(דפי זכרונות)

מוסקבה, שנת 1925. המחתרת הציונית חיה את חייה הסוערים והתוססים, אך החיים הללו – למרות כל המאחד ביסודותיהם – זרמו לא באפיק רחב אחד, אלא כנחלים בודדים ומתבדלים. רוח הימים ההם גרסה – גם בתוך המחנה הציוני – עמידה בלתי־פשרנית על קוצו של יוד. ולכן רב היה הפירוד, ולא היתה לך זירה ציבורית, בה יכלו להיפגש יחד עסקני מפלגות ציוניות שונות. בתנאים אלה אין פלא, שלא נפגשתי בעבודה משותפת עם זיאמה זרחי, שפעל אף הוא במוסקבה, עד אשר נאסרנו שנינו בליל 2 ביוני 1925.

בלילה ההוא נעצרו בבירת ברית־המועצות 41 איש, שנאשמו בציונות. כולם הובאו תחילה לג.פ.או. ל“סוֹבּאַצ’ניק” (“מאורת כלבים”) ואחר־כך נכלאו בכלא, בלוביאנקה 14, בתנאי איזולציה חמורים, ולא ידענו אלא על מאסרם של הציונים הבודדים, שנזדמַנו אתם במקרה בבנין הג.פ.או. רק כאשר הועברנו לבית־הכלא “בוּטירקי”, שם היינו נתונים למשטר שלא החמיר כל־כך באיזולציה, נוכחנו, כי המאסר גזל מהמפלגות וההסתדרויות הציוניות השונות רבים מראשי פעיליה (ביניהם חברי הועדים המרכזיים). היתה זאת נציגות שבטחנו בה, כי תוכל לעמוד בהתמודדות פומבית עם באי־כוח השלטונות הרודפים אותנו, ולכן נדברנו – אנשי כל הזרמים – לדרוש להעמידנו למשפט פומבי. בחקירה הקרובה אצל צֶ’רטוֹק (החוקר הראשי של הג.פ.או. בעניני הציונות) הודיע כל אחד מאתנו על תביעתו משפט פומבי, והכריז, כי רק בבית־הדין יענה על שאלות החקירה. ובינתים מסתפק בהצהרה על השתייכותו לתנועה הציונית. זכרנו את משפט משתתפי הועידה של הפרקציה הציונית העממית “צעירי־ציון”, שנאסרו בשנת 1922 בקיוב, ואם כי פומביותו היתה יחסית, לאחר שלאולם בית־הדין הוכנס קהל מיוחסים, לפי רשיונות מיוחדים, היה לו הד ניכר בציבור. קסם לנו הרעיון להכריז בקול רם על שאיפותינו הציוניות, לעשות חשבון צדק עם ה“ייבסקציה”, למחות נמרצות נגד דיכוי נאמני המפעל הציוני והחלוצי על־ידי השלטונות ולהביא לשומעים את בשורת ארץ־ישראל הנבנית. אמנם לקחנו בחשבון, כי עמידה שכזאת תגרום ללא ספק להגדלת העונש, אך קשה היה לשאת עלבון האֵלם שלנו מול האלימות המשתוללת של מרדפינו. אבל הפוסק בדבר – החוקר צ’רטוֹק – לא הסיח דעתו מלקח המשפט הפומבי הראשון של “צעירי־ציון”, שאפילו עתון ה“ייבסקציה” בקיוב “קאמוניסטישע פאן” נאלץ להודות, ש“חוטים בלתי־נראים נמשכים מספסלי הנאשמים אל ספסלי הקהל”… וזה הספיק לו, כדי שיענה לנו בלעג: “חושבים אתם, שאסדר לכם משפט פומבי?” והענין הסתדר בדרך המקובלת והנוחה ביותר למשטר הסובייטי: בפסק־דין אדמיניסטרטיבי מטעם הקולֶגיה של הג.פ.או. לאחר ששוחררו אחדים, שנעצרו בדירות ציונים בלי שתהיה להם כל שייכות לציונות, הוטל על היתר עונש של גירוש לשלוש שנים: 10 חברים הוגלו לקירגיזיה, 8 – לאוראל, 3 – לסיביר, ואחדים נשלחו לבתי־כלא המיוחדים לפוליטיים (“פוליט־איזולטורים”), אף הם לשלוש שנים. זיאמה היה בין אלה שדינם נגזר לאוראל; אני נשלחתי לסיביר, אך בטרם יצאנו לארצות־הגזירה הספקנו להשתתף שנינו במפעל משותף והוא: הוצאת עתונם של אסירי־ציון בבוּטירקי.

