איש הידידות היה שלמה זרחי. איש העין הטובה והאהבה, אהבה ליהודי, לפועל היהודי, להסתדרות, ועל הכל – אהבה לחיפה עירו. אמנם, לא נמנה עם ותיקיה. רק כעשר שנים עשה בתוכה, ובכל זאת, דומה, רק מעטים נצמדו כמוהו אליה, להכירה, לאהבה ולהיות דוברה הנאמן.

את אהבתו זו לעירו גילה בדרכים שונות: במכתביו ל“דבר”, בשידוריו ב“קול חיפה” וביחוד בטורו השבועי מעל עמודי “חיפה העובדת”, אותו היה חותם בשם “ש. בן־עיר”. לא במקרה בחר בשם זה ולא במקרה מצאה עירנו חיפה, הערה והתוססת, בשלמה זרחי, אף הוא ער ותוסס – את הטרובדור המאוהב העורג לספר על אהובתו. בכתיבתו על חיפה לבש עטו קלות חננית, המהנה, המושכת את לב הקורא.

שלמה זרחי היה עתונאי מוכשר, בעל לב רגיש, עין רואה ויכולת רבה של הבעה. אולם מי שהכירו מקרוב ידע, כי בכתיבתו בא לידי ביטוי רק שמץ־מה מן העושר הרב שהיה טמון בו. יותר משהיה איש הכתיבה היה איש השיחה הנאה, בעל ידיעות, ספוג תרבות יהודית ואנושית, תרבות המורכבת יסודות שונים. כל שיחה אתו היה בה משום תענוג. הוא חיבב את הרמיניסצנציה הקלה, את הדיגרסיה הנאה, את האנקדוטה ההיסטורית, את הסיפור החסידי…

לא היה כל ספק, ולא קשה היה לנחש, כי עושר זה שמור לבעליו, ובמרוצת הימים יתגבר וימזג בכתיבתו את שלל הגוונים הנוצצים שידע לעטר את שיחותיו בעל־פה, שהעניקו עונג למאזיניו.

ברוחו העשירה, בשערותיו המסולסלות, בעיניו היהודיות השחורות הנוצצות, בכל הופעתו החיצונית, היה משהו מאיש הבוהמה. ואמנם, קשה היה למנותו עם העתונאים המקצועיים, אף על פי שבכשרונותיו, ביכולתו ובאחריותו לא נפל מהם. בסתר לבו ערג האיש למשהו יותר מזה. והיו לו כל הסיכויים לכך.

איש־הספר היה, מרבה בקריאה, אינו מסתפק במטענו מתקופת הנעורים, אלא עמל ומחפש מקורות, ושב ומחפש. איש הלהט היה. אף־על־פי שעברו עליו נסיונות רבים – מהמאסר ברוסיה ועד לקשיי ההשתרשות בארץ – האמין באדם, שש לשרתו, וטורח לגרום לו נחת־רוח, כי על כן אוהב־הבריות היה זרחי, מן הסוג המעולה ביותר.

יש והבא לומר שבחו של האדם חייב לחטט באפר חייו כדי להעלות את הניצוצות. כאיש מעורב בין הבריות היה זרחי ידוע לרבים, ולכאורה אין צורך לגלותו. אולם ייתכן כי דוקא עובדה זו היא שהסתירה הרבה מהניצוצות שהיו טמונים בקרבו ושודאי היו באים לידי גילוי.

שלמה זרחי לא זכה לכך. אנחנו לא זכינו לכך.

א. ש. טל