הלך מאתנו אדם זקוף קומה ובעל מזג טוב, איש ההקרבה והכנוּת. שבדורנו מתמעטים והולכים, אדם שקלט לתוכו, ובערנוּת רוחנית רבה, חיים ואנשים; אח וְרֵעַ המצר בצרת הזולת ושמח בשמחתו.
בניגוד לבני־אדם, המחטטים תמיד מתוך אי־סיפוק, אי־רצון ונרגנות, שרוי היה זרחי בעולם של חסד ורואה את הסובב אותו ואת הבריות לא כלקויים בחסר או מפריעים, אלא במסירותה הטבעית של אנושותו הטהורה המסתפקת במיצוי הקיים, ומשלימה עם פגעי־היום. זיקתו הבוטחת והאופטימית לחזיונות החיים, ליהדות, לארץ ולמרבית הבעיות האנושיות נודעה לה חשיבות ראשונית; הוא ראה עולם ואדם במשקפי החיוב שלו: מקור האושר.
ביסוד מהותו היה זרחי אדם מרוצה ומאושר; הוא חש את עצם קיומו, עשייתו ואת כל הוייתו כמתנת הגורל, ונהנה הימנה את מלוא הנאתו. על־פי רוב שרוי היה זרחי ברוח עולזת, שעל־כן נשא את האושר בחוּבוֹ. האמן האמין באינסופיותו של העולם, בנאצלותו של האדם וחיפש את הטוב והיפה בכל גילויי האופי של האדם. מהותו לא ידעה את השלילה. כל כוח מסירותו והקרבתו היה קודש לעמו, לעירו, בה חי ופעל, לבני־ביתו ולידידיו. אהבתו הלוהטת לבריות לא היתה אהבת־אנשים מלומדה, אלא תכונה שרשית באָפיוֹ. מטבעו בעל מזג טוב ומעביר על מידותיו, היה זרחי תמיד צעיר, חפשי ועליז, סבלני ונוח לרצות עם עצמו ועם זולתו. מעולם לא ראיתיו זועף או הוגה אי־אמון במישהו. הוא נהג סובלנות בכל אדם, ולא מרחמיו על חוסר־ישעו של האדם, אלא מתוך קרבתו המתמדת אל רעוֹ האדם. מושרשת היתה באצילות טבעו, בשאיפתו לנעלה ולטוהר; היתה זו סובלנות שבלב.
לעתים רחוקות מאד מצאתי אדם, שחסר את “יצר ההתבלטות והכוח”, ושתאוַת הפרסום, הקנאה וההתחרות כה זרו לו כמו לשלמה זרחי. הוא גם לא ידע את המאבק עם עצמו, ולא ידע זעזועים נפשיים כשלא נתמלאו שאיפותיו בשדה האמנות; וכן לא התלבט בלבטי ההגשמה של חזוני־רוחו; הוא עמד וחי בעצם מחוץ לאישיותו, מחוץ לשאיפותיו ומחוץ למאוייו שלא באו על סיפוקם. הוא ידע יפה את תחומי כשרונותיו השונים, לא הפריז בהם, וממילא לא הלך לבו בהתאמצות כל מרצו אחר גדוּלה כוזבת. אדרבא, אי־אלו נטיות־רוח ואפשרויות שלו דחה אותן מדעת הצדה. בעצמו אדם נוטה מטבעו לאמנות וליצירה, מסוגל היה במהירות ובהתלהבות, בענוה ובהכרה ללא־שיור להעריך את פעולותיו הרוחניות והאמנותיות של הזולת ולעשות ככל יכלתו למענו תוך התרגשות רבה.
חייו של זרחי תלויים היו במידה רבה בתמורות־גורל שונות. אין כוונתי לומר, שהוא עצמו חי חיים נוחים ללא־קשיים; או שלא ידע טעם יסורים וקשיים של מלחמת־הקיום; שלא ידע דאגות, אכזבות ומרירות. כל אלה ידע ידוע די והותר! גם לו ניתנו בשפע עמל ויגיעה למאבקו על פיתוח סגולות כשרונותיו ולמען התקדמותו. אולם עוד בימי תל־אביב, כשהוא עצמו עודנו שרוי היה בעוני, תלוי באחרים ובלתי־מסודר ונאבק קשות למחיית בני־ביתו, גם אז התעניין בגורל הזולת, והיה משתדל תמיד, ככל שמגעת ידו, ובלבד להסיר דאגה ומצוקה מן האנשים ולעזור להם ככל האפשר. מעולם לא היתה שעתו פנויה לצרכי־עצמו, מה שאין כן לצרכי אחרים. מעולם לא חש עצמו גלמוד ולא חי לבדו; הוא היה איש־רֵעים להתרועע, ידע לקרב אליו את הבריות מתוך רוחב־לב ונדיבות־לב וקיים קשרים חברתיים ומקצועיים אתם. הקשר האמיץ שבינו לבינם הגביר ופירנס את מרצו החיוני. כזה היה המנוח על־פי טבע ברייתו!
