בספר הזה. אלה, שבאו אחריו עד היום, כולם משתמשים בו ומנצלים אותו. ומכיוון שהחומר התלמודי הוא העני ביותר בספר הגדול הזה, מובן, שאלה שאינם מצויים אצל הספרות התלמודית, לא יכלו לעשות גדולות בחקירת החומר הארצישראלי שבה. את כל הספר מותר לציין בשם “אוצר” (Corpus) של הידיעות וההודעות הארצישראליות; אמנם, נעדרו ממנו הידיעות התלמודיות במידה רחבה, אבל גם בענין זה יש בו התחלה טובה. אם נזכה פעם לספר חדש ממין זה, הרי את החומר הקלסי ימצא הַמְאַסף ברובו המכריע בחבורו של רלַנד, ועליו יהיה להשלימו על פי הספרות התלמודית הרחבה ולהוסיף על כל ענין וענין ועל כל ערך וערך את תמצית תוצאותיה של החקירה החדשה בנידונים ההם, אבל גם אז תהיה פעולתו קשורה בשמו של רֶלַנד, שהתחיל בעבודה ענקית זו.

 

3. שלמה לויזון וספרו “מחקרי ארץ”.³⁷    🔗

ספרו הגדול של רלנד, אשר בו השתמשו ומשתמשים עד היום כל חוקרי א“י מבין אומות העולם, לא חדר לבית מדרשם של תלמידי חכמים מבני עמנו ואף לא אל חוגי המשכילים שבעם, שהשתדלו לחדש את פני “חכמת ישראל” מימי מנדלזון ואילך. לוּ היה הספר ההוא כתוב בשפה שהיו לה מהלכים בין היהודים (בעיקר בשפה הגרמנית), בוודאי היה עושה עליהם רושם והיה נותן דחיפה גם ללימודים אלה: לחקירת המקומות הנזכרים בכתבי הקודש ובתלמוד. אבל מפני לשונו הזרה, הלשון הלטינית, לא שם לב אליו כמעט איש מבין היהודים, וכמאה שנה עברו למן צאתו לאור ועד הראות עקבות השפעתו במחנינו; עד שהודפס הספר הראשון העברי העוסק בחקירת ארץ ישראל, הוא ספרו הקטן של שלמה לויזון (המחבר כתב את שמו לעוויזאהן) בשם “מחקרי ארץ”. ספר זה שנתפרסם בווינה בשנת תקע”ט (1819) נכתב, כפי דברי המחבר בשער ספרו “על הארצות והימים, הרים וגבעות ועמקים, עינות ונחלי מים, יערים ומדבריות, ערים וכפרים, אשר יזכרו בספרי הקדש, גם על התחניות אשר חנו בני ישראל במדבר”.

אין פה המקום לדבר על תולדות המחבר וקורות ימי חייו הקצרים (הוא נולד בשנת תקמ"ט – 1789 – בעיר הקטנה Moor בהונגריה ומת בשנת 1822 בבית אחד מידידיו בעיר מולדתו); רק נזכיר, שעוד בילדותו רכש לו ידיעות בשפות עתיקות, בעיקר בלטינית, ואחרי כן היה מגיה בבית הדפוס הידוע של אנטון שמידט בווינה. בעיר גדולה זו, מצא כמה ספרי מדע, שהיו נחוצים לו למחקריו. ספרו המפורסם ביותר “מליצת ישֻרון” מראה, ששאר רוח היה באיש הצעיר הזה, ולוּ חַי חיי שקט אולי היה נעשה לאחד ממיסדי כמה מקצועות בחכמת ישראל, שהתחדשה בימיו, כשם שניסה להרכיב ענף חדש על עץ חכמת התורה ב“ידיעת ארץ ישראל”. כדאי יהיה להביא מדבריו בהקדמת ספרו “מחקרי ארץ” כדי לראות את השקפתו על המדע הזה:

“כל איש משכיל הקורא בספרי דברי הימים… יתאמץ לדרוש את תכונת הארץ, אשר ישב בה העם ההוא… והנה מי זה האיש החפץ להבין היטב את ספורי הקורות הנזכרות בספרי קדשנו, אף הוא יחקור לדעת את הארצות אשר נהיו בתוכן הקורות ההנה, כן ארצות ישראל ויהודה… כן ארצות העמים האחרים אשר מעלליהם יזכרו בספרים האלה… לזאת נועצתי בלבי, לגשת אל המלאכה הזאת ולדבר (בסדר אלפא ביתא) על כל הארצות והימים, הרים וגבעות וכו' אשר יזכרו בספרי הקודש… כפי אשר דרשתי מעל ספרי המסעות וכפי אשר העליתי מספרי נכבדי העמים ללשונות שונות אשר התאמצו לחקור אחר הדברים האלה בתבונה ודעת; ומה גם על הנמצא בדברי התלמודיים בענינים ההמה, הניפותי את ידי לקחת ממנו את אשר יכשר… והיה כי ימצאו דברי הספר הזה חן בעיני עמי, עד כי אשוב להוציאו שנית לאור, אולי אוסיף אז עליו לוחות הארצות מפותחים פתוח עברי…”

אחר כך מביע המחבר השקפה היסטורית־פילוסופית על גורל עם ישראל בתוך ההיסטוריה הכללית ולבסוף הוא כותב:

“הלחנם שמר אלהי הצבאות עד הנה עם עשוק ורצוץ מכליון חרוץ?… אל תדמו כזאת שבטי ישרון! עם שרידי חרב, הרג ואבדון! ואם רבו כמו רבו ימי החרפות ושנות הנגע והקלון עצמו משערות ראשנו, הן לעת כי יחדש ה' רוח נכון בקרב רבבות ישראל – הלא בעת ההוא יחדל קלון יעקב מבין העמים וחרפת יהודה תסור מעל כל הארץ”.

מתוך הדברים האחרונים נראה, שהמחבר רואה בכתיבת ספרו תפקיד מדעי ותפקיד לאומי גם יחד – וזה דבר גדול באותם הימים, שלרגלי המהפכה הצרפתית רצו כמה מבני עמנו להשכיח את ישראל את לאומיותו ואת חלקו בארצו. – כפי תכנית ספרו הקטן (הוא מכיל כ־250 עמודים בצורה קטנה) עליו לכתוב גם על שמות המקומות וכו' שבארץ ישראל וגם על אלה שבארצות אחרות הנזכרות בתנ"ך. אותנו מעניינים פה רק אותם הערכים המוסבים על ארץ ישראל. את החומר מסדר הוא ומעבד באופן רצוי. למשל בערך הראשון “אָבֵל” נותן הוא בראשונה פירוש למלה “אבל”, שהיא לפי דעתו “שם כללי לכל בקעה ועמק”; אחר־כך מעיר הוא, שיש מקומות אחדים בשם זה בארץ ישראל, ולכן נטפל כנוי או שם פרטי נוסף לכל אחד מהשמות ההם, כדי להבדיל את האחד מחבריו (אבל הגדולה; אבל בית מעכה; אבל כרמים; אבל מחולה; אבל השטים). לכל שם ושם מוסיף הוא טרַנסקריפציה לטינית ומדי פעם בפעם גם תרגום לטיני, למשל, אבל כרמים – Abel vinearum; א. השטים A. accaciarum.

בהקדמת ספרו הזכיר המחבר, שהעלה כמה מדבריו “מספרי נכבדי חכמי העמים”, ובאמת עיון מדוקדק בספרו של לוויזון הראה לאחד מתלמידי כותב השורות האלה, הוא מר אהרן רוזנברגר, שאת עצם החומר לערכים הארצישראליים מתוך כתבי הקודש שאב מחברנו מתוך ספרו הגדול של רלנד (בעוד שהחומר לערכים לא־הארצישראליים נשאבו מספרו של בוכרטוס, מהמאה ה־17) ומעט מאד מה שהמחבר בעצמו הוסיף על דברי רלנד; להיפך הוא קיצר עד כמה שאפשר וסיכם את דברי רלנד. ולא זו בלבד, אלא בהבטיחו בהקדמתו, כי הניף את ידו “גם על הנמצא בדברי התלמודיים בעניינים ההמה… לקחת ממנו את אשר יכשר”, הרי יש בדברים אלה מן הגוזמה, מפני שבעצם השתמש בתלמודים בעיקר באותה מידה, שהשתמש בהם רלנד. למשל מעיר הוא בערך אדמי, שאך שביהושע י“ט, ל”ג מחובר השם הזה אל השם הנקב, אבל כפי דעת התלמוד ירושלמי (מגילה ע‘, א’) היו אדמי והנקב שתי ערים –, הרי אותם הדברים מצא הוא בספרו של רלנד, p. 545.

