נולד ט“ו באב תרס”ה – 20 באוגוסט 1905
נפטר י“ז בסיון תשט”ו – 7 ביוני 1955
עם האם, האח והאחות, 1918
עם חבריו ב“מינוס”, בעיר טבר (כיום קאלינין), 1930
שלמה זלמן (זיאמה) זרחי (זרחין) נולד בט“ו באב תרס”ה, בעיר דווינסק שבלטביה, לאביו יהודה בר' ישראל־מנחם זרחין ולאמו לאה־שפרה לבית מיסולובין, והוא נין ונכד לחסידי חב"ד. אמו היתה מראשוני “חובבי ציון” בדווינסק ומשכה בעט־סופרים; ידעה עברית, רוסית וגרמנית.
בן ארבע וכבר למד ב“חדר”, ובן שש היה כשעבר ללמוד ב“חדר מתוקן”. נער שקדן ושקט – כך זכור הוא אצל חבריו ללימודים. דבריו בנחת נשמעים, וידיעותיו, שהיו לא לפי גילו, הפליאו רבים ממיודעיו, גדולים כקטנים. עוד בלמדו ב“חדר” כתב את שירו הראשון “בעדן ילדים”.
זועות מלחמת־העולם הראשונה לא פסחו על ביתם, ובשנת 1915, משנתקרב הצבא הגרמני לנהר הדווינה, נטלה משפחת זרחין את מקל־הנדודים ועברה לויטבסק. משם נדדו, כעבור שנתים, לעיר יֶלֶץ. בעיר זו נסחפה המשפחה במערבולת ימי המהפכה; באחת ההתפרצויות של הקוזקים לעיר הוצא אביו של שלמה זרחי להורג עם עוד ששים איש, והנער הצעיר, שהיה אז כבן י"ג, חיפש את גויית אביו ההרוג, מצאה, והביאה לקבר ישראל.
ביֶלֶץ ישבה המשפחה עד לשנת 1921. אחיו ואחיותיו נתפסו לקומוניזם, ואילו שלמה השקיע עצמו בכל להט לבו בפעולה בנוער הציוני, ועסק בהפצת הלשון העברית ותרבותה. כדי להקל על אמו החליט לעבור למוסקבה. ואמנם נסתייע הדבר בידו בשנת 1921, והוא נרשם כתלמיד באקדמיה לספרנים ולמרכזי מוזיאונים. משסיים את תקופת לימודיו, עבד בספריה העירונית במוסקבה, נתקרב אל חוג “הבימה” וכל אותו זמן המשיך בפעולתו הציונית כחבר ב“ברית הנוער הסוציאליסטי היהודי” (א.ס.י.פ.). ובשנת 1924, משנאסרו רבים מחברי התנועה, הוסיף והמשיך בפעולתו כחבר מרכז התנועה.
שנה לאחר־מכן נאסר אף הוא. לאחר ישיבה בבית־הסוהר בוטירקי שבמוסקבה נידון לגירוש לסיביר לתקופה של שלוש שנים. בגלותו נקלע לעיר צ’רדין שבאוראל, שם סיים את מועד גירושו. נידון למינוס1 ונצטווה להשתקע בעיר טְבֶר שבאוראל. בקושי רב מצא שם את מחייתו, בתחילה כצייר ומקשט עתוני־קיר ולאחר־מכן, מששמע שזקוקים בתחנה להגנת הצומח לאגרונום מומחה לריסוס, למד מתוך ספרים את המקצוע ונתקבל לעבודה זו. כל תקופת גירושו חזר והגיש בקשות להיתר עלייתו לארץ־ישראל. ומשהגיש בפעם החמישית את בקשתו, נתערבה לטובתו פֶּשקובה (אשתו של מ. גורקי) והוא הורשה לצאת את רוסיה בתנאי שלא יחזור אליה לעולם.
בסוף שנת 1930 יצא מאודיסה והגיע לארץ־ישראל.
כאן עברו על שלמה זרחי חבלי קליטה והשתרשות. לאחר שבילה חדשים אחדים בתל־אביב הוא עבר לירושלים, שם עבד בכבישים ובבנין, למד ב“בצלאל” ושיקע עצמו בפעילות ב“בחרות הסוציאליסטית” וב“הנוער העובד”, במיוחד בקרב בני עדות המזרח. היה מזכיר ארגון “מגן”. בשנת 1933 עבר לתל־אביב והתגורר בה עד 1936. עבד בבית־חרושת למרצפות ביפו, והיה פעיל בקלוב־הפועלים ובועדת התרבות של מועצת פועלי תל־אביב. ושוב נתמסר לפעולה בקרב עדות המזרח ובין בני “הנוער העובד”.
