אוסטרביצה, 16.3.36
לכל המשפחה’לה, מיטב השלום!
מכתביכם נתאחרו באשמתכם, אחר כך עוד נדדו קצת בעקבותי, אבל סוף־סוף הגיעוני, וקיבלתי אותם ברצון־ברצון, שלהבא תהיו יותר זריזים בקולמוס על אף הכל.
וכבר אינני כותב מפולין. מארץ זו הורחקתי, עקב המסיבות שכבר כתבתי עליהן באחדים ממכתבי לת"א. עוד טרם ניגשתי לפעולה ממשית – ואני התכוונתי אליה בכל הרצינות – והנה נזדמנתי לעיירה חרשתית בגליל לודז' והעיירה כולה שובתת, והמשטרה מחפשת טרף, ומטעם השלטונות המרכזיים מריצים את השלטונות המקומיים, ואדם זר כי יבוא – והכירוהו כולם כי זר הוא ולקחוהו למשטרה, וזו, אחרי חקירה שלא העלתה כלום, מוכרחה לשמור על הפרסטיז’ה שלה: עלבון הוא להראות “אז מ’האט זיך באנארעשט”1, וכך נפלתי קרבן למצב הקשה בפנים פולין. התיעצות במרכז העולמי של “החלוץ”' שגם הוא מקומו בפולין, קבעה, שאסע לצ’כוסלובקיה.
הזמן שהיה ברשותי להכיר את פולין ויהודיה – מועט היה. ואולם עבודתי אינטנסיבית היתה. בצמאון ומתוך סקרנות רבה השתדלתי להכיר את פולין, במידה שזו השתקפה במקומות שביקרתי בהם. הסתדרויות יהודיות, מוסדות שונים, סתם יהודים ברחוב ובבית, חלוצים ונוער, עתונים ותיאטראות – ראיתי אולי לא הרבה, אבל זה היה המכסימום מה שיכולים להספיק בזמן כל כך קצר. לא בקלות נפרדתי מארץ זו שקסמה לי בעממיות היהודית שלה. עכשיו אני בארץ־תערובת מכמה אומות, מכמה לשונות, ארץ־מופת לחירות ומשטר הדמוקרטיה הבורגנית. אך יהודים בה – בליל גלויות. אדוקים מהונגריה, מתבוללים מגרמניה וסתם פליטי חרב ורעב. את היסוד העממי ממש צריך לחפש בפודקרפטסקה־רוס, גָלִיל אשר שמר על מקוריותו.
מקומי עכשיו – סֶמינר של מרכז “החלוץ” הצ’כוסלובקי. בניגוד לפולין – מועטה מאוד ידיעת העברית וההרצאות ניתנות באידיש. כאן התרכזו לחודש וחצי כארבעים איש ויותר. המקום נהדר – יערות עבותים, הרים, פלגי־מים. משהו מאוּראל הצפוני, שם שהיתי כשלוש שנים ונחמתי היתה הסביבה הנהדרת. פְרִיַטנוֹ וְסְפּוֹמינאט2…
מונקאץ, 17.5.36
אם כיום, חודש אחרי התחלת הסער, עדיין אין לי מכתבים ממך ־ מה נאמר ומה נדבר? אינני כועס עליך – אני הרי מכיר אותך. אבל להצדיק אותך לא תוכל אתה ולא יוכל אף אחד. האם צריך להוכיח לך שאני “נצרך” ממש לחדשות מהארץ, בשעה שאנו מוקפים סילופים וזיופים מכל הצדדים ועתונים ארצישראליים – אורחים נדירים. שום תנאים לא היו זכאים לעכב את כתיבת המכתבים אלי לפינה נידחת זו.
… עבודתי לא קלה. כאן אני מוצא הצדקה לאותה התכנית, שהצעתי לך בשעתו: לסדר משלחת שלמה לאחת הפרובינציות. כאן בפרובינציה זו יש כר נרחב לעבודה. לא מכירים את הדברים האלמנטריים ביותר מחיי היהודים בעולם ובארץ. רוב פרנסתם של יהודים בכמה עיירות – הברחת הגבולין, מסחר זעיר ופעוט, ומלבד זה כל הקטלוג של הפרנסות הלאומיות מימי מנדלי ואיזיק־מאיר דיק. “רביים” בכל אשר תפנה. חושך ואפלה. אין קוראים ספר. אין יודעים על חיים יותר טובים. מלשינות, דיבות – חלקי הוי הם. בוץ עד הצואר.