עוד יותר ברור יהיה דבר השפעת רלנד על לויזון, אם נשוה את שני הערכים הקטנים הבאים זה מול זה:

אבל יש, שגם הוא בעצמו מוסיף מראה־מקום תלמודי, למשל לעמעוס (כך!) (מחקרי ארץ דף ה' ע"ב), ציין מ“מ לערכין י‘, א’: כריתות ט”ו, א; בדבר עשתרות קרנים לסוכה ב' א' (צ“ד, ע”ב). אבל מקרים אלה נדירים, אם כן הדבר בנוגע לחומר התלמודי, שהיה קרוב לו, מכל שכן בציטטות מדברי הסופרים הקלסיים, הירונימוס (ובמקצת אוסיביוס): מובן שאלה לוקחו מספרו של רלנד, ומכיון שלויזון עצמו לא היה בארץ ישראל, אם כן מובן מאליו – ובזה בודאי אין להאשימו – שהשתמש בספרי הנוסעים (למשל בספרו של Maundrell). בכלל ממעט הוא לקבוע את השמות העתיקים על פי המקומות החדשים, אבל בכל זאת עשה הוא יותר ממה שעשה רלנד בכיוון זה. כך ציין למשל אצל אכזיב: "כיום תקרא בפי העמים אֶזִיב, תכונתה היא על שפת הים התיכון במורד אחד ההרים אשר מצפון לעיר עכו הקרובה אליה מאד, ומשתי אלה הערים יבוא מבחר מין האבטיחים הנקראים “אבטיחי מים”. דבר מתמיה נמצא אצלו על אזנות תבור: ובימי בית שני עמדה קרוב למקום העיר הזאת, במקום תוצאות נהר הירדן אל ים כנרת עיר בית־צידא (Bethsaida), אשר נקרא כן על כי רוב יושביה היו צדי דגים מן ים כנרת ומן הירדן והיא נודעת מאד אצל הנוצרים. קשה לדעת מאין לו הסמוכין האלה? – טעות משונה נמצאת גם בערך גת החפר, שנקראה, לפי דעתו בימי בית שני בשם חיפה (Hepha), וכן תקרא בתלמוד: ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה (שבת כ"ו א'). הטעות באה לו – לא מהמקור הראשון, ממסעות ר' בנימין מטודילא, אלא מרלנד, p. 819, שהוא כבר העיר על הטעות שנמצאת בספרו של בנימין “גת החפה” ושצריך להיות “גת החפר”, ומיד אחרי כן מביא את המשפט מהתלמוד שהובא גם אצל לויזון.

אבל אסור לנו להיות אך “מבקרי מומים” ולראות רק את החסרונות המרובים שבספר “מחקרי ארץ”. להפך, עלינו להכיר תודה למחבר על כמה דברים טובים אשר בספרו. קודם כל על הנסיון הראשון, לכתוב ספר שמושי כזה בלשון צחה ויפה, שבו אנו מוצאים בפעם הראשונה את ההשתדלות ליצור טרמינולוגיה גיאוגראפית עברית מדויקת; שנית: יש לציין כמה ערכים, שנכתבו בטוב טעם ודעת; ושלישית – וזה העיקר: עלינו להכיר ולהוקיר, שלספר זה נודעה השפעה גדולה על חוגים רחבים של יודעי ספר כמלפני מאה שנה. את הספר קראו לא לבד חובשי בית המדרש, אלא גם בעלי בתים, שידעו יפה את כתבי הקודש, אבל לא היה בידם לפרש את הענינים שבהם שנגעו לארץ ישראל (ושאר הארצות) והספר הקטן הזה הועיל להם הרבה בדבר זה. על חשיבות הספר ועל מידת התחבבותו על הקהל מעידה העובדה, שכבר בשנת תקפ“ג יצא לאור בתרגום אשכנזי עם מפה, ואחר כך נדפס בהוצאה חדשה ומורחבה בידי יעקב הכהן קפלן בשם “ארץ קדומים”, בוילנה בשנת תקצ”ט. – כדאי היה לכתוב כיום ספר עברי ממין זה אך ורק על הטופוגראפיה של כתבי הקודש בקיצור נמרץ, ספר שיכנס את כל החומר התנכ"י והתלמודי ויברר את השאלות הטופוגראפיות על יסוד כל המחקרים החדשים, ואם יכתב פעם ספר כזה, – הרי יהיה בו חלק גם לבעל “מחקרי הארץ”, אשר התחיל בדבר ואשר עשה את הנסיון הזה בספרותנו בפעם הראשונה.

 

4. ר' יהוסף שווארץ.³⁸    🔗

על פי מקרה מוצלח קם זמן קצר לאחר ר“ש לויזון עובד חרוץ לחקירת ארץ ישראל בארץ ישראל עצמה, הוא ר' יהוסף שווארץ, בעל ספר “תבואות הארץ”, שיצא לאור בפעם הראשונה בשנת תר”ח בירושלים. המחבר נולד בשנת ה’תקס“ה (1804) בעירה פלאס (Floss) שבבַוַוריה. יחד עם לימודי הקודש למד גם באוניברסיטה, בעיקר שפות וגיאוגראפיה. בשנת תקצ”א עלה בדעתו ללכת ירושלימה, אבל לרגלי עכובים שונים ומחלות נמשך הדבר עד שנת תקצ“ג (י"ג בניסן); בירושלים היה הוא גבאי הצדקה והממונה לכולל הו”ד (=הולנד ודייטשלנד) ונפטר בה בן ס"ד שנים.

בהיותו בירושלים התחיל להפנות את לבו לאותם הדברים אשר בהם ידובר בתנ“ך ובתלמוד על ארץ ישראל ועריה, ועל פי הפצרת אחיו, שהיה רב בגרמניה, כתב את ספרו “תבואות הארץ”, המדבר בחלקו הראשון “על אדות איכות וכמות הארץ, ויבאר הרבה שמות מהמדינות והמקומות אשר בתנ”ך ובדברי חכז”ל; ובאור תוצאות הארץ" (כלומר, מה שהארץ מוציאה בבעלי חי, בצמחים, באבנים, במתכות, ובמחצבים) “והחלק השני יספר מעשה הארץ, והוא דברי הימים למלכי וליושבי הארץ”. בהקדמת הספר הוא מעיר, שכל מחקריו “בשמות המקומות יסודם על שלשה דברים: א) עפ”י המציאות אשר חקרתי ודרשתי בכל האפשרי; ב) עפ“י דברי חכז”ל אשר עִיַנתי וחפשתי בהם בבבלי ובירושלמי, תוספתא, מדרשים, ספרא, ספרי, מכילתא, פסיקתא רבתי וכו‘: זוהר וכו’; ג) עפ“י דברי חכמים מחוקרי ארץ מזמן יוסיפון (בספר יוסיפון לרומיים) עד הזמן הזה: וידוע תדע שלקטתי גם מדברי אייזעביוס… גם מדברי היארונימוס… ומצאתי בהם דברים יקרי הערך שהם עפ”י האמת שמסכימים עם דברי חכז“ל ועם המציאות (ואף שלפעמים הרבה מצאתי שגגה וטעות בדבריהם)”. הוא מדגיש אחר כך את ה“מציאות” שעל יסודה כתב את דבריו, אבל יחד עם זו גם את הערך המיוחד שיש לדברי חכמי ישראל במשנה ובתלמוד, “כי מי שלא ראה את המציאות ולא ידע [את] דברי חז”ל אי אפשר להגיע לתכלית המבוקש (וכן העידו ג“כ בפָנַי חכמי העמים אשר באו ממרחקים הנה לחקור ולחפור את כל הארץ והראיתי להם באותות ובמופתים, כי ימששו כעור באפלה, אם לא יזכו לדעת ג”כ דברי חכז"ל, ויאמרו לי, כן דברת…)"

הוא רואה את ידיעת הארץ, כאחת ממצוות התורה, “הלא נאמר (במדבר י“ד, ל”א): והבאתי אותם וידעו את הארץ. הנה מוכח, שגם ידיעת הארץ מעלה וזכות היא”.

אותם הדברים הוא מדגיש עוד ביתר ביאור בהקדמת התרגום הגרמני של ספר זה, אשר כתב שתי שנים אחרי הופעת הספר העברי. הוא ראה לנכון שהתעניינות מדעית מרובה פונה אל ארץ ישראל בימיו הוא: “חכמי האומות מתחרים בזה, מי מהם יוכל להוסיף על ידיעת עקבי הדורות שעברו בארצנו, והיא דרושה תמיד מחוקרי כל האומות”. המחבר מוצא את עצמו מוכשר לחקירות אלה במידה מספיקה יותר מהם, מפני שהוא יושב בארץ, מפני שהוא מכיר את שפת המדינה, ובפרט מפני שהוא מכיר את הספרות העברית העתיקה. בלי ידיעת הספרות הזאת אי אפשר לבוא לידי תוצאות נכונות, כמו שהוכח דבר זה ע“י חוקרי או”ה, וכדוגמה מזכיר הוא את השמות קטת, נהלל, שמרון, רקת, שלא ידעו לקבעם עד ימיו, ורק הוא מצאם עפ"י דברי הירושלמי מגלה (ע' א'); באופן כזה עלה בידו להוציא כמאה שמות מערמות השכחה. לא חדשים מועטים שימשו לו (כמו לרוב הנוסעים בארץ) לחקירות אלו, אלא שנים רבות, שבהן למד ונסע בארץ, ולא פעם בסכנת דרכים. גם למד הרבה מספרי חכמי האומות ובפרט מספרו של רלנד; אבל הוא השתמש גם בתרגומו של ר' סעדיה גאון ובס' כפתור ופרח.

