שׂרטוּט    🔗

זה כדור שלם שהסופר שמעון ברנפלד כותב בעתונות העברית, וזה איזה שנים שהוא כותב גם בלועזית, ודבריו נאמרים בטעם ונקראים ברצון. – ש ברנפלד כתב הרבה דברים חשובים ב“המגיד”, בימי דוד גורדון, ושם נדפסו, מאמריו הגדולים כעין מבואים להבאים, “ברוך שפינוזה והיהדות”, “לתורה ולתעודה” ועוד כאלה. ב“המליץ”, כשנערך עוד על ידי י. ל. גורדון, החל לתת לנו תמונות מחיי ההשכלה באשכנז.

בימי “האסיף”, “המצפה” ו“כנסת ישראל” כתב ספרים שלמים תולדותיים: “דור דור”, “קורא הדורות”, ועוד; וזה הספר “קורא הדורות” היה ספר מקראי ועיוני, ואיזה רוח שנשב בו עשה אותו רצוי לקוראים. ובימים ההם כבר החלו התסיסות והויכוחים בספרות בין המהלך הישן והחדש, ובין חיבת-ציון והדומה לה ובין בני ההשכלה או בין ההשכלה והיהדות. ברנפלד כתב אז מאמר בשם “חזות הכל” ב“המליץ”, וסופרים רבם התוַכּחו עמו; ויען נוכחות גם הוא, והיה פולמוס ספרותי חשוב בספרותנו. כן נדפסו גם מאמרים צבוריים רבים מאתו ב“הצפירה” השבועית והיומית, דבר בלשנות וחקירה ב“אוצר הספרות” על-דבר רבנו סעדיה גאון, ועוד כמה דברים בכל המאספים אשר לבני ישראל.

בהיותו רב בסֶרבּיה ויהי רחוק מן החיים הספרותיים לא כתב הרבה; אך לעומת זאת, בשובו לברלין, חגר כוח, ויחל שוב לעבוד ולכתוב. פרי עבודתו היו הספרים: “דור חכם” ו“דור תהפוכות” ב“ספרי עם”, “מחמד”, תולדות מסעי הצלב" ו“גבריאל ריסר” ב“ביבליותיקה העברית”. הוא הוציא לאור שורת ספרים, שיצאו לאור בהוצאת “אחיאסף”, הלא המה: “תולדות שי”ר“, “תולדות זכס” ו”תולדות הרפורמציה הדתית"; ועוד חיבר ספר גדול בן חמישה חלקים בשם “דעת אלהים”, שנכתב על פי הצעתו של אחד-העם.

ברנפלד היה גם הסופר הראשי של “השילוח” כשנוסד בברלין, וירבץ בו דברי תולדה ומחקר בכל חודש; ומעין אותם המחקרים כתב גם ב“לוח אחיאסף”, ב“האשכול”, ב“ספר השנה”. עבודתו הספרותית במקצוע הציבורי היתה רבה ב“הדור” השבועי של פישמן, וב“הזמן” השבועי, שיצא בעיר-המלוכה מאת בן-ציון כץ; העתון היומי “הצופה” של לוּדויפוֹל ופרידמן היה כותב בכל יום וישא דעו על עניני יום-יום. הוא כתב גם ב“השילוח” של קלוזנר וביאליק, בספר הראשון של “העתיד”, הוצאת סיני, כתב את המאמר הראשון:" “בחינת היהדות”. וב“העומר”, יליד ארץ-ישראל, נדפס מאמרו על-דבר “רעיון התעודה בישראל”. הוא כתב רשימות רבות ב“העולם”, ברלין, כתב גם ב“הבוקר” ועדין הוא כותב.

ולכל הדברים האלה, מעתה ומאז, רוח אחד, שפה אחת וסגנון אחד.

ברנפלד דן ומבקר, חוקר ודורש, מעיין ומנתח, על כל מאורע תולדותי ידבר, על כל דבר העומד על הפרק ידין; והכל הוא עושה בשויון-נפש, ולכל הוא מתיחס ביחס קבוע.

