לראשונה נפגשתי עם זיאמה זרחי ביום הראשון לעלייתי ארצה, דקות מספר לאחר כניסתי לבית־העולים. הוא “ותיק”, זה שבוע רביעי או חמישי בארץ, וטרם עזב את בית־העולים, ואני “ירוק”, שנקלע ישר מהאניה – לא “לבאל” (נשף־ריקודים) – לפי האימרה הרוסית הידועה, אלא לארוחת־ערב חגיגית במשק־הפועלות של חנה מייזל, שם היו סועדים דרי בית־העולים. ישבנו זה ליד זה. הוא שאל על הנשמע “שם”, ובינתים מדריכני בהוי הארץ; העגבניות שאנו אוכלים הערב, בינואר… ובלי שסיים את המשפט הוא שואלני: ומתי אכלתם השנה לאחרונה עגבניות בטאשקנט? באוגוסט? לא! בראשית אוקטובר. מתקן אני את ידיעותיו בגיאובוטניקה ובגיאוגסטרונומיה. והוא ממשיך: וזאת המנה האחרונה, הנוזל הדומה לקיסֶל רוסי דליל, שבתחתית הקטנה, נקרא פודינג. ודע שהעיגול הקטן המבצבץ מתוך נוזל מקריש זה הוא חתיכת בננה, שרבים מן ה“רוסים” היו נכשלים באכילתה, שכן היו מכניסים אותה לפיהם עם ה“מעיל” – לא מקולפת, מתוך שלא ידעו טיבו של פרי זה, שלא ראוהו עד לעלייתם בחוף יפו.

התידדנו מיד. ועוד בו בערב צעדנו כמנין עולים חדשים וחבריהם, שקדמו להם בחדשים מספר, לאורך חוצות תל־אביב ל“היכל התרבות” דאז – לבית־העם. תעודת בית־העולים שימשה בימים ההם כהזמנת־כבוד במוסד זה. בהיכנסנו פנימה נודע לי כי עומדת להתקיים אסיפה פומבית לקראת הבחירות לאסיפת־הנבחרים. לא הכל היה מובן וברור לי בדברי הנואמים. טרם השתחררתי לגמרי מהעברית הגלותית (הברה אשכנזית), שגם היא “נפסקה” בגיל הילדות, ולא יכולתי לתפוס הרבה דברים, ועוד לא התרגלתי לחופש־הדיבור וחופש־האסיפות. מאידך גיסא, עדיין לא הרגשתי את עצמי יציב על הכסא; וכאילו עוד נמשכו טלטולי האניה… עד שתמו הנאומים והתחיל החלק האמנותי. השחקן מאיר מרגלית, אז חבר “אהל”, חיקה נואמים שונים, וביניהם שנים שזה עתה דיברו. הכל נעשה ברור, “אנושי” וקרוב. הרגשתי שאני מתחיל “להתבולל” (כפי שהגדרתי זאת אז) או “להיקלט” לפי המינוח שלנו כעת.

– נו, אני רואה שאתה כבר מרגיש את עצמך כמו בן־בית, פונה אלי זיאמה. ומיד התחיל, בעזרת כמה ותיקים אחרים, מציג לפני, – על־ידי קריאת שמות והצבעה מרחוק – כמה אנשים ידועים, שרובם לא היו ידועים לי כלל וכלל. אך זיאמה ניחמני: לא נורא! גם אני לא ידעתי על קיומם לפני שבוע.

בשבת ישבנו יחד על הגג של אחד מאגפי בית־העולים ועסקנו עם עוד כמה חברים בענינים העומדים ברומו של עולם.

כעבור ארבעה ימים נפרדנו. יצאתי לראשון־לציון. וביום השלישי לבואי, בשוטטי בסביבות המושבה נפגשנו פתאום. המשכנו להקיפה ולחצותה עד החשכה.

כעבור זמן קצר נודע לי שהוא יצא לירושלים וברצונו ללמוד מלאכת הסתתות ולהיכנס לבית־הספר “בצלאל”, ואף קיבלתי דרישת־שלום ממנו משם.

