¹

רשימה שאדם רושם בה דברים שונים לזכרון היתה נקראת בפי הקדמונים “שימוש”. וב"שימוש" יש שאדם רושם לזכרון גם דברים הנוגעים לאנשים אחרים ובשעת הצורך הוא מעיד בבית־דין על יסוד הרשום בשימוש שלו. בהתאם לנוהג זה פירש הרי"ף את המאמר התלמודי: “כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים” (כתובות כ, א), ש"אינו שטר שביד המלווה, אלא כגון ספר או שימוש שיש לו לאדם בתוך ביתו לכתוב בו זכרונותיו".

וכן קראו “שימוש בית דין” או “שטר שימוש” לרשימת הטענות של בעלי הדין שבית־הדין רושם לזכרון. “שימוש בית דין” במובן של רשימת הטענות של שני הצדדים, הננו מוצאים אצל רב שרירא גאון בתשובתו שב"שערי צדק" (שער שביעי, סי' לה). ובנו רב האיי גאון בשירו “שערי דיני ממונות” כותב:

שטר שמוש למשמרת יחוקק

דבר נתבע ותובע יזוקק

(סיני, כרך ב, עמ' תרנז)².

ובתשובת רב האיי גאון שנדפסה בסוף “אגרת רש”ג" (מהדורת ב"ג, עמ' 64) הוא כותב: “ועינו (צריך לומר: ועשו) ביניהן שמוש וכן כתוב ביה”, הרי שקרא “שימוש” לכתב הסכם בין שני צדדים.

ובשם “שימוש בית דין” השתמשו הר"ח והרי"ף כדי לפרש “שטרי טענתא” שבא בתלמוד (בבא מציעא כ, א) כתרגום ל"שטרי ברורין" שבמשנה שם. ופירוש זה נמצא גם בערוך (ערך בר) ובספר השטרות לר"י הברצלוני (שטר יח).

ומעניין, שמן המגיה פירוש ר"ח בש"ס דפוס ווילנה נעלם כל העניין של “שימוש בית דין” והעיר שבמקום “שימוש ב”ד" צריך לומר: “מעשה ב”ד". וכבר העיר בצדק הר"י הלוי ב"הדביר", שאי־אפשר שהר"ח יפרש שטרי ברורין = שטרי טענתא – מעשה ב"ד, כיון שבמשנה נזכרו שטרי בירורין ומעשה בית דין כשני עניינים נפרדים.

גם בספרות ארץ ישראל הננו מוצאים שהשתמשו במונח זה. במכתב שפירסם יעקב מן מכתבי־יד הגניזה בספרו היהודים במצרים ובארץ־ישראל (חלק ב, עמ' 231) כתוב: “וכמוגע מכתבו באימות³ נוסח השמוש ואחרי הנתבע שגרתי ונתע[צם לפנ]י⁴ עם המורשה והודה במדינה⁵ ונתברר הדבר בעדים ליטול ההודה (= ההודאה)”.

יש סוג של נוסחי שטרות הנקראים “שטר שימוש בין דין”. בין “שטרי דבי דינא דבבבא דמתיבתא” שפירסם אפטוביצר ב־JQR לשנת 1913, נמצא שטר כזה. תוכן השטר: הנתבע בא לבית דין לזמן הקבוע, אך התובע לא בא, ובית הדין נתן לנתבע תעודה, שאין רשות לתובע במשך שלושים יום להטריד את הנתבע לדין.

נוסח השטר נתפרסם שנית על ידי גולאק באוצר השטרות (עמ' 305). הרי"ף בתשובתו הערבית, שנדפסה בתשובת הגאונים הרכבי (עמ' 62) ותרגומה העברי (שם, עמ' 291) מטפל בשאלה של מי שמת ואין לו יורשים והוא אומר שיכתבו העזבון “בשימוש בית דין ושימוש הקהלה” (בערבית “ושימוש אלגמאעה”) ויניחו העזבון ביד נאמן עד שיבואו יורשים, או עד שיבוא אליהו⁶.

ר"י הברצלוני בספר השטרות, הקדיש פרק מיוחד ל"שטר שימוש" (שטר נח) והוא כותב: “הוא שטר שכותבין בית דין במה שדנו ובמה שעשו שיהיה מונח אותו שטר השמוש ביד נאמן, ואתה מוצא שטר שימוש זה על דרכים הרבה, כפי מה שיצטרך לבית דין לעשותו עושין אותו”, ובסוף הפרק הוא כותב: “ולפי שהוא שטר שימוש נוהג על דרכים הרבה, כפי מה שיזדמן לבית דין דבר לכתוב בו, לכך לא כתבנו נוסח שטר שימוש מפני שהוא מתהפך לכמה לשונות לפי הצורך”.

בכל זאת נמצא בסוף הפרק נוסח קצר לשטר שימוש, הכולל גם שינויים קלים למקרים שונים. גם שטר שימוש זה נדפס שנית ב"אוצר השטרות" לגולאק (עמ' 305).