ותנועתנו צעירה. לפני חמש שנים בערך הוחל בארגון “החלוץ” בעיירות ועד היום חריפה ומרה מלחמת האבות והבנים. חמרנוּת בכל הפינות. נסה להכריז שיש בתיקך סרטיפיקטים – כולם יבואו ויישבעו אמונים. ואולם אלה אינם, או ישנם במספר מועט מאוד – ובכן ילכו לכל מי שיבטיח. קסמה בירוביג’ן והנה הוקמה “תנועה”. בעוד זמן קצר זה יתפקע מאליו. אבל בינתים יש לעמוד במערכה. ונחמה אפשר למצוא בנוער. הציפיה הממושכת ניפתה את השורות ונשארו חברים טובים, מורדים ממש. המשפחה היהודית מתפוררת, ההשכלה עשתה בה פרצים, החבל של פק"ר מתקשר יותר ויותר אל המטרופולין והוא יוצא מבדידותו הרוחנית ומכאובי־המעבר גדולים ודרך רוחנית ישנה רק אחת – שלנו. והנה נושאי המחשבה החלוצית מהווים כאן את הכוח הפרוגרסיבי היחיד הבטוח בכוחו ובאפשרויותיו, ורק שהוא זקוק להדרכה, להסברה מתמדת. הריכוז, הנסיון הארגוני, העידוד, אלה מוכרחים לבוא מלמעלה. הם באו במידה לא גדולה. אלה המורים אשר התמסרו לעבודה, חברים אחדים מארצות אחרות והשליחים מארץ־ישראל. והנטל – אוי, הנטל… אם רוצים אנו שישמעו לנו, מוכרחים לבוא ווי אייגענע"3.
פרוסניץ (מורביה), 19.6.36
… ביקרתי בהסתדרויות־הנוער של ארץ־ישראל העובדת ובפלוגות־ההכשרה. הצמאון לארץ ולעליה גדול, הבטחון בעתידה של מלאכת בניננו איתן. עוּבדה אָפיינית לרוחות השוררים כאן: הכנסות הקרנות לא עלו ביותר. כי גם התעמולה לא רבתה. אין בהחלט יחס אל הישוב כאל “נעביך, א פאגראמירטער”4, כאשר היה לארצות אחרות. חושבים את הדבר לטבעי, שהישוב יבנה ושיקבל מהלומות ושוב יבנה, ויגדל ויתקדש. מצב־רוח מקביל לזה אשר בארץ: לא גבורה רברבנית, אלא חשבון של איתנות. הצל של האילן הגדול, שסכך על הישוב בענפיו והגן בכידוניו – לא הסתיר את פניו של הישוב עצמו, פנים שנראו לעיני כל אמיצים וכנים ובטוחים.
ואשר לשומרי ישראל – שותף אני להרגשתך. לפני כשבועים הצלחתי לקרוא את הכרך לתולדות ההתישבות של ארלוזורוב. מחדש צפה לנגד עיני פרשת השליחות הציביליזטורית הגדולה של המדינה החולשת על ימים וגויים. אי־דא מוֹלוֹדץ![25] מהו בניטו נגדם? – ילד צמחוני.
ואף־על־פי־כן אין להתיאש. מלמדים גם את הג’נטלמנים. לכל זמן, והזמנים משתנים ויש הבדל בין ג’והני בהונג־קונג לזה אשר ביוהניסבורג. והוא למד לקח באמריקה ולמה לא ילמד באסיה? אבל צריך שהמורה יהיה חזק ומוסמך. נחזקהו ונסמכהו והיה אור לגויים.
ואגב, זוהי הזדמנות בלתי־רגילה להכניס לחופי הארץ את אלפי הכפתורים אשר לא יכלו להיקלט במקום אחר. חי פרעה! ולהם יידרשו מחסנים ובתים ומגרשים והכל כאשר לכל. והכל כשר בעיני העולם, והג’נטלמן מרויח עמדות אסטרטגיות ו־מוסריות!
אוירה אחרת ומסורת שונה מקיפות אותי עכשיו, בהרי מוראביה, אחרי שחזרתי מרוסיה הקרפטית. היום בדקתי ומצאתי מכתב שכתבתי לך בשעתו במונקץ' ולא שלחתיו. עכשיו אני מצרף אותו. ודאי עוד נשאר בו מן הטעם של הימים הדרוכים ועוד ישמש תעודה שלא פג הגיונה.