בחול המועד פסח, לאחר חורף ראשון בארץ ושני תריסרים של ימי־עבודה בקטיף ובבית־האריזה, יצאתי ירושלימה. דומני שעוד בו ביום בקרתיו ב“ימין־משה”: חדרון צר ואפל. אך זיאמה שמח מאוד. הוא סיפר לי על חייו ומעשיו; ימי־עבודה מעטים, ימי־לימודים – קצת יותר; פעילות ועסקנות – בשפע. דרך־אגב ניסה ללמדני כיצד כותבים מודעות באותיות־דפוס, כיצד מיַפים את המודעה ועוד דברים מועילים אחרים מעבודתו המועדונית או הטרום־מועדונית. כן לימדני הלכות כלכלה ומשק. הנך רואה, הרי לפניך חבילת קקאו “ליבר” שמחירה שני גרשים; וכאן לפניך קופסונת חלב מעובה וממותק שמחירה גרוש. חמישית הכפית של קקאו וקצת יותר ממחציתה חלב מעובה, אתה נותנם יחד בספל מים, והרי לך משקה־מלכים. אין צורך בסוכר להמתיקה. טבול את פתך היבשה במשקה וחזור על כך בוקר, צהרים וערב, וכוון לבך שמשקה זה הוא “במקום” מנות ראשונות, ושניות עיקריות ופרפראות גם יחד; קופסונת חלב תספיק לשבוע, חבילת הקקאו לשבועות אחדים, ורק ללחם טרם נמצא פתרון; אי־אפשר להערים ויש לקנותו יום־יום, ולאכול אותו – אם לא שלוש פעמים, הרי לפחות פעמים ביום.

טרם תמו שנתים לעליה שלו ושלי והזדמנו שוב יחד בתל־אביב. והפעם לזמן ממושך.

עם בואו לתל־אביב התחיל עובד בתעשית חמרי־בנין, בבית־חרושת למרצפות שבשכונת נוה־שלום. וגם השעות שלאחרי העבודה היו תפוסות. ראשית־כל פעם באיגוד מקצועי: בליכודם וארגונם של הפועלים העובדים בתעשית חמרי־בנין. ענף זה היה בלתי־מאורגן, פרוע, ועם זה גואה ומתרחב. והימים ימי ראשית ה“פרוספריטי” בארץ. ושארית הזמן היה קודש לפעולה חברתית־תרבותית בקלוב הפועלים. קלוב זה הוקם חדשים מספר לפני בואו לתל־אביב, על־יד (אבל לא על־ידי) ועדת־התרבות של מועצת פועלי תל־אביב, ושוּכן – יחד עם משרדה וספרית ברזילי – בבית קטן בן קומה אחת, שהכיל ארבעה חדרים והול. מקימיו היו בעיקר גולי רוסיה לשעבר, שהתמסרו בהתלהבות למועדון זה. הוא הכיל אולם־קריאה, ששימש גם להרצאות ושיחות, ומזנון, “שהתמקם” בהול, ומילא תפקיד מסוים בחייהם של אלה שהקימוהו, רובם צעירים־רווקים. עם כל רצונם לשפר את הקלוב ולשוות לו מעמד של מרכז תרבותי־פועלי, לא היה בכוחם הם בלבד להחזיקו “על הרמה”. ומתנדבים מן החוץ לא התדפקו. בואו של זיאמה זרחי היה בזמן הנכון. נסיונו בעבודת מועדונים, נטייתו לספרות ותכונתו למשוך וללכד סביבו חברים, ונוסף על כל אלה כשרונו המיוחד בשטח הגרפיקה והציור השימושי (כתיבת הודעות ומודעות, אף על פי ש“פרסומת” זאת ראתה אור בכתלי המועדון בלבד, ולעתים רחוקות יותר – במסעדה הקואופרטיבית), והעיקר, הוא היה “היהודי המלומד” בחבורה זו, שמרבית אנשיה היו רחוקים למדי מערכי הספרות והתרבות העברית, ולא כולם עוד סיימו את תקופת הסתגלותם לשפה. כאן היה לו כר נרחב ליזמה ולפעולה, ביחוד כשפעילי הקלוב היו, רובם ככולם, מוּכרים לו עוד מלפני עקירתו מירושלים. לא עבר זמן רב והוא נעשה “הרוח החיה באופנים”. אבל לא ניתן לו להמשיך זמן רב בצורה זו. הטיפול בעניני האיגוד המקצועי נתן אף הוא פרי. לא כולם מבני העליה האירופית־האשכנזית ידעו להבין לנפשם ולהסתגל לאורח־מחשבתם של בני־עדות המזרח, שהיוו חלק ניכר מן הפועלים, שעבדו בתעשית חמרי־בנין, וביחוד בין הלא־מאורגנים בהסתדרות. יחסו של זרחי לחבר, הליכותיו, כנותו וכושר הסברתו עשו את שלהם. והוא הצליח להכניס להסתדרות מספר רב של חבריו למקצוע, ביחוד מבין עולי תימן ובני גלויות אחרות מן המזרח. והוא הכניסם לא רק להסתדרות, אלא גם לקופת־חולים. בימים ההם היה ציבור־הפועלים צעיר ומלא כוחות, ולא היה זקוק לעזרה רפואית מסודרת, ואפילו לטיפול רפואי כלשהו, וטרם הונהג המס־האחיד, שהצמיד חברות בהסתדרות, ובקופת־חולים. המסים שולמו לכל אחת לחוד. הוא גם הצליח לשכנע את הנהלת קופת־חולים לקבוע סדרי־הרשמה מיוחדים ומכסות־מס מופחתות בשבילם.