אחרי גמרו את כתיבת הארץ במובן הגיאוגראפי, שם את לבו לגיאוגראפיה הפיסית, והוסיף על ספרו גם את הודעות התרגומים והתלמוד בענין הארצות שמחוץ לארץ ישראל.

הדגשת ידיעת הספרות העברית עיקר חשוב הוא, והיום יודעים אנו, שבלעדי הספרות המשנית והתלמודית אי אפשר להכיר את הארץ כראוי לפחות בתקופת התהוות הנצרות, אשר בה בעיקר התרכזו חקירות חכמי אומות העולם; ואותה התקופה חשובה ביותר – לאחרי תקופת בית ראשון – גם לגבינו. בענין זה מעט מאד הוא מה שנעשה לפני ר' יהוסף שווארץ. גם זה נכון, שרק על פי ידיעת הארץ במציאות אפשר להעלות את הזיהויים הנכונים לשמות המחודשים, וכדאי להזכיר, שר' יהוסף שווארץ זיהה באמת זהויים אחדים יפים ואמיתיים. נזכיר למשל את קביעת מקומה של גמלא בגליל³⁹ (לא אותה שבגולן) אצל ג’בל ג’מלא (בצפון הארץ). אבל בענין הזיהויים עוד יש הרבה טעויות בספרו. גם הוא הולך שולל פעמים רבות אחר צלצול השמות הדומים או אחר שמיעה בלתי נכונה, ובעיקר עודנו חסר את חוש הבקורת בחילופי הנוסחאות. למשל, בדברו בפעם הראשונה באריכות על אודות הברייתא המפורסמת על תחומי ארץ ישראל, דולג הוא ממקום למקום: ממערב למזרח ומצפון לדרום וגם אינו יודע להבחין בין הגירסאות (אף שהוא יודע שיש ברשימה זו שבושים רבים), עד שכל חקירתו בענין זה כמעט עלתה בתוהו. ומכיון שכך, מתעה הוא גם אחרים, כמובן, בלי כוונה – ועוד ר' ש"י רפפורט כותב על דבר הרשימה ההיא: “…בכלל נעיר בזה, כי אין התחומים הולכים פה על סדר הצדדים, היינו שיהיה כל צד מזרח ביחד, וכן מערב ושאר צדדים, רק כפי אשר למדו אותם בישיבה לענין דיני תרומות ומעשרות ושביעית, ויש גם רצועות הנכנסות באמצע, רק כי נכרים גרו בקצת מקומות בתוך הארץ”. – רואים אנו, שלא בפתע פתאם נצמח ענף בקורת המקורות התלמודיים בחקירת ארץ ישראל, אלא כמה פעמים נכשלו קודמינו, עד שנמצאה הדרך הנכונה, ועדיין, עלינו להודות, לא הכל ברור גם היום לנו.

ספרו של ר“י שווארץ – למרות חסרונותיו – חשוב הוא, ובוודאי פעל בימיו הרבה, וגם השפיע על אחרים, עד שכבר בשנת 1865 יצא לאור שנית בלמברג. ובפרט כדאי להדגיש, שהוא היה הראשון, אשר ניסה לכתוב “מעשה הארץ”, “והוא דברי הימים למלכי וליושבי הארץ מזמן חרבן הבית… עד שנת ה’תר”ה”. אין זו עדיין היסטוריה שלמה, אלא אוסף של הערות היסטוריות בלבד, אבל עלינו להודות למחבר גם על ההתחלה הזאת.

בכתובת מצבתו נחרתו רמזים גם על עבודתו המדעית: “מאור לארץ ולדרים, נותן בינה לתועים הרב הגדול פִטְפֵּט ביצרו (כלומר כבש את יצרו – את יצר הרע – ולא שָׂטָה אחרי דברים רעים, אעפ"י שלמד גם חכמות חיצוניות, והרי הוא שליט במדע, כמו שהיה שליט יוסף, ששמו כשמו)… בעהמח”ס (=בעל המחבר ספר) ‘דברי יוסף’ וספר ‘תבואות הארץ’"… – אבל מצבתו החיה הם הם כתביו ובפרט ספרו “תבואות הארץ”, שיצא לאור בפעם השלישית אחרי מותו (על ידי ר“מ לונץ, בשנת תר”ס).

פרק רביעי: התקופה החדשה; שיטות חדשות.

 

1. רובינזון, וֶטצשטיין והבאים אחריהם.    🔗

מפי ר"י שווארץ שמענו, שהימים אשר בהם חקר ודרש הוא בארץ וכתב את ספרו, היו גם ימי חקירה מדעית של נוסעים מבין אומות העולם, אשר באו מארצות שונות, ואף מעבר לים, ארצה ישראל, למצוא שם את עקבות העבר. הראשון מחוקרי אירופה שעלה בכוונה עם תכנית מדעית היה זיצן (Seetzen), שנסע בארץ בתחלת המאה התשע עשרה. תפקידו העיקרי היה לרכוש בארצות המזרח עתיקות ומוצגים חשובים אחרים בשביל בית הנכות שבעיר גותה (Gotha). – אחריו יש להזכיר את בֻרְכְּהַרְדְט (Burckhardt, 1816–1805). שניהם בקרו גם בעבר הירדן וגלו שם הרבה שרידי ערים עתיקות (למשל את גרש = Gerasa).

אך החוקר המפורסם, אשר הניח יסוד לחקירה הטופוגראפית המדעית של ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הקודמת היה אדוארד רובינזון (Robinson) האמריקני, אשר נסע פעמַים בארץ, לראשונה בשנת 1838 ובשניה בשנת 1852, ובעזרת חברו בנסיעותיו, הוא ע. סמית (E. Smith) ⁴⁰כתב את ספריו בעלי הכמות והאיכות, אשר עליהם מצורפות גם מפות מדויקות, שנערכו וצויירו על פי תיאורי שני הנוסעים האמריקנים הנזכרים בידי הכרטוגראף המפורסם שבימיהם, הוא ה. קִיפֶּרְט

(Kiepert) הגרמני. תוצאות נסיעותיו של רובינזון אפשר למצא בשני חיבורים גדולים. הראשון: “ארץ ישראל והארצות השכנות” והשני: “מחקרים תנכיים חדשים”. כל אחד יצא לאור בבת אחת בשתי שפות, באנגלית ובגרמנית, וגרמו בימיהם למהפכה ממש בחקירת הארץ ובידיעות מקומותיה. שני החבורים (הראשון הוא בן ארבעה כרכים) כתובים בצורת יומן, שבו רשם נוסע בעל כשרונות ובעל מרץ רב זה את כל מה שקרה לו ומה שראה ושמע בדרכו. אבל לא המקרים הקטנים ההם עיקר הנסיעות הארוכות ותכליתן, אלא בקשת הדרך והשיטה, איך להניח יסוד מדעי לטופוגראפיה ההיסטורית של ארץ ישראל בתקופת המקרא והאוונגליון בהתאם למקורות העתיקים והמציאות הארצישראלית. רוב התיירים שקדמו לרובינזון וכתבו על מקומות הארץ, סמכו בשאלות טופוגראפיות על ה“מסורת”, שהיתה נפוצה בחוגי יושבי המינזרים שבארץ ולא נמצא איש, שהעיז להטיל ספק בנכונותה. והנה בא רובינזון והכיר, כפי שהוא מדגיש בהקדמת ספרו, שבדברים ההם ובספרים שנכתבו על פיהם, הועם אור האמת כמעט לגמרי, ולרוב אין יסוד לאותם הזיהויים, שהכנסיה הנוצרית מציעה למבקרי הארץ. הוא הכיר, שמקור מיוחד ונכון הם המון השמות המצויים בפי תושבי הארץ הערבים, שהם הם אשר שמרו בדבורם החי את רוב השמות העבריים והארמיים אשר בארץ: על פי ידיעה מדויקת של צורת השמות הערביים הנוכחים אפשר לקבוע את מקומן של רוב הערים העתיקות. כדי להוכיח את הדבר הזה, מספח הוא לכרך האחרון של חבורו הראשון רשימות השמות הערביים שבארץ.

