ידוע “שאם יש בשטר מחקים או תלויות או תיבות שעבר עליהם הקולמוס צריך לקיים קודם והכל שריר וקיים” (חושן משפט, סימן מד, סעיף ה). ומתעוררת השאלה, אם נמצא איזה לקוי בנוסח הקיום עצמו, היש תקוה להשטר על ידי הוספת קיום חדש על הקיום הראשון, או לא. הפוסקים לא טיפלו בשאלה זו, כי דבר שאינו מצוי שיטעה הסופר בעת כתיבת הקיום. אך מצאתי בנחלת שבעה (סימן ג, אות כג) שכתב: “ואם טעה הסופר בדברים המקוימים עצמם יהיה מה שיהיה אין לו תקנה כלל, וסימנך אין נותנין מלא על גבי מלא, כך מצאתי”.

הסימן “אין נותנין מלא על גבי מלא”, מקורו כנראה בפתגם מפורסם, אף שאינו ידוע לנו ממקור ספרותי אחר, אבל כוונת הפתגם לפי הנוסח שלפנינו בנחלת שבעה אינו ברור, והתאמתו להעניין שהנחלת שבעה מטפל בו אינו עולה יפה, לכן יש לשער שיש כאן טעות מעתיק וכך צריך לומר: “וסימנך אין נותנין מלח על גבי מלח”, מקור הפתגם הוא בשאלת רבי יהושע בן חנניא מסבי דבי אתונא: “מילחא כי סריא, במאי מלחי לה” (בכורות ח, ב)¹. וכוונת הנחלה שבעה, כשם שאין מליחה אחר מליחה כך אין קיום אחרי קיום. אך סגנון הפתגם אף המתוקן מראה שאין זה פתגם עברי מקורי, אלא תרגום משפה מדוברת אחרת. בתור נוסח עברי להפתגם הנני מציע: “אין מולחין את המלח”.