היה זה ברל כצנלסון ז"ל שרצה לראות באלה המתמסרים לפעולה בקרב הנערים העובדים שַׁמָשים: השַׁמָש היה מעורר יהודים לעבודת־הבורא ובשעת סכנה, בימי פרעות, הוא הגן בגופו על ספרי־התורה.
ואכן היו רבים מהעושים בקרב הנוער העובד בבחינת שמָשים, הם־הם הדואגים לנקיון במועדון – בעצם ידיהם מטאטאים את החדר, מתקנים רהיט, מבקרים את הנערים במקום־העבודה ואף בבתיהם, יושבים אתם על ספסל־הלימודים ומסייעים להם ברכישת השפה העברית, מרכזים אותם בקבוצות חינוכיות, עורכים שיחות, משחקים, טיולים, ויוצאים אתם למחנות־קיץ. היו הנערים העובדים משלמים לשמשים אלה מידה כנגד מידה – רוחשים להם אהבה, מסירות, נשמעים להם ומקבלים עליהם את מרוּתם. ובין הנערים האלה לא מעטים היו שבאו מן העזובה, מחיי הפקר, והם על־פי רוב פרועים ומתפרעים, והיה זה מן המלבב כאשר “שַׁמָש” זה – והוא לא חונן בכוח פיזי – משתלט בדבריו השקטים על הנערים הפרועים ביותר, מרגיע אותם, משקיט את סערת רוחם ומעלה על שפתותיהם בת־צחוק מפויסת. כאלה היו ה“שמשים” המעטים ששימשו באהבה ובמסירות את בני הנוער העובד.
“שמש” מעין זה התגלה ביום אחד בסניף הנוער העובד בירושלים ושמו שלמה זרחי.
הנוער העובד בירושלים היוָה בימים ההם, לפני כעשרים שנה ויותר, מעין עולם בפני עצמו. רובו ככולו בני עדות המזרח, בעלי טמפרמנט לוהט; רבים מהם באו משכונות־העוני וחלק מהם עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודת הסַתתוּת. הסַתתים, והם ברובם בני העדה הגורג’ית, הבאים למועדון אחרי יום־עבודה ארוך וקשה, היו נותנים פורקן לחיי הנעורים שלהם בצורה סוערת ביותר. הם היו מלוכדים, ואוי לאלה שעמדו להם בדרכם וביקשו מהם שלא להפריע לשיחה, למשחק ועוד. הם היו מפילים חיתתם על באי המועדון ששכן במרתף מוארך וצר.
היה זה שלמה זרחי, בעל הפנים החיורים והעינים הרושפות שהשליך את עצמו לתוך יורה רותחת זו של נערים מחוסרי־השכלה ונתונים לחיי הרחוב; היו הנערים מביטים בתהייה על זה האיש שפניו הענוגים מזכירים פני נערה, והוא שם יד רכה על השכם ובקולו הרוגע הוא מזמין את החבריה לשיחה קלה. רק בודדים מנסים לשבת על הספסלים, שרגליהם ככרעי תרנגולת, והשאר עומדים, כשעל פניהם השחומים חיוך של שובבות, כאילו יאמרו: תַּראה מי אתה! וזרחי פותח בשיחה על העיר ירושלים בעבר, בשבת ישראל על אדמתו. השפה קלה וציורית, פני המשוחח מתלהטים, תנועותיו זריזות והעינים יוקדות. וראה זה פלא. אלה שעמדו התישבו אחד־אחד. החיוך השובבי גז וחלף, הפנים מרצינים, הדמויות של גיבורי ישראל בעבר עולות ומזדקרות והן קרובות ללב. יש וזרחי מסַפּר על יהודי ברית־המועצות, על נוער שומר אמונים לציונות, והנערים – אזנם קשבת, ובסיום השיחה יפתחו בשירה, ואף יוצאים במחולות, כשזרחי משולהב וקורא יחד עם הנוער: “מי אנחנו? ישראל!”
כשלוש שנים פעל זרחי בקרב הנערים העובדים בירושלים, מרביץ ביניהם תורה, קרוב מאוד לעניניהם החמריים, יודע על הנעשה בבתיהם, יוצא אתם בשבתות ל“מסעות” – מחַבּב עליהם את ירושלים, והכל נעשה מתוך להט פנימי, חסידי, ושלא על־מנת לקבל פרס.
איש לא ידע אז מה מקור פרנסתו של זרחי; הוא לא הטריד, לא ביקש דבר; הוא היה חי בתוך העשיה שלו בקרב הנערים העובדים. גם בהיותו בתל־אביב הוא מקדיש את שעותיו הפנויות לנוער העובד, וחיבה מיוחדת בלבו לבני עדות המזרח. ואף בשנות פעולתו המבורכת בחיפה, והוא סופר “דבר”, לבו ער ופתוח לבני הנוער העובד. נזכר אני בימי הועידה של הסתדרות הנוער העובד שהתקיימה בחיפה, והוא, זרחי, על אף טרדותיו, בא בוקר וערב, שומע דברי הנערים, רושמם, ובפניו זוהר עילאי למשמע דברי אחד הנערים המביע חרדה לאחדותה ושלמותה של התנועה: “הרי הסתדרות הנוער העובד היא ביתי וכולכם אחי אתם – הנוכל להיפרד?” ופני זרחי החיורים מזדהרים, והוא לוחש על אזני: הירגע, נערים אלה לא יתנו לפגוע בביתם.
לא ידעו חבריו וידידיו על מחלתו, ומותו הכה בתדהמה את אלה שהיו פעם חניכיו בנוער העובד. נפגשתי עם אחד מאלה מחניכיו בתל־אביב, בן העדה הפרסית, משכמו ומעלה והוא אב למשפחה גדולה, וכאשר העליתי לפניו בפגישת־חטף את שמו של זרחי ודבר מותו, קפא על מקומו, פניו נעשו חמורים, בעיניו התקשרה דמעה והוא מגעגע: הוא היה כאבא טוב לכולנו.
אכן נאמנו על שלמה זרחי דברי ברל כצנלסון ז"ל: הוא היה משמש בקודש.
ד. כהן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.