ברנפלד אינו מבריק בדבריו, אינו מבקש לתפוש את הלב, אינו משתפך לפניך ואינו מליץ; פשטן הוא, מעין דיבור חי נמצא בכל אשר יאמר ובכל אשר יציע לנו. המלה “יציע” היא המלה היותר נכונה למהוּתו. לברנפלד אין באר בנפשו שממנה ישאב את דבריו, אין לו כוח פנימי הכרחי אשר יאלץ אותו בכל פעם לשבת על האָבנַיִם; הוא אינו משלם ואינו עולה – אינו בונה אך דבר אחד; אבל איזה תום הדיבור מלווה אותו תמיד, איזו תמימות נראית בו, עושה אותו נוח לקורא.

הנה לכל סופר איזה דבר שהוא מעריצו, לכל סופר יש איזו עקשנות בנפשו ואיזה צד בדעותיו שאינו מובן לאחרים; לא כן ברנפלד, הוא אינו עקשן כלל – הוא גם מובן לאחרים מכל צד, בכל אשר הוא כותב, לא היחיד דוחה אצלו את הרבים, לא נחל שוטף בחזקה, כי אם גשמים נאספים.

אין ברנפלד כשהוא לעצמו אינו רוצה כלום, אינו רוצה דבר שאינו צריך לקרוא ואינו נוח לקרוא ואינו מועיל לקרוא; כל מה שהוא אומר ומציע, הוא פשוט מובן כל כך, עד שהוא אינו מדבר אלא מלב הקורא ומסביר לו דברים שהם מרחפים על שפתי הקורא בעצמו. העולם הוא פשוט ופתוח לפני כל במעשיו ובמאורעותיו, – הכל נעשה בו כמו שמצא כתוב לפניו כאן בספר… היהדות היא נכונה. הלאומיות היא נכונה, התרבות היא נכונה, המדעיות היא נכונה, הספרות היא נכונה; הכל נכון וברור ואי אפשר לאמרם אלא באותם הדברים שהוא אומרם עתה… גם החיים הם פשוטים וגלויים, העולם המדיני הוא פשוט וברור. למה תתעקשו? למה תטפסו עָל. למה תחרידו את הלבבות ואת המוחות? למה אתם מחפשים דברים שאינם צריכים חיפוש כלל?

ושמא תאמרו: ברנפלד אינו מחַדש דבר, או שכותב רק לשם כתיבה? לא! כל מאמר שלו יש לו תוכן, כל משפט ומשפט היוצא מפיו יש לו יסוד; ובכל כעיון היוצא מעטו יש איזה דבר ברור ונאמר בהשׂכּל. שמא תאמרו: הוא ידבר על דברים שאינו יודעם על בורים? לא כן! הוא קרא ושנה הרבה, הוא יודע כל דבר על בוריו, ומבין כל דבר שהוא דן על-אודותיו. שמא תאמרו, כי ברנפלד הוא “סופר” מן השוק, ויש לו קטנות ספרותיות, או להיפך יש לו איזו " יראה עילאה" והחזקת טובה לעצמו? לא כן, אין לו כל גאות ספרותית, ונקי הוא מכל הקפדה לכשרונו המיוחד לו. ומה הוא עושה איפוא? הלא הוא כותב רק דברים מובנים לכל, דברים הצריכים להיות מובנים לכל. הוא מאיר על הטוב ומוחה כנגד הרע, רוכש נפשות להטוב והמועיל ומשפיל מה שאינו טוב ואינו מועיל. תאמרו, כי מושבע הוא בנפשו לעבוד טובמיוחד ולמחות כנגד רע מיוחד? גם זה לא כן הוא. ברנפלד בעצמו יאמר לכם ויציע לכם, שהכל טוב ולפעמים גם רע, שהכל מועיל ולפעמים גם מפסיד, שהכל בעתו ולפעמים גם שלא בעתו. – נאמר לנו, למשל: שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ואנו רק דומים לבני-אדם – לא כן! גם אנו בני-אדם, בני עבודה ושׂכל ועובדים בתרבוּת ובמוסר, לא פחות מאלה שהיו לפנינו. ובכן הלא יש לומר היפך,, הלא יש לומר: לנו נתונה העבודה כולה? אולם גם זאת היא הפרזה, העברה על המידה, – בכלל, השתמשו בכל דבר, יאמר לכם, אך במטותא, עשו זאת בלי הפרזה, בלי קיצוניות, בלי עקשנות שכלית ולבבית. עשו הכל וברו לכם; אבל דעו מה אתם עושים מה אתם בוחרים לכם. למדו הכל, אבל דעו מה אתם לומדים; דרשו הכל, אבל דרשו זאת בבינה, ביושר ולא בעקמומיות. לכל פתחו את לבכם, אבל היו בני-אדם מבינים, השעה היא חלק מן יום, היום הוא חלק מן השבוע, השבוע היא אבר מן השנה, והשנה היא חלק מחיי הדור; הזמנים ודאי משתנים, ובכל זאת אין הבדל גמור בין עכשיו למחר ובין אתמול, ואין שנוי יסודי בנפש ובצרכי הנפש – זאת אתם צריכים לדעת כמוהו היום.