נשען על חוש הביקרתי הבריא ומודרך על־ידי רגש־תבונתו האָפייני היה זרחי מקדם פני כל אדם בידידות ספוגת אהבה והבנה. תכונות־אָפיו המיוחדות ליווהו בכל ארחותיו. גם בחייו הפרטיים, בתוך חוג משפחתו, וגם בתפקידו הציבורי הרשמי בא יחוד־מהותו לידי גילוי – בכל מקום הופיע כמושיע ישר ונאמן.
גם אנוכי חייב לו במידת־מה חובת־תודה על ידידותו הנאמנה, אהבתו הכנה ונכונותו המתמדת להיות לימיני בכל מקום ובכל זמן שהייתי נזקק לו. הקשר בינינו, עוד מימי הקונצרטים בבית־ברנר שבתל־אביב, היה למן הרגע הראשון קשר פנימי נאמן. היסוד היוצר היהודי־רוחני הוא שקשר את שנינו זה אל זה, והוא שעיצב את ידידותנו וגם שמר עליה. הכוח הסוגסטיבי של ההוּמוֹר שלו, של חיוב־החיים המעורר שלו, הוא שמלאני תמיד חיבה אסירת־תודה כלפי זרחי. וכאשר מצבי־רוחי הקודרים, והסתערות רעיונית מענים של תבונתי הביקרתית איימו עלי לדכדך אותי, או אז הייתי נמלט אל זרחי האדם, אל אורח־חייו ואל אורך־רוחו.
שלמה זרחי היה האדם בו חָברוּ לאחדות נפלאה הרמוניה של רוח ולב, תבונה ואופי. שקט ומתון, פשוט וללא גנדור וקפדנות, דבק באמת שבחיים, בהתקדמות ובחופש, מהלך כצופה ומסתכל ברגש רב בדרכי־החיים. הוא נשאר נאמן לעצמו עד לרגע האחרון ולא סטה סטיה כלשהי מעצם מהותו. גדולתו האנושית באה לידי גילוי דוקא בשלב האחרון של מחלתו האנושה, בשעה שסכנת־המוות אפפתו ללא רחמים. דרך־חייו נפסק טרם עתו, אבל עד לנשימתו האחרונה לא קיפח את קשרו ההדוק לבני־אדם ולבני משפחתו ולעולם בכלל.
נתון בחבלי מחלה אנושה, בדעתו כי אין תקוה עוד להקל על מכאובי גופו ויסורי נפשו, ובדעתו כי נשבר רצונו ליצור, לפעול, לחיות וכי עוד מעט תכסהו חשכת־עולמים – לא סרה רוחו… ומצב־רוחו עולז, וכאן סוד גדולת אפיו של זרחי. בעוד שהוַדאוּת הטראגית על דעיכתו המהירה החרידה את בני־משפחתו ואת הקרובים לו, הראה הוא את עצמו שליט על כל סגולות־אפיו, ולא עזבתו ערנותו הרוחנית ולא דחף־פעולתו הבלתי־נלאה; אך הורשה לרדת מעל ערש־חָליוֹ ולצאת לזמן־מה את בית־החולים, מיד גילה בטחון בלתי־רגיל, את כל להט עצמותו האנושית. גיבור או חכם!
שלמה זרחי הלך לעולמו כשהוא זרוח באור עצמותו והילת אפיו.
חייו ומותו הם נצחון הלב הטוב וההסתפקות במועט: הגשמה עצמית גורלית!
מורשתו של ידיד נאמן ואדם יקר־ערך זה תרטט ותפעם בי עד לנשימת־חיי האחרונה.
יהויכין סטוצ’בסקי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.