ו"העולם הגדול", אשר הוא, כמובן, אינו אלא אבסטרקציה, ושבעצם זה מערבולת של ש"י עולמות, עסוק בשלו. אין סתירה בזה שאקרא בשם אגואיזמוס קיבוצי. כל עם לבדד ישכון ומוּסר ההוטנטוטים הלאומיים חד הוא.
בילינו ערב בחברתו של איליה ארנבורג. חקרתי, מהו יודע בעצם על ארץ־ישראל והמפעל הציוני. משהו מסנוור את עיניו, שלא יראה יותר ממה שרואה קומסומולץ בינוני. “אתם באסיה ומוסוליני באפריקה”. ניסיתי להסביר לו את ההבדל (אויה לנו, יש עוד אנשים שצריך להסביר להם שאין אנו גמלים!). והוא מסכים, שבעצם אינו מתנגד שילכו לפלשתינה אותם היהודים, שמבקשים מקלט להרגשותיהם הלאומיות, מסכים שיש שם מקום להתחיות רוחנית לאנשי־הרוח מטיפוסם של ארנולד צוייג וליון פויכטואנגר. הוא עצמו, ארנבורג, מרגיש עצמו בכל טוב בתחומי התרבות הסובייטית. ומה יעשה תומס מאן? שייכנס למפלגה הקומוניסטית הגרמנית ויילחם בעד גרמניה חדשה. אבל שני הקודמים – יכולים לא לעשות זאת הוא יבין אותם ויצדיקם, מכיון ש"בהם התעורר הרגש הלאומי היהודי". טוב, שילכו לארץ־ישראל ויבנו את היהדות.
התוַכּחתי ושוחחתי אתו עד שעה מאוחרת בלילה. הזמנתיו לבקר בארץ: אינו יכול. אינו מספיק. כל חבל, כל שטח חדש ברוסיה הוא מקור ליצירה ולהתרשמות – והוא אינו מספיק לבקר גם ברוסיה, בחלקיה המעניינים. לסלובקיה בא כבא־כוח האסוציאציה הספרותית אל הועידה של הסופרים הסלובקיים. בזמן האחרון הוא כותב לא הרבה. ומבלי שהפסיק דבריו המשיך. רק עכשיו כתבתי דבר חדש. סופרים אחרים, לדעתו, כותבים כיום לא טוב. ביקורת ספרותית הגונה חסרה בהחלט.
שלום לארונצ’יק! קרלסבד, 6.11.36
אני מוכן להתחיל מחדש – הכל מחדש. את המכתב הזה נציין במספר אלף, והיה – אם “ילך” למישרים והמשכנו את חליפת המכתבים עד… נניח, עד שובי ארצה.
מתי אשוב? לא חדשה בשבילי השאלה, אבל מדי פעם נעשית יותר חמוּרה. כשאתה כבר נכנס לעבי הקורה ומתמצא בכל העניינים ועבודתך באמת נחוצה, ותמורה אין – היינט גיי און דעמאביליזיר זיך! 5 נקטתי עכשיו באמצעי־פעולה המקשרים אותי לזמן לא קצר. בפלוגות־ההכשרה הנמצאות בצ’כיה המערבית אני שוהה כשבוע ויותר בכל אחת. במשך זמן כזה מספיקים להכיר את האנשים, את הקשיים של הנקודה, את היש ואת האין. במשך הזמן מרביצים תורה, מיעצים, מדריכים ואגב קושרים קשרים עם כל מיני ידידי־החלוץ, מסדרים את תכנית הלימודים בפלוגה ומישרים הדורים בין אדם לחברו. קניתי פנס־קסם כאותו הפנס שהיה בידי בשביל התימנים והפרסים, הנוער העובד ושכונת הצפון. והתמונה, הצילום, עושים את שלהם, והרושם חזק. כידוע: טוב מראה עינים.
ואף אני מתרשם לא מעט מהנעשה סביבי. כאן מכירים את הסולידיות בכל עבודה, את האיכות, הטיב, ה"דוברוטנוסט"6 והדיוק, הנימוס והאדיבות האלמנטריים משחדים אותך והקפאון במחשבה והנהייה אחרי חיים נוחים מרגיזים. בין אלה ואלה אתה לומד להכיר גוש הגון של תרבות – סלבית־גרמנית, במרכזה של אירופה. מאה ואחת בדיחות יכולתי לספר על הנושא הישן “נאשי זגרניצֵיי”7, אבל אחרי האירוניה הראשונה אתה מתמלא הרגשת־כבוד, פעמים אפילו השתוממות, בפני הוי־חיים מונומנטלי אשר לא שיערנוהו.