“זוהי הפעם הראשונה בחיי, שאני אומר כזה, – הוא מתוַדה פעם אחת – מידת הבושה הקבועה באישיותי הפרטית הולכת ומלפפת אותי גם בעבודתי הספרותית. מעולם לא הכרזתי על עצמי במסיבת רעים; ומעודי לא הטעמתי את ערכי הספרותי בדברי עצמי. באמת ובתמים, איני מגדיל את ערכי יותר מדי; ומעיד אני עלי, כי קשה לי מאד לקרוא בדפוס את דברי עצמי, מיראתי שמא טעיתי, ושמא דברי לא עלו יפה, ונמצא אני מצטער על זה הרבה, מעולם לא שפטני אדם בביקורת כל כך קשה, במידה שאני נשפט עמי בעצמי” (" וידוי והתנצלות" – ב“הבוקר”).

ומי זה עוד יבוא במשפט עם הסופר הזה ויהרהר אחריו, אם הוא מהרהר אחרי עצמו ובודק אחרי עצמו, שמא טעה, שמא לא דיבר נכוחה, שמא נכשל בהברקת הדיבור או בהקבעת משפט קדום, שמא נטה לשלילה, בעת שיש עוד צד חיובי בדבר, או שמא זיכה דבר שאינו כולו זכאי. אל אלהים! גם אנשי-מחשבה והעוסקים בעניני מחשבה בני-אדם הם, בני-אדם פשוטים, שעלולים לטעות או לבוא לידי טעות.

באים וטוענים נגדו, שדבריו אולי נאמרו כבר מפי אחרים, או יש להם סיוע בדברי אחרים, או גם כלולים תוכן לקוח מתורות אחרים. – והוא משיב: אילו הייתי עומד ומכריז עלי" ראו הנה הבאתי לכם דברים חדשים, לא אמרם עוד אדם מעולם, – היה אפשר לטעון עלי, כי דברי לקוחים מספרי מחַבּרים שקדמוני; אבל מימי לא אמרתי כזה, אלא הרציתי את דברי, כאלו כבר נאמרו בדברי אחרים; וּמה שחידשתי אני, מה אכפת לי, אם יקראו על שמי או לא? העיקר הוא לי, להסביר את כל הענינים לקוראים משׂכּילים המתאווים להם, אבל אינם מצויים אצל חקירות כאלה".

ואמנם, מה הסופר הלז עושה? – הלא הוא אינו אלא מסביר, מורה לבני-אדם מה שנראה לו ומה שהוא מוצא לנכון לבאר באלו הענינים שהוא עוסק בהם; והנה הוא משמיע גם דברים שנולדו עתה ברוחו, ולא באו מפי סופרים וספרים גרידא.

“הביבליאה היא בידו של ברנפלד זה יותר מארבעים שנה, והוא מקיים בה בלי הפרזה” והגית בה יומם ולילה.שפת הביבליאה היא לו לשון היום. ועולמו הוא עולם הביבליאה, בו הוא אזרח ובשאר הענינים הוא בבחינת גר ותושב" (שם). ואיך לא יהרהר אדם בדבר, שבו הוא אזרח ולא ימוש מאהלו תמיד? איך לא ימצא היהודי, שלבו תמים עמו ועיניו אינן סגוּרות, דברים להגיד בספר ובחיים, שהם הם צרכיו וצרכי חייו? איך לא יאמר דבר שצריך היה להיאמר, להיאמר גם על ידכם ולאו דוקא על ידו?