עיקרים אלה נכונים הם עד מאד, ומהם מתחילה באמת תקופה חדשה בחקירת ארץ ישראל באמצע המאה הקודמת. אמנם יודעים אנו, שאותם העיקרים הובעו כבר במאה הארבע עשרה על ידי רבי אשתורי הפרחי (עיין למעלה עמ' 55), אבל הרי רובינזון לא ידע עליו ועל ספרו בימי נסיעותיו הראשונות. רק אחרי הופעת מאמרו האנגלי של צונץ על “כפתור ופרח”, השתמש רובינזון בספר “מחקרים תנכיים חדשים” בדבריו (כמובן רק על פי מאמרו של צונץ) והוא עצמו מודה בתחלת הספר ההוא⁴¹, “שפרחי היה רב יהודי נבון עד מאד וספרו אולי המעולה בין כל ספרי המסעות, שנכתבו בידי יהודים”. וכן יש להודות, שרובינזון אסף חומר הרבה יותר עשיר מאשר עלה בידי בעל כפתור ופרח לאסוף, וגם דייק יותר ממנו בכתיב השמות הערביים החדשים. – רובינזון הביע עוד עיקר חשוב במקום אחד בחיבור הראשון בדברים אלה:

רבים מאד מהשמות העבריים העתיקים הלכו לאבוד, אבל עד היום ישנה שורה של שמות, אשר לא הוזכרו בכתבי הקודש, ובכל זאת עתיקים הם ועיקרם מימים קדמונים. [שמות כאלה מצא החוקר בפרט בסביבות ירושלים, בעיקר בנחלת שבט בנימין. והוא מוסיף:] אין להתפלא לתופעה הזאת… כתבי הקודש אין כוונתם להיות ספר שימושי לגיאוגראפיה ואין בדעתם להזכיר את כל ערי הארץ הקדושה ואת כל כפריה; וכן אנו מוצאים ברוב רשימות ערי ארץ ישראל “הערים ובנותיהן”, אבל שמות “הבנות” לא נרשמו. בין אלה יש בלי ספק כמה מאותם השמות, שנשארו עד היום הזה.

החקירה החדשה אִמתה את ההשקפה הזאת לכל היקיפה; ועלינו להודות, שרוב חקירותיו של רובינזון מיוסדות ומבוססות היטב־היטיב הן במקורות הספרותיים, הן בחקירות טופוגראפיות שהוצאו לפועל על ידו. אם יש ליקוי בספריו, –‏הריהו אי־ידיעתו בספרות התלמודית.

דרכו ועבודתו של רובינזון המוצלחות עוררו גם חכמים אחרים מחוקרי אירופה, לבקר את הארץ ולמלא את חסרונות בקוריו הוא, כי הוא נסע רק בארץ ישראל המערבית, בעוד שעבר הירדן, היא הארץ המזרחית, נשארה עדיין כמעט בבחינת “ארץ בלתי נודעת” (terra incognita) למחקר. בענין זה עלינו להכיר תודה לקונסול הגרמני בדמשק, הוא וֶטְצְשְטַיין (Wetzstein), שנסע למסעיו ממקום מושבו וסייר בחבל־הארץ הגדול של החורן וגילה שם שרידי תקופות עתיקות, בעיקר מימי הרומאים, ובפרט מימי הירודס מלך יהודה, אשר משל גם במדינה הרחוקה ההיא. כמו־כן מצא שרידים מרובים מקיפים של תרבות ערבית ממין מיוחד מתקופה עתיקה שלפני האסלאם, אשר הוא קבע לה את השם תקופת בני עַֹסַאן. אף הוא טיפל בכמה שאלות טופוגראפיות־תנכיות הקשורות בחבל־הארץ ההיא ובטְראכוֹנים. אנו יודעים, שגם בימי בית ראשון וגם בסוף הבית השני היה במדינות ההן ישוב יהודי, אבל לגלוי שרידיו לא שם לב גם מלומד מצויין זה.

______

אי־אפשר לנו להביא את רשימת כל אותם הנוסעים, אשר בקרו בארץ מאמצע המאה התשע עשרה והלאה וכתבו עליה. נזכיר נא את שמותיהם של שני חוקרים צרפתיים, האחד גֶירֶין (Guérin), שהוסיף לבקר ולתאר את הארץ על פי שיטתו של רובינזון, והשני קְלֵירְמוֹן־גַּנּוֹ (Clermont-Ganneau), שפעל הרבה בעיקר בשדה החקירה הארכיאולוגית. הוא השתמש במידה גדולה בספרי ההיסטוריונים והגיאוגראפים הערבים, כמקור לחקירות טופוגראפיות והוא שקבע – למשל – בראשונה על פי דברי היסטוריון ערבי אחד את מקום העיר הקדומה גֶזֶר (הסופר הערבי מודיע על מלחמה, שהיתה בין שבטי ערב ומספֵּר, שקול ענות המלחמה נשמע “מחולדה עד תל אל־גַ’זַאר”. מכיון שחולדה היתה ידועה, על החוקר היה לבדוק את הסביבה ההיא, כדי למצא את התל הנזכר. באמת נמצא התל, והחפירות, שהוצאו לפועל אחרי כן, הוכיחו את נכונות קביעתו). – כדאי להזכיר במיוחד את גאי־לסטרנג שאסף את החומר הערבי־המוסלמי לידיעת א"י.⁴²

 

2. חקירת ארץ־ישראל ב“חכמת ישראל”.    🔗

מדע ארץ־ישראל, שנתחדש לפני אמצע המאה הקודמת השפיע במדת מה גם על מיסדי “חכמת ישראל” החדשה באירופה. צונץ, אחד מהראשונים ב“חכמת ישראל” הפנה את תשומת לבו גם למקצוע חקירת א“י, אמנם לא במובן חקירת הארץ גופה, אלא בחקירת הספרות שנכתבה עליה. הוא סדר את הביבליוגראפיה הראשונה של ספרים עבריים בחקירת א”י; הוא פרסם גם קטעים גדולים למדאי מספר “כפתור ופרח” בתרגום אנגלי וגרמני, וכבר הזכרנו שעל ידי כך נודע שמו של ר' אשתורי הפרחי בקהל המלומדים; גם על שאלה אחת מיוחדת (שאלת הפיוטים על המשמרות) נטה את ידו.

פה יש להזכיר במיוחד את שמו של ר' שלמה יהודה רפפורט, אחד ממיסדי השיטה ההיסטורית־הספרותית בחכמת ישראל. בספרו הידוע “ערך מילין”⁴³, שהיה צריך להיות אנציקלופידיה גדולה לכל הספרות התלמודית ולא נשלמה מלאכתו לעולם (כי רק הכרך הראשון המכיל את אות א' הופיע) נמצאים כמה ערכים גם בדבר ארצנו, בתוכם מאמר מקיף בשם “ארץ ישראל” (אמנם רובו של המאמר ההוא מוקדש לענינים היסטוריים וכרונולוגיים). רפפורט פנה גם אל רשימת “תחומי ארץ ישראל” והשתדל לפרש אחדים מהשמות שבה, אף־כי ללא־הועיל (עי' למעלה עמ' 84). תלמיד חכם זה, אשר יד לו בכל מקצועות התורה, השתמש, כמובן בחקירותיו הטופוגראפיות (גם באלה שבערך מלין, גם באלה שיצאו לאור במקומות אחרים) במידה גדולה במקורות התלמודיים, אף שאי־אפשר לומר, שכבר חשף את כל מצפוניהם; גם זיהוייו ברובן לא־נכונים הם. פעולתו החשובה ביותר בשדה־חקירה זה הן הערותיו לפיוטים על המשמרות: הוא גילה ממש לחקירה המדעות את פיוטי ר' אליעזר הקלירי על המשמרות, ועל ידי זה המריץ אחרים להתעמק יותר באותם הפיוטים ובמקורותיהם ולבוא לידי תוצאות חשובות, המוכיחות, שעוד מאות שנים לאחר חורבן בית שני היו משמרות כהונה בערים ובעיירות שונות של הגליל התחתון והעליון. כל שם ושם שאפשר לאסוף על פי המקורות השונים, תעודה הוא גם למצב הישוב בגליל במאות הראשונות שלאחר חרבן הבית. בין השמות נמצאים גם ישובים כאלה, שאינם ידועים בספרות התלמודית ממקום אחר (למשל, מפשטה, עילבו, כפר עוזיאל, מעריה, נצרת) או ידועים רק במדה קטנה מאד,– ולכן נודעים לתעודה עתיקה זו ולגילויה על ידי הרב שי“ר, ערך מיוחד וחשיבות מיוחדת, אם כי עוד לא עלה בידו של המגַלה לפתור את רוב השאלות הכרוכות בתעודה הנ”ל.

ערך מיוחד יש לחקירה הטופוגראפית הארצישראלית מבחינת ידיעת ההיסטוריה העתיקה: אי אפשר לדבר על איזה מאורע היסטורי מבלי לדעת את מקום המאורע, אשר בו הוא קשור. לכן טבעי הדבר, שראש חוקרי תולדות עם ישראל בארצו, גרֵיץ⁴⁴ פנה גם אל חקירת שאלות טופוגראפיות הן בחבורו הגדול “תולדות עם ישראל”, הן במאמרים אחדים, שהקדיש למחקר הטופוגראפי. מאמרים אלה מצטיינים בחריפות ובכשרון המעשה, להרכיב את הידיעות הבודדות,– שיטה, שבלעדיה אי־אפשר לעשות חיל במקצוע זה.