חיי האסירים בבוּטירקי היו חדגוניים, ובמיוחד קשים היו לאנשים אשר רק לפני זמן קצר היו שקועים בפעילות ציבורית ערה. חיפשנו במה “להרוג את הזמן”. והנה צץ הרעיון בדבר הוצאת עתון לחברינו הציונים האסירים. הוטל עלי ועל זיאמה להיות העורכים. לפני שנאסרתי ערכתי את העתונות, שהופיעה בשפה הרוסית באופן בלתי־ליגלי מטעם “יֶ.וֶ.או.ס.מ.” (ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה), שעל חברי ועדה המרכזי נמניתי. אינני יודע, מה היה נסיונו העתונאי של זיאמה, אך זה גם לא היה כל־כך חשוב בעיני החברים, אשר חיבבו אותו מאוד כבחור עליז ושמח, מלא הומור, תמיד ער ותוסס, והם האמינו, כי זיווגנו יעלה יפה. ישבתי עם זיאמה בתא משותף ובמהרה עמדתי על סגולותיו הרבות. נוכחתי, כי הוא “יודע להחזיק עט ביד”, וגם נוח לעבודה משותפת, שהתקדמה מתוך הרמוניה גמורה. עבודתנו לא נמשכה זמן רב והוצאנו גליון אחד בלבד ואף הוא באכסמפלר אחד. רציתי לומר: “יצא לאור”, אך לאמיתו של הדבר, הרי דוקא מפני האור חשש “עתוננו” יותר מכל דבר אחר. בקטעי זכרונותיו המתפרסמים בקובץ זה, - שלצערנו לא הושלמו – מתאר זיאמה, איך עלתה בידו להציל את העתון בזמן חיפוש פתאומי, שנערך בתאי האסירים.

החומר ברובו, שנמסר למערכת, היה בשפה הרוסית, ואף שם העתון היה רוסי: “פיאטנאדצאטי בוטירסקי קורידור” (“הפרוזדור החמישה־עשר שבבוטירקי”), כי רובנו ישבנו בתאים שונים בפרוזדור החמישה־עשר, ורק אחדים ישבו בקומה מעלינו.

המאמר הראשי נכתב באידיש בידי חבר המרכז של “החלוץ העמלני” – פישל – ושם המאמר: “מיר איז גוט, – איך בין אן ארעסטאנט” (“אשרני שאסיר אני” – בעקבות הפרק בסיפורו של שלום עליכם “מוטל בן פייסי החזן”: “מיר איז גוט, – איך בין א יתום”). במאמר מסופר בהומור רב, כי טוב להיות אסיר ולשבת “לבטח” מאחורי הסורג; אפשר לישון בשקט, אין לפחד כי יבואו בלילה לאסור אותך; אין צורך להסתיר את השקפותיך הציוניות; אפשר לדבר באופן “חפשי” בדבר ארץ־ישראל; אין דאגות פרנסה ויכול אתה אפילו לשעשע את עצמך בתקוה, כי בסופו של הדבר תגורש מרוסיה לארץ־חלומותיך, כפי שנהגו אז במקרים רבים לגבי ציונים אסירים. נעיר, אגב, כי לא שיחק המזל לחלוץ זה, שכה שיבח את חיי האסיר: עד היום לא זכה פישל לעלות ארצה, לאחר 34 שנות סבל ויסורים בנכר…

כוונתו העיקרית של העתון היתה להכניס קצת בידור, כדי להפיג במידת־מה את השעמום של חיינו החדגוניים בבית־הכלא וגם לתת פורקן למרירות שבלבנו נגד הרודפים. את השליחות הזאת השתדלתי למלא על־ידי שלושה שירים, שכתבתי בענייני דיומא (כולם ברוסית). היו אלה פארודיות על פזמונים פופולריים ונכתבו בקצב מתאים.