ברנפלד כתב וביאר הרבה פרקים בדברי-תולדה. הוא כתב “נסיונות היסטוריים” בביאור נכון וּבבנין מקראי, הוא הפיץ אור על הרבה ענינים ידועים ויעברם לפני הקורא, וגם הוסיף והחסיר משלו; אבל גם ברב או במעט שהוסיף וגרע מעצמו, גם מה ששיך לו, נאמר באותו הנוסח ובאותו תום הדיבור, כמו אותם הדברים ששמעם מפי אחרים. – אם תמצאו לומר: סיבת הדבר היא, משום שאין לו גאות ספרוּתית, וזוהי מידה טובה באמת לאדם, שלא להראות באצבע על עצמו ועל חידוּשיו; ואם תחפצו: אינו שומע גם בקול עצמו ואינו עומד אף בשלו… למחרת הוא אינו מטעים עוד את חידוּשו מאתמול, והוא מבאר את הדבר גם באופן אחר ממה שמצא לנכון היום; ואותו האופן החדש גם כן ברור וישר, נאמן וקיים, והקורא שהסכים לו אתמול, יסכים לו גם היום, יסכים לדבריו מהיום.

שמא תאמרו: יש חידות רבות בתולדה ופותר אין אותן; שמא תחפצו לדעת מה למעלה מזה ומה למטה מזה – גם את זה יבאר לפניכם, זה גם כן גלוי לפניו. שמא תאמרו: היהדות אינה כמעין המתגבר – התישבו רגע בדעתכם: הן היא מעין המתגבר ולה נתכנו עלילות. שמא תאמרו: היא כולה נאה וחסידה – אַל-נא, אחַי, אלַ-נא תפריזו: כי הן לפעמים לא נאה גם לא חסידה היא. שמא תאמרו: יהודה גדול מאפרים, שלו ניתנה ירושת אבות – אדרבה, לאפרים ניתנו החיים והטבע. שמא תאמרו: אפרים קודם ליהודה וחיי עשרת השבטים הטבעיים הם שאינם עתידים לחזור לנו – אדרבה, לא יחזרו לנו בני היהדוּת.

והיהדות גופא, אם תחפצו, היא טבעית, התגלית, שכלית, מוסרית תבונית, אנושית ותורנית, מקראית, תלמודית, פילוסופית, קבלית ושירית ומחשבית. בכל שונה ויפה, הכל נכון וברור, הכל טוב בעתו ונאמן בעתו; הכל חי ויחיה, הכל בה מועיל, הכל היה בה, מה שאנו מוצאים בה.

מה הוא העם? רוח העם? תעודת העם? מהות העם ואישיות העם? מה הן מלחמות הדורות ותורות הדורות? אין ברנפלד אוהב שאלות קשות, ובכל זאת הוא משיב; הוא משיב תוך כדי דבור, משיב בנקל, בדעת, בהשכל, בהגיון, בביאור נכון ומיושב, הוא משיב על כל דבר – תשובה מועילה; הוא מביע רעיון טוב לשעה ואיזה דבר מצרכי השעה.

וזה הוא הפלא. ברנפלד אינו חוזר על דבריו ואינו שונה את דבריו. מעולם לא קראנו אצלו דבר שיזכירנו את זה שהתגדר בו אתמול, שהיה כעין המשך לאתמול וביאוּר מפורט לדבר של אתמול; כל יום וחידושו בו, בכל מאמר וכל דבר שהוא דן עליו עתה יש בו דבר-מה. שמא תאמרו, אין לו שיטה קבועה? אדרבה, יש לו שיטה קבועה, והוא מדבר על כל דבר כבעל שיטה קבועה ומיושבת. הוא אינו מחניף לשום דבר, אינו מעריץ איזה דבר מפני פניה צדדית. לכאורה לא תמצאו עט צנוע יותר מעטו של ברנפלד. הוא מאמין בלב שלם בכל דבר ובכל מאמר שהוא עוסק בו. הוא הלא אומר עתה דברים שאי אפשר לאָמרם כלל באופן אחר ובנוסח נפשי אחר. לבו תמים עם כל מילה שיוציא מפיו, עם כל הגה, עם כל מאמר.

וסגנונו, סגנונו של ברנפלד, ברור ורצוי, הוא קל וגם יפה; אבל כמישור הוא בכל ושוה הוא בכל. אין בדבריו הד עמקים ועליה על גבי הרים, אין בו חלומות נפשיים וגעגועים נפשיים; ולהיפך, אין בו גם אותו השׂוֹבע בספרותי הרגיל. עת לעשות לה' בכל פעם ועת לדבר בכל פעם, עת להציע בכל פעם, ועת לבאר ולפרש בכל פעם.