עוד בשנת 1863 הכריזה האקדימיה הצרפתית בפאריס על פרס חשוב לכותב ה“גיאוגראפיה התלמודית”, כלומר על ספר, שיכלול בתוכו את כל הידיעות שבספרות התלמודית לא על ארץ ישראל בלבד, אלא גם על שאר הארצות הנזכרות בה. החוקר המפורסם דֵירֶנְבּוּרְג עסק זמן מה ברעיון, לכתוב את הספר, כמו שחבר ספר ידוע על ההיסטוריה של ארץ ישראל על פי מקורות תלמודיים בהשוואה אל המקורות הקלסיים, אבל לבסוף הניח את העבודה הזאת למלומד צעיר שחי אז בפאריס, הוא א. נוֹיְבַּאוּאֶר, (Neubauer), שבילה זמן מה גם בארץ ישראל; הוא הוא שחבר את הספר – La Géographie du Talmud (1868), אשר חלקו הגדול (הספר הראשון, עמוד 288–1 ) מוקדש לגיאוגראפיה של ארץ ישראל על פי המקורות התלמודיים. הפרק הראשון מכיל את הגיאוגראפיה הכללית, השני את ישובי ארץ יהודה, השלישי של ארץ שמרון, הרביעי של הגליל, החמישי של עבר הירדן, והשישי – שמות בלתי ברורים הנזכרים במקורות; לבסוף ניתן סיכום קצר של התוצאות. המחבר השתמש בספרי הקודמים לו ובמאמריהם במידה גדולה ורק מעטות הן החקירות העצמאיות שהכניס לתוך ספרו. ולא זו בלבד, אלא גם טעה לא פעם בהבנת המקורות. ומשום זה גם תפש בו אחד ממבקריו באופן חריף.

הספר המדעי הראשון של מלומד יהודי, הראוי לשם זה בחקירת ארץ ישראל, ספרו המונוגראפי של נ.צ. (הירש) הִילְדֶסְהַיימֶר על אדות “תחומי ארץ־ישראל” (תרמ"ה).⁴⁵ המחבר היה הראשון, שהכיר את ערך התעודה העתיקה ההיא לטופוגראפיה של הארץ; הוא שהכיר, שהרשימה ההיא לא סתם אוסף של שמות היא בלי שיטה ובלי סדר, אלא שהתנאים שערכוה, רצו לקבוע על ידה את גבולות הארץ לפי הסדר הטבעי, בהזכירם ראשונה את הנקודות שבדרום־מערב ועל חוף־הים; משם עברו לצפון הגליל, פנו משם למזרח של עבר הירדן ושבו לנקודת מוצאם. המחבר שלט בכל המקורות ההיסטוריים והגיאוגראפיים העתיקים והחדשים וגם בחומר שבספרות התלמודית, ועל ידי כך עלה בידו לקבוע כמה נקודות, שלולא הוא, עבד זכרן. בוודאי יש עוד למלא כמה חסרונות בספר ההוא (בעיקר לא עמד המחבר בבהירות על התפקיד, אשר לשמו סודרה הרשימה ההיא וגם לא כל זיהוייו נכונים). תפקיד חשוב היה למחבר זה גם בתור מורה לידיעת ארץ ישראל וההיסטוריה העתיקה שלה בבית המדרש לרבנים מיסודו של אביו, ר' עזריאל הילדסהיימר, שהיה אחד מגדולי חובבי ציון, והוא היה הראשון והיחידי, שהכניס את המקצוע של ידיעת הארץ למערכת הלימודים בבית מדרשו.

כל אלה מחוקרי ישראל, שעסקו מאז ואילך בתולדות ישראל בארצו, הוכרחו להתעניין גם בידיעת הארץ. בין אלה יש להזכיר במיוחד את א. בִּיכְלֶר (Büchler),⁴⁶ שחקירותיו המרובות הפיצו אור על כמה שאלות היסטוריות ועל החיים הפנימיים והחברתיים של עם ישראל הן בתקופת בית שני, הן בתקופה שלאחר חרבנו. חקירות בידיעת מקומות הארץ לא נכתבו על ידו. – חבורו הגדול של ש. קרויס: קדמוניות התלמוד, שבחלקו יצא לאור גם בעברית, עוסק בתיאור התרבות היהודית בכל שטחי החיים הצבוריים והפרטיים על פי המקורות התלמודיים.

 

3. חברות לחקירות ארץ ישראל. – לונץ מיסד החקירה העברית החדשה בארץ ישראל. – מוסדות חדשים.⁴⁷    🔗

הנסיעות המרובות ותוצאותיהן, שהוזכרו למעלה עוררו גם את התעניינותם של חוגים רחבים יותר. בפרט התיחסו בחיבה גדולה אל “ארץ הבִּיבְּלִיָה” באנגליה ויסדו שם עוד בשנת 1865 את “החברה לחקירת ארץ ישראל” בשם Paleatine Exploration Fund (PEF). במשך זמן קצר אספה החברה ההיא את האמצעים הכספיים הנחוצים בכדי לצייד משלחות מיוחדות לחקור את הארץ “מדן ועד באר שבע”. רוב אנשי המשלחות מהנדסים היו ולהם ידיעות ונטיות תֶכניות, אבל חסרים היו את הידיעות ההיסטוריות והבלשניות הנחוצות לעבודה גדולה זו, ובעיקר חסר היה להם החוש הבקרתי כלפי המקורות ו“המסורות” שנתחדשו, לכן באו לעתים קרובות לידי זיהויים מעוקלים. חברי המשלחות הביטו אל תפקידם העיקרי, למצוא את הערים העתיקות הנזכרות בספרי המקרא, בכדי לאַמֵת על ידי כך את תוכן הספורים עצמם. תוצאות החקירות האלה אפשר למצוא בשבעת הכרכים של ה“זכרונות” Memoirs of the Survey of Western Palestine ובעיקר במפות הגדולות והמדויקות שנערכו על ידי הקפיטן קִיטְשְנֶר (Kitchener). החברה הזאת התחילה גם בפרסום הרבעון הראשון לחקירת ארץ ישראל, החל משנת 1869, - Quarterly Statement of the PEF היוצא לאור עד היום הזה.

הן ה“זכרונות” והן ה“מפות” האנגליות מכילים רק את החומר הנוגע לא"י המערבית. אמנם התחילו האנגלים בשנת 1881 גם בחקירת עבר הירדן, אבל לא הספיקו לגמור את העבודה ההיא, שאחרי שנים אחדות המשיך המהנדס הגרמני, שישב בחיפה, ג. שוּמאכֶר (Schumacher), הידוע בספריו ובמפותיו המרובים על עבר הירדן ומחוזותיו.

הוא פעל בשם החברה הגרמנית לחקירת ארץ ישראל (Deutscher Verein für die Erforschung Palästinas), שנוסדה בשנת 1878 והמוציאה לאור מאז והלאה בעיקר את הרבעון שלה: Zeitschrift des Deutschen Palästina Vereins (ZDPV). כן פירסמה החברה זמן מה גם “ידיעות” (Mitteilungen) וחוברות להכרת ארץ המקרא (“Des Land der Bibel”). כמה ממפותיו של שומאכר נתפרסמו גם כן על ידה. – פחות חשיבות יש לחברה הקתולית הגרמנית (Deutscher Verein vom Heiligen Lande), שגם היא מפרסמת רבעון (Das Heilige Land) ו“ידיעות” זה יותר מ-80 שנה.