שטרי שימוש המרומזים בנוסח הברצלוני הם:

א. אם הדין נדחה לרגל אונס או מחלה.

ב. כשהגיע זמן תפילה והפסיקו הדיון ובינתים ברח הנתבע.

ג. כשבית הדין ראה צורך לעיין בדין ודחה הדין.

בתוך הפרק הוא מזכיר שטר שימוש כשכותבים שטר חדש למי שנאבד שטרו ובעניין זה האריך בשטר י"ח שהוא “שטרא דמירכסא”.

גם בעל ספר העיטור קבע ערך “שימוש” בספרו (דפוס ווארשה, דף מט), והוא מזכיר:

א. “שטר שעושין ב”ד כגון שכותבין על האפוטרופוס סך עזבון הנפטר ונותנין ביד נאמן".

ב. “אם ישבו ב”ד והוצרך לאחר הדבר מפני עיון הדין וזולתן".

וגם בעל העיטור נותן נוסח קצר לשטר שימוש לדחיית הדין. ובנוגע לשטר שימוש לאפוטרופוס, הוא דן בערך אפוטרופוס (שם דף עה) והוא מביא דברי הראב"ד, ש"כותבין ב' שטרות אחד לאפוטרופוס ואחד קרובים אות באות והוא נקרא שטר שימוש".

דברי בעל העיטור בשם הראב"ד, מובאים באותו הלשון בכמה ראשונים וגם בשו"ת הר"ן (סי' ט) מובאים הדברים אבל בשינוי: במקום “שטר שימוש” נמצא בר"ן “שטר משמוש”. וקשה לתלות השינוי בטעות מעתיק, כי גם בנוסח השאלה כתוב: “עוד שאלת האפטרופא שנתמנה בצוואת המת אם צריך לעשות שטר משמוש הנקרא בלשון המדינה אווינטריא”ו בנכסי המת". ונוסח “שטר משמוש” לא ידוע לי ממקום אחר.

בדו"ח הכנסות והוצאות שמסר העסקן הירושלמי ר' אברהם שלמה זלמן צורף, שטיפל בגאולת חצר חורבת ר' יהודה החסיד ובבנינה, לר' משה מונטיפיורי (פורסם ע"י מונטיפיורי בשנת 1843 ובלוח ירושלים תש"י (עמ' קפא) ע"י ד. נ. ברינקר) מדגיש צורף שהחשבון הוא “דרך כלל מתוך פנקס המשמש”. בעל “לוח ירושלים” פירשו “הגבאי” ואין פירושו מתקבל על הלב. לדעתי, הכוונה לפנקס הגדול והיסודי, ששם נרשמו כל ההכנסות וההוצאות לפרטיהם ועל יסוד פנקס זה מסר בקיצור “חשבון כללי”.

יש לציין, שגם רשימה של הלכות קראו לפעמים בשם “שימוש”⁷. הלכות קצובות, מהדורת מרגליות (עמ' 147), הננו מוצאים “שימוש תפילין ועשייתן”, ואם נשים לב לשינויי נוסחאות שרשם מרגליות, נמצא שבכמה נוסחאות מהלכות קצובות, נמצא השם שימוש גם בהלכות אחרות: בהלכות גיטין (עמ' 108), בהלכות סידור מזוזה ותיקונה (עמ' 154, השווה שם בהערות).

בהלכות קצובות, מהד' הנ"ל, פרק גדול בשם “שימוש בית דין”, אך עזריאל הילדסהימר ב"מבוא לספר הלכות קצובות" (סיני, כרך יג, עמ' רעז) מערער על כתובת זו. והנה מלבד “שימוש תפילין ועשייתן” שבהלכות קצובות נמצא גם הלכות תפילין בשם “שמושא רבה” (או “רבא”), הנזכר בכמה ראשונים, ונדפס בסוף הוספות הרא"ש להלכות קטנות של הרי"ף הנספחות למסכת שבועות וכן בסוף הלכות קטנות להרא"ש הנספחות למסכת מנחות⁸. ויש שם השגות בשם ר"י הברצלוני והרא"ש בעצמו. ובשו"ת הרמ"ע (סי' קז) משתדל לחזק דבריו.

שמושא רבה על הלכות תפילין נזכר בדברי הראשונים גם בשם “שמושא רבה דגאונים” (אשכול, מהדורת אלבעק, עמ' 225), אבל מצאתי במחזור ויטרי (עמ' 234) שנזכר “שימושא רבה דגאונים” בעניין קריאת ויחל בתענית וברור שזה ספר אחר⁹.

נמצא גם “שמושא רבא וזוטא” בעניין היכלות שמובא בספרי קבלה שונים ונדפס על ידי ילינק בבית המדרש ושנית על־ידי אינזשטיין באוצר מדרשים בערכו.

יש לפקפק אם להכניס לרשימה זו הספרים “שמוש תורה” ו"שמוש תהלים", שכוונת שמותיהם היא, כיצד להשתמש בפסוקים לסגולות שונות.