מדי הזדמני לסניף “דבר” בחיפה שבו בילה ש. זרחי את שנותיו האחרונות בטרם נקטף ללא עת ובהציצי אל תמונתו התלויה בחדר עבודתו, יהמה הלב מצער נוקב. לא אחת מענה אותי השאלה ללא תשובה: זיאמה הסימפטי והטוב, אוהב הבריות והאהוב עליהם, התוסס והער לכל דבר וענין שבחיים ובספרות – כיצד נחטף ואיננו…

יש ואתה משוטט ברחובות חיפה, באותם רחובות שהיינו הולכים בצותא, ונזכר בכמה חיבה היו בני אדם מקבלים את זרחי. כשהייתי בא לחיפה לעתים קרובות בענייני מערכת “דבר” אהבתי להתהלך אתו בעיר וליהנות מבקיאותו הרבה בעניניה. אולם אם השעה דחקה לי הייתי נזהר מלהצטרף אליו מכיון שהליכה בצותא אתו פירושה להתעכב הרבה ברחוב, כי זיאמה היה ידיד ודורש טוב לרבים, והללו אהבו לחטוף אתו שיחת ידידות, שהיתה ספוגה הומור רב. לא אחת היה הוא הפותח בשיחה ומתענין במצבו הבלתי תקין של פלוני ושל אלמוני, לא אחת היה משקיע מאמצים כדי לעזור ולסייע. וניתנה האמת להאמר שלא אחד מחבריו לעבודה היה מתקנא בפופולריותו שלו בציבור, ובחיבה ובהערכה שרכש לעצמו בעבודתו העתונאית.

זוכר אני רשימות שלו שהיו מגיעות למערכת שהעורכים, אשר דרכם היו עוברות, היו שמחים לקראתן, מאחר שנכתבו בידיעה רבה ובחן. אותו חן של תוכן היה שפוך על פני כתב־ידו הברור והבהיר שאמר כולו פשטות וטוהר.

חבריו וידידיו זוכרים יפה את סבר הפנים היפות שבו היה מקבל אותם באותה טבעיות ההורסת מחיצות. איש שיחה נעים היה. שיחתו שהיתה מתובלת בהומור קולע ובחריפות נטולת עוקצנות היתה מושכת אותך בקסמיה.

וזכורני פגישה מקרית אחת כמה חדשים לפני פטירתו:

– מה שלומך “מגן האיסלאם”? ומה חדשות ונצורות מספרים עתוניך התורכיים (הכוונה לערביים) שלך? ותוך כדי דיבור מבודח שלב ידו בתוך ידי ובתשובה על שאלותי אני לשלומו ולעבודתו סיפר על תכניות שלו כיצד חושב הוא להרחיב את מסגרת עבודתו ולעלות לדרג גבוה יותר של כתיבה המצטמצמת ברשימה ובכתבה בת יומה.

לנו, לידידיו ומכריו הקרובים אבד ריע טוב וחביב ולעתונות הישראלית – אדם מסור ובעל מצפון חברתי טהור.

מנחם קפליוק