מקום מכובד יש ליחד בתולדות חקירת ארצנו לחובבי המדע הזה היהודים, שחיו בארץ עצמה ובראשם לר' אברהם משה לונץ, איש ירושלים (1918–1854). מבלי חברה מיוחדת לשם זה, יסד הוא את ספר השנה “ירושלים” – “ספר קבוצת מאמרים להאיר ולהעיר על ארץ הקדושה, מצבה וקורותיה וכל הנוגע לה בשכבר הימים ובימינו אלה, למען דעת כל עם ישראל דברים כהוייתן”. הכרך הראשון יצא לאור בשנת תרמ“ב והמוציא לאור זכה לפרסם שנים עשר כרכים; הכרך הי”ג, הוא האחרון, הופיע אחרי מותו. ארבעת הכרכים הראשונים הכילו חוץ ממאמרים עבריים גם גרמניים. ב“ירושלים” השתתפו הרבה בעלי מדע מצויינים גם מחוץ לארץ. יש בכרכים אלה מאמרים בחקירת הטופוגראפיה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל וחומר עשיר לתולדות הישוב בארץ; וזכות גדולה היא למנוח רא“מ לונץ (הוא עצמו “סגי נהור” היה), שהבין לרכז מסביב לספר השנה שלו כמה כחות חשובים גם מתוך המלומדים היהודים הצעירים שבארץ, שהתחילה אז להתנער מתרדמתה. בתוך המדורים השונים שב”ירושלים" יש להזכיר לטובה בפרט את המדור “טוב מראה עינים מֵהֲלך נפש”, אשר בו התאמצו כמה מאנשי הארץ לבאר ולברר פסוקים שבתנ“ך ומאמרי חז”ל על פי ידיעת הארץ ומנהגי היושבים בה, ועל ידי כך הניחו יסוד גם לחקירה האתנוגראפית של ארץ ישראל, העומדת עדיין בראשית דרכה. רא“מ לונץ פעל גם בהוצאת ספרים אחרים לטובת ידיעת הארץ: במשך עשרים ואחת שנה (תרנ“ו–תרע”ז) פירסם את “לוח ארץ ישראל”, שהיה נועד לַחוגים הרחבים של הישוב ואשר גם בהם כתב בעצמו מאמרים מרובים על העבר ועל ההוה של הארץ; הוא ערך הוצאה חדשה של ספר “כפתור ופרח” בצורה נוחה לשמוש ובתוספת הערות וציונים מרובים; הוציא לאור מחדש את “תבואות הארץ” של ר”י שוַוארץ; בשני כרכי “המעמר” אסף את כל המאמרים שנתפרסמו במחקר ארץ ישראל בעברית במאה התשע עשרה (תק“ע–תר”ע), ובכרך השלישי ניסה בפעם הראשונה לאסוף ולהוציא לאור את התעודות לתולדות הישוב מימי גאוני ארץ ישראל ועד שפ"ג (כרך זה יצא לאור אחרי מותו של המאסף). פעולתו הכבירה ביותר היתה צריכה להיות הוצאת “תלמוד ירושלמי” על פי הדפוס הראשון ועל פי כתבי־היד, שהיה יכול להשיגם בשעתו, עם פירוש חדש, שיעיר גם על הענינים החשובים לחקירת הארץ. אבל את פעולתו זו, לא זכה להשלים, ורק חלק של מסכתות סדר זרעים (מברכות עד מסכת שביעית) נדפסו בהדור רב והוצאו לאור על ידו.

איך הגיע האיש הזה – שהיה יליד קאוונא, אלא שכבר בא בילדותו לארץ – לידי פעולה גדולה ומקיפה כזאת בחקירת הארץ בלי עזרה מבחוץ, בלי דחיפה מדעית מאיזה צד שהוא? – באמת, כמעט פלא הדבר. מתוך דברי אחד מידידיו בירושלים, שכתב דברי אזכרה אחרי מותו של המנוח, יודעים אנו את הדברים, שלונץ השמיע פעם באזניו: הוא לא היה יכול לסבול את “הבושה”, שחקירת ארץ ישראל תהי מסורה מכל וכל בידי מלומדים זרים. בשעה שפנה הוא למקצוע זה, היה הוא כמעט היהודי היחידי, שעסק בדברים אלה.

מאז נשתנה המצב לטוב, וחלק חשוב יש בשינוי זה ללונץ עצמו. אחדים מאלה שהשתתפו ב“ירושלים” שלו, פעלו בעצמם גם כן בשדה חקירה זו. בראשם יש להזכיר את ר“י זאב הורוויץ, מחבר ספר “ארץ ישראל ושכנותיה” בצורת אנציקלופידיה גדולה ומקיפה, שהיתה צריכה לכלול את כל שמות המקומות בארץ ישראל העתיקה, זיהויים וכתיבת קורותיהם על יסוד כל המקורות. המחבר היה מורה ב”תלמוד תורה" ירושלמי וחַי חיי דוחק ובעיקר סבל מאד בימי המלחמה העולמית והקריב את מיטב כוחותיו הצעירים על מזבח חקירת ארצנו בספרו הנזכר, אשר רק כרכו הראשון יצא לאור, והוא מכיל את השמות (להוציא את “ירושלים”, אשר לה הקדיש ספר מיוחד, שנשאר בכתובים), וגם כרך זה נדפס בוינה (תרפ"ג) רק לאחר פטירת המחבר, שפתיל חייו נקטע ללא־עתו. – בן דורו של לונץ היה אליהו סַפיר שערך בספרו “הארץ” (יפו ה' תרע"א) את החומר הטופוגראפי לידיעת הארץ בצורה לֶכּסיקוגראפית בעמודות-עמודות המכילות את השמות העתיקים והערביים, את “ערך המקום וקורותיו”, מראה-מקומות והערות.

עיקר השפעתו של לונץ ניכרת באותן הפעולות שנעשו שנים אחדות אחרי מותו, כשהחלה ארץ ישראל להבנות כ“בית הלאומי” לעם ישראל. בכסלו של שנת תר“פ נוסדה מחדש (כי היסוד הראשון היה עוד בשנת תרמ"ב – לפני המלחמה) “החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה”, ששמה לה למטרה ארבעה תפקידים אלה: א) הוצאת קובץ מדעי; ב) יעוד מָכון עברי לחקירת א”י; ג) הרצאות פומביות; ד) עריכת חפירות מחקריות לשם גלוי עתיקותיה של הארץ. לא בכל התפקידים האלה פעלה החברה במידה שווה במשך שבע־עשרה שנות קיומה. היא פירסמה קובצים אחדים (ביניהם אחד שהוקדש לזכרו של לונץ: בשם “ירושלם”, כשם שקרא הוא את ספרי השנה שלו); היא מפרסמת כיום את ה“ידיעות” ארבע פעמים בשנה, אשר בהן מודפסים מאמרים לא־ארוכים ביותר בחקירות טופוגראפיות וארכיאולוגיות ובמקצת גם בתולדות הישוב; היא מוציאה לאור את “הספריה לידיעת ארץ־ישראל”. את המכון העברי לחקירת ארץ ישראל לא יכלה החברה ליסד, גם לא היה צורך לעשות זאת, כי בינתים (בשנת תרפ"ה) קבלה עליה האוניברסיטה העברית בירושלים את התפקיד, ליסד מחלקות שונות בחקירת הארץ. אחת מוקדשת ל“ידיעת ארץ ישראל”, אחרת למחקר הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. למחקר טבע הארץ מוקדשים כמה מכונים באוניברסיטה העברית. – שורות של הרצאות פומביות נערכות על ידי החברה העברית הנ"ל בעיקר בירושלים, בתל־אביב ובחיפה, לרוב על נושאים המרוכזים מסביב לענין אחד היסטורי־ארכיאולוגי. חפירות ארכיאולוגיות סוּדרו על ידי החברה בנקודות שונות, בארץ (טבריה, ירושלים) ברובן באמת־מידה לא גדולה מפני האמצעים, המעטים שעמדו ושעומדים לרשותה. בשעת כתיבת דברים אלה עובדים באי-כח החברה בגלוי בית הקברות מימי חכמי המשנה והתלמוד, שבבית שערים (שֵיך־אַבְרֵיק) בקרבת חיפה. יש לקוות, שתוצאות חפירות אלה תפיצנה אור חדש על התקופה ההיא בארץ ועל יחסי הגולה אליה.

בשנת תרפ"ה נוסדה חברה עברית מיוחדת “להיסטוריה ואתנוגרפיה” בירושלים, אשר הוציאה לאור ששה כרכים של ספר-השנה “ציון” (תרפ“ו–תרצ”ה), וזמן קצר גם “ידיעות” קצרות, וכעת מפרסמת היא את “ציון” בצורת “רבעון לחקר תולדות ישראל” (משנת תרצ"ו). ספרים אלה מכילים לרוב מאמרים ותעודות לתולדות עם ישראל ולתולדות הישוב בארצנו, אבל הם משתדלים להיות בימה לחקר תולדות ישראל בכלל ובארצות המזרח בפרט.

תכנית גדולה יש לחברה הזאת בהוצאת “ספר הישוב” שיכיל את כל המקורות בצורת תעודות לתולדות הישוב היהודי בארץ מימי חרבן בית שני ועד המאות האחרונות, שהיא יחד עם “ספר הציונות”, יבססו את זכותו ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל באופן מדעי.

עוד לפני הקמת האוניברסיטה העברית יסדו הכנסיות הנוצריות מוסדות מדעיים לחקירת הארץ בירושלים. בה קיימים: בית הספר לחקירת הארץ של הדומיניקאנים הצרפתיים (משנת 1890), המוציא לאור את רבעונו המצוין Révue biblique. – משנת 1902 עבד בלי הפסקה המוסד הגרמני האֶיוַונגלי למדע הקדמוניות של ארץ ישראל תחת הנהלתו של ג. דַלְמַן (Dalman) והוציא לאור (ומוציא לאור אף כעת, אף שעובדיו ממשיכים את העבודה רק לסירוגין בארץ) את ספר השנה Palästina Jahrbuch (PJB).

