זיאמה הגיע אלינו לצ’רדין עם הפשרת־השלגים הראשונה. ה“גולה”, על כל פלגיה, יצאה להקדים את האניה, שהביאה גולים חדשים. רק שתי ציוניות היינו בתוך המון הס“דקים וס”רים וציפינו ל“תגבורת”.
האניה קרבה לחוף, גל הנוסעים גלש מהמדרגות, ואנשי המפלגות מנסים לזהות את חבריהם.
– הנה זהו ציוני! – קרא אחד הס"רים. – מכירים מיד!
– מנין לך! – נפגענו כמעט מ“ידענות” נמרצת זו.
– כלום אינכן רואות את הכר הגדול שעל שכמו? למי כרים כאלה אם לא לציונים?
בעל הכר הכיר משום־מה בנו, בשתי הציוניות, ניגש ישר, לחץ בכוח את היד, ואחר־כך החל לנחש את מפלגתיותם של שאר הנקהלים.
– ס“ר? ס”ד? – ולא היה טועה כמעט בניחושיו.
הוא היה צנום מאוד, חיור, עיניו שחורות, אפו ארוך ובלוריתו עצומה.
בלוריתו עשתה רושם על אחת הס"ריות:
– כמה זמן לא הסתרקת? אין דבר, נהפוך לך את הראש. נשַׁווה לך צורת אדם…
רזונו עורר רחמים:
– זיאמוצ’קה, היכנס אלינו. תאכל משהו – היו מציעים לו מכל צד.
הוא הסתכל על סביבותיו בסקרנות ערה והכל קיבלוהו בחביבות נלבבת, כאילו הוא היה זה שחיכו לו כל הימים. חיבבו את צחוקו הילדותי, את עליצותו המתמדת ואת צעירותו שהזדקרה בתנועה ובדיבור. תחילה נדמה היה כי הוא ייהפך נער לשליחות.
– זיאמוצ’קה, הרי תביא לי את…? התיגש לספריה להחליף ספר? מי ילך לצרכניה? אולי אתה, זיאמוצ’קה?
כל אחד ניסה לנצל את נכונותו לעזור לזולת, את רגש החברוּת שלו ואת צעירותו התוססת. אבל מיד נתקלו בקונדסיות מתעתעת, בה טמון אופי עצמאי שאינו מניח לזלזל בו. הוא היה מבלבל את ה“יוצרות” בחן ולצנות. במקום ספר הביא עז וטען כי זו שיכורה והכריח את הכל לטפל בה ולהצילה מהרגלה הרע.
החברה הלכה לנהר לשטוף את הכביסה וביקשה ממנו לשמור על חדרה. כשחזרה נתקלה בפרצופים שנראים כמסתירים סוד וגועים בצחוק.
בחדר היתה הפיכה: תמונת הקדוש יואן הקרוֹנשטַטי, שהיתה תלויה על הקיר, קושטה בזוג נעלים, העציצים נערכו בצורת ריבוע כמו בבית־הקברות, השולחן הפוך ועליו מיטה הפוכה. הכל התפקעו מצחוק. אפילו בעלת־הבית שנפגעה מחילול־הקודש, לא התאפקה והחזיקה בבטנה:
– קונדס כזה הוא זיאמה!
וימים רבים היו נזכרים במאורע, ותמיד צוחקים מחדש. ואם קרה משהו מוזר־מתעתע בביתו של אחד הגולים, כבר היו יודעים מראש: אלה הם מעשי ידיו של זיאמה!
בחורף היה מהלך גלוי־ראש, אפילו בכפור האוראלי החזק ביותר ומעורר התפעלות כללית:
– נו, בלורית אדירה שכזו טובה מכובע! – מסבירים ה“גויים”.
– יערות־עד צומחים על ראשיהם של הציונים!
בערבים מתכנסים כולם על כוס תה, טובלים לביבות ריחניות בשמנת ומתחננים בפני זיאמה:
– נו, פתח ב“גאזולינה” שלך!
כך היו מכנים את השיר העממי האידי “איך האב אונגעווארן אזא ליבע”, השגור בפי זיאמה. הוא היה שר בתוגה עמוקה, וה“גויים” חשו בזמר את געגועי העם המצפה לגאולה. ידע מעשיות לאין־ספור, מלא וגדוש ידיעות על הארץ, נופה ומנהגיה, כאילו היה “בן־בית” בה. הכל אהבו להקשיב למעשיות מהפולקלור היהודי, מהוי העיירה ומימרות העם.
הוא העריץ מאכלים מסוימים הערצה מיסטית כמעט. סיפר על חבר שחפן שתקפוהו כאביו בדרך. משום־מה האמינו הגולים הציונים בכוח ה“שפּרוֹטים” העשוי לרפא שחפת. עשו מאמצים על־אנושיים וזיאמה גילה את כושר אמצאותיו וסוף־סוף השיגו את ה“שפּרוֹטים” בדרך נס. החבר מת, כמובן, אבל האמונה בקסמי ה“שפרוטים” לא פגה.
זיאמה היה מחבב את הטבע; אוסף פרחים, מלקט פרפרים, הולך היערה, מסייר ומסמן את המקומות שם רבות הפטריות ואחר־כך מזמין אותנו לאספן ומפתיע בחושו המיוחד לפטריות. רק אחרי זמן רב נודע הסוד ברבים.
כשבאה ידיעה על גורלו של חבר חולה הנמצא מחוץ לתחום שהורשה לגולים, היה זיאמה מסכן את עצמו וחש לעזרתו ללא היסוס ושהייה. תמיד היה לומד, משפר את ידיעותיו בעברית. עתים היה נמנע מלהשתתף במסיבות, כדי לשקוד על לימודיו. יום אחד הוא כינס את כל הגולים והשביעם: בעוד עשר שנים חייבים כולם להתאסף לפגישה משותפת, לבוא ויהי מה, מכל פזוריהם! ומי שלא יכול לבוא בעצמו – עליו לשלוח מכתב!
היה חורף שופע שלגים. בוקר אחד היינו מכותרים הררי שלג. אין רואים את אור היום ואי־אפשר לצאת מפתח הבית. פתאום נבקע קיר השלג. איש־שלג הופיע עם מעדר. זה היה זיאמה ששיחרר אותנו מן השבי.
ושוב הפשרת־שלגים. אנו צועדים בצוותא אל חוף הנהר, אל האניה הקרבה. הפעם זיאמה מלווה. מעבירים אותנו לעיר אחרת. זיאמה מזכיר: אם לא ייפגשו כל הגולים בעוד עשר שנים, – לפי הצעתו – הרי אנו, הציונים, ניפגש בארץ ללא ספק.
טובה נגינה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.