1918.    🔗

אבי ז"ל, ר' אליהו ארסט, דאג לחינוכם העברי של ילדיו, דור שלישי לילידי מוסקבה, הבירה הרוסית. אותה השנה היה מופיע במוסקבה עתון עברי מצויר לבני־הנעורים. “שתילים” היה שמו של אותו עתון, שיצא לאור בעריכת מ. בן־אליעזר, על־ידי הוצאת הספרים “אמנות” מיסודה של שושנה פרסיץ.

מובן שעתון זה לא נפקד מביתנו. באחד מגליונותיו נדפס שיר. שמו המדויק של השיר אינני זוכר – כמדומני “סתיו”, מכל־מקום הנושא שלו היה – סתיו. הבית הראשון של אותו שיר פתח בשורה:

“דּוֹם הָאִילָן יִתְנוֹעֵעַ”

ונסתיים בשורות –

"יָכוֹף רֹאשׁוֹ יִתְגַּעְגֵּעַ

עַל הַקַּיִץ שֶׁעָבַר"

מחַבר השיר: שלמה זרחין.

לא אדע מדוע כבש כל־כך השיר את לבנו – של אהרן אחי ושלי. מניה־וביה תירגמנו את השיר לרוסית (ואיזה נער עברי ברוסיה של אותן השנים לא ניסה כוחו בכתיבת שירים? ומי נער יודע עברית שלא ניסה להעתיק שירה מ“אהלי שם” ל“יפיפיותו של יפת” ולא הערה שירים משפת עבר לשפת אמא־רוסיה?).

ומי הוא אותו זרחין, מחברו של אותו שיר?

אחי ואני כתבנו מכתב אל הסופר מ. בן־אליעזר, עורך “שתילים”, וביקשנוהו להודיענו מי והיכן הוא אותו זרחין, מחבר השיר העברי על הסתיו. והנה נודע לנו שמתגורר הוא בעיר יֶלֶץ, פלך אוריול.

כתבנו לו כי תירגמנו את שירו, ואף שלחנו לו את התרגום. ובינתים – בנשף הגימנסיה שלנו, הגימנסיה הרוסית של לֶבֶּדיֶב, דיקלמתי את השיר¹ – ברוסית, כמובן – ולרחש קהל הנערים הנוצריים הוספתי בגאוה: תרגום מעברית.

וכך נתקשרה חליפת־מכתבים בינינו – בעברית, כמובן.

והנה נתברר, כי אותו שלמה זרחין אינו אלא נער בן גילנו, וקוראים לו – זיאמה. מכל מכתב שלו נשבה בגרות המהולה בנעורים, נעורי עלם יהודי. עיקר הנושאים של מכתביו – הבעת רגשי אהבתו אל שפתו העברית…

 

1919.    🔗

יום אחד הופיע בביתנו במוסקבה איש יהודי והציג את עצמו: אביו של זיאמה (הוא שלמה) זרחין מיֶלֶץ. הוא בא למוסקבה בעניני עסקיו. אבי הפציר בו באורח כי יטה ללון אצלנו. הוא נעתר לבקשה וכך התאכסן בביתנו ימים אחדים, וקשרי־ידידות נקשרו בין שניהם – בין אבי לבינו.

האיש חזר לעירו, יֶלֶץ, והחלה חליפת־מכתבים בינו לבין אבי – וכמובן, גם היא בעברית.

והתקופה היא תקופת מלחמת־אזרחים ברחבי רוסיה הגדולה. גם בסביבות אוריול פעלו כנופיות של פורעים “לבנים”, והשלטון בערים ובעיירות שבאותה סביבה היה עובר מיד אל יד. החליפות והתמורות בשלטון נתנו מיד אותותיהם בחייהם של יהודי הסביבה המתפרעת – “והשוחט שחט”…

בחליפת־המכתבים בינינו לבין זיאמה חלה הפסקה. עוברים שבועות ואין כל ידיעה ממנו.

והנה, באחד הימים קיבלנו מכתב בכתב־ידו המעוגל והמדויק של זיאמה. המכתב פתח בשורה משירו של ביאליק: “אמי נתאלמנה, בניה נתיתמו”. אביו נרצח בידי פורעים….

 

1921.    🔗

והנה הגיע זיאמה זרחין למוסקבה. נער נמוך־קומה, יפה־פנים, בעל עינים יוקדות ורעמה שחורה מתולתלת. חדשים אחדים התאכסן בביתנו. ימים תמימים לא ראינוהו. היה משוטט בעיר; לומד את בירת רוסיה וכל אשר בה; מבקר בבתי גנזי־עתיקות, במוזיאונים, בתערוכות, בגלריות, בפינות העתיקות של העיר “לבנת־האבן”, בכנסיות עתיקות ובמפעלים החדשים שהקים השלטון הסובייטי, ועל הכל – בספריות הגדולות ובחדרי־הקריאה המרוּוחים; וכמובן – לא פסח על שום מפעל עברי שהיה במוסקבה.