“בתי הספר האמריקנים לחקירת המזרח” פתחו להם סניף גם בירושלים, וגם הוא מפרסם בספרי השנה של The Annual of the American School of Oriental Research וב“ידיעותיו” Bulletin (ובר"ת BASOR) מחקרים ודינים וחשבונות על פעולותיו בארץ בפרט ובמזרח הקרוב בכלל. הרוח החיה בבית הספר הזה ובפרסומיו הוא אוֹלְבְּרַייט (W.F. Albright), שעל שיטתו החדשה בחקירת הארץ עוד נדבר להלן. במקום זה יש להזכיר שעל ידי T. Clay, ואחרי פטירתו על ידי Albright, נוסדה ונתבססה גם החברה המזרחית הארצישראלית ה“בין-לאומית” (Palestine Oriental Society), המסדרת הרצאות פומביות בירושלים והמוציאה לאור את רבעונה, שבו נדפסים מאמרים באנגלית בצרפתית ובגרמנית (משנת 1921) בשם The Journal of the Palestine Oriental Society. גם לכנסיה הקתולית יש מוסד “בין לאומי” בירושלים, הנתמך בידי האפיפיור, הוא הוא Institut biblique pontifical. גם מוסד זה מעסיק כמה חוקרים בעיקר בחקירות ארכיאולוגיות פרֵי-היסטוריות ומפרסם את תוצאות עבודותיהם ברבעון הנקרא Biblica.⁴⁸

 

4. שיטות חדשות בחקירת ארץ ישראל.    🔗

מכאן ואילך נצטמצם בעיקר בתיאור השיטות החדשות במחקר הארצישראלי ונזכיר רק שמות החוקרים והנוסעים, אשר התוו דרכים חדשות בענף חשוב זה של חקירת הקדמוניות, של מדע המקרא ושל תולדות הארץ והתישבותה.

באמצע המאה הקודמת התחילו החוקרים לחפור ולגלות את שרידי המדינות והתרבויות הגדולות בבבל ובמצרים. בעקב התגליות המרובות שנחשפו שם, חל שינוי יסודי במדע המזרח בכלל ובהיסטוריה של שתי המדינות הגדולות שנזכרו בפרט. כמה מתעודות העבר הקדום הראו בעליל על היחסים האמיצים המדיניים והמסחריים שבין מצרים ובבל ואשור – מזה, וארץ ישראל – מזה וגם המציאו מקורות חדשים לידיעת ארץ ישראל העתיקה ואף לידיעת הארץ בתקופה, שקדמה הרבה לכבושי בני ישראל. מובן איפוא, שהאֶגיפטולוגים והאשורולוגים מבין חוקרי ארץ ישראל השתדלו לדלות את תוכן התעודות ההן לידיעת ארץ ישראל ולידיעת התנ“ך ויצרו את שיטת ההשוואה של המקורות השונים הנזכרים. בראש החוקרים, יוצרי השיטה הזאת ועובדיה יש לקרא בשם את A. Alt ואת F.W. Albright, המשתדלים להבהיר את התקופות הקדומות ביותר וכמו כן את תקופות הבית הראשון לאור התגליות הנזכרות. ספר כולל ומסכם את תוצאות החפירות ביחסיהן אל כתבי הקדש נכתב לפני זמן לא רב בידי Albright⁴⁹. מותר לומר בדרך כלל, שהתגליות מאשרות את נכונות המסורת העברית שבתנ”ך הן בנוגע לתקופת האבות והן בנוגע למהלך ההיסטורי בסוף ימי בית ראשון.

החפירות המרובות בארצות השכנות ובמקצת גם בארץ גופה הראו עוד, שלא בכל מקום שנמצא השם העתיק, יש לחפש גם את הנקודה הישובית העתיקה, אלא יש, והשם הָעבר ממקום למקום, בעוד שאת עצם הנקודה המיושבת מסמן “התל”, שנצטבר משך אלפי שנים כמצבה ענקית מעל העיר החרבה. ובזה התחילה שיטת בדיקת התלים. בשנת 1890 בא שינוי מהפכני בארץ ישראל בשיטת-החפירות הזאת, כשהחל לחפור בה המלומד האנגלי Flinders Petrie, שהעלה מתוך חפירותיו במצרים את העיקרון, שיש לקבוע את תאריכי הישובים בעזרת צורת כלי החרס⁵⁰ השלמים ושבריהם המרובים, הנמצאים בכל מקום ומקום. שברים אלה, שהם ממינים שונים, נותנים בידי החוקר את המפתח לקביעת זמן השכבות השונות המתגלות בשעת החפירות. היום הולכים כל חוקרי הטופוגראפיה התנ"כית והתקופה שקדמה לימי המקרא בשיטה זו. יש אמנם, שהחוקרים מפריזים בשיטה זו וחושבים לקבוע בדיוק נמרץ את זמנו ואת קורותיו של כל תל ותל לא לבד על פי חפירות, אלא אף על יסוד בדיקת החרסים המפוזרים על פני הקרקע. נגד ההפרזה שבשיטה זו הטיחו דברים כמה חוקרים חשובים.

עוד טרם הוחל בשיטה הארכיאולוגית הנזכרת, פנו מלומדים אחדים לחקירת חיי שבטי ערב שעל גבולות הארץ ולחקירת מנהגי תושבי הארץ הערבים, בכדי ללמוד מדרכי חייהם פרטים לבירור חיי עם ישראל בתקופת המקרא ובימי בית שני, ובזה הניחו יסוד לשיטה האתנוגראפית המַשְוָוה בחקירת ארץ ישראל. יש לקרא בשם בענין זה את הנוסע-החוקר הצֶ’כי מוּסִיל (Musil) ⁵¹שכתב ספרים גדולים על הנגב על אדום ועל מואב, ושמחקריו שמשו יסוד גם לכותב השורות האלה לבירור השאלות הכרוכות בפרקי היחס שבספר דברי הימים. – דַלְמַן, הנזכר כבר למעלה, פנה, חוץ מחקירות בטופוגראפיה, גם לחקר חיי האכרים (הפלאחים) שבארץ, בכדי לברר ע“י כך את תוכנם של כמה מפרקי התנ”ך וענינים שבתלמוד. שם ספרו הגדול בן ארבעת הכרכים Arbeit und Sitte in Palästina. – בדיקת שרידי בניניהם של הרומאים בגבולות הארץ, בעיקר במזרח עבר הירדן, שנעשתה ע"י החוקרים הגרמנים בְרונוֹב (Brünnow) ודוֹמָשֶבְסְקִי (Domaszewski) ובנגב בידי אַלְטְ (Alt), הפיצה אור על מהלך קו-ההגנה (limes) של הרומאים, ועל ידי כך עזרה לבירור כמה שאלות טופוגראפיות.

הנקודה המרכזית בחקירת ארץ ישראל (חוץ מבשיטה האֶתנוגראפית) היא קביעת מקומות הישוביים העתיקים. אבל בעוד שבמאות, ואף בעשרות השנים הקודמות נצטמצמה החקירה בקביעת הנקודה היחידה –, הנה מצאה החקירה החדשה, שאין להסתפק בקביעת הנקודה עצמה, אלא יש להעמידה בתוך מסגרת רחבה יותר: בתוך מסגרת הסביבה אשר בה היא נמצאת, ועל כן יש לבדוק לא לבד את קורות המקומות הבודדים אלא את המסבות אשר עברו על סביבותיהם בתמורות הזמנים המרובות. לדוגמא: ספר יהושע י"ב מודיע על שלשים ואחד מלכים בארץ כנען; התעודות המצריות אישרו את ההודעה הזאת בכללה. השאלה היא איפוא, האם אפשר לקבוע גם את גבולות המלכויות הקטנות ההן אם לא מתוך התעודות הספרותיות או הארכיאולוגיות המדברות עליהן באופן ישר, אולי מתוך תעודות דומות להן מזמנים מאוחרים יותר, למשל מתוך חלוקת ארץ ישראל בימי שלמה, שהשתמש – בשעה שבא לקבוע חלוקה חדשה למלכותו, במסורות עתיקות בענין מחוזות הארץ? – או דוגמא אחרת מתקופה מאוחרה יותר: הרומאים קבעו בארץ יהודה 11 פלכים שנקראו “טופַּארכיות”. האם היתה חלוקה זו רומאית-מקורית, או שמא שמשה יסוד לה חלוקה יהודית, שקדמה לה ושצמחה על קרקע דרישה לאומית-דתית מיוחדת, שהיא תלויה בקורות התישבותה של הארץ? – שיטה זו שקוראים לה “שיטת חקירת ההתישבות”⁵² (“Siedlungsgeschichte") נוטלת היום מקום בראש בחקירותיהם של כמה מלומדים לא־יהודים ויהודים הן בתולדות תקופות הקדומות, הן בקורות תקופות בית שני ובפרק הזמן שלאחרי חרבנו.