כאן אתה פוגש יהודים שונים – ביניהם צ’כוֹ־יוּדן ויהודים גרמניים, והם בעלי מושגים “משונים” – הייתי אומר – על היהדות. משהו כבר פורסם ב"דבר" עליהם. יהדות עשירה ומיוחסת, נאורה, כשרונית ושוקעת: חורבן אטי ובטוח. אמנם יש ביניהם גם המבינים את ההעפלה והאידיאליזם של המזרח. אבל הם עצמם – ברר, קר לי בחברתם. פרק היסטורי בסתיו. שלכת. קרלסבד אחרי הסיזון. כן, ואני בקרלסבד. הרבה יש בה מן המעניין. אם עיר כזאת מושכת אליה בכל שנה עשרות אלפים דיירי־קיץ לשנה – הרי זה לא רק בזכות המעיינות המפורסמים שלה. במשך הרבה שנים נעשה הדבר. באיזו שקידה עושים הכל לנוחיותם של הזרים. בבתי־הספר מלמדים את התלמידים את תורת הכנסת־אורחים, אשר לאו דוקא מתן שכרה בצדה. בראש ההר שאלתי את השוטר לדרך: הוא ליוה אותי עד למטה, העביר אותי על־פני שני גשרים והעמידני על הדרך הנכונה, אחר־כך חזר ההרה. אתה זוכר את ההוספיץ על שפת הכנרת? את היד השקדנית הנראית מבעד לכל פינה? כאן אתה מרגיש בזה על כל צעד. הכל בלי נסים, ומה שהושג הוא פרי עמל דורות. ובכל ראיה בהירה, וסדר, וחשבון. לוח המבקרים מתחיל את החשבון, דומני, מימי המהפכה הצרפתית הגדולה ואולי עוד מלפני זה, ומתנהל כל השנים בסדר למופת.
בתי־חרושת ראיתי, המכונות ישנות, אבל אתה רואה בהן שכלולים שצורפו שכבות־שכבות. והמכונות החדשות אינן פרי הברקה רגעית, אלא תוצאה של טיפוח וצמיחה – מאליה, ונסיון – גוואלד, גוואלד, איזה עומק של נסיון וספציאליזציה!
זאאץ, 8.11
כאן עיר גרמנית לפי הרכב האוכלוסין והשפה השלטת. פלוגות־ההכשרה של “החלוץ” מגרמניה, רוב האנשים עובדים בחקלאות. כמה לא דומה הפלוגה לכל מה שראיתי בפולין, בסלובקיה ואפילו בבוהמיה. הכל אחר – הסדר, תפיסת הענינים, התרבותיות הפנימית ואפילו ה"נורובד"ים8 מטיפוס אחר. אני משער מה גדולים יסוריהם אגב היקלטות בחיי הארץ. אותה ההתפתחות שעשינו אנו במשך הרבה זמן הם צריכים לעבור בקפיצת הדרך. בזה אולי שיא הדרך שלנו – מיזוג קיבוץ גלויות. זה מתחיל מפה. הרדיפות קירבו את יהודי גרמניה לאחיהם מהמזרח. יחס הבוז לאידיש מתנדף. את יהודי פולין וליטא ורוסיה מחשיבים. אלה ידעו להיות יהודים מאז ומתמיד. בגלל זה סולחים להם הרבה – את חוסר ה"תרבות", את היהודוניות.
ואם יעלה בידי הדבר, אבקר במשך הזמן גם בגרמניה.
מורביה – אוסטרבה, 24.4.37
שלום לך, ארונצ’יק!
הגיעני מכתבך האחרון, ללא כל תאריך, והמוסף אליו (גם כן). חבל שדוקא מקרה זה של דיוק – בסך־הכל עשרים וארבעה ימים בין מכתבי לך וקבלת תשובתך – לא צוין, למען ההיסטוריה לפחות.