בהשפעתם של מ. בילינסון וב. כצנלסון ז“ל יצא, בסוף 1936, מטעם ההסתדרות, לפעולה ב”החלוץ" ובתנועות־הנוער. זמן קצר שהה בפולין, ולאחר שגורש משם עבר לצ’כוסלובקיה ופעל שם עד סוף 1937, ביחוד בארגון מושבות־קיץ ובהוראת השפה העברית. בנדודיו בקַרפַּטוֹרוּס, בחלק המזרחי של צ’כוסלובקיה, נפגש עם הסופר הנודע איליה אֶרנבורג, ואת השיחה אתו על הציונות תיאר במכתבו לידידו. בצ’כיה עמד בקשר הדוק עם מנהיג הסוציאל־רבולוציונרים הרוסיים ויקטור צ’רנוב, שהתידד אתו עוד בבקורו של צ’רנוב בארץ. בדרכו לארץ סר לדווינסק עיר מולדתו, להתראות עם משפחתו וסבו כתב בשבילו מגילת היוחסין של המשפחה.
בסוף 1937 חזר לארץ. ולאחר שמילא חובו כחבר ה“הגנה” ויצא לעזרת גבעת־עדה המבודדת, שב לפעולה בה עסק לפני צאתו לחוץ־לארץ. כעבור זמן התחיל עובד עבודה זמנית ב“דבר”.
בשנת 1944 נתמנה כתב “דבר” בחיפה ועבר לשם עם משפחתו. נקשר אל העיר בכל נימי נפשו, ופיתוחה ושגשוגה היו לו מקור לשמחה רבה. בנינה של חיפה ונמלה, הפיכתה המודרגת לעיר עברית, העליה שבאה בשעריה וגידול תעשיתה, חיי־הרוח שבה, צביון ציבור פועליה ודמותה המיוחדת לה – כל אלה מילאוהו גאוה רבה והוא ראה בה דוגמה לעיר הנושאת עמה חזון לעתיד. אמנם לא נעלמו ממנו צלליה והוא התריע עליהם.
בחיפה נסתעפה והלכה פעילותו הציבורית. השתתף ב“קול ההגנה” בחיפה; היה בהנהלת הסטודיו לפיסול ולציור של מועצת פועלי חיפה; חבר פעיל בחוג הארכיאולוגי של החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה; ערך את תכנית השידור לימאים; שימש מורה בבית־המדרש למורים ועוד. בשנת 1951 נבחר יושב־ראש אגודת עתונאי חיפה, ושימש בתפקיד זה עד סוף 1952. בשנת 1954 נבחר שוב לתפקיד זה ושימש בו עד יומו האחרון.
במשך כל השנים, מיום בואו ארצה, וביחוד בתקופת היותו בחיפה, היה מרצה על נושאים שונים: פוליטיים, ספרותיים, ידיעת הארץ. הרצה הרבה מטעם מפקדת הצפון של צה"ל ביחידות שונות של הצבא, וכן במשטרה וארגונים שונים של נוער, עולים חדשים וכו'. בשנתים האחרונות לחייו התמסר לנושאים תלמודיים. השתתף וערך בימות־עתונאים בשנים 1950–54 ומצא תמיד זמן להיענות לכל הפונה אליו, אם בענין ציבורי או אישי.
באוגוסט 1952, בחזרו מהרצאה מטעם הקק"ל בראש־הנקרה, נפצע קשה בתאונת־דרכים. במהירות חזר לאיתנו והמשיך בעבודתו ובפעולותיו.
באדר תשט“ו (פברואר 1955) חלה, ובי”ז בסיון תשט"ו הוציא נשמתו.
איש־ציבור, שכל הליכותיו עם הציבור וכל הגיגיו בו ולמענו. מאמין גדול באדם, בו ביקש את ניצוצות הקדושה שנשתקעו, כדי להעלותם ולתקן עולם במלכות שדי.
ת. נ. צ. ב. ה.
קטע ממגילת־היוחסין של משפחת זרחי, שנכתבה בידי אבי־זקנו של שלמה זרחי.
במחנה־קיץ של “החלוץ הצעיר” בקארפאטורוס (צ’כוסלובקיה), 1937
בוועידת הנוער העובד, חיפה 1954
טיול על הכרמל של החוג התל־אביבי לידיעת הארץ, 1950
בחיק המשפחה, 1954
-
איסור לגור בערים הראשיות של רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה ואזורי הספר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.