ומכיון, שעם ישראל לא עזב מעולם את ארץ מולדתו, שהיא גם ארץ עתידו, אי-אפשר לחוקר ארץ ישראל מבני עמנו לצמצם את חקירותיו, כמעשה חוקרי אומות העולם ולהציג להן גבול עם חרבן בית שני, אלא שוֹמה עליו, להרחיב את החקירה גם בדורות התקופה העתיקה, גם בהמשך ימי הביניים והתקופה החדשה ולעקוב אחרי כל רשמי הישוב היהודי בארצו, כדי לדעת את תולדות הישוב בארץ, ואף לחקות אחרי יחסי תפוצות ישראל אל ארץ ישראל בכל הזמנים⁵³. – אבל הכנסת חקירת יחסי הגולה במסגרת חקירת הארץ עדיין לא התלבנה כל צרכה, ודַי לנו בזה, לרמוז עליה במלים קצרות אלו.

 

על מפות אחדות של ארץ ישראל    🔗

1. כבר הרומיים מצאו לנחוץ, לקבוע על גבי “הלוח” את הנקודות ואת הדרכים החשובות ביותר בארץ ולסמן את המרחקים שבין נקודה לנקודה – דבר שתועלתו מרובה בשביל הנוסעים ובעיקר בשביל תנועות הצבא. לוח כזה נשאר בידינו באותה המפה שקוראים לה Tabula Peutingeriana (על שם הספריה, ששם נשתמרה המפה ההיא זמן מרובה) ושיצאה לאור בוויניציאה בשנת 1591. מאז נדפסה פעמים אחדות, באחרונה על ידי Miller, Die Weltkarte des Castorius, gennant die Peutingersche Tafel (1888). בנוגע לסוריה וארץ ישראל באים בחשבון הלוחות מספר י-יא. בין התמונות שבסוף ספרנו הקטן הזה (לוח א') תמצא תמונתו של החלק הארצישראלי על פי ההדפסה שבספרו של Reland (לעמוד 422; בהוצאת נירנברג, 312). הציור הזה לא מזמן הרומיים הוא, וכמו שב“לוח” ההוא בכלל לא עצם המפה העתיקה נמצאת, אלא היא נערכה על כל פנים על פי רשימות עתיקות מתקופת שלטון הרומיים בארץ. רואים, שעיקר המפה הוא ציור של כווּני הדרכים לרוב על ידי קוים ישרים, על יד הדרכים צויירו הערים באופן פרימיטיבי מאד (שני מגדלים קטנים) ולמעלה מקוי הדרכים נרשמו המרחקים על פי מספר המילין. ספר יסודי על המפה הזאת הוא של Elter. Itinerarstudien (Bonn, 1908); Thomsen, Pal.- ע' Literatur II Nr. 1920. על החלק הדרומי – הדרך ממֶמפיס עד רפיח ע' ZDPV 1927, 76; 1928, 266 במפה המצורפת לספרנו זה, הנקודה הדרומית-מערבית היא Rhinocorura (נחל מצרים) שעל שפת הים. דרך חוף־הים מצויירת ומסומנת עד Sydone (צידון).

2. המפה העתיקה ביותר שהגיעה לידינו – לפחות בחלקה ובצורתה העיקרית – היא המפה ממידבא שבעבר הירדן. היא נמצאה ברצפת אחת הכנסיות הנוצריות של העיר ההיא, המפורסמת בהמון הפסיפסים הנמצאים בה. המפה הזאת בפסיפס נוצרה, כפי הנראה, בסוף המאה הששית או בתחלת המאה השביעית. היא קובעת המון שמות של ערים ושל סביבות מגבול מצרים בדרום ועד גבולה הצפוני של ארץ ישראל הן במזרח הירדן והן במערבו יחד עם ציורי הנקודות, הימים והנהרות ועם כתובות מפורטות, הלקוחות בחלקן הגדול מהאונומסטיקון. יפות מאד הן תמונות ירושלים, של הירדן ושל ים המלח. בירדן רואים גם את הדגים ועל גבי גדותיו את הגשר המקשר את שני חלקי הארץ, בים המלח צויירו האניות העוברות בתוך מימיו. לרגלי תקוני הרצפה נתקלקל ונהרס חלק חשוב של המפה ומהגליל נשארו רק שתי נקודות קטנות עם כתובותיהן (שאינן נראות במפה שסופחה לספרנו זה לוח ה') והן:

א. ΑΓΒΑΡ (כפי הנראה עכברה), ב….ΖΑ….   ΚΗϹ…., שיש להשלימה: ΖΑ[βουλων παραλιος] [κατοι]ΚΗϹ[ει] כלומר “זבולון לחוף ימים ישכן” (בראשית מ“ט י”ג).

ב. המפה החשובה והמעניינת הזאת גם מפאת ערכה לידיעת הארץ, גם מפאת ערכה האמנותי הוצאה לאור בצבעי המקור ע“י Palmer (בהוצאת החברה הגרמנית הארצישראלית) ובמדה מוקטנת בספרו של A. Jacoby, Das geographische Mosaik von Madaba (Leipzig 1905), ובמדה עוד יותר מוקטנה בספרו של C.M. Kaufmann, Handbuch der christlichen Archäologie (1922), 57. תשומת לב מיוחדה הוקדשה לתמונת ירושלים, שהוצאה לאור במיוחד ע”י Thomsen כנספח למאמרו המפורט Das Stadtbild Jerusalems auf der Mosaikkarte von Madeba: ZDPV 1929, 149–174, 192–219; Tafel 6. – התמונה שאנו נותנים בספרנו זה (לוח ד') לקוחה מספרו של ב. מייזלר (ע' למעלה, עמ' 110) לוח ז' 2, והיא מראה לא לבד את ירושלים עם הכתובת ἡ ἁγία πόλις Ἰεροσω[λήμ]

(“העיר הקדושה ירושלים”) ועוד כתובות קצרות עליה (“בנחלת [יהודה]”; “חקל דמא”) אלא גם את תמונתה של “בית לחם”; “אפרתה”; “רמה” עם הפסוק: “קול ברמה נשמע” (ירמיה ל“א, י”ד – כלומר את מקום קבורת רחל.

אין ספק שכבר לפני הכנת המפה במידבא צויירו מפות ארץ ישראל על גבי גויל או נייר, שהרי הכנת מפה בפסיפס דורשת אמנות מיוחדת, ויש לחשוב, שהאומן עשה את עבודתו על פי דוגמה שהיתה מונחת לפניו, ושאולי הוא בעצמו ציירה. על פרטים אי אפשר לנו להתעכב פה ועל הקורא לבדוק את הדברים בספרים שהוזכרו למעלה.

3. על המפה שצייר רש“י לגטין ז' ע”ב כבר דברנו למעלה (עמוד 45). כאן נזכור עוד את מפת בעלי התוספות לבכורות נ“ה ע”א בנוגע לנחלות השבטים יהודה, בנימין, יוסף; הירדן וים המלח. – עלינו להודות, שלא היו לרבותינו בעלי התוספות ידיעות ברורות על שטחה של א“י. דבר זה רואים מהתוספות ב”מ כ“ח ע”א, ד“ה: חמשה עשר יום, ששם הם כותבים: “…א”י היא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה ומהלך אדם עשר פרסאות ביום (פסחים צ“ג ע”ב), הוי ארבעים יום באורך, וירושלים מן הירדן, שהוא תחום א”י, מהלך יום אחד (ביצה ה', ע"א), – נשאר מצד אחד שלשים ותשעה ימים“. הם שואבים איפוא את ידיעותיהם אך ורק מהדברים שנאמרו בתלמוד ואינם מבדילים בין דברי אגדה להלכה. תירוצם הסופי גם כן מעניין להכרת השקפותיהם: “וי”ל דעם כרמים ויערים היה ארבע מאות פרסה, אבל מישוב לא היה כל כך”.

4. אי אפשר להציג פה את רשימת המפות העתיקות והחדשות (כזאת ימצא הקורא בספרו הגדול של Röhricht, Bibliotheca geographica Palaestinae (Berlin, 1890) ובביבליוגראפיה המפורטת של Thomsen. – נזכיר פה רק את המפה שצויירה על פי הוראת ר' אליה מווילנא (הגר"א) ועל פי פירושו לספר יהושע (בשנת תק"ן). הצייר השתדל להכניס לתוך המפה את שמות ההרים, הנחלים והערים (בכל זאת חסר למשל הכרמל!), גם את גבולות השבטים צייר, ברובם בקוים ישרים, ועל יד כל עיר ועיר צייר גם את תבנית בנייניה – על פי כח דמיונו. עי' על המפה ההיא מאמרו של דוד מגיד: “הדואר” (ניו־יורק) תרפ“ח, גליון ל”ז, עמוד 90–589.

החלק הארצישראלי בלוח הפויטינגרי

הדריאנוס רֶלנד בשנת חייו הל"ו

ר' יהוסף שווארץ

חלק של המפה ממידבא

מפת מידבא