ברנפלד אינו סופר העט, אינו עומד ודורש, רק מדבר הוא את דבריו; ועל כן יש בשפתו הדיבור החי, דיבור חי כמו שמדבר איש אל רעהו, מדבר אליו בנחת, בישוב ובהבנה. – הוא אינו מרעיש את באוזן והלב ורק ישמיע דברים, ישמיע גם בחפץ-לב. ברנפלד לא יקניט את מתנגדו, הוא אומר: הקפדה זו בעצמה מה טיבה, ושמא הדין עם השני; בכל אופן הדבר צריך ביאור, הלא גם אתם תביננו זאת, שלאו דוקא אני אומר כך, אלא שהענין מחייב אותי לומר כך.

ומה המה כל המחקרים והעיונים הרבים? מה הן כל המחשבות הגדולות והדעות הגדולות? מה הן סערות התולדה והחברה משנו דור דור? עניני בני-אדם הם שניתנו לנו כדי להבין ולהתבונן בהם, כמו שיעשה הוא זה עתה בדבריו שהוא מדבר היום. למה תפליגו בדרככם? למה תרעישו עולמות?

ואם תאמר, אין כל מקום לרעש כלל? יאמר הוא, אדרבה, החי יתן על לבו, האדם השכלי צריך הוא לאיזה דבר; הוא צריך להבין ולדעת, צריך הוא להבין ולדעת, צריך הוא לשפוט כל דבר, צריך שלא ללכת אחרי כל משא כבהמה בבקעה. ואם תבואו ותשאלו: האם באמת חכמים הם בני-האדם יותר מבהמה בבקעה? – גם כן טעות היא בידכם, כמו שמבואר לכם, כמו שנחזה כולנו. – בני-אדם בני-אדם הם תמיד. את הסוד הזה נדע…שואלים אתם שוב: האם אין לו יראת-כבוד לפני השבת הגדולה במחשבה ודעה, בדת ובחיים? האם מסופק הוא בדבר, שמבטלו עתה: – אדרבה, מי כמוהו יהודי נאמן לכל הדברים האלה, הנקראים קדושה ודת, מוסר ומחשבה, השפעת האנושיות והחברה; מי כמוהו חבר נאמן לכל אותם הדברים, שנקראים צדק ושלום, אהבה, דת ודעת. והוא עושה כל אלה, לא משום שהוא נבדל מאחרים וסגוּלה מיותרת לו מאחרים; הוא שונא תכלית שנאה את איצטלא דרבנן, את ה“רבן” במחשבה ובדעה. שמא תאמרו: דמוקרט הוא, אדם חיוני? – “לא הוא קורא, אינו כותב בעד הרבים, רק בעד היחידים” (“הצפירה”). שמא תאמרו: אוהב הוא את היחידים בני עילאה ומתרחק מההמון, מן הקהל הגדול? – גם זו היא טעות בידכם, אדרבה, נשכיל את ההמון, נלמד אותו בינה, נלמד להתבונן אל דרכו ואל מעשיו. “גלוי וידוע לכם, שאין אני פוסע על ראשי הציבור ואיני מטיל שררה בעטי על הציבור. אל יתקנאו בי חברי ואין אני מתקנא בהם. כלום בן-אלים הוא האדם? כלום עשיתי דבר וראיתי את ההיפך ממנו ולא חזרתי לאחורי? כלום הקטנתי אדם במזיד? כלום כותב אנכי לשם כתיבה בלבד? כלו גזירה שיש בדבר להיות דוקא סופר חושב? כלום מחשבותי הן שונות ממחשבות כל בר-דעת נקי? כלום לבי אינו מבין מה שצריך לכם ומה שמועיל לכם? כלום נתעשרתי ממה שאני כותב? כלום נענתי חס-ושלום? כלום אמרתי איזה דבר של בטלנות, של יהירות פשוטה, של מליצה, של צחות הדיבור לשם דיבור בעלמא? כלוּם עליתי לגדולה או נידחתי ממנה? כלוּם יש לי אוהבים ואת החנפים אחבב? אתחובתי עשיתי כל ימי. עדים הם קירות ביתי, עדים הם שולחן-הכתיבה וספרי, עדים כל מי שבא עמי במגע ומשא, שהנני ממלא את תפקידי”. – – –

הנני לוקח את הספר היותר חשוב של ברנפלד, “דעת אלהים”, והנני מעתיק לפניכם איזה דברים מן ההקדמה:

"גם אלה לחכמים – יאמר – יבינו מדעתם, כי בהביאנו לפעמים איזה סופר וחוקר, אם לרמוז על התפתחות היהדוּת ולראות השפעת הדעות האלה או לחלוק עליהם, אין אנו אחראים בעד אלו הדעות אשר הפסדן לדתנו ניכר, כי בבנין זה, אשר עם לבנו לבנות, יסוד הראשון הוא האמת על פי החקירה המדעית, לדרוש ולשאול את פי כל הצדדים, בטרם נחרוץ משפטנו; או יותר נכון, אין חפצנו להוציא משפט (משׂורטט אצלו), כי אם להבין את כל הדעות, שהשפיעו על התפתחות היהודית. אף לא ירע בעיני אניני-הדעת, כי לפעמים נחלוק על אדם גדול ונכבד בעמו, כי אין משוא פנים בדבר, והאמת חביבה עלינו מכל. את דעתנו נשמיע אחרי החקירה המדעית והדרישה האמיתית,לפי השגתנו אנו; ואם יבוא איש לטעון נגדנו, הרשות בידו כי סוף סוף יבוא עניננו איננו חקירה הנדסית, אשר רק משפט אחד אמיתי לה, באופן שלא תפול בו

המחלוקת, כי אם הטעות מאחד משני הצדדים, כי אם חקירה מסורה ללבו של אדם על פי השקפותיו ודעותיו ודרושיו, שהוא מצוי אצלם ומחזיקם לאמת, ושבעים פנים לחקירות כאלה, באופן שיקשה ההסכם עליהן ונוכל להמליץ על ויכּוח כזה: אלו ואלו דברי אלהים חיים".

זהו הנוסח הנפשי התמידי של ברנפלד, בכל מה שידבר וכל מה שמציע – סוף סוף ענינו אינו חקירה הנדסית; ואם יבוא איש לטעון נגדו – הרשות בידו. שבעים פנים לחקירות ולדברים, באופן שבכל קשה ההסכם; אין חפצו להוציא משפט, כי אם להבין את הדבר, אין חפצו להטיל עליכם דבריו בחוזקה.

וזהו התום הישרני שאמרתי, תום המלווה אותו על כל פסיעה, ונמצא בכל מאמר, בכל משפט, בכל דבר, בכל שיחה; זהו שויון-נפשו לכל דבר והצעתו המוקדמת לכל דבר.

ומי יכעס עליו, על אותו סופר, בקראו כאלה? מה זה עוד ישא טינה בלבו עליו, א כן ימצא שהדברים אינן כך? “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם” – מי זה לא יחפוץ להיות מאלה החכמים שיבינו זאת? מי זה יקרא דברים כאלה ולא יאמר ישרים הם? מי לא יאמר לעצמו, מאמין אנכי לאיש הזה; ואם גם טעה, מה בכך? כולנו טועים.

ברנפלד הוא הוא יודע לדון בכמו אלה, הוא יודע לבטא לפעמים במאמר קצר טיפוסה של דעה שלמה, ולמסור לכם צביון שלם מאותה הדעה, ולתאר לכם על נכון האופי של החושב ומחשבותיו. – עשור הוא בכל אלה ותמצאו כמו אלה הרבה אצלו; אבל זה הדבר: הוא אינו גם עני. השבת שלו אינה פועלת עלינו, לפי שגם החול שלו הוא מעין השבת, ולהיפך – בשבת שלו תמצאו מעין החול…