תוך טיפול בבעיות ארגוניות־הסתדרותיות תפס הוא – ויש לציין בסיפוק רב שתפסו זאת גם המנצחים על הפעולה התרבותית – כי יש לעשות מה שאנו מכנים עתה בשם “קליטה רוחנית ומיזוג גלויות”. בימים ההם עוד לא התאזרח המושג “קליטה רוחנית” בשפת העשיה היום־יומית, אף כי הצורך בה הורגש יפה יפה גם אז, והם עודדו אותו בפעולה זו. כך עבר זרחי ממקומות־עבודה לבתיהם, קרי צריפיהם ובקתותיהם של חבריו בעבודה, בכרם התימנים, בשכונות הספר ובפרברים. הוא העביר את “הבסיס האסטרטגי” התרבותי־חברתי ממקום־עבודה לחיי־חברה שלאחר העבודה. והמים ההם לא היו אפורים ושקטים כפי שיכולים לתאר לעצמם אלה שלא היו אז בארץ. הגאות הכלכלית – ה“פרוספריטי” – הביאה עליה חדשה מאירופה, כולל גרמניה, ומארצות המזרח שלא היתה חלוצית ברובה. והחיים בתל־אביב בתקופה לאחר רצח ארלוזורוב, והמשפט שבא בעקבותיו, לא היו אידיליה של “שבת אחים גם יחד”.

אז קמו ולוּכדו, ביזמתו של זרחי, חוגים של עולי ארצות ועדות שונות; לפעמים של בני חבלים קטנים או אפילו ערים מסוימות. והוא עשה עבודתו בצנעה ובשקט, מדי ערב, יחידי בקצוות הכרך. נסיונו הקצר, אבל העשיר בירושלים הכשירו לכך. ופעולתו בנוער העובד איפשרה לו להגיע לדור הצעיר שבפרברי הכרך – לבנים ולבנות בתקופת ראשית עיצוב אפים האישי והציבורי, לחנכם ולכוונם ל“עבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה” ולחיי־ציבור תקינים. וכך נצטמצמה פעולתו בקלוב־הפועלים ושוב לא נראה כל ערב או במשך כל הערב, אלא פעל במרחב, והקים מועדונים וחוגים חדשים.

בפעולתו החשובה הזאת הניע גם אחרים “לגלגל” אחריו מפעלים שונים שהיו לברכה. היתה זאת עבודת־נמלים שאין ערוך לה.

במתח הגדול של בנין הארץ ויצירת חברה יהודית חדשה לא הושם לב כראוי לאותם חלקי הישוב בארץ, שהם מהווים כעין גולה בתוך תוכו של הישוב. אלה הן השכבות הנחשלות מבחינה ציבורית, ביחוד מבני עולי ארצות המזרח שלא ידעו חיי־ציבור מתוקנים. היתה זאת “ארץ־ישראל שניה”, פחות מורגשת ופחות בולטת לעין, אבל משקלה המספרי בישוב לא היה קטן בהרבה מ“ישראל השניה” של שוכני המעברות, ישובי העולים ותושבי עיירות הפיתוח בימינו.