והנה אם נקח בחשבון כמה וכמה “גורמים מקילים” – ויכולתי לדחות את תשובתי. הגע בעצמך, מהי דרך וטלטוליה מה הם, וכאן ענינים תכופים בצרכי־ציבור, וכאן שבת לישראל וכל בניו ובנותיו עסוקים וטרודים בהכנות וסידורים לקראת היום הראשון (לשבוע) הבא עלינו לטובה, שבעצם הוא־הוא השבת ואין שני לו להחבירה ובחנויות מבארים לך, ש"גשפט איזט גשפט" ולכן מסדרים את התפילות בשעה נוחה מטרדות החנות; וכאן גם החודש הזה, המאכזב ומפריח תקוות, שולח גשמים ומוציא חמה מנרתיקה, ומזכה אותנו בבוץ ובאבק חליפות, והוא מעורר ישנים ומקיץ נרדמים וזוקף כפופים ושובר לבבות ומלבלב אילנות. ואני הצעיר מוכרח לראות את כל זה – כי אמנם נהפכתי למתבונן, ומרגיש את חולי האנשים והטבע ותמורות אשר בהם, בלי שאקח בעצמי חלק פעיל ביותר בכל אותה “תחיית־המתים” אשר ביקום. וכאן געגועי־מולדת וקושי העול – באחת, מצב־רוח!
ואולם – מה־ליש! בכל־זאת קומתנו זקופה, ולבנו ער, ושירה לפעמים בפינו ובדיחה והלצה לעת מצוא, ותנחומים לנבוכים והסברה לתועים וגערה בשטן – כמעט הכל בסדר.
ואת מכתבך קראתי מתוך ידיעה ברורה למפרע, מה תהא תשובתך. איך אומר ז. רובשוב – ידעתי גם ידעתי! הנימוק היה חדש, אבל התשובה היתה ברורה.
נו, בכן נעשה צעד הלאה: תשאל, תתעניין ותודיעני, מי ומי מתכונן לבוא הקיץ אל האירופות שלנו. ונדעה. עדיין לא גמלו אצלי עצמי תכניות, כי הרבה תלוי במצב הדברים. החלטתי לחזור ארצה אחרי הקונגרס מאותה סיבה שאז בכלל זמן של חילוף־משמרות, זה יוצא וזה בא, און עס טוט זיך חושך, פריאמו דים אידיוט9? אבל מי ידע בינתים, ויצרי משיאני לבקר בכמה מקומות ופנאי אין, וכסף מאין יימצא? אין מצבו של “החלוץ” הצ’כוסלובקי מרשה הוצאות מיותרות. ושמחתי כמוצא שלל רב, א קלייניקייט, יש לי רכוש ואני לא ידעתי. ודאי תזכה באחד הימים לקבל ממני כתובת לאחד הבנקים האירופיים. ואף־על־פי־כן לא התיאשתי וודאי עוד נגמא ארצות ונזכה ונראה מכבשונו של עולם.
כן, הקטלוג הוחל באופן לא מוצלח ביותר. כוונתי לשם הראשון שכבר הודעת לי. איני יודע באמת מה להגיד, אולי יכולה היא למצוא פרטנר יותר מתאים. תספר לה כל דבר רע. ברנש משונה ואין לתת בו אמון. חשוד בעיני המשטרה הפולנית. ובכלל – תכלכל דבריך בחכמה, ברוב טַקט, ואני תפילה שגם היא תזכה לכל מה שהיא ראויה.
מה עוד?
עניינים פנימיים שבארץ ידועים לנו, קצת פחות – קצת יותר, אבל ידועים. ענין שלושת האלפים הלומדים תורה ומלאכה עד עכשיו, ושלושת האלפים החדשים שהושג הסכם עליהם, ידוע ומעודד. גם הרשיון לפתוח את הארונות בשעת הצורך בלי להיזקק לכפתורים – יפה מאוד. גם עניני הצפון – הכל חשוב, ומראה על עמדה תקיפה מאוד מצד שליחי ציבורנו.
אתמול שוחחתי עם מזכיר לשכת הקונגרס. לדעתו, אין לצפות לדחיה או להעברת הקונגרס למקום אחר. נשאר: חצי אוגוסט בבזל. אבל זה על הגבול הגרמני ממש. יש חשמליה מבזל אל פנים הרייך. השם ירחם. אגב, מפראג זה לא רחוק ביותר, יש לחצות רק כחמש־שש מאות ק"מ בתוך גרמניה.
על יתר העניינים נשוחח עם סידור הקורספונדנציה וּויסותה (רגולציה). אי־אפשר על הכל בבת־אחת.
קיבלתי מכתב מכסניה, ואף אני משדר תשובה ונא למסור לה בהקדם. כאן גם שורות מספר לצפורה.
מה קרה ליתר האנשים? פתאום מצב־דום. וד"ש לכולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.