“הסינתיזימס ביהדות בזמן הזה – הוא אומר באחד ממאמריו – אין למצוא רק במקורות הדת ישראלית מימים קדומים, אלא היהדות צריכה להיות כוח מוסיף ומחַדש; אין אנו סוגרים את חומתנו, לבלי יכנס בה מה מן החוץ. בימי גדולה של היהדות לא היתה איסתניסית כל כך, אלא קלטה מן החוץ, מה שהיה ראוי לקבל. הפילוסופיה הדתית ועמה גם הפיוט הדתי קיבלו הרבה מן החוץ: הפילוסופיה קיבלה את ההיגיון, את ‘כללי הדקדוק’ של המחשבה העיונית, את כללי ההשגה האנושית, מן הפילוסופיה היוָנית; והפיוט הדתי נצטרף ונזדכך בתמציתו האֶסתטית על ידי יחס משוררי ישראל למשוררי הערביאים. ואין אני מתירא מלאמור בפירוש, כי פיוטי שלמה בן גבירול ויהודה הלוי נעלים בתכנם, בצורתם ובהנאתם האסתטית על כמה מזמורים שבספר תהילים; בהם אנו מוציאים עליה ואל ירידה ליצירה הפיוטית בשפתנו. אבל מה שאלינו לדרוש תדיר, כי לא נָחל בכל פעם מ ‘בראשית’, כי לא נבוא בכל פעם בהמצאות חדשות, בתורה חדשה, כל עם תרבותי מיסד את קולטורתו על העבר, על קניניו הרוחניים מדורות קדומים. קדמות האומה היא תמיד עדות על התקדמותה הקוּלטוּרית. רק בבחינה זו אנו דורשים לשוב אל העבר, לא לעמוד ולהישאר בו, אלא להתקדם בו, להוסיף עליו ולחדש על ידו. אין זו דרישה אל המתים, אלא שאיפה לחיים, שתהיה היהדות אידיאל שלם, היסטורי ומוסרי” (“גילוי השכינה” ב“הבוקר”). כה ברנפלד כותב או יושב ודורש.

אין זו דרישה אל המתים, כי אם שאיפה לחיים: אין אנו סוגרים את חומותינו, מבלי יכנס בה מה מן החוץ, אבל יכנס בה דבר טוב ומועיל; אין אנו מבקשים מכם נשגבות, רק התקדמות, העבר כשהוא לעצמו בודאי שאיננו מספיק בכל; אבל לנו נחוץ יסוד העבר, כדי להתקדם על ידו, רק כדי להתקדם. ומה המקרא חבר, אם תהיה היהדות אידאל שלם. היסטורי ומוסרי? מה איכפת לכם, אם נוציא את הפסולת ונכניס לנו את הבר? מדוע התעקש ונטעים דברים שלנו, בשביל שהיא שלנו?

“הדעות המוסרית בודאי אינן קבועות ועומדות, אלא הן מתקדמות והולכות. ההשגה המוסרית מקבלת צירוף וזיקוק מדור לדור, מתקופה לתקופה. מה שנחשב בעיני בני הדורות הקודמים להיתר גמור, נחשב בעיני בני דורנו לאיסור גמור; ולאידך, דברים שהיו הראשונים נוהגים בהם איסור מוסרי נעשו לנו למוּתרים. – וּבני-אדם מתאווים לדעת, איך התפתחו המוּשגים האלה, ואיך קיבלו תוכן חדש ואיך היה אופן השפעתם על העמים” (“זרמים מוסריים” ב“הבוקר”). אבל יש בכל אלה עצם שאינו מתבאר ושאינו מתחלף לגמרי; תשליכו קליפה אחרי קליפה – והפרי ישאר… “על עמנו לשכוח” הרבה, עליו לשכוח, “”בכדי שיוכל ללמוד מחדש". ואין זה חדש, כי אם ישן; אין אלה מסתורין דתיים, מוסריות שלמעלה מן הטבע. שאליהם נשאף בדרך השכלול, כי אם “חיים אנושיים”. חיים טבעיים ומתגלים. ומדוע לא נבקש חיים טבעיים ונמאן בהם? הגדו בעצמכם, מדוע נמאן באלה?

ברור לנו הדבר, ש" לא חונן האדם בשכל אלהי, בשביל זה בלבד, לעמוד על אמיתת היקשים וחידודים הגיוניים או, בכדי לדמות מילתא למילתא, בכדי להקשות ולתרץ, ובכדי לשאול ולישב בנקל או בדוחק, או בכדי לגלות תמיהות וקושיות; בקשת האמת המוסרית אינה פעולה שכלית" (שם). תאמרו: אוי לנו, אם נחליש את הפעולה השכלית, זה המאור שבאדם, ונעבור אל המסתורין שבאדם; אבל גם מזה אַל תפחדו, הלא תבינו…