בערבים היינו מבקרים בתיאטראות של מוסקבה – בתיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי ובשלוש הסטודיות שלו, בתיאטרון המהפכני של מאירכולד, באופירה ובבאלט של “התיאטרון הגדול”, בדרמה הקלאסית של “התיאטרון הקטן”, באופירה של זימין, וכמובן – בבית הצנוע של “הבימה”.

ובלילות – היה מדיר שינה מעיניו הגדולות ולא היה נותן תנומה לעפעפיו, והיה בולע ספרים מארונות־הספרים שלנו – ברוסית ובעברית – ומהספריה העברית הגדולה של אבי שיצאו לה מוניטין בקרב בני הקהילה היהודית של מוסקבה.

היה לנו חוג של נוער עברי במוסקבה, בהדרכתו של ש. ז. פוגַצ’וב. חוג זה היה המשך לבית־הספר הסובייטי העמלני ששפת־הלימוד בו היתה עברית (במוסקבה של שנות 1918–1921) בניהולו של ש. ז. פוגצ’וב. בית־ספר זה היה אחד הפלאים של מוסקבה בתקופת “הקומוניזם הצבאי”: במרחק־מה מהקרמלין מתחנכים בני־נעורים עברים בבית־ספר סובייטי עמלני, ושפת־לימודם – עברית! כל מאמציהם של אנשי הייבסקציה – בונדאים לשעבר – לסגור את בית־הספר, נתקלו בעמידתו העיקשת והבלתי־נרתעת של המחנך העברי המתקדם ש. ז. פוגצ’וב.

שלוש שנים נתקיים מפעל עברי זה כבית־ספר סובייטי מוּכּר על־ידי השלטונות, עד שעלה עליו הכורת הייבסקי בשנת 1921, ובית־הספר נסגר.

אך ש. ז. פוגצ’וב לא אמר נואש, והוא הוסיף לחנך את תלמידיו, שבינתים בגרו ונעשו בני־15–17. נוסד חוג (אמנם לא כמפעל רשמי, אלא בתנאי מחתרת־למחצה) בו התחנכו הנערות והנערים לידיעת הספרות העברית, להבנת בעיות הציונות, להבנת נתיבות העם היהודי בתוך הדרכים הסבוכות של עולם גדול ומסוער.

זיאמה הצטרף לחוג זה ונעשה כאחד מאתנו. היה מפליא את כולנו בידיעותיו העמוקות ובהבנתו בתחומים שונים: בספרות עברית, באמנות, בהויות עולם ועם.

אותו חורף 1921 ביקר המשורר ח. נ. ביאליק במוסקבה.

זיאמה היה ממש בולש אחריו – היה מגלה את עקבותיו של המשורר, ובכל מסיבה שהיו עורכים לביאליק (ובאותה תקופה, בתנאי מחתרת או מחתרת־למחצה, היו המסיבות נערכות בבתים פרטיים) היה נוכח גם הנער עטור התלתלים השחורים.

 

1922.    🔗

בסתיו אותה שנה נתקבלתי לאוניברסיטה המוסקבאית, לפקולטה למדעי החברה. ואם כי הייתי מקובל בין חברי כ“ידען” בבעיות חברה, נעזרתי בהכנותי לבחינות־הכניסה בזיאמה זרחין שהיה בקי גם בשטחים אלה.

יום אחד בא אל ביתי בחור צעיר בן גילי, כבן 17, ומסר לידי פתק מאת דן פינס, שהיה חברה של אחותי הבכירה ושימש אז כמזכיר מרכז “החלוץ” בברית־המועצות. באותו פתק היה כתוב (ברוסית): “המוכ”ז אהרן קמנקוביץ, שאר־בשרי, בא למוסקבה ומחפש חברה של יהודים צעירים נבונים. אני רואה לנכון לשלוח אותו אליך"…

אותו בחור, שבא מיֶקַטרינוסלאב למוסקבה, ללמוד באקדמיה לציור, התפרסם אחר־כך כאחד מטובי הציירים בארץ־ישראל – אהרן אבני.

התידדנו. במשך הזמן הכנסתיו לחוג חברי וידידי. אהרן קיבל על עצמו לארגן על־יד הסתדרות הסטודנטים הציוניים במוסקבה “החבר” (הפועלת בתנאי מחתרת) משמרת צעירה – “החבר הצעיר”. המדריך שלנו היה ל. לויטה.

זיאמה זרחין הוא אחד הפעילים והמפעילים ב“החבר הצעיר”. חוק בל־יעבור היה לנו ב“החבר” וב“החבר הצעיר”: בפעולות שהיו נערכות פעם־פעמים בשבוע חייב היה כל חבר להרצות לפחות פעם בכמה חדשים על אחד הנושאים שהעסיקו אותנו – תולדות העם היהודי, תולדות הציונות, “פַלֶסטינוֹבֶדֶניֶה” (ידיעת הארץ), עניני ספרות עברית, או על נושא חברתי כללי (התנועות החברתיות בעולם, תולדותיהן והתפתחותן וכו').

היו בינינו בחורים ובחורות מוכשרים שוחרי־דעת. כמעט כולנו למדנו שנה ראשונה באוניברסיטה או בבתי־ספר טכניים גבוהים, או באקדמיה לאמנות (אהרן קמנקוביץ, הוא אבני ז"ל), וכמעט כל אחד “הצטיין” בתחום מסוים מהענינים בהם עסקנו ב“החבר הצעיר”. ואילו זיאמה (שבינתים שינה את שמו מזרחין לזרחי) עלה בידיעותיו על כולנו. נדמה לי, שכמעט לא היה נושא עליו לא הרצה, מתוך ידיעת הענין והתמצאות רבה בו. באותו חוג נתפס גם לאהבה ראשונה…

 

1923.    🔗

בתוך “החבר” ו“החבר הצעיר” וכן בארגונים אחרים של נוער ציוני, שפעלו בתנאי מחתרת במקומות שונים ברחבי ברית־המועצות, התגבשו חוגי נוער שינק מקרקעה הדשן של היהדות הרוסית הגדולה והמסועפת ומהמהפכה הגדולה שהתחוללה על אדמת רוסיה, משתיהן כאחת. חוגים אלה ביקשו בתום־לבב למזג יחד את הפתוס המחדש של המהפכה הרוסית הגדולה ואת המאויים העמוקים והעתיקים לתקומת העם העברי במולדתו ההיסטורית, בארץ־ישראל.

פלג אחד של הזרם הזה התגבש בתוך “החבר”, ו“החבר הצעיר” וב“קדימה”, יצא מהארגונים הללו – יחד עם אחדים מחברי מרכז “החבר” (אליעזר שוב ז"ל, שמואל הורביץ, כיום פרופיסור בפקולטה לחקלאות ברחובות ואחרים) ובראשם ל. לויטה – ומצא את דפוסיו בהסתדרות הנוער היהודי הסוציאליסטי “אסי”פ" – ראשי תיבות של “אידישער סאציאליסטישער יוגנט פערבאנד”.

פלג זה לא הסתפק בשיגרה המחשבתית שהתגבשה בארגונים הציוניים הקיימים, ואף בארגוני־הנוער שהיו אז קיימים ברוסיה, זו השיגרה המחשבתית שהיתה בעיקרה מורשת התקופה הטרום־מהפכנית, מורשת שקדמה לעליה החלוצית ההמונית לארץ־ישראל – העליה השלישית.

פלג זה ביקש לתת ביטוי למפגש הערכים ולמאויים של הדור הצעיר, ולמזג את עיקרי המחשבה המארכסיסטית המהפכנית עם החלוציות העברית, כפי שנתגלמה בתנועת הפועלים בארץ־ישראל בתסיסתה הפורה, בבוא הגל של העליה השלישית, ואשר הדים רחוקים ומקרינים ממנה הגיעו אל נאמני ציון בקרב הנוער היהודי שבארץ המהפכה הגדולה.

זיאמה זרחי, יחד עם רוב חברי “החבר” ו“החבר הצעיר” במוסקבה, הצטרף ל“אסי”פ" ושיקע עצמו כולו בפעילות בארגון זה.

בהתגוררו אצל סבו במוסקבה נאלץ היה מפעם לפעם לעזוב את מקום־מגוריו הקבוע, אחר שפעילותו הפוליטית (בעיקר – במערכת “אונזערע ידיעות”, בטאון של אסי"פ באידיש) החלה מושכת אליו את עין השלטונות. פעילותו אילצה אותו אף לנטוש את מקום־עבודתו כספרן בספריה היהודית במוסקבה.

 

1925.    🔗

בבית־הכלא בארץ־ישראל, בו נכלאתי על “עוון” מלחמתי לעבודה עברית מאורגנת באחד הבנינים הראשונים שנבנו בהדר־הכרמל, קיבלתי מכתב ממוסקבה, מאחת החברות היקרות שנשארו שם, מירה שמה. באותו מכתב כתבה לי על פרידתו של זיאמה ממנה בלכתו בגולה לארץ־גזירה, למרחקי הצפון הנידח.

 

1930.    🔗

באחד הימים, בבואי מירושלים לתל־אביב, בלכתי ברחוב אלנבי – מה רואות עיני? מי זה הולך לקראתי, בזוהר החיוך הטוב על שפתיו? זיאמה זרחי!

בשטף דיבורו סיפר על תכניותיו, מחר הוא יוצא לפינה זו של הארץ, וכעבור שבוע – לפינה אחרת; ומדבר הוא על עניני הארץ כבקי ורגיל.

מתי הגעת, זיאמה?

בדיוק לפני עשרים וארבע שעות…

ירושלים. אברהם ארסט