את השיר הראשון “ברוֹס סוֹמנייניאַ” (אַל ספקות!) הקדשתי לעצם המאסר והותאמה לו מנגינה של רומנס צועני ידוע.

השיר השני – פארודיה לפזמון מפורסם “נאַש אוּגוֹלוֹק” (פנתנו), מוקדש להסתרת חומר מעיני הבולשת. אך בטחתי יתר על המידה, כי ב“פינתי” זו לא ימצאו את החומר שהחבאתי, והנה, לדאבוני, נכזבה תקותי וכעת כבר מאוחר להצטער.

את השיר השלישי כתבתי כפארודיה לפזמון “קוֹראַבּלי” (הספינות). “הקדשתי” אותו לחוקר הראשי בעניני הציונות – צ’רטוֹק, שליח ה“ייבסקציה”.

קשה לי לשפוט, איך מצלצלים שירים אלה כעת, אך אז, לפני 34 שנים, בבית־הכלא ב“בוּטירקי” שרו אותם החברים בהתלהבות במקהלה (אם כי לא בקול רם מדי) בתאים שונים ושכחו לשעה קלה את דאגותיהם. ואחדים מהחברים אף הביאו אותם למקומות־גירושם. אין ספק, ששירים אלה עשויים לשמש חומר פולקלורי רב ענין להוי אסירי ציון ברוסיה הסובייטית.

לדאבוני, אינני זוכר מה היו הפרקים האחרים של העתון. חבל, שגם זיאמה לא הזכירם בקטעי זכרונותיו, ואפילו לא ציין, מה היתה תרומתו הוא לגליון זה. אך זוכר אני, מה רבה היתה תביעת החברים להמציאו להם לתאיהם השונים. התגברנו על המכשולים ומילאנו את מבוקשם. ואפילו לחברים שישבו בקומה מעלינו העברנו את העתון. בשעה המוסכמת מראש (כמובן, בלילה) היו החברים מורידים חוט שחור עד לחלוננו המסורג ואנו היינו קושרים אליו כדור, עשוי מלחם שחור, ובתוך הכדור הוכנס דף אחד של העתון. וכך היינו מעבירים אליהם דף־דף, ובדרך זו קיבלנו אותם גם בחזרה. והלבבות הלמו־דפקו, כי ידענו, שבחצר ועל החומה מהלכים זקיפים המקשיבים לכל רשרוש חשוד. וכל רגע עלולים הם לפתוח ביריות בכיווּן לחלונות שלנו. ויש להיזהר גם מפני המשגיח, המתהלך בפרוזדור והניגש לעתים קרובות לתאים שלנו להסתכל דרך ה“עין” שבדלת.

אודה על האמת: כעת לא אבין בעצמי, איך הצלחנו אז להתגבר על כל המכשולים, גם הקלים יותר. איך, למשל, היינו משיגים נייר ועפרונות, וביחוד איך התחכמנו לחדד את העפרונות, בזמן שכל דבר חד אסור היה שיימצא במחיצתנו. הרי לשם שמירה על דבר זה כה הרבו בחיפושי־פתע בתאינו. ובכל־זאת ולמרות הכל הצלחנו. ואולי דוקא בגלל הקשיים האלה, בהם מלוּוה היה המפעל המוזר הזה של יצירת עתון חפשי בבית־הכלא, היה לנו כה יקר הגליון ההוא. עד כדי כך יקר, שאפילו היה דיון רציני, אם להיענות להצעת אחד המשגיחים, שהיה עושה לנו “טובות” שונות תמורת בצע כסף, ולשלוח על־ידו את העתון אל חוץ לכתלי “בוטירקי” ובזה להצילו. אך השיקול הקר וההגיון הבריא גברו והוחלט לא לסַכּן אחד החברים, הממשיך את עבודתו הציונית במחתרת, אבל להחלטה נבונה זו הגענו לא בלב קל…

אריה רפאלי (צֶנצִיפֵּר)