“בקצת בני עמנו אנו רואים, כי שקועים הם כל כך במנהגים דתיים, עד שאין בלבם מקום לשאיפות דתיות (שם). “חידוש היהדות מַצריך תחילה רגש דתי כביר, חיובי ומשפיע” (“חידוש היהדות”); ושוב הוא אומר: " חושש אני, כי גם הלאומיות המעטה והדלה והקיימת עוד בישראל, היא ניזונית רק מן הדת, מן השפעת הדת, שנשארה לנו מימים מקדם” (“מהות חיינו הלאומיים”). “מרובים אנו ברוחניות יותר מדי, ואין אנו חסרים אלא מעשים ממשיים” (שם); ולאידך, המעשים הממשיים לא יספיקו בלי רוחניות. אין עבר פורה קיים ומתמיד בלעדיה ואין הווה חי בלי מסורה, בלי טהרת המסורה. “לא בבקשת התעודה המוסרית לעמנו נמצא קלקול לאומי, אלא בתכלית המכוּונת שבה” (רעיון התעודה בישראל" ב“עומר”). הוא אמנם לא יכסה על הצללים שבחיי עמנו ובתולדות עמנו, ולעיתים גם במוסר עמנו ובדת עמנו (ומי עוד עשה זאת יותר ממנו, ובלי כל משוא-פנים כמוהו); אבל באחת הוא מחזיק תמיד: “עמנו יחליף כוח” (“אחרי הרעש”, ב“האשכול”).

“מסתכל אני במאורעות ובעובדות האחרונות, וברור לי שעכשיו עלינו לבנות הכל מחדש” (“בחינות המאורעות והמעשים” ב“השילוח”). הוא גם יודע שלא נבנה, ש“לא יקומו לנו אנשים, אשר להם אנו מחכים”; ועם כל זה הוא מחכה, הוא מתיאש ולבו שלם עמדו, הוא יושב וכותב ומחכה…

לא אכחד חידה לי הדבר הזה באיש כזה שנותן וחוזר ונותן, איש כותב מאמרים בכל יום ומדבר השכם והערב, שלא יפלט ממנו, ולוּ גם בשגגה, איזה דבר, שנוכל לומר עליו זוהי הנפש שלו, זהו סוד נפשו! השמעתם, אדם יוצא ונכנס באהלי המחשבה יום-יום, אדם דן בעולם ובחיים, בדעות ובמחשבות, בערכי הדורות ובצרכי הדורות, ולא ישאר בנפשו איזה קמט, או איזה יותרת? הראיתם איש יחתה גחלים בחיקו ולא יכבה? איש הולך מאה מיל בכל יום ולא יכשל ברגלו ולא ילאה כלל? – הראיתם איש ביכה עם הציבור ונאנח עם הציבור, אדם משכים ובא כל יום לעולמו של ישראל, מבלי שנראה מה הוא נותן ומה הוא מקבל, מבלי שנדע איזה המה החבלים שבנפשו והנקודות שבנפשו!

וזהו הדבר, אין אצל הסופר שמעון ברנפלד איזה מאורע גדול של מחשבה, אשר ימלא אותו כולו ואשר ימשוך אותנו אחריו, אם יצוַדה, אינו כמגלה סוד נפשו; ואם יקצוף, מעולם לא יקצוף; ואם יתפּעל, – אימתי יתפּעל? אימתי דיבר רתת? אימתי אבדה ממנו לרגע “המנוחה האֶפּית” שלו, כמו שהשכיל לומר עליו סופר אחד במחיצתו ב“הצופה”.

ואם אותה מלה לא תציין את נפשו, תציין את שפתו, ואת הנוחות שבשפתו והקלות שבשפתו. ברנפלד מושל בשפה ולא היא בו, יען הוא כותב, כמו שאדם מדבר, בלי כחל ובלי צבע שפתי. בשפה חיה מדוברת עושים כזאת סופרים הרבה, ובשפה לא מדוברת, בשפת עבר, עושים זה רק מעט, ואולי ברנפלד הוא היחיד. ואם לא נדע מזה, אם חידוש הוא הדבר בעינינו, הוא, ידע כי רוחו לא יתן לשפתו כוח-ה כובד הנחוץ, יען כי מליו כל כך קלות ונוחות, עד שנחשבו לשעה לחלק מאתנו.

איזה מקום יקח לו ברנפלד לעתיד בתולדות הספרות – שאלה זו לא אפתור עתה. אבל אם יתקיים חלומו של בריינין וחבריו ושפת עבר תהיה שפה מדוברת, לא שפתו של בריינין המליץ תהיה ליסוד, כי אם שפתו של ברנפלד, שפת ברנפלד הספרותית היא שפת הדיבור, עם כל יושר הדיבור ועם כל החולין שבדיבור. – – –