זרחי הלך להביא אותם ל“ארץ־ישראל”, לשחררם מהוי הגלותי שלהם, על השגותיו ואורח־חייו, לקרבם לישוב החדש ולמזגם בשכבותיו החלוציות. לא ניתן למנות כמה אנשים הציל מניוון הבטלה וממצב של נטולי מעמד חברתי, וכמה הכניס למעגל עבודה יוצרת ועשאם אזרחים מועילים במולדת הנבנית. כן אין לדעת כמה מרי־נפש, מוכי־גורל או מחפשי פורקן לכוחותיהם ויצריהם ניצלו, בעזרתו של זרחי, מהידרדרות לדרך של “מחאה פרטית” על־ידי מעשי בריונות ומעשי פשע והם מצאו להם תיקון בחיי־חברה מסודרים, ואף נמשכו ולקחו חבל במשימות חלוציות. עד היום פוגש אני פה ושם אנשים עובדים, מהם העוסקים באמונה בצרכי ציבור, ויודע אני מי העלה אותם והצית בהם את הניצוץ שהחזיר (או נתן!) להם צלם האדם. מעטים הם האנשים העוסקים במצוה זו של פיקוח־נפש, ושלמה זרחי היה אחד מהם, מהמצוינים בהם.

מאמצע שנת 1934 נתקבל, לפי יוזמתה של ועדת התרבות של מועצת פועלי תל־אביב, לפעולה בשכונות ובעדות המזרח. חדלה, כביכול, תקופת ההתנדבות לאחר העבודה. אבל לא כך היה הדבר. היום עבר עליו תוך טיפולים והסדרים במוסדות, כי בפעולותיו כלל גם דאגה לענינים האישיים הרבים והמסובכים של “צאן מרעיתו” ואילו בערב – עד לשעות המאוחרות ביותר – עבד במועדונים אשר על־פי רוב, ביחוד בהתחלה, שכנו בחדרוני צריפים, והיה עוד לעצב את צורתם, לעתים מילאו גם תפקיד של בית־כנסת.

המשבר הכלכלי שבא בעקבות הפלישה האיטלקית לחבש צימצם את העבודה התרבותית. כמה מהמועדונים נסגרו, הפעולה הצטמקה ולהלכה אף נפסקה, לאחר שלא הוכנסה בתקציב ההוצאות. כעבור זמן קצר יצא זרחי בשליחות ההסתדרות לאירופה, אך גם שם לא ניתק את הקשר עם חבריו בתל־אביב, והתעניין בכל הנעשה בשטחים שהוא עסק בהם בעיר זו.

עם שובו ארצה, בתקופת מאורעות־הדמים, לא נפש ומיד התנדב ויצא לגבעת־עדה שנפגעה וסבלה מבדידותה. שם שירת בתפקיד “שוטר מוסף” – כשאר חברי “ההגנה” שיצאו למקום הזה – וזאת, עוד לפני שקמה “משטרת הישובים העבריים”.

כשחזר לתל־אביב עסק בהרבה מלאכות. הוא נקרא לתפקידים או למבצעים שונים. ואם כי עמוס היה משימות, ורבות שעות־העבודה שעבד, הרי מבחינת ההכנסה היה לעתים קרובות בבחינת “מחוסר־עבודה”, דבר שרבים לא הרגישו בו כלל, שכן ראוהו פעיל ועסוק כל הזמן.

ושוב נראה בשכונות ובמועדונים. אחדים מהם הקים מחדש, ואחדים – הפיח בהם רוח חיים. שוב נרתם לפעולות. קלוב הפועלים אשר עקר ממקומו הראשון ברחוב רמב"ם 24 (הבית הקטן נהרס כדי להקים במקומו בנין בעל 3–4 קומות) ועבר לרחוב ברנר, ולאחר לבטים שונים נבנה בשבילו צריף על גג בית־ברנר. הוא הציע אז ללוות את ההרצאות במועדונים על נושאים אקטואליים בתמונות (הגזורות מעתונים מצוירים) המוקרנות בעזרת אפיסקופ (פנס־קסם). הנסיון הזה נעשה בקלוב־הפועלים בבית־ברנר.

במרס 1938 קוים על־ידי ההסתדרות הסמינר הראשון לידיעת־הארץ. הוא היה בין תלמידיו הבולטים, ולאחר־מכן ממקימי החוג הראשון התל־אביבי, במסגרת אותו קלוב־הפועלים. גם בסמינר הרעיוני הראשון להכשרת פעילי ההסתדרות, שב. כצנלסון השקיע בו הרבה כוחות, הן בהכנתו והן בהנהלתו, לקח חלק פעיל הן בלימודיו והן בארגונו. ב. כצנלסון מסר לו את ארגון הספריה והנהלתה.

בינתיים נשא אשה והקים משפחה, אבל לא הפסיק לטפל בדברים שהתחיל בהם.

לא אמנה את כל הפעולות בהן עסק או הועסק בימים ההם. אך ראויה לציון התמסרותו הרבה להקמת החוג לפולקלור, שפעל אף הוא זמן־מה במסגרת קלוב־הפועלים. גם כשנאלץ החוג הזה לנדוד, בשל רשלנותו או זלזולו של “עושה־דברים” פלוני או אלמוני, נשאר זרחי נאמן לו ועשה רבות לא רק לארגונו וליכודו, אלא גם לביסוסו העיוני (לקט חומר פולקלור לצרכי מחקר וכיו"ב). כן התמסר הרבה לסטודיה לציור ולפיסול מיסודו של הצייר א. אבני המנוח, וחי את חייה באינטנסיביות רבה יותר מרבים מתלמידיה ומוריה…

היה בין הפעילים של “חוג הבימה” ומעורה בכל האירועים והפעולות בעולם האמנות והספרות בארץ.

בקיאותו בעברית וידיעתו אידיש ורוסית גרמו לו “תקלות” לא־מועטות. לעתים קרובות נתבקש לתרגם לעברית או מעברית. לא מעטים הם המאמרים שכתב על נושאים שונים, שנדפסו בחתימותיהם של אנשים שפעלו בשטחים בהם מטפלים מאמרים אלו.

עם פרוץ מלחמת־העולם השניה – לאחר ההפצצה הראשונה – הוסר הצריף מעל גגו של בית־ברנר, והקיץ הקץ על קלוב־הפועלים. החבורה, שהתדלדלה במספרה עוד קודם־לכן, נתפרדה והתפוררה.

כשהועלתה הצעת “דבר” לצאת לחיפה כעובד קבוע של העתון – ולעתונאות נשא את נפשו מאז ומתמיד – קיבל אותה, אם כי לא בלי פקפוקים.

גם בהיותו בחיפה שמר אמונים לחבריו ולמפעלם בתל־אביב, וביחוד בכל הנוגע לידיעת־הארץ. על אף תנאי מלחמת הקוממיות היה בין משתתפי כנס־היסוד של תנועת החוגים לידיעת־הארץ שהתקיים על התבור, ששימש אז כמשלט. כן השתתף בכנס השלישי של תנועה זו, שנתקיים על הכרמל, והוא בין מארגניו. הוא סייע לפעולות שונות כגון טיול־היובל של החוג התל־אביבי בנמלה וימה של חיפה וכן לימי העיון והנופש של המדור לידיעת־הארץ שנתקיימו ב“אורנים” שעל הכרמל, בספטמבר 1952. ובכל אלה גם לקח חלק בהקנית התורה עצמה. וזאת עשה גם במסגרת שירותו במילואים, וכן כמתנדב.

עם היותו אזרח נאמן של חיפה וקנאי לה, היה קשור באלפי נימים למקומות ולאנשים בשאר חלקי הארץ. רבים היו מוקיריו ומחבביו: פועלי הנמל, עסקני העיר, קוראי “דבר”, וכן רבים אחרים מתושבי עיר־העתיד, אבל את עולמו קנה עוד לפני בואו לחיפה, ביחוד אצל אלה שהחזיר להם את ילדותם העשוקה, את חדות־החיים, את צלם־האדם, את טעם־החיים.

דמותו האנושית היפה תהיה טבועה תמיד בלב ידידיו הרבים, כל עוד הנשמה בקרבם.